מאד מאד נתת שמחה בלבי, ידיד ה' בראותי מכתבך לאחיך ידידי היקר ר' אהרן יצ"ו, כי עלה זכרוני לפניך לטובה ושצוית עליו לבשרני מהזיווג הטוב והנעים אשר הקרה ה' לפניך, בחן ביופי וביראת ה׳ היא בשערים תתהלל, אמרו לצדיק כי טוב מצא יאכל פרי מעלליו, ויהי רצון שתדע ותבחין תמתך את מעלת חכמתך היקרה ואז תיקר נפשה בעינה כי היתה לאיש אשר אלה לו. וה' אלהים יריק עליכם את ברכתו, תשקו מנחל עדניו, תראו זרע ותאריכו ימים ותתענגו על רוב שלום.

והנה תוך ימים מועטים יגיע לידו כרך התבור הקטן מהשארת הנפשות אשר חברתי בלשון אשכנז. באמת יראתי להקריבו לפניו עד כה כי אמרתי פן אהיה לבוז בעיניו שאני דורש ומביא ראיות ונותן מופתים על דבר אשר לא תסופק אמתתו בעיני כל איש אשר בלב ישראל יכונה, כי הוא סעיף מעקרי אמונתנו הקדושה, אחרי שאין גמול ואין ענש לפי דעת מכחישי ההשארה, ובלעדי זאת מתוך חבוריו המלאים אמרי שפר נדמה בעיני כמתעב החקירה בדרכים הללו מכל וכל כאלו היא חשודה בעיניו, פעמים ביגיעה לריק ושקידה לבהלה ופעמים בהריסה ח״ו, אמרתי אני עם לבבי אין ספק שקנאת ה׳ צבאות עשתה זאת, כי לבבו שלם עם אלקינו, ואולי ראה או ידע אנשים חכמים בעיניהם חוקרים או פלסופים קראו למו, ומהם נזר אומר על כלם, ואני אנה אני בא בספרי אשר כל יסודותיו ואדניו עופרת החקירה ותוכו רצוף סיגי התבונה האנושית, והייתי בעיניו כמתעתע, ואולם אחרי רואי שלא בשליש אחד יכיל את כי בעלי החקירה העיונית, כי אם בבחינה והבדלה בין עובד ה׳ ללא עבדו, בין מבין אל פעולותיו בתמים, למהפך הקערה על פיה בלב עקש ופתלתול, ושכוונתי כל כך רצויה בעיניו עד שנדבה רוחו להעתיק את הדברים במליצתו הזכה והנעימה מלשון העמים ללשוננו הקדושה ויפג לבי לקול השמועה, בושתי וגם נכלמתי בראותי את ענותנותו גדולה מחכמתו, כי ידעתי מך ערכי ועצמי לא נכחד ממני ויהי מה ספרי לפניך ושים עיניך עליו ואחרי כן תשפוט אם ראוי הוא שיעתק אם לא.

והנה מתחלה עלה על דעתי לכתבו בלשון הקודש והיה עם לבבי שלא ליחס המאמרים אל סוקרטוס כי מה לנו בעלי הדת האמת לבן סופרוניקוס, ורציתי לנטות מדרך אפלטון מכל וכל ולכתוב ספר לעצמי על תולדות הנפש והשארתה, ולימד לקחי על מאמרי רז"ל בהגדות ומדרשות, כי רובם ככלם מסכימים עד מאד למה שבארתי בדרך האמת שלא יתנגד לאמת בשום פנים, לולי מונעים רבים מנעוני לעשות כן המה השיאוני לבחור בשפת העמים כאשר עשו גדולים וטובים ממני, אשר כתבו חבוריהם בלשון הערבי ואין מחה בידיהם, ואחרי אשר נשתנה הלשון השתנה גם הענין ודרכתי בעקבות אפלטון כי הוצק חן בשפתותיו, וכמעט אין בחכמי האומות ומליציהם מדבר צחות כמותו.

והנה חלקתי הענין לשלש שיחות, בשיחה הראשונה בררתי במופת שאין הויה ולא הפסד אמתי בתולדות כי אם ברצון השם גרידא לא באמצעות הסבות ולא בהשתלשלות העלות, כי אם ברצון עושה נפלאות לבדו, ובארתי שמיתת הגוף אינה כליון גמור ואבדון, כי לא יפסד שום חלק מחלקיו כי אם יתפרדו ובזה תותך ההרכבה, ויצא לי מזה על אודות הנפש אחר שאינה עצם מורכב לא תכלה מיתה טבעית לעולם כי אם על הצד הפלא כי אם ברצון ה' גרידא. ובעיני לא יתכן שירצה האל לאבד את מעשה ידיו על צד פלא ומעשה נסים להשיב את היש אל האין, ידעתי שזה נגד דעת הרמב“ם ז”ל בהלכות תשובה, ודברי הרמב"ן ושארי חכמים מסייעים לי. בשיחה השניה בטלתי דעת המגשימים והראיתי במופת חותך שאין גשם משיג לא השגה חושית ולא השגה שכלית, כי אם כל ההרגשות הרעיוניות והדמיונות מיוחסות אל הנפש והיא עצם פשוט. בשיחה השלישי הוכחתי בראיות ברורות שהנפש לא לבד בלתי כלה כמבואר בשיחה הראשונה, כי אף כוחותיה והכנותיה נשארות אחרי מות הגוף והיא מקבלת הנגע והענג כאשר בחיותה בתוך הגוף ויצא לנו מזה שהיא עלולה לקבל שכר ועונש…