השמש עוד עומדת באמצע שמי התכלת ומזהירה ומפיצה את קרני זהבה כלפני שעה, כלפני שעתים. וזרוח תזרח, יודע שמואל זחלון, גם למחרת וגם למחרתים בלי כל שנוי והבדל. הרחובות עודן הומות מרעש כרכרוֹת, צלצולי פעמוני הטרם האלקטרי ואלפי העוברים ושבים, הרצים דחופים ונחפזים כל אחד לאיזו מטרה ידועה והמוני מטיילים וביחוד מטילות: נשים יפות ההולכות בקומה זקופה, נטיות־צואר, ברשרוש שמלות־משי וצועדות בגאון ובהכרת־ערך עצמן על מדרכות הרחוב כאומרות: אשריכן, שהנכן זוכות שכפות רגלינו הקטנות והענוגות דורכות עליכן, מה שהרבה בני בשר ודם אינם זוכים לזה.
שמואל זחלון עובר במהירות מרחוב לרחוב, כאלו איזה כח נסתר עומד מאחוריו ודוחף אותו הלאה, הלאה להתרחק מהר מאותו המקום… ונהנה הוא על שהשמש מחממת ככה ומיבשת היטב את בגדיו הרטובים ממים, עד שעוד מעט והם יהיו יבשים כתמול שלשום. בתחלה התביש בּפני עצמו, שביום בהיר כזה יהיו בגדיו רטובים ומטפטפים מים, אולם אחרי־כן בעברו על פני אחד הרחובות ובראותו, כי שוער בית אחד, הזורק מים על פני רצפת הרחוב להרטיבה משרב היום, הטיל בלי משים, קלוח מים על אחד העוברים, נרגע לבו בקרבו. הלא אפשר הדבר שגם אני נרטבתי על־ידי שוער שוטה שכזה – חשב בלבו. ורק האֵד העולה מרטיבת בגדיו, שמתחממים לנגה קרני השמש, המתפשט מסביב לגופו ועוטף אותו בערפל דק, שהולך ובוקע ומתפרץ מכל צד מראשו ועד רגליו – מגרה את עצביו.
הוא עובר על פני כּכּרי־השוק הרחבים עם מצבות־הזכרון שלהם, העומדות בגאוה וגודל ומביטות מגבוה על האנשים־הרמשים הזוחלים למטה; על פני החניות היפות וחלונותיהן הנוצצות, על פני בתי־הקהוה המפוארים, שזוגות זוגות אנשים ונשים, או נשים לבדן יושבים מסביב לשולחנות־שיש ושותים מן הכוסות אשר לפניהם בהרחבת דעת מיוחדה, בהרחבת־דעת של מבקרי בתי־קהוה, שכל העולם לא נברא אלא בשבילם. ומרגיש הוא, שמואל זחלון, איזה רגש מיוחד במינו, רגש של ילד תמים שזה עתה פקח את עיניו, שהכל עושה עליו רושם כאלו רואהו בפעם הראשונה. רק ההכרה, כי חיי הרחובות האלו, שאון הכרכרות והמרכבות, תנועות המטילים והמטילות, זריחת השמש המחממת וכל אותה התשואה, שהוא רואה עתה בעיניו, כי כל אלה היו שוטפים בעוז מרוצתם גם אלמלא אֻנה לו המקרה העוֵר, שהצילהו ממות, שלא יכול היה לראותו מראש והוא היה כבר טבוע בתהוֹמות גלי המים – רק ההכרה הזאת מצערת אותו וגורמת לו יסורי־נפש. אפשר הדבר, הוא חושב בלבו, כי כוס קהוה זו, שהאשה היושבת עכשו בחלון בית־הקהוה, גומרת את לגימותיה האחרונות, היתה מלאה אז, בצאת לפועל החלטתו האחרונה, ובמשך עת שתיתה, בין לגימה ולגימה, אירע אותו המאוֹרע…
רגע הוא מרגיש את עצמו לגבור היום, לאיש, העומד ממעל לכל אלה האנשים הממלאים את החוצות והרחובות. לוּ ידע איש מה שהתחולל בקרב נפשו לפני שעה, היה כורע ברך לפניו, לפני הגבור, אשר המות משחק לו ומצולות הנהר – שעשוע, שאם רק חפץ יכול הוא לקפוץ לתוכו ולקרוע ברגע אחד את ארג החיים… אולם מאידך גיסא, מרגיש הוא בלבו, איזו ריקות ושממון, כאלו פרחה מתוכו נשמת החיים, תוכן ההויה, מטרת הישות שלו, אדם קל בלי יסוד תחת רגליו, שברצוֹתו הוא חי וברצותו – מת, שלוּלא המקרא החצוני היה כבר העולם חשך בעדו ועכשו שקרה, הרי הוא שוב חי… נשמה ערטילאית, צל מהלך בעולם…
הוא נזכר, כי גם לפני שעה בלכתו אל גשר הנהר, עבר את פני הרחובות האלה, וגם אז רעשו והמו כמו עתה. אולם הוא ראה והרגיש את כל זאת כמו מבעד ערפל עב, כמו מתוך חלוֹם. בחפזון נורא, במעוף־עין אחד, עבר דרך רחוקה כזו עד שפתאם ראה את עצמו עומד נטוי על גבי גשר הברזל והמים מתחת, במראם הכהה־אפור, אשר קרני השמש מסתננות בהם, שוטפים להם בלאט, בנחת כאלו עושים הם את עצמם כאינם־יודעים מה שיתחולל בהם בעוד רגעים מספר. ברגע זה, זוכר הוא, התבהר הכל לפניו והמראה אשר מסביב נקלט במוחו בפרטות מדויקה: סירות הקטור העומדות בחוף הנהר בתרניהן הגבוהים, בפסי צבעיהן השונים ובסופן המחודד, החוצה את חלקת המים ככנפיו של בר־אוז; סירות־השיט עם ראשי האנשים המתרוממים מתוכן, המתראות מרחוק כנקודות שחורות המתנועעות אנה ואנה; קרני השמש החודרות אל תוך המים, הבוקעות אותם וּהתלויות בהם כעמודים זהרורים הנוֹגעים עד לתהום; עמודי הגשר המוצקים הנושאים על כתפותיהם את גשר הברזל, שרעש ותשואה ממלאים אותו; אי־הסדר היפה של הבתים הגבוהים והצרים, המתרוממים אחד על גבי השני ליד החוף, שארובות־עשן, חלונות, גגות ומגדלי בתי־תפלה מתערבים יחד להרמוניה נפלאה. כה עמד על עמדו זמן־מה תפוש־מחשבות מבלי־דעת מאומה ומבלי חוש מאומה מה שמסביב לו ופתאום, כאלו חץ חלף בלבּו: הכרת מטרת בואו הנה נצנצה במוחו…
ובעיקר הדבר, הרגיש אז, כי מחשבתו לא תצא לפועל מסבת איזה מקרה חצוני. גם אז ידע, כי יותר טוב היה לפניו לבצע את מחשבתו זו לפנות בוקר או באישון לילה, בשעה שאין עוברים ושבים מצוים בחוץ. אבל איזה פחד אחזהו בעלות הרעיון הזה על לבו. לא הרגיש די עוז בנפשו להוציא את זממו לפועל בשעה שכל העולם מחריש ונתון בתוך עצמו ומפיל אימה בדומית העמוקה שלו. אחרת היא בחצות היום, בשעה שגלגל החיים מנסר בחזקה וכל העולם מלא תנועה ורעש – אז לא קשה כל כך צער הפרידה מן העולם שמתהוה על־ידי קפיצה רועשת לתוך המים, המניעה את גלי הנהר ומתיזה רבבות נצצות־מים וקצף לבן, שמשתברים לרבבות רסיסים קטנים ואבעבועות פורחות. בעמקי הנפש חש, כי אפשר ומחשבתו תבטל, אבל… ובזכרו את זאת רטט עובר בבשרו…
הוא אינו יכול בעצמו לחוש עתה את יסורי־הנפש שלו בעת בואו אל הגשר. כל אבריו פרכסו אז ושניו נקשו. קור חלף בגופו, אף שמזג האויר היה חם מאד. כל האנשים וכל העולם כולו נעשו שנואים בעיניו. הלואי היה הגשר מתמוטט, חשב אז, וכל אותה התשואה והרעש, והצלצול והשאון היו פוסקים כרגע והכל היה טובע בגלי הנהר, אברי בני אדם, פרסי סוסים, כלבים מכל המינים, חזירים, בהמות, קרונות, מרכבות, מקלות, מגבעות אנשים ונשים – כל אלה היו מתבוללים בתוך תהו ובהו משונה, מתפתלים ומפרכסים ונלחמים בּגלי הנהר… איך היה המחזה נהדר! אבל לא כן היה. עלם ועלמה עברו אז לפניו שלובי־זרוע ועיניהם זורקות זיקי־אש אהבה, אושר וחיים. והוא לא יכול להבין, האיך חיים עכשו בני אדם באוֹתה שעה שהוא עושה את חשבון עולמו? וכי אפשר שהם אינם מרגישים כלום את מצוקותיו ויסורי נפשו? והנה הם יבואו לחדר מיוחד, היא תניח את ראשה בחיקו, צלצולי נשיקות ישמעו, החזים יתרוממו, הלבבות יכו גלי־תאוה, השפתים תתלכדנה והגופים יתאחדו, באותה שעה ששפתיו הוא תהיינה כחולות־ירוקות ובלי כח יהא צולל לתהום האפלה… הנה עוד זוג עובר ועוד שני וכולם שוחקים ופניהם נוהרים מגיל. ומדוע זה הם שמחים ככה? הלא גם להם יבוא הקץ! הלא הדבר מוכרח! וברגע השני חש בלבו איזו גדלות והכרת־ערך: הנה עומד הוא עכשו על מפתן המות ואין איש יודע ואין איש מרגיש בזה וכולם חושבים אותו רק לנקודה אחת הממלאת אך את דיקוֹרצית החיים אשר מסביב. אז, זוכר הוא, עמד תחתיו, גחן על גבי גשר הברזל הקר והביט אל תוך המים כאלו חפץ להתבונן מה נמצא בתהום, שעוד מעט והוּא יגיע אליה… רגע חלף רעיון במוחו: לדחות את הדבר לעת־מצוא אחרת. אבל מיד נצנצה הרגשה יותר עמוקה בלב, שלא נתנה לו לחשוב אדות זה: לא זאת הפעם הראשונה שהוא בא אל הגשר במטרה זו, אך הפעם הוא מוכרח להוציא את החלטתו לפועל; צריך לעשות את ה“צעד” מבלי חשוב הרבה… צריך… מוכרח…
ומאותו הרגע אינו זוכר היטב מה שנעשה אתו. זוכר הוא רק, כי ברגע האחרון חלף איזה זכרון תפל במוחו ועויה מרה עברה על שפתיו לזכר ההלצה ששמע פעם ע“ד איש אחד שחפץ לעשות קץ לחייו על־ידי טביעה בנהר, הלך ופשט מקודם את בגדיו… אח”כ הגיעו לאזניו קולות־צעקה נוראים, המוני פטישי־ברזל כאלו הלמו את מוחו. חושך היה מסביב. איזה דבר ענקי חנק בּגרונו ומשא כבד העיק על כּתפיו… ופתאום – והנה זרועות ערומות ולבנות פשוטות אליו, אוחזות אותו בשערות ראשו ומושכות אותו הלאה, הלאה… ומאז אינו זוכר דבר. רק אח"כ ראה את עצמו פתאום עומד על החוף, סדינים לבנים פרושים על האדמה, פקיד הפוליציה עומד לפניו ואנשים סקרנים סובבים אותו. אז התפרצה מלבו בכיה מרה, עיניו זלגו דמעות, שנזלו על פניו ואל פיו ואנחות כבדות ותכופות התפרצו מלבו… פקיד הפוליציה שואל אותו איזו שאלות והוא אינו מבין את דבריו, רק מביט על פניו ובוכה בלי הפוגות. הפקיד חפץ להובילו אל “הרבע”, אבל אנשים אחדים התחננו אליו שירפה ממנו ויעזבהו לנפשו. ואז נעשתה הכרתו ברורה ודעתו צלולה. על לבו הוקל מעט. שטף הדמעות כאלו גלל מעל לבו אבן כבדה, והוא הרים את פעמיו והתחמק ממקום המעשה…
עכשו הוא מתפלא על עצמו: האיך זה לא עלתה על דעתו מקודם, כי בעצם היום, בין המוני אנשים, ימצאו כאלה, אשר יצילו אותו ברגע האחרון. וכעין לעג מר נראה לו הדבר, שהפקיד חפץ להובילו אל רבע־הפוליציה בעד חטאוֹ הקשה מנשוא: שהחיים היו עליו למשא, שלא חפץ להמתין עד מיתתו הטבעית רק הקדים אותה בדרך מלאכותי; בעד עונו הכבד, שהחיים היו לו לאם־חורגת, שמשביעים אותו רק תמרורים…
מוזר ומשונה נראה לו הדבר, שהוא ישוב עתה למעונו הבודד שבאותה הרחוב הצרה, בחצר המרפש, בקומה הרביעית, אשר מדרגות עקומות ומלוכלכות מובילות לשם, הוא יתמתח על הספה כדרכו, יעין בספר כתמול שלשום, מבלי כל שנוי. והוא, הלא לולא המקרא העוֵר, היה כבר עכשו מת ומוטל על תהומו של הנהר… חידה סבוכה היא לו כל הויתו. הרי הוא אוד מוצל מאש… החיים לועגים לו ואינם נותנים לו גם למות.
הנה מחשבה הולמת במוחו: הוא יהיה למחרת, או עוד היום בערב, ל“גבור היום”. כל העתונים היוצאים בעיר יודיעו בחלק הכרוניקה שלהם כי: “בעצם היום, לעיני השמש, קפץ מעל הגשר אל תוך הנהר העלם היהודי שמואל זחלון, אך נצל בעוד מועד”. וחבריו, המפוזרים במקומות שונים, יֵדעו כי הוא חפץ לאבד עצמו לדעת. הנה הוא בא בכל ערב לבית חברו מ. ואיך אפשר יהיה לו לראות את פניו? הוא מתאר לעצמו, כי חברו זה לא ישאלהו דבר רק יביט אל תוךְ עיניו ברחמים כל כך גדולים, וזה יציק לו יותר. ומכתבים יקבל מחבריו והם לא יזכירו דבר ע"ד “המאורע” אלא ישיחו אדות עינינים אחרים ובכל זאת, מכל מלה ואות תבצבץ אות־השאלה הגדולה: למה עשית כזאת? איזה דבר הכריח אותך לצעד נורא כזה? ומאידך גיסא, צר לו עד מאוד, מה שהוא האומלל, עם כל יסורי נפשו הנוראים, האוכלים אותו זה שנים רבות, יהיה לחומר לשתים שלש שורות שבחלק הכרוניקה, שהקוראים ידלגו עליהן לגמרי או שיקראו אותן חצים עֵרים וחצים ישנים בין לגימה ולגימה בשבתם בערב אל השלחן המואר יפה ביחד את בני ביתם: נשיהם ובנותיהם… ויום אחר יום יחלוף ואלפי מקרים אחרים, יותר מענינים, ימלאו את עמודי העתונים והוא עם יגונו הנורא ישכח מלב, אבל יוסף להתקיים בעולם ולהענות בכל שעה ורגע מבלי מצוא מנוחה ומרגוע לנפשו השבורה והרצוצה…
היום פנה לערוב, ושמואל זחלון לא עיף עוֹד מהליכתו ברחובות העיר. איזה כח עוֵר דחף אותו הלאה ולא נתנהו לעמוד רגע על מקום אחד, כאילו אין לו אחיזה בעולם הזה, כי אם צריך הוא לשוטט אנה ואנה מבלי מטרה… חלל האויר נתמלא איזו רצינות ועצב נובע אל הלב… המטילים והמטילות רבו ברחובות. בתי־הקהוה ובתי־החשק נתמלאו אנשים. מנורות האלקטרון הדלקו. כל אשר ברחוב קרא לחיים ולהנאת החיים. ולזחלון נדמה, כי לו אסור לקחת חלק בחיים האלה. מדומה לו כי חייו אינם שלו, הם נתונים לו במתנה מאת אחרים והוא אינו השליט עליהם… יגון עמוק חדר ללבו ואכל אותו עד ליסוד. מי לו פה ומה לו פה? הלא כבר אצלו לאחר יאוש… ותמה הוא על עצמו מה שבשעות הראשונות לאחר “המאורע” הרגיש את עצמו לבן־חורין ומאושר. הנה גם אתמול וגם שלשום תעה ברחובות הללו והיאוש בוֹ וזכרון־המות בלבו והיום כבר חפץ לנתק את חוט החיים האלה, שאינם אלא שלשלת ארוכה של צרות ופגעים וסוף סוף התגבר גם על מורך לבו והנה – מקרה שלא פלל לו כלל. והלא הכל כל כך משונה ובלתי־מובן: חיים ומות… מות וחיים… איפה הכל מתחיל ואיפה נגמר? מי ירד לנבכי התחום הזאת? ואולי, עולה לפעמים רעיון על לבו, כל זה הנהו רק חלום, חלום החיים והוא באמת כבר מת ובטל מן העוֹלם…
בלי משים הוא נוגע בכיס בגדו ונזכר כי יש לו עוד איזה סכום כסף. כמה משונה הדבר שלא זכר עד עכשו שבכיסו נשארו שקלים אחדים. הכסף, הנמצא בכיסו ושנשאר ע"פ נס, דוקר את בשרו ומצער אותו. הוא מוכרח לפזרו, לאלהים או לשטן. אלמלא היתה לו פרוטה בכיסו היה עוד הדרך נכון לפניו… אבל עכשו הכסף עומד לשטן על דרכו ומפריע בעד החלטתו… הלא מוכרח להוֹציא אותו, ועל מה יוציא? האם יש לו בכלל עוד צרכים?
הוא עובר על פני בית־קהוה מפואר, שדלתו נפתחה פתאום ע"י אחד הנכנסים, וזמירות כנורות הגיעוּ משם לאזניו. מבלי כל מחשבה נסחף גם הוא פנימה.
האולם הגדול והנהדר היה מלא אנשים וביחוד נשים בעלות מגכעות גבוהות, עינים משקרות ופנים נלהבים. מקהלת מנגנים על במה עשויה לדבר, צלצוּלי כוסות, שאון עליז ותאוני, המרתיח את הדם באברים. כל אשר בבית, נראה, כאלו אחוז קדחת תאוה סוערה. זחלון מפנה לו מקום באחת הזויות ויושב מקופל ונתון לתוך עצמו.
המלצר נגש אליו. בהשתחויה קטנה, בהכנעה מעושה ובשחוק קל על השפתים הוא שואל על דבר חפצו.
השאלה הזאת הביאה אותו רגע במבוכה. לזאת לא פלל כלל. סוף סוף התגבר על מבוכת לבו ובקש כוס קהוה.
הוא מביט סביבו ומתפלא על יפי האולם ועל עזוז החיים הממלא עתה את לבות בני אדם. האמנם עוד ישנם אנשים שאינם חושבים כלל על המות?…
זחלון מריק כוס אחרי כוס אל תוך פיו ונזכר פתאום, כי טרם אכל כל היום. גופו מתחמם מעט ועם כל כוס חולף מעט מעצבונו עד שהוא מרגיש את עצמו כמעט בטוב. הוא מליט את פניו בערמת העתונים, המונחים על שלחן־השיש ותמה על שישנם עוד ענינים אחרים בעולם מלבד מחשבוֹתיו הוא. הנה העתונים האלה באים מברלין, לונדון, ווינא ופריז, נדפסים בשפות שונות ומלאים חדשות ע"ד מלחמת־בחירות, ספורט, מרוץ־סוסים וכדומה. והאמנם יש עוד עולם כל כך גדול ורחב, שהכל חי ורועש גם ברגע זה?
הוא יוצא את בית־הקהוה ותועה שוב ברחובות העיר. השעה מאוחרת. העוברים ושבים מעטים. החנֻיות סגורות. על כל צעד נפגשות, יצאניות נובלות, המעוררות געל נפש בהקוקטיות המעושה שלהן. קול צעדיו משמיע הד. ומתפלא הוא על שלצעדיו יש עוד קול… חלונות כל הבתים סגורים ואופל שורר בהם. מסדק אחד מהם בוקע קו אור קלוש ואדום. וזחלוֹן מתאר לעצמו: חדר קטן, שכתליו משוחים בצבע אדום, עששית־ליל מפיצה אור כהה ופנטסתי; תמונות על הקירות; דומיה רכה ונעימה ממלאת את חלל החדר שהכל בו כל כך נעים ויפה. ובתוך חלל החדר השקט מורגשת מציאות אשה יפה בעלת גו מלא, אברים מחוטבים, שדים חשופות, השופעות ריח נקבי רענן. הנה אל אחד השערים נגש זוג צעיר שלוב־זרועו מצלצל בפעמון השער. נשמעים צעדיו המרושלים של השוער, פתיחת השער וסגירתו, חריקת מפתח בתוך פי המנעול ושוב דממה.
הוא מתהלך בחוצות העיר הריקות והאפלות למחצה, ומבלי טשים רגליו מוליכות אותו אל בית־נתיבות מסלת הברזל.
למרות השעה המאוחרת בית־הנתיבות מלא אנשים, נשים וטף. על פני כולם שפוכה עצלות מפונקה ורֹך נעים. כל אחד מפקק וממתח את אבריו בלוית קול פיהוק ענוג, כהקם משֵׁנה ערֵבה, מתוך חלום יפה. פני כל אחד מלאים צפיה חולנית וחכוי מלא פזור־הנפש. האור הבהיר של מנורות האלקטרון, השאון הקל והרך של ריצת רגלי הגברים על פני הרצפה החלקלקה, טפוף רגלי הנשים ואִוְשת השמלות שלהן, האומנות עם הילדים על זרועותיהן, קשקוש כוסות המזנון, שריקת חליל הלוקומוטיב, הפולחת את האויר הלח והקריר, שאון גלגלי המרכבות וכל אותו הריח, המיוחד לבית־נתיבול בעיר גדולה – כל אלה משכיחים מעט את יגונו ומלטפים את נפשו. ידי כל הנוסעים מלאות צרורות, ארגזי־יד, חבילות מהודקות ברצועות־עור. פני כל אחד מביעים געגועים נסתרים לעיר מולדת, לפנה חמה, לאשה וילדים, המחכים עליהם בבית, למטה מוצעת, וללטיפות קרובים; כל אחד קשור בקשרי אהבה לאנשים אחרים, שחולמים אדותם וחושבים עליהם. ומלא הוא זחלון רחמים על עצמו, על היוֹתו בודד וזר בתוֹך אלה השלוים והנוחים, על היותו גלמוד וערירי בעולם ה' ועל שאין לו אף נפש אחת שתהא מתגעגעת אליו ומחכה לו.
נשמע הצלצול. הדחק אצל פתח־היציאה גדול. גם זחלון נסחף לתוך הזרם, יוצא את הפתח, נגש אל אחת מרכבות המסע ועולה עליה.
בזוית המרכבה, על יד החלון, בִצר לו פנה חבויה לשבת. לעומתו ישבה נערה בעלת פנים יפים ועצובים קצת, שהליטה את הזוית ברֹך נקבי עדין. בזע המסע ממקומו נזכר פתאום מה שלא עלה על דעתו לפני זה, כי אין לו כרטיס־נסיעה וכי אינו יודע לאן המסע הולך… — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
בעבר המזרח התחילו פני השמים מתחַורים, קו כסף קלוש רבץ על פני הנערה היפים, שישבה למולו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.