אמרתי: אלך באשר אלך ואבקש את החיים, את החיים המלאים, העשירים; את החיים האמתיים, הממלאים גם את הגוף, גם את הנפש והמצמיחים בלב האיש מעין מהפכה מלא מלא הוד ויופי.
אמרתי: אלך אל מקום שתוליכינה אותי רגלי, אולי אמצא לי איזה מקום להניח עליו את ראשי העיף.
כי כבר כבדה עלי הישיבה התמידית בבית; נמאסו עלי ארבעת קירות חדרי המחניקים, התקרה והרצפה השחורות, החלון הקטן והמזוהם ועל אלה – הספרים: הספרים הקטנים והגדולים, המאובקים והמעוכים המפילים עלי אימה בכבדם ורצינותם, בסבכי הענינים העמוקים ונפתולי השאלות המרות שעליהם הם דנים.
קשה עלי הבדידות ונפשי נלחצה בין צבתים מעיקות. לא אוכל עוד נשוא את דממת־הקבר שבחדר, את סוד הפחד השורר בו ואת הרשמים הכבדים שהוא משאיר בלב הלן בין כתליו.
ואני עוזב אותו.
הלאה, הלאה אני נחפז ורץ, לתוך העולם הגדול והרחב, העשיר והמלא רב קסמים; לתוך העולם הסואן והרועש מתשואות אדם רב, המתגעש בשאון דכיו, ההומה והמסתער. הוי, איזה מרחב שם ואיזה רהב! איזה עושר של צבעים ושלל גַוָנים מאליפים! הכל שם נוצץ, מבריק ומתיז שברורי־אש לוהטים; הכל שם מגוהץ, מלוטש ומלא הוד. שם, בין החומות הגבוהות ומצבות הזכרון הענקיות הבוקעות שמים בשיאָן, בין מיליוני אנשים מתדחקים, פורצים, דוחפים, רצים מבוהלים ורועשים כגלי ים שואג; שם בתוך הרעש והתשואה אהיה נִשא כמו על כנפי נשרים ואֵֹדא הלאה, הלאה ושכח אשכח את הויתי הפרטית, את ישותי העצמית, את ה“אני” שלי ואהי מעורב, לא! נבלע, בתוך הים הגדול המכה גלים אדירים ואני אֶסָחֵף בתוךְ הגלים האלה בלי דעת, בלי הבחנה..; לבי יתרחב, חזי יתבלט, עיני תורינה זיקים לוהטים וכולי אהיה מלא שכרון־החיים!
ונפשי מתלהטת בקרבי והיא צמאה לחופש, לתנועה ולסערת החיים; לשם, במקום שהכח האנושי מתחרה עם כחות הטבע; שם, במקום אשר אור החשמל מתחרה עם אור השמש; רעש גלגלי המכונות, הלמות הפטישים ודהרת המרכבות עם קול נפץ הרעמים והברקים; עשן ארובות בתי־החרשת – עם עבי השחקים; שם, במקום, אשר בידי אדם, הגבעות תהיינה לעמקים, נחלים – לחרבה, אדמת שדה – לרצפת אבן; שם, היכן דנשקי ארעא ורקיע, מעשי שמים עם מעשי בני אדם…
ונשמתי רועדת ומפרכסת, היא קופצת ומתפרצת החוצה. היא חפצה להחלץ מתוך הכבלים הרבים שקשרו אותה; לנער מעליה את אבק הדורות ולחיות חיים חדשים מבלי הבּיט מה לאחור.
ואני בורח.
אולם עד מהרה שבתי על עקבי. החיים רמוני. בהתאמצי לחדור לתוך נבכי החיים ולבוא עד לתהומם שמעתי מתוך צהלת השמחים וההוללים, מתוך השאון והרעש, יללות מחרידות וראיתי מראות אכזרים שנעצו בי את מבטיהם, כל כך חדים וחודרים, כל כך מלאים התמרמרות וחמה, עד שעצרו אותי באמצע הדרך ולא נתנוני לעשות את דרכי הלאה… אני מתחזק, מתאמץ בּכל כחותי להבּלע בתוך הגלים הסואנים. אולם לבי, הוי לבי, נושא אתו את המבטים הדוקרים, המלאים אש־נקמה, שמקפיאים בּי את דמי ונוֹטלים ממני את טעם החיים ותענוגם… הם מלוים אותי אל כֹל אשר אפנה ומקצצים את כנפי. הוי, לא אוכל נשוא את המבטים האלה!
הנה שם עומד נשען לקיר אחת החומות איש צעיר, בעל ידים מדולדלות ועִוֵר בעין אחת, חלל המלחמה, ופושט את ידו הערומה והסחוטה לנדבה… והאנשים משתמטים, מתרחקים, אינם חפצים לטמא את נפשם בגוף המכוער הלזה. ועיני האיש רודפוֹת אחריהם ופיו מקללים קללה נמרצה. הוי, מי הביא את האיש הזה לתוך העולם היפה אשר מסביב להפריע את הרמונית החיים, להרעילם ולפגמם?!
ושם, מעט הלאה, מנהלים בעגלת־יד קטנה איש קצוץ־הרגלים. מרכבת חשמל עברה עליו ותרוצץ את רגליו חלל השכל האנושי… ומנהלים את האיש הזה בין המון האנשים המגוהצים, בעלי הפנים השמחים והעינים המלאות עזוז החיים, והשמש שולחת את קוי זהרה גם על פני האיש הזה וגם על פני השמחים וההוללים, ובכל זאת והאנשים יראים את פניו, מתחמקים ובורחים.
ובפנה, בקצה הרחוב, עומדת נערה, יצאנית חורת־הפנים, ועיניה… עיניה מתיזות רשפי־אש נקם להאנשים העוברים על פניה. חללת תענוגי החיים… והאנשים בורחים מפניה; אינם חפצים שאיזה דבר יזכיר להם את מעשיהם הרעים. וצעקה נוראה מתפרצת מן הלב: מי סחט את לשד הפנים האלה? מי הוביש את רעננת לחיי הנערה האומללה הזאת? מדוע אתם בורחים ממעשי ידיכם?
ורודפים אחרי החלכאים האלה ואינם נותנים לי מנוחה. מבטי עיניהם נוסכים בלבי נטפי רעל. הם מזכירים לי, כי החיים הללו הנם רק משא־ומתן מגונה, התחרות של אנשים: מי יבלע את מי ויעכלו בבטנו; אחד נהנה מחיי חברו ואחרי כן הוא מוצץ את לשדו ומשליכו כנצר נתעב; מתנצחים: ידו של מי תהיה על העליונה. ובין כך, בין שידו של זה או של חברו תהיה על העליונה – אחד יבלע את חברו. וכלוּם אל חיים כאלה התגעגעתי? לא! לא חיים כאלה משכו את לבי. לא אוכל נשוא אותם. לא אוכל!
ואני שב על עקבי.
* * *
בערבי ימי האביב, בשעה שרוח אלהים מרחפת על פני הבריאה; בשעה, שכל הטבע מתנער משנתו הארוכה לחיים חדשים; בשעה, שהכל זך, טהור ותמים כילד; בשעה שבבטן האדמה הכל הולך ומתרקם, רוחש ומרטט ומלא תסיסה וחיים; בשעה שהנשמה מזדככת ומטהרת – אני אומר לברוח היערה.
היער – זהו המקום האחד אשר לא חללוהו עוד בני־אדם; זהו המעין המקיר תמיד בלי הרף סודות קדושה ורוממות הרוח; זהו המקום אשר בּו ילין רוח־אלהים, אשר הכל שם מהול בעצב ערב ותוגה נעימה; אשר עדנת האביב והוד הזקנה מעורבים בו יחדיו ושופעים רזים כמוסים.
החיים השוקטים והפשוטים בכפרים, בשדות וביערים מושכים אותי, צודדים את נשמתי וממלאים אותה טוהר ורעננות. ונפשי כמהה ושואפת לצאת מתוך חלאת החיים ושאונם לתוך העולם החדש, אשר רק לחש־רוח, משק־עלים, המית־עצים, רנת־צפרים וזמזום בעלי־כנף ממלאים אותו ואשר כבוד אלהים חופף עליו. שם נפשי תתקדש, תנער מעליה את אבק הרחובות וזוהמת החיים העירוניים.
ואני בורח שמה.
אולם גם שם לא מצאתי מה שבקשה נפשי; גם שם אין הכל כמו שראיתי בעיני רוחי. החיים שם אינם מתחדשים מרגע לרגע; אין בהם תנועה והתחרות, קפיצות ושנויים. הכל שמה מונוטוני ובעל גון אחד. ביום בוערת השמש כמחבת רותחה ומכה על הראש, ים השבלים עומד כנד, נכנע, מהשרב הגדול. בלילה גוּש אפל ממלא את כל החלל. בעת שהגשם יורד הכל הולך ומקבל צורה של נשמה ערטילאית, האדמה מרופשה ומעלה ריח רע, רשת של שלוּליות מים דלוחים נמשכת על פניה. בתי הכפר הנמוכים, העשוים חמר מקבלים צורה של בודדים, של בני בלי־בית. הכל רטוב ומעלה חלודה. בנות־הכפר גסות, ידיהן גרמיות ומלאות יבלות ופניהן אדומים ועבים, שממון ועצלות פרושים על פני החורף אשר בכפרים.
ונפשי שואפת אל השנויים התכופים, העליות והירידות הרגעיות, אל זעזועים חזקים ואל דומיה עמוקה הבאה מתוך סערת־לב גדולה; נפשי עורגת לתמונות ענקיות, למפעלים כבירים שמליוני כחות־אנשים שקועים בהם; אל דחיפות והתפרציות, תנודות והסתעריות. מקום מולדתי, העיר, מושך אותי בקסמיה. חסרים לי נכסי־הקולטורה המשפרים, הממתיקים את החיים והנותנים להם ברק ויפעה. ואני את החיים בקשתי ולא – את דממת המות…
ואני שב על עקבי.
* * *
בהכנעה, בראש מורד, בברכים כושלות, בלב ריק, אני נכנס בחזרה אל תוך עולמי שמשם יצאתי, אל חיי הבדידות בחדרי הצר, בין ארבעת כתליו.
לא אדע מדוע, אך משוך משך אותי חדרי הקטן בכח אדיר. במשךְ הזמן שתעיתי בעולמות אחרים, שכחתי את הבדידות אשר בקרבו ובעיני רוחי ראיתי בו חזות הכל. נמאסו עלי חיי העיר הרועשים והשוטפים בעוז וגם חיי הכפר התפלים ואתאו לחיי החדר הבודד. שם, בין ספריו, אמרתי למצא את החיים האמתיים; בספרים – ראי החיים ובראי נשקפים החיים בצורתם האמתית, בלי כחל ושרק. עיני תהיינה בהירוּת ואני אשלט על החיים ולא שהחיים ישלטו עלי. אנכי אהיה האדון להם!
ובהגיע שעת בין־השמשות, בהבקע אל חדרי הקט קוי השמש האחרונים, בפזוז הקרנים על שמשות חלוני והן תתנוצצנה ברבבות צבעי־ארגמן; בשלוח לי השמש את “השלום” האחרון טרם תרד תהומה בעמקי נהר די־נור – נהר ינהרו פני חדרי ויקבלו צורה של חג, הספרים יתנערו מהאבק שלהם וילבשו נגוהות וזוהר.
ובהגיע הלילה, והלילה בהיר ושלו, והלבנה תציץ דרך החלון בפניה הנוגים וילבש אז חדרי צורה של טהרות והזדככות החדר יתמלא קוי־כסף כחלחלים, קלושים וחורים, והאור הכחול זולף על פני כלי הבית והספרים, וירָאו גזרי העבים הקטנים, השקופים והירוקים בקצה השמים. וכאשר אביט דרך החלון – ועולם רענן מואר באור זך מלבב נשקף אלי והעולם הזה צולל בים חלומות מקסמים ושזור חוטי־כסף ענוגים.
ובליל חורף, בשעה שבחוץ ישתער הרוח בעוז והוא ישרוק, ייליל, ינהם, קרח וכפור ימלאו את היקום, אז אשכב לי במטתי בחדרי החם, אזני תשמענה את יללת הרוח ואת סערת הלילה ונפשי תהא שלוה. מנגינת הלילה תחדור אלי, מנגינת הוד הסער, והנגינה תקח את לבבי, תצוד את נפשי, ולבי יהא ער ובחדרי יהא חם…
את כל זאת חזתה לי נפשי.
אולם בעוד רגע והנה הכל כמקודם. מראה פני הבית מפיל עלי עצלות. הכל עגום ועכור. אין מרחב־יה, אין מהלך־נפש. בחיים השתקעו בספרים והספרים כבדים ומאפילים על החיים, מחשיכים את אוֹרם וגוזלים את מהותם. ושממון מסביב וּבדידות מסביב ומקור לבי יבש והוא מבקש שירה וחיים.
* * *
* * *
ובהתאבק נפשי מעולם לעולם, בהתפרפר נשמתו כמו בתוך כף־הקלע, בהשקע שמשי ובזריחתה, בעמדי תמיד על הגשר ומבקש את החיים והגשר מתחתי רועד ועומד לנפול ולרדת תהומה; בשעה שאני מרגיש את עלבון החיים, קטנותם ופעוּטתם מצד אחד ואת רשעותם ואי־ישרם מצד שני – אני מתחיל להבין את סוד החיים. החיים הנם אותו הגשר המט לנפול שעליו אנחנו עוברים ומבקשים את הדרך; החיים הנם אותן הירידות והעליות, אותן ההתרוצצות הנפשיוֹת והתנודות הבלתי־פוסקות; החיים הנם אותו כף־הקלע שאנשים משלכים בו מעולם אחד אל משנהו, ותמיד הם מבקשים ותמיד הם שואפים ותמיד אינם מוצאים…
ואבין – כי חייתי אז בעת בקשי את החיים… – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.