אמרתי: אלך באשר אלך ואבקש את החיים, את החיים המלאים, העשירים; את החיים האמתיים, הממלאים גם את הגוף, גם את הנפש והמצמיחים בלב האיש מעין מהפכה מלא מלא הוד ויופי.
אמרתי: אלך אל מקום שתוליכינה אותי רגלי, אולי אמצא לי איזה מקום להניח עליו את ראשי העיף.
כי כבר כבדה עלי הישיבה התמידית בבית; נמאסו עלי ארבעת קירות חדרי המחניקים, התקרה והרצפה השחורות, החלון הקטן והמזוהם ועל אלה – הספרים: הספרים הקטנים והגדולים, המאובקים והמעוכים המפילים עלי אימה בכבדם ורצינותם, בסבכי הענינים העמוקים ונפתולי השאלות המרות שעליהם הם דנים.
קשה עלי הבדידות ונפשי נלחצה בין צבתים מעיקות. לא אוכל עוד נשוא את דממת־הקבר שבחדר, את סוד הפחד השורר בו ואת הרשמים הכבדים שהוא משאיר בלב הלן בין כתליו.
ואני עוזב אותו.
הלאה, הלאה אני נחפז ורץ, לתוך העולם הגדול והרחב, העשיר והמלא רב קסמים; לתוך העולם הסואן והרועש מתשואות אדם רב, המתגעש בשאון דכיו, ההומה והמסתער. הוי, איזה מרחב שם ואיזה רהב! איזה עושר של צבעים ושלל גַוָנים מאליפים! הכל שם נוצץ, מבריק ומתיז שברורי־אש לוהטים; הכל שם מגוהץ, מלוטש ומלא הוד. שם, בין החומות הגבוהות ומצבות הזכרון הענקיות הבוקעות שמים בשיאָן, בין מיליוני אנשים מתדחקים, פורצים, דוחפים, רצים מבוהלים ורועשים כגלי ים שואג; שם בתוך הרעש והתשואה אהיה נִשא כמו על כנפי נשרים ואֵֹדא הלאה, הלאה ושכח אשכח את הויתי הפרטית, את ישותי העצמית, את ה“אני” שלי ואהי מעורב, לא! נבלע, בתוך הים הגדול המכה גלים אדירים ואני אֶסָחֵף בתוךְ הגלים האלה בלי דעת, בלי הבחנה..; לבי יתרחב, חזי יתבלט, עיני תורינה זיקים לוהטים וכולי אהיה מלא שכרון־החיים!
ונפשי מתלהטת בקרבי והיא צמאה לחופש, לתנועה ולסערת החיים; לשם, במקום שהכח האנושי מתחרה עם כחות הטבע; שם, במקום אשר אור החשמל מתחרה עם אור השמש; רעש גלגלי המכונות, הלמות הפטישים ודהרת המרכבות עם קול נפץ הרעמים והברקים; עשן ארובות בתי־החרשת – עם עבי השחקים; שם, במקום, אשר בידי אדם, הגבעות תהיינה לעמקים, נחלים – לחרבה, אדמת שדה – לרצפת אבן; שם, היכן דנשקי ארעא ורקיע, מעשי שמים עם מעשי בני אדם…
ונשמתי רועדת ומפרכסת, היא קופצת ומתפרצת החוצה. היא חפצה להחלץ מתוך הכבלים הרבים שקשרו אותה; לנער מעליה את אבק הדורות ולחיות חיים חדשים מבלי הבּיט מה לאחור.
ואני בורח.
אולם עד מהרה שבתי על עקבי. החיים רמוני. בהתאמצי לחדור לתוך נבכי החיים ולבוא עד לתהומם שמעתי מתוך צהלת השמחים וההוללים, מתוך השאון והרעש, יללות מחרידות וראיתי מראות אכזרים שנעצו בי את מבטיהם, כל כך חדים וחודרים, כל כך מלאים התמרמרות וחמה, עד שעצרו אותי באמצע הדרך ולא נתנוני לעשות את דרכי הלאה… אני מתחזק, מתאמץ בּכל כחותי להבּלע בתוך הגלים הסואנים. אולם לבי, הוי לבי, נושא אתו את המבטים הדוקרים, המלאים אש־נקמה, שמקפיאים בּי את דמי ונוֹטלים ממני את טעם החיים ותענוגם… הם מלוים אותי אל כֹל אשר אפנה ומקצצים את כנפי. הוי, לא אוכל נשוא את המבטים האלה!
הנה שם עומד נשען לקיר אחת החומות איש צעיר, בעל ידים מדולדלות ועִוֵר בעין אחת, חלל המלחמה, ופושט את ידו הערומה והסחוטה לנדבה… והאנשים משתמטים, מתרחקים, אינם חפצים לטמא את נפשם בגוף המכוער הלזה. ועיני האיש רודפוֹת אחריהם ופיו מקללים קללה נמרצה. הוי, מי הביא את האיש הזה לתוך העולם היפה אשר מסביב להפריע את הרמונית החיים, להרעילם ולפגמם?!
ושם, מעט הלאה, מנהלים בעגלת־יד קטנה איש קצוץ־הרגלים. מרכבת חשמל עברה עליו ותרוצץ את רגליו חלל השכל האנושי… ומנהלים את האיש הזה בין המון האנשים המגוהצים, בעלי הפנים השמחים והעינים המלאות עזוז החיים, והשמש שולחת את קוי זהרה גם על פני האיש הזה וגם על פני השמחים וההוללים, ובכל זאת והאנשים יראים את פניו, מתחמקים ובורחים.
ובפנה, בקצה הרחוב, עומדת נערה, יצאנית חורת־הפנים, ועיניה… עיניה מתיזות רשפי־אש נקם להאנשים העוברים על פניה. חללת תענוגי החיים… והאנשים בורחים מפניה; אינם חפצים שאיזה דבר יזכיר להם את מעשיהם הרעים. וצעקה נוראה מתפרצת מן הלב: מי סחט את לשד הפנים האלה? מי הוביש את רעננת לחיי הנערה האומללה הזאת? מדוע אתם בורחים ממעשי ידיכם?
ורודפים אחרי החלכאים האלה ואינם נותנים לי מנוחה. מבטי עיניהם נוסכים בלבי נטפי רעל. הם מזכירים לי, כי החיים הללו הנם רק משא־ומתן מגונה, התחרות של אנשים: מי יבלע את מי ויעכלו בבטנו; אחד נהנה מחיי חברו ואחרי כן הוא מוצץ את לשדו ומשליכו כנצר נתעב; מתנצחים: ידו של מי תהיה על העליונה. ובין כך, בין שידו של זה או של חברו תהיה על העליונה – אחד יבלע את חברו. וכלוּם אל חיים כאלה התגעגעתי? לא! לא חיים כאלה משכו את לבי. לא אוכל נשוא אותם. לא אוכל!
ואני שב על עקבי.
* * *
בערבי ימי האביב, בשעה שרוח אלהים מרחפת על פני הבריאה; בשעה, שכל הטבע מתנער משנתו הארוכה לחיים חדשים; בשעה, שהכל זך, טהור ותמים כילד; בשעה שבבטן האדמה הכל הולך ומתרקם, רוחש ומרטט ומלא תסיסה וחיים; בשעה שהנשמה מזדככת ומטהרת – אני אומר לברוח היערה.
היער – זהו המקום האחד אשר לא חללוהו עוד בני־אדם; זהו המעין המקיר תמיד בלי הרף סודות קדושה ורוממות הרוח; זהו המקום אשר בּו ילין רוח־אלהים, אשר הכל שם מהול בעצב ערב ותוגה נעימה; אשר עדנת האביב והוד הזקנה מעורבים בו יחדיו ושופעים רזים כמוסים.
החיים השוקטים והפשוטים בכפרים, בשדות וביערים מושכים אותי, צודדים את נשמתי וממלאים אותה טוהר ורעננות. ונפשי כמהה ושואפת לצאת מתוך חלאת החיים ושאונם לתוך העולם החדש, אשר רק לחש־רוח, משק־עלים, המית־עצים, רנת־צפרים וזמזום בעלי־כנף ממלאים אותו ואשר כבוד אלהים חופף עליו. שם נפשי תתקדש, תנער מעליה את אבק הרחובות וזוהמת החיים העירוניים.
ואני בורח שמה.
אולם גם שם לא מצאתי מה שבקשה נפשי; גם שם אין הכל כמו שראיתי בעיני רוחי. החיים שם אינם מתחדשים מרגע לרגע; אין בהם תנועה והתחרות, קפיצות ושנויים. הכל שמה מונוטוני ובעל גון אחד. ביום בוערת השמש כמחבת רותחה ומכה על הראש, ים השבלים עומד כנד, נכנע, מהשרב הגדול. בלילה גוּש אפל ממלא את כל החלל. בעת שהגשם יורד הכל הולך ומקבל צורה של נשמה ערטילאית, האדמה מרופשה ומעלה ריח רע, רשת של שלוּליות מים דלוחים נמשכת על פניה. בתי הכפר הנמוכים, העשוים חמר מקבלים צורה של בודדים, של בני בלי־בית. הכל רטוב ומעלה חלודה. בנות־הכפר גסות, ידיהן גרמיות ומלאות יבלות ופניהן אדומים ועבים, שממון ועצלות פרושים על פני החורף אשר בכפרים.
ונפשי שואפת אל השנויים התכופים, העליות והירידות הרגעיות, אל זעזועים חזקים ואל דומיה עמוקה הבאה מתוך סערת־לב גדולה; נפשי עורגת לתמונות ענקיות, למפעלים כבירים שמליוני כחות־אנשים שקועים בהם; אל דחיפות והתפרציות, תנודות והסתעריות. מקום מולדתי, העיר, מושך אותי בקסמיה. חסרים לי נכסי־הקולטורה המשפרים, הממתיקים את החיים והנותנים להם ברק ויפעה. ואני את החיים בקשתי ולא – את דממת המות…
ואני שב על עקבי.
* * *
בהכנעה, בראש מורד, בברכים כושלות, בלב ריק, אני נכנס בחזרה אל תוך עולמי שמשם יצאתי, אל חיי הבדידות בחדרי הצר, בין ארבעת כתליו.
לא אדע מדוע, אך משוך משך אותי חדרי הקטן בכח אדיר. במשךְ הזמן שתעיתי בעולמות אחרים, שכחתי את הבדידות אשר בקרבו ובעיני רוחי ראיתי בו חזות הכל. נמאסו עלי חיי העיר הרועשים והשוטפים בעוז וגם חיי הכפר התפלים ואתאו לחיי החדר הבודד. שם, בין ספריו, אמרתי למצא את החיים האמתיים; בספרים – ראי החיים ובראי נשקפים החיים בצורתם האמתית, בלי כחל ושרק. עיני תהיינה בהירוּת ואני אשלט על החיים ולא שהחיים ישלטו עלי. אנכי אהיה האדון להם!
ובהגיע שעת בין־השמשות, בהבקע אל חדרי הקט קוי השמש האחרונים, בפזוז הקרנים על שמשות חלוני והן תתנוצצנה ברבבות צבעי־ארגמן; בשלוח לי השמש את “השלום” האחרון טרם תרד תהומה בעמקי נהר די־נור – נהר ינהרו פני חדרי ויקבלו צורה של חג, הספרים יתנערו מהאבק שלהם וילבשו נגוהות וזוהר.
ובהגיע הלילה, והלילה בהיר ושלו, והלבנה תציץ דרך החלון בפניה הנוגים וילבש אז חדרי צורה של טהרות והזדככות החדר יתמלא קוי־כסף כחלחלים, קלושים וחורים, והאור הכחול זולף על פני כלי הבית והספרים, וירָאו גזרי העבים הקטנים, השקופים והירוקים בקצה השמים. וכאשר אביט דרך החלון – ועולם רענן מואר באור זך מלבב נשקף אלי והעולם הזה צולל בים חלומות מקסמים ושזור חוטי־כסף ענוגים.
ובליל חורף, בשעה שבחוץ ישתער הרוח בעוז והוא ישרוק, ייליל, ינהם, קרח וכפור ימלאו את היקום, אז אשכב לי במטתי בחדרי החם, אזני תשמענה את יללת הרוח ואת סערת הלילה ונפשי תהא שלוה. מנגינת הלילה תחדור אלי, מנגינת הוד הסער, והנגינה תקח את לבבי, תצוד את נפשי, ולבי יהא ער ובחדרי יהא חם…
את כל זאת חזתה לי נפשי.
אולם בעוד רגע והנה הכל כמקודם. מראה פני הבית מפיל עלי עצלות. הכל עגום ועכור. אין מרחב־יה, אין מהלך־נפש. בחיים השתקעו בספרים והספרים כבדים ומאפילים על החיים, מחשיכים את אוֹרם וגוזלים את מהותם. ושממון מסביב וּבדידות מסביב ומקור לבי יבש והוא מבקש שירה וחיים.
* * *
* * *
ובהתאבק נפשי מעולם לעולם, בהתפרפר נשמתו כמו בתוך כף־הקלע, בהשקע שמשי ובזריחתה, בעמדי תמיד על הגשר ומבקש את החיים והגשר מתחתי רועד ועומד לנפול ולרדת תהומה; בשעה שאני מרגיש את עלבון החיים, קטנותם ופעוּטתם מצד אחד ואת רשעותם ואי־ישרם מצד שני – אני מתחיל להבין את סוד החיים. החיים הנם אותו הגשר המט לנפול שעליו אנחנו עוברים ומבקשים את הדרך; החיים הנם אותן הירידות והעליות, אותן ההתרוצצות הנפשיוֹת והתנודות הבלתי־פוסקות; החיים הנם אותו כף־הקלע שאנשים משלכים בו מעולם אחד אל משנהו, ותמיד הם מבקשים ותמיד הם שואפים ותמיד אינם מוצאים…
ואבין – כי חייתי אז בעת בקשי את החיים… – – –
השמש עוד עומדת באמצע שמי התכלת ומזהירה ומפיצה את קרני זהבה כלפני שעה, כלפני שעתים. וזרוח תזרח, יודע שמואל זחלון, גם למחרת וגם למחרתים בלי כל שנוי והבדל. הרחובות עודן הומות מרעש כרכרוֹת, צלצולי פעמוני הטרם האלקטרי ואלפי העוברים ושבים, הרצים דחופים ונחפזים כל אחד לאיזו מטרה ידועה והמוני מטיילים וביחוד מטילות: נשים יפות ההולכות בקומה זקופה, נטיות־צואר, ברשרוש שמלות־משי וצועדות בגאון ובהכרת־ערך עצמן על מדרכות הרחוב כאומרות: אשריכן, שהנכן זוכות שכפות רגלינו הקטנות והענוגות דורכות עליכן, מה שהרבה בני בשר ודם אינם זוכים לזה.
שמואל זחלון עובר במהירות מרחוב לרחוב, כאלו איזה כח נסתר עומד מאחוריו ודוחף אותו הלאה, הלאה להתרחק מהר מאותו המקום… ונהנה הוא על שהשמש מחממת ככה ומיבשת היטב את בגדיו הרטובים ממים, עד שעוד מעט והם יהיו יבשים כתמול שלשום. בתחלה התביש בּפני עצמו, שביום בהיר כזה יהיו בגדיו רטובים ומטפטפים מים, אולם אחרי־כן בעברו על פני אחד הרחובות ובראותו, כי שוער בית אחד, הזורק מים על פני רצפת הרחוב להרטיבה משרב היום, הטיל בלי משים, קלוח מים על אחד העוברים, נרגע לבו בקרבו. הלא אפשר הדבר שגם אני נרטבתי על־ידי שוער שוטה שכזה – חשב בלבו. ורק האֵד העולה מרטיבת בגדיו, שמתחממים לנגה קרני השמש, המתפשט מסביב לגופו ועוטף אותו בערפל דק, שהולך ובוקע ומתפרץ מכל צד מראשו ועד רגליו – מגרה את עצביו.
הוא עובר על פני כּכּרי־השוק הרחבים עם מצבות־הזכרון שלהם, העומדות בגאוה וגודל ומביטות מגבוה על האנשים־הרמשים הזוחלים למטה; על פני החניות היפות וחלונותיהן הנוצצות, על פני בתי־הקהוה המפוארים, שזוגות זוגות אנשים ונשים, או נשים לבדן יושבים מסביב לשולחנות־שיש ושותים מן הכוסות אשר לפניהם בהרחבת דעת מיוחדה, בהרחבת־דעת של מבקרי בתי־קהוה, שכל העולם לא נברא אלא בשבילם. ומרגיש הוא, שמואל זחלון, איזה רגש מיוחד במינו, רגש של ילד תמים שזה עתה פקח את עיניו, שהכל עושה עליו רושם כאלו רואהו בפעם הראשונה. רק ההכרה, כי חיי הרחובות האלו, שאון הכרכרות והמרכבות, תנועות המטילים והמטילות, זריחת השמש המחממת וכל אותה התשואה, שהוא רואה עתה בעיניו, כי כל אלה היו שוטפים בעוז מרוצתם גם אלמלא אֻנה לו המקרה העוֵר, שהצילהו ממות, שלא יכול היה לראותו מראש והוא היה כבר טבוע בתהוֹמות גלי המים – רק ההכרה הזאת מצערת אותו וגורמת לו יסורי־נפש. אפשר הדבר, הוא חושב בלבו, כי כוס קהוה זו, שהאשה היושבת עכשו בחלון בית־הקהוה, גומרת את לגימותיה האחרונות, היתה מלאה אז, בצאת לפועל החלטתו האחרונה, ובמשך עת שתיתה, בין לגימה ולגימה, אירע אותו המאוֹרע…
רגע הוא מרגיש את עצמו לגבור היום, לאיש, העומד ממעל לכל אלה האנשים הממלאים את החוצות והרחובות. לוּ ידע איש מה שהתחולל בקרב נפשו לפני שעה, היה כורע ברך לפניו, לפני הגבור, אשר המות משחק לו ומצולות הנהר – שעשוע, שאם רק חפץ יכול הוא לקפוץ לתוכו ולקרוע ברגע אחד את ארג החיים… אולם מאידך גיסא, מרגיש הוא בלבו, איזו ריקות ושממון, כאלו פרחה מתוכו נשמת החיים, תוכן ההויה, מטרת הישות שלו, אדם קל בלי יסוד תחת רגליו, שברצוֹתו הוא חי וברצותו – מת, שלוּלא המקרא החצוני היה כבר העולם חשך בעדו ועכשו שקרה, הרי הוא שוב חי… נשמה ערטילאית, צל מהלך בעולם…
הוא נזכר, כי גם לפני שעה בלכתו אל גשר הנהר, עבר את פני הרחובות האלה, וגם אז רעשו והמו כמו עתה. אולם הוא ראה והרגיש את כל זאת כמו מבעד ערפל עב, כמו מתוך חלוֹם. בחפזון נורא, במעוף־עין אחד, עבר דרך רחוקה כזו עד שפתאם ראה את עצמו עומד נטוי על גבי גשר הברזל והמים מתחת, במראם הכהה־אפור, אשר קרני השמש מסתננות בהם, שוטפים להם בלאט, בנחת כאלו עושים הם את עצמם כאינם־יודעים מה שיתחולל בהם בעוד רגעים מספר. ברגע זה, זוכר הוא, התבהר הכל לפניו והמראה אשר מסביב נקלט במוחו בפרטות מדויקה: סירות הקטור העומדות בחוף הנהר בתרניהן הגבוהים, בפסי צבעיהן השונים ובסופן המחודד, החוצה את חלקת המים ככנפיו של בר־אוז; סירות־השיט עם ראשי האנשים המתרוממים מתוכן, המתראות מרחוק כנקודות שחורות המתנועעות אנה ואנה; קרני השמש החודרות אל תוך המים, הבוקעות אותם וּהתלויות בהם כעמודים זהרורים הנוֹגעים עד לתהום; עמודי הגשר המוצקים הנושאים על כתפותיהם את גשר הברזל, שרעש ותשואה ממלאים אותו; אי־הסדר היפה של הבתים הגבוהים והצרים, המתרוממים אחד על גבי השני ליד החוף, שארובות־עשן, חלונות, גגות ומגדלי בתי־תפלה מתערבים יחד להרמוניה נפלאה. כה עמד על עמדו זמן־מה תפוש־מחשבות מבלי־דעת מאומה ומבלי חוש מאומה מה שמסביב לו ופתאום, כאלו חץ חלף בלבּו: הכרת מטרת בואו הנה נצנצה במוחו…
ובעיקר הדבר, הרגיש אז, כי מחשבתו לא תצא לפועל מסבת איזה מקרה חצוני. גם אז ידע, כי יותר טוב היה לפניו לבצע את מחשבתו זו לפנות בוקר או באישון לילה, בשעה שאין עוברים ושבים מצוים בחוץ. אבל איזה פחד אחזהו בעלות הרעיון הזה על לבו. לא הרגיש די עוז בנפשו להוציא את זממו לפועל בשעה שכל העולם מחריש ונתון בתוך עצמו ומפיל אימה בדומית העמוקה שלו. אחרת היא בחצות היום, בשעה שגלגל החיים מנסר בחזקה וכל העולם מלא תנועה ורעש – אז לא קשה כל כך צער הפרידה מן העולם שמתהוה על־ידי קפיצה רועשת לתוך המים, המניעה את גלי הנהר ומתיזה רבבות נצצות־מים וקצף לבן, שמשתברים לרבבות רסיסים קטנים ואבעבועות פורחות. בעמקי הנפש חש, כי אפשר ומחשבתו תבטל, אבל… ובזכרו את זאת רטט עובר בבשרו…
הוא אינו יכול בעצמו לחוש עתה את יסורי־הנפש שלו בעת בואו אל הגשר. כל אבריו פרכסו אז ושניו נקשו. קור חלף בגופו, אף שמזג האויר היה חם מאד. כל האנשים וכל העולם כולו נעשו שנואים בעיניו. הלואי היה הגשר מתמוטט, חשב אז, וכל אותה התשואה והרעש, והצלצול והשאון היו פוסקים כרגע והכל היה טובע בגלי הנהר, אברי בני אדם, פרסי סוסים, כלבים מכל המינים, חזירים, בהמות, קרונות, מרכבות, מקלות, מגבעות אנשים ונשים – כל אלה היו מתבוללים בתוך תהו ובהו משונה, מתפתלים ומפרכסים ונלחמים בּגלי הנהר… איך היה המחזה נהדר! אבל לא כן היה. עלם ועלמה עברו אז לפניו שלובי־זרוע ועיניהם זורקות זיקי־אש אהבה, אושר וחיים. והוא לא יכול להבין, האיך חיים עכשו בני אדם באוֹתה שעה שהוא עושה את חשבון עולמו? וכי אפשר שהם אינם מרגישים כלום את מצוקותיו ויסורי נפשו? והנה הם יבואו לחדר מיוחד, היא תניח את ראשה בחיקו, צלצולי נשיקות ישמעו, החזים יתרוממו, הלבבות יכו גלי־תאוה, השפתים תתלכדנה והגופים יתאחדו, באותה שעה ששפתיו הוא תהיינה כחולות־ירוקות ובלי כח יהא צולל לתהום האפלה… הנה עוד זוג עובר ועוד שני וכולם שוחקים ופניהם נוהרים מגיל. ומדוע זה הם שמחים ככה? הלא גם להם יבוא הקץ! הלא הדבר מוכרח! וברגע השני חש בלבו איזו גדלות והכרת־ערך: הנה עומד הוא עכשו על מפתן המות ואין איש יודע ואין איש מרגיש בזה וכולם חושבים אותו רק לנקודה אחת הממלאת אך את דיקוֹרצית החיים אשר מסביב. אז, זוכר הוא, עמד תחתיו, גחן על גבי גשר הברזל הקר והביט אל תוך המים כאלו חפץ להתבונן מה נמצא בתהום, שעוד מעט והוּא יגיע אליה… רגע חלף רעיון במוחו: לדחות את הדבר לעת־מצוא אחרת. אבל מיד נצנצה הרגשה יותר עמוקה בלב, שלא נתנה לו לחשוב אדות זה: לא זאת הפעם הראשונה שהוא בא אל הגשר במטרה זו, אך הפעם הוא מוכרח להוציא את החלטתו לפועל; צריך לעשות את ה“צעד” מבלי חשוב הרבה… צריך… מוכרח…
ומאותו הרגע אינו זוכר היטב מה שנעשה אתו. זוכר הוא רק, כי ברגע האחרון חלף איזה זכרון תפל במוחו ועויה מרה עברה על שפתיו לזכר ההלצה ששמע פעם ע“ד איש אחד שחפץ לעשות קץ לחייו על־ידי טביעה בנהר, הלך ופשט מקודם את בגדיו… אח”כ הגיעו לאזניו קולות־צעקה נוראים, המוני פטישי־ברזל כאלו הלמו את מוחו. חושך היה מסביב. איזה דבר ענקי חנק בּגרונו ומשא כבד העיק על כּתפיו… ופתאום – והנה זרועות ערומות ולבנות פשוטות אליו, אוחזות אותו בשערות ראשו ומושכות אותו הלאה, הלאה… ומאז אינו זוכר דבר. רק אח"כ ראה את עצמו פתאום עומד על החוף, סדינים לבנים פרושים על האדמה, פקיד הפוליציה עומד לפניו ואנשים סקרנים סובבים אותו. אז התפרצה מלבו בכיה מרה, עיניו זלגו דמעות, שנזלו על פניו ואל פיו ואנחות כבדות ותכופות התפרצו מלבו… פקיד הפוליציה שואל אותו איזו שאלות והוא אינו מבין את דבריו, רק מביט על פניו ובוכה בלי הפוגות. הפקיד חפץ להובילו אל “הרבע”, אבל אנשים אחדים התחננו אליו שירפה ממנו ויעזבהו לנפשו. ואז נעשתה הכרתו ברורה ודעתו צלולה. על לבו הוקל מעט. שטף הדמעות כאלו גלל מעל לבו אבן כבדה, והוא הרים את פעמיו והתחמק ממקום המעשה…
עכשו הוא מתפלא על עצמו: האיך זה לא עלתה על דעתו מקודם, כי בעצם היום, בין המוני אנשים, ימצאו כאלה, אשר יצילו אותו ברגע האחרון. וכעין לעג מר נראה לו הדבר, שהפקיד חפץ להובילו אל רבע־הפוליציה בעד חטאוֹ הקשה מנשוא: שהחיים היו עליו למשא, שלא חפץ להמתין עד מיתתו הטבעית רק הקדים אותה בדרך מלאכותי; בעד עונו הכבד, שהחיים היו לו לאם־חורגת, שמשביעים אותו רק תמרורים…
מוזר ומשונה נראה לו הדבר, שהוא ישוב עתה למעונו הבודד שבאותה הרחוב הצרה, בחצר המרפש, בקומה הרביעית, אשר מדרגות עקומות ומלוכלכות מובילות לשם, הוא יתמתח על הספה כדרכו, יעין בספר כתמול שלשום, מבלי כל שנוי. והוא, הלא לולא המקרא העוֵר, היה כבר עכשו מת ומוטל על תהומו של הנהר… חידה סבוכה היא לו כל הויתו. הרי הוא אוד מוצל מאש… החיים לועגים לו ואינם נותנים לו גם למות.
הנה מחשבה הולמת במוחו: הוא יהיה למחרת, או עוד היום בערב, ל“גבור היום”. כל העתונים היוצאים בעיר יודיעו בחלק הכרוניקה שלהם כי: “בעצם היום, לעיני השמש, קפץ מעל הגשר אל תוך הנהר העלם היהודי שמואל זחלון, אך נצל בעוד מועד”. וחבריו, המפוזרים במקומות שונים, יֵדעו כי הוא חפץ לאבד עצמו לדעת. הנה הוא בא בכל ערב לבית חברו מ. ואיך אפשר יהיה לו לראות את פניו? הוא מתאר לעצמו, כי חברו זה לא ישאלהו דבר רק יביט אל תוךְ עיניו ברחמים כל כך גדולים, וזה יציק לו יותר. ומכתבים יקבל מחבריו והם לא יזכירו דבר ע"ד “המאורע” אלא ישיחו אדות עינינים אחרים ובכל זאת, מכל מלה ואות תבצבץ אות־השאלה הגדולה: למה עשית כזאת? איזה דבר הכריח אותך לצעד נורא כזה? ומאידך גיסא, צר לו עד מאוד, מה שהוא האומלל, עם כל יסורי נפשו הנוראים, האוכלים אותו זה שנים רבות, יהיה לחומר לשתים שלש שורות שבחלק הכרוניקה, שהקוראים ידלגו עליהן לגמרי או שיקראו אותן חצים עֵרים וחצים ישנים בין לגימה ולגימה בשבתם בערב אל השלחן המואר יפה ביחד את בני ביתם: נשיהם ובנותיהם… ויום אחר יום יחלוף ואלפי מקרים אחרים, יותר מענינים, ימלאו את עמודי העתונים והוא עם יגונו הנורא ישכח מלב, אבל יוסף להתקיים בעולם ולהענות בכל שעה ורגע מבלי מצוא מנוחה ומרגוע לנפשו השבורה והרצוצה…
היום פנה לערוב, ושמואל זחלון לא עיף עוֹד מהליכתו ברחובות העיר. איזה כח עוֵר דחף אותו הלאה ולא נתנהו לעמוד רגע על מקום אחד, כאילו אין לו אחיזה בעולם הזה, כי אם צריך הוא לשוטט אנה ואנה מבלי מטרה… חלל האויר נתמלא איזו רצינות ועצב נובע אל הלב… המטילים והמטילות רבו ברחובות. בתי־הקהוה ובתי־החשק נתמלאו אנשים. מנורות האלקטרון הדלקו. כל אשר ברחוב קרא לחיים ולהנאת החיים. ולזחלון נדמה, כי לו אסור לקחת חלק בחיים האלה. מדומה לו כי חייו אינם שלו, הם נתונים לו במתנה מאת אחרים והוא אינו השליט עליהם… יגון עמוק חדר ללבו ואכל אותו עד ליסוד. מי לו פה ומה לו פה? הלא כבר אצלו לאחר יאוש… ותמה הוא על עצמו מה שבשעות הראשונות לאחר “המאורע” הרגיש את עצמו לבן־חורין ומאושר. הנה גם אתמול וגם שלשום תעה ברחובות הללו והיאוש בוֹ וזכרון־המות בלבו והיום כבר חפץ לנתק את חוט החיים האלה, שאינם אלא שלשלת ארוכה של צרות ופגעים וסוף סוף התגבר גם על מורך לבו והנה – מקרה שלא פלל לו כלל. והלא הכל כל כך משונה ובלתי־מובן: חיים ומות… מות וחיים… איפה הכל מתחיל ואיפה נגמר? מי ירד לנבכי התחום הזאת? ואולי, עולה לפעמים רעיון על לבו, כל זה הנהו רק חלום, חלום החיים והוא באמת כבר מת ובטל מן העוֹלם…
בלי משים הוא נוגע בכיס בגדו ונזכר כי יש לו עוד איזה סכום כסף. כמה משונה הדבר שלא זכר עד עכשו שבכיסו נשארו שקלים אחדים. הכסף, הנמצא בכיסו ושנשאר ע"פ נס, דוקר את בשרו ומצער אותו. הוא מוכרח לפזרו, לאלהים או לשטן. אלמלא היתה לו פרוטה בכיסו היה עוד הדרך נכון לפניו… אבל עכשו הכסף עומד לשטן על דרכו ומפריע בעד החלטתו… הלא מוכרח להוֹציא אותו, ועל מה יוציא? האם יש לו בכלל עוד צרכים?
הוא עובר על פני בית־קהוה מפואר, שדלתו נפתחה פתאום ע"י אחד הנכנסים, וזמירות כנורות הגיעוּ משם לאזניו. מבלי כל מחשבה נסחף גם הוא פנימה.
האולם הגדול והנהדר היה מלא אנשים וביחוד נשים בעלות מגכעות גבוהות, עינים משקרות ופנים נלהבים. מקהלת מנגנים על במה עשויה לדבר, צלצוּלי כוסות, שאון עליז ותאוני, המרתיח את הדם באברים. כל אשר בבית, נראה, כאלו אחוז קדחת תאוה סוערה. זחלון מפנה לו מקום באחת הזויות ויושב מקופל ונתון לתוך עצמו.
המלצר נגש אליו. בהשתחויה קטנה, בהכנעה מעושה ובשחוק קל על השפתים הוא שואל על דבר חפצו.
השאלה הזאת הביאה אותו רגע במבוכה. לזאת לא פלל כלל. סוף סוף התגבר על מבוכת לבו ובקש כוס קהוה.
הוא מביט סביבו ומתפלא על יפי האולם ועל עזוז החיים הממלא עתה את לבות בני אדם. האמנם עוד ישנם אנשים שאינם חושבים כלל על המות?…
זחלון מריק כוס אחרי כוס אל תוך פיו ונזכר פתאום, כי טרם אכל כל היום. גופו מתחמם מעט ועם כל כוס חולף מעט מעצבונו עד שהוא מרגיש את עצמו כמעט בטוב. הוא מליט את פניו בערמת העתונים, המונחים על שלחן־השיש ותמה על שישנם עוד ענינים אחרים בעולם מלבד מחשבוֹתיו הוא. הנה העתונים האלה באים מברלין, לונדון, ווינא ופריז, נדפסים בשפות שונות ומלאים חדשות ע"ד מלחמת־בחירות, ספורט, מרוץ־סוסים וכדומה. והאמנם יש עוד עולם כל כך גדול ורחב, שהכל חי ורועש גם ברגע זה?
הוא יוצא את בית־הקהוה ותועה שוב ברחובות העיר. השעה מאוחרת. העוברים ושבים מעטים. החנֻיות סגורות. על כל צעד נפגשות, יצאניות נובלות, המעוררות געל נפש בהקוקטיות המעושה שלהן. קול צעדיו משמיע הד. ומתפלא הוא על שלצעדיו יש עוד קול… חלונות כל הבתים סגורים ואופל שורר בהם. מסדק אחד מהם בוקע קו אור קלוש ואדום. וזחלוֹן מתאר לעצמו: חדר קטן, שכתליו משוחים בצבע אדום, עששית־ליל מפיצה אור כהה ופנטסתי; תמונות על הקירות; דומיה רכה ונעימה ממלאת את חלל החדר שהכל בו כל כך נעים ויפה. ובתוך חלל החדר השקט מורגשת מציאות אשה יפה בעלת גו מלא, אברים מחוטבים, שדים חשופות, השופעות ריח נקבי רענן. הנה אל אחד השערים נגש זוג צעיר שלוב־זרועו מצלצל בפעמון השער. נשמעים צעדיו המרושלים של השוער, פתיחת השער וסגירתו, חריקת מפתח בתוך פי המנעול ושוב דממה.
הוא מתהלך בחוצות העיר הריקות והאפלות למחצה, ומבלי טשים רגליו מוליכות אותו אל בית־נתיבות מסלת הברזל.
למרות השעה המאוחרת בית־הנתיבות מלא אנשים, נשים וטף. על פני כולם שפוכה עצלות מפונקה ורֹך נעים. כל אחד מפקק וממתח את אבריו בלוית קול פיהוק ענוג, כהקם משֵׁנה ערֵבה, מתוך חלום יפה. פני כל אחד מלאים צפיה חולנית וחכוי מלא פזור־הנפש. האור הבהיר של מנורות האלקטרון, השאון הקל והרך של ריצת רגלי הגברים על פני הרצפה החלקלקה, טפוף רגלי הנשים ואִוְשת השמלות שלהן, האומנות עם הילדים על זרועותיהן, קשקוש כוסות המזנון, שריקת חליל הלוקומוטיב, הפולחת את האויר הלח והקריר, שאון גלגלי המרכבות וכל אותו הריח, המיוחד לבית־נתיבול בעיר גדולה – כל אלה משכיחים מעט את יגונו ומלטפים את נפשו. ידי כל הנוסעים מלאות צרורות, ארגזי־יד, חבילות מהודקות ברצועות־עור. פני כל אחד מביעים געגועים נסתרים לעיר מולדת, לפנה חמה, לאשה וילדים, המחכים עליהם בבית, למטה מוצעת, וללטיפות קרובים; כל אחד קשור בקשרי אהבה לאנשים אחרים, שחולמים אדותם וחושבים עליהם. ומלא הוא זחלון רחמים על עצמו, על היוֹתו בודד וזר בתוֹך אלה השלוים והנוחים, על היותו גלמוד וערירי בעולם ה' ועל שאין לו אף נפש אחת שתהא מתגעגעת אליו ומחכה לו.
נשמע הצלצול. הדחק אצל פתח־היציאה גדול. גם זחלון נסחף לתוך הזרם, יוצא את הפתח, נגש אל אחת מרכבות המסע ועולה עליה.
בזוית המרכבה, על יד החלון, בִצר לו פנה חבויה לשבת. לעומתו ישבה נערה בעלת פנים יפים ועצובים קצת, שהליטה את הזוית ברֹך נקבי עדין. בזע המסע ממקומו נזכר פתאום מה שלא עלה על דעתו לפני זה, כי אין לו כרטיס־נסיעה וכי אינו יודע לאן המסע הולך… — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
בעבר המזרח התחילו פני השמים מתחַורים, קו כסף קלוש רבץ על פני הנערה היפים, שישבה למולו.
שם במורד, סמוך לויסלה, לרגלי ההרים הגבוהים והמשופעים, המתנשאים על פני חוף הויסלה הימני, שעל תלם מתנוססת העירה ובמדרוניהם עלו גדולי פרא של ענפים ארוכים ובדים – עומדים כעשרת בתי־עץ נמוכים, הנראים כמשתוחחים מאימת ההרים הרמים, התלוים מעל ראשיהם ומתרפקים על הויסלה בעל חיק אם רחמניה. דירי הבתים האלה הם גוים בריאים ומלומדי עבודה: נושאי־סבל, הפורקים וטוענים את “הברלינות” וספינות־המשא, העומדות כאן בנמל; שַיְטָנים: גויים רחבי־גרם, לבושים מכנסים רחבים ונפוחים ובראשיהם מגבעות בעלות שולים רחבים, אשר במשך שבועות רבים הם שוהים על גבי הדוברות, אשר במשך שבועות רבים הם שוהים על גבי הדוברות, השטות לדנציג; דַיָגים ועוד מיני בני־אדם שעל המים פּרנסתם. בין אלה יושב לו היהוּדי היחידי, מנדיל. הוא גר פה בבית קטן וכפוף, שגנו שחיפי־עץ בלים, ושותפו לבית הוא יוזף טוקרטשיק.
כיצד נתגלגל היהודי מנדיל אל בין דירי הויסלה, אין איש יודע. אולם עובדה הוא, שהוא יושב כאן זה עידן ועידנים וגם אביו ואבי אביו ישבו פה, והם הם שבנו את הבית הזה, אשר ממדיל מתגורר בו, ביחד עם אביו ואבי אביו של יוזף, שבניו אלה כבר הסכינו למנדיל כל כך, עד שאינם יכולים לצייר לעצמם את הויסלה בלעדיו.
אופן חייו של מנדיל אינו שונה במאום מזה של כל שכניו. עושה הוא כל עבודה הבאה לידו, הוא טוען את “הברלינות” והספינות; בשעת הפנאי הוא פורש את מכמרתו במי הנהר וצד את דגי הויסלה, ובימות החורף הריהו חוצב את הקרח בשביל מרתפי־הקרח שבעיר, אשתו ובניו מטפלים בגדוּל פרה ועז, זורעים תפוּחי אדמה במשעולים הצרים בשפועי ההרים, מכיון שאין הבית חסר תפוחי אדמה ומעשי חלב ולפעמים גם דגים, אין חייהם קשים ביותר. כך חי לו מנדיל עם בני משפּחתו זה כמה וכמה שנים. תמיד הוא עמל אשתו עובדת בבית וממליטה בנים מעת לעת והילדים מחלּיבים את הפרה ורועים את העז. הויסלה הוא מקור חיותה של כל המשפּחה.
עם ישובי העירה שעל ההר עסקיו של מנדיל מועטים, רק בשבתות ומועדים הוא בא לבית המדרש להתפּלל ואת בניו הוא שולח העירה, אל החדר, אולם מלבד הדברים שבקדושה שבין אדם למקום, אין למנדיל כל שיח ושיג עם העירה. הוא חי את חייו המיוחדים מעבר להר, בתוך הגוים, ואופן־חיים אחר אינו יכול לתאר לעצמו כלל.
לפעמים בימי הקיץ, שבשעה שאין עבודה מצויה לו, נשכר מנדיל להשיט את הדוברות. הוא היהודי היחידי בין כל השַׂיְטָנים, המתגורר במשך שבועות רבים על הדוברות. לן הוא אז בסוכות התבן הנטויות על גבי שורות הקורות, מבשל שם את מאכלו על מכונת־נפט קטנה, ובהיות הבוקר, הריהו מפליג לדרכו ביחד עם הגוים חבריו, כשמבטו נעוץ בּשפּת הנהר, הצומחת עצים ודשאים למכביר ובמים שאין להם סוף, ההולכים ונמשכים לאורך הויסלה, לראשו הוא חובש, כיתר חבריו השיטנים, כובע קש בעל כנפים רחבות, הסוכך עליו מפני קרני השמש,
ובּעת הויסלה שוקטה ולוח המים החלק וקפול בּמקצת כעין הקטיפה, והדוברות שטות להן לאט ובנחת, משתטח לו מנדיל על פּני הקורות ומסתכל בשמים הבהירים, ומבטיו שטים גם הם ביחד עם העננים הקטנים והשקופים, המרחפים במרומי התכלת, והוא מנהם לו חרש מבעד לחוטמו איזה נגון מזמירות השבת. ויש שלפנות ערב, בשעה שהאויר קריר קצת והמים כהים ועוטים תעלומות, מצד אחד של הויסלה שוקעים ויורדים שמי תכלת צוננים, ובפאת מערב בוער פס רקיע באמצעיתו שמש לוהט כעין אגן־נחשת מלובן באש; בשני עברי הנהר זרועות פה ושם להבות בודדות הרומזות מעל הבתים הקטנים, המפוזרים לא הרחק מן החוף; הגויים שוכבים להם סרוּחים אחרי סעודת הערב ושרים את שיריהם על הויסלה־האם, על הרי הטטרים, על “דז’יבצינות” “ופנינקות” – אז זוכר פתאם מנדיל, השוכב על ידם, את מנגינת “כל־נדרי” ואיזו מתיקות עגומה ממלאה את נפשו, והוּא רוצה לבכות ולהריק מלבו בבכיו את אשר לא ידע בעצמו מה הוּא. ואיזו געגוּעים ערבים תוקפים אותו עד שהוא מרים את קולו יותר ויוֹתר. הגוים, בשמעם את זמרתו, משתתקים אחד אחד ומאזינים לשירתו מנדיל, הנישאת על גלי הויסלה עם צללי הערב הקרירים, והחוף המנמנם עונה לעומתו בהד חרישי וטמיר…
אמנם שיוט הרפסוֹדוֹת הוא רק מקרה יקר אצל מנדיל, כי לרוב עבודתו מצויה לו בביתו, ואשתו גם הוא מניאה אותו ממלאכה זו, המוציאה אותו מבּיתו שבועות רבים. אפס לבו של מנדיל נכסף לכך תמיד. כאשר יסובב המקרה, שכל שערי הפרנסה נעולים ומנדיל מוכרח לשים את פּניו אל שיוט דוברות, אז ימלא לבו שמחה וכיום חג יהיה לו היום הזה. ואף שאין שכרו מרובה בזה והעבודה קשה ומסוכנה, בכל זאת הוא מושכת אותו כאבן שואבת. איזו “קליפה” דבקה בו והוא מושכה אותו אל המים.
מנדיל חי לו בשלום עם שכניו. בשעה שסכנה צפויה לשכונת החוף, בשעת הפשרת השלגים, למשל, בעת שהקרח מתבקע והמים מתרוממים ומציפים את שפת הנהר, ורגבי הקרח יגרפו בדרך הלוכם כלים ורהיטים, בהמות ולפעמים גם אנשים, יעזרו מנדיל ושכניו זה לזה בּהצלת רכושם. וברדת מנדיל בדוברות עם שאר השיטנים והוא בושש לשוב, יושבת לה שרה לאה אשתו בביתה וקוראה תהלים לשלומו ובדירה שכנגד מתפּללת אשת יוזף וכורעת ברך לפני האיקונין התלויה בזוית החדר. שתיהן שופכות את תפלתן לפני אלהי מרום, שבעליהן ישובו בּמהרה לבתיהם בשלום.
ובערבי לילות שבת, בעת הקיץ, בשעה שכל השכנים יושבים לפתחי בתיהם על הספים, הזקנים ומקטרותיהם בפיהם מספרים סיפורי בדים ומעשיות על נטבעים, על ספינות שנטרפו, “סירנות” ושדי־המים ועוד מיני אגדות כאלו, שכבר חזרו עליהן מאה פּעמים מאה פעמים ואחת, והצעירים – הללו פורטים על ההרמוניות והללו מנגנים בחלילים וכלם נדחפים ונתקלים במתכון ב“שקצות”; הגויות הצעירות יושבות ומחכוֹת בכליון עינים לבּעליהן, שלא שבו עדין מעבודתם; בבתים ימש החושך; החלונות והדלתות פתוחים לרוחה; מתוך הבית פּנימה נשמעים רק קולות נחרה של הילדים בעריסותיהם ומתנוצצת האש הלוחשת עוד בכירה, שארית הפּליטה מסעודת הערב, אז נראות רק בבית מנדיל מבעד לחלונות הפּתוחים, ארבע מנורות של נחושת קלל ובּתוכן ארבעה נרות, הדולקים חרש בקדושה בתוך אפלוליתו של הלילה. ובהשמע משם צלצוּל מזלגות וכפות וקול שיר הזמירות של מנדיל ובני ביתו, מתאספים כל השקצים והשקצות לפני החלונות הפתוחים וענו למנדיל בקול, כי יודעים הם כבר את הזמירות בעל פה. שרה לאה מושיטה להם פרוסות חלה לבנה וטריה, ומנדיל יושב לו מתוך הרחבת הדעת ואוכל בהנאה את הדגים, שבידיו צדם היום, ונותן שבה והודיה להקב"ה על כל הטובה שהויסלה העניקה לו. מסתכל הוא סביב לשלחן הערוּך ובכל ארבּע פּנות החדר המואר והמקושט לכבוד שבת, והריהו נהנה מעונג השבּת הנסוך על הכל וצר לו בשעת מעשה על שכניו הטובים, שלא זכו ליהנות מזיו השבת היפה, עד שהוא נרדם לבסוף מתוך מתיקות ורחשי שבח לאלהים… ויורדי הנהר בשעה זו, בראותם מרחוק את הנרות, מנצנצים בחשכת הליל, אינם יודעים כלל, כי אלה הם נרות שבת, העומדים על שלחנו של מנדיל, שזה לא כבר ברכה עליהם שרה לאה אשתו…
בני מנדיל היו דומים כלם לאביהם. הבנים–חסונים ורחבי כתף, פּניהם מגושמים קצת וכפות ידיהם נוקשות מעבודה, “בּאותיות הזעירות” לא היוּ ידענים גדולים. אך למדו להתפּלל מעט חומש, כבר יצאו מן החדר ובאו לעזור לאבותיהם בּעבודתם, עד שגדלו ונשאו נשים ותקעו את מושבם גם הם בעירות הסמוכות, על חוף הויסלה. גם הבּנות היו בנויות באיתן, פּניהן שחומים ושזופים וחָזַן רחב ובולט ורק בעיניהן השחורות והשלהבת היוקדת בתוכן העידו בהן, כי בנות ישראל הן.
אך אחד היה ביניהם והוא צעיר, דוד’ל, שהיה נבדל לגמרי מאחיו ואחיותיו. עוד בילדותו התנכר דוד’יל במעשיו והכל ראו בעליל כי בדרך אחרת ילך הנער הזה, הוא הצטיין בּין כל תלמידי החדר והיה לומד בחשק רב. המלמדים היו מלאים תהלתו, וכל אחד מהם השתדל שדוד’יל יהיה תלמידו. דוד’יל היה נער שוקט, ובעל פנים חורים ועדינים, עיניו השחורות יושבות עמוק בחוריהן ומביטות על סביבן כמתוך חלום וידיו חלקות וענוגות. לאחר שגמר את חוק למודיו בּחדר, עבר לבּית־המדרש העומד לא הרחק מן החוף, וגם פה למד בהתמדה רבּה. ההורים היו משתעשעים בבן־זקונים זה והיו מאכילים ומשקים אותו מכל טוב. כל בני הבית, לרבות האב והאם, היו הוגים כבוד לדוד’יל: הנקל הוא, נער הנושא גמרות כבדות כל־כך תחת בית שחיו ואינו בטל אף רגע מתלמודו, ואפילו בּשעת האכילה הוא מעין בּספר. ויהי דוד’יל כתכשיט, המשוה הוד ותפארת על כל הבית.
כל היום היה יושב בבית־המדרש, שבעד חלונותיו הפתוחים נשקפת הויסלה, ולומד בנגון עצב, הבוקע ועולה בּעד החלונות ונעלם שם הרחק בעבר הויסלה השני ורק לשעת הארוחה והשינה היה שב הביתה.
בשחר קיץ בשעה שפאת המזרה החלה זה עתה להתאדם ודוד’יל כבר 'ם ממשכבו, לובש את בגדיו בחפזה ומזדרז לרוץ לבית־המדרש. שני גדות לויסלה עודם שקועים בתרדמה, חלקת המים מתקמטת כמעט קט, במצח צעיר ורך. מרחוק נראית נקודה קטנה ושחורה, מתנועעת על פני הנהר והולכת וקרובה יותר ויותר, עד שהוא מגיעה אל החוף ולפני עיני דוד’יל מופיעה סירת־משוט ובה נער נכרי וחכה ארוכה בּידו. סמוך לחוף מתנדנדת, קשורה בחבלים, איזו סירה ריקה; בצד השני מעבר לגשר, משתרע הכפר הקטן, עטוף תרדמה וטובל באילנות וירק, שמתוכם מבצבץ חודו של מגדל בית הכנסיה, נדמה כאלו הבּתים הקטנים והמגדל הגבוה, צמחו גם הם מן האדמה ביחד עם האילנות, הסבכים, הדשאים ושאר הצמחים, הגדלים על החוף. דומיה עמוקה מסביב, נשמע רק משק הגלים על האבנים והחצץ שעל החוף. מעת לעת פולחים את החלל קולות קטועים, המגיעים הלום ממרחקים, כאלו היו נשאים על כנפי הגלים, האויר ספוג טללים רעננים ונודף באותו ריח־המים המיוחד והמגרה בחריפותו את עצבי החוטם עד כדי עטישה. כל אשר מסביב נראה, כאלו התרחץ והטהר במשך הלילה, כדי לקבּל פני החמה העולה.
לא ארכה השעה מפאת מזרח, האדומה מדם, התחיל צף ועולה כדור אש, המתיז סביבו קרני־אור אדומות לוהטת, הפולחות את המים כעמודי־אש זהרורים, ארוכים ודקים והן מציפות על פני הנהר רבבות רמחי־פז נוצצים, המפזזים ומסמאים את העינים. דוד’ל עומד נדהם למראה התמונה הנשגבה, שנתגלתה לפני עיניו. עמוק בלבו הוא מרגיש דבר־מה שאי־אפשר להביע בּמלים. כל כך טוב לו, כל כך מאושר הנהו, וכל אבריו מלאים איזו חדוה פּנימית. עד שהיה חפץ לחבק עולם ומלואו ולהעניק עתרת נשיקות לכל בריותיו; הוא היה רוצה אז לפזז ולכרכר, להשתטח על פני האדמה ולנשק את העשבים והדשאים או לקפץ אל תוך המים ולשחות ולהשתכשך בהם בידיו וברגליו, או גם לטפס על ההר ולהתגלגל ממנו אחר כך בבת־ראש, כשהוא צועק וקורא בקול עד כדי להחריש את כל הסביבה… אפס אין דוד’ל הולך אחרי שרירות לבו ועיניו. הוא רק קפץ אל המים וטובל את גופו עד לראשו בּמים הקרירים והריחניים, ההומים ודוחפים אותו מאחוריו בעוז. פתאם נזכר, שבטל כל כך הרבה מלמודו, והוא נחפז וּמזדרז לצאת מן הנהר, לובש את בגדיו ורץ מהר לבית־המדרש, פותח במהירות את החלונות, וגלי אויר רענן, ספוג טל, חודרים פנימה ביחד עם קרני השמש הלוהטות, המתחילות מפזזות על פני החדר אנה ואנה, מזהיבות את השלחנות העתיקים עם טפות החלב הקפואות שעליהם ומציפות בזהרן את נר הנשמה הדולק על העמוד, דוד’ל מוציא חיש את הגמרא מתוך ארון הספרים ובחשק ובהתעוררות הוא מתחיל ללמוד וקולו נשא הרחק, הרחק על פני הנהר.
לפעמים, בין ערבים, השמש כבר ירדה לפאת מערב וטבעה בּמי הנהר; באויר מתחיל להתרקם איזה עצב. כל אשר מסביב עוטה כהים, פני המים לובשים צורת פלוסין כחול וקפול; בחלל האויר מנסרים קולות השייטים, השטים על דוברות וקולות ה“הזוגות” המטילים בסירות. מעבר הנהר השני מגיע עוד קול הלמות פטיש מאוחרת בּמפחה. רד היום והחוֹשך כסה את הארץ. הכל התעטף במעטה שחור; גדות הנהר מתלכדים ביחד עם המים לגוש שחור אחד; ברקיע מתחילים בוקעים כוכבי־כסף מבהיקים ועל פני המים מופיעות שלהבות קטנות, הרומזות מן הדוברות בדמי הלילה, דועכות משתלהבות, שוקעות ומהבהבות. בבית־במדרש אפלה למחצה ורק נר־הנשמה יפיץ סביבו אור כהה ורועד. היהודים לבושי חלטים וקפוֹטות מזוהמות מתפּללים מנחה של חול בנגוּן היבש של “אשרי”… ודוד’ל מרגיש איזו מועקה בלבו ואינו יכול להשאר עוד בבית־המדרש, אז הוא יוצא במהרה, יורד אל הנהר ויושב לו על אחת האבנים, מתבונן בּמרחב הרחוק ומאזין לקולות הבודדים והרחוקים, המרפרפים בחלל ולהמית המים אשר לרגליו.
ובעונת החורף, כאשר הויסלה קפוּאה ופניה מכוסים שכבת־קרח עבה ועליה פרושה מפת שלג מבהיקה ברבבות רשפים נוצצים; פה ושם הקרח נבקע ורגביו נערמים זה על גבי זה, שבורים ומבוקעים כעין גזרי שיש כחלחל וירקרק. לנוגה השמש נראה הקרח כערוגה זרועה אבני חן ששות בגוניהן וּמאור הלבנה החור בלילה יתנוצץ ויסתלסל למראהו אז כמטר רמשי־עוף צבעוניים, מסמאים את העין, מסביב לובן אין קץ. אל כל אשר תעוף עיניך רק לובן ולובן, ואינך יודע איפה כלים המים ומתחיל החוף. האילנות הבודדים, הנשקפים מעבר לנהר דומים לציורים, אשר תעלה הקרח על זגוגיות החלונות הקפואים. נערי הנכרים מחליקים בנעלי־קרח או נגררים בתבות־עץ עשויות לדבר, ודוד’ל עומד ומסתכל בהם בקנאה. גם הוא היה רוצה להיות חפשי ועליז כשקצים הללוּ. אולם חתבּייש הוא משום מה. רק לפעמים יחליק לו כלאחר־יד על גבּי הקרח ותיכף ישוב לבית מדרשו. ויש ודוד’ל יוצא לטייל בקיץ לאחר הצהרים אל החורשה, המשתרעת על שפת הנהר, לא הרחק מבּית הוריו. משתטח הוא שם אפרקדן, כשפּניו מפנים כלפי הרקיע ומבטו שקוע בקרעי העננים, השטים בחלל הבּהיר והרחב, ונדמה לו אז. כי גם הוא הנהו ענן שקוף כאחד העננים האלה ויחד אתם הוא שט במרוֹמי התכלת. אזנו נטויה לצפצופיהם וסלסוליהם של בעלי־הכנף, השונים למיניהם, אשר תשרוץ החורשה למכביר ועיניו דבוקות באיזו צפור העומדת על אחד הבדים ומנענעה אותו מתחתיה. לפעמים, בשכבו ככה, תוקפים אותו איזו געגוּעים ולבו מפעפע דבר מה, אשר בעצמו לא ידע שחרו. ויש שעיניו מתמלאות רטיבות, הנובעת מתוך איזה עצב פנימי, ואז הוא שב מהר לבית־המדרש ויושב אל גמרתו ובלמדו הוא מריק את עגמתו בנגון בגמרא העצב, המשתפך בחלל בּית המדרש וזורם דרך החלונות הפתוחים אל הויסלה.
–––––––––––
דוד’יל גדל ונתבגר יותר. הגמרא חדלה למשוך אותו כמקודם ולא מצא בה עוד נחומים לכסופי נפשו הפנימיים. לאט לאט חלפה גם תמימותו. פניו חורוּ ודלו ועיניו כאלו נתכסו קרום דק. מבטו נעשה עצב ורוחו מרה. סבת עצבונו לא היתה עוד נעלמה ממנוּ: זו היתה בת השכנים, הלינקה.
הלינקה היתה בת־זקוניו של יוזף טוקרצ’יק, יפת קומה וחטובה הדר, עם זוג עינים כחולות־בהירות, אשר בכח מבטן להשקיט גם צער־עולמים, וּבהביטן הן מלטפות בנחת וברוך כמגע פלוסין לבן ועדין, וכשהן חולמות מראיהן כרקיע תכלת, הנשקף בזוהר הויסלה. שערותיה כעין הפשתה וחלקתן כחלקת משי יקר, ואיזה רך־לבנוני מיוחד היה שפוך עליה.
וגם תלבשתה היתה תמיד לבנה או בהירה; אַפודה לבנה וסינר בּהיר, ובצמת הפשתה הארוכה שלה היתה קולעת עניבה כחולה בהירה. ותהי הלינקה לשעשוע לכל שכונת הויסלה.
כל צעירי הכפר היו נותהים את נפשם תחתיה, השקצים העליזים וקלי־הדעת תמיד: הדיגים, הסבלים והשיטים, לא נועזו מעולם לנהב קלות־ראש להלינקה. אם ראה לפעמים, שאחד חמד לו לצון ופגע בה במה שהוא, די היה שהיא תתן בו את עיני־התכלת שלה ותשרה עליו מבט־נחת מרגיע – שהלה יחדל ממשובתו ויאמר נכלם: “פשעפראשאַם, יאַ טילקאָ שארויען”! (סליחה, רק לצון חמדתי!). כל השקצים כלם הרגישו, כי אין הלינקה דומה ליתר בנות־הכפר, ועל כן לא נועזו לחזר אחריה כלל. ידוע ידעו, כי אל הילינקה יבוא חתן בן־עשירים, בעל אחוזות רבות, וישאנה כמו שהוא ועוד ילבישנה בגדי תפארה ואת יוזף אביה הזקן יושיב בתוך אחוזותיו. וכלם אמנם כבר ראו בה את “הפריצה” העתידה. ונפלא הדבר, שחברותיה “השקצות” לא יתקנאו בה כלל. ואף כי היא לא היתה מתגאה עליהן והתהלכה עמהן כאחת מהן, בכל זאת חשה כל אחת, כי הלינקה שונה מכלן. בשעת הלולא או משתה־חתנים בכפר, החליטו כלם מראש, שהלינקה תהיה מלכת־השמחה בכל מקום. ובערבי הקיץ, בשעה שהשקצים היו יוצאים במחולות תחת כפת הרקיע לקול נגינת ההרמוניות והחלילים, חובקים מתוך חטיפה את השקצות לשמחה לב הגוים הזקנים ונשיהם, היושבים לפני פתחי בתיהם ומתגלגלים מתוך צחוק, לא הרהיב איש מהם לחבק את הלינקה, אף־על־פי שגם היא עמדה מקרוב והסתכלה במחולות. הם היו רק מצחקים לעומתה, וגם הוא ענתה להם בחיוך של רצון. ורק בעת שהיו מבוסמים ולא יכלו עוד למשול ברוחם, הכניסו גם אותה אל תוך המעגל ורקדו סביבה, כשהם נושאים את רגליהם בהתלהבות יתרה ומפזרים לה מחמאות בלי קץ, והיא עמדה לה שוקטת בּתוך, ועל שפתיה רחפה בת־צחוק מתוקה, המיוחדת רק לה.
כל יושבי הכפר, ומנדיל ואשתו בתוכם, היו מחבבים את הלינקה. הוא היתה נכנסת ויוצאת בביתם, כי הלא גדלה ביחד עם דוד’יל שלהם, ביחד היו מצחקים בחול, מטפסים על הסירות והברלינות ומשתכשכים במי הנהר, ומתוך שהיתה מרבה לשבת בבית מנדיל למדה לדבר יהודית במקצת וכל בני הבית היו כמעט מתפּקעים מצחוק, בשעה שהמלים היהודיות היו יוצאות מפיה מסורסות והפוכות. וקשורה היתה כל כך לבית מנדיל, עד שנחשבה בּעיני כלם כּאחת משלהם וכל עסקי הבית ועניני המשפחה היו גלויים לפניה.
בערבי שבתות, עם הדלקת הנרות, כאשר כל השקצים והשקצות בכפר היו מתאספים לפני חלונות ביתו של מנדיל ומציצים בהם בסקרנות, נכנסה לה הלינקה ישר אל הבית פנימה כאחת הקרובות, לבושה שמלה צחורה וסינר לבן, שערותיה מסורקות יפה ועניבה כחלחלה־בהירה קלועה בתוכן, וישבה לא הרחק מן השלחן ומתבוננת בנרות השבת הצנועים, ובלחייה פורחת אדמימות לוהטת, והיה אז מראה כמראה בת ישראל, שרחצה וחפפה את ראשה למשעי לכבוד השבת, ועתה היא יושבת ומחכה לשוב אביה מבית־הכנסת, שיאמר תפלת “שלום־עליכם” ויקדש על היין… ורק שערות הפשתן הבהירות ועיני התכלת שלה לא התמזגו עם פני ילדי הבית, שכלם היו שחומים ובעלי עינים שחורות ונוצצות ושערותיהם שחורות כעין הזפת. ובּשעת הסעודה היתה סמוּכה לשלחן גם היא ונהנית מדגי השבת והחלה ומנהמת גם את זמירות שבת ביחד עם מנדיל.
כל בני הבית היו כקרובים לה ולבם גס בה, וגם דוד’יל בכלל. הוא התיחס אליה כאל אחותו מלידה ולא התביש בפניה לעולם. אך לאט לאט, מבלי דעת בעצמו איך היה הדבר, התחיל להתאדם בכל פּעם שהיה נפגש בה. הוא התחיל למעט בשיחה עמה ומרבה להסתכל בה דום… ודבורו אליה לא היה עוד כל כך חפשי ושוטף כמלפנים. לשונו היתה נכשלת בפיו. אם העיפה בו היא את עיניה הכחולות באמצע דבורו, היה עומד כמסומר במקומו בלי נוע ולא יכול לפצות פה. הוא הרגיש, שחדלה להיות לו קרובה כאחות ונעשית אחרת, רחוקה ממנו. ונפלא הדבר: במדה שהיא הולכת ורחוקה ממנו, היא נעשית קרובה ללבו יותר והוא מרבה לחשוב ולחלום עליה. וכאלו הבינה למחשבתו, הרי במדה שלבו הולך ונמשך אחריה, היא מוקירה את רגליה מביתם, כאלו חשה את אשר בלבו ומתכַּוֶנת להכעיסו.
בלילה על משכבו היה שוכב ער במשך שעות רבות וחושב רק על אדותיה. בשבתו בבית־המדרש על גבי הגמרא וקולו משתפך בחלל הבית בעוז ורעננות, די היה שזכר הלינקה יעלה לפניו וקולו נעשה רועד ונגון הגמרא עצוב ככה ומלא נכאים, עד שנהפך לקול גניחה והתיפחות, עיניו נעשות רטובות ועל לבו מתחיל מעיק עצב לוחץ, עד שהוא משתתק פתאם ומשתקע במחשבותיו במשך זמן רב, מבלי דעת בעצמו על מה הוא מרבה לחשוב ככה. ובבואו אל החורשה והשתטח על גבי העשב והסתכל בעבים הצחורים, השטים במרום, היה רואה בהם את הלינקה עם אפודתה הלבנה ושערותיה הלבוניות, ובתכלת הרקיע והמים–את עיניה. וכאשר מצא אותה בערב שבת, בשובו מבּית הכנסת, יושבת בביתם, נדמה לו, כי החדר מלא אורה פי שבעה מן הרגיל והנרות דולקים בזוהר וחדוה מיוחדת. השלהבות מפזזות בעליצות ופני הבית כאלו שנו את תארם. בהתלהבות יתרה הוא שר אז את תפלת “שלום עליכם” ו“בקדושו” מורגשת לבביות מיוחדת…
ודוד’יל הלך ונשתנה, עד שהפּך כליל לאיש אחר; לאט לאט תש חשקו לתורה. שעות רצופות היה יושב על הגמרא מתנועע ישר, אך מאום לא הבין ומאום לא קלט מוחו מכל אשר למד. חושיו לא היו אתו, עיניו ראו רק את הלינקה, ונגונו בשעת למודו היה מלא עצב ספוג דמע, ויש גם שתחת ללכת לבית־המדרש היה יוצא אל החורשה הסמוכה ושקוע בהרהוריו וחלומותיו, היה מתהלך שם זמן רב, או יושב על אחת האבנים שעל שפת הנהר ושם את עיניו על המים, מסתכל בדגים הקטנים השטים במהירות אנה ואנה כמשחקים במחבּואים, כך היה משרך את דרכו בודד ושומם באין מטרה…
ומכל אשר בחובו לא גלה להלינקה דבר, כי לא ידע איך אפשר לגשת אליה ולבוא אתה בדברים על כל זה… והָבֵן לא יוכל בעצמו, איככה היה הדבר, הלא לפנים היה כל־כך קרוב אצלה, משוחח אתה בכל עת ובאין מפריע, ועכשו הריהו כאלו נטלה לשונו מפיו, בשעה שעיניו תראינה אותו; איזה חום תוֹקף אותו, עיניו תועות וראשו עליו סחרחר, ובּשום אופן לא יוכל להביט ישר אל פניה. וכמו להכעיסו הנה היא נמנעת מבוא בדברים אתו, ואם גם תדבר אליו, איזו בת־צחוק מרה כל־כך מעוה את שפתיה ועיניה מביעות אז חמלה והשתתפות בצערו…
התרגיש את הנעשה בקרבו? התחוש את אשר בעמקי לבו? שאלה זו רוצעת את מוחו. בודאי, הוא החליט בלבו. אבל למה כה תעמוד מרחוק? מדוע זה לא תהה אף פעם בשיחה אתו ובעת האחרונה, כאשר היתה רגילה לעשות לפנים? מדוע מבטיה אליו כה מוזרים?
והלינקה אמנם הרגישה זאת. היא ידעה, כי דוד’צ’י (כך היתה קוראת לו) אוהב אותה, ורחמים רבים התעוררו בלבה עליו, על הנער השחרחר העדין, בעל העינים הנוגות, אך מה יכלה להועיל? אמנם גם היא אוהבת אותו כאת אחיה הקטן, כי על־כן גודלו יחדיו בחפץ לב היתה מתארשת לו, אפס, עליה לתת חשבון לנפשה, כי מן הנמנע הוא, שדבר זה יצא לפועל, באשר יהודי הנהו. זה כמה חפצה לבוא אתו בדברים על זאת, אך התבישה וגם חשבה, כי אולי עוד תֶרַע לו בזה. הן עלם צעיר עודנו, ותמים מאד, וכאשר יגדל, יוכח בעצמו, כי בגדר הנמנע הוא, וירוח לו. במחשבתה זאת החליטה, כי טוב מזה לבלי דבר על זאת ולעמוד מרחוק לו ככל האפשר עד שירפו רגשותיו.
והורי דוד’יל הרגישו בשנוי שנתהוה בבנם; כי חשקו לתורה נתרפה ואינו מתנהג בצניעות כמו לפנים, וגם תאבונו סר ממנו, פניו חורו ונתארכו, ובעיניו השחורות לוהטת אש זרה…
– דוד’יל, מה לך? האם אינך בקו הבריאות? הכואב לך מה? רצונך שאלך אתך אל הרופא? ותוך כדי דבורה מששה את מצחו, כדי להוכח, אם אין חום בגופו.
רחמי דוד’יל נכמרו על עצמו ועל לבו רבצה מועקה כבדה. הוא פרץ בבכי והתיפח, וככל אשר התאמץ להבליג על בכיו כן גברה התיפחותו יותר ויותר. בבית קם שאון, כל אחד מבני הבית שאלהו סבת המקרה: מדוע זה געה פתאם בבכי? אך הוא נשאר כאלם דומם לכל השאלות הללו. ההמולה הגיעה עד ביתו של השכן טוקרצי’ק. הלינקה נבהלה לבוא לבית מנדיל וכאשר ישבה על הספה, שעליה שכב דוד’יל, בהביטה בו בעיני התכלת שלה, הוקל לו לאט לאט וירדם.
מאז התחוללה מהפּכה בבית מנדיל. החלו לעמוד על טיב הדברים… וההורים טכסו עצה, איך לקדם את פני הרעה, הם באו בדברים עם יוזף שכנם והחליטו, כי הלינקה תצא לזמן־מה מבית הוריה ותסע לכפר אחר לאחד מקרוביה, ובינתים יארשו לדוד’יל איזו נערה יהודיה, והרהוריו הרעים ינדפו ממנו והיו כלא היו.
למחרת כבר לא היתה הלינקה בביתה…
דוד’יל התחיל לתת דין וחשבון לנפשו: מה לו כל הדבר הזה? מה יצא מזה? הן היא נוצרית והוא יהודי. אבל ללא הועיל. ונהפוך הוא, במדה שהרגיש עד כמה רחוקה היא ממנו, יצאה נפשו אליה. הוא בקש תחבולות אחרות להסיח את דעתו ממנה: הוא נסה לעזור לאביו בעבודתו, אבל הדבר לא עלה בידו, כל לא היה מוכשר לכך. ובהתהפכו ביסוריו היתה משאת נפשו, שיפול למשכב והלינקה תבוא אליו ותשב על־יד מטתו ואת ידה תשים על מצחו הקודח… מה גדול היה אשרו ברגע ההוא, ומה קל היה לו גם למות אז…
האח, מה נכספה נפשו לראותה ולגלות לפניה את כל מסתרי לבבו. בעת האחרונה החליט כבר לבוא בדברים אתה ויהי מה. והנה פתאם נעלמה וזה ימים אחדים שלא ראה את פניה כלל…
בלילות תדד שנתו מעיניו ועם עלות השחר הוא קם ויורד אל הנהר לשוח מעט ולגרש את הרהוריו המעיקים. על הויסלה פרושים עוד אדים קלים ושפתה השמאלית, הנשקפת מנגד, נראית עטופת צללים ושקועה בתרדמה עמוקה. המים כחלכלים־שחורים ועינם כעופרת כבדה. רוח קרירה מניעה את גלי העופרת הכבדים, מבעבעת את המים ומטילה קמטים על פניהם. השמים מכוסים עבים, מרחוק מגיעים לאזניו קולות מקוטעים. איזו עגמה כבדה רובצת על כל אשר מסביב ולוחצת את הלב. רוחו של דוד’יל נכאה כל כך והדמעות חונקות בגרונו. והנה התחילו פני המזרח מאדימים ועוד מעט והשמש תצא על פּני הרקיע ואתה שוב יבוא יום מלא יסורים וענוּיים, שאין מנוס מפניהם, שוב יתעה רצוא ושוב מביתו לבית־המדרש ומשם עוד פּעם הביתה; שוב ישתטח בחורשה ועיניו ישים בשמים וימנה את מספר העננים; ימתין לבוא האניות וילוה אותן בצאתן, יקשיב לשריקותיהן הממושכות והמחרישות אזנים וינוע בעולמו של הקב"ה כשכור. ויודע הוא, כי גם יום מחר לא ישנה מזה וגם יום מחרתים… ולבו מתמלא רחמים על עצמו: למה ולשום מה? למה לו להתהלך בעולם ה' מיותר? לו יכול אך לרגע להסית את דעתו ממנה? אבל לא יתכן הדבר. לבו נמס בקרבו לזכרה ובלעדיה חייו אינם חיים. ועתה נעלמה כליל ואיננה. ומי יודע אם עוד יוסף לראות פניה? בבית צר לו המקום ממבּטי עיניהם של הוריו, אשר אמנם לא ימחו בו, אבל המבטים האלה יספרו לו את אשר עם לבבם…
וביחד עם זה תוקף אותן כעס גדול על אבותיו, על אשר התעוללו בו ככה: לשלוח אותה מעל פניו. האינסטינקט הטבעי והפרימיטיבי של ילדי הויסלה מתעורר בו בחוזק והוא דורש נקם באבותיו. חפץ הוא לעולל להם באופן, שיזכרו אותו במשך ימים רבים. ידעו נא, כי מסוכן הדבר להשתעשע באש…
ומחשבה זרה, אשר עוד לא ידעה עד היום, מנצנצת פתאם במוחו: אולי לקפוץ ממקום עמדו זה ולהתנפל אל תוך המים?… בראשונה אחזתו חלחלה לרעיון זה וזעה קרה כסתה את מצחו, אך לאט לאט הסכין לו ורוחו שבה אליו. הוא נזכר, כי אשתקד הטביע את עצמו בעונה זו איש צעיר אחד. ונפלא הדבר, כי גם אותו הצעיר טבע במקום הזה, אשר הוא עומד עליו כעת. כעבור רגעים אחדים כבר חלף פחדו הראשון כליל ורוחו נרגע לגמרי. באדישות נוראה חשב על זה, שהוא עומד ומסתכל בעמקי המים המוגרים, המושכים אותו בקרירותם ובכהות העכורה שעל תהומם.
בינתים נתלקח המזרח והיה ללהבת אש, שנשתקפה בראי המים, הבוער באש גם הוא. מתוך ים די נור בקע ועלה שמש אדום לוהט. בנמל כבר התחילה התנועה עם פריקת הברלינות. מרחוק הגיעה לאזניו נבחת כלב ונשמע כּשכּוש אופני עגלה. בצעדי עמל ובעיפות החל לשרך את רגליו בחזרה לעבר ביתו, אבל איזה כח פנימי דחק אותו אחורנית בעוז והוא נשאר על עמדו בלי נוע. בעמקי לבו הרגיש, כי את מנוחתו השלמה ימצא רק בתוך גלי הויסלה הקרירים ואיזה קפאון צונן ומוזר לכל אשר מסביב מלא את ישותו…
— — — — — — — — — — — — — — — — —
כעבור ימים מספר משו הדַיָגים את גופו הקופא של דוד’יל מן המים…
— — — — —
לבית עולמו לוו אותו כל גרי הכפר עם נשיהם וילדיהם, כי אהבו כלם את הנער החוֵר בעל העינים השחורות והיפות. ביחוד בכו השקצות הצעירות על מותו. לעת ערב, בשוב השכנים מעבודתם, נאספו כלם לבית מנדיל כדי לנחמו באבלו הכבד. הם הרבו לספר מעשים שאירעו בקרוביהם ומכיריהם, אשר טבעו גם הם בויסלה בתנאים שונים, וכאשר מנדיל ואשתו פרצו בבכי, כהו בהם שכניהם:
– אי לכם, רכי־הלב, לא יאה לאנשי הויסלה לבכות. צריך לשאת דומם גם כל צרה שלא תבוא. הויסלה היא אם טובה לבניה, היא נותנת להם חיים, אבל לפעמים הוא גם דורש מהם דבר־מה… האם לא תדעו, כי מדי שנה הויסלה זקוקה לקרבן־אדם, והנה בשנה הזאת עלה הגורל עליכם… אין להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה…
האבלים שמעו את דבריהם וינענעו בראשם, מנדיל הוסיף את הפסוק, אשר ידעו על פה: “ה' נתן, ה' לקח…” ולאט לאט רוחו שקה מעט.
כעבור שבעת ימי האבל, שב מנדיל לעבודתו, שמעתה עסק בה ביתר חבה ויתר מסירות. הוא התחיל להרגיש את עצמו קשור יותר אל הויסלה, האם. היא נעשתה קרובה ככה ללבו. הרי כבר הביא לה את קרבנו, את היקר מבניו. את דוד’יל, ובטוח היה, כי מעתה לא יאוּנה לו עוד כל רע מאחר שכבר פרע את חובו.
לא עברו הימים והמקרה גרם, כי על מנדיל היה לשוט בדוברות. דעתו היתה נוחה מאד מן המקרה הזה, בחשבו, כי על ידו יפוג עצבונו הקשה. ופעם, בערוב היום, בשעה שהשמש ירדה בשפולי הרקיע הלוך ורדת אל תוך המים וצללים השתרעו סביב, השתטח מנדיל על גבי הקורות, הסתכל בשמים הכהים ובלבו פשט עצב מעיק. הוא נזכר בדוד’יל שלו וכלו נבלע בהמון זכרונות נוגים. והפּעם שפך את לבו לא בנגון “כל נדרי”, כדרכו מאז, אלא בנעימת “אל מלא רחמים” הקורעת לב… ודמעה רותחת נתגלגלה מעיניו, נגרה אל תוך המים והתבוללה בין גלי הויסלה הקרירים והמעולפים צללי ערב….
את ימי ילדותו כמעט שאינו זוכר. מסכה עבה ולוטת נסתרות מסוכה על פני תקופת חייו זו. זוכר הוא רק מקרים בודדים ומעשים בודדים. אבל הם כל כך מעטים, עד שלפעמים הוא נוטה להאמין, שאין זה אלא חלום ושבאמת לא היו לו כלל ימי ילדוּת.
אמו היתה מספרת תמיד על־דבר הולדתו ומקרי שנות ילדותו. היא הללה אותו על היותו ילד טוב ובלתי צעקני, “נשמה טובה”. לפי דבריה, היה כבר חולה במחלה מסוכנה וכמעט שחשבוהו למת. והוא, בשמעו את הספורים הללו, פוער את פיו מרַכּז את מבטו בפי אמו ובעיניה כאלו הוא שומע איזו אגדה רחוקה על אדות ילד אחר, שלו בעצמו אין זה נוגע כלל. כלום אפשר הדבר, שהילד אשר על אדותו מספרת אמו, הנהו הוא בעצמו? הדבר אינו מתקבל על לבו.
כמו מתוך ערפל הוא זוכר את פני אומנתו, את טיוליה עמו, את פני אחותו הצעירה (כיום היא מתה), שאתה השתעשע. עוד צללים רפוים אחדים מגיעים לזכרונו מפרק חייו זה, אבל בכלל קשה לו לחדור לתוכם ולהציל מהם קרן אור, תמונה בהירה.
לעומת זאת בהירים לו מעט יותר מקרי חייו שלאחר זה, משנה השמינית ואילך. הוא זוכר היטב את ימי לכתו ב“חדר”, את פני המלמדים שמפיהם למד, את פני הרבה מחבריו, את תכונת נפשם, מנהגיהם, טבעם, הרגליהם ואת כל המקרים הקשורים בהם. כיום אינו יכול לתאר לעצמו, שלו היו ימים כאלה, ימים נוחים ושלוים, השוטפים להם לאט, יום אחר יום, עם עניניהם הקטנים והגדולים, עם מקריהם ומעשיהם, שהחלק היותר גדול לוקח הרבי עם החברים. אבל הלא כן היה. הוא זוכר עוד את מקום מגוריהם של מלמדיו, את מראה פני החדרים, את נשי המלמדים הקפדניות, אל ילדיהם המגואלים, את התרנגולים שהיו מטיילים בתוך החדר ומנקרים בחול שעל פני הרצפה. עוד כיום הוא אוהב להתהלך באותה השכונה, ששם בלה את מיטב ימי נעוריו, ולראות בעיניו את הסימטות והחצרות שבתוכן נמצאים “החדרים” שאיזה חלום ילדות עוטף אותם.
אמנם גם בתקופה זו, היותר מאירה והיותר טובה ברקמת אגדת חייו, הולכים ונשזרים פעם בפעם חוטים שחורים, המעיבים מעט את פני הרקמה. אבל בכלל היתה לו העת הזאת היותר מאושרה בחייו; רק בתקופה זו חי כיתר הילדים בני גילו.
בעתים הללו ושלאחרי כן היו כל מעיניו רק בלמוד הגמרא והפוסקים, שבהם השקיע את כל חושיו. רוב הימים והערבים שוחח את התנאים, האמוראים, רש“י ותוספות, המהר”ם מלובלין, המהרש“ל והמהרש”א, ראה את פניהם ואת זקניהם השבים, והארוכים. העולם הזה, עולם הגמרא, היה נצב לפניו כמו חי והוא מצא בו אל כל מחסוריו וצרכי־נפשו. הוא לא יכול לתאר לעצמו, כי יש עולם אחר מחוץ לעולם זה, שהוא שקוע בו. הרחובות, שהיה עובר בהן בלכתו לחדר או לבית־המדרש, היו “יוצאי דופן”, מרוחקים ונבדלים מעולמו האמתי. בכל אשר פנה ראה או “פְנִים” גמרא גדול ותוספות קטנות מסביב לו, ואז ידע, כי תוכן “הפנים” הוא בודאי איזו אגדה המושכת את הלב או ענין קל אחר שאינו טעון הקמטת המצח ורכוז־המחשבה, או “פְּנִים” קטן ועל כל עבריו תוספות ארוכות, ואז היה כל מה שראו עיניו רצין וחמור, הטעון עיון מרובה.
בימים ההם היו לו רגעי שמחה פנימית ותענוג רוחני: קריאת “שיר השירים” לפני הפסח, בשעה שהרבי פושט את קפוטתו, מפשיל את שרוולי כתנתו ופותח את פי בית־הצואר ובהרחבת דעת ובנגון אביבי הוא שר: “הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, קול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פגיה”… וגומר. ופני הרבי מאירים כל־כך והאויר מלא ריחות אביב נעימים; למוד ה“אקדמות” לפני חג השבועות עם הנגון המיוחד, הערב והנעים ככה, שרק מלאכי השרת ושרפי מעלה נזקקים לו ושרים ברן יחד כוכבי בוקר, נהרי נחלי אפרסמון שראה בעיני רוחו והחוֹפש והדרור שהיו מבצבצים מכל שורה, מלה ואות שבספר הנחמד הזה; למוד “המגלה” ו“תרגום שני” לפני הפורים בנגון המיוחד, שכל צליל ממנו מזכיר את תקופת החשורוש עם האחשדרפנים והאחשתרנים ואת ריח הקדם של פרס העתיקה וקריאת ספורי החורבן של ביתר וטור־מלכא בשבת “חזון” ומעשיותיו של הרבי הלקוחות ממדרש והנאמרות בקול רך ובכיָני, המושכות ככה את הלב והממלאות אותו תוגה נעימה.
אבל גם אז כבר החלו להֵראות אצלו הדמדומים הראשונים של דמיון נפרז. פעם באה מחשבה בלבו; הלא אביו ואמו הם כבר באים בימים והוא בן־זקונים להם ובעוד שנים מועטות הלא ימותו בודאי, ואיך זה אפשר שהוא יראה במותם וחי?… והמחשבה הזאת הדריכה אותו מנוחה במשך זמן רב. בלכתו בלילה ברחוב היה נדמה לו, כי מן כל חור ומאחורי כל גדר ובית אורבים לו שדים ומזיקים… בחדר המטבח, אשר בבית אבותיו, היו תלויות שתי ארנבות עשויות חֵמר בעלות קרנים גדולות ועקומות ולו נדמה, כי הן שעירים בעלי רוח חיים ובלילה היה מתיָרא להביט אליהן… מפחד היה להביט גם אל פני המסכות המשונות המוצגות לראוה בחלונות בתי־המסחר לפני אדיהם. בפורים בבוא אל ביתם המשחקים לבושי המסוות, היה מתחבא בחדר לפנים מחדר, לבלי להביט אל פניהם, ואף שהתאמץ בכל כחותיו להבליג על פחדו באמרו לנפשו: הלא תחת המסוות הללו חבוים פני אנשים ידועים לו, אבל—ללא הועיל… בשכבו בלילה על משכבו היה לבו מהסס פן יפול הספון על ראשו ובעברו דרך בית, העומד בחצי בנינו, היה מתירא פן לא הטיבו הבונים לנטות את קו האנך והבנין פור־יתפורר, יפול עליו בכובד משאו ויקבר אותו חיים…
לפעמים, על־פּי סבות כמוסות, היו חודרים אל לבו גם תשוקות והנאות גסות וגם פקפוקים מוזרים שהתבייש וירא להעבירם על דל שפתיו אבל בלבו פּנימה היו תוססים ועולים. אמנם בעת למדו במסכתות קטין, קדושין, כתובות וכדומה לא היו הדברים שבינו לבינה הנאמרים בהם, עושים עליו רושם מיוחד. רובם לא הבין היטב ואותם שהבין, היו עטופים עטיפות כל־כך רבות, עד שכמעט לא נשאר מהם דבר. אבל בהסיחו את דעתו מהגמרא הסיתהו לפעמים, יצרו לעבור איזו עברה. אז נגלה לו מפי חבריו הסוד המבהיל והמנעים בחדושו של פּריה ורביה… ובהיותו בבית־התפלה ובהביטו אל פני היהודים בעלי הזקנים הארוכים המתפּללים בכונה וביראת שמים, היה עומד ותוהה: האם אפשר, כי היהודים הללו עושים מעשה כזה?… ובחשבו זאת הוריד את עיניו מבושה. באותו הזמן היה לו גם איזה פקפוק על־דבר מהות “עבודה הזרה”. ולפעמים בא בלבו הרעיון הנורא: אולי יש בה ממש?… הלא אי־אפשר שמיליוני בני־אדם יתשחוו לה לשוא… ובעברו על פּני הפסלים העומדים בחצר בית־הכנסיה היה ממהר למלמל בשפתיו את הפסוק: “שקץ תשקצנו”… בכדי להבליג על הרהורי לבו ועל יצר הרע המסית ואומר: אולי הם אלהות…
במלאת לו שלש עשרה שנה עזב את “החדר” ונעשה לחובש בית־המדרש. ופה מתחילוֹת התהפוּכוֹת והזרוֹת שבנפשוֹ, הנגודים והסתירוֹת שבנשמתוֹ. הוּא יוֹשב לוֹ רוֹב הימים על גבי הגמרא ונוֹשאי כליה, נוֹשא ונוֹתן עם המפרשים “הראשוֹנים” ו“האחרונים”, יוֹרד לתוֹך עמקי דדינא, עוֹבר הרים וּבקעוֹת וצוֹלל במים אדירים שבים התלמוּד. עתים הוּא יוֹשב ארבע חמש שעוֹת ליד העמוּד, מתנוֹעע וגוֹנח, מזמר וּבוֹלע כל מלה. אז ירקיע לשחקים, התלהבוֹתוֹ מתגדלת מרגע לרגע והוּא מוֹצא תוֹכן עשיר וּמלא לשד במלים היבשוֹת. הוּא משכים קוּם בבוֹקר, הרחוֹבוֹת עודן ריקות מאדם, עולם ה' שקוע בתרדמה. נשמע רק קול צעדיו של השומר בלילות. הוא עובר את הרחוב, בא אל בית־המדרש ולומד שעות רצופות. בין כך מתחיל הבוקר להתבהר, נץ השחר חודר אל תוך הבית דרך החלונות. פני המזרח מכסיפים. הדממה גדולה ועמוקה, כאלו כל הבריאה עומדת ומקשבת לשיר שפתי הנער ההוגה בתורה. לפעמים בלילה, בעזוב כל הבחורים את בית־המדרש, הוא נשאר יחידי עד לאחר חצות. מסביב דומיה כבדה. נר הנשמה העומד על העמוד מפיץ אור כהה ועגום, הרועד ומטפס לרגעים. על פני הקירות מרקדים צללים משונים כיצורי בלהות. מבעד החלון נשקף הליל כּגוש חומר שחור. בלב יתגנב איזה פחד נעלם. אבל העלם משתיק בקולו את פחד לבבו. העיפות תחלוף ומקור חדש יפתח בלבבו. קולו רענן ואמיץ, משתפך בּצלילות ומשמיע הֵד בחלל הריק.
יום חורף, בחוץ סופת שלג. כל העירה טובעת בים של שלג. היקום נשקף מבעד החלון במראה כהה ועכור. הכל שם כה גלמוד וערירי. העץ הבודד, הנטוע על־יד חלון בית־המדרש, עומד טבוע בשלג בדד ונעזב ומניע לפרקים את ענפיו החשופים בכבדות ובתנועות עצלות, כאלו הוא מתכוץ לתוך עצמו ומתירא להניע באחד מאבריו לבלי הבליט את ישותו. בבית אפלה למחצה. שמשות החלונות מכוסות כפור. הארונות הגבוהים עם ספריהם הכבדים והמעוכים, התקרה והכתלים המפוחמים, השלחנות הארוכים והמגואלים בכתמי־חלב מהותך והחלונות הרטובים והעכורים – כל אלה מתמזגים לאיזה מין בדידות מיוחדה, הממלאה את הלב רצינות קודרת. פיוויל המתמיד נרדם על הספסל. יוחנן הזקן מעיין בספר “עין־יעקב”. נר הנשמה הדולק על העמוד מפיץ סביבו אור מיסתורי. בחוץ מראה עכור ואי־ברור. בבית קר והשמש מסיק את התנור, שם לתוכו עצים ושופך עליהם נפט. עוד מעט ולשונות האש אוחזות בגזרי העצים, המתבקעים בקול שריקה מעודדת. יהודים הולכי בטל באים הביתה, מגישים ספסל אל פי התנור, יושבים על הספסל, מתחממים לאור האש ומשוחחים בעניני הפוליטיקה. הוא עומד מן הצד ומביט אל לשונות האש המלחכות את גזרי העצים, מחבקות ושורפות אותם אחד אחד, עד שהם נכנעים לגורלם, מתכוצים ומתקמטים, נהפכים לגחלים ואח"כ לאפר שחור ודק. רחמים גדולים ממלאים את לבו למראה העצים הנשרפים חיים. כזה הוא גורל הרשעים בגיהנום – עוברת מחשבה במוחו ורעד עובר בבשרו. האופל מתחזק ורק האור המגיח מפי התנור מאדים את חלל הבית. בין השמשות בא. חנוָנים טרודים וזקנים שחוחים נכנסים בקול רעש, באיזו המיה בן השפתים, המביעה אי־רצון ומביאים אתם את הקור מן החוץ. הם מכים כף אל כף. הבית מתמלא תנועה. עוד מעט ותפלת מנחה יבשה ועצובה תהא נשמעת בחללו.
אבל לפעמים אין הוא מוצא ספוקו בתלמוד ונושאי כליו. ואז הוא יושב שעות תמימות על גבי ספרי קבלה וחסידות וּמעיין בהם. ביחוד לאחר הצהרים, בשעה שבית־המדרש ריק ותנומה קלה מסגירה מעט את העינים. הוא אוהב לחטט בספרים המאובקים, העומדים בשורה התחתונה בארון, בפנה מיוחדת. ואז הוא בולע את ספרי ר' משה קרדובירא, ר' יוסף גיקטיליא, ר' חיים וויטאל ודומיהם. ואף שהרבה מן המלים אינן מובנות לו היטב, הוא טועם, בכל זאת, גם בתגים ובנקודות איזה טעם רוחני מיוחד.
בטחונו באלהים היה אז גדול כל־כך, עד שהיה מאמין באמונה שלמה שלוּ, למשל, היה תועה יחידי במדבר שמם, רעב וצמא ועלול לנשיכות נחשים ועקרבים והיה משתטח על החול הקודח ומתפלל מלב עמוק, כי אז היה ה' שומע לתפלתו, שולח לו עזרה ומוציא אותו מן המיצר שלם בגופו ובנפשו. בימים ההם התחיל לעסוק בתשובת המשקל, לסגף את בשרו, לענות את גופו בכדי לשבר את יצר הרע. בערב שבת, למשל, כאשר הגישה לו אמו חתיכת דגים שמנה עם פרוסת חלה צהבהבה וממולאה קנמון שגרו את תאבונו, בא פתאם בלבו הרעיון: להכעיס את יצר הרע, לנסות את כחו, אם יעמוד בנסיון. ומבלי חשוב הרבה היה מסיר הצדה את קערת הדגים באמתלא שהוא חש בראשו או בקיבתו ולא היה טועם דבר. לפעמים, בשכבו על מטתו בלילה ושנתה ערבה לו והנה התעורר לרגע לאחר חצות הלילה, בשעה שאשמורות עיניו מתדבקות וכל גופו אומר שינה, ופתאם הבריק במוחו רעיון הסגוף ותיכף הוא מזדרק בבת־אחת בגופו הערום מן המטה החמה לתוך חלל החדר, רועד מקור ומנדוּדי שֵּׁינה, לובש את הבגדים, נוטל את הפנים במים צוננים וממהר לבוא לבית־המדרש.
לבו היה מלא געגועים לאיזה עצם נסתר; הוא כָּמה והשתפך לפעמים בנגינת חסידים ערֵבה או ב“בים בּם” פשוט בלוית קטע של איזה נגון מתוק, שהיה חוזר עליו מאה פעמים ואחת ושמצא בו בכל פעם טעם מיוחד ומתיקות מיוחדת. לפעמים, בערב יום קיץ, בהיותו עיף מישיבתו על התורה במשך כל היום, היה יוצא מחוץ לעיר אל השדה, מטייל שם בין השבלים הגבוהות ושופך את שיחו בלי מלים, בלי ניבים. באופק מתלקח המערב באש לוהטת אדומה כדם ומעט מעט כבה האש ואורה נמס בצללי הערב ההולכים ועוטפים אותו בּיחד עם הצלצול העב של פעמוני בית־הכנסיה הנמצא לא הרחק מכאן, אשר קולותיו הולכים הלוך ונמוג והֵדם נשא על כנפי האויר האפלולי. בחלל העולם מרחף רז קדוש וטהור. ואז תהיה שעה גדולה, שעה של פרידת שני מושלי התבל, ובחלל מורגש צער הפרידה, געגועים עזים ועריגה עצומה, ועיני העלם מורידות דמעות, דמעות חמות, הבאות מלב מלא, מצער עולמי שאינו פוסק ומגעגועים תמידיים שאינם מתמלאים.
וגם בּימים ההם באו בלבו לפעמים הרהורי חטא גסים: בין מנחה למעריב היה מתבודד בפנת בית־המדרש בקצה השלחן ומעיין לאור נר כהה ב“שאלות ותשובות” של הספר “בית־שמואל” לבּן בּעל “נודע ביהודה”, העוסקות בדברים שבצנעא, בעניני תשמיש המטה והנכתבות בסגנון ברור ופשוט, בלי כל התחכמות והעלמה, והוא מרגיש אז איזה תענוג מוזר ומתיקות תאוה חריפה…
פעם, הדבר היה ביום הששי לאחר הצהרים, היא קורא בשכבו אפרקדן על ספסל בית־המדרש את הספר הקטן “אבקת רוכל” המטפל בענין ביאת המשיח, שבו מסופר בפרטות מדויקה עד דבר רומוס ורומילוס, מכת דם שתבוא לעולם, מלחמת גוג־ומגוג, חבלי משיח וכיוצא באלה, אשר השערות תסמרנה מרוב פחד ובהלת שגעון תוקפת את לב האדם בקראו זאת. והוא קורא ולבבו רועד וחפץ היה אז כי יארכו עוד הימים טרם שיגיע היום המר ההוא. ואף שהתפלל בכל יום לביאת המשיח, בכל זאת, בקרב נפשו פנימה, היה חפץ כי זה יהיה לאחר מותו וכי הוא לא יראה בעיניו את העני הרוכב על החמור…
ומענין לענין נתגלגל הדבר, שהתחיל לשאול שאלות מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה. אמנם זה כבר התעוררו בלבו השאלות הללו, שהחרידו אותו כּלו, אבּל כלעומת שבאו כן הלכו, מבלי השאיר אחריהן רושם נכר. אבל עכשו התעוררו בכל חודן ועזוזן ולא נתנו לו מנוחה. כי הנה הוא יודע כי לפני בּריאת העולם היה תהו ובהו וחושך על פני תהום, אבל הלא צריך היה להיות איזה גשם שיחול עליו המושג: תהו ובהו. ומה היה אותו הגשם? מתי נברא? ממה נברא? ומה היה לפניו? או: מה יש מתחת לים? הוה תאמר: אדמה, קרקע. ומה יש בעוֹמק הקרקע? ואם נחפור בקרקע אלף שנים, האם נגיע לאיזה סוף? ומהו הסוף הזה? אם שוב מים? ומה מתחת למים האלה?.. אמנם הוא יודע, כי כדור עולמנו הנהו רק כוכב אחד במרחבי הקוסמוס או האטמוֹספירה. אבל מה יש מחוץ לאטמוספירה הזאת? האמנם היא אין־סופית? הלא המושג של אי־סוף אינו נקלט כלל במוח. ומה הוא ענין תחית המתים? אמנם הוא מאמין בגלגולי מחילות, בחיים האין־סופיים שלאחר תחית המתים. אבל השאלה הלא נוראה: מתי יהיה סוף לחיים שאינם פוסקים? הרי אני חי מאה שנים, חמש מאות, אלף, מיליון, מאה מיליון, אבל הלא מוכרח להיות איזה קץ; והלא אפשר להשתגע מהמחשבה הזאת: לחיות לעולם, בלי קץ וגבול! והאנשים הלא יהיו אז כל־כך אומללים, כל כך אובדי עצות. הרי לכם את שלכם, את האושר היותר גדול: לחיות לעולם. אבל חיים כּאלה הלא הם נוראים מן המות. והטוב ישרור אז בעולם, איש לא יתחרה עם רעהו ואיש לא יסיג גבול רעהו, רק תמיד יהיו אוכלים ושותים מעדנות וממתקים. עוד הפעם אוכלים ושותים ועוד הפעם… עד מתי?…
ובעיני רוחו ראה את השגעון שיאחז את בני האדם הגבורים והאמיצים שבהם, יטרפו את נפשם בכפם, והחלשים יתעו בחוצות העיר ואותות השאלה המחרידה על פניהם: איזו תכלית? איזו מטרה?
ובאזניו צלצל כבר קול הבכיה הנוראה שתשמע אז. בכל אשר פנה שמע קול בכיה של יאוש. בעברו ברחוב ובראותו ילד בוכה, נתמלא עליו רחמים: שוטה, הנך בוכה על אשר לא נתנו לך פת לחם או צעצוע. אבל יבוא יום ואתה תבכה בכיה יותר נוראה בעבור רוב הלחם והצעצועים שיהיו לך…
ושעמום החיים יתגבר, ימלא את חלל העולם. ואז… אז איזה דבר נורא יקום בארץ, תהו ובהו, איש לא יבין שפת רעהו, אפטיה נוראה תשתפך על פני העולם, תאחז בלבות בני אדם ותעיקם ותלחצם ומוצא אין…
ובערוב היום, בשעת בין השמשות, הוא מתבודד בפנה נסתרה בבית־המדרש ומעיין ב“תפארת־ישראל” העוסק בענין זה, ועולם אחר יתגלה לפניו, ורעד וקור יעברו בעצמותיו בקראו את דבריו, שעל פיהם אין חיים פשוטים בעולם הבא, אלא חיים נצחיים של זיו והוד, חיי נשמות, חיים, שצדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה: ובקראו יתגבר בו השממון ויגון נורא יתקפנו: האם כדאי בשביל זה לקיים את כל המצות שבתורה, להזהר משמץ עון קל, אך ורק בשביל חיים רוחניים כלאה? ולמה החיים האלה? ה“תפארת ישראל” אומר, כי זאת היא המדרגה היותר גדולה: להיות קרוב אל אלהים. אבל למה החיים בשביל המדרגה הזאת? ולמה המדרגה בעצמה?…
ונפשוֹ מקולעה ומשלכה כמו בתוך כף הקלע, אין לה מנוחה. היא מפרפרת ומפרכסת. הוא מרים את עיניו לשמים: אלהים, מאין יבוא עזרי? אי המפתח לפתרון השאלה הסבוכה הזאת? והשמים מחרישים והוא נשא ביגונו ובעצבו.
ומתוך השאלות הללו בא לידי ספקות ופקפוקים אחרים: התחיל לחדור עמוק, עמוק אל שאלת תכלית הבריאה וסודותיה, לבקש את מקור כחותיה הטמירים, את עילת כל העילות וסבת כל הסבות; בצמאון נורא התחיל מתעמק בספרי חסידות וקבלה, ספג אל קרבו את דעות כל הספרים, שהיו נמצאים בבית־המדרש ובבית אביו, העוסקים בענינו חקירה כאלה; השתקע בהרמזים והסודות “שבזוהר” “רזיאל המלאך” ודומיהם ועל ידם, דרך צנורות שונים, התודע גם אל חקירות חפשיות מעין: הידיעה והבחירה, קדמת אלהים, השגחה פרטית והתחיל קורא “במורה נבוכים” להרמב“ם ב”אמונות ודעות" לר' סעדיה גאון ועולמות חדשים נגלו לפניו. ולאחר כל אלה לא השביח עוד את צמאונו, אף שאלה אחת לא נפתרה לו ואף חידה אחת מכל חידות החיים והמות, העולם והבּריאה, לא נתישבה עוד, והצמאון לדבר אלהים גדול ופתרון אין!…
והוא מתמרמר על עצמו ומקלל את יום הולדתו: מדוע היו כל השאלות הללו מחֻוָרות לכל החוקרים שהיו לפניו ורק לוֹ אינן מחוורות כל עיקר? ואיך אפשר להתפשר עם החיים אם גם לאחרי כל הטעמים, הנמוקים והבאורים, השאלות במקומן עומדות ואף זוז כל שהוא לא זזו ממקום עמדתן הקודמת? ומקנא הוא ביתר הבחורים, בני גילו, השוקדים על למודיהם, או גם אינם שוקדים, אבל שלוים הם בנפשם, אינם צריכים לפתרונים, חיים את חייהם השוקטים בלי בקש חשבונות רבים ורואים עולמם בחייהם, ורק הוא, האומלל, אינו יכול למצוא את דרכו; רק הוא, המסכן, אינו יכול להשלים את החיים כמו שהם, כאלו אין לו זכות הקיום בעולם, אם לא חדר לתוך עמקם ובא עד לסודם…
בקרב נפשו פנימה הוא חש כאב רוחני מסותר, המוצץ את לשדו והמחריב את עסיס חייו. לא ידע בנפשו שלֵו. הוא חש צורך בלטיפת יד אב רחמן או לחיצת לב אחות חמה; להרגיש את עצמו כילד מוטל בחיק אמו, לבכות לפניה, לשפוך בחיקה את לבו, והיא תנחם אותו, תמחה את דמעותיו ותישנהו על ברכיה…
מרגיש הוא, כי כחותיו הולכים ונחלשים, גופו נעשה רזה, לחייו שופו, עיניו עצובות וראשו, לפעמים, סחרחר. כבר שמע את הכנוי “פילוסוף” יוצא מפי אחד הנערים. התאבון לאכילה הולך ופוסק. אמו דואגת לשלומו. אביו מיעץ לשאל ברופאים. וגם הוא בעצמו מרגיש את הרעה הנשקפת לו ואין לאל ידו להושיע.
ואז התחילו ממשמשים “הימים הנוראים” עם לילותיהם הקרירים והעצובים ועם אותו הרטט שלפני יום הדין התוקף את האדם מישראל. והנה הגיע גם יום הדין – ליל הכפורים.
בית־החסידים מלא מתפללים עטופי לבנים. עטרות הטליתות יורדות מעל הפנים והגופים מתפתלים ומתנועעים. הידים מורמות למעלה ובאויר עומד קול רעש אחד, היוצא מפיות מאות אנשים. והקול נורא, משבר את הלב החומד והחוטא ונפשות המתפללים טהורות וזכות באותה שעה. וגם הוא עומד על יד ארון־הקודש, פניו נתונים בהפרוכת והוא מתפלל בקולי קולות, להשביח את המית הלב ושאונו. והנה – מתוך קולות התפלה מנצנץ פתאם רעיון אכזרי, הצורב את מוחו כחודו של מחט מלובן: היש אלהים בעולם? ושוב בוקעים ועולים קולות התפלה שלו בלוית אנחות כבדות משברות את הגוף, בבקשה לאלהי הרחמים והחנינה שיסלח לו על הרהוריו הטמאים ושיגרש מלבו את “היצר הרע”. רגעים מספר ימצא מרגוע לנפשו, אבל עוד מעט והנה שבה אותה המחשבה המרה לענותו וביתר עז וביתר בהירות מבראשונה: היש אלהים למעלה, השומע ומקשיב וסופר ומונה את תפלות כל אלה היהוּדים וגם את תפלתו הוא? ורעד עובר בגופו וטפות זעה קרות מתפרצות על מצחו הלוהט וכולו הוא טובל ברותחים ומזדעזע בכל אבריו. והלב עודנו משַׁוֵע לאלהים: מדוע אתה מיסר אותי ככה? והמחשבות באות ומתפרצות מכל צד ומנקות וחודרות ומכאיבות ואינן נותנות מנוחה: האמנם היו כל אלה, שמסרו את נפשם על קדוש השם ותפלת “שמע” בפיהם; כל אלה הקדושים והטהורים מדורי דורות, האמנם היו כל אלה טועים ורק לו הקטן, הנבזה והחלש, נגלה הסוד הגדול הזה? ובכן אין כל… אין בעל הבירה שינהיג את הבּירה… הוא משקיע את ראשו עמוק בהפרוכת ודמעות רותחות נוזלות מעל עיניו ומרטיבות את פניו. הוא נאנח וגונח, נתון בתוך מצוקת־נפש נוראה, נשמתו מטורפה, מלאה עוית־גסיסה ופרפורי טובע בנהר. היסוד מתחת רגליו נשמט והוא נפול לתהום האבדון והכפירה…
– – – – – –
ומאותו יום ואילך לבו נתרוקן מאיזו מהות חיובית, ממקור טהור, ממעין לא אכזב, ונעשה דלל וחרב ויבש כחרס. ביחד עם האמונה פסק גם האמון בעולם ובחיים ופסקה גם מטרת החיים. הוא מרגיש את עצמו, כי נעקר משרשו, מגזעו, ותועה בעולם שמם באין אחיזה לנשמה. הכל נעשה ריק וקל, ריק עד בלי קץ וקל עד אפס משקל. והכל כה מסובך ומבולבל באין סדר, באין מטרה, עד מבלי דעת מאין, לאן, למה ואיך…
מלא הוא העולם בני האדם משונים, והכל רץ אץ, אחוז קדחת והומם ורועש, חותר בכל עוז לבוא הלאה, הלאה. לאן?…
ריקות נוראה, שממון, עיפות רוחנית ופיהוק בלי סוף…
נשמט הקרקע מתחת הרגלים והשמים – ממעל הראש; נשמט יסוד העולם..:
והכל התחיל להתערער, להתקרקר, להשרש…
הבירה נופלת!…
ואז שם את מעיניו ביתר שאת בחקירות העמוקות של הפילוסופים הקדמונים ע“ד תכלית הבריאה, מהות העולם ותוכן ההויה. לא הניח ספר מידו עד שגמר אותו, אם רק עסק בחקירות כמו אלו. חפש, חטט נקר, למצוא יסוד אחר ותכלית אחרת לחייו; התחיל להתנהג ולחיות עפ”י התוצאות הפילוסופיות של הספר האחרון שקרא. החליף את השיטות עשרת מונים ובכולן בקש את התוך, את התמצית, את עיקר העיקרים, יסוד היסודות. אבל דוקא בנקודה זו לא מצא פתרון. כלם מורידים את ראשם ומחרישים כשהם מגיעים לידי פתרון השאלה: למה, מאין ולאן?
וּבכל הספרים האלה הוסיף עוד לעסוק רק בצנעא, בעלית ביתם או בבית־המדרש בפנה נסתרה. כי גם אז היה מקדיש עוד את רוב היום ללמוד גמרא ונושאי כליה. משער עיר וחוצה לא יצא, את העולם לא ראה, את החיים לא הכיר, ואת הכל ראה רק דרך עיני רוחו, דרך שפופרת רוחנית, ע"י קריאה בספרים.
ובין כך והימים חולפים, יום אחר יום, חודש אחר חודש, והוא עודנו יושב בשעות קבועות על גבי הגמרא והפוסקים ועוסק בהם למראית עין, בשעה שהוא חושב את מחשבותיו הגדולות. הבחורים, הלומדים אתו בביהמ"ד, מתלחשים ביניהם ומראים עליו באצבע כעל יצור משונה ומוזר. הקונדסים קוראים אחריו מלא ומתלוצצים עליו. זקני החסידים מרגישים, כי נתחמץ ומוציאים עליו את משפטם “באֶט” ממושך. אברכי החסידים נכנסים עמו פעם בפעם בשיחוֹת בכדי לרדת לסוף דעתו, אבל הוא מסתפק באמרוֹת קלות, שאינן אוֹמרוֹת כלום, ומוֹצא לו דרך להפטר מחברתם.
ובביתוֹ אבוֹתיו דואגים לשלוֹמוֹ ולשלוֹם בריאוּתוֹ. הוא ממעט אתם בדבור, יוֹשב מחריש שעוֹת שלמוֹת, בא בערב הביתה, אוכל את ארוחתוֹ, מעיין מעט בספר ועולה על משכבו. פניו תמיד עצוּבים ועיניו שקערוריות. הוּא מתבודד במועדוֹ, אינוֹ מגלה את לבו לאיש ואינוֹ מבקש לו חבר. מציעים לפניו שדוכים שוֹנים, אבל הוּא דוֹחה אוֹתם בבוּז. גם אל אחיו ואחיוֹתיו הוּא מתנכר. חדשים שלמים עוֹברים עליו ללא צחוֹק על השפתים וללא הבעת שמחה על הפנים. כמעט ששכח את אמנוּת הצחוֹק, בשמעוֹ קוֹל צחוֹק יוֹצא מפי איש, פניו מביעים השתוממוֹת; לשמחה מה זוּ עוֹשה? האמנם נמצאים עוֹד אנשים בעוֹלם שיכוֹלים למלא שחוֹק פֿיהם? הוּא מרגיש כי בקרבו מתהוה איזה פרוּצס נוֹרא וּמוּזר. אבל איננוּ יוֹדע לכנוֹתוֹ בשם ואת צוּרתו שיקבל בקרב הימים…
והעצבוֹן אשר בלבוֹ הוֹלך הלוֹך וגבוֹר. הוּא מחלחל בקרבו ועוֹשה שמוֹת בנפשוֹ. הוּא מעיק וּמכאיב, מצער וּממרר, מבלי תת מקוֹם מפלט. בקוּמוֹ ממשכבוֹ והנה העצב בא וּממלא את כל קרביו וּמלַוֶה אוֹתוֹ עד שכבוֹ לישוֹן. הוּא מוֹצץ את דמוֹ ואת ליח בּשרוֹ. יסוּרי־נפש נוֹראים תקופים אוֹתוֹ מבלי דעת מאיזוֹ סבה. פעמים רבוֹת הוּא מתאמץ לתת לנפשוֹ דין וחשבוֹן: למה הוּא מצטער ככה וּמתעצב אל לבוֹ? מדוּע הוּא הוֹלך קדוֹרנית? מדוּע איננוּ יכוֹל לחיוֹת כיתר האנשים? והוּא מתחזק בכל כחוֹתיו למצוֹא איזה תענוּג, איזה ספוק בחייו, מעלה מתהוֹם הנשיה איזה זכרוֹן נעים, רגע עָרב מעברוֹ, אבל – לשוא. בלילוֹת על משכבו הוּא מוֹריד דמעוֹת וּבוֹכה מרה על עצמוֹ, על האיש האוֹבד בצערוֹ, מבלי דעת מקוֹר וסבה להצער הזה. הוּא מרגיש גם איזה צער גוּפני, הבא מעצבוֹנוֹ הנפשי וּמבדידוּתוֹ הרוחנית, צער גוּפני מוּזר, המוֹצץ לאט לאט את לשד עצמוֹתיו ועוֹשה אוֹתוֹ לשבר־כלי, לגוּף סחוּף וּמדוּלדל, והוא אינוֹ יוֹדע מה לעשוֹת בכדי להקל מעליו את משא היגוֹן.
הנה החנוּיוֹת פתוּחוֹת וּבהן בני אדם יוֹצאים ונכנסים; השוּק והרחוֹבוֹת מלאים אנשים טרוּדים ועסוּקים; הנה נפגשים בחוּץ פנים מאירים ועליזים: הנה מחסוֹנים, חברוֹת קוֹאוֹפרטיביוֹת, בתי־בנק, בית־הפוֹסטה, בית נתיבוֹת מסלת־הברזל, וכל אלה ממלאים תפקידים ידוּעים, שהוּטלו עליהם, והוּא עוֹבר עליהם בבת־צחוק ארסי של בטוּל ואינוֹ מבין את תכלית כל אלה. איזוֹ תועלת בזה, אם הצער גדוֹל כל־כך והיגוֹן עמוֹק כל־כך? איך אפשר לבני־אדם להסיח דעתם מהעצבוֹן האוֹכל מנפש עד בשר?.. והאמנם הם אינם מרגישים בצער העוֹלם כמוֹהוּ? האמנם רק עליו הוטל הגוֹרל להיוֹת אכוּל־יגוֹן וּמסוּס־עש הספק?…
פעם, בעצם הרהוריו, נולד חשש בלבו: אולי אין הוא והעולם אשר לפניו חיים בעצם אלא רק בדמיון?… וסמוכין מצא־לו באיזו שיטה פילוסופית, האומרת, כי העולם מתקיים רק במושגי בני־אדם וכי מחוץ למושגיהם, אין ולא כלום… ובכן אין ראובן ושמעון חיים במציאות, אלא רק בהכרתו המפשטת. ובעמדו לדבר לפעמים עם אחד האנשים בא תיכף הרעיון לענותו: שוטה שבעולם, למה אתה שם כזב בנפשך? הלא לפניך אין דבר אלא חלל ריק, ורק נדמה לך, כי דבר לך עם בן אדם… וגם אביו ואמו ואחיותיו אינם חיים בעצם… וגם הוא גופו אינו אלא צל מפשט, שהוטל עליו, על־פי איזו סבה בלתי ידועה, לתעות בעולם המדומה, לחשוב מחשבות מטורפות ולדעת את הסוֹד הנורא הזה… ומתוך מחשבה זו בא לידי מחשבות אחרות, יותר מוזרות ומלאות תעתועי החושים. וכל המחשבות והפקפוקים הללוּ הסתמנו במוחו בציורים כה בולטים ובאופן כה בהיר, עד אשר מלאו כל חדרי לבבו. ימים שלמים היה עסוק באיזה רעיון תפל ונלעג, שהרגיש אמנם את אפסותו, אבל לא יכול להפטר ממנו. פעם נתקע רעיון במוחו: כי, על־פי תורת ח"ן, יש לכל דומם נשמה, המחיה אותו ונותנת לו זכות הקיום בעולם, ובכן חָתר למצוא את תמציתה של הנשמה הזאת, עד אשר לבסוף נדמה לו, כי כל הדוממים הסובבים אותו הנם בעלי רוח חיים… ביחוד לא נתן לו מנוחה רעיון המות כי אנה תבוא אותה הנפש החיונית, העושה את האדם לבעל־הכרה?… מה היה הוא לפני המות? איה היתה אז הכרתו הנפשית? ואולי הנם החיים רק המשך של המות, המות בצורה אַחרת?… ואולי הנם כל מראות עיניו ומשמע אזניו רק שקר וכזב, תעתועי דמיונות הבל, ופעם אַחת יבוא הקץ לכל התעתועים האלה וגז החלום ועף לו הדמיון הכוזב והמתעה שנקרא חיים…
ולפעמים באה מחשבה אחרת בלבו: אולי ישובו עוד הפּעם המתים לתחיה? כלומר: המתים ישובו עד הפעם לחיות ולהרגיש את הרגשת החיים הקודמת? אולי כל העולם כלוֹ אינו אלא גלגוּל בצורות שונות, ההולך ונשנה פּעם אחר פּעם, בלי קץ וסוף? הוא אמנם יוֹדע, כי ימוּת וגוּפו יבלה באדמה ויהיה למאכל לרמה ותולעה. אבל הלא אנשים אחרים יוָלדו לאחר מותו, ואולי ירגיש עצמוֹ אחד הנוֹלדים החדשים בהרגשתו והכרתו הוּא? זאת אומרת" הוּא ישוב לתחיה… ואולי כבר היה גם הוּא פּעם בחיים? ואמנם לפעמים, בראוֹתוֹ איזה דבר חדש, יש לוֹ הרושם כאלו כבר ראהו פּעם, עד שהוּא יכוֹל לתארו לכל פּרטיו גם מבלי התבוֹנן אליו. כמעט שהוּא זוֹכר, שפעם היה בן לשר גדול והוּא חי לוֹ אז חיים טובים מלאים הוללוֹת ותענוּגים ויוֹשב בארמון תפארה ולפעמים, להפך, נדמה לוֹ, שהוּא היה פּעם בן להורים עניים, חי חיי עוני ודלות, תועה בחוּצוֹת עם ילדי הרחוֹב, לבוש קרעים ורעב ללחם…
בכל אשר פּנה ראה את תָו המות והכליוֹן. בהביטו אל פני איש היה מסיר ברעיוֹנוֹ את בשר הפנים וקרום העור ורוֹאה בהם רק את השלד היבש בעל העצמוֹת החדות והעקומות; בראוֹתו עינים יפות של ילד או נערה צעירה, היה תיכף מתאר לעצמו את החורים הנבובים והשחורים של מקום העינים, והרושם היפה עף לו כרגע. הוא הרגיש בנפשו כאלו ישותו אינה כלל מעלמא הדין; כי איזו מחיצה עבה עומדת בינו ובין החיים. הוא מרוחק תכלית רחוק מאופן תפיסת המציאות של אנשים אחרים, כאלו הוא עשוי מחומר אחר.
פעם בלילה נדדה שנתו מעיניו. הוא מונה את מספר השעות של השעון, עוצם את עיניו בחזקה והשינה לא תתקפהו. תריס החלון סגור והחושך ישופנו. הוא פוקח את עיניו ותָר לראות איזה קו־אור, המגיע מן החוּץ דרך סדק התריס, אבל אין למצוא, כאלו הוא שוכב בבור תחתית. לבסוף נתבלבל במוחו חשבון השעות ונדמה לו, כי הוּא שוֹכב ככה זה עידן ועידנים. פתאם נצנצה מחשבה במוֹחו; אוּלי לא יעלה עוֹד השחר? הלוא סוף סוף תגיע העת, אשר מערכות הטבע תפלסנה דרכן, וּמי יודע אם לא עכשו הגיעה העת הזאת? כי נתקלקלה איזו חוליה קטנה במהלך צבא השמים והלילה ימשול את ממשלתו לנצח והוא לא יראה עוד את אור היום… ובחשבו זאת וזעה קרה כסתה את מצחו ופלצות אחזתו.
בלילות לא יכול לישון. חלומות מבהילים הבעיתוהו. לפני עיניו עפו והתגלגלו תמונות ומחזות משונים בצבעים מוזרים והם הממו את מוחו וצרבו אותו כשפידי־אש. לעתים הקיץ בקול פחדים מלא־בהלה ואימה. לפנות בוקר קם ממשכבו, טייל ברחובות העיר, באין מטרה, אכול תוגה נוראה ורגוז־עצבים. היקום, אשר מסביב, אחוז עוד תרדמה עמוקה. השמים מכסיפים ומיַשנים את העולם באורם החוֵרוֵר; הבתים הנמוכים, העומדים בשתי שורות ארוכות לאורך הרחוב, שקועים בהזיה. התריסים מוגפים. כל האנשים ישנים עתה את שנתם המתוקה והשלוה להחליף כח ליום המחרת. מבעד אחד התריסים נראה אור קלוש אדמדם ונשמע קול נענוע עריסה בלוית שיר ערש מיַשן. האלנות הבודדים, העומדים לצד הרחוב, חשופים ולרגליהם ערמות עלים בלים וכמושים. הכל מוצא לו שעה של מנוחה, רק הוא לבדו תועה בעולם ה' אכול תוגה ובלבו עש ספקות נוראים…
פניו נפלו, עצמות הלחיים בלטו, ומראהו כפני הקם מחליו. ע"פ הפצרת הוריו שאל ברופאים, אבל הם לא ידעו לכנות בשׁם את המחלה הממארת המקננת בּלבו. הוא נעשה שתקן ולא דבר את איש דבר. חדל גם מקרוא בספרים, כי גם הם אינם משביחים את שאון גלי הלב ואינם מאירים את העינים המחפשות באופל…
__________
פעם, בערב שבת, בשבתו אל שלחן־הסעודה במסבת בני־משפחתו, נפל מבטו על סכין־המוציא, אשר על נציב הצדף שלו חרותות המלים: “לכבוד שבת” ואשר להבו שחוז וחד כחודו של חלף, השוחט את הושט כהרף־עין. לבו רעד בקרבו מבלי דעת מה.
וכעבור רגע ובמוחו הואר הכל באור פתאומי. רעיון חדש בא, רעיון מרגיע ומשקיט. הנה עוד לא אבד הכל; יש עוד בעולם דבר, שבידו להשביח את סערת הנפש והמית הלב לבלי להרגיש עוד באיזמל החיים… אמנם גם מעבר למפתן הזה – תחום אפלה ובלתי מושגה; אין יודע אם שם מתחיל החדלון הנצחי או הויה חדשה. אבל וַדאית יש בה, תרופה אחרונה ובטוחה, קץ לפקפוקים נוֹקרים והרהורים צורבים, ובידו להשתמש בתרופה זו, כאשר יעלה הרצון לפניו…
הנה המפתח לחידת החיים, המוצָא מנבכי הספקות המרים, פתרון גמור ומחלט לחלום הזועה והתפל…
בכל ימות השנה הרי הוא, אהרן וואלף, גם סוחר, מחזר עם סחורתו על הכפרים, גם בעל־עגלה, ולכשתרצו גם קצת סנדלר. אבל כאשר ממשמשים ובאים ימי האביב ויחד אתם – אותו הגרוי הנעים של ערבי האביב ובקריהם, הוא נהפך לאיש אחר ואינו יכול עוד, בשום אופן לשבת על גבי כסא מלאכתו. מחוץ, דרך חלונות דירתו, הפונים אל מרחבי השדות, נקפים כרי־דשא, עצים ושדות־תבואה; נשמעים צפצופי צפרים עליזות ונראית מרחביה תחת כפת שמים כחולים ועמוקים, ולבו של אהרן־וואלף נמשך לשם, עורג וכמה כצפור דרור להיות נבלע בתוך ים האורה אשר מסביב. הוא רואה אז את שכנו אנטיק, שגם הוא עסוק בכל ימות החורף בסנדלרות, משליך את מלאכתו זו ומשתקע כלו בעבודת שדהו וגנו, שנשארו לו בירושה מאת אבותיו, חורש ועודר, זורע ונוטע, חופר במעדר ומטפל בכל זרע וצמח, וגם אשתו ובניו עוזרים על ידו באהבה לדבר ובשקידה. ואז, כאשר הוא מעיף עין על פני חדרו היחיד המלא פיח, המשמש גם חדר המלאכה וגם חדר השינה והבשול, עם התקרה הנמוכה, הכתלים החשופים ועם גל האשפה הקטן וכלי־השופכין שאצל הדלת – הוא קופץ ממקומו כנשוך נחש, משליך מידו בכעס את הנעל, העומדת עוד בחצי תקונה, ופונה אל אשתו, המטפלת אז על יד הכירים:
– היודעת את, שרה־לאה, הגיעה העת שנדאג גם אנו לאיזו תכלית. הלא אי־אפשר לשבת ב“חושך” כזה כל ימות הקיץ.
ושרה־לאה אשתו כבר מבינה מהי ה“תכלית” שעליה מדבר בעלה, ואף שאינה מסכימה לדעתו, בכל זאת, אינה מנסה לסתור את דבריו. יודעת היא, כי כל דבריה יהיו לשוא, כי ה“קליפה” כבר נכנסה בו וכיון שהתדבקה בו, הרי לא תעזבהו עוד. ביחוד היא נוטה תיכף להסכים לדבריו בשביל בתם יחידתם רבקה’לי, שגם נפשה כמהה לבלות את ימי הקיץ בגן ולא לשבת על גבי המכונה ולתפור. היא רואה את לחייה הנופלות, את עיניה העצובות ונזכרת איך היתה רבקה’לי רעננה, בריאה ומלאת חיים בשנה שעברה, בשבתה בגן וקולה היפה היה מצלצל מבינות לעצים כזמרת צפור. הדבר הזה מטה תיכף את המאזנים לכף זכות והיא מתחילה להשתתף בשיחה על־דבר הגנים, העומדים לחכירה בשנה זו.
ומבלי דבר דבר פושט מעליו אהרון וואלף את סנור העור שלו, רוחץ את פניו וידיו, לובש את קפוטת השבת ויוצא החוצה במקום שהגנים מצויים, לשים עין על פניהם ולבחור באחד מהם.
כי באהרן וואלף, כמו שאומרת אשתו בצדק, נכנסה איזו “קליפה” להיות בעל־אדמה, שדה או גן. וקליפה זו באה אליו בירושה, כי גם אביו ואבי אביו היו חוכרים גני פירות וירקות בסביבת העירה וכל בני משפחתו אינם בעל־מלאכה כמוהו, אלא מטפלים בקרקע ובגידולי קרקע. זה בתור בעל־ריחיים, זה בנה לו טחנת מים, אחד הוא חוכר החלב אצל ה“שררה” במריאנובה, השני הוא לבלר ביער מוסטובה. אחד מבני משפחתו הוא גם בעל־אחוּזה. ורק הוא, אהרן־וואלף, מוכרח לאחוז בתרמיל התגרנים, במושכות הסוסים או בקורנס ובמרצע. אבל כאשר אך יבואו ימי האביב, אינו יכול עוד לשבת בעיר ומוכרח הוא להעתיק את משכנו הגנה.
הגן שבחר לו השתא, הוא גדוֹל ומלא עצים למכביר. הוא חשך לו מעט כסף מחכירת הגן בשנה שעברה ויש לאל ידו לחכור לו היום את הגן הזה, אף שמחירו עלה הרבה מכפי מחירו עד הנה, מפאת ההתחרות של פייביש דומב, שגם הוא הפך בחררה זו. אבל סוף סוף נשאר הגן בידו.
ואך העתיק אהרן־וואלף את דירתו ומקצת כלי־ביתו לתוך הגן, מיד נעשה לו הגן אהוב וחביב, כאלו היה מכיר בו זה עידן ועדנים. כל עץ ושיח ונעשה לו לבן־שעשוע והיה מטפל בהם כאב רחמן בבן־יחידו. בכל אותם הימים, טרם שמתבשלים הפירות, היה מתהלך בתוך הגן מעץ לעץ, מענף לענף, מצמח לצמח, מסתכל בהם, מישרם, מתקנם, בודק אותם בכל מיני בדיקות, מפנה את השבילים הצרים, את שפת האגם ואת הסוכה מן עלי־הסתיו, שנשארוּ עוד שם מימי החוכר הקודם, עוקר מה שצריך עקירה, מסקל את האבנים הקטנות, המונחות להן בלי צורך על פרשת השדרות, מסייד את העצים הצריכים סיוד ומתקן את הגדר, המשמשת גבוּל בין גנו וגן שכנו. וכך ידיו עסוקות תמיד עד שמגיעים ימי בשול הפירות, שאז מתחיל עיקר העבודה.
דירתו היא בסוכה גדולה עשויה לדבר בתוך הגן, שבה הוא דר ביחד עם אשתו ובתו יחידתו, רבקה’לי, בין כלי־בית וכלי־גן מפוזרים בלי סדר ובין סלים ריקים, הנערמים זה על גבי זה, ומחכים לתורם, לימי בציר הפירות. סוכה זו רק אשנב קטן בה למעלה ליד הספון וחצי אופל שורר בה תמיד. לידה נמצאת מלונה ובה כלב גדול ומתוּלתל אסור בשלשלת ברזל, שרק בלילה מסירים אותה מעל צוארו והוא חפשי אז לנפשו לרוץ על פני־הגן כאות נפשו. שרה־לאה שבה העירה כמעט מדי יום ביומו לרגלי ענינים שונים, וביחוד לשים עין על הרהיטים וכלי־הבית, שנשארו בדירת העיר. אהרן־וואלף עוזב את הגן, האהוב לו, רק לעתים רחוקות, ביחוד בעת בציר הפירות, למכרם בשוק, ורבקה’לי אינה עוזבת אותו במשך כל ימות הקיץ.
הגן גדול ויפה. מלבד שדרותיו הרחבות, שספסלים נצבים לצדדיהן, למושב המבקרים, יש בו גם שדרות צדדיות רבות, צרות ומעוקלות, שענפי העצים הם להן לסתרה ולסכך, ולכן שורר בהן תמיד כּהוּת נעימה. באמצע הגן עובר פלג גדול, שסירות משוט קשורות אל חופו. לשתי שפתיו עומדות ערבות סדוקות, כפופות ומרודות דליות, וקנה וסוף צומחים שם למכביר. לא רחוק מן הפלג עומדת סוכת ענפים ועל ידה נדנדה. ובהיות הגן הזה היותר גדול בכל הסביבה, הוא משמש גם מקום טיול ומנוחה ליהודי העירה. ביומא דפגרא, בשעה שהילדים נפטרים מלמודיהם ואין עול חדר ורבי, הם באים הנה בין האילנות הענפים והמצלים, משחקים, משתובבים, משתעשעים ונלחמים עם תלמידי “חדרים” אחרים; מתרחצים בּמי הנהר, מתלמדים לשחות בנהר במצבי גוף שונים: אפרקדן, על הבטן, לצדדין, לצעוד בשעלי־מים או להשקע עמוק בעבר נהר זה, לשהות שם זמן־מה ולעלות פתאם בעבר השני. ובין כך הם מתיזים רסיסי־מים נוצצים אחד על גבי חברו. וגם סתם יהודים באים שמה, ביום הששי לאחר הצהרים, לרחוץ את בשרם לכבוד השבת. ומשמש הוא, הגן הזה, להרבה מנהגי חגי ישראל ומועדיו: גבעולי המים, הצומחים על גדות הפלג, משמשים לקשט בהם את החלונות והבתים בחג השבועות; ערבי הנחל משמשים לערבות ו“הושענות”; בּתשעה־באב מלקטים שם בני ה“חברה הלבנה” את הקוצים והברקנים בכדי לזרקם על זקנים ארוכים ועבותים; בל"ג בעומר באים המלמדים עם תלמידיהם לירות בקשתות ולהלחם על “הפלשתים” – שקצים אחדים הנפגשים בדרך.
ביחוּד מלא הוא הגן בימי שבתות הקיץ. אז באים הנה, לאחר שנת התענוג של סעודת הצהרים, גם יהודים מיושבים, באים בימים, בעלי זקנים שחורים או זרועים שיבה במקצת, לשאוף אויר צח ולאכול מפי העצים. הם לבושים “שלאָפרוקים” ארוכים של משי או של אטון דק, בעלי צבעים בהירים, פיות הכתנות פתוחים, ולרגליהם סנדלים קלים, באופן שנראות הפזמקאות הלבנות. הולכים הם בישוב־הדעת, כשידיהם משולבות לאחוריהם, ופּוסעים פסיעות קטנות ומדודות, שלא לחלל השבת. אחדים מהם מסירים מעל ראשם את כובע הסמיט ומשאירים רק את הירמולקה, מתמתחים אפרקדן על הדשא, מביטים אל פני השמים הבהירים והכחולים וחושבים על־דבר יוצר העולם, השוכן שם למעלה בשמי מרומיו, המביט לארץ והדרים עליה והדואג למלא את צרכיהם ומשאלותיהם. והצרכים הלא רבים: לזה בת שהגיעה לפרקה, לזה בן, שמדברים בּו נכבדות, לזה בנים קטנים, שצריך לשלם בעדם שכר־למוד, לזה מין מיחוש הצריך רפוי, ולזה איזה מסחר חדש, שאיננו בטוח עם יביא פרי. והם משוחחים ביניהם על־דבר עניני העיר: ע"ד בנו של ר' זלמן, שמרננים אחריו, כי יצא לתרבות רעה, על החנות החדשה של יעקב דראכמן, שפתח לו בטבור השוק, על “השררה” מדעמסק שמת והניח אחריו הון עצום ועל ר' חיים בולניק, שמוכרח לנדוד לאמריקה. ואגב הם מתרוממים אחד אחד, יושבים להם בהרחבת הדעת על הדשא, לובשים את כובעי הסמיט, שהיו מונחים לצדם, ומברכים בקול ברכת “בורא פרי העץ”, על הפירות המוגשים להם מאת אהרן־וואלף בהקפה, ויתרם עונים: “אמן”. הם מפנים קצת את לבם גם לדברי חול ושואלים את פי אהרן־וואלף, אם פירות הגן על יפה בשנה זו ואם עסק החכירה הוא עסק טוב. ובּין כך מתחיל השמש לרדת. צללים ארוכים משתרעים מסביב. רוח עובר ומגיל את הענפים ברשרוש קל. איזה עצב מתגנב ללב. החול מבשר את בואו. שעת בין השמשות ממשמשת ובאה. אחד פולט מפיו כי הגיע זמן תפלת המנחה. והם קמים כולם ממקומם, נוהמים בתוך כך איזו נהימה נגונית וממהרים לבוא לבית־החסידים אל לבית־המדרש.
בצהרי השבתות והחגים של ימות הקיץ מלא הוא הגן גם פועלים ופועלות, שוּליאות דבעלי־מלאכה, עלמות תופרות וגם שפחות. הם ממלאים אותו על כל שדרותיו ושביליו, והשמלות הלבנות ומטפחות־ראש המגוּוָנות של העלמות מתבדרות באויר בינות לעצים ומוסיפות לוית צבעים לירק העצים. הפועלים, עניבות חדשות בצוארוני־הניר שלהם, רובם כובעים קטנים וּשטוחים לראשם, וּביניהם, מאלה שכבר היו בוַרשה, מגבעות חבושות לראשם וכולם לבושים מעילים קצרים, הם משתובבים ומתעלסים עם הנערות והשפחות היפות, מתנדנדים בנדנדה, שטים בסירות על פני המים, למורת רוח היהודים הזקנים, המתמרמרים על חלול השבת, קופצים ומתהוללים, מתמתחים על הדשא בפשוט ידים וּרגלים, מטפסים על העצים הגבוהים עד לצמרותיהם, מפּילים משם תפוחים ואגסים, ופרחי הפועלים עומדים להם מתחת ומראים את להטיהם בחטפם בפיותיהם הפעורים את הפירות המשלכים מעל העצים ותוחבים בתוך כך את שניהם הקטנות והחזקות בבשר הפירות ולועסים אותם בהנאה משונה, עד שהעסיס מטפטף על גבי סנטרם. ויש ששני בחורים מסייעים לאיזו עלמה לעלות על גבי עץ, ואולם בתוך כדי עליה היא מתחילה צווחת וצועקת בפחד מעושה, והרי אז הבחורים באים לה לעזרה, פושטים את זרועותיהם ועומדים הכן לקבל את הנערה הנופלת. והנערה, בעמדה על גזע העץ בין הענפים, בוחרת לה בעיניה את אחד הבחוּרים שלתוך זרועותיו היא חפצה לנפול. אחרים עולים על הנדנדה, עלם ועלמה, בחור ובתולה, מתנדנדים באויר, בשעה שהבתולה צועקת בקול לבלי להתרומם יותר מדי, ובתוך כך ושולי שמלתה מתבדרים באויר ולפעמים גם תלתלי שערותיה הארוכות, ואלה העומדים למטה צוחקים בפה מלא על משבתי הנערה הנבהלת. הקטנים שבהם מתגרים בכלב הגן, נירון, העומד לו אסור בשלשלת ברזל ליד מלונתו, והוא קופץ בכעס, מצלצל בשלשלתו ונובח בחמה שפוכה ומתוך רצון עז להתנפל עליהם ולעשותם לגל של עצמות. וכל הגן מלא קולות תרועה וצהלה.
_____________
אחת היא רבקה’לי, שאינה לוקחת חלק בהוללות הצעירים והשתובבותם. היא מתרחקת גם מבנות גילה, בנות חוכרי הגנים שבסביבה והעלמות החיטות. ולא משום יהורא יתרה היא מתנהגת ככה, אלא משום איזה כוח פנימי, שאינו נותן לה להתרועע אתם. אמנם היא באה עמם בדברים, עומדת ומסתכּלת בנענועי הנדנדה ובאותם השטים בסירות על פני הנהר, אבל כולם מרגישים, כי היא אינה משלהם, כי היא עולה עליהם.
רבקה’לי היא אישון עינם של ההורים, השומרים את צעדיה וחרדים למלא את מוצא שפתיה. עוד בילדותה התנכרה בכשרונותיה ובטיב טעמה, ולכן במלאת לה שבע שנים מסרו אותה לבית־ספר והיא גמרה מחלקות אחדות של פנסיון לנערות. היא יודעת קרוא וכתוב יהודית ופולנית ואוהבת את הקריאה אהבת נפש. גם בביתה בעיר וגם בסוכת־הגן היא שקועה תמיד בקריאה. ביום היא בוחרת לה פנה חבויה על ספסל עזוב בקצה הגן, ובלילה, בשכבה על מטתה, היא קוראה לאור מנורת־נפט קטנה וּמעושנה. האם כועסת ואומרת, שהיא מקלקלת את מאור עיניה, אבל רבקה’לי אינה יכולה לעזוב את הרומן באמצע הקריאה, בטרם תדע את סופם של שני הנאהבים. היא עוזרת קצת לאביה בעבודת הגן ואוהבת את עבודתה זוּ, אבל מן הכירים הוּא בדֵלה, אינה סובלת את הטפול בפיח ועשן וקדרות מגואלות עם שיוּרי אוכל, וגם אמה אינה מפצירה בה לעזור לה בזה.
רבקה’לי היא גם מחמד עינם של כל רואיה. היא בת שבע עשרה שנה, בעלת גֵו פורח, קומה ממוצעת, לחיים פורחות באדמימות קלה כאודם השושנה, שתי מחלפות עבות יורדות תמיד מלפניה ועניבות כחולות בקצותיהן. קולה דק ונעים וחן מיוחד הוצק בהליכתה. עיניה שחורות, חולמות ועצובות במקצת. יש שהיא שמה מבטה באיזה דבר ויושבת בפוזה שוקטה זמן רב מבלי הניע אבר וּמבלי דעת את נפשה. כשהיא מטילת בין העצים, כמו ימלא הגן מהודה וחִנה. דומה, כאלו הוּא מחריש לשמוֹע את קול צעדי הנערה המתהלכת יחידה שקועה בהרהוריה. הכל מלא זיו אור פניה הרכים וצבע אפודתה הלבנה עם הפסים הכחולים אשר בשוליה.
כל באי הגן יודעים את רבקה’לי. רואים אותה לעתים מתהלכת בין השדרות או יושבת על אחד הספסלים וספר בידה. מחליפים אתה דברים, אבל יותר ממה שהם מדברים אליה, הם מסתכלים בפניה דום ומזינים את עיניהם מזיוה. גם היהודים הזקנים, הבאים הגנה בשבתוֹת הקיץ, יודעים את בת הגנן ומדברים בשבחה, ובבואם הביתה פיהם מלא תהלתה לפי בני בּיתם. הבחוּרים חושבים עליה כמו על אדות בת מלכה, רואים אותה בחלוֹם על משכבם ושופכים את לבם בשירים עצוּבים בשבתם ליד מכוֹנת התפירה. אבל אף אחד מהם לא ירהיב עוז בנפשו לגשת אליה ולהביע לה במו פיו את אשר ירחש לבו אליה.
אוהבת היא, רבקה’לי, את הגן אהבה עמוּקה. היא אינה יכולה לתאר לעצמה את הקיץ בלי אויר הגן. לפנות בוקר, כאשר אך תתבהר פאת המזרח, היא קמה ממטתה, לובשת את שמלת הבוקר, יוצאת את דסוכה אל תוך הגן וריחות חריפים מתפרצים אל אפה ורעננות תוקפת אותה. הגן עומד אז מלוא הכרת־ערך עצמו וכוֹבד ראש. הענפים טעונים פירות מכל המינים, המתנודדים ברוח. הנה התפוחים הירוקים והאדמדמים, האגסים השונים למיניהם, העגולים והמארכים, והשזיפים הכחולים, אשר קליפתם הרעננה מבקשת לה לטיפת אצבע. דומה, כאלו הגן מחכה לאיזה דבר חשוב שיתרחש בקרבו. רבקה’לי נגשת אל ערוגת הפרחים שלה, שהיא בעצמה ועל דעת עצמה נטעה אותם, ומטפלת בהם בּחבה יתרה. עומדים הם, הפרחים הללו, כמתנמנמים עוד על גבעוליהם את תנומתם הקלה, ריחות בשמם ממלאים את האויר וטפות הטל שעליהם מתפזרות ונתזות באויר בנשוב בהן הרוח. משם היא באה אל עבר הפלג. מלא הוא הפלג קדרות וצבעו כעין העופרת. לרגעים יעבור אליו הרוח ואז הוא נעשה חרוש תלמים ופניו חמרמרים וזועפים. אך הנה התאדמו פני המזרח ומרגע לרגע נעשו שוּלי הרקיע אדומים ולוהטים. כדור אש עולה על גבם, יוקד ומזהיר ושוטף את הגן בקרני זהרו. אז משתנה מראה הגן ופניו הזועפים לא יהיו לא עוד. בשורת השמש עוברת מקצה הגן עד קצהו, ובן־רגע הכל קם משנתו ומתעוֹרר לחיים ולשירה. הגן מתמלא צפצוף וזמזום, שיח סוד ומשק ענפים. הצפרים מנתרות בין הסבכים והבדים וקול צפצופן ממלא את האויר. הפּרפרים טסים ומבריקים בשלל צבעי כנפיהם והדבורים מרפרפות על פני גביעי הפרחים ומוצצות את אבק זהבם. וגם פני המים נשים כראי מלוּטש, רכים וקלים, וגליהם הזעירים משתפּכים בפזיזוּת שובבה ובעליזות ילדותית. הדי קולוֹת נשאים באויר ממרחקים וגלי האויר כאלוּ הומים משפעת חיים ונוגה.
ואוהבת רבקה’לי את הגן גם כאשר ירד הגשם בזעף וסער עובר על פניו. איזה הוד פרא אז לגן. מענפי העצים ודליותיהם נוזלים מים ועָליהם הירוקים רטובים ונוצצים. הגשם מכה ברעש וערפל מכסה את חלל הגן. מימי הפלג נעשים אפוּרים־שחורים כמראה העוֹפרת וגלים קלים נחפזים ורוֹדפים איש את רעהו. ומראה אחד וצבע אחד לשמים ממעל, למים מתחת ולחלל האויר אשר בתוך. השדרות מלאות רפש, מלוּנת הכלב עומדת עצובה והכלב מתכנס לתוכה ונאנק דום עד יעבור זעם. פעם בפעם נשמע קול נשירת הפירות, המתגלגלים על פני האדמה החלקלקה והרטובה. איזה ריח של רטיבות חריפה עולה באף. ואז עומדת רבקה’לי ומביטה דרך חלון הסוכה בלי הרגשה וּבלי חפץ בלב והעינים מתגדלות ומתמלאות עצב… אך הנה הסערה קמה מעט לדממה. ופתאום והנה הציצה עין השמש דרך קרע ענן והציפה את הגן באיזו נהרה פתאומית, שהלבישה את העצים בבגדי צבעוֹנים והבריקה את האגסים בברק צבע ירקרק כהה ואת לחיי התפוחים בכחליל נוצץ, ועמוד אש השתפך על פני ראי הפלג וחדר עד למעמקיו. הנה נראתה גם הקשת בשלל צבעיה והגן התקשט בבגדי תפארתו ועמד כנגדה צוחק וצוהל ומלא זוֹהר. והיה זה כאלו איזה חג נהדר חל היום בעולם וכל הטבע התקשט לכבודו. ומעט מעט נעלמו קרעי העבים ותכלת השמים נשקפה בכל הודה דרך סבכי עלי העצים וצפצוף צפרים השתפך מסביב כמטר צלילי זהב.
ואז תצא לה רבקה’לי מסוכתה, לבושה חולצת משי דקה, לטיל בשדרות. הגן עודנו רטוב ולח. אגלי המטר עודם נוצצים על ראשי העלים לנוגה ברק השמש ועם רשרוש העלים נופלים טפות אחדות על זרועה וקֵררו לרגע את קבורת ידה המלאה. היא רצה בתוך שבילי הגן על־פני האדמה הרטובה, אחוזת צהלה פנימית. חפצה היא לאחוז בכל עץ ושיח, לחבקם ולנשקם. ומתוך חדוה עצורה היא מתפרצת בקול שירה רעננה וחזקה.
ולפעמים, בחצות הלילה, תתעורר משנתה לקול רעש גדול החודר אל סוכתה מחוץ. ואז תשכב לה בעינים פקוחות ומביטות אל תוך החלל האפל, הממלא את הסוכה ואת העולם כלו. היא זורקה מבט אל עבר החלון, אבל גם שם נתקל מבטה בגוש אפל, שאין לחדור עביו. היא שוכבת רגע ולאזניה מגיעה נהימת הרוח מבחוץ ויללתו הנוראה. סער עובר בגן. ענפי העצים הומים בקול המולה נוראה ורבים מהם מתפוצצים ונשברים ופירותיהם נושרים על האדמה. נשמעה יללת הכלב במלונתו. ואז נראה לה, כאלו כל שדי־שחת התקבצו הנה והם מתנפלים בזעף נורא על סוכתה, עד אשר עוד מעט והסוכה תהרס עד היסוד והיא תנשא על כנפי הרוח הזועם בחשכת הלילה… אך הנה קו קלוש וכחלחל חודר דרך האופל ועל לבה יוּקל הרבה. הסער נדם. ואז מתדבקות אשמורות עיניה והיא נרדמת בשינה ערבה ועמוקה.
וכך חיה רבקה’לי את חייה המלאים והעשירים בגן, תפושה בתוך עצמה וחוֹלמת בהקיץ. ונושא חלומותיה הוא הנער משה’לי. זה היה עלם צעיר חובש בית־המדרש, שזה לא כבר יצא מתחת רשות מלמדו. ובבואו פעם עם אביו ביום השבת לאחר שנת צהרים לטעום מפרי הגן לכבוד השבת, ראה את רבקה’לי מטילת בין העצים, ומאז כל הגיגה רק בה. בלכתו ובשכבו הוא רואה רק את פניה ועל מטתו בלילות הוא רואה אותה בחלום. בלמדו בגמרא תמונתה נשקפת אליו מתוך כל שורה של הספר אשר לפניו. ובכל יום השבת הוא בא הגנה ורואה את פניה. ובהביטו בה, זרם לוהט עובר בבשרו ואיזו הרגשות, לא־ידועות עד הנה, באות ומציפות אותו כלו. וכך טוב לו אז וכה עצוב לבו. לפעמים הוא מתחמק מאת אביו ומתגנב בין העצים, נצב נשען על גזע עץ ועיניו תועות לכל עבר לתפוֹש אותה במבטו. ובראותו אותה הוא נגרר אחריה מבלי דעת למה ולאיזה צורך, שואף את צלה ושומר את עקבותיה, עד אשר ישָׁמע קול אביו הקורא לו לשוב הביתה.
ולפעמים הוא מתחמק מבית המדרש גם ביום חול והולך לו הגנה באמתלא לקנות פירות, ואז הוא משתדל לקחת את הפירות מתוך ידה, ובנגוע אצבעותיה בידו עובר זרם חשמל בבשרו, הוא מרים את עיניו מבושה ולבו הולם בחזקה. וכאשר ע"פ מקרה מבטיהם נפגשים, פניו מתלהטים כרגע, עיניו מתערפלות, חושיו מתבלבלים וכל גופו טובל בזעה.
ומשה’לי אינו יודע, כי גם היא חולמת עליו. היא יודעת היטב את נפשו ומכירה במבט עיניו את כל התוסס בקרב לבו, וגם היא מתגעגעת לראות את פניו הרכים והעדינים, שאודם בושה פורח בהם, ולהביט אל עיניו שאד לח פרוש עליהן. בכליון עינים היא מחכה ליום השבת, שבו יבוא עם אביו הגנה. ובקראה בספריה, ספורי בדים, על אדות אהובים ואהובות, היא רואה אותו תמיד בדמות גבור הספר ומקבילה אליו את כל אותם התארים היפים והנחמדים, שמחבר הספר מלביש את גבוריו. ומאז ראותה בפעם הראשונה את זה העלם הרך והבישני, היא מוסיפה עוד יותר להתרחק מחברת יתר הבחורים הבאים הגנה ולהתיחד רק עם מחשבותיה והרהוריה…
______________
ולא רבקה’לי לבדה, אלא כל בני־הבית מחכים בגעגועים ליום השבת. מלבד זה, שבו נחים מעבודה, הוא גם אחד הימים היותר יפים לגרי הגן. עוד ביום הששי, כאשר אהרן־וואלף אך שב משוק העיר עם עגלה מלאה חביות־עץ ריקות מן הפירות שמכרם בעיר ועם כיס מלא כסף, הוא מוציא אנחת־אושר קלה מקרב לבו, האומרת: ברוך ה', שכלו ששת ימי המעשה ומתחיל יום המנוחה הקדוש. מן העיר הביא לו בשר, דגים ויתר צרכי השבת, והוא מוסר את כל אלה לשרה־לאה אשתו להכין מהם מטעמים ובעצמו הוא רץ אל הנהר להתרחץ לכבוד שבת. שם הוא מוצא כבר יהודים לעשרות רוחצים את בשרם. וביחוד בחורים ואברכי־משי, המראים נפלאות באמנות השחיה. ולאחר שהוא טובל את גופו הוא שב לסוכתו, לובש את קפוטת השבת שלו ומכין את עצמו ללכת העירה לבית־המדרש לקבל את פני שבת המלכה.
ובעברו אז דרך הגנים ושדות־התבואה, בשעת שפאתי המערב מתלהטות בנוגה ארגמן כאילו הוצתה בהן אש וצמרות האילנות בוערות באודם השקיעה, הוא צועד לו בישוב־הדעת ובצעדים מדודים, מסתכל סביבו אל שדות הקמה וגני פרי וירק, המלאים ברכת ה', ולבו מלא הכרת ערך עצמו: הנה גם לי חלק בכל זה שעיני רואות פה; הנה שם, לצד אותה הגדר הנראית מרחוק, ישנם פירות תלוים על ענפי עצים שעומדים לבצירה על־ידי ומחכים לי. והכרה זו מלוה אותו עד בואו לבית־המדרש.
ולאחר סעודת הערב הוא פושט מעליו את קפוטתו, מפשיל את שרולי כתנתו, פותח את פיה לנגד החזה, יוצא את הסוכה עם אשתו ובתו ויושב על הספסל שליד סוכתו בהרחבת דעת ובהנאה גדולה. אז באים אליו אורחים: חוכרי הגנים הסמוכים עם נשיהם ובניהם. הזקנים משוחחים ביניהם ע"ד מחיר הפירות, על מזג האויר, על עניני פוליטיקה וחדשות היום והצעירים מתחמקים להם אחד אחד אל השדרות האפלות, משתובבים, שרים ומתעלסים באהבים. הערב בהיר ויפה. השמים העמוקים מנצנצים ברבבות כוכביהם. האויר טרי ורענן מריח פירות וריח שחת קצורה. מרחוק נשמע קרקור הצפרדעים ומקרוב משתפכת בחיק הליל שירת הזמיר. ריחות בושם זולפים בחלל הלילה ומפילים תנומה קלה על עיני הזקנים. השיחות נפסקות, צנה עוברת בגוף והם רועדים רגע. ואז הם נפרדים אחד אחד הביתה לישון את שנתם המתוקה.
ואז אוהבת רבקה’לי להשאר יחידה בחוץ על הספסל ולהקשיב אל המיי הלילה ואל שירת הצפרים המשתפכת מסביב. היא מרגישה את עצמה אז לנקודה אחת קטנה בתוך כל החי והתוסס בבטן הלילה. על ראשה טל ערב ובלבה הד כל החש וזעזוע של החיים אשר מסביב.
וכך היא יושבת לה תפושת חלום עד דמדומי השחר הראשונים. חורון השמים מסיר לאט את תעלומת סוד הלילה ומגלה לעינים את עולם ה'. צבע כחלחל־חורור עוטף את היקום ומבעד אדי־הבוקר המתנדפים נראית פאת המזרח המתבהרת. אור הבוֹקר הוֹלך הלוך והתבהר ודוקר את ריסי עיניה החלשים. ועיפה ואחוזת תנומה היא משרכת את רגליה אל סוכתה לישון את שנת הבקר ולחלום על משה’לי, הצריך לבוא היום לאחר הצהרים…
*
אבל פתאם, בעצם פריחת חלומותיה וחזיונות לבה, ראתה לדאבונה, כי כל פירות הגן כבר נשרו והם מונחים להם בתוך חביות וסלים גדולים, הנערמים זה על גבי זה וממלאים את האויר בריחם המבושל. רוחות נושבות לעתים תכופות וממלאות את חלל הגן בנעימה המיוחדת של קרבת הסתיו. הימים הולכים ומתקצרים והלילות מתארכים. בערבים האויר נעשה קר, עד שצריך ללבוש אדרת חמה. בחלל העולם הולכת ונארגת איזו נגינה עצובה וממושכה, נגינת אלול וקרבת הימים הנוראים… הצפרים מתכנסות כנופיות, כנופיות וצורחות ממעל העצים. השמש ממהרת לשקוע ובפאתי מערב מתלקחים השמים באודם דם לוהט. האורחים מתמעטים ובאים. השמים מתקדרים והגשמים היורדים משאירים רטיבות על אדמת השדרות לימים רבים. לפנות בוקר האד מכסה את פני כל הגן והאויר מלא לחלוחית קרירה. אהרון וואלף מתחיל להוביל העירה את פירות החורף, שאפשר להשאירם לזמן רב. הגן מתרוקן מעדיו. תוקפים געגועים להמולת אדם, לתשואות העיר. והנה גם העלים מתחילים נושרים, קמלים וצהובים, והם משמיעים קול שריקה בצעוד עליהם רגלי איש…
רבקה’לי התעוררה כמו מתוך חלום ערב. אמנם הסתיו הולך ובא. גז חלום הקיץ ושוב תתחיל העבודה ליד מכונת התפירה. משה’לי יתבודד בבית המדרש על גבי הגמרא ולא תהיה עוד הזדמנות לראות את פניו; הוא יעלם שוב ממנה עד האביב הבא. קור עובר בבשרה. הקיץ הקץ…
לבסוף, כשעמסו את כלי־הבית והמטבּח ושיירי הפירות על גבי העגלה, להובילם העירה לדירת החורף, וכל בני־הבית צועדים לאחר העגלה ובוססים ברגליהם ברפש שדרות הגן, שהיו אז שטופות מי־גשמים ושליליות של מים דלוחים, נראה היה כל זה לרבקה’לי, כאלו היא צועדת אחרי ארון מת ומלוה את הקיץ לבית עולמו…
צעיף אֵבל מכסה את בית הצדיק. לחשי דממה קריצות עין, הליכה אטית על בהונות רגלים, עינים מביעות פחד מהול בבקשת רחמים, הבהובי תקוה וערפלי־יאוש, פנים מארכים, חורים ועיפים, הנשקפים מתוך אור כהה ודלוח על יום חורף מעונן, הנראה דרך החלונות העכורים. בני הבית מתהלכים כצללים, מתלחשים זה עם זה בלחשי רמזים, בטרופי מלים ובלוית אנחות שוברות את הגוף, מתפרצות פנם בפעם מן הלב.
הצדיק גוסס…
את מטתו העבירו מחדר השינה שלו אל כדר הקבלה, שבו היה מקבל את פני החסידים הרבים, הבאים אליו יום יום מארבע כנפות הארץ לשפוך לפניו את שיחם ואת מר לבבם, ליד הקיר המסויד אצל אצטבאות־הספרים הארוכים והגבוהים. סמוך למטה עמד כסא ועליו צנצנות מגוָנוֹת ובקבוקים מלאים נוזלים שונים. מן החוץ נשקף יום סתיו אמוץ, המפיל על הנפש עצבון מדכא. הצדיק שכב לו על המטה, כפה חבושה לראשו, פניו רזים וקודחים נשקפים מתוך מסגרת הזקן הלבן והרחב, המכסה את רוב פניו המונח לו מתוח על גבי השמיכה. עיניו עצומות למחצה מכוסות בבות זעירות, לבנות וארוכות. חלק השמיכה שנגד הלב עולה ויורד בהלמות לבו הכבדות. ליד הקיר השני, נוכח המטה, עומד שלחן ארוך ולשני עבריו ספסלים, עליהם יושבים בני־הבית וגדולי החסידים, המקורבים אל החצר, ולפניהם ספרים פתוחים, על דפי אחדים מהם מונחים אבנטי משי שחורים או מטפחות־אף צבעוניות,. הם משליכים מבטים פעם אל עבר המטה ואל פני הצדיק הגוע ופעם אל תוך הספרים שלפניהם. הדלת אל החדר השני פתוחה ובה נראית פעם בפעם הרבנית, אשת הצדיק, בפנים חורים ועינים אדומות, השואלת בלחש איזה דבר את אחד מבני הבית או מְצַוָה לעשות דבר־מה ויוצאת שוב לחדר השני. הצדיק פוקח לפרקים את עיניו הקודחות בחום תוסס, מרים את גבותיו השעירות ומשליך מבט פעם אל תוך החלל הריק ופעם אל בני הבית היושבים להם ליד השלחן או מתהלכים בדממה. באויר עומדת אנחה קפואה וצפיה עצורה לאיזה דבר נשגב שיתגלה תיכף לעיני כלם; איזה פחד טמיר מרחף בחלל החדר האפלולי והסודי, המבשר חזון מפתיע ומפליא.
מן החדרים הפנימיים מגיעים הנה אנחות קטועות, הדי דבורים וקרעי לחש, היוצאים מפיות החסידים הקרובים ובני־המשפחה הרחוקים, שהתקבצו הנה מערים שונות בהגיע אליהם השמועה על־דבר מחלת הצדיק. הם מתרוצצים בחדרים אנה ואנה, עיניהם נשואות למעלה, זקניהם השחורים או הלבנים מתנודדים, ידיהם נתונות בתוך אבנטיהם ופיהם ממלמל מזמורי תהלים בלוית אנחות עמוקות או יושבים אל השלחנות, כשכפות ידיהם תומכות את רקותיהם וכל גופם רועד מהזדעזעות פנימית. בחדר מיוחד התלקטו הנשים, הקרובות אל חצר הצדיק, יושבות ומתנודדות לרוחב גופן, מתיפחות בחשאי, מקנחות פעם בפעם את חטמיהן ומקיפות את הרבנית בסימן שאלה על פיהן כשהיא שבה מחדר החולה.
כאשר אך נודע הדבר, כי חיי הצדיק בסכנה, הקיפה הזעקה את יהודי העירה מן הקצה עד הקצה. בעצם היום נסגרו כל החנויות על מסגר כבערב יום הכפורים לפני תפלת מנחה. החיט עזב את מחטו הרצען את מרצעוֹ וכלם אצו רצו אל בית־המדרש הגדול, אשר ליד בית הצדיק, לאמר תהלים ולהתפלל לחייו. המלמדים קראו דרור לתלמידיהם, שהתרוצצו ברחובות העיר ובבתי־המדרש ובעיניהם התמימות פחד ותמיה. הנשים הצדקניות רצו אל בית־העלמין, מדדו אותו בפתילים, השתטחו על קברות הרבנים הגדולים, שמצאו פה את מנוחתם, שפכו שמן לתוך בזיכי המנורות, התלויות ב“אוהל” הרבי הזקן ז“ל. אבי הצדיק החולה. בית־המדרש היה מלא מפה לפה יהודי העירה ויהודי הערים הסמוכות עד אפס מקום. הדחק נורא, הרעש גדול והבכיה מחרישה את האזנים. חום כבד והבל מחניק עומד באויר. מנורות הנחושת התלויות על הספוון והעומדות על העמוד, מלאות נרות דולקים, משליכים שלהבות רועדות אדמדמות, שמתערבות עם צללי־אנשים, מרקדים על הקירות. ליד העמוד עומד יהודי זקן מתפלל, ברגש מזמורי תהלים והקהל עונה אחריו ברעש גדול כרעש גלי הים גלי הים בעבור עליו הסערה. ארון הקודש פתוח ולידו עומדים רבנים ישישים. חסידים ותיקים של הצדיק, שידיהם פרושות למעלה וראשיהם נתונים פנימה לתוך הארון. כל כך מוזר הדבר, שיהודים פקחים, צעירים ובאים בימים, סוחרים ואנשי מעשה, עומדים ובוכים ומורידים דמעות כילדים קטנים. מעזרת הנשים נשמעת התיַפחות אדירה בוקעת שמים. אחרי כל “יום” פרקי התהלים עושים “מי־שברך” להחולה הגדול בשמו ובשם אמו: מינדיל דבורה. ואיזו חרדה, מהולה ברכות משפחתית, תוקפת את הלב למשמע שם הצדיק מקושר בשם אשה, המזכיר התרפקות ילד חולה על אמו, הסועדת את מטתו, והמזהיר על הסכנה הגדולה הכרוכה בשם החדש הזה… כי עד הנה היו רגילים לשמוע את שם הרבי רק בלוית שם אביו: מורי מורינו הרב ר' יחיאל. ואיזו רחמים גדולים תוקפים את הלב, על הבן המתחטא לפני אמו יולדתו… כל אחד מרגיש, כי מלחמה גדולה מתחוללת עתה בשמי העליונים, מלחמת המלאכים הטובים, בראשם המלאך רפאל, עם מלאכי החבלה והשטן; את סתימת פי הקטגור על־ידי רעש התפלה, העולה מפיות אלפי מתפללים בכל עיר ועירה ששם החסידים נחתים, על־ידי טענות אם הצדיק, המבקשת רחמים מלפני מליצה, רחל אמנו, ואת טענות הקטגור, כי בשביל הרעה נאסף הצדיק וכי אין הדור ראוי לו. וכל אחד מן המתפללים מרים קולו, צועק בשארית כוחותיו ומכַוֵן לבוֹ לשמים בכדי לבלבל את הזטן. והוסיפו לו שם חדש: חיים, שכל אחד הוגה אותו בדחילוּ ורחימו בכל כונת הלב: חיים — הלואי לחיים ארוכים, רבש”ע! וגם החצר הגדול והרחב, המקיף את בית־המדרש ובית הרב מלא אנשים ונשים, המביטים אל הנרות הדולקים פנימה, המבשרים רע, ועומדים ומצפים בחרדת לב לכל הגה היוֹצא מפי איש. שזכה להיות בחדר הגוסס.
זה ימים אחדים שהצדיק חלה את חליו, עוד בערב שבת, בעת הסעודה, כאשר ישב בראש הלחן, המוקף חסידים, היה נאנח לרגעים, יותר מן המדה הרגילה. התורה, שהשמיע באזני החסידים, היתה ממושכה ונאמרה בלחש, בסוד שיח ובקול רועד וחלש. פעם בפעם היה עוצם את עיניו ונשקע בּתנומה קלה, ואחר־כך היה פוקח אותן, מביט סביבו בתמיה וחרדה במשך רגעים מספר, כאלו אינו מכיר מה לפניו, כאלו נשמתו לא היתה עוד בעלמא הדין אלא מרחפת לעולמות עליונים. הזמירות שהשמיע, היו מלאות תחנה ועצב. רובי תורתו היו מיוסדים על מאמר חז"ל “הצדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזין השכינה”… היה מוסר פעמים אחדות דברי תורה בשם אביו: הרבי הזקן, זכרונו לברכה, נכר היה, כי איזה שנוי התחולל בקרב נפשו; איזו תמורה באה בחייו. ולמחרת הבוקר לא ירד עוד מעל מטתו.
הבהילו תיכף את רופאי העיר, קראו גם לרופא גדול מורשה וכלם אמרו פה אחד, כי לרחמים גדולים הוא צריך; כי לבו חלש עד מאד והולם בכבדות, גופו רופף ורגליו בצקות. אסרו עליו את הדבור ואת התנועה; הזהירו את בני הבית, שיקפידו עליו, יהא שוכב במטה ונמצא במצב של מנוחה גמורה ואז אפשר, כי יחליף עוד כח.
והצדיק, בשמעו את דברי הרופאים עבר חיוך קל על שפתיו; הם בשלהם ואני בשלי – חשב בלבו. הם נבראו לצורך רפואות הגוף, ואני צריך לרפואות הנפש. בני הבית, ובתוכם רבני הערים הסמוכות שהיו מסתופפים בצל קדושתו ושבאו לבקרו בחליו, העירו את אזנו, כי בלי רפואות הגוף אין מקום גם לרפואות הנפש, כי רחמנא רק ליבא בעי, “וחי בהם” – כתוב בתורה הקדושה, ולא שימות בהם, והם הפּילו לפניו את תחנתם, כי יחוס עליהם, כי לא יעמיד את עצמו בסכנה וישמע למצות הרופאים. אבל הוא לא שת לב לדבריהם. בשחרית היה עוטף את טליתו ועוטר את תפיליו, גם של רבינו תם, יושב על המטה, מתנעע ומתפלל, בין תפלה לתפלה היה ספר פתוח מונח על ברכיו והוא מעין בו ולא היה טועם טעם מאכל, עד אשר לבו חלש עוד יותר, תאבון האכילה פסק ממנו ומצבו נעשה מסוכן.
אבל דוקא אז לא נתן גם לרופאים לגשת אליו. הוא הרחיק מעצמו כל התרופות והרפואות. הוא היה עסוק בעולמו הוא, בחשבון חייו, בודוי נפשו… כל הלילה לא נתן שינה לעיניו, נפשו הרקיע שחקים ונשמתו עלתה למרומים. הוא השקיע את עצמו בהסתכליות עמוקות, בכבשונו של עולם, בסודות היצירה, ברעיון חדלון הגוף והשארת הנפש בבטול החומר העכור והזדככות הנשמה הוא הרגיש, כי עכשו, כאשר החומר הולך ונפרד ממנו, נקל היה לו להציץ בפנימיות נפשו, להכיר את צורתה ולעמוד על מהותה, כי עם חדלון חייו יתגלה לפניו אור גדול, אשר לא ראהו בכל ימי חייו. כי הנה כל ימיו היה מצטער על בטול הנבואה בישראל, על העלם מראת אלהים, על הפסקת גלוי השכינה, מה שהיה כה פשוט ורגיל בדורות הקודמונים, בימי הנביאים, התנאים, המקובלים והצדיקים הראשונים; היה דואג על עון הדור שגרם להסתלקות רוח הקודש מישראל והיה מתפלל, כי יזכה עוד בחייו להכיר את סודות הבריאה ותעלומת מעשי בראשית. הוא טהר את גופו, עד כמה שאפשר, מכל שמץ עבירה, מכל הרהור חטא, סגף אותו מכל מיני סגופים וענה אותו בכל מיני ענויים, כדי שיכנע לשלטון הנפש ויזכה לחזות מחזות שדי. והנה עתה הולך וקרוב הרגע, שהוא יגאל לגמרי מחבלי החומר, מאזיקי עולם הזה, נשמתו תחלץ מפסולת עלמא הדין, כדי לאור באור החיים האמיתיים, חיי הנצח, ולהתדבק באין סוף…
ולמחרת אותו הלילה, כאשר אך נראו נצני השחר, צוה לבניו, העוטרים את מטתו, לרחוץ את פניו ואת ידיו, ולחרדתם הגדולה ראו והנה הוא יורד מעל המטה, פניו מוּארים באור גדול ועיניו לוהטות, בלהט קודש. הם נסו להניאהו ממעשהו זה, בדעתם, כי הוא מסכל את נפשו, אבל לשוא היו דבריהם הם ראו, כי איזה כח פנימי דוחף אותו לזה, כח אי־אנושי הוצק עכשו בקרבו וחדלו לדבר עוד על לבו. הם עזרו לו ללבוש את בגדיו, לעטפו בטלית, לעטרו בתפילין, להובילו אל העמוד, העומד בזוית החדר, שם היה מנהגו להתפלל. שחוק־אושר עבר על שפתו, עיניו הביעו שמחה אין־קץ ופיו פתח בתפלה, מתחלה בלחש, בקול דממה דקה, במלים צרודות יוצאות מקרב לב חלש, אך מעט מעט וקולו נעשה צלול, המלים בהירות וברורות, חתוך דבוּרו חזק, התלהבוּתוֹ מתגברת מרגע לרגע, קולות התפלה פורצים בכח אדיר, בכח שלמעלה מן הטבע, והם הולכים ומשתפכים בחלל החדר בדבקות עצומה ובלוית נינה לבבית וערבה. הוא מרים את כפיו למעלה ומכה בהן על פני הקיר, מתנועע בכל גופו, כורע ומשתחוה עד התפקקות כל החוּליות בשדרה, וכל תנועה ותנועה מכֻונה לכונת המלים היוצאות מפיו, וכל תנועה ותנועה כאלו מתנגנת מאליה, בבחינת “כל עצמותי תאמרנה”… והקולות פורצים ועולים והנגינה הולכת ומתחזקת, לא נשמע עוד כמוה לנעימות ומתיקות. נכר, כי נפשו תרנן בקרבו, כי היא מלאה על גדותיה, כי היא יוצאת בדברו… וככה עמד ברגליו הצבות והחלשות שעות תמימות, עד שגמר את התפלה. בני הבית וגדולי החסידים, שראו את המראה, עמדו תחתם תמהים וחרדים, פיותיהם פעורים ועיניהם קמות, מבלי הבין מה שלפניהם. אך כאשר נדמו הקולות ופסקה הנגינה נתעוררו מתמהונם וראו, כי הצדיק עומד נשען על העמוד במצב התעלפות מבלי נוע. אז מהרו אליו, הזיזו אותו מן העמוד, הפשיטו מעליו את בגדיו והשכיבוהו במטה.
מאז לא פסק פיו ממלמל וּשפתיו מללחוש. הוא שכב בעינים עצוּמוֹת ורק עוֹרקי אשמרוֹתיו רוֹעדוֹת, הוּא הרגיש, כי עם כל רגע גוּפוֹ נעשה כה קל ודק, ממש בלי כובד וּמשקל; החוֹמר פוסק ממנו ונשמתו, זכה וּבהירה, מתרוֹממת למעלה ומטה וטסה בעולמות עליונים. דרך עיניו העצוּמוֹת הוא רוֹאה אוֹר גדול, נוֹגה, זך, זוֹהר עליוֹן; הנה עוד מעט נשמתו תחלץ מיסוּרי עולם זה ותשוּב לשרשה, ליסודה, למקור ממנו חוצבה; הנה הולך וקרוב הרגע שאליו התגעגע כל ימי חייו. פעם בפעם הוּא נשקע בתהום הזיות ורואה אז דמיונות מזהירים שלא שערוּם מעודו. כאשר הכרתו שבה אליו הוא מבין, כי ישנם כבר רגעים, שבהם הוא עוזב את עמק עכור זה, טיט היון, והוא מתכונן אז לקראת הרגע הנפלא האחרון…
אוכל לא בא אל פיו כל היום. נסו לשפוך אל פיו נוזלים מחזקים, אבל—לשוא. הוא דחה את הכל בשתי ידים. שפתיו עודן נעות אבל קוֹלו לא ישמע. השמיכה שעל המטה מתרוממת ויורדת, גבּות עיניו מזדעזעות לרגעים, מצחו מתקמט, גידי רקותיו רוטטות וגם זקנו הארוך רועד. והנה כבר עבר חצי היום עוד מעט ויגיע זמן המנחה, האפלולית שבחדר מתגברת, בחוץ רד היום, החסידים המובהקים וּגדוֹלי הרבנים מתהלכים בחדרים הסמוּכים כצללים ונאנחים מרה, אבל קוֹל בּכי לא ישמע. גם בני ביתו, אשתו, שלשת בניו ויתר בני המשפחה, אינם מוֹרידים דמעות, מרגישים הם בעומק נפשם, כי נקלה היא הבכיה על מות צדיק הדוֹר ואוֹר עולם; כי לא בעל, אב או שב גוע עכשו לעיניהם, אלא נשיא ישראל, איש אלהים קדוש, צדיק יסוד עולם, ולא הם מתיתמם, ולא אותם בלבד הוא עוזב לאנחות, אלא את אלפי תלמידיו, וחסידיו, שבכל תפוצות הארץ, שהוא היה להם לאב רחמן, למנין ומליץ לפני האב שבשמים, משתתף בצערם ודואג לצרכיהם; עמיוד העוֹלם, שכל בית ישראל נשען עליו ושבזכוּתו העולם מתקיים. אפס, דאגה אחרת קננה בלבם, דאגה גדולה וכבירה, שגזלה את מנוחת נפשם: הנה צדיק מת ואין יודע מי ימלא את מקומו. עוד בהיותו מתהלך ביניהם בריא ושלם, אבל זקן ושבע ימים התגנבה לפעמים הדאגה בלבות קרוביו וגדולי תלמידיו, כי לאחר מאה ועשרים שנה, בהלקח מהם עטרת ראשם, ישארו אלפי חסידיו כצאן בלי רועה, כעדר השדה בעבור עליו הסערה, הם יתפזרו לארבע הרוחות בלי מנהיג ומורה דרך, בלי איש שיודיעם את דבר ה‘, שיהיה להם עמוד האש להנחותם בדרך האמת ולהמשיך את השפע מלמעלה. כי אמנם כל שלשת בניו הנם יראי שמים ותלמידי חכמים מוּפלגים, אבל מי יכוֹל לבוא בסוֹד ה’ ולדעת מי מהם ראוי יוֹתר לאוֹתוֹ איצטלא להיוֹת יוֹרשוֹ של הצדיק הזקן, וֹבמוֹתוֹ יתפזרוּ החסידים לכל עבר, ינהוּ אחרי ענפים שוֹנים של גזע הצדיק, ולא ימלט מריב וּדברים, חלוּקי דעוֹת וּקטטוֹת, וּנמצא שם שמים ושם הצדיק מתחלל… וּהנה עכשו הולך וקרוֹב הרגע הנורא הזה: הצדיק גוע ואיש אין שיסיר את התבלוּל מעל עיניהם וּשיראה להם את הדרך ילכוּ בה וּבמי לבחוֹר לממלא מקוֹמוֹ ויוֹרש כסאוֹ אחריו…
הגיע זמן המנחה. אל חדר הגוסס הובאו מנורות כסף וּבהן נרות דולקים. דממה גדולה מסביב. לחש סוֹד עובר בין הנאספים כלחש ענפים בנשוב בהם הרוּח. נשמעה חריכת חלב של הנרוֹת. השלהבות האדמדמות עם הצללים המרקדים על הקירות עוטפים את החדר במעטה סוד. מורגש, כי הדממה היא לפני הסער; כי עוד מעט ואיזה פלא יעשה פה לעיני כלם, ובלבבות הולמים הם מחכים לרגע הנפלא הזה. מבית־המדרש הסמוך מגיע הנה הד עמוּם של קוֹלוֹת התפלה הבוקעים שמים. צפיה שפוּכה על הכל, צפיה הרת מעשה כבר ההולך ובא. הצדיק שוכב בפנים קודחים ועינים עצומות. עיני כלם מפנות אליו, האזנים קשוּבות לכל רחש הבא משם. אך הנה הורמו הגבות השעירות, הוא פקח מעט את עיניו וּשפתיו מלמלו בלחש איזו מלים. הקרובים אל המטה מהרו אליו והטו את אזנם להקשיב לדבריו, אבל לא שמעוּ דבר. אך בעוד רגע והנה קם הפלא: הצדיק הרים קצת את ראשו ומפיו יצא מפורש השם: דוד’ל. חרדת קודש עברה בלב. בן־הזקונים, דוד’יל, שישב כל העת דומם ומחריש, קפץ ממקומו, מהר אל מטת אביו וגחן אליו. הצדיק הרים מעט את שתי ידיו, שהיו מונחות מתוחות על השמיכה, שם אותן על ראש דוד’יל ומלמל בשפתיו איזו מלים בלתי־מוּבנות. שעה קלה היו ידיו צמודות אל ראש הבן, עד אשר נפלו מאליהן באין אונים. תנועת חרדה, מהולה באושר, עברה בחדר. הלבבות רעדו מן המחזה שנגלה לעיניהם; אבן התגוללה מעל הלב. עין בעין ראו, כי הצדיק סמך ידיו על ראש דוד’יל, לאות, כי הוא ימלא את מקומו, ובין רגע הרגישו כלם, כי אינם עוד יתומים, כי הצדיק לא עזב אותם לאנחות, כי הוא דואג להם גם לאחרי מותו; כי אלפי תלמידיו, שהלכו לאורו והסתופפו בצל קדושתו, נתאחדו שוב בקשר אמיץ. כלם הבינו עכשיו, כי באמת ר' דוד’יל ראוי לאותו איצטלא, ותמהים היו איך זה לא ידעו הם בעצמם, כי רק הוא ראוי להיות לממלא מקום הצדיק, והוא נתעלה תיכף בעיניהם ואותה הפּנה, ששם ישב דוד’יל, נעשתה מעולפה זיו וטוהר, כי אצל הצדיק מהודו עליו… דוד’יל לא זז עוד ממקומו. הוא היה נרעש ונפחד מהמעשה הנעשה. לולא היה אביו נוטה למות, היה מתחנן בפניו, שיסיר מעליו את העול הכבד הזה, כי הוא עודנו צעיר לימים ומרובים צרכי העם. אבל עכשו הוא יודע, כי הוטל הגורל ועליו נתנה המשרה להיות רועה לעמו. הוי, מה גדול המשא ומה גדולה האחריות!…
כעבור רגעים מספר נראו כפות ידי הצדיק הרזות פרושות ונשמעה המלה האחרונה יוצאת מפיו הקדוש: “ודוי”. גדול החסידים, הרב מפרצוב, נגש אל מטתו, העטיף אותו בקיטל וטלית, רחץ את ידיו והקריא לפניו את פּרשת הודוי. הצדיק מלמל בשפתיו אבל קוֹלוֹ לא נשמע. החסידים סבבוּ את מטתו. התיַפחות חרישית עברה בחדר. הלבבות דפקו בחזקה. כלם ידעו, כי עכשו אין עוד כל מנוֹס. כי נתקו כל החוטים, כי הצדיק עלה מהם; כי גמר כבר את חשבון עולמוֹ ואין לו עוד דבר עם שוכני בתי חומר. נלקחה מהם עטרת ראשם, נצחו האראלים את המצוקים. הובאו עוד מנורות כסף למכביר עם נרות דולקים. כל החדר נתמלא אש. תריסים נסגרו והוילונות הורדו. כי הלב, שלא יכלו נשוא את הרגע הנורא הזה, התחמקו מן החדר אחד אחד בקול בכיה דקה, ושוב שלטה הדממה. ונראה היה החדר, המוצף אור אדמדם, הסגור ומסוגר מכל עבר על דלתותיו וחלונותיו, עם נשמת הצדיק המתלבטת בין כתליו ועם הסוד והפחד המרחפים בחללו, כאי בודד באיזה עולם פלאי, כמדור מיוחד, נבדל ומופרש מעולם זה, שבו יתגלו תיכף רזי עולם…
התחילה הגסיסה. הצדיק לא פקח עוד את עיניו. פניו נתיַפו ונתלהטו מאור פנימי. הקמטים שעל המצח התיַשרו. הזקן הארוך והקיטל הצחור הבהיקו בלבנוניתם לנוכח אודם האש. עבר רחש קל, כאלו כנפי השכינה משיקות באויר. הצדיק הרגיש את אשר סביבו הרגשה ערפלית. הנה הוא נעשה כה קל, כה אורורי, אור גדול מבהיק בעולם, נוגה נאצל, אור שבעת הימים, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא… עוד רגע הוא יתדבק באין סוף. נגינות נפלאות מגיעות לאזניו, קולות התורה של הצדיקים היושבים בגן־עדן. ריחות בשמים עולים מחקל תפיחין קדישין וחולפים באויר. איזו מתיקות גדולה, שלא הרגישה מעודו, הולכת ומשתפכת באבריו כשמן המור, כנחל אפרסמון. הנה הוא מרחף באויר, עף וּמתרומם מתעלה ומתנשא ועובר את שבעת הרקיעים. כנפים נתנו לו, כנפים כה קלות וצחורות. הנה כבר עזב את עמק העכור ושוכן בשמי העליונים. הוא פוגש על דרכו מחנות מלאכים השרים ברן כוכבי בוקר. השירה מה נפלאה… אוזן לא שמעה, ואור בוקע מהם, נוגה זך, מראה הקשת אשר בענן. והאור הולך וגדול, ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מניה… ושמחה גדולה וחדוה פנימית תוקפות אותו. הוא נכון לקבלת הארה העליונה. כל קרביו רועדים ברעד קודש לקראת הרגע של ההתגלות הגדולה, בהלו נר אלהים על ראשו… ונשמתו כָלה לאור זה, עורגה וצמאה, בשלהבת הנר העורגת למעלה, להתדבק במקורו, בשרשו, באש מן השמים… הנה הולך וקרוב הרגע הנפלא… הנה הוא,,, הנה הוא…
נשמע נפץ חלב חזק. שלהבת הנרות התרוּממה. חידר מלא אורה.
הצדיק גוע…
הידיעה ע“ד מות הצדיק התפשטה תיכף בכל רחבי הארץ. בכל עיר ועירה, ששמה הגיעה השמועה, נהי ומספד. חשכו מאורות השמים ונטל זיו העולם. מכל עבר ופנה נהרו אלפי יהודים למקום משכן המת הגדול לחלק לו את העבוד האחרון. העירה הקטנה לא יכלה להכיל בקרבה את המוני האנשים. רבבות יהודים הלכו אחרי המטה בעת ההלויה. הדחק היה נורא. אנשים התעלפו. ביותר גדל הלחץ בקרבת הארון. כל אחד התאמץ לנגוע עכ”פ באצבע קטנה בארון הקודש. כאשר רגלי הנושאים כבר עמדו בבית־הקברות, עמדו עוד רגלי המלוים ברחובות העירה. כפופי־ראש, שחוחי־גו ונטיות עינים הלכו יהודים זקנים וצעירים, בעלי זקן ופאה, מסורבלי אדרות שער, נעולי ערדלים כבדות ומתיַפחים כילדים קטנים. עבים כסו את פני השמים. אור חורור עצוב פרש על העולם. בדידות ועגמה נשקפו מכל עין. אנחות שוברות לב עלו ממעקי ההמון הצפוף. קדרו פני העולם; השמש אסף נגהו…
כל מספד לא נשאו על הקבר הפתוח. ידע ידעו, כי לפי מדת ענותנותו הגדולה של הנפטר, לא היה לו זה לרצון. הורידו את המת וסתמו את הגולל. אלפי ידים חטפו קמצי עפר והשליכו אל תוך הקבר, עד שבמשך רגעים נערם לערמה. כהרף עין נתכסה הקבר מטר פתקאות לבנות, מלאות בקשות ותחנוּנים. הבנים אמרו קדיש. אג נגש הרב מפרצ’ב והכריז בפני קהל ועדה, כי לפני מותו סמך הצדיק את ידוֹ על ראש בנו הצעיר דוד’יל. הבשורה עברה כברק בין רבבות המלוים. נשמעו קריאות: מזל טוב! מזל טוב! הלבבות התעודדו. העינים הבריקו באור נחמה. הוסרה המועקה מן הלבבות, הורם צעיף האבל, אין הדור יתום.
ועוד באותו הערב הודלקו מנורות־הנפט הגדולות בבית־המדרש. החסידים התרוצצו אנה ואנה בלבות מנוחמים. רבים מהם נשארו עוד לאחר שבעת ימי האבל, כדי לתת “שלום” לרבי החדש. מבלי שהיה נדבר מקודם, הוסיפו לו, בעת דברם בו, את התואר: רבי רבי דוד’יל. נהנים היו בלבם, על שהם זכו להיות מן הראשונים לשמוע את הבשורה: מלך ר' דוד’יל.
בשבת שאחרי ה“שבעה” כבר ישב ר' דוד’יל בראש השלחן שהיה מעוטר המוני חסידים, מאלה שנשארו עוד מיום פטירת הרבי הזקן ומאלה שבאו לאחר זה לראות את ההתנהגות של הרבּי החדש. הוא היה לבוש זופיצה של משי לבן ופניו, חורום וקטנים, נשקפים מתוך שטריימל הגבוה והרחב, שהיה חבוש לראשו ומכסה גם את מצחו. בעמדו לקדש על היין היתה ידו רועדת וטפות יין נושרות מתוך הכוס ונופלות על פני המפה הצחורה שעל השלחן. אשת הצדיק הנפטר עמדה בפתח הדלת, מביטה אל בנה הצעיר, הדומה ככה במראה פניו ובתנועותיו לאביב ז"ל, על מאות החסידים, העומדים לפניו בבטול והכנעה, ודולה את עיניה למרום בתפלה ותודה לאלהים, על אשר לא נתק החוט של שלשלת הצדיקים, שבעלה היה חוליה אחת בּתוכה. וּבאוֹתה שעה נטלה מעט מאהבת האם לפרי בטנה את מקוֹמה ולקחה יראת־הכבוד להרבי החדש….
אחרי חצות הלילה.
הוא יושב אל השלחן כפוף, ראש מורד ועינים מרוּכזות בניר אשר לפניו. יושב הוא זה שעות מספר וטרם גמר עוד להביע בכתב את הרעיון שחפץ להעלות על הגליון. המנורה, העומדת לפניו על השלחן, מאירה באור כהה, והוא עוצם פעם בפעם את עיניו העששות והעיפות מנדודי שנה ועבודה תכופה ופוקחן שוב. רואה הוא שטרם גמר עוד את חצי הגליון והוא מתחזק על כאב עיניו ועיפות גופו, לוקח את העט בידו ומתחיל כותב שוב.
הוא מעלה על הגליון עוד שורות מספר, אבל מיד הוא מפסיק. רעיונותיו מסתבכים והוא אינו יכול לרכזם, לצמצמם למחשבה אחת. עיניו מתחילות כואבות ביותר. מראות מוזרים, מעין אופנים אדומים וכחולים, מתגלגלים ורוקדים לפניו.
הוא מתקצף על עצמו, על עצלותו. יעבור עליו מה, הוא מוכרח לגמור הלילה מה שהתחיל. זה שבועות אחדים שלא יתן לו הרעיון, הנושא של הספור, מנוחה. אסור לו לאבד בידים מחשבה זכה כזו, שנגלתה לוֹ מן השמים על ידי השראת השכינה; הוא האחד הנהוּ גואלה להורידה משמי העליונים לעולם התחתון, שתקבל תקון על ידוֹ בזה, שתהיה לנחלת בני אדם; הוא אפוֹטרופסה היחיד, שהוטל עליו לטפל בה, שלא תלך לאבוד.
הוא קם ממקומו, צועד לחדר הלוך ושוב בצעדים מרושלים, מפריע בזה את מתיקוּת התנומה הנופלת עליו. הוא מישר את גבוֹ, מעביר את ידו על עיניו, נגש אל השלחן, משליך מבט על
הגליון המונח עליו, מסב את ראשו משם ומסתכל בצללים המשונים, המצטירים על הכותל מתנועת גופו.
רגעים אחדים הוא צועד מבלי כל מחשבה. מבּלי משים הוא נגש אל ארון הספרים ומתבונן בו. הנה שורות, שורות של ספרים, מהם בעלי כירכה יפה וחדשה ומהם בעלי כריכה ישנה ובלה. בשורה אחת מונח אוצר המחשבה שלו: עשרים ספרים קטנים וגדולים ומתחת להם חוברות כתיבה וגליונות ניר לאים מספר. הוא מתבונן בהם מעט, צועד מאחור ויושב שוב אל שלחן הכתיבה,
כמדומה לו, שמחשבותיו צלוּלות עכשו והוא יכול לשפוט על הכל בשכל בהיר. הוא רושם על הגליון שורה אחר שורה והכתיבה עולה יפה. אך פתאם, כאילו איזה שטן קם כנגדו, רעיונותיו מתבלבלים שוב והעט נשמט מידו.
מחשבות שונות ומשונות עולות וממלאות את מוחו ומסבכות אותו כמו ברשת. רגע הוא מתאמץ לגרשן מלבו, אבל מעט מעט הוא מרגיש, כי הן מושלות עליו. הוא נכנע לפניהן ומוסר את עצמו כלו ברשותן.
… הנה ראשית בכורי כשרונו הספרותי בימי נעוריו.
הוא זוכר בכמה מצוקוֹת נפש עלה לוֹ עד אשר הכירו בוֹ ובכשרונו; כמה סבל ונשא, עד אשר מצא את דרכו בספרות! עוד בנערותו הצטיין לאחר; הוא הרגיש בקרבו איזה כח דוחק וחזק, מיוחד במינו, להעלות את מחשבותיו על הגליון. עוד בשחר ילדותו, ספרה לו אמו, היה אומן את ידיו לכתוב בכתב נקי ויפה וכלם נבאו לו שיהיה “לספרא רבא”. הנשים שבעליהן באמריקה ובשאר מדינות הים, באו אצלו בבקשה לכתוב בשבילן את מכתביהן ואת הכתובות על המעטפות. הספרים היו מנת חלקו בחיים. הוא עזב את משחקי הילדות ובא לשבת בפנה חבויה תחת מדרגות עלית הגג או על קורה מוטלת בקרן החצר ושם התבּודד מעין רואים והיה “בולע” ספרים. הוא הרגיש בנפשו, כי הוּא נבדל מיתר חבריו, בני גילו, כי לא שמחתם שמחתו וצערם צערו. וגם חבריו הכירו בו, כי הוּא נבדל מהם במשהו הוא היה אוהב להתהלך יחידי בשדות אשר מחוץ לעיר או ביער הסמוך, להתבודד שם שעות תמימות, להקשיב לצפצופי הצפרים, לזמזום הפרפרים, הדבורים ושאר בּעלי־הכנף, להסתכל בצבעי הפרחים ובתכלת השמים, נפשו מרקיעה לעולמות רחוקים ונפלאים, היא מלאה הרגשת עדינות וערבות, עד אשר היה שוכח עולם ומלואו… לפעמים באה בלבו שמחה גדולה ועצומה מבלי לדעת מה, והוּא היה אז מרקד ומדלג כאיל מתוך איזו חדוה פנימית, משתובב ורץ ברחובות העיר או בשדות ובכרים שמחוץ לעיר, מהפך כל דבר שפוגש על דרכו, מתגלגל על העשב, מתנועע בכל אבריו ועושה מעשי להטים בגופו. ולפעמים, להפך, תבוא אליו איזו עצבות קודרה, תוגה אוכלת את הנפש, עיניו מתערפלות, עצב לוחץ את הלב, והוא מתבודד אז לנפשו, מתרחק מחברת נערים; צער נוקב את נשמתו ודמעות חונקוֹת בגרוֹנוֹ. אם היה שמח, עלתה השמחה על כל גדול נפשו ולא ידע גבול לעליצותו, ואם היה מצטער על שום מה, היה הצער גורם לו כאב גופני אנוש. והוּא היה מתפלא תמיד בּראותו את חבריו, שגם הם שמחים לפעמים או מצטערים, אבל אחר כן תפוג מקרבם השמחה או התוגה ותהיה כלא היתה. הוא הרגיש בעומק נפשו, כי הוא בעל תכונה אחרת משאר בני אדם.
ואז התחיל להעלות על הגליון את כל מה שרוחש לבו, בלשון מדברת גדולות ובמליצות ראמות; התחיל מריץ מכתבים אל חבריו, היושבים בערים אחרות, בהם היה שופך שיחו על כל מה שמתרחש בקרב נפשו פנימה. הוא חש, כי איזה דבר לוחץ על לבו והוא מוכרח להעלותו על הגליון ולשפוך את שיחו לפני מי שהוא.
חבריו יעצוהו לשלוח את פרי רוחו אל בתי מערכות העתונים והוא נאות להם ושלח את ספורו הראשון, שהיה עמל בו כמה וכמה פעמים עד שיצא מתחת עטו מהודר ויפה בלי רבב וקמט, אל איזה עתון יומי. ומן היום ההוא היה מתהלך ברחובות כחולם מצפיה לראות את פרי עטו קבוּע בדפוס. וכאשר הגיע הגליון לידו והיה מעיף בו את עיניו ולא מצא את שמו נדפס, היה מרגיש בלבו דקירה חדה ועצב פרש על נפשו, אך מעט מעט נרגע לבו בתקותו, כי בודאי יהא נדפס למחרתו או למחרתים. בלכתו ברחוב היה מצייר לעצמו, איך העורך יושב עכשו בחדר עבותו וקורא את ספורו ונהנה הנאה מרובה, על שעלם צעיר כזה כבר יודע לכתוב כה יפה, ואחר הוא מוסר את כתב־ידו לדפוס, ומסדרים עומדים, מזיעים ומחפשים את האותיות שעלה על לבו להשתמש בהן בעת כתיבתו, והם עובדים עבודה קשה עד אשר יעלה בידם לסדר את כל האותיות, ואחריהם באים המדפיסים מגלגלים את גלגלי המכונה וקובעים את דבריו בדפוּס. והוא המחבר גופו, אשר בשלו כל העבודה הזאת, מטייל לו אז ברחובות עיר רחוקה… אבל הנה עובר יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ואין קול וקשב. הוא לא יכול עוד לעצור ברוחו והתחיל מריץ מכתבים אל המערכת, חדשים לבקרים, עד אשר לבסוף קבל את הגלויה, ששלח לתשובה, ובה רק מלה אחת בת שתי אותיות גדולות: “לא!” הוי, כמה עלבון וצער הסבה לו המלה הזאת! כמה דכדוך נפש והשפלת ערך האדם שבו היה בשתי האותיות הללו! ולא אי־ההדפסה, כשהוא לעצמו, פעל עליו כל־כך לרעה – מזה כבר התיאש והסיח את דעתו – אלא היחס המחפיר אליו, הלעג והבוז שבמלה הקצרה הזאת. הוא השפל בעיני עצמו, עד אשר נדר בלבו לבלי להוסיף עוד להעלות את הגיונותיו על הגליון ולבלי לשלוח עוד את דבריו לדפוס.
אבל כעבור חדשים מספר הציקו לו שוב הגיוני נפשו והוא לא יכול עוד למשול ברוחו ושלח ספור חדש למערכת איזה עתון, ולא ארכו הימים, מבלי שקוה לזה כלל, והנה – האח! הוּא קבל פעם את העתון והנה ספורו נדפס שחוֹר על גבי לבן כמו שיצא מתחת עטו ושמו חתום תחתיו. מי יכול לתאר את שמחתו באות שעה! הוא ראה את עצמו מרומם ונשא על כל האנשים הסובבים אותו, נעלה ונשגב מהם. אדרבה, ינסה־נא מי מהם לשלוח את דבריו אל המערכת, האם גם קרא יקראו בהם עד תומם?
ושלו הנה גם קראו וגם מצאו לנכון לקבוע בדפוס. אכן איש נעלה הוא, שכל דבריו חשובים וראוים להיות נפוצים בקהל, שידע כל העולם מה חושב ומרגיש העלם היושב בעיר מ. המצערה. זה היה לו היום המאושר בּחייו.
אחרי כן התחילו לו ימים של אושר ומפח־נפש, של תקוה ותוחלת נכזבה, הוא הרבה אז לכתוב ולשלוח את דבריו אל בתי־מערכות העתונים. פעמים שהיו מדפיסים את דבריו על־פי רוב היו זורקים אותם לסל. וגם אז, בכל פעם אשר איזה דבר מדבריו היה נדפס, היה חש תענוג נפלא. ומאז היה עולה ויורד בסולם המדרגות, עד שהתחיל להתגעגע לחוות דעתם של המבקרים. אבל גם בזה לא האירה לו ההצלחה פנים. המבקרים לא הודו בכשרונו והשתדלו להשפילו ולהורידו מגדולתו, והוא קפץ ונשבע, כי, להכעיסם, יראה להם את כחו הגדול. עד אשר בעל־כרחם יענו לו אמן. הוא אזר כל כחותיו, שם לילות כימים, עד אשר מעט מעט עלה בידו למצוא את דרכו בספרות, לרכוש לו סגנון מיוחד ולהוציא מתחת ידו דבר מתוקן ומשופר, שקנה לו שם טוב בעולם הספרות. ומאז נתפרסם שמו לתהלה. עורכי העתונים החדשים פנו אליו בבקשותיהם להשתתף בפרי עטו בעתוניהם, את תמונתו הדפיסו והפיצוה בקהל. בימים ההם עמד על מרום פסגת הצלחתו. את אשר טפח בקרב נפשו ימים על שנים – בא. הוא היה סופר מפורסם.
ומני אז עברו עליו זה חמשים שנה והוא עודנו יושב על־פי רוב ספון בחדרו אל שלחן הכתיבה וכותב את הגות רוחו. כמה ימים ללא לחם לשבעה נשא במשך חמישים שנים הללו!
כחמשים שנה עושה הוא את עבודתו הספרותית קבע. כל חצי היום ולפעמים לרבות גם הלילה הוא יושב כפוף על גבי ספריו וגליונותיו, כותב וקורא, כותב ומוחק. שרירי אצבעותיו כמעט שנשתתקו, מוחו כמעט שנתערפל מרוב יגיעה והתאמצות על חושיו. באותם הימים או השבועות שהוא נושא בחובו איזה נושא לספור לא יראה דבר בעיניו ולא ישמע דבר באזניו, כל העולם כּלו אינו כדאי לו, ובכל הוא רואה רק הרהורי לבו. גם על משכבו בלילות הוא חוזה חזיונות הלקוחים מאותו הנושא. ולפעמים הוא מוכרח לקום בלילה, להעלות נר ולשבת לכתוב, לבל יחמיץ את הרעיון הטוב שעלה על לבו בחזיון הלילה. הוא לא אכל אז ולא ישתה, לא יטייל ולא ידבר את איש דבר, עד אשר ישפוך את רוחו על הגליון. ורק אז, לאחר גמר עבודתו, ירוח לו, ירגיש הקלה בנפשו, כאלו משא כבד התגולל על לבו, ויתענג על נועם היצירה.
הוא אמנם הרגיש, בעמדו עוד במיטב שנותיו, כי חוטא הוא לנפשו ולנפש בני ביתו בהשקיעו את כל כחותיו במלאכת הספרים אשר לפניו; מעת לעת נקרה מוחו השאלה: מתי אעשה גם אנכי לביתי? מתי אבנה גם אני חלקי בחיים, אדאג לחנוך בני ואכונן לי מעמד בשביל המשפחה אשר לרגלי? אבל בכל פעם, בעלות שאלה כזאת על לבו, מצא תיכף תשובה בצדה: כאשר אך יגמור את הספור הגדול שהתחיל לפני זמן־מה, שהשקיע בו ממיטב כחות היצירה שלו שעתיד להנחיל לו שם עולם – אז יניח את עטו מידו ויפנה את לבו גם להנאת החיים; אבל כאשר עלה בידו לגמור אותו היה צריך עוד לתקונים, הוספות, ולטוש הסגנון, ובין כך כבר נתבשל בקרבו נושא חדש לספור, שאסור היה לדחותו לעת אחרת, הוא נבלע תיכף בעבודתו החדשה והחיים נדחו שוב מפני הספר. בינתים נתרבו שערות הכסף בראשו ובזקנו. כחותיו הלכו ורפו ובבוקר לא עבות אחד ראה את עצמו רצוץ וחלש והחיים ממנו והלאה…
את לבו לא לקחו חזיונות הטבע כמו שיצאו מתחת יד היוצר, אלא עד כמה שהיה בהם כדי עכול ותסיסה לחזיונות ספרות. בראותו איזה מאורע רב־הערך לא ענין אותו המאורע כשהוא לעצמו, אלא “הטימה” שאפשר להוציא ממנו. כאשר התענג על הדר הטבע לא נהנה מזה באופן אי־אמצעי, אלא מן “הטימה” שעלתה אז ברעיונו שאפשר להשתמש ביפי־נוף זה לצרכו. אם שמע מפי איש, או קרא בספר, איזה ספור לוקח לב היה מסיח דעת לגמרי מספור זה והיה חושב רק על־דבר המסכת לאיזה ספור חדש, שעלה אז בדעתו בקשר עם זה ששמע או קרא. גם ממקרי חייו הנעימים או העצובים, לא היה מתענג או מצטער כאחד האדם, אלא השתמש בהם כחומר ליצירה. בראותו אשה יפה לא נהנה מיפיה הטבעי, אלא היה עומד ומסתכל בה, כדי להשתמש בזה כשיזדמן לידו לתאר יפי האשה באיזה ספר מספריו. לו לא היה יחס ישר וטבעי אל העולם והחיים, אלא יחס אמצעי מלא חשבונות ונפתולי רעיונות. החיים לא נתנו לו כמו שהם, בעצבם ושמחתם, יפיָם וכעורם, אלא בתור חומר לחיים אחרים, חיי הספר, חיי הבדיות… – – –
הוא קם ממקומו, נגש עוד פעם אל ארון הספרים ומתעמק במחשבות חדשות.
… הנה ארון גדול מלא ספרים. למעלה, למטה ולצדדין. הכל מלא ספרים. לכל ספר תוכן אחר ומטרה אחרת, והם כתובים בידי אלפי אנשים שונים, מהם שכבר מתו מהם שעודם חיים, אבל כמעט כולם השקיעו בהם את מוחם ולבם, החסירו אוכל מפיהם ולא נתנו שינה לעיניהם עד שגמרו אותם. בכל אות מאותיות הספרים הללו שקועים חיים שלמים, מוחות ולבות של אנשים גדולים וקטנים. הנה שמות המחברים, מהם ידועים לחוג אנשים גדול, מהם ידועים רק למתי מספר ומהם בלתי ידועים כלל. כל אחד, בכתבו את ספרו, חשב, כי יביא מהפכה בעולם הדעות של בני דורו. והנה מחבריהם מתו אחד אחד וספריהם מתגוללים בידי אנשים שונים מבלי הביא את אותה המהפכה המקֻוָה.
מבטו נופל על ספריו וכתביו הוא.
יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה הוא יושב וכותב, גבו נכפף מרוב ישיבה, עיניו כהו, עצמיו רפו, אבריו חלשו והוא כלו כחרס הנשבר. יום אחר יום, שנה אחר שנה – הספרים והגליונות הולכים ומתרבים. עוד מעט ימלאו את רוב
הארון. האם לא היה העולם מתקיים לוּ, למשל, מת היום אוֹ חדל מכתוב? האם ישַׁנה ברב או במעט את העולם לוּ יחיה עוד עשר שנים מוסיף עוד ספרים אחדים ואלפי גליונות? ומה הם הספרים בעצם? אמנם הוא יודע, כי לא כל ספריו הנם מחוסרי ערך. הוא השקיע בהם הרבה רגש ומחשבה; על ידם אפשר לעמוד על הפסיכולוגיה האנושית; בכחם לפעול על הקורא ולהעמידו באותו המצב הנפשי שהוא, המחבר רצה, בספריו, אבל פה ושם מפוזרות גם מחשבות והרגשות שאינן אלא פרי קריאה גדושה בספרי אחרים. מחשבות שאולות, הרגשות לקוחות מבלי משים, מאחרים רק בהוספות נופך משלו, מעט שפור ולטוש, מעט הקצעה ותקון, והנה יצאו מתחת עטו כחדשים.
הנה הוא זוכר, כי בעברו פעם לפני בית־מסחר ספרים גדול, מלא על כל אצטבאותיו וארוניו ספרים מכל המינים והסוגים, היה עומד וחושב: האם באמת יש צורך בעל אלה? על כל פנים אותו הצורך הקטן של צעצוע ילדים או דבר שבמותרות? האם יש אף אחד ממיליון איש שיתענין בכל אלה הספרים? ומה היה העולם חסר אלמלי נפחת מספרים עד החצי? הלא אם גם יהיו כל הסופרים מן המעולים ומבעלי הכשרונות, הלא סוף סוף אינם בוראים יש מאין, כל אחד יודע, לכל היותר, להוסיף איזה צבע, איזה שמץ רגש, קומץ מחשבה, לבחור ליצירתו איזה צורה חדשה או לוית טון חדש, והאם כדאי לבלות ימים על שנים אך ורק בשביל אותו משהו הרגש והמחשבה או הצורה החדשה, שגם היא תהא נפסלת בעתיד, כאשר תקח אחרת את מקומה?…
בכל יום הולכים ונתוספים ספרים חדשים. הסופרים אינם פוסקים לכתוב ובתי־הדפוס מהדפיס. יובל שנים יעבור ומאה שנים ועוד יובל, ונערמו גלים גדולים של ספרים, מספרים יעלה על מספר האנשים, והישנים ישָכחו על ידי החדשים וגם אלה – על ידי החדשים מהם. ואם גם יחיה אדם אלף שנים לא יספיק לקרוא את כלם, וגלי ספרים יהיו נערמים ויהיו למאכל לעש וסס… ומה תכלית כל אלה?…
והאם כדאי היה לו להקדיש את מיטב שנותיו, בלי להנות מן החיים, להחסיר טובה מבני ביתו אך ורק בשביל מספר אנשים, שאיזה ספר מספריו יזדמן לידם על פי מקרה ויקראו בו במצב של נים לא נים, בין לגימה ולגימה, שיהנו בעיקר מלגימת הכוס, מארוחה השמנה או מאויר הצח שבנאות דשא ושבתוך כך יספגו אל קרבם גם את תוכן הספר, בכדי לשכוח אותו תיכף לאחר גמר הקריאה?…
הנה חיים של חמשים שנה שקועים בספריו אלה. בכל דף ודף נשקע מעט מיץ אברים, מעט לשד עצמות, מעט מוח, מעט דם, מעט חיים. ואם יחיה עוד שנים אחדות ויוסיף להשקיע את תמצית חייו באותיות דיו וגליונות ניר, ישאר אחריו בעת מותו צרור גדול של כתבים שבהם יהיו ספוגים חייו… האם אינו חוטא לאלהי החיים האמתיים?… – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – –– – – – ––
הוא התעורר ממחשבותיו, נגש אל השלחן ושתי דמעות גדולות נופלות מעל עיניו ונחות על הניר אשר לפניו. קוי ורד של בוקר חדש ירדו עליהן ויתערב חכליל בדמעות ותהיינה הדמעות דם — דם לב הסופר הזקן
I
בשנה החמש עשרה לימי חייו בא המשבר.
עד הימים האלה היה, הנער שמואל, שָלו ותם, חי חיים שקטים, חיי ילדות טהורה בבית אבותיו, חיי תום ונוער, לחייו פרחו באדמומית ילדותית והיו רכות, מלאות וחלקות כקטיפה. וזקני החסידים ש“בשטיבל” לא יכלו לעבור עליהן מבלי צבוט אותן והשקיע בבשרן הרך והחלק את האצבעות הדקות והיבשות. עיניו הביטו נכחן בתם ילדות ובעצב שקט של נער מתמיד והוגה בתורה. ביחוד יפה היה בימי השבתות והמועדים, שאז צבע השחור של בגד האטלס וכובע הקטיפה היה מוסיף לוית חן ועדנה לפניו הרעננים והפורחים ולהבעת עיניו, אשר תוגה חרישית נשקפת מהן.
כלם אהבו אותו. הוריו לא הללו אותו בפניו, בכדי שלא תזוח דעתו עליו, אבל בסתר לבם התגאו בפרי בנם, כבן־זקונים זה, שהוּא לתפארת בעיני כל. בעינים מלאות אהבה היו מביטות ומתבוננות אל תנועותיו המדודות והצנועות, בשבתו אל השלחן בביתם ומעיין באיזה ספר, ומלוות אותו בצאתו את ביתם ובלכתו לבית־החסידים ללמוד שם. אחיו ואחיותיו ידעו, כי הוא אהוב ההורים ולא העיזו להקניטו ולהערימו, כמו שהיו רגילים לעשות בינם לבין עצמם. “יונה תמה” – היו אבותיו וקראים לו בשוחחם ביניהם או בדברם אדותו עם איש זר וקוו לגדולות ממנו.
וגם כל בני העיר אהבו בלבם את הנער הצנוע והמתמיד, איזה חוט של חן וצניעות היו שפוך על פני כל הליכותיו; איזה קסם טמיר התלונן בעיניו העצובות והטובות.
וגם הוא הרגיש את עצמו שָׁלֵו וטוב, רענן ותמים. רוך ילדות, ביחד עם חמימות־משפחה, מעורב בהתלהבות שקטה של חסידות, היו מתוחים על פניו. הוא חש את עצמו טוב בית אבותיו, אזרח בבית החסידים ואורח הגון בשדות וביערים אשר מחוץ לעיר שהיה אוהב לטייל בהם בערבי הקיץ היפים.
כל העולם היה ישר בעיניו; הכל הוא על מקומו הנכון, מוצק ואיתן. לכל דבר יש יסוד חזק תחת הרגלים. כך צריך להיות ואחרת לא יתכן. האדמה, אשר מתחת, טובה ומעניקה כאם רחמניה, יפה ומלאה קסם בנפול עליה השלג הלבן, המתנוצץ באלפי זיקיו בחורף או בהתעטפה בדשא רענן ופרחים צבעונים בימות הקיץ. השמים, הפרושים ממעל, מסתירים בחובם את יוצר הכל, את אב הרחמים, את השכינה הקדושה, המצטערת בצער בניה שגלו מעל שלחן אביהם; מכסים על מסתרי הבריאה, מעשי המרכבה, הגלגלים, המזלות ויתר סודות הטבע וצודדים את העין בתכלתם הרעננה והצחה, בברק החמה הלוהטת, במשחקי העננים, בצבעי קרניהם הקלושות והרועדות.
בימי השבּתות והחגים דומה, כאלו כל העולם חוגג את חגו. על הכל פרוש רוח שבתון; הכל נח מעבודה. חנויות הנוצרים האחדות ומספר עגלות האכרים הנמצאות בשוק, עומדות כמתבישות בתוך הרחוב המלא שפעת חג וריח יום־טוב. התפלה בבית־החסידים מלאה אז התלהבות אמתית, המלים מתפרצות מתוך לב בוער באש אהבה לעתיקא קדישא, נגינות הש“ץ הבאות “חדשות לבקרים” מחצרי האדמורי”ם שליט"א, מרוממות את הנפש ומעלות אותה למקור העליון של הנגינה; רשרוש מלבושי האטלס והמשי, הממלא את האויר משק קל מלא נעימות ורוך, מתמזג עם הבל פי המתפללים, התלהבות התפלה ונענועי הטליתים להרמוניה אחת של קדושה רוממה וטהורה.
ככה שפו להם ימי הילדות שלו בבטחה ובמהירות והוא חשב, כי כן יהיה לעולם, כי דרכו סלולה לפניו, כי החיים ישטפו באופן זה גם להבא, כי רק שנויים קלים, חצוניים יבואו בהם, אבל העיקר ישָׁאר כמו שהיה.
אולם בהגיעו לשנה החמש־עשרה באה תמורה בכל עצמיותו לא ידע לכנות בשם, את התמורה הזאת, לתארה בדברים, אבל בעומק לבו הרגיש, כי הוא הולך ומשתנה, כי מפריעים קמו לו על דרכו, שאינם נותנים לו לחשוב את מחשבותיו, להרהר את הרהוריו כמו עד עכשיו וללכת באותה הדרך הכבושה לפניו; הוא חש, כי יסודות מחשבתו הולכים ומתפוררים, עמודי העולם הולכים ומתרופפים, האדמה מתחת אינה עוד האם המעניקה רק טובות לבניה והשמים ממעל מסתירים בחובם ערפלי תעלומות אשר אי־אפשר למצוא להן פתרון.
לכאורה הכל מתנהג כתמול שלשום, אבל בעומק נפשו הוא מרגיש את השנוי שבא באופן חייו ואת עש הספק המתגנב מעט מעט אל לבו. כל חזיונות החיים והעולם מקבלים צורה אחרת. נדמה לו, כי לא הכל על מקומו הנכון. חשק הלמוד נתמעט אצלו, ההתלהבות פסקה. בשבתו אל השלחן ובלמדו את הגמרא אינו מרגיש עוד את עצמו מאוּחד ומלוכד עמה, כמו עד עכשו; איזה פרץ נבעה בחומת חייו.
וביחוד הוא הולך ומשתנה בגופו.
פניו המלאים, הרכים והעדינים, נעשים לאט לאט מאָרכים, רזים וחודי העצמות אשר בלחיים בולטים. הסנטר נעשה שטוח וכל פרצוף הפנים מקבל צורה מכוערת. לאורך הלחיים, לצד הפאות וקצה הסנטר, מתחילות צומחות נקודות, נקודות, מעין שמשמון, של שערות שחורות, המקלקלות את עדנת העור. רכות הקטיפה ואודם הפריחה חולפים והפנים נעשים מגושמים, גסים, זרועים צלקות אדומות ובלי כל הבעה. שפם שחרחר ממלא את שפתו העליונה, שנעשתה עבה וגסה, שניו מרקיבות ואחדות מהן נושרות, גופו נעשה גבוה ורזה וקולו עב ומשונה. מלבושיו אינם הולמים עוד את מדת גופו, הם קצרים וצרים יותר מדי. ראשו מתרחב, אצבעות ידיו מתארכות, מתדקות ודופקות על השלחן בגזרי עצם של דומינה. הצואר נעשה ארוך ודק, עצם הגרון בולטת מתוכה ובעת דברו היא עולה ויורדת ככפתור. בהתרחצו, בפרק חייו זה, בנהר ראה פתאם, לתמהונו, כי מקומות־הסתר שבגופו נתמלאו שערות. בלכתו ברחוב הוא מרגיש איזה קשוי בהלכתו, הידים מתנועעות באויר באופן משונה והן תלויות כמיותרות והוא אינו יודע מה לעשות הן והרגלים הגבוהות צועדות על האדמה כהולך על מוטות.
בקומו בבוקר משנתו הוּא מרגיש איזו ליאות בכל גוּפו עצלות ופיהוק תוקפים אותו. בשבתו אל השלחן ללמוד הוּא מרגיש כאלו משא כבד רובץ על שכמו והוּא מוכרח להפסיק באמצע למודו. בלילה הוּא רואה חלומות מוזרים, בלי תוכן וצורה, ריקים ותפלים. כל היום הוּא מטייל ברחובות העיר ומחוץ לעיר, מתרחץ בנהר, לומד לשחות במצבי־גוּף שונים, משתובב עם הנרים בני כחיטים והסנדלרים, מתארח לחברה אתם ומחקה את הרגליהם ואופן דבורם, משחק “בפלנט”, מתפרץ לתוך גן הכּומר, משיר פירות מן האלנות, מתרועע עם מפריחי יונים, מתחיל רודף עמהם אחרי שפחות ומוציא מפיו מלים מגונות. על כלדבר הוּא נשבע לשוא ומקלל בקללות גסות.
מיותר הוא בּעולם. ריקות מבהילה שפכה עליו את ממשלתה. בבית לא ימצא את ידיו ואת רגליו. אבותיו התחילו להביט עליו בהשתוממות ובדאגה על היותו לאחר, על התנכרו במעשיו ומעט מעט פגה אהבתם אליו בקרב לבם והתחילו לצער אותו על שהוא הולך בטל. גם אחיו ואחיות לא נזהרו בכבודו. כל היום הוא יוצא ונכנס בביתו, לוקח ספר, מעין בו קצת ומניחו כרגע מידו, מתמתח על הספה, נרדם מעט, מתעורר תיכף ויוצא שוב החוצה. הוא נעשה מאוס גם בעיני עצמו.
בבית־החסידים לא פּסקו מלתמוה ומהתאונן על השנוי שבא בנער הנחמד, שמואל. מתחלה דברו ביניהם לבין עצמם ואחר־כך התחילו מחרפים אותו בפניו. הנערים התקלסו בו וקראו אחריו מלא. לפעמים במסתרים תבכה נפשו בו על אשר עלה לו ככה, על לא עון בכפו; הלא הוא גופו אינו יודע מה היה לו…
אבותיו מפחידים אותו, כי ימסרוהו לחיט או לסנדלר והוא אינו נבעת כלל מהזהרתם זו, כי בעצמו התחיל חושב מחשבות להיות לבעל־מלאכה או לסוחר. החיים עליו למשא. יום אחר יום חולף עליו באכילה, שתיה ושינה ושוב אכילה, שתיה ושינה ועוד הפעם. מדי יום ביומו הוא הולך וגדול בגופו; בכל בוקר הוא חש, כי במשך הלילה נתגדלה קומתו למדה מרובה.
גם הרהורי חטא באים בלבו. הוא אוהב להביט דרך סדקי הגדר אל הנשים המתרחצות בנהר, להביט בפני ההנשים השבות מן הטבילה ולהתבונן אל בליטת אברי גופן של הנערות.
הכל נעשה לו לזרא. שום דבר אינו לוקח עוד את לבו. הכל נתון בתוך שעמום נורא ואין מנוס מן המצב המשונה הזה. הוא עומד בעולם תוהה ומשתומם מבלי דעת לאן לפנות…
II
מן המצב המשונה הזה הוציא אותו אחד מחבריו, שהיה נקרא בפי כל בשם: משה ריבֶלֶס (על שם אמו ריבֶלֶה). משה זה היה עלם פקח, בעל כשרונות, פה מדבר צחות והוא לקח לב כלם במעלותיו אלו. הוא רדה אזז כבר מדבש ההשכלה מלוא חפניו, מלא את כרסו בספרים חצונים וכל בני העיר היו מרננים אחריו וקראים לו בשם: אפיקורס. מבית החסידים גרשו אותו בחרפה ובכדי להתנקם ברודפיו נשבע להפוך את קערת העירה על פיה, לצוד בחרמו בחורים תמימים ובנער שמואל שם עיניו ראשונה, בהרגישו בו, כי הוא עומד על פרשת דרכים ולכן היה בטוח, כי יהיה לו לתלמיד מקשיב. הוא פרש עליו את כנפיו והכניס אותו ברית השכלה. המציא לידו את ספרי מאפו סמולנסקין ודומיהם וגם הם עשו את שלהם. ומאז שתחיל שמואל הוגה בעיון באותם הספרים הקטנים, הנדפסים אותיות אשוריות, ולא בכתב רש“י, בשפה צחה ומובנת, בלי ראשי תבות והמסומנים במספרים רומיים. אחרי־כן התחיל מעיין גם בספרי חקירה ובספר התנ”ך בבאוריהם של האבן עזרא והמלבו“ם וגם בזה היה לו משה לעינים. הוּא באר לו את המקומות הקשים שבתנ”ך ודבריו היו תמיד מתקבלים על הלב. ואף שלא חדש שוּם חדוּשים, אבל דיה היתה מלה אחת יוצאת מפיו וכל הענין היה מובן היטב.
מעט מעט נכנסו תחת כנפי ההשכלה עוד בחוּרים אחדים עד שהיו כבר לחבורה גדולה וכלם היוּ נמנים על תלמידיו של משה ריבלס. הם התחילו לטייל הרבה מחוּץ לעיר, בין שדות תבואה וגני ירק, ששם היתה מונחת אבן גדולה כמדת גופו של איש, עם שקערוריה באמצע, כנועדה לישיבה או לשכיבה אפרקדן, מוקפת צמחים ואזוב ונסתרת מעין רואים, שבה היוּ dir=“rtl”>קשורות הרבה אגדות, שהיוּ מתהלכות בעיר, על דבר המשכיל הראשון שבכל הסביבה: דוד אפטובסקי. ליד האבן הזאת התאספה חבורת המשכילים הצעירים, קראו בספרים, דברו על ה' ועל משיחו והתריסו ביהודי העירה החשוכים ומורדי האור, שהולכים בחושך ואינם רואים את נוגה ההשכלה. וגם באספות הללו היה משה לראש המדברים ולארי שבחבורה. הוא דבר ראמות ונשגבות על תעודה, תושיה, פרוגרס, נאורים וכדומה ודבריו היו מתובלים במלים מעין: תנועה, אורגן, לאום, אנושיות, שאלה היהודים וגומר. ואף שלא כלם הבינו את באור המלים הללו, בכל זאת, או דוקא מפני זה, הרגישו בהן איזה עוז מיוחד וטעם מיוחד. פעם הקריא משה לפניהם את השיר: “משאת נפשי” ואחר כלותו לקרוא הודיע, כי את השיר הזה חבר המשורר מאנה.
קם אחד ושאל:
– מה זה משורר?
– זה שכותב שירים, היתה תשובתו.
– האם זה היודע נגן? משורר – עוזר לחזן?
– לא! – התריס משה, רק זה הכותב את השירים, המחבר את המלים.
– ומה זה שיר?
– שיר, הריהו דבר המכיל בקרבו דעות נשגבות, רגשות עמוקים והכתוב בחרוזים ובשורות קצרות.
– ומדוע קוראים לזה שיר? הלא אין זה ניגון אלא מלים.
משה עשה תנועות־יד שונות והוציא מפיו שפע של מלים בלתי מובנות, בכדי להבינו לדעת, עד אשר לבסוף קפץ ואמר – – משורר הרי זה פיטן.
– פיטן, פיטן, חזרו כלם על דבריו. אבל מה זה פיטן?
בראותו כי אין לאל ידו לבאר להם כמו את המלה הזאת, נשתתק ולא ענה אותם דבר. אבל אחר־כך, בעלותו על האבן ובדקלמו בהטעמה את השיר “משאת־נפשי”, כי: “שמש אביב נטה ימה עד לקצות שמים, זיו חכלילי הוצק שמה, תאוה לעינים”… הרגישו כלם בחוש מה זה משורר ומה זה שיר היתה אז (היתה אז שעת שקיעת החמה). וכל כך טוב היה, כל־כך נעים וביחד עם זה כל־כך עָצֵב, עד שהלבבות נמלאו רגש רב.
בימים ההם בא לעיר מורה לשפה האשכנזית (והעיר ישבה על הֵסְפָר, ליד הגבול הגרמני) ומשה ריבלֶס היה הראשון ללמוד מפיו את השפה הזאת. לא עברו ימים מרובים והוא התחיל לתבל את דבריו במלים אשכנזיות. השמות גיטה, שילר, הינה ולסינג היו שגורים תמיד על פיו. הוא התחיל לדקלם את השיר: “שני גרנידרים” ובהגיעו למלים: “דער קייזער, דער קייזער געפאנגען!” שהקריא אותן במרץ ועוז, היה הלב מתפעל מעצמת המליצה ונחומי כלם נכמרו על הקיסר האומלל שנלקח בשביה, כאשר באר את תוכן השיר “חלוקת העולם” לשילר, שבו מסופר, כי המשורר אֵחר לבוא ולכן נפלו בחלקו רק השמים, היו הדברים מתקבלים מאד על הלב.
מעט מעט צרר אותם רוח ההשכלה. מצב נפשם היה פיוטי מאד. התחילו להסתכל בפני התולדה בעינים אחרות, להרגיש את יפי השדה אשר ברכו ה', את הדר הטבע של יער ואחו, לבלות שעות תמימות, מדי יום ביומו, מחוץ לעיר, ליד האבן, לטיל ביער הסמוך, להתהלך על שפת הנהר, להתבונן בשקיעת החמה, בשעה שתוגה ערֵבה ממלאה את הנפש. הלב היה מתגעגע לאיזה דבר מבלי לדעת לקרוא בשם את אותו הדבר. איזה כליון־נפש היה תוכף אותם בין הערבים, בשעה שבפאת מערב בוערים עוד שולי העננים השקופים, מסביב משתטחים צללים, רוח קל מנשב, הדי קולות המוסיקה של מקהלת־הצבא, המנגנת בגן העיר, עודם נשאים באויר, ואהבה גדולה לכל הנבראים מלאה את לבם, עד שהיו נכונים לחבק עולם ומלואו משפעת רוך ואושר. אבל בבואם העירה ובהֵראות לפני עיניהם הבתים הנמוכים, הגדרות הדחויות וכל אותה העזובה שבעיר הקטנה, היהודים הדלים והמדולדלים, העומדים על פתחי חנויותיהם, או מתהלכים בשוק, מנענעים במקלות שבידיהם, לועסים קש או את קצה זקנם ומתפלפלים בעניני העיר או בפוליטיקה – היה פג תיכף מלבם אותו הרגש הרם והיו מרגישים עצמם כמקיצים מתוך חלום ערב.
וכעס גדול מלא את לבם על מורדי האור, הקנאים והבערים, המכאיבים כל חלקה טובה בעם, והיו מביטים במנוד ראש על היהודים הללו ששמש ההשכלה לא זרחה עליהם. בבית־החסידים התחילו חשים בשנוי שקם בבחורים הללו, אף שהיו מתנהגים עוד כיהודים כשרים, והתחילו רודפים אותם ומציקים להם. וגם ההורים אימו עליהם במסירה לעבודת הצבא או בהעברת נחלה. אבל במדה שהיו רוֹדפים אותם במדה זו היו הבחורים משיבים מלחמה שערה. הם היו תאבי קרב ומלאי תאות נקם.
תחת זה תקפו את לבם רחמים גדוֹלים על היהוּדים הפשוּטים והנדכאים, בעלי־המלאכה עניים, הסבלים, נושאי המים, העגלונים ודומיהם, החיים בדוחק וכל עמלם לפת חרבה להשביע נפש עולליהם. אוהבים היו לפעמים לזמר את שירי העם הידוּעים, הפשוּטים ככה והמלאים עצב רך, המדברים על געגוּעי הנערה לדודה, שהלך לצבא או שנדד למדינות הים, על אנחות המשרתת, שבן הגביר התאהב בה ואח"כ עזב אותה לאנחות. היוּ באים לפעמים בנגיעה קלה גם עם שוליא דחיטים, סנדלרים ועוזרי בעלי העגלה והיו נהנים הנאה מיוחדת בבואם בדברים עם אלה הצעירים הבריאים, האמיצים ובעלי הגוּף.
מבלי משים עברה האהבה אל ההשכלה בת השמים אל בת הארץ. אמנם הם לא הרהיבו להסתכל היטב בפני נערה, כל עלמה היתה אז בּעיניהם לסמל הטוהר, היופי והצניעות. אבל בלב כלם רחשה אהבה לאיזו עלמה פלאית, בעלת עינים יפות וחולמות, שראוה בחלום חזיון לילה. או יותר נכון" לבם רחש אהבה לאהבה גופא, לאותה האהבה הנשגבה שעליה שרים המשוררים, אשר בתבל כולה. ופעם קרה מקרה חשוב ונפלא, כי נתגלתה פתאם, כפתק מן שמיא, נערה אמתית מבנות הגוים, בעלת גוּף גמיש ורך, עינים כחולות וטובות, לבושה שמלה צחורה, שתי צמות בהירות יורדות לה מאחורה ערפּה על כתפיה, מהלכת אורירי וקל כמעוף מלאך צחור, שהיתה מטילת לפעמים מחוץ לעיר בסביבת השדות והגנים – וכל אחד מן החבורה התאהבה בה אהבה עזה. היא היתה בעיניהם לא נערה בעלת גוּף אלא איזו התגלות ממרומים, מלאך בדמות אדם. כל אחד מהם חלם עליה בּלילה על משכבו, כתב שירים לכבודה וכנה אותה בשמות: בת השמים, אילת השחר, צפירת תפארה וכדומה מן השמות, שהיו שגורים על שפתותיהם מתוך קריאה בספרים, וכאשר היתה עוברת לפניהם היה לבם הולם בחזקה ומורידים את עיניהם מבושה.
ופעם לא יכלו עדו לכלוא בקרבם את האהבה העזה, התוססת בקרבם והיו מהלכים אחריה עד הכנסה אל ביתה. ואז לבש אחד מהם עוז, נגש אל דלת ביתה ורשם עליה בקרטון, באותיות גדולות, את המלים: “אני אוהב אותך!” וקפץ תיכף ממקומו כנושך נחש. וימים רבים אח"כ היה לבם מהסס ומפחד לעבור על פני בית זה מפני “מעשה הרב” שהעיזו לעשות, בּהוציאם לאויר עולם את תעלומת הרז הקדוש הטמון בנבכי נפשם.
אז נתגברה השאיפה בלב כלם לנסוע לחוץ־לארץ, להשתלם בלמודים, להכנס לאוניברסיטה או לסימנריה ולהיות לדוקטור או לרבינר. שעות ארוכות היו עומדים ומביטים בקנאה אחרי מרכבת מסלת־הברזל שהיתה נוסעת מעירם, העומדת על הגבול, לחו“ל ומביאה את נוסעיה לאותו עולם הפלאות של אירופה המקולטרת. ביחוד משכה אותם העיר בערן אשר בשויצריה. היא היתה בעיניהם לסמל ההשכלה והתרבות ויום חג היה להם היום, שבו שב אל עיר מולדתו ולבית אבותיו הסטודנט היחידי שבעיר, שהיה משתלם בּחו”ל. ידם לא היתה זזה מתוך ידו; מתכנסים היו סביבו, בולעים בתאוה כל דבור היוצא מפיו, מסתכּלים בדרך־ארץ בכובע הסטודנטים, עם החוט המוזהב העוטר אותו, מתפּעלים מדבורו היפה המתובל במלים לועזיות רבות, מקשיבים ברטט לב להספורים מחיי הסטודנטים העליזים ומקנאים בו אותה שעה קנאה גדולה.
לא ארכו הימים ושני החברים הנאהבים, שמואל ומשה ריבלס, לא יכלוּ עוד עצור ברוחם וביום בהיר אחד בראשית האביב גנבו שניהם כסף מתוך קופת הוריהם, עברו בגנבה את הגבול בכדי לעשות את דרכם הלאה לבערן, אלא שמזלם לא עמד להם, האבות רדפו אחריהם והשיגום חונים מעבר לגבול, הוציאו מידם את הכסף והשיבום בחרפה הביתה. בעיר התפשטה תיכף השמועה, כי שני הבחורים ברחו עם “שקצות” (בנות הגוים) וכל בני החבורה היו ימם רבים למשל ולשנינה בפיות יושבי העיר.
לאחר המעשה הזה נתפרדה חבורת המשכילים לעברים שונים. זה בכה וזה בכה. משה ריבלס מצא לו דרך אחרת איך להגיע אל מטרתו: לנסוע לחו"ל ולהשתלם בלמודים והפּעם עמד לו מזלו. אחד מהם נעשה לסוחר ואחד – השיאו אותו אביו אשה והוא שכח את מעשי הילדות ופרש מן ההשכלה. שמואל נשתקע אז בחלומותיו ובהרהורי לבו והתבודד עם רגשותיו בעולמו המיוּחד בלי לב חבר מרגיש, לשפוך לפניו את צקון לחשו. יחידי היה מטיל לו בשדות ובגנים, קורא בספרים והוגה את מחשבותיו. רוב היום היה שוכב מחוץ לעיר על האבן, מביט השמימה ומהרהר את הרהוריו. מתוך העיר מגיעים קולות שונים, אבל לבו ונפשו נתונים אל עולמו הפנימי ואל הדר הטבע אשר מסביב. אזניו מקשיבות לצפצוּפי הצפּרים, לזמזום הדבורים ולמשק כנפי הפרפרים בטיסם באויר השקוף. עיניו מתענגות על צבעי הפרחים וגוני השקיעה בערבים. הוּא הרגיש אז את עצמו לאטום אחד של הבריאה כלה הפורחת ועולה בהוד יפיה.
לפעמים הוא מתהלך לאורך חוף הנהר, צולל בתוך העשביִם הגבוהים הצומחים על שפתיו, מריח את הריח הטרי והמימי העולה מהם, מקשיב למשק גלי הנהר הקלילים ומסתכל בדגים הקטנים המשתובבים בתוך נהר בפחזות חן, עולים ויורדים רודפים איש את אחיו, מוציאים את ראשיהם מתוך המים, מצליפים רגע באויר, מריחים את ריח העולם, מנערים מעליהם את טפות המים המזהירות, נשקעים שוב במים ושטים במהירות ובהשתובבות ילדותית. לפעמים הוא יורד אל סירה, העומדת קשוּרה אל החוף, מתיר את החבלים ונותן להסירה לשחות על פני המים והוּא שוכב לו אז אפרקדן ומביט השמימה ונדמה לו אז, כי גם הוּא שט שם למעלה כאחד העננים הקטנים והשקופים, והוא מקשיב אז אל הדי קולות נעלמים המגיעים מעבר החוף השני.
פעם, לפנות ערב, עבר מחוץ לעיר, לפני בית אחד מוקף גן־פרחים, שמתוך חלונותיו הפתוחים היו נשמעות נגינות פסנטר, קולות דקים והומים, שהיו חודרים עמוק עמוק ללבו הרגש, עד ששכח עולם ומלואו, כאלו נמחו לו כנפים והוא עף בשמי מרומים ומרוה את נפשו בתענוג רוחני נפלא, מצוחצח ומזוקק, שלא הרגיש עוד כמוהו מיום עמדו על דעתו. הוא נשאר עומד על עמדו, נשען על הגדר המסורג ענפים ובדי־ירק, מקשיב לקולות הנפלאים הבוקעים ועולים מבטן הפסנטר ולבו מלא על גדותיו שפעת אושר מהול בתוגה נעימה. הוא מצייר לעצמו, כי ליד הפסנטר יושבת עתה עלמה עדינה, השוֹפכת את לבה, המלא געגועים לדודה, בצלילים ענוגים. ורחמים גדולים תקופים אותו על העלמה המתגעגעת לדודה כי הלך ועל העולם כלו השרוי בעצב, ואיזה רוך עמוק ממלא את נפשו. וכך היה עומד שעה ארוכה, צולל בתהום רגשותיו, עד אשר המית הפסנטר נפסקת, הוא מקיץ מחלומו ורואה לפניו, כי הלילה כבר פרש את ממשלתו על הארץ. הוא שב אז העירה, מוקף צללי אילנות ופרחים ריחניים, תפוש דמדומי חלומות וערפלי הרגשות לא ברורות ואיזה זוך עליון שפוך עליו, טוהר נפשי, וּדמעות נגרות מעל עיניו, יורדות על לחייו הרזות והוא אינו יודע את נפשו…
כך עבר עליו רוב הקיץ לאחר נסיעת חברו. הוא קבל ממנו מכתבים תכופים, שבהם היה מודיע אותו ע"ד החיל שהוא עושה בלמודים ומיעץ לו שגם הוא יעשה כמוהו ויתחיל להשתלם בלמודים, אם גם בבית־אביו. אז נוכח, כי לא טובה התנהגותו בבלותו את ימיו לבטלה, כי הוא הולך ובא בימים וכבר הגיעה העת לבקש תכלית בחיים, לצאת מרשות אבותיו לרשות עצמו וללמוד שפות ומדעים, הדרושים לו לאדם במלחמת הקיום. והוא החליט אז בנפשו ללמוד ולהשתלם עד שיקבל תעודת בגרות של שמונה מחלקות הגימנסיה ואז ימצא את לחמו בכבוד ויהיה איש חפשי לנפשו. ואף שלא הרגיש שום חשק לאותם הלמודים היבשים, אבל אחת גמר בנפשו ויעבור עליו מה. הוא קנה לו את ספרי הלמוד הדרושים. אבותיו, שהיו שבעי־רצון מהחלטתו זו, הקציעוּ לו חדר מיוחד בביתם והוא קבע לוֹ יוֹם אחד, יוֹם ראשוֹן, שבוּע, שבוֹ יתחיל בלמוּדיו וללכת באוֹתה הדרך החדשה שבחר לעצמו.
בימים הראשונים התאמץ בכל כוֹחוֹתיו להשקיע את רעיונותיו בלמוּדיו החדשים והדבר עלה לוֹ היטב. הוּא לא חפץ להסיח דעת מהם אף לשעה קלה. השליך אחרי גֵו את ספרי הפיוּט והאגדה והשקיע את חוּשיו בדיני המטימטיקה, בצבעי המפה הגיאוֹגרפית, בהמון השמות של גבורי ההיסטוֹריה, בשפעת הזמנים והתקופות וּבכללי הדקדוּק של השפות. לפעמים היה ער גם בלילוֹת וּבלבד שימהר להגיע אל המטרה, שהציב לוֹ בחיים.
אוּלם פעם בצהרי יוֹם קיץ אחד, והוּא יושב בגו כפוּף וראש מורד על גבי הספרים, שערות ראשו פרועות ופזוּרוֹת על פני מצחו הלוהט, עיניו בוערות ומרוכזות באותיות הספר אשר לפניו ופיו חוזר על הלמודים היבשים ועל המלים הקשות והזרות, הוּא מרגיש מתום כי מוחו אינו קולט מה ששניו מגרסות. הוּא מתאמץ בּכל כוחותיו לשכוח את העולם אשר מסביב ולהשתקע בספרו, אבל בלבו פנימה הוא חש, כי אינו תופס את המלים והן הולכות ומתנדפות ממוחו.
מחוּץ שוֹלח השמש אלוּמוֹת־זוֹהר אל החדר הקטן והצר והן נוֹפלוֹת וּמפזזוֹת על אוֹתיוֹת הספר ועל פני השלחן שאליו הוּא יוֹשב. קרני השמש מלטפוֹת אוֹתוֹ ונוגעוֹת בּנימי נפשוֹ הפנימיים והוּא מתעוֹרר.
הוּא מפסיק מלמוּדוֹ, נאנח אנחה עמוּקה, מיַשר את גוו, זוֹקף את קוֹמתוֹ, מביט בעינים תוֹעוֹת על סביבוֹ וּמתרכז, בלי משים, בקצוות הבוֹלטים והחדים של הראי הקטן והמלוטש, העוֹמד לפניו על השלחן, בהשתבר בהם קרני השמש והן, הקרנים, מנתזות שפעת שפידי־אש זהרוּרים, דקים, לוֹהטים, מתרוֹצצים וּמבריקים ביפי צבעי הקשת.
בעוֹד רגע והוּא רוֹעד בכל גוּפוֹ כנזכר דבר־מה, עוקר מבטוֹ מן הנקוּדות הזהרוּריוֹת, קם במהירוֹת וּבכעס עצוּר ממקומוֹ, צוֹעד בחדר הלוֹך ושוּב בצעדים כבדים, יוֹשב שוּב אל השלחן, מתקרב היטב אליו, תוֹמך את ראשוֹ בשתי כפוֹת ידיו, כאלוּ הוּא כואב עליו, עיניו זוֹרקוֹת מבטים חדים וּבכל כוֹחוֹ הוּא משנן וחוֹזר על המלים הקשוֹת.
אוּלם הוּא מרגיש עיפוֹת גדוֹלה בגוּפוֹ, כוֹחוֹתיו יעזבוּהוּ, כאלוּ עבד עבוֹדת פרך.
– אנוּח מעט, הוּא חוֹשב בלבוֹ, בכדי להחליף כח וללמוֹד אחר־כך בחשק יוֹתר נמרץ.
וּבחשבוֹ את זאת הוּא מתנפל על הספה, העוֹמדת סמוּך לשלחן.
הוּא מרגיש את עצמו מעט בּן־חוֹרין וחפשי לנפשוֹ, מתמתח אפרקדן בכל כוֹבד גוּפוֹ, מרים את רגליו ושם את האחת על השניה.
זרמי האוֹרה המתפרצים מחוּץ, מלהיבים אוֹתוֹ וּמעוֹררים את לבו הנרדם. הוּא מביט דרך החלוֹן אל שמי התכלת העמוּקים הפרשים למעלה ומֵיתר דק נתק בלבוֹ. רגשות החיים, שהיוּ קבוּרים עָמוֹק בתוֹך לבוֹ וּכלוּאים בחוֹזק־יד במשך ימים רבים, מתפרצים בכח אדיר ונמרץ כהר־שרפה, שעתרת כחוֹת איתנים כלוּאים בקרבּוֹ, המבקשים להם מוֹצא, והם מתפרצים דרך לוֹע ההר, זוֹרקים לַבה בוערה, המחרבת ערים וארצוֹת – כן שִׂוְעוּ רגשוֹת החיים אשר בקרבו ותבעו את שלהם וּבכחם כי עז החריבוּ את עוֹלמוֹ, שטפח בקרבו במשך הימים האחרוֹנים. פתאם – והוּא יוֹרד מן הספה בכעס, רץ בחדר אנה ואנה בחֵמה עצוּרה, ממלמל בפיו איזו מלים מטורפוֹת ומקשיב לקוֹלוֹת אדירים העוֹלים ממעמקי לבו, ההומים ומתפרצים, מתריסים, טוֹענים וקוֹראים:
– לעזאזל כל הלמוּדים האלה למה הם כלם? איזו תוֹעלת בהם? מעמד טוֹב בחיים? מי יערוֹב כי על ידם האיש בטוּח במעמד טוֹב וּבלעדם אי־אפשר לחיוֹֹת חיים טוֹבים? השכלה? למה כל ההשכלה לעוּמת החיים הערוּמים והפשוּטים כמוֹ שהם? האם שוה ההשכלה להקריב על מזחות כוֹחוֹת נעוּרים כל כך רבים? האם כדאי בלוי־העת של מיטב השנים על אוֹתיוֹת מתוֹת, בשעה שהרחוב קורא לחיים אמתיים ולא לחיי הספרים הבלים? ולמה כל השפות הללוּ? איזה שד בּרא אוֹתן עם כלליהן, דקדוּקיהן ודיניהן? הן רק עוֹשות אוֹתנוּ לטמטוּמי־לב, לסריסי־הרגשה, שוללות מאתנוּ את העיקר ונוֹתנות לנוּ בּמקוֹמוֹ איזה תפל. לעזאזל כלם עם כל שאונם והמוֹנם! לעזאזל!
הוּא זוֹרק בּכעס את הספר מידו, נס מן הבית כמטורף, סוֹגר אחיו ברעש את הדלת, מתפרץ החוּצה ונסחף כרגע בהמוני האנשים הממלאים את הרחוב ונבלע בזרמי האורה, השוטפים את פני העולם והקוֹראים לתנוּעה, לחוֹפש – לחיים.
III
מן היום ההוא נהפך שמואל לאיש אחר. הוא לא ענה עוד את נפשו בספקות והרהורים, חקירות מפשטות ושאלות עמוקות. הוא היה לאשי החיים והמעשה, בעל חושים בריאים. הוא לא חפץ עוד לפקוח את עיני העם, ההולך בחושך, שיראה באור ההשכלה. טוב היה העולם כמו שהוא, מבלי בקש חשבונות רבים. אבל צר היה לו בעולם וצר היה לבו מהכיל את כל רגשותיו הסוערות, ההומות והמתפרצות. בבית אביו לא מצא את ידיו ואת רגליו. החדרים הקטנים, האפלים למחצה, התקרה הנמוכה והרהיטים הישנים – כל אלה היו בעיניו כבית־מאסר. העלם הגבוה, החור והעצוב נעשה לאט לאט לבחור חסון ובריא, שדם רותח מפעפע באבריו ומבצבץ מתוך פניו. גופו נתעבה, קומתו נתישרה, ערפו שמן, לחייו נתמלאו ונתאדמו וקולו נצטלל לבּאריטון חזק ונעים. בהכנסו לתוך הבית היה צריך להרכין את ראשו, שלא ידפוק בו במשקוף הדלת והוא הרגיש אז בקרבו חשק עז להזדקף במלוא קומתו ולהבקיע בקדקדו את התקרה הנמוכה. האטמוספירה השוררת בבית אבותיו, כל אותם המנהגים, הקבועים והעומדים מדורי דורות, שכל צעד ושעל מדוד ושקול, מנוי וספור, שכל תנועה מתנועת האברים מובאה בחשבון, שגם ההנאה הפּורתא שיש בחיים, נתונה בתוך חוקים וסיגים. עם ברכה לפניה ואחריה ועם דקדוקי מצוות התלויות בשערה – כל זה גרה את עצביו והביא אותו לידי עברה. ולא העברה כשהיא לעצמה נעמה לו כל כך, אלא בגלל היותה מסירה את העול הכבד הרובץ על השכם, מפתח את חרצובות הלב, מוציא את האדם לחפשי מעקת הדינים היבשים ומגלה לפני העינים אפקים חדשים, רחבים עם שמים גבוהים ההולכים ונמשכים לאין סוף.
בכלל התעוררה אז בלבות תאות הנצוּח ותשוקת ה“להכעיס”. כל סיג וגדר היו שנואים בעיניו. הוא התחיל לעבור על עברות קלות כחמורות באיזו הנאה פראית, בעונג מיוחד להרוס ולמגר את כל הקדוש בעיני רוב בני אדם. באיזו עקשנות מיוחדה היה משבר את אלילי אבותיו. בשבתו אל השלחן לאכול את סעודת השבת היה אוכל בחטיפה, במלוא פיו, באיזו זוללות משונה, כאילו לא בא אוכל אל פיו זה ימים רבים. את הכף לא היה אוחז בין אצבעותיו, אלא חופן היד, להכעיס את אביו, שהיה מלמד אותו תדיר הלכות דרך־ארץ: איך לשבת אל השלחן, איך לאחוז את הכף ולשימה לתוך הפה ואיך לגמוע את המרק. אביו הביט עליו בּעיני זעם, אבל המבטים הללו עוררו בקרבו תאוה עצומה להוסיף להרעימו ביתר עוז. באכלו עוגה משוחה בחמאה ובצועה לחצאין, היה אוכל דוקא את שתי הפרוסות יחד ולועסן בהנאה משונה. באכלו לחם לא היה בוצע את הפת בסכין פרוסות פרוסות, אלא צובט באצבעותיו חתיכות חתיכות, טובל אותן בחמאה ומניחן לתוך הפה, מעשה “בעל־עגלה” אוֹ “כפרי”, כמו שהיה אביו רגיל לאמור. בעת האכילה היה מתנועע על גבי הכסא, נוהם איזה נגון בלסתותיו המלאות או קם ממקומו ומהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. אף שבבית אביו לא היה חסר דבר, היה אוהב, בכל זאת, לבקר עם חבר מרעים גם את בתי־המרזח, לעמוד ליד השלחן, המלא מזן אל זן, לאחוז את המזלג ביד ולתקעו פעם במאכל זה ופעם במאכל אחר, מכל מה שיעלה המזלג, ולשבת אחרי־כן עם יושבי קרנות בחדר מיוחד, לאכול עדשים ולסבוא שכר ולצבוט, דרך אגב, תחת בית שחיה של השפחה העבה והשמנה, שלא מצאה חן בעיניו כל עיקר. לפעמים היה ער כל הלילה ומשחק בקלפים עם חבריו, שרכש לו מבין העבריינים שבעיר ולפנות בוקר היו כולם מתהלכים בחוצות העיר, האפלות למחצה והשקועות בתרדמה, בקולות תקועה עליזים. לפעמים הרגיש בקרבו חשק עז ונמרץ לעבור על איזו עברה גסה. שענשה חמור גם בידי שמים וגם בידי בני אדם: לעמוד, למשל, על אם הדרך וללסטם את הבריות או לשלוח ידו בגנבה, לוּ רק היה יודע שלא יתפס ביד.
פעם נלוה ללהקות מעבירי הגבול. אף שסכן את נפשו וסבל הרבה יסורים בהיותו צריך לשבת יום תמים באיזה כפר נדח, העומד על הספר, בחדר צר ומפוחם, ללון בלילה ביער, לשכב שטוח בפשוט ידים ורגלים על האדמה הלחה ולהקשיב לכל רחש הבא מרחוק, אם לא ישמע קול שעטת פרסות סוסים של אנשי הצבא השומרים את הגבול. לפעמים נשמעו גם קולות יריה חזקים מעבי היער. לאחר חצות הלילה צריך היה לעבור ברגל לרוחב נהר אחד לבּוסס בטיט ורפש, כדי להגיע לעבר הגבול השני. אבל כל זה לקח את לבו בגלל ההכרה, כי הוא רמה אחרים ועבר על “לאַו” חמור של חוקי בני אדם. ונעימה היתה לו אחרי־כן הישיבה באיזה בית־מרזח פרוסי, המלא אויר מחניק וכבד של עשן סיגרות ומקטרות נקניקים שמנים ושכר מבעבע, לזלול ולסבוא דרך הפקרות עד לשכרון ולסור אח"כ אל “הבַרַקים” (אהלי הנקיון) המלאים נודדים ומהגרים ככלוב מלא עוף, שהבל כבד ומעופש שורר בתוכו, ולהתעלס שם עם הנשים הצעירות הנוסעות לאמריקה, ולארגנטינה ולשאר מדינות הים, שלא היו מצניעות לכת ביותר.
אוהב היה לקום בבוקר הכם ולטייל בחוצות העיר הריקות והדוממות להקשיב לדפיקות סנדלי־העץ הכבדים על רצפת הרחוב של השפחות העטופות מטפחות אפורות, בשעה שהן שבות מבתי־המאפה עם ככרות־לחם תחת בית־שחין וכדי חלב בידיהן, או להתבונן אל השפחות שואבות המים, הבריאות והרעננות, בעלות הלחיים האדומות והעגולות; אוהב היה להתהלך בימות השוק ברחובות העיר ולהסתכל בפני הכפריות הבריאות והמגושמות, שדם אדום מבצבץ מתוך פניהן וריח של שחת, רפת ועטיני חלב נודף מהן.
איזו רעננות מוצקה מלאה את הויתו והוא לא ידע מה לעשות בגופו המוצק וברעננות הבריאה הממלאה את נפשו. מאויים כבירים ומשונים באו ללבו. מרגיש היה צוקך עמוק לאחוז בעמוד עץ גדול וכבד ולשבר אותו לרסיסים; להרים מוטות ברזל ומשקלי־מאזנים כבדים ולזרקם באויר ככדורים. הוא חש איזה גרוי בעורקי כפות ידיו שבקשו מוצא לכחות הצפונים. נדמה לו, כי היה בכחו לעקור עץ משרשו. בלכתו ברחוב היה מרגיש צורך כביר לרוץ כסוס דוהר, לרקד ולבעט ברגליו כסיח צעיר, לטפס על העצים, העומדים בצדי הרחובות ולשבר את ענפיהם, להוציא מפיו קולות צהלה אדירים מחרישי אזנים העוֹברים – וּבכלל לעשוֹת איזה מעשה רב, שיזעזע את לבוֹת בני העיר. לפעמים עלתה מחשבה משוּנה במוֹחוֹ מה טוֹב היה לוּ צמחוּ לוֹ כנפים והוּא היה מרחף באויר, חוצה אוֹתוֹ בכנפיו, מתרוֹמם ועף, מתנשא ושט הלאה מעלה עד לעבי השחקים.
מזמן לזמן קרה, כי היה מסתלק מאופן חייו החדשים, מתבוֹדד בחדרוֹ וּמתעמק בקריאת ספרים מכל הבא לידוֹ, קוֹרא וּבולע אוֹתם באיזה מין תאות־קריאה מיוּחדה. אך פתאם בּאמצע קריאתוֹ היה משליך מידוֹ את הספר ולא שם עוֹד אליו לב, עד בוֹא שעת כוֹשר אחרת. לפעמים נצנצה שוּב בלבו בקשת ה“תכלית” בחיים ואז גמר בנפשוֹ החלטוֹת רבוֹת שאחת היתה משוּנה מחברתה: לשבת, למשל, על ספסל הלמוּדים, לגמוֹר את הגימנסיה, להכנס אל האוּניברסיטה ולהיוֹת לרוֹפא אוֹ לאינז’ינר; ללמוד את תוֹרת הבוּכהאַלטריה ולהיוֹת לבנקיר; להכנס בתוֹר פוֹעל באיזה בית־חרושת להיות אח"כ לפרביקנט; לנסוֹע למדינת טראנסוואל ולהיוֹת לכוֹרה זהב או להעשוֹת מסיק תנוּרים באחת האניוֹת המפליגוֹת בים, בכדי לעבוֹר ארחוֹת ימים, לנסוֹע לארצוֹת רחוקוֹת ולראוֹת בני אדם משוּנים.
וּבעלוֹת על רעיוֹנו כל אותן הארצוֹת הרבות והשוֹנוֹת שיש בתבל, האנשים למיליוֹנים החיים את חייהם הסוֹערים והרוֹעשים, הערים הגדוֹלוֹת וההוֹמיוֹת בעלוֹת רבבוֹת האוֹכלסים, המלאוֹת בתי מסחר וחלוֹנוֹת־ראוה מפוֹארים, עם משרתותיהם היפוֹת, הצעירוֹת והגמישוֹת, אלפי הבתים, המגרשים, הגנים, פרדסי־הטיוּל, בתי־החשק והזמרה, בתי־הקפה והמלון וּבכל אלה המקוֹמוֹת החיים הוֹמים וּמפַכים בגונים שוֹנים וּבשלל צבעים מאליפים – היה מוֹחוֹ מתבלבל משפעת יוֹפי ועצמה. על משכבוֹ בעלותו בלילה היה מהרהר, כי עכשו ברגע זה, כל היפהפיוֹת שבעוֹלם פוֹשטוֹת מעליהן את שמלוֹתיהן, שוֹכבות על מטוֹתיהן ערוּמוֹת וּחשוּפוֹת־חזה למחצה עם בּליטת אבריהן הרעננים והן ממלאוֹת את חדר־השינה בקסם נקבי עדין. בהתהלכוֹ ברחוֹבוֹת העיר ובראוֹתוֹ את המוֹני הנשים היפוֹת והעלמוֹת הרעננוֹת, שכל אחת מהן צדה את הלב באיזה חן מיוּחד, טעם מיוּחד וגרוּי מיוּחד וכל אחת מסתירה בחוּבה קסמי תענוּג נפלאים עד לאין שעוּר – בא בלבוֹ חשק פראי לבלוֹע את כל המתיקוּת הזאת בבת־אחת, ליהנוֹת מכל אלוּ הנאת שכרוֹן, לשתוֹת את כוס החיים עד למרי הקבעת, עד לשגעוֹן, למוץ את העסיס הטרי במלוֹא הפה ולנפוֹל אח"כ באין אוֹנים. ובהרגישוֹ את אי־האפשרות שבדבר, את אי־היכולת שלוֹ, היה נוֹשך את שפתיו בשניו מרוֹב כעס וקצף, מתוך תאוה בלתי־נמלאה וחשק מפעפע ותוֹסס. וּלהבין לא יכוֹל אז איך אפשר להם לבני אדם ללכת ברחוֹבוֹת העיר הליכה אטית, שלֵוה ונוֹחה עם תאוות קטנטנוֹת ועם מאויים זעירים, מבלי לראוֹת את כשוּפי־התאוה האוֹרבים והנתוּנים ליהנות מהם אוֹ גם להתפשר יוֹֹם אחד עם ההכרח, להתיאש מכל אלה וּלהכנע לחוּקי המוסר והאסוּר.
בימים האלה היה מבלה את רוב היוֹם ברחובוֹת העיר ברדיפה אחרי צללי הנשים היפוֹת העוֹברוֹת לתוּמן. בראוֹתוֹ נערה אוֹ אשה צעירה, שמצאה חן בעיניו, היה הוֹלך ונגרר אחריה כמוּכה־סהר מבלי תת חשבון לנפשוֹ למה ועל מה זה. וּכמוֹ להכעיס היה צריך במקרים כאלה לכתת את רגליו דרך רחוֹקה, פעם בפעם היה רץ לפניה, מביט היטב אל תוֹך עיניה בכדי להפנוֹת את תשוּמת־לבה אליו ואח"כ משרך שוּב את רגליו אחריה. ולבסוף, כאשר כבר היה בּטוּח, כי היא מרגישה בוֹ וראיה לדבר, שהיא מטיבה את תסרוּקתה על ראשוֹ, עברה פתאם לפניו עלמה אחרת וּפניה היפים מצחקים לתוֹך עיניו והוּא נשאר עוֹמד תחתיו כמבוּלבל מבלי דעת לאחר מי ללכת. וכך היה רץ כמטוּרף, פעם אחר זוּ וּפעם אחר זוּ, עד ששתיהן נעלמוּ להן והוּא נשאר קרח מכאן וּמכאן שב הביתה אָבל וחפוּי־ראש וּמלא תמרוּרים על העולם כוּלוֹ המלא תענוּגים אין־קץ ושכל־כך קשה ליהנוֹת מהם.
פעם, בהיוֹתו בבית אחד החיטים, שתפר לו חליפה חדשה, ראה את בת החיט והנה היא יפה ותיכף באה מחשבה בלבוֹ ללמוֹד את מלאכת החיטות בכדי להיות תחת גג אחד עם ריבה יפה זוּ. ועוד באותו היום בא בדברים עם החיט שילמדהו את אומנותו. עיני העלמה היפות שתו לוית חן על פני המלאכה הזאת. אבל לא עברו ימים מרובים והוא מאס בכל אותן התפירות המדוקדקות, בצמידת הכפתורים, בקשקוש המונוטוני של המכונה ובכל אותם הקטניות הקשורות בעבודה זו וביום בהיר אחד, בשעה שהשמש שפכה פלגי אור על פני העולם, שמשות החלונות נוצצו ואויר רענן פרץ החדרה – הובילו אותו רגליו אל מחוץ לעיר, אל השדות והגנים הסיח לגמרי מקרב לבו דבר עבודתו החדשה ולא שב עוד אליה.
לפעמים הכה אותו לבו על עשותו זר מעשהו והוא התחיל להתגעגע על העולם היפה והפיוטי שחי בו לפני זמן־מה, אבל הגעגועים האלה לא ארכו הרבה וכלעומת שבאו כן הלכו מבלי השאיר אחריהם רושם נכר. הוא ידע אמנם, כי לא טובה הדרך החדשה שבחר לעצמו, אבל דרך אחרת לא מצא לפניו, לא היתה לו עמידה נכונה על קרקע מוצק. רוחו היה שוטף והולך, רגשותיו מתפרצות בכח טבעי ומחשבותיו סבוכות ונפתולות. הוא נמצא אז במצב של תוהו ובוהו נפשי בטרם תברא בריאה חדשה, בטרם תתגבש דמות דיוקן. וכמו אז, בתקופת בגרותו הראשונה, עמד גם היום על פרשת הדרכים בלב מלא שפע כחות נעורים, תוהה ושומם ואינו יודע את נתיב חייו…
רוח עזה עברה על פני העולם והביאה בכנפיה את בשורת הסתו. פני השמים קדרו, עלי העצים רעדו והעינים כוסו בקרום עצבון.
הימים, קצרים ועגומים והלילות – ממושכים וערבים. איזה עצבון מרפרף באויר, נח על הכל ונשקף מעיני האנשים והנשים ומכל מראות החיים. תוגה נעימה מרחפת על כנפי הצללים, יגון ערב ממוזג בגעגועים נסתרים לדבר־מה לא־ידוע, החודר עמוֹק ללב ומרעיד את מיתרי הנפש הדקים. העוֹברים ושבים ברחובוֹת מקוּפלים בתוֹך עצמם ונחפזים בדרכם, פניהם מאָרכים קצת ומראיהם צהוּבים־ירוּקים איזה פזוּר־הנפש שפוך עליהם וצפיה חולנית וקוֹר־רוּח נשקפים מעיניהם. הנשים עטוּפוֹת באדרותיהן וצוארוני־השער שלהן ובעיניהן מהבהב איזה ניצוּץ לוהט, המבטיח כה הרבה ללב הגבר. איזה חן נקבי מיוּחד, כח־מוֹשך מעוּלף לפני ולפנים, מצודד את הלב ומגביר את החשק. ונמשך אז הלב לא לצעירוֹת ביותר, הקלוֹת והמרפרפוֹת, העליזוֹת והגמישוֹת, אלא למלאוֹת־השנים והבשר, רחבות־החזה וכבדוֹת־הגוּף, לאלוּ הלבוֹשוֹת שחוֹרים והמתקרבוֹת לשנוֹת העמידה, לאלוּ שצעדי רגליהן כבדים ובוֹטחים וריחן כריח הסתו.
בעוֹלם הוּצק עתה יוֹפי מיוּחד, יפי הגויעה והגסיסה וּמנגינת־עצב ממלאה את החלל.
ואין אתה יכוֹל עוֹד לשוּח לרוּח היוֹם קל ורך ומהוּדר, הלוֹך וטפוֹף בראש מורם, בגֵו זקוּף ולבוּש בגדים קלים, ההוֹלמים ככה את אברי־הגוּף ומבליטים את חטוב־גזרתם היפה. אתה מוּכרח להוֹריד ראש ולכפוף שכם, לשים בגד, על בגד המכסים את רוֹב הגוּף ועושים אותוֹ לבעל תבנית אחת.
בלי משים אתה נזכר בגלגל החוֹזר בעוֹלם, ב“מה שהיה הוא שיהיה”. הנה זקנת, בן אדם, ועוד תקוּפוֹת־סתו אחדות – והחיים ממך והלאה.
גן העיר נעשה עזוּב, שדרוֹתיו ריקוֹת וספסליו פנוּיים. השלכת בכל. העלים נוֹשרים מעל ענפי העצים, מסתוֹבבים רגע באויר העכור, מחוֹללים את מחוֹל המות ונוֹפלים לארץ בקוֹל עמוּם. מהם ממלאים את הגן במרבד צהוּב של עלים יבשים, המפיצים ריח כמישה והמשמיעים קוֹל, כעין אנחה כבדה, בצעוד עליהם רגלי העוֹבר. דליוֹת העצים החשוּפוֹת נראוֹת כאברים מדוּלדלים, הפוֹרשים כפים ומבקשים רחמים על נפשם. עטוּפוֹת־צללים ואוֹבדוֹת מתעקלוֹת להן השדרוֹת, נשכחות מרגל אדם, מלחש אהבה, מסוֹד משק הנשיקוֹת, מרעננות הנוער, מלובן שמלוֹת נערוֹת וּמכל אוֹתוֹ רעד החשק ורטט החיים. בוֹדדים הם העצים, בוֹדדים הספסלים, גלמוּדים עוֹמדים פסלי החמר והגיפס על פרשת השדרוֹת, עכוּרים וּמכוּסים זֵרים של עלים צהוּבים. נדמו זרמי הפונטנוֹת וּשאוֹן המיתם הנעימה. חלקת הפלג, הנמצאת בטבור הגן, נעשתה אפוּרה־שחוֹרה, מראיה כמראה העופרת, וגלים קטנים, נרגזים ומזוּעזעים מנשיבת הרוּח, נחפזים ורצים בקול המוּלה זוֹעפת. פה ושם נראים עוֹברים ושבים, מחוּתלים באדרוֹתיהם, הממהרים לעבוֹר את הגן, כשהם בוססים בערמוֹת העלים הכמוּשים, השוֹרקים מתחת לרגליהם. בין־השמשוֹת בּא. רעד עוֹבר בגו. היום הגוֵֹע מלא כסוּפים נסתרים. מן הרחוֹב מגיעים צלילים עמוּמים וּרחוֹקים, ופתאום נשמעים באפלוּלית האויר צלצוּלים עבים וכבדים, הריטמיים וּמונוטוניים, הבאים מפעמוֹני בּית־הכנסיה הרוּסי הקרוב, הנשמעים בעבי הגן, כהדיִם רחוֹקים ונעלמים, הבאים מאיזה עולם אחר, והם עוטפים את הגן במעטה סודי מלא־מסתורין.
הנה בא הערב. האויר קריר ונעים. מאורוֹת האלקטרון הוּדלקוּ והם כחוּלים ונוחים, מלטפים ומעדנים. חלונות הראוה של בתי־מסחר התכשיטים, מבריקים בשלל צבעיהם וּכלי־הכסף והזהב, האבנים הטוֹבוֹת והמרגליוֹת, מתיזים נצוּצוֹת־אש פלדוֹת. וטוֹב אז לטייל ברחוֹבוֹת העיר היפים ונעים אז קול צלצוּל הטראַם, דהרת הכרכרוֹת ושעטת פרסוֹת הסוּסים על רצפת־העץ החלקלקה. החוֹמוֹת הגבוֹהוֹת, אשר משני עברי הרחוֹב, עומדוֹת אלמוֹת ואפלוֹת ומכסוֹת בתוֹכן איזה סוד נפלא, ורק זעיר פה, זעיר שם נראה חלון מואר. נשים בודדות עוברות בחוץ, המסתירות בחובן את סודן וחומן. הכה מוּזר ובלתי־מוּבן הוּא הכל מסביב וכה רחוֹקים וזרים הם האנשים העוֹברים ושבים. הנה זה העלם, ההוֹלך הדוֹר בלבוּשיו, ממהר בודאי אל אהוּבתו, עיניו מביעוֹת אוֹתה הצפיה הערבה והנוֹעם המבטיח, שבעוֹד רגעים מספּר, כאשר יתיחד את אוֹתה העלמה הבהירה, הרכה ומפוּנקה, בעלת העינים הכחוּלוֹת, שגם היא חוֹלמת עתה ע"ד נוֹעם האהבה, אבל בוֹשה מעט ממחשבוֹתיה, מתאדמת ורועדת מפחד סתוּם על האוֹשר הנכוֹן לפניה. נשען אל כוֹתל אחד הבתים עוֹמד לו בעל־מוּם וּפוֹשט יד לנדבה. והנה עגלה עטוּפה שחורים משרכת דרכה, וּמספר אנשים ונשים הוֹלכים אחריה. וכה מוּזר הוּא הדבר. האמנם חי בזמן מן הזמנים אוֹתוֹ האיש, שמלוים אוֹתוֹ לבית־עולמוֹ?… והנה מרכבה דוֹהרת ובה גבר ואשה מעלסים באהבים. ונדמה, כאלוּ כל אלה אינם חיים בעצם, אלא באים רק למלא את התמוּנה של העיר הגדוֹלה…
וּמבקש אז הלב פנה חמה למחסה ומוֹשכים ככה את הלב החלוֹנוֹת המוּארים, הנראים בבתים. וחפץ אתה אז, להיוֹת נמצא בחדר כזה, המוּאר באור גז בהיר והמלא מנוּחה ושלוה משפחתית. אל שולחן גדוֹל מסוּבים בני הבית, שוֹתים טיי וּמשוחחים בנעימות וּביניהם יוֹשבת עלמת חן אוֹ אשה צעירה, המפיצה סביבה עדנה רכה. דרך דלת פתוּחה רוֹאים את חדר־הילדים, ילדה יוֹשבת שם אל השולחן ומכינה את שעוּריה לבית־הספר וּבמטה הקטנה והלבנה שליד הקיִר שוכבת תנוקת פרוּעת־שער, בפה פעור, שקועה באיזה חלוֹם, וּבידיה הזעירוֹת והעגוּלות היא הודקת אל לבה את בובתה בעלת העינים הכחוּלוֹת ושערוֹת־המשי הזהבהבוֹת.
והנה התחיל הגשם לרדת. העוֹברים והשבים ברחוֹבוֹת נעלמים השמים נעשים מטלית עבה ואפוּרה וחלל העוֹלם – גוּש עכור ואפל. נשמעה רק צליפת טפוֹת הגשם על הארץ, המרטיבוֹת, דוֹקרות וּמטרידות. נדמה פתאם כאלוּ אפסו החיים, אין שביב תקוה ואין קרן אורה, אין רצון במוח ואין משאלה בלב. נעכר ונוזל הכל מסביב, שמם ועזוב לנפשוֹ, יתום ובודד.
ואז אתה מתכנס אל חדרך העטוף צללים, יושב מקופל בפנה בעינים עצומות למחצה. המוח מלא רעיונות לא־ברורים והלב – רגשות מעורפלים. חפץ אתה להיות נמצא במצב כזה עד עולם. בלב הולך ונארג חלום־ילדות עָרב ואתה נזכר באותה הנערה בעלת העינים החולמות והעצובות, הפנים המאָרכים, החומים־כהים והמבט המלטף והמרגיע, שכל הויתה היתה מלאה עדנת־האהבה, ואתה נמשכת אחריה כמוכה־סהר, מבלי גלות לה אף פעם את סוד נפשך ומבלי שפוך בחיקה את סור ילבך ומצוקותיו, וביום עבות אחד נעלמה פתאם מאופק חייך, מבלי דעת לאן… ובוכה הלב במסתרים על אבדן הרעננות שבחיים, על טל האהבה שחרב ועל עסיס הילדות שחלף לבלי שוּב עוד. וברגע השני אתה נזכר ברעך הנאמן, רע הילדות, שכל כך היה קרוב אליך וכל כך חש את לבך הרגש, והוא נמצא עתה רחוק רחוק ממך באיזה פנה רחוקה על כדור־הארץ; ותשוקה עצומה תבוא בלב, לעזוב את הכל ולמהר ולנסוע אליו דרך ערים כפרים, ארצות ונהרות, לבוא פתאם אל ביתו בערב עם חשכה ולמצוא אותו יושב גם־הוא עטוף־צללים וחושב על אדותיך, ואז – לשים יד על כתפו, להביט אל תוך אותן העינים, הידועות לך כל כך, ואח"כ לעור כל הלילה, לאור נר דולק ותנור חם, ולהזכיר נשכחות מימים עברו, מאותו העולם של ימי־הילדות הטהורים, להזכיר את החברים, המפוזרים עתה על פני תבל, ולשוחח ככה עד הנץ השחר.
האפלולית מתעבה, החדר נעשה נסוך־יגון כבד. אתה קם ממקומך, מדליק נר, אשר שלהבתו הדלה מרקידה את הצללים על גבי הקיר, מטייל בחדר אחת הנה ואחת הנה ופתאם אתה מתחיל נוהם איזה ניגון חסידי ערב ומלא עצבון ואתה נזכר באותם הימים הטובים, ימי הילדות השקטים, ביום השבת עם חשכה, בעת הסעודה השלישית, בשעה שאבא יושב בראש השלחן מוקף צללים ומזמר, עלטה עוטה את החדר, דבר לא נראה, כל אשר בבית מתלכד עם החשכה ונהפך לגוש אפל אחד ורק קול ניגונו של אבא מתפשט בחדר וממלא את חללו. אתה יושב אז בקצה השני של השלחן, וּבראש מורד על זרועות הידים ומביט בעינים עצומות אל הנקודות הצבעוניות ואל זיקי האש המהבהבים ורוקדים באויר ומאזין אל קולות הנגינה הערבים, המרחפים בחלל. וכמה טוב אז ללב וכה עצב הלב, ופתאם אתה שומע קול צעדי אמך המדליקה נר תפלה עצובה “אלהי אברהם, יצחק ויעקב” – בפיה… החלום הערב גז ואתה רואה את שלהבת הנר הדלה, המתרוממת ויורדת, עולה ומהבהבת, כנר נשמה על חורבן העולם, שטפחת בלבך…
___________
ונעים אז לעזוב את הכרך ההומה ולנסוע במסלת־ברזל למקומות לא־ידועים, לשבת בודד בפנה חבויה ליד חלון־המרכבה ולהשקיף משם על השדות הקצורים והיערות החשופים, על הבתים הבודדים, הפזורים פה ושם, ועל פני האנשים הזועפים. גוון אחד ומראה אחד לכל מה שהעינים רואות. גלגלי המסע דופקים בטיק־טאַק מונוטוני, המשרה על הלב רוח יגון ובדידות עגומה. המסע עומד פעם בפעם, אנשים אחדים יוצאים, כשצרורותיהם עמוסים על שכמם, נכנסים לתוך העגלות המחכות על התחנה, נעלמים שם בשבילים הנמשכים העירה, ואחרים באים על מקומם, רועשים והומים רגע, מוצאים להם מקומות־מושב ונחים את מנוחת הבדידות והדממה. חלל העולם, הנשקף דרך חלונות־המרכבה, עגום ועכור ואין יודע אם עכשו בוקר או ערב. והנה מתחיל יורד גשם. בקלוחים ארוכים ועקומים נוזלות הטפות על פני זכוכיות חלון־המרכבה. העצבון אשר בלב מתחזק. אתה משליך מבט החוצה וקור עובר בעצמותיך. אתה יושב מקופל בפנתך, עוצם את העינים וחושב על־אדות דברים של מה־בכך ועוסק בזכרונות תפלים.
לנגדך על הספסל יושבת אשה צעירה עטופת־שחורים, דוממת ומחרישה. בלי משים נתקלות עיניך במבט עיניה העצוּב והדומם וכמיה חזקה תוקפת אותך לשבת על־ידה ולהיות מוצף אותם הצללים העוטפים גם אותה, לאחוז את ידה הרכה, המלאה והחמה, מבלי דַבר דבר, מבלי פתוח פה, רק לשבת ולחשות לשבת ולחוש את קרבת הגוף והיד הענוגה הזאת.
ופתאם, בעמוד המסע בתחנה האחרונה, אתה משליך מבט אחרון אל פני האשה שממולך, לוקח את תרמילך, יוצא את המרכבה והנך נעלם באותו הכביש המרופש, המוביל אל העיר הזרה והנכריה, שגם את שמה אינך יודע. אתה בא אליה ותועה ברחובותיה המשנים ומתערב עם יושביה הזרים, שמעולם לא ראיתם…
___________
באותם הימים אני נזכר פתאם בחדרה המהודר של אותה הנערה בעלת הפנים השזופים והעינים השחורות ונכנס אליה. מדרגות־שיש מהודרות, מכוּסות מרבדים רכים הקולטים את קול צעדי הרגלים ומוארות באור חשמל רך וכחלחל, מובילות לשם. אני נכנס ומוצא אותה כשהיא נשענת על ספת־קטיפה אדומה ורכה, גבותיה הארוכות מורדות על עיניה כאילו היא נרדמה. דרך הוילון המורד על פני החלון מסתננות קרנים קלושות וחורות־אדומוּת של השמש הגוססת שם בקצה האופק המערבי אשר מנגד החלון, ורועדות ומלאות־סוד הן נופלות על ראש הנערה המורד ועוטפות את החדר במעטה עצבון רך. גבעולי הפרחים הגדלים בתוך העציצים מזהבים כופפים ראש ונוטים למות. בחדר מתבלט שחור הפסנטר1 המבריק וזהב פסלי הברונזה העומדים בפנות. היא הרימה את עיניה בהכָנסי וכרגע הורידה אותן שוב, כאלו דבר לא קרה. אני ישבתי על קצה הספה השני, שלא להפריע את הדממה אשר מסביב ונתון כולי לסוד דמדומי הערב. פס אור אחד, שהיה רועד על פני הקיר ממול החלון, הלך הלוך זחור2, עד שנעלם ומת וצללים שחורים הליטו את החדר ואת כל אשר בו. הדממה גדולה ועמוקה. אבל פתאם הפריעו את הדממה צלילי־פסנטר ערֵבים. האצבעות, שהיו מטופפות על פני הקלבישים לא נראו, נשמעו רק קולות־נהימה רכים, שהציפו את החדר באיזו תוגת־נגינה ובכוּ על גויעת הקיץ, על איזה הולך שלא ישוב…
בפנת החדר אני יושב נתון בתוך רשת של נגינה נפלאה, נשכח עולם ומלואו, נשכחו כל החיים. מתקיימת רק איזו ישות סודית מלאתי־יגון ושטוּפת־נגינה. וצר כה ללב וטוב לו ככה, עד שהעינים מתחילות דוֹמעות, מבלי דעת מאומה. וחפץ בא ללב לשבת ככה, שקוע בתוך רשת של חוֹטי־נגינה נמתחים ולהקשיב עד אין סוף…
הנגינה נפסקה פתאם. מיתר פקע בלב. עתה הורגשה האפלה, שמלאה את החדר. טס החלום המתוק. רעד עבר בגו ואנחה התפרצה מן הלב. ולא ידוע היה מלב מי, מלבי אני או מלבה היא. האנחה כאלו יצאה מחלל החדר האפל וחזרה אל תוכו. קמתי ממקומי, מבלי דבר ויצאתי החוצה.
צנת הלילה עטפתני. הרוח המה. סתיו היה על פני הארץ.
בפונדק אחד, בבית אחד, תחת תקרה אחת התקבצה כנופיה קטנה של חמש עלמות, כלן בריאות־גו, עינים אש־לוהטת ועורגות וצמאות למבטי בחוּרים חזקים; כלן בעלות לחיים מלאות, שושניות, ורדות וטורי שנים קטנות, לבנות, חזקות כטורי מרגליוֹת, שמלות צחורות, משיות, קלות אשר גזרי האברים נשקפים בעדן, וכלן שחקניות, שובבות ומלאות תנועה. ובהתפרץ מפה קטן אחד קול שחוק וירעש חלל האויר מהד קול הצחוק המתגלגל ויורד מחמשה פיות קטנים, רעננים, ויראו אז טורי הפנינים שלהם, הלחיים המלאות תתמלאנה עוד יותר, העינים תזרקנה זיקי־אש, הרגלים הקטנות תרקענה בחזקה על גבי הרצפה החלקלקה והגוּפים הרעננים, השופעים, השופעים חום־עלומים לוהט מהול בריח בשרים רענן של בתולות, יתנועעו ויתרוצצו אנה ואנה וימלאוּ את החדר קלוחי תאוה עצוּרה וזרם שחוק בריא ורענן.
מארבע כנפות ארץ פולין באו הנה, אל העירה הקטנה שעל גדות הויסלה, חמש העלמות, לחוג את חג חתונת רעותן וקרובתן, בת להורים בעלי־אחוזה עשירים חסידים מן העת החדשה: מסביבת גליציה, קוּיבה פּולין הגדולה ומזובשה. כל אחת עם ריח השדה והיער אשר בסביבתה, עם ברק העינים ופריחת הגו ביחד עם החמימות, הרעננות, והקורבה1 המשפחתית הטהורה של בנות ישראל כשרות. והיתה הכנופיה לפאנורמה של פסלים חיים בעלי זוגי עינים שונים ומבטים שונים: מילנכוליים, כחולים־טובים, שחורים־לוהטים ואפורים־רכים. ושפכה הכנופיה קסם על האורחים והאורחות, אשר באו אל משתה החתונה והיה כל שיחם ושיגם של האורחים והנאספים – כנופית־העלמות. נשכחו כלי־הזמרים עם הבּדחן בראש, כלי־הקודש, הגבאים והגבאות, מקבּצי כסף בקערות, סכסוכי המחותנים קודם החופּה, החזן עם משורריו ועם כל אותה התשואה של חתונה בעירה קטנה: נשכחו גם החתן והכלה לעומת ברק עיני הנערות ושמלות־משי הצחורות.
ונעתקו הגבולים ונתרחבו התחומים והתערבו יהוּדים באים בימים עם בגדי האטלס שלהם ויהוּדים בעלי זקנים ארוכים וגבות עבותות עם חמש העלמות, רקדו בעיגול ואת אחת העלמות הציגו באמצע העיגול ודברו אליה בהתגלות לב ובחבה פנימית ובהחזרת פעם אחר פּעם; נוּ, נוּ, בת ר' שלום, בת ר' יעקב ליפא, מה שלום אבא? האיך מצב העסקים? והנשים הזקנות עם מטפחות־המצח שלהן משובצות בפטורי ציצי־זהב וכסף, נעו בראשיהן ופיותיהן חסרי־השנים עם הגימות העמוקות אשר בזויותיהם, לא פסקו מהלל לה' על חסדו, לזכות את האבות והאמהות במתנות טובות כאלו, בנות כשרות ויפות; וגם הנשים הצעירות, פלא והפלא, לא קנאו בכבודה וגדולתה של הכנופיה הצעירה. בחורי החסידים מסביבת קאליש עם קפוטות־המשי שלהם, העשוים לפי המודה, עם הצוארונים והעניבות, וצעירי ערים הגדולות עם בגדיהם הקצרים והפראקים השחורים, עמדו וסבבו את הנערות, דברו אליהן דברי מחמאות, יצאו אתן במחולות ובתוך כדי החיבוקים הדקו היטב את הגופים הרעננים וטפסו ורקדו נשאים על כנפי הקסמים והכשופים אשר שפעו מקרבן חמש הגויות ואחוזים בתוך מעגל קסמים ולהט שפעת אורה מעשרות המנורות ומחמשת זוגי העינים.
נראה היה, כי כל אוֹתם האוֹרחים והנאספים, בעלי כלי־הזמר, המחותנים וגם החתן והכלה, כלם לא נאספו כי אם בשביל חמש הנערות; כל התכונה הגדולה לא נבראה אלא לכבודן. כל החדרים היו מלאים מהן; גם חדר הגברים וגם חדר הנשים וגם יתר החדרים הצדדיים. על הכל האצילו הן מיָפין וחנן.
בכלות השמחה, בשעה שהרגלים כבר עיפו מרוב רקידה ובאיזו פנה נסתרה בחביון הלב התחיל שורר עצבון קל, הבא תוך רגש של אחרי־שמחה, – של קרבת חוֹל, ימי המעשה פשוטים, נאספו כל הצעירים והצעירות לחדר צדדי אחד, בלי משים, מבלי שהוחלט הדבר מראש, אלא כל אחד מן הבחורים וכל אחת מן הבחורות כאלו הרגישו בחוש טבעי, כי עכשו עליהם להתקבץ לתוך החדר הקטן הזה, וכל אחד בא לבדו, בזמן אחר, עד שלבסוֹף התקבצו כלם. בחשאי ובלי מלים לקח לו כל אחד את מקומוֹ, זה על כסא, זה על ספה וזה על השלחן. ובחשאי ובלי מלים נגן לו לב כל אחד את נגונו בלי שפה, בלי ניב, ניגון שלא בכונה, בשעה שהלב מלא והוא משתפך בנגינה רכה ועצובה, וכך נתגלגל הדבר, כי כל אחת מן הנערות שרה את שירי סביבתה, שירת האכרים הפשוטים בכפריהם ויערות הטופול הגבוהים המביאים עצב בלב, שירת הגוּרַלים, אשר בסביבת הרי הטטרים ושירת השיָטים, המבלים את חייהם על פני גלי הויסלה. וישב לו כל אחד מן הבחורים בפנתו האפלה למחצה בראש מורד ועינים עצומות וישבה לה כל אחת מן הבחורות בפנתה היא, והשתפכו הנגינות זו בתוך זו, זו עם זו ותמלאנה את חלל החדר הקטן המואר אור כהה ופנטסתי, רשת של נגינות ערבות ומילנכוליות שבאו מתוך לבות רועדים ומלאים געגועים, והנגינות נשאו על כנפי הצללים והדן צלל בלבות שומעיהן, ותהי אז השעה שעה חרישית, שעה מלאה קדושה והוד־עצבון ואיש לא הרהיב בנפשו להפריע את קדושת השעה והוד רוממותה…
ופתאם, בתוך המית הנגינות ועצבונן החרישי, והנה השחר הבקיע את אפלולית החדר ואור יקר חוֵר של בוקר קיץ נשקף מבחוץ בעד החלון. בּחדר תעה קו־אור של השחר העולה, הכסיף את האויר והלבישו עגמה וברגע הראָתו דפק, כנראה, על לבות הצעירים, כי בחדר התחוללה תנועה קטנה, נשמעה חריקת כסאות, התפקקות חוליות שבשדרה, אחדים קמו ממקומותיהם ואחת העלמות עמדה והכריזה:
– חברים, אל הגן, אל היער!
ובחדר קמה ריצה שובבה ופראית ותנועה רתחנית. וחטפו העלמות את מעילי הבחורים ושמו על גון, על השמלות הקלות אשר בעדן נראו בליטות האברים הרעננים, ובתוך כדי ריצה נצבטו קבורות אחדוֹת ונדפקו כתפות אחדות ובשירה ובקול שחוק אדיר רצה הכנופיה דרך הסימטות הריקות של העירה הקטנה, אשר נשמעו בהן רק קריאות התרנגולים, אל הגן.
ועצי הגן עמדו עם ענפיהם הכבדים, טעוני פירות, מורדים ארצה מכובד המשא. והיה האויר קריר מעט ולח ורעדו רעידה קלה הגופים הרעננים מתחת לארג השמלות הדקוֹת. השחר התחיל זה עתה לעלות וחלל הגן היה עוד כהה־כחלחל ומלא צללים והשמים כחלחלים־כהים. פני הצעירים היו מעט עצובים ופני הנערות כחולים־אדומים מקרירת הבוקר של שלהי דקיטא. על הכל נחה רצינות דקה. מרחוק נראה אד קל, ממראה כסף, אשר מלא את אויר הגן. עלי העצים היו רטובים מטפות הטל וענפיהם מלאים שזיפים גדולים וכבדים, כחולים וקצת לחים ומכוסים באד קל, טרי ורענן ממראה סמיט, כמראה השמים ממעל ומראה האויר אשר מסביב. ועונג מיוחד היה להעביר אצבע על פני אד השזיפים כעונג להעביר את האצבעות על פני חלקת בשרה של נערה תמימה או ילד רך.
ומן הגן – אך צעדים אחדים אל היער. ובין רגע והחבורה הצעירה התפרצה אל היער בקוֹל תרועה, עד אשר עדת הצפרים, שמלאה צמרת עץ אחד רב־הענפים, עף כברק הלאה וחצתה את האויר ברעידות כנפים חזקות, נדמה, כי עוד לא הכין היער את עצמו לקבל את פני אורחיו הצעירים, כי עוד עמד על עמדו שקוע בחלום ותפוש־שרעפיו העמוקים. האויר היה עוד קריר ואברי הנערות עוד רעדו מתחת לשמלות הקלות. אך מעט התחיל אד הבוקר להתפזר והיער הסבוך נראה בכל הודו ויפי־מוראו. מרגליות הטל התחילו נוצצוֹת על פני הענפים והעשבים בהשתבר בהן קרני השמש וחלל היער נמלא סלסולים דקים של הצפרים המדדות והמתעלסות. פה ושם נשמע קול נהימה עמוקה הבא מעבי היער, שאיש עוד לא בא בסודו ונראה היה כאלו בא מבטן היער הקם משנתו. הרחק, הרחק נשמעה חלילה ממושכה הפולחת את האויר הטרי. ובאותו הרגע, שאחת העלמות עלתה על ראש גבעה נשאה ומימינה ומשמאלה תומכים את ידיה שני בחורים צעירים, באותו הרגע שלחה השמש קרן־זוהר, שהזהיבה חלק שערות הנערה, נשקה אוזן אחת והבהיקה רעננות לחי אחת, והיתה אז הנערה אליל היופי, פסל מחוטב מלא הוד, ששפך קסם על הבריאה מסביב ומלאה את חלל היער רוממות־קדושה ורז־יופי. ובאותו רגע חשב כל אחד מן הבחורים: לוּ עבר עתה איש זר על פני המקום הזה וראה את הפסל היפה אשר על ראש הגבעה, היה כורע ומשתחוה לאלילה החדשה, שהופיעה בעולם לבני האדם.
ולאחר הקרן הראשונה – והמון קרנים מלאו את היער והזהיבו את ראש צמרות העצים וענפיהם־צמותיהם, וטפסו צפרי־חן וטבלו את בשרן בים הזוהר והאורה, שמחה שוֹבבה מלאה לב כלם, ורצו הצעירים והצעירות בתוך קלוחי האור ורדף עלם עלמה והדביקה אל אחד העצים ולהטו לחיי הנערה ועיניה השחורות נתגדלו פי שנים וצללה נשיקת העלם בלחי המלאה של הנערה הקוֹסמת וצלל הד הנשיקה ונשקע בתוך השחוק העליז והבריא שהתגלגל מסביב.
ושבה משם הכנופיה ובאה אל חדר השינה של המחותנים ומצאו עוד את התריסים מוגפים ודפקו עליהם בקול תרועה ובקריאות: קו־קו־רי־קו! ונשמעו מתוך פנים החדר התפקקות חוליות, חריקת עצמות, קולות פיהוק בלוית נשימות חזקות. ובין רגע והדלת נפתחה והכנופיה התפרצה לתוך החדר. וקמה בחדר תנועה רועשת וחטיפת בגדים של הגברים והנשים, שארג השינה עודנו תלוי על ריסי עיניהם ונתערבו הבגדים והשמלות והיה מסביב קול גדול וצהלה שובבה ופראית ונהפך הבית לקולם.
ובעוד זמן מועט והמחותנים התחילו להכין את עצמם לסעודת־הבוקר של יום מחרת־החתונה.
-
כך במקור, הערת פב"י ↩
השעה היתה החמישית לפנות ערב, לכששב רוזמן מבית־מסחרו ונכנס לביתו. היתה אז ראשית החורף ובבית כבר שרר חצי־אופל. מיד בהכנסו הרגיש את הנקיון והשפור שבחדר ונזכר, כי במשך כל היום עבדה המשרתת עבודה קשה לנקות את החדרים ולהסיר את האבק, האבק שנח על הכל עוד מאותו היום… והיא עשתה, כנראה, את מלאכתה באמונה, כי בהדליקו את המנורה, בעלת־הגולה הירוקה, שנקנתה לכבוד הערב הזה, ראה מיד את עבודתה המרובה, לבלי להשאיר אף גרגיר מכל מה שהצטבר פה במשך השנה. הכל מבריק ונוצץ, החל מן הרצפה החלקלקה והמרבדים הפרושים עליה וכלה בכלי־הבשול הממורטים שבמטבח.
וביתו מצא עתה חן בעיניו ביותר בזכרו, כי גם לפני שנה בעודנה היא בחיים היה מתראה ממש כעכשו. אותו הנקיון, אותו הסדר המדוּיק והמשטר המנוי, שכל כלי ורהיט נכנס לחשבון, בכדי לתת את הצורה היפה ואת ההרמוניה השלמה להרהיטים והחפצים השונים הנמצאים בחדרים. אכן יודעת היא המשרתת וזוכרת עוד היטב את מראה פני החדרים לפנים ואת טוב־טעמה של זו, שהתהלכה עוד לפני שנה בחדרים הללו ושדרכה על הרצפה הזאת.
הוא נתחלחל בבוא הרעיון הזה במוחו.
מן החדר השני, חדר המטות, נשמע בדמי הבית קול נחרה קלה של שני ילדיו, ישראל’קיל ושרה’לי, שהיו ישנים שם. והקול הזה, ביחד את האור הקלוש והירוק של המנורה, מלאו את חלל הבית באיזה רוך־משפחתי עדין והשרה על הכל איזו שלוה רכה ונעימה, שמזכירה טפול יד אשה ענוגה.
ונדמה היתה לו כאלו דבר לא נשתנה במשך השנה: כאלו הכל נשאר על כנו כמו שהיה: הוא נפנה עתה מעסקיו ונמצא בחוג בני־ביתו; בחדרים האלה עודנה מתהלכת אותה הנפש הטובה והחביבה, שממלאה את הכל בהויתה ונשמע עוד אותו הקול הנעים הידוע לו כל כך; רק לפני שעה יצאה למכירותיה ועוד מעט ותשוב… מן חדר־הילדים נשמע קול שרה’לי, קול תנוקת רוה־דמעות: אמא!; והוא מחכה בקוצר־רוח לבואה, כָּמה הוא להרגיש את מציאות הנפש הטובה הזאת, לשמוע את קולה הנעים והלבבי ולרוות את עיניו בפניה הענוגים. זה כבר לא התגעגע אליה ככה…
אך מה זאת? הוא נבעת מפני עצמו. איך יכול היה להרשות לעצמו מחשבות כאלו! איך זה לא עלה בידו לגרש את הרעיונות המטרידים האלה על־כל־פנים בערב זה, בערב הראשון לבואה… הלא החליט להתגבר היום על הרגשנות היתרה שבלבו ולהיות מוצק וקר ועומד על דעתו! הלא איננו עוד נער וצריך לדעת את תוקף החיים ומעוזם, את חוקי הברזל השולטים בהם, כי אין מקום בחיים לסנטימנטליות מרובה. אמנם הוא עשה מעשה נערות. הוא משפשף היטב את מצחו בכדי לגרש ת הרעיונות העצובים הנוקבים שם ומתחיל לומר איזה ניגון מתחלה בקול רפה ואחרי־כן בקול יותר רם. לא. הוא לא ישוב עוד לכסלה.
הוא הוציא, מבלי משים, את שעונו, שעון הזהב, מכיס חזיתו והתבונן בו רגע. השעה לאחר החמישית. בעוד שתי שעות תבוא היא הנה… הלא כך הודיעה לו במכתבה שקבל אתמול וגם בטלגרמה שקבל לפני שעות מספר. הוא צועד בחדרים, הלוך ושוב, פותח, מבלי משים, את ארון־הבגדים ומסתכל בתוכו: גרדרובה יפה – עובר רעיון במוחו. נכנס אל המטבח, המים שבמחם מזמזמים ומשמיעים קול. הוא מתאמץ להיות נמצא במצב־רוח טוב, מעלה על זכרונו איזה חזיון מְבַדֵּחַ שראה בימים האחרונים באופירטה, עובר מניגון לניגון ומשתדל, שהשני יהיה יותר שמח מן הראשון. הלא חג לו היום! הלא היא צריכה לבוא הערב. והיא הלא קרובה אליו כל כך; הלא אשתו היא…
אשתו?!
כן. הלא נשא אותה לאשה זה חודש ימים, נכנס אתה לחופה והרי היא אשתו, אשר תלוֵהו על דרכו בחיים. והלא יפה גם היא, צעירה עוד וגמישה ככה. היא תנעים לו את חייו, שכבר היו אצלו לאחר יאוש, יבלה אתה את שארית ימיו באושר ונחת. מה שהיה – היה; הלא הוא עתה כקטן שנולד, כמקיץ מתוך חזיון־בלהות. צריך למחוק לנצח דף אחד מספר־חייו, כאלו לא היה ולא נברא, כאלו לא היתה כלל אותה הנפש הראשונה בעולם… וגם הלא אפשר הדבר, עוברת מחשבה מוזרה במוחו, שעל־פי מקרה לא היתה הראשונה נולדה כלל בעולם וממילא לא היתה לו גם לאשה.
אולם פתאם ראה את עצמו עומד באמצע החדר ושעון הזהב בידו והוא נזכר, כי השעון הזה שלה הוא, נתון לו במתנה בעת ה“תנאים” עם זו הראשונה… מה זה היה לו היום? כמו להכעיס באים זכרונות ימים עברו ומבלבלים את מוחו ומשרים עליו עצבות קודרת, והוא נתון בהם, בתוך סבך־הזכרונות הללו, נאחז בהם, כזבוב בתוך ארג־השממית, ועד כמה שהוא מתאמץ להחלץ מהם הוא נסבך ונארג בהם יותר ויותר…
וזרם מחשבות חדשות באות לענותו ולבלי תת לו מנוחה. איזו הרגשות ורעיונות, שלא הרגיש במציאותם מעולם ושלא עלו כלל על דעתו עד היום, באים ועולים מכל צד, מבצבצים מכל מראה־עיניו ומזכירים לו ימים עברו; כל כלי והרהיט שבחדרים מזכיר לו איזה מקרה שקשור בה ושהיא לקחת חלק במקרה זה. הוא משים עין על השעון הגדול העומד בפנה, העשוי ברונזה על פי סגנון עתיק והמתאר ריחיים בעלי ארבע כנפים, דורן הוא לו ממחרת החתונה מאת אחיה הצעיר… והנה מספר גדול של שמלות התלויות בארון־הבגדים. הנה שמלה צחורה ושקופה, זו שהיתה לבושה רק פעם אחת בחייה, ביום חתונתה, ושמאז היא תלויה בלי שמוש, כעדה חיה של טוהר ותם… הנה שמלה רחבה עשויה בעת הריונה עם ישראל’קיל… והנה הכתנות ויתר הלבנים שהיו דבוקים לגופה וכיום הם מונחים להם בסדר ובמשטר, כל אחד על מקומו, ועליהם כתובות בדמות אותיות משוזרות על חתיכות אטון אדום.
איך כל זה מוזר, נפלא ומבהיל! הלא כל אלה הנם שלה… של אותה הראשונה… של זו הנפש הטובה, שהיתה מתהלכת פה ומטפלת בכל אלה הדברים, שהוא רואה עתה בעיניו, וממלאה את חלל החדרים במציאותה, ושאי־אפשר לו בשום אופן לתאר את מראה הבית בלעדיה; זו שהיתה חלק מחייו, אטום אחד, היותר נכבד, מאותם האטומים שחייו מרכבים מהם ושלא יצויר דבר זולתה – והנה אין עוד האדם הזה, אין. והכל בבית נשאר כמו שהיה, והכל כמו מחכה לקראתה, לקראת אותה הנפש, שטפלה בכל אלה, שסדרה אותם ושנתנה להם את עמדתם, את ההרמוניה שלהם, את הרוח המיוחד ואת הנשמה המיוחדת, והיא איננה… ואנה נעלמה? אנה עפו להם אותם החיים המלאים, שהיו מתקיימים פה? איפה נשאר תכנם, מהותם, תוך תוכם?..
אה! כן. היא מתה! הלא זוכר הוא עוד את אותו הבוקר האחרון לפני נסעה מפה. היה אז בוקר קריר של ראשית הסתיו. היא קמה ממשכבה, כדרכה בכל יום, הביאה סדר בכל חפצי הבית, נתנה צויים אחדים למשרתת, נגשה אל מטת הילדים, שהיו ישנים באותה שעה, נשקה אותם נשיקה אחת ארוכה. וכל כך נוחה היתה, טובה ומלאה בטחון, כאלו היתה נוסעת לעיר הגדולה לאיזה צורך של מותרות ולא לצורך עשית נתוח קשה בגופה… וככה יפה היתה אותה שעה, בעת נסעה במרכבת מסלת־הברזל. שמש הבוקר הצית אש בעיניה השחורות, עיני השקד הגדולות, והאויר הקריר לטף את עור לחייה, שהיו סומקות ורעננות ופזר את שערותיה, שערות המשי השחורות, שהיו שופעות מתוך מגבעתה. ומאז… מאז לא שבה עוד הנה. היא נשארה בעיר הגדולה…
וכעבור ימים מספר שב לבדו באותה הדרך. לבדו ישב לו אז מקופל בזוית המרכבה, מביט דרך החלון אל מראות הטבע העוברים לפני עיניו, מסתכל אל עמודי העשן המתמר ועולה ונבלע ברום האויר, אל השאון והתנועה הממלאים את תחנות המסלה, אל סער החיים והמית־לב האדם לאור ואויר, והכל כאלו מסתובב באיזה בלבול משונה, ערבוביה מוזרה, רואה הכל ומסתכל ואינו מבין: למה כל זה? לאיזו תכלית? והמסע אץ לדרכו, כאלו היה נחפז לאיזו מטרה ידועה ובלבו מועקה; עצבון עמוק פרש את כנפיו האפלות על נשמתו, ומתהום הלב מבצבצת שאלה מרה מלאתי־יגון נורא: למה?…
ופה, בבית, נשאר הכל כמו שהיה, בלי שנוי ותמורה. גם האבק הכבד, שהיה נח על הכל ומאפיל מלפני העין על זכר החיים שמסתתר תחתיו, נגרף ונעלם; הוסר הצעיף מעל פני הלוט והכל שב לקדמותו, קם לתחיה לחיות את אותם החיים שלפנים, רק בעלת־הבית, בעלת היד שסדרה את כל אלה ושהפיחה נשמה בכל הויתם, רק היא לא קמה לתחיה, היא נעלמה באיזה מרחק אפל מלא־מסתורין, הרחק, הרחק מאופק השגתנו והכרתנו, ותחתיה תבוא אשה חדשה, זרה, שאין כל קשר בינה ובין אלה החפצים הדוממים ובין אלה החיים, הישנים עתה את שנתם שם, בחדר השני, והיא תאציל מרוחה על הכל, תפיח את נשמתה, נשמה זרה, ותשַׁנה את פני כל החיים, שהיו מתקיימים פה עד עתה, ותביא נימה זרה בתוך ההרמוניה שמסביב.
הוא קם ממקומו, נכנס אל חדר הילדים, ששם ישנו את שנתם התמימה ישראל’קיל ושרה’לי, נגש אליהם, התבונן אל פניהם, והנה הפנים פני אמם, אותו החוטם הישר והקלַסי, אותם הפנים המאָרכים, קצת, הגבות השחורות והעבות, עור הפנים הרענן והשחרחר; הנה נשארו פה עקבות החיים שנעלמו, עדים חיים לאותו האדם שהיה חי ומתקיים פה, הנה הענפים לאותו הגזע שאת ליחו ינקו ומן שרשיו הסתעפו, והגזע נשבר בעצם חסנו והמקור יבש ונס ליחו, ועוד מעט ואדם חדש יבוא מן החוץ, גזע זר, וגם הוא יהיה למקור, שיוציא מתוכו ענפים ושריגים, וגם אלה החדשים, יהיו שלו והוא אביהם… הלא כן יהיה. מוכרח להיות. חוק הברזל! יגוזו עקבות החיים שחלפו, ימחו סימני המציאות הקודמים כאלו כלום לא היה, כלום…
הוא יצא תיכף מחדר הילדים ונכנס לחדר האוכל, פסע פסיעות גסות וחזקות להשתיק בקול צעדיו את המית לבו. הלא היא תבואו בעוד שעה. היא, אשתו החדשה שנשא לו. הלא לא בה האשם. אדרבה, היא הקריבה את עצמה קרבן בּזה, שהתרצתה להנשא לו, לבעל, שיש לו שני ילדים מאשתו הראשונה. וצריך לעקור מן השורש את זכרון הראשונה שנשאר עוד בלב. אולם מוחו מתבלבל, עיניו מתערפלות, הוא יושב על הספה, נשען במפרקתו ונשקע בחלומות:
… זמירות כנורות מגיעות לאזניו, שאון אנשים ונשים הומים מסביב, דמעות אמו הטובה, דמעות אושר ונחת, דברי הבדחן שלפני החופה, שמצא בהם אז איזה טעם מיוחד ושנגעו עד לבו, מחולות הצעירים והצעירות, אור שופע מכל פנות האולם, והכלה יושבת עטופה צחורים בהוד יפיה. והכל מבריק ומביע אושר מהול במעט יגון מפני הימים הבאים, המכוסים עוד בערפל. תקוה ופחד, בטחון ודאגה מעורבים יחד. אחרי זה לילות הסער והאהבה בחדר השני, אותו החדר שבו ישנים עכשיו ילדיו, פרי האהבה הזאת. וכעבור שנה היא שוכבת לה במטה ולצדה ישראל’קיל… ועוד מעט והנה גם שרה’לי… חיים מבצבצים ונובעים, כוס אושר רויה, אופק חיים בהיר ומלא בטחון, ופתאם – ונהפך הגלגל, ירדו כל החיים האלה לאיזה תהום אפלה, אבדו לנצח, לנצח… – – – –
מחוץ מתפרצים אל החדרים השאננים קולות רעש ותשואה, הממלאים עכשו את הרחובות הכל רץ ונחפז, נדחף בעוז ונסחף בזרם. וגם אז רעשו הרחובות ככה. ונדמה, כי כן היה מראשית הדורות וכך ישאר לעולם. ואין איש יודע ואין איש רואה את המהפכות שנעשות בקרקעיתם, את החיים הנגוזים וחולפים לתהום הנצח ואת החדשים הקמים על קברם, שגם הם יגוזו ויפנו מקום לאחרים; כי בתוך רעש החיים והמית־זרמתם, עוצמות נולדים ונחרבים, דורות קמים ואובדים, ותמיד הם מתחדשים, ותמיד הם משתנים, ורגעי התולדה והחדלון מתנגשים ומתדבקים יחד, שמחת היצירה ויגון המות, והרגעים הנוֹראים האלה טובעים בים של שכרון־החיים, של שכחת־החיים, בלוית צלצול כוסות יין, צחוק נשים וזמירות נבלים…
ובתוך רעש הרחוב, בין אלפי המרכבות והכרכרות הרצות הלוך ושוב בחוצות העיר, תעבור כרכרה אחת ובתוכה היא, אשתו החדשה, ואולי נשמעים כבר צעדיה והרעש מביל בקרבו גם הד רשרוש כנפות שמלתה…
הוא נכנס שוב אל חדר המטות. דבר לא נשתנה פה במשך השנה. הנה גם תמונתו הגדולה, התלויה על הקיר למראשותי מטתו. חסרה רק התמונה שהיתה תלויה למראשותי המטה השניה… אך גם החסרון הזה ימנה… היא רק תהיה של אחרת…
הוא נגש אל הילדים, נשקם נשיקה ארוכה וממושכה, להרגיש בפעם האחרונה את טעם אמם, שהם הנם יורשיה, הממשיכים את חוט חיתה, ורק דמעה רותחה אחת, שנזלה מעל עיניו ונתגלגלה ונדחקה לבין שפתיו, הפסיקה את הנשיקה…
רגינקה היא בת יחידה להורים עשירים, אישון עינם ושיחתם כל היום. כל מטרתם בחיים הם רואים בה ולוּלא היא איזה טעם ואיזו תכלית להחיים. האב טרוד בדאגות הפרנסה כל הימים ונתון בסבך עסקים רבים ושונים; האם טרודה בעניני הבית והמטבח, באריגה, תפירה והכנת האוכל, והכל – לשם בתם יחידתם.
לרגינקה חדר מיוחד מקושט ומיופה, אשר קירותיו וכל רהיטיו משוחים בצבע מבריק לבן. על הקירות תמונות יפות נתונות בתוך מסגרות לבנות ותוכן התמונות תמים ורך כל כך. דמעת אם על ילדה החולה, נחת מבנים, אהבת האח לאחותו הקטנה, מנוחת־בית של משפחת פועלים לאחר שוב האב מעבודתו בערב וכדומה מן התמונות המשרות על הלב מנוחה פנימית. ליד החלונות עומדים עציצים מלאים פרחים, שרגינקה בעצמה מטפלת בהם להרטיבם בוקר, בוקר במים ולהוציאם החוצה בעת שהגשם יורד. על אחד הקירות תלוי כלוב סרוּג חוטי־ברזל ירוקים ובו קנריה יפה, שרגינקה מאכילתה ומשקתה, ולאות תודה מציפה הקנריה את החדר בכל בוקר בצפצופיה הענוגים והמסולסלים. ליד כותל אחד – פסנטר מבריק, שרגינקה לומדת לפרוט עליו. הספרים הנמצאים בחדרה ואשר היא קוראה בהם מלאים גם הם תוכן רך ומשפחתי, הממלא את הלב רגשי רחמים לכל הנמצא בעולם. לה גם מחנכת צעירה, העוזרת לה בהכנת השעורים לגימנסיה, בפטפוט השפות הזרות והמלמדת אותה לפרוט על הפסנטר. והאבות, ביחד את המחנכת, מקדישים הרבה זמן לחנופה ודואגים לה לעשותה מאושרת בחיים.
רגינקה היא בת שלש עשרה שנה. היא יודעת כבר את ענין החיים אשר נתן אלהים לבני אדם, מעט מפי השמועה ומעט מן הקריאה בספרים. היא מפותחה בגופה למדי, אבל השקפותיה על העולם הן השקפות ילדת־תוֹם. החיים טובים ונוחים ואין ענן שיעיב את שמיהם; מה שיש בעולם טוב ויפה, נעים ומועיל וסדרי־החיים צדיקים וישרים; ההורים דואגים תמיד לשלום בניהם, ואם יש יתום בעולם, הלא כלם מרחמים עליו ומטיבים אתו באשר יתום הוא. היא רואה אמנם ברחובות העיר עניים פושטים יד לנדבה, אבל ראשית, הלא אי־אפשר להעולם בלי עניים ושנית, לולא הם, העניים, לא היה מקום לעשירים להראות את נדיבות לבם. כל אלה האבות והאמהות, אשר את בתיהם היא מבקרת בבואה אל חברותיה, הם טובים ונוחים ופניהם נעימים כל כך בדברם אתה. החברות והחברים בגימנסיה גם הם כלום סימפטיים. החברות מטיילות אתה ארוכות וקצרות, מוסרות לה את סודותיהן בקטעי מלים, בקוצר רוח וברב ענין… והחברים רובם אמיצי־לב, בעלי־מרץ ומעיניהם נשקף עוז ואומץ רוח. היא יודעת כבר, כי לא החסידות מביאות בחרטומיהן את הילד מן השמים… וזה אמנם מגרה ככה את תשוקתה, נותן טעם מיוחד לחיים, חומר רב לחלום חלומות בהקיץ ומשוה איזה חן מיוחד על הספרים שהיא קוראה.
סדר יומה קבוע זה שנים מספר: אכילה, בקור בגימנסיה, הכנת השעורים, קריאה, נגינה ושינה. כאשר מזג האויר טוב נוסף על זה גם טיול. רק לעתים רחוקות לרגלי איזה מקרה יוצא מגדר הרגיל, בא שנוי בסדר יומה זה. וכך שטפו להם החיים השקטים יום אחר יום, יום אחר יום. ובמשך הימים האלה גדלה הילדה ופרחה ותהי לנערה פורחת, עם שתי צמות יורדות על שכמה ונפש יקרה ונדיבה לשמחת־לב הוריה ולתפארת כל רואיה.
אני הייתי מבאי הבית הזה, באשר הוריה היו ממיודעי זה שנים רבות. ובבואי שמה רגיל הייתי לסור גם אל חדר רגינקה ולדרוש בשלומה. ותמיד בהכנסי לשם, הרגשתי כאלו עטפו אותי כנפי מלאך טוב להגין עלי מפני פגעי הזמן האכזריים; הרגשתי את עצמי שם כמתחת סנורה של אם רחמניה. אויר חדרה היה נותן בלבי את השלוה ואת מנוחת הנפש.
אני, אדם עומד בחצי ימיו, מלא ספקות והרהורים, שרבות כבר שבעה נפשי עמל ותלאה במשך שנות חיי, שכל אלילי נשברו לעיני אחד אחד והרוח נשא את חלומות נעורי – הייתי אוהב לבוא לחדרה השקט ולהביט אל עיניה המלאות שלות רוח ובטחון בחיים… עיניה התמימות והטובות, כשהיו מביטות עלי, היו משרות על נשמתי איזה שקט עָרב. וגם לבי אני נהפך ללב ילד בלי חשבונות רבים. היה במבט זה רוך של קטיפה ולטוּף נעים של אצבעות אֵם רחמניה או אחות טובה.
ותמיד, בכל מקרה ופגע, בכל אשר היתה בי יד הזמן לרעה, כאשר הכזיבה את תוחלתי האחרונה, הייתי אץ לבוא אל חדרה, למצוא שם נחומים ומרגוע לנפשי הרצוצה. עיניה היו לי למקור חיים חדשים לימים יבואו.
פעם אחת באתי אליה בדמדומי יום סתו בהיר. קרני השמש הגוססות חדרו עוד רגע בעד החלון אל החדר הקטן, הזהיבו את עציצי הפרחים אשר ליד החלונות, הקרינו את דמעת עיני האם אשר בתמונה שעל הקיר ואחר נעלמו ואויר החדר נעשה עטוף צללים קלושים, המשרים על הלב רוח תוגה קלה. הבטתי לכל עבר ואת פני רגינקה לא ראיתי. אחר מצאתיה שוכבת על הספה שקועה במחשבות. היא קמה ממקומה וקבלה את פני באותו השחוק הנעים המרחף תמיד על שפתיה העדינות, אבל איזה עצבון רך היה מהול בשחוק הזה. קצות השפתים התכוצו לעויה מרה ובמבטה היה איזה צער אלם וחרישי. הרגשתי תיכף כי רוח אחרת היתה אתה.
מבלי משים נתקל מבטי במחברת הכתיבה שהיתה מונחת על השלחן ובה ספור בשביל הגימנסיה, שתכנו היה: בבית־ספר למדו שתי חברות, תלמידות צעירות, אחת בת עשירים, לבושה הדר, אמונה עלי תולע, יפה ובריאה, והשניה בת עניים, דלה וחלשה, חורה וחולנית. תלמידי המחלקה היו מבקשים את קרבת בת העשירים ולבת העניים לא שם איש לב. ביום טחב אחד הצטננו שתי החברות וחלו. כעבור שבוע ימים מתה בת העניים ובת העשירים קמה ממטתה בריאה ושלמה והלכה ללוות את חברתה לבית עולמה, כשהיא לבושה שמלה שחורה ויפה לסימן אבלות…
מבלי שאל את פיה הבינותי, כי הכרת המציאות כבר נגעה בנפשה; העולם חדל להיות בעיניה שעשוע־ילדות, שהכל בו טוב ויפה ומתוקן; עיניה נפקחו לראות את תהום החיים אשר לפניה…
היא בגרה…
בפי לא היתה מלה לנחמה ביגונה. ברכתיה לשלום ואצא את פני הבית.
ובלכתי ברחוב תקפני יגון נורא. צר היה לי על מות חלום־הילדות של הנערה ועל חורבן מקלטי האחרון. הליטותי את פני באדרתי וחשתי פתאם בסבל השנים המעיק בכָבדו על שכמי…
לברמאן מלאו חמשים שנה.
אמנם זה חדשים מספר הוא יודע את הדבר הזה, הכל זאת הוא לא שם אליו לב די צרכו ולא העריך אותו כראוי, כי טרוד היה בעסקי פרנסתו הרבים ולא היה סיפק בידו להתיחד עם נפשו ולעשות את חשבון שנותיו. אבל זה זמן־מה נפטר מטרדותיו המרובות והחל חי חיים מסודרים ושקטים, חיי מנוּחה ושלוה, השוטפים להם לאט, בתוך מסגרת ידוּעה, בעלת גון אחד, אז התחיל חש, כי הוּא כבר עבר את גבול תקופת ימי העמידה שבחייו ומתחיל יורד מטה מטה, בדרך המובילה אל התקופה האחרונה, תקופת הזקנה.
“הזקנה”? – רעד עובר בבשרו ודקירה עצומה כדקירת מחט מלובן, רוצעת את מוחו. האמנם הוא עומד כבר על מפתן הזקנה? והלא זה תמול, כמדומה, היה עוד עלם צעיר לימים עם חלומות־ילדות, שאיפות נוער ועם אותה קלות־הראש והעליזות הטבעית של ימי השחרות, ואיך זה נהפך פתאם בין־לילה לאיש שמבטי עיניו כבר נטויים למטה, למורד?…
אבל, כעבור הרגעים הראשונים, הוּא מתחיל נותן דין וחשבון לנפשו: הלא אסור לאדם לרמות את עצמו; הלא מהונאה זו לא תצא לו כל תועלת; הלא האדם מוכרח לראות את החיים כמו שהם, ואם לאו – החיים ינקמו בו. אמנם, בעיקרו של דבר, כמדומה לו, כי לא נשתנה דבר ממה שהיה, למשל, לפני עשר שנים, אבל, בכל זאת, הלא יודע הוא היטב, כי בן חמישים הוא ועוד מעט וישונה כל כך. זקן יהיה!… ודומה יהיה לאותם הזקנים הבלים שהוּא היה מביט עליהם תמיד במנוד ראש ואומר בלבו? למה אלה חיים בעולם? ומתפלא הוּא על עצמו, איך זה לא שם לב עד הנה למספר שנותיו וחי לו חיי צעיר קל־דעת, מבלי הרגיש, כי הזמן הולך ומכלה אותו.
עכשיו הוּא רואה את יד הזמן שהיתה בו לרעה, את השנוּיים שבגוּפו ובמצב רוחו: גוּפו נעשה מסורבל בבשר שמן ורך, בלי תואר וּבלי אותה הגמישות והרעננות המיוחדה לצעירים בריאים. אמנם בהביטו אל הראי הוּא רואה, כי פניו נתעגלו ונתמלאו בשר ובשביל זה גם נתיפו במדה ידוּעה, אבל כאשר יתבונן היטב הוּא מכיר, כי בשר הלחיים תלול ומרושל ומתחת לעיניו – שני תרמילים נפוחים קצת, המשקיעים את העינים עמוק בתוך חוריהן; הגידים הכחולים שמשני עברי העינים לצד הרקות, נתרבו והם נראים כרשת חוּטים דקים, המצח החרש כלו קמטים על גבי קמטים ועל עיניו פרוש כעין אד קל וכהה; בטנו נתעגלה, נתמלאה חלב וגזלה ממנוּ את רוב גוּפו; רגליו כאלו נתקצרו וכשהוּא יושב, הרי הוּא מרגיש, כאלו כר היה מונח לפניו על ברכיו; בהליכתו הוא חש כובד וליאות וקשה לו לשאף רוח; כשהוּא עולה על מדרגות איזה בית לבו הולם מאד והוּא נושף רוח בכבדות; חשק החיים פסק קצת ממנו; איננו עוד מהיר וזריז כמו שהיה עד עכשו. הוּא בוחר להיות מסב עם בני ביתו, לשוחח ארוכות עם מכירים וקשה לו, לפעמים, להשיג בשכלו את המרץ והחריצות של הצעירים.
וכמו פתאם ראה לתמהונו הגדול, כי גם אשתו זקנה, חן העלוּמים חלף מעל פניה וגם ילדיו, שמלאו לפנים את הבית בשאון הילדות שלהם, בשחוקם העליז והמצלצל, בעניניהם הקטנים ומריבותיהם הפעוטות, הנה גם הם נתגדלו ונעשו בוגרים, היודעים כבר את ענין החיים אשר לפניהם. אמנם כן, הוא בעל לאשה באה בימים ואב לבנים ובנות גדולים ולא לו לשעות עוד אחרי ההבל כמעשי הצעירים, אלא להיוֹת בעל תכלית. הלא הוּא חי עכשו לא בשבילו, אלא בשביל בני ביתו. יש לו חובות ידוּעים ועליו לפרעם, איזו תפקידים הוטלו עליו, שלא מדעתו, ועליו למלאם; ריחיים על צוארו ועליו למשוך בעול… ובכן לו לעצמו אין כלום בעולם וכל זכות קיומו – רק בשביל הדור הבא. איזה לעג החיים! הוא חשב עד הנה, כי החיים נתונים בידו ולו הבחירה לעשות בהם מה שלבו חפץ ועכשיו נוכח לדעת, כי כל זה היה רק פח פרוּש לרגליו… לו רק נדמה, שהוא המושל בהם, ובאמת משלו הם עליו. הוא נברא במחשבה תחלה ובכונה קודמת לתכלית ידועה: להעמיד בנים ובנות, ולא היה כלל בעל־בחירה וחפשי במעשיו, ולאחר מלאו את תפקידו זה, הרינו נעשה למיותר בעולם, שהחיים רק סובלים אותו, אבל אינם מחייבים את מציאותו…
לפעמים, אמנם, מהנה אותו הדבר, כשהוא מסתכל בפני בניו ומכיר בהם את רשמי פניו הוא, את ברק עיניו ואופן תנועות אבריו. אולם, בּיחיד עם זה, הוא מרגיש מעין דקירה בלבו בהעלותו על לב, כי אלה הם יורשיו, אשר נבראו אך ורק בשביל להמשיך הלאה את חוט החיים שלו לאחר מותו, וכי עכשיו הריהו יכול כבר ללכת בדרך כל הארץ…
ולפעמים, כאשר הוא רואה בבית מי שהוא את תעלולי הילדים הקטנים, בהשתובבם עם חבריהם, את צחוקם המלא ופזיזותם העליזה, הוא נזכר גם בימי ילדותו הוּא, באותם הימים הטובים, שבהם היה גם הוא כה פעוט, עליז ומלא־תום, וכל השעשועים והמשחקים האלה לקחוּ גם את לבו. ומה מאד היה חפץ להיות עכשו כמוהם, להביט על הכל בעיני תום־ילדות ולהיות עליז ושמח. אבל הוא כבר איש בא בימים ואם יחפוץ להשתובב קצת ולהסיר מלבו את זכר נטל שנותיו, יזכירו לו אחרים את חטאו הגדול ויביטו עליו כעל משוגע, שאינו יודע את זמנו ומקומו; הלא עוד מעט ויגיע לאותה התקופה שבה יאמרו עליו: הזקן דומיה לילד…
ואז הוא משתקע בהרהורים ומעלה מתהום זכרנותיו את חבריו מימי ילדוּתו, את חזות פניהם, את תנועוֹתיהם, העויותיהם והרגליהם, את המגרשים והגנים שבעירו הקטנה שבהם השתעשע העולם היה אז כל כך טוב והחיים כל כך מלאי ענין. כל חרס ושבר־זכוכית צחקו אליו ברבבות קרניים; מעין של אהבה היה משתפך אליו מאת אבותיו ואחיותיו הגדולוֹת. הוא היה שעשוּעם כל היום והם שמרו את צעדיו לבל יכשל ולבל תאוּנה לו כל רעה. ועכשיו הוא כה זר בעולם, נכרי ומיותר; האנשים מראים לו פנים שוחקות רק בשעה שנהנים ממנו, מחניפים לו ומכבדים אותו כשיש להם טובת הנאה ממנו, ואם לאו – הריהו זר להם, מהפך בחררתם וצריך לסלקו מן הדרך. עיניו צריכות תמיד להיות פקוחות, לבל יצעידוּהו למרחפות; בין עקרבים הוא יושב וצריך בעצמו להיות זהיר וזריז, לבל יהא טרף לשניהם. בכל אשר יפנה הוא פוגש עינים מלאות קנאה אוֹ עינים קרות, שאינן מביעות לו כלום. גם קרוביו, אשתו ובניו, מסירותם אליו היא אך מפני ההרגל ומפני שפרנסתם עליו ואם על־פי מקרה יהיה לבעל־מום ולא יוכל עוד לפרנסם, יתחמקו מפניו אחד אחד ולבסוף גם יהיה עליהם למכשול על דרכם…
בתקופת חייו זו ראה, כי בתו הבכירה הִנֶהָ יפה מאד. אמנם גם עד היום ידע, כי יפה היא וכל מכיריו הללו אותה תמיד בפניו, אך בעיניו הוא לא היה יפיָה מיוחד מיפי יתר בנותיו, שכולן היו חביבות עליו במדה שוה, אחת פחות או יותר יפה – איזה נפקא מינא בדבר בשבילו, האב. אמנם, כאשר בא לפעמים איזה אורח חשוב לביתו, היה מציג לפניו ראשונה את בתו זו והיה מתהלל בה ביחוד בדעתו, כי היא תעשה את הרושם היותר טוב על האורח, אבל לו היו כולן דומות זו לזו. אולם בימים האחרונים, כאשר ראה פתאם את בנותיו הגדולות והנה הן בוגרות, שעוד מעט ותעזובנה אותו ואת ביתו ותלכנה אחרי מאהביהן או בעליהן ואותו תשארנה לאנחות בודד ועזוב עם אשתו הזקנה ועם דאגות הזקנה שלו – התחיל להתבונן ביפי בתו הבכירה באופן אחר מאשר עד כה. הוא התחיל להרגיש ביפי האשה שבה, ואיזה חום־נעורים עבר בבשרו בהיותה קרובה אליו ועומדת לפניו בהוד יפיה. הנה היא בעלת קומה מחוטבה הדר, עם ראש יפה וזקוף, עינים שחורות לוהטות ושערות־משי שופעות ואיזו רכות מיוחדה ועדנה נקבית שפוכות בחדר, כשהיא נמצאת בו. בפניה ובאופן מהלכה לא היו נכרים ביותר רשמי פני הוריה והרי היא בעיניו כעלמה זרה… ופעם קרה, בהיותו לבדו בחדר־עבודתו לאחר ארוחת־הצהרים, שוכב על הספה ומעשן סיגריה ופתאם נכנסה לשם בתו זו, בשביל איזה ענין, והוא התבונן ביפי גזרתה, בחטוב מתניה המפותחות ובחזה הגבוה והבולט. לא היה יכול לגרוע עין ממנה… חום לוהט תקף אתו, שהערפיל קצת את מוחו, הוא התחלחל ממחשבותיו המוזרות והמשונות ובכל זאת היה מתפלל בלבו שתעשה עוד זמן בחדרו…
הוא קנא אז בהצעירים, המבקרים את ביתו, לשם בתו זו. ולא עוד אלא שהרגיש בקרבו שנאה כבושה אליהם, עד שפעם לא ענה על דרישות־השלום של אחד מהם, שהיה חביב ביותר על בתו… ופעם כאשר התחילה אשתו לשוחח אתו על־דבר הצורך לשדך את בתם לצעיר זה, שהוא בעל השכלה גבוהה, בן־עשירים והגון מאד, לא חפץ גם לענות לה על דבריה והסב את פני השיחה לענין אחר… הוא ידע אמנם עד כמה הוא נלעג בזה וכמה נמבזה היא צרת־עין זו, והלא סוף סוף תצא מרשותו לרשות הבעל, אבל לא היה לאל ידו להתגבר על יצרו הרע הזה…
ופעם בערב קיץ, כאשר ישב אל השלחן והיה עסוק בכתיבת הקורספודנציה שלו, בבית שקט ומנוחה, שמש־ערבים שולח את קרניו הלוהטות החדרה דרך החלון הפתוח, מן הרחוב מגיע לאזניו קול שאון אנשים מטיילים, צהלת ילדים משתובבים ושחוק מצלצל ורענן של עלמות צעירות – עלתה פתאם מחשבה על לבו, כי בתו מטילת בשעה זו בגן העיר באחת השדרות הצדדיות ומתעלסת באהבים עם אותו העלם החסון והיפה. קנאה גדולה התלקחה בקרבו על העלם הזה, שאשה יפה כזו תפול בחלקו, ורחמים גדולים תקפו אותו על עצמו, על אשר לו אין גם רשות לחשוב על אושר כזה; כי הוא כבר נטל מן החיים ולא לזקן כמותו להגות בהבלים כאלה…
ואז נעשה לו הכל מאוס: אשתו הזקנה, שריח כמישה נודף ממנה; חבריו הבאים בימים בעלי קרחות־הראש, המיושבים והרצינים; עסקיו היום־יומיים, שכבר היו לו לזרא; חדרי־ביתו עם רהיטיהם וכליהם, הידועים לו כל כך; האנשים, שהוא פוגש אותם יום יום בלכתו לבית־מסחרו ובשובו. שנואים לו כל אלה ונמאסים עד לבלתי נשוא.
ביחוד מדאיב אותו הדבר, שאבד את חנו בעיני המין יפה. הלא זה הברומיטר לדעת על ידו את מספר השלבים, שעלה עליהם בדרך הזקנה. עד הנה אפשר היה לו עוד לפעמים לעורר תשומת־לב מצד איזו אשה, לגזול ממנה מבט נעים בלוית צחוק קל מבטיח־מה. אבל כיום הוא מרגיש, כי אבד את כל רעננותו ובלכתו ברחוב אין העלמות והנשים הצעירות שמות אליו לב כל עיקר, אינן סוקרות לעיניו ואינן מתיַפות לפניו, אף שהוא לבוש הדר על פי האופנה האחרונה. הן מרגישות בחושן הדק, כי איש בא בימים לפניהן ולא לו לעשות מעשי נערות ולחזר אחרי נשים כצעירים, ועיני הנשים הנתקלות, מבלי משים, במבט עיניו נרתעות מיד לאחור מבלי השהות את מבטן עליו אף רגע, כאלו נכווּ ברותחים, ולפעמים עוד יקרה, ששפתי־החן שלהן מתכווצות לעויה מרה כאלו היו נתקלות בדבר המעורר געל־נפש. והדבר הגיע לידי כך, שבלכתו ברחוב הוא בעצמו מסב את פניו לצדדין לבלתי הפגש בנשים הסוקרות, בדעתו מראש, כי רק קלון ינחל מהן ומפח־נפש יהיו מנת חלקו.
והוא, מה מאושר היה לוּ עלה בידו לצוד בחרמו עלמה יפה, ואיך יכול היה עוד לאהוב! את כל נפשו היה שופך בחיקה ואת כל רחשי לבבו היה מגלה לפניה; את כל חייו והונו היה מקדיש בשבילה והיה מסור אליה בכל חום אהבתו! אבל לב העלמות טפש מהרגיש זאת והן בוחרות לכת אחרי מאהביהן, שלבם מלא מרמה ומחשבות־בגידה וסופן יאוש ושבר־לב ואליו, ואל אוצר האהבה שבלבו, אינן שמות לב…
פעם, בערב, בלכתו לשוח ברחובות העיר, קרה מהדבר, כי אחת המטיילות, עלמה צעירה לבושה הדר, השליכה עליו מבטים פעם ושתים מבלי להסב את פניה ממנו. הוא היה נרעש ממבט חם זה ועיניו אורו. נפשו התעודדה וחום נעורים עבָרו. הוא התחיל כבר לחשוב, כי טעות היתה בידו בחשדיו הרבים והתחיל לקוות, כי הרעה לא הגיעה עוד עד נפשו והוא יכול עוד למצוא חן בעיני המין היפה. לבו נעשה עליו כל כך טוב, עד שלא חפץ להחמיץ שעת־כושר זו והתחיל מהלך אחריה בכדי לדעת מי היא האשה הנחמדה הזאת, אשר ממש החיתה אותו. הוא כבר רקם בלבו המון מקרים מפליאים ומאורעות מענינים, אשר הסבו בחפץ האשה להתודע אליו: היא בודאי עלמה צעירה, אשר מאהבה בגד בה, או אשה אשר אבותיה השיאו אותה לבעל שאינו מוצא חן בּעיניה. והוא תאר לעצמו את הרגעים המתוקים, אשר ישבע בחברתה, את הלמות־לב הנעימה של הפגישה הראשונה ויתר הפרטים המענגים הכרוכים בזה. ואולי טועה אני? – עוברת מחשבה במוחו. אבל לא, הנה היא מסבּה את ראשה אליו ומבּיטה אל פניו בעיני חבה. כן, ברור הדבר, כי אליו מכוּון מבטה ואליו עיניה נשוּאוֹת. והנה הוא ירא לבל יתחמק ממנו, היציר הנחמד הזה, והוא מתיפה מעט, מעמיד פנים נעימים, נגש אליה ומתחיל מדבר אתה. והנה האח! היא גם עונה על דבריו בצחוֹק נעים, והוא בא אתה בדברים וּמשוחח ארוכות וקצרות. אבל לא ארכו הרגעים והוא נוכח תיכף, כי דבר לו עם – יצאנית פשוטה… כל דמו רתח בקרבו מרוב צער ויאוּש, הוא ירק הרבה פעמים וקלל בקללות נמרצות את העולם כולו, דפק במקלו על רצפת הרחוב בכח אדיר, מבלי דעת למה הוא עושה את זאת, עויה מרה הרעימה את פניו בשובו הביתה. כל אותו הערב לא דבר את איש דבר ועלה תיכף על מטתו. מחשבתו של הימים האחרונים נקבעה עתה במוחו כוַדאי, שאין להרהר אַחריו: הוא נזדקן ואין לו עוד תקומה בחיים.
פעם שמע, כי אחד מחבריו מת מסבת איזו מחלה קשה שעברה על גופו, ובמשך השיחה נודע לו, כי הנפטר היה בן־גילו. והשמועה הזאת דכאה אותו כל כך, עד שנשאר עומד כהלום־רעם מבלי יכולת לזוז ממקומו. אם כן, חשב בלבו, הלא עומד גם הוא על מפתן הקבר; אפשר מאד, כי גם עדיו תגיע המחלה הזאת עד מהרה ותצעידהו שאולה; ובכן הגיע לאותה העת, שהוא צריך להכון לדרך… וכמה שלא הבליג על מחשבה זרה זו, וכמה שלא נלחם עם עצמו בנמוק, כי מקרים כאלה קרים גם לצעירים לימים וגם לילדים וכי בכלל אין האיש בטוח בחייו ואין לזה כל קשר עם מספר השנים – ללא הועיל. הרעיון המוזר הזה נקבע עמוק במוחו וברור היה לו הדבר, כי רק גיל השנים הוא שגרם למות חברו וכי במקרה זה יש הרבה מן ההזהרה גם בשבילו…
ביותר הוא מרגיש את עצמו ברע בעבור עליו איזה זמן בלי שנוי ותמורה בחיים. לכאורה, הלא הכל טוב ויפה, בני ביתו בריאים ושלמים, מלובשים ונעולים כדבעי. בניו הגדולים עוזרים לו בעסקיו המרובים, הקטנים מבקרים את בתי־הספר ולומדים בשקידה, אשתו טרודה בעניני משק הבית והמטבח. בכל עונת השנה היא תופרת לה שמלה חדשה ומגבעת חדשה, והוא טרוד בכל יום בבית־מסחרו המביא לו ריוח הגון. אנשים אחרים במקומו היו מרגישים את עצמם מאושרים בתבל. אבל הוא – איזו אפטיה רובצת עליו, איזה ריח של שעמום נודף מחיים כאלה. למה?… בכל יום ויום אותה האכילה, שתיה ולינה; יום יום אולן השיחות הרגילת והבנליות אצל השלחן במסבת בני ביתו, אותה ההליכה מהכא להתם, מביתו לבית־מסחרו ובחזרה ויום יום אותו העתון המודיע חדשות לבקרים, שבאמת הנן אותן החדשות שקראן גם אתמול וגם שלשום וגם לפני שנה, רק במלים אחרות ובשנוי קטן של המקום והזמן. אז הוא מכיר הכרה ברורה, כי בשביל חיים כאלה אין כדאי להתקיים בעולם; כי איזה דבר נתקלקל במכונת חייו, בודאי יש במציאות איזה תוכן אחר ומטרה אחרת שהוא לא עמד עליהם. וחבל. הרי עם הימים הטפלים האלה עוברים כל ימי חייו, חולפים כצל ועד עולם לא ישובו, ופתאם, בבוקר לא עבות אחד, יראה את עצמו זקן ובלה, שהחיים ממנו ומאחוריו ולפניו – רק המות. ולהבין לא יוכל באותם הימים, בראותו את חבריו והנה פניהם שמנים־נוחים ומביעים שובע־רצון ומנוחה טפשית.
והוא חפץ אז שיבוא איזה שנוי עצום במהלך חייו, איזה משבר באופן החיים הללו. לטובה או לרעה – אחת היא, בלבד שלא יטילו עוד שממון ופיהוק…
וכמה נמאסים נעשים לו אז אותם הצעירים המשקיעים את כל כחם בלמוד איזה ענף־מלאכה ומסחר, או אותם העומדים כבר על השלבים הראשונים של מדרגת הצלחתם להיות רופאים, מיכנאים, בעלי־מלאכה או סוחרים ואלה הבוכהאלטרים, הסוכנים והמשרתים האצים־רצים כל היום לשם ריוח של ממון, שהוא והדומים לו הנם האידיאל שלהם, שמצבו הוא הנהו אצלם מרום פסגת האושר שאליו הם שואפים, והוא גופו – מה רחוק ממנו האושר ומה רחוקה מטרת החיים!…
ולפעמים יהיה להפך. כאשר הוא נזכר שהוא כבר עומד על מפתן הזקנה, יבוא בלבו חפץ עז לשתות את כוס תענוגי הגוף עד תומה, למוץ מפרי עץ החיים עד לשכרון, לסבוא את אויר העולם הבהיר והרענן ולקלוט בקרבו את ברק עיני היפהפיות עד לאבוד החושים, להשתובב ולצהול ולבלי לאבד אף רגע אחד לבטלה. הרגע – יקר מפז; כל רגע חולף – – עד עולם לא ישוב.
בימים האלה הוא מתאמץ להרגיע את רוחו ולהשתיק את הקול העולה ממעמקים. הלא סוף סוף איננו עוד זקן, הוא חושב אז, ויש אנשים, אשר דוקא בתקופה זו מתחילים לסדר את חייהם: לישא אשה ולהוליד בנים. והלא סוף סוף פניו לא נשתנו כל כך לרעה ויש הרבה צעירים שפניהם עוד יותר מכוערים. הלא הוא מרגיש את עצמו בריא ושלם בכל אבריו. אמנם כאשר הוא מסתכל היטב בראי הוא רואה את חורבן פניו, אבל מרחוק לא נכר הדבר – ושני החריצים העמוקים, ההולכים ונמשכים משורש החוטם עד לזויות הפה, עודם מוסיפים עוז להפנים ומראים על אומץ רוח ואנרגיה מרובה. והשפעתו הלא עודנה גדולה בסביבה שהוא חי בה, הוא מחוה דעה וקולו תמיד נשמע, העוסק בצרכי צבור ומכובד בעיני כל.
באותם הימים קרה הדבר, כי דרושה היתה לו ידיעת איזו שפה לועזית קשה בכדי לנהל כראוי עסק חדש העלול להביא ריוח גדול והוא, מבלי חשוב הרבה, קנה לו ספרי הלמוד הדרושים, שכר לו מורה מומחה והתחיל ללמוד בשקידה נמרצה, עד אשר הפליא את המורה ברוב החיל שעשה בלמודו במשך זמן קצר. אשתו, אמנם, הניאתהו מזאת והוא היה בעיניה כמשוגע. “הלא יכול אתה לקחת לך מנהל־ספרים הנזקק לשפה זו” – אמרה לו. אבל הוא לא שם לב לדבריה והוסיף להיות תלמיד שוקד ומבלה שעות מספר בכל יום על גבי ספרי הלמוד. אמנם בעומק נפשו חש, כי לא למען דעת את השפה החדשה התחיל ללמדה בשקידה כה גדולה ולא היא משכה אותו בחבליה, אלא הבריחה מפני עצמו, מפני אותו עש־הזקנה, אשר התגנב ללבבו, וכי הסבה העקרית היא, החפץ להדמות אל הצעירים היושבים עוד על גבי ספרי למודיהם… והלא זאת היא הונאה עצמית וחולשה רוחנית, שאינה נאה כלל לאיש כמוהו… אבל הוא חגר את כל כחו להשתיק את הקול הנורא ההוא ונלחם אתו בכל מיני תואנות ואמתלאות והוסיף להיות שקדן כמקודם.
וככה עלה הדבר לפעמים בידו להבליג על הרהורי הזקנה שלו ולבוא לידי שווי־משקל ברוחו. אבל לא לאורך ימים.
הוא מצא חדשה באפיוֹ: הוא אוהב לספר הרבה על מקרי שנות ילדותו, על אנשים שלא ראה אותם זה עשרות בשנים שכיום בודאי כבר מתו, לתבל את דבריו במעשים שהיו לפנים, לפני ימים רבים, עד שפעם הוכיחתו אשתו על הרבותו להג ותפל על אדות מנהגי העירה, מקום הולדתו, מקום מולדתו, ואנשיה. ואז התחיל להרגיש את מקום מנהגו החדש אתו: העתיד נעשה צר לפניו ונשארו לו רק זכרונות העבר…
פעם, בשבתו לפני הגלב להסתפר, העיר אותו זה האחרון לתומו, כי שערות־כסף בראשו הולכות ומתרבות. "בודאי מרוב יין – שחוּק לו הגלב שחוק קל, והדברים הללו דקרו בלבו כמדקרות חרב.
“אכן נודע הדבר” – חשב בלבו בלכתו הביתה. וכל אותו היום לא יכול להסיח דעת ממקרה זה.
ועוד מקרה דומה לזה קרה לו באותם הימים:
פעם, בהיותו נמצא במצב־רוח טוב, מהר לעלות על מטתו בערב. והשעה היתה עוד מוקדמת. בחדר האוכל, שהיה נראה לו דרך הדלת הפתוחה, ישבו עוד בני־ביתו סביב לשלחן הארוך, המואר באור גז בהיר, ושוחחו ביניהם בהרחבת־דעת מיוחדה. על השלחן עמדו כוסות טה מבריקות באדמומיתן ועל הכל היתה שפוכה איזו שלוה משפחתית עדינה גם בחדר השינה אור ונקיון, חום וצחצוח. הכרים והכסתות מבריקים בלבנוניותם, וכאשר הוא מניע אחד מאבריו, כל גופו מתנודד על המצע הרך והקופץ. הוא שולח את ידו אל שלחן־השיש הקטן העומד סמוך למטה ונוטל משם איזה ספר בכדי לעיין בו טרם הרדמו. הוא מתחיל לקרוא, אבל האותיות רק מרפרפות לפני עיניו, והוא אינו מבין את תכנן. אז הוא משיב את הספר למקומו, שוכב לו אפרקדן ומביט אל התקרה בלי מחשבה ברורה. הוא מרגיש בקרבו שובע־רצון מיוחד ומצב־רוח שלֵו וטוב, שלא הרגישם זה כמה; הוא חש איזו קלות בגופו ורעננוּת בכל אבריו. נדמה לו, שהוא עכשיו נער קטן המקדים לעלות על משכבו בלילה ואבותיו והגדולים שבאחיו ואחיותיו עודם יושבים מסובים אל השלחן ומשוחחים ביניהם ולו כל־כך טוב וכל־כך נעים. באותה שעה הוא מתרפק על יצועו, מתפנק ומשתובב קצת כדרך הילדים: מניח את ידו על־גבי השמיכה, משקיע את ראשו עמוק בכר, מוציא רגל ומניחה למעלה, על השמיכה, מורידה על הרצפה ומשתעשע בצלו שעל־גבי הקיר. אך פתאם הוא נזכר, כי הוא בן חמשים שנים, שיש לו אשה ובנים גדולים וימי הילדות כבר חלפו לבלי שוב עוד עד עולם, עד עולם!… ואיזה צער ועלבון תקפו אותו, צער על ימי הנוער שחלפו ועלבון על מך ערכו ועל חדלון חייו ההולך וקרוב. יאוש נורא מלא את הויתו וזעה קרה כסתה את גופו. בני־ביתו הלכו גם הם לישון, וחושך היה מסביב. והוא התלבט במטתו כל אותו הלילה, מבלי מצוא מנוחה לנפשו הנהלהה, ורק לפנוֹת בוקר נרדם…
ובקומו ביום המחרת ממטתו בשעה מאוחרת, נקבע במוחו הרעיון האכזרי, שהרעיל את דמו: הזקנה… הזקנה…
____________
בפרק חייו זה קבל פעם הודעה מאחת חברות־האחריות למקרי מות, כי הגיע הזמן, שהוא יכול לקבל את כסף־האחריות בסכום של עשרת אלפים שקל. ובקבלו אחרי־כן את שטר־המחאה לגבות הכסף, היתה צריכה לשמח אתו, על קבלת סכום־כסף גדול, שכמעט לא טרח בו ושהגיע לידי בהיסח הדעת, היה נרגז עד מאד, הביט על הניר הכחול, שטר־המחאה, כעל אות מבשר רע ונעשתה שנואה בעיניו. הוא עוד זוכר היטב איך היה הדבר, שהבטיח את עצמו בסכום זה במקרה מות או כעבור עשרים וארבע שנים. זה היה זמן־מה לאחר הולדת בתו הבכירה ואת הכסף הועיד לנדוניא בשבילה. הוא נזכר, כי בהציע אשתו לפניו את הדבר הזה דחה אותו בשתי ידים. בכלל היה רע בעיניו המעשה, לקשר איזה דבר במקרה מות או זקנה, אך לבסוף נכנע לה והסכים להצעתה, אבל במשך ימים רבים, לאחר זה, הכה אותו לבו על מעשהו ובלילות לא יכול לישון במנוחה. נדמה היה לו, כאלו חרב תלויה ממעל לראשו ומסכנת את חייו; הלא יש עין רואה, השומרת את צעדיו ומונה את ימי חלדו בחיים; כי יש יד רושמת בפנקס את המספר השנים שהוא חי עד יום מותו, או עד הגיעו לשנת החמישים; מכל הענין בכללו נדף ריח הרקבון והקבר: הלא את הכסף אפשר יהיה לגבות או במקרה מות או בהגיע ימי הזקנה – ואת שניהם שנא ומפני שניהם ירא. אולם נחמה אחת היתה לו אז: כי היום ההוא עד ירחק חוק ומי יודע מתי יבוא; ואם, בכלל, יבוא; הלא עד אז מפריד מרחק גדול, ממש עולם מלא! והנה היום הזה בא, בא, והוא אמנם מצא אותו זקן ובלה, ובכן במשך כל אותן השנים שהוא היה בעיניו חפשי לנפשו, היתה באמת העין הרואה מסתכלת היטב במעשי ידיו וסופרת את מעלליו; מן אז עד היום הולך ונמשך חוט אחד ארוך, והחוט הזה יהא הולך ונמשך עוד לזמן־מה, עד אשר ינתק פתאם…
על־ידי המקרה הזה, מקרה גבית־כסף האחריות, נזכרה אשתו כי עברו כבר עשרים וחמש שנים מיום חתונתם וכי בעוד שבועות מספר יהיו צריכים לחוג את חג חתונת־הכסף שלהם. בֶּרמן התנגד אמנם לזה מטעמים שונים. אבל הטעם העיקרי, שאותו לא גלה לאוזן אשתו, היה הרגש הבלתי־נעים הנודף מכל הענין הזה, המזכיר רק את נטל השנים הרבות הרובץ על שכמו, אבל לבסוף כמובן, היה מוכרח לבטל את רצונו מפני רצון אשתו.
בעת החגיגה ישב כאבל בין השמחים. השמחה לא היתה במעונו… האורחים ברכו אותו, כי יזכה לחוג את חג חתונת־הזהב שלו ובלבו באו דבריהם כנטפי רעל. הלא יודע הוא כמה מן השקר יש בברכות הללו. הלא אי־אפשר הדבר שיחיה עוד עשרים וחמש שנים. ואם גם יגיע ליום זה – הלא מחיים כאלה טוב המות; הלא יהיה אז יבש ורצוץ כחרס הנשבר. והלא מקנא הוא עכשיו במלצרים מהירי התנועה, אלה הפרחחים, המשרתים את פני האורחים, שלא הגיעו עוד לידי זה, שעולמם יהיה עוד לפניהם.
הקרואים שאלו אותו לסבת מצב־רוחו הזועף והוא כחד את האמת תחת לשונו ואמר, כי מצב־בריאותו איננו בטוב, אף שהוא ידע היטב את מקור מצב־רוחו הרע הזה…
אחת האורחות נגשה אצל הפסנטר ופרטה עליו ניגון נעים וערב. ברמן הרגיש איזה רוך־עצבון בלבו ועיניו התחילו דומעות. הנא נבהל והתבייש להרָאות בוכה לפני הקרואים ומהר להכנס אל חדר־עבוֹדתו לבכות עד תומו, בכדי להקל מלבו את יגונו. הוא ישב נשען על הספה ודמעותיו נגרות מעל עיניו כמתוך מעין לא אכזב. נראה היה לו, כי שם באולם, נערך עתה משתה־המות והפסנטר הוגה נכאים ונושא עליו מספד…
אבל הוא נזכר פתאם, כי עליו למהר ולשוב אל אולם־האורחים, כי אם לא – יבואו הם הנה ויראו אותו בקלקלתו, וצר היה לו עד מות, מה שלא נותנים לו גם להתיחד רגע עם נפשו, וכי עליו למלא את התפקיד של בעל־שמחה גם בשעה שרעיונות־מות מטרידים אותו והוא עושה את חשבון עולמו. וחפץ בא ללבו, לעזוב את אולם־המשתה עם כל הכבודה אשר שם ולברוח הרחק, הרחק מכאן… אבל הוא לא עשה כדבר הזה, רק הבליג על צערו, אזר את שארית כחותיו, נגב את עיניו, שב אל האולם, קרב אל השלחן ומהר להגיח אל גרונו כוס יין מלאה – הראשונה בנשף זה…
משתה הנשף היה בעצם תקפו. התחילה עונת המחולות. הפנים הנלהבים והעינים הלוהטות, מרוב שתּית היין ומחום הגדול, הבהיקו וזרקו זיקי אש. כל אשר באולם היה נראה כמתנועע בתוך חלום לילה מקסים. זוגות, זוגות יצאו במחולות, עלם ועלמה, עלם ועלמה, חבוקי זרוע והדוקי גו. טפפו על פני הרצפה החלקלקה של האולם הגדול והמפואר, השפוך אור אלקטרון כחלחל, תחת צלילי המוסיקה הערבה. העלמות הרעננות מלאות־החזה וחשופות־הצואר היו נשואות על פני האולם וכנפי שמלותיהן הלבנות והצבעוניות היו מרחפות באויר ונגעוּ בפני העלמים המתלהטים וחולמים, כאלו נגעו על פּניהם כנפי מלאכים צחורות. בליטת חזי הנערות ואברי גופן הרעננים והרכים מבעד השמלות הדקות, גרוּ את עיני הבחורים והציתו בתוכן אש־תאוה, שנשתקפה בברקן העז ובתנועות אברי גופם המפונקים והמרושלים במקצת.
כל אשר באולם היה תפוש אושר החיים וחלומם; כל אחד שכח את דאגות לבו וצרות ההוה, את צרכי החיים ומשאלותיהם הרבות. מה להם עבר ומה להם דאגות העתיד? אין כל חלופי הזמן לנגד עיניהם. מתקיים רק עולם יפה מלא־רעננות העלומים, צחוק השחרות, שכרון נעים של גויות־בדולח, עינים מלאות געגועים ורגעים נפלאים של מוסיקה ערבה, המשתפכת בחלל האולם, הנספגת בלבבות והמעוררת שם מאויים בלתי־ברורים.
הבחורים עוד הוציאו לפעמים מפיהם מלים בודדות בלי קשר, שהיו מלאות תשוקה נעלמה וספוגות געגועים עזים, דברי אהבה כבירה שהיתה שוטפת ומבצבצת מכל מלה ותנועה שלהם. התכַונו לפעמים להדק היטב את הגו החבוק של הנערה ולנגוע נגיעה קלה בשפתים תוך כדי מחול בלחייה או בערפה. אולם הנערות היו תפושות חלום, בלי הכרה, בלי ידיעה ברורה, ומסורות כלן אל קסמי אישוני עיני הבחוּרים ואל חלום האושר הגדול הממלא את כל הויתן.
בין מחול למחול נתבקשו מאת הבחורים אל המזנון, שמו אלא פיהן את כוסות היין המבעבע, את לוחות השוקולד האפור ואת גזרי תפחי־הזהב העסיסיים. אבל כל זה היה בלי תיאבון ובלי רוח חיים; הלא הכל טפל לגבי העיקר הגדול של הנשף: סוד האהבה ושכחת־ההויה; צליל זר בהרמונית החיים שמסביב; יקיצה קטנה מתוך החלום המתוק שהן שקועות בו…
ופתאם עבר רעד בגוית נערה אחת. מבעד וילון החלון נראה פס כסף חורור מעבר שמי המזרח, ואיזו נעימה של חול התגנבה ללב; הרגשת חולין תקפה את הנפש, שהעיבה מעט את אושר העלומים. וכאלו היה הוחלט בין כל הנאספים רעשו עוד יותר טפופי הרגלים בעת המחולות ונגינות המוסיקה השתפכו ביתר עז בחלל האולם בכדי להשכיח את עש־ההכרה שהתפרץ פתאם אל קן־האושר לעשות בו שַמות. הבחורים הדקו ביתר כח את גויות הנערות, כאלו היו מרגישים, כי עוד מעט וגז החלום הנפלא ופסקה שירת האהבה…
אבל כבר נגזר על החלום שיפסק. פס הכסף הלך הלוך ורחב, הלוך והתפשט על פני השמים ובוקר חור נראה מבעד החלון. קור עבר בבדי עור המחוללים. פני הנערות כאלו הביעו בקשת־רחמים על עצמן ושפתותיהן הקטנות והדקות נתכוצו בעויה מרה:
– האמנם נפסק החלום?
והמחולות הלכו הלוך וגדול, הלוך וגבור. המוסיקה נגנה איזה מַרש בצלילים מרעישים והומים, ולקול הצלילים המעודדים והמחזקים שירת מחצצרים המלוה את הפורשים למלחמה, סבבו המחוללים בשורה ארוכה וישרה, שנים שנים, איש ואשה, את האולם הגדול, בקומה זקופה, בנטית צואר, בהבלטת החזים וברקיעת רגלים על הרצפה, לאות מלחמה נגד עש הספק שבצבץ בלב… ומחוץ כבר נשקף בוקר בהיר וקריר. והתערבו אורות האלקטרון ואור הבוקר עם ברק עיני הנשים ושמלותיהן הצבעוניות, והיה כל זה כל כך מקסים ונפלא, כאלו היו חולמים בהקיץ והוזים לאור היום…
אך סוף סוף עיפו מהלחם נגד אור היום שהלך הלוך וחדור, הלוך ובצבץ מכל צד ופנה עד שמלא את חלל האולם, המשרתים כבו את האורות ונראה אור הבוקר בכל בהירותו ופיהוק קל וליאות מפונקה אחזוּ את הנאספים. כל אחד נשאר יושב על מקומו מבלי דבר דבר, מתבישים מעט על קלות־הדעת וחופש התנועה שהיו אחוזים בהם במשך הלילה ונמנעו מלהביט איש בעיני רעהו. עכשו נראה כי באולם שורר אי־סדר. הכסאות הם הפוכים, תקועים זה בתוך זה ונצבים כפירמידה גבוהה; על הרצפה נערמו ערמות של קליפות תפוחי־זהב, מעטפות צבעוניות של שוקולד וסוכריות. נדם שאון המוסיקה וכלי־הזמרה היו מונחים מן הצד בלי רוח חיים. הוילונצ’ילה, שלפני שעה קלה לקחה לבבות בצליליה ההומים והנוגים עד לדמעות, עמדה עכשו נשענה אל כותל קר דוממה ומתה מיתת נשיקה… והמזמרים אף הם ישבו עיפים על הבמה מקופלים בתוך עצמם באחת הזויות ומנמנמים. זקן החבורה, המנגן בּבּס, ישן שנה עמוקה והוציא מקרבו נחרוֹת־אף עבות ושורקות, שלא הפליאו כלל את הנאספים. איזו קרירות נשבה באולם והנשים רעדו רעידות קלות מתחת לחולצותיהן השקופות.
בפנה חבויה ישב האוהב, שלפני שעה היה לבו מלא אהבה, כלו נתון בתוך אותו החלום המזהיר של קסמי הנשף ברקדו עם בחירת לבוֹ, בהזינו את עיניו בעיניה החולמות והיא משיבה אהבה אל חיקו – ועתה ישב מרחוק כאָבל והביט בפניה בשויון־נפש. האמנם זאת היא שאהבה נפשו? הלא היא נשתנתה כלה! חלפה הגמישות מגופה וחלף קסם העינים ולפניו בריה יגעה בלי תנועה וחן..
בפנה אחרת ישב לו הבודד, שבמשך שעות מספר שכח את צער בדידותו ואת עקת המציאות המרה והיה שקוע בתוך שכרון נעים בחברת אנשים עליזים ועלמות עדינות, בתוך אותו השכרון שהיה מחמם את לבו הקר וממלא אותו געגועים נסתרים וחלומות־ילדות טהורים, שב עתה למצבו הקודם. הבדידות אכלה אותו. מה לו פה ומי לו פה בחברת האנשים הזרים האלה? על פי מקרה בא הנה, והנה עבר המקרה והוא מצא את עצמו שוב בודד בתוך החברה, יחיד בעיר הגדולה, זר בין חומות־האבן הקרות ויושביהן בעלי לבות האבן.
וכמו לפתע נראו פנים מקומטים קצת אצל מקצת הנשים העדינות, גידים כחולים תחת העינים העיפות, בְּליל שָׁמן ולח על הפנים מן הפוך הכחלחל, שהתערב עם הזעה ונשמעו פיהוקים קלים שנפסקו באמצע על ידי שימת יד לפה. איזה צער אלם התגנב ללב. כל אחד נחפז אל חדר־הבגדים למהר לשוב הביתה; כל אחד בפנים רצינים ומעט מרוגזים. כל תנועה קלה ואי־נמוסיות שכיחה מצד השני הרגיזו אותם. דומם יצאו מן הבית, מבלי דבר דבר, כאלו לא חפצו לחלל את מעט הקודש שנשאר עוד בלב. נזכרו סכסוכים קלים שקרו בעת המשתה והמחולות, התאונניות קטנות ותרעומות שונות ונעורה בלב מעין שנאת חנם איש לרעהו.
בחוץ כבר היתה תנועה. מרכבות אחדות נסעו הלוך ושוב, אנשים בודדים נראו ועקבות השינה על פניהם. האויר היה קריר ומלא טחב. על הלב העיק עצבון. פה ושם נראו עוד קבוצות של האנשים, השבים מן המשתה, שפרשה כל אחת לצד אחר ולרחוב אחרת, ואחרי־כן נמס הכל ונבלע בתוך רחובות העיר.
גלגל היום התחיל מנסר בעולם. החול שב למהלכו הרגיל…
בבוקר, כאשר אך חדרו קרני השחר הראשונות אל חדרו דרך הוילון המורד, התעורר וויינברג משנתו הערבה, השליך מבט אל עבר החלון, בשעה שהלב מלא איזה רגש נעים וחם, אשר לא ידע לכנותו בשם. אחרי התבדרו קצת, נזכר, כי עליו עכשיו ללכת לבית אשר בקצה העיר, לעורר את העלמה רגינה משנתה, להפגש אחר כך עם החבורה, חבורת הבחורים והעלמות, בכדי לערוך יחד טיול מחוץ לעירה, כפי שהוחלט אתמול בערב.
הוא הזדרז לרדת מעל המטה, הרים את הוילון וחדרו הוצף פתאם אור מכסף־כהה ביחד עם שירת צפרים עליזה. הוא הרגיש את עצמו בבוקר זה רענן ובריא ביותר ובלבשו את מלבושיו עשה מיני תנועות משונות באברי גופו, כאילו הוא מראה נפלאות באומנות ההתגוששות. הוא מהר לרחוץ את גופו במים קרים ולשפשף את בשרו בבורית וכרגע – והוא בחוץ.
ומראה הרחוב של העירה הקטנה היה אז מקסים. האויר רוה ריחות־בושם של פרחי הגנים, הנמצאים מאחורי הבתים לכל אורך הרחוב, וריח עצי סוסנה של היער הגדול, המקיף את העירה לכל רוחותיה. פאתי שמי המזרח החלו להתבהר ולהתחור. הבתים הנמוכים עמדו בשתי שורות ארוכות כמתנמנמים ושקועים בתוך חלום עָרב. משאבת־מים היחידה בכל העירה, המספיקה מים לכל יושביה ועובדת את עבודתה עד חצות הלילה, עמדה עכשו באפס מעשה. גם לה עכשו שעת מנוחה. פעם בפעם נשמעות קריאות התרנגול של האשמורה האחרונה ונביחת כלב מעבר הרחוב השני, שרוב יושביו גויים. האויר חם ורך. רוח קליל מנשב המשובב את הנפש ברעננותו הנעימה. הוא עובר לאורך הרחוב ובא עד לפני ביתה, עומד תחתיו רגע וחושב: הנה בבית הנמוך הזה נמצאת הנערה בעלת הלחיים הפורחות, הגו הגמיש, השופע חום עלומים והעינים הלוהטות, הזורקות זיקי אש. הוא נכנס אל הגנה, אשר חלון חדרה פונה לתוכה, נגש עד לפני החלון ובלי־משים הוא מטה עין אל סדק התריס, קו האור החודר דרך הסדק נופל על השלחן הקטן שעל יד מטתה ועל הנר הכבוּי והספר הפתוח אשר עליו. הנה שכבה לה הנערה במטתה, קראה לאור נר זה בספר הפתוח וחלמה – על מי?.. הוא מתאושש ומכה על התריס אחת ושתים.
היתה דממה, ואחר נשמע קול שואל: האתה הוא? וכרגע הקשיב לקול טפוף רגלים יחפות על הרצפה ומשק הלבשת שמלות בלוית פיהוקים קלים וענוגים. הוא מעט והחלון נפתח לרוחה.
הוא לא חכה לפתיחת הדלת ובקפיצה אחת, דרך החלון הפתוח, התפרץ החדרה וביחד עמו התפרצו אל החדר קלוחי ריחות נפלאים מן פרחי הגן בהקיצם גם הם משנתם, נשאים ביחד עם זרמי אור של שמי המזרח המתבהרים ועם רננת צפרים עליזה. הוא מהר אל הספר הפתוח, שם בו את עיניו לדעת את תוכן השורות האחרונות, שקראה הנערה לפני סגרה את עיניה, למען נחש את חלומה, שחלמה בלילה הזה… אבל היא הקדימתו, סגרה את הספר במהירות ובלי־משים נגעה ידה בידו ורטט קל עבר בבשרו.
הוא היה הראשון שקפץ בחזרה דרך החלון הגנה והציע גם לפניה לעשות כמעשהו. היא לא סרבה הרבה, מבוּישת מעט עלתה על אדן החלון ובקפיצה אחת – והוא תפוסה בזרועותיו.
הם עזבו את הגן, שפרפרי רקמה רחצו באורו ובטַלו מצפרים מנתרות מלאו את חללו בסלסוליהן, ופניהם מועדים אל עבר פני חוף הנהר, חוף הויסלה, העוברת מחוץ לעירה, והנה – צהלת בחורים ותרועות נערות לעומתם. בקולות גיל ושיחה עליזה ושוטפת הגיעו עד החוף.
והחוף היה אז מלא קסם. איזה אד כהה היה פרוש עליו ולחלוחית מימית, מרווה ריחות פרחי־השדה, היתה נשאה באויר. הרעננות היתה עתה חריפה והביאה את נחירי האף לידי גרוי. דממה היתה מסביב מתוך הדממה נשמע קול משק הגלים בדברם. סירות־משוט אחדות עמדו בקצה הנהר קשורות בחבלים אל עץ תקוע באדמת החוף. בין כך התחילו שמי־המזרח מתאדמים והשמש, כדור אש לוהט, צפה ועלתה משם, שלחה את קרניה לאורך ולרוחב שהפיצו את מסך האד הקל, הסירו את עקבות מכסה הלילה, גללו לפני העינים את יריעות השדות הרחבים והרחוקים, המשתרעים לאורך החוף כפסים פסים של צבעים מרהיבי עין וגלו את ברק חלקת המים, שנעשתה נוצצת ולטושה כראי וקמוטה כסמיט כחול מקומט. איזו רחבות באה לעולם, מרחביה, ובאויר היו נשאים קולות אטומים והדים רחוקים, כמו צלילי שירה מקוטעים שנבלעו שם הרחק, הרחק, היכן דנשקי שמים ומים.
וכמו בחלום קסם עמדו בני־החבורה ועיניהם נשואות אל מרחבי האופק ואזניהם קשובות אל צלילי ההדים המשתפכים באויר ומתערבים עם משק הגלים ולחש המים בלחכם את עפר האדמה ואבני החצץ; עד קולות של יקיצת כל אותן העירות הקטנות, העומדות להן על חוף הנהר הזה לשני עבריו טבועות בתוך שדות ברכה ועצי יער ושקועות בתוך תנומה קלה בחיק הויסלה, המיַשנת אותן בליטוף של יד־אם רכה או אומנת זקנה, והדי קולות הערים הגדולות והקריות הרועשות השוכנות לרגליה, אשר חופיהן מלאים תמיד דוברות עצים, סירות־משוט וסירות־קטור עם אותה השריקה הממושכת והמעודדת, שבת קולה נשאה למרחוק; הקריות המלאות המוני אנשים, אשר הנהר הזה משרה עליהן איזו רוח מיוחד ואשר צבע הויסלה נשקף גם מעיני העלמות הצעירות, בנות פולין היפות, וריחה נודף מנשיקות פיהן ומתנועות אבריהן, המלאות גרציה וחן.
לאחר טיולם זמן מועט נפרדו בני החבורה זה מזה והתפזרו על פני החוף אל בינות הגנים ושדות התבואה ואל החורשה הקטנה הנמצאה לא הרחק מכאן. וויינברג ורגינה הרחיקו ללכת מבני החבורה, עד אשר באו אל סלע גבנוני, המתרומם מעל הנהר ליד החוף וישבו עליו. הוא ישב כתפוש־חלום מבלי דבר דבר ורק מעת לעת השליך מבט פעם על פני מרחב הנהר ופעם אל עיניה, שמהן היה נשקף צבע הויסלה וגם צבע ארץ־הירדן, צבע רחוק וקרוב כל כך… הנה תנועות אבריה המלאות רוך וגמישות והעינים הגדולות השחורות והלוהטות, שערות ראש ערמוניות ופנים שחומים ושזופים, קומה זקופה של תמר ועצב דק וסריוזיות קלה של הצפצפה. הנה לא רחוק מכאן בית שחלונותיו פונים ישר אל מול פני הנהר ובעד חלון אחד נשקפת נערה לבושה כסות־לילה ועיניה נשואות למרחקים. החושבת היא על־דבר בחיר נפשה, הבחור שחור־השער, בעל הפנים המארכים והעינים העצובות, היושב באחת העירות, הפזורות על־פני החוף הזה? האם לא נתן לה משק הגלים מנוחה והביא לה פריסת שלום מדודה, היושב עתה בבית־מדרשו ושופך את געגועי לבו באותיות הגמרא?.. והנה דוברות־עצים שטות שם בלב הנהר ועליהן אהלים קטנים, עשוים קש, שבהם לנים השיטנים הבאים מהררי הקרפטים, אלה בעלי המגבעות עם השולים הרחבים והמכנסים הנפוחים, הנראים למרחוק כחלומות קפואים הנשאים תמיד בחיק הויסלה ואשר מבט עינים כה שקט וקופא, עצוב וספוג מרחב אין־סופי…
פתאם נשמע מעבי החורשה קול תרועה גדולה: היפ! היפ! וויינברג ורגינה התעוררו כמו מתוך חלום, מהרו אל מקום הסירות ושם מצאו כבר את כל בני החבורה עומדים ומחכים להם.
כלם ירדו אל אחת הסירות שעמדו בחוף. ראשונה קפצו לתוכה הבחורים ואחריהם העלמות. כל אחת עם קול צעקתה המיוחדת. הבחורים התירו את החבלים ובעָצמה הסיעו את הסירה ממקומה למרחבי הנהר. ואז התערבו קולות העלמות לצוחה אחת גדולה בהרגישן את תנודות הסירה. גופותיהן פרפרו בעד האפודות הדקות ונלחצו לזרועות הבחורים, כמבקשות להן מפלט, עד אשר באה הסירה אל לב הנהר והתחילה שטה בנחת על פני חלקת המים. בקלות ובבטחה חצו הבחורים את המים במשוטים אשר בידיהם, והם הלכו הלוך וחתור, הלוך ונסוע אל עבר פני המזרח המתלהטים ואל השמש העולה. הנערות ישבוּ כל אחת לצד בחור, עלם ועלמה, עלם ועלמה, רגליהן מקופלות תחתיהן ועיני כלם נשואות אל מרחקי האופק.
ובלי־משים נשמטו המשוטים מידי הבחורים והסירה עשתה דרכה לבדה בלי עזרתם. היא שטה לה לאט לאט, בקלות ובבטחה והיושבים בה מסרו עצמם בידי הנהר, כילד הנמסר בידי אומנת טובה. רוח קל סלסל את שערות הבחורים ופזר את תלתלי העלמות שהתבדרו באויר, הלבבות נמלאו רגש והשתפכו בשירה ערבה ועצובה, חולמת וממושכה:
Ach góralu, coś tak smutny,
Czemu blada twoja twarż?
Czy o Tatrach ciagle marzysz?
Pewnie coś na sercu masz…
החלום נפסק פתאם על ידי תנודה חזקה של הסירה שהתנגשה בשרטון, ואז פקחו כלם את עיניהם כמקיצים מתוך חלום עָרב. הבחורים נגשו אעז אל העבודה, להוריד את הסירה מעל אי־החול ולקרבה אל החוף.
בין כה וכה התחילה השמש ללהט ולשלוח את קרניו־שפידיו, וכאשר אך הרגישו בדקירת הקרנים, החלו להתלקט אל תאי־הרחצה העומדים על פני החוף להתרחץ ולקרר את בשרם הלוהט, הבחורים בתא אחד, והעלמות בתא השני, הסמוך לו. הבחורים מהרו לפשוט את בגדיהם וקפצו מתוך התא אל פני מרחב הנהר בקפיצה מהירה ובקול רעש, עד שנתזו רסיסי המים, הלוהטים מנוגה השמש ונראו כזרועים מרגליות ופנינים. ובעוד ההם קופצים אחד אחד לתוך הנהר והנה נשמע מן התא השני קולות צוחה של העלמות בנגוע המים הקרים בבשרן החם.
ראשונה יצאו מן הרחצה העלמות ואחריהן הבחורים. בכל זאת הורידו העלמות את עיניהן מבושה בהביטן בפני הבחורים ובזכרן, כי לפני רגעים מספר היו ערומות…
בשוב החבורה העירה כבר עלה השמש ברום השמים.
אנדרולומוסיה: סיפורי מלחמה
מאתיקיר ורשבסקי
בהָמֵר ארץ
מאתיקיר ורשבסקי
רוניה פינקל נשאה לבעלה זה שנים מספר, ילדה לו שני ילדים, בן ובת, ורואה אתו חיים טובים. בעלה הוא סוחר גדול, איש שקוע בעסקים רבים, שבגללם הוא נמצא לעתים קרובות בחוץ־לארץ.
היא עודנה אשה צעירה לימים, כבת עשרים ושש, יפה, רכה ומלאת־הגוף. לבעלה היא מתיחסת בחבה, אף שתסיסת הנוער טרם פגה מלבה; פעם בפעם באים הנעורים ומפעפעים בקרבה ונוסכים עליה רוח שכרון, המרעיד את כתפיה מתחת לחולצתה הדקה, מרתיח את הדם באבריה ומעביר קרוּם־בדולח מעורפל על עיניה הנוצצות. ברגעים כאלה היא מתרחקת מבעלה, מתבודדת בחדר משכבה, עומדת שעה ארוכה ליד החלון ומציצה אל הרחוב, שהכל שם כמו מסתובב באויר ונשא על כנפי רוח, או מתחַלָה, שוכבת במטה בעינים עצומות ופניה אל הקיר ומשתקעה במחשבות וזכרונות־שחרות של סכסוכי־אהבה ונפתולי־הרגשות שונות בעבר. אבל התסיסות הללו מתמעטות והולכות משנה לשנה והיא מתחילה לאט לאט משלימה עם המצב הקיים ולאהוב את בעלה הקשיש ממנה במספר שנים. היא רואה בו אב ופטרון, בעל ואפוטרופוס, שאפשר לחסות בצל כנפיו החזקות. בקורבתו היא חשה יסוד חזק מתחת לרגליה, שאפשר לבנות עליו את החיים, ועל ידי זה – לנהוג לפרקים גם קצת קלות־ראש בחיים האלה, בדעתה שיש איש בעולם הסובל ודואג, טורח ויגע, מטולטל ונשא על פני מסלות־ברזל ואניות קטור. נושא ונותן עם אלפי אנשים ועושה לילות כימים בכדי לצבור הון והכל – בשבילה.
וכך חיה לה הגברת פינקל חיים שלוים ושאננים. הימים עברו עליה בקלות ובבטחה, ללא דאגות יתרות וללא עבודה מרובה. היא מגדלת את ילדיה, עושה את צרכי הבית, מטילת בגן העיר עם חברותיה, נשים צעירות כמוה, קוראה בספרים, מבלה זמן מרובה לפני הראי, שוהה שעות ארוכות בדירות החיטות ובחנוּיות לממכר ארג ותכשיטים ומתפנקת לפעמים ונשקעת בחלומות נעורים ודרכה נכונה לפניה.
* *
שמועות משמועות שונות התהלכו בעולם, ואחת נוראה מחברתה. קול צחצוח חרבוֹת נשמע. השמים התכסו עבים כבדים מבשרי בלהות. עיר מגורה, היושבת על גבול גרמניה, כמרקחה. העתונים מלאים ידיעות על־דבר “נוטות” עפות ממלכות למלכות, ובהן צפון סוד העתיד. הגרמנים מראים פנים זועמים לילידי פולין, השוהים במדינתם לרגל מסחרם. המסעות הגרמנים חדלו לעבור את הגבול ולהגיע עד העיר. כל פנים זועפים. המסעות הגרמנים חדלו לעבור את הגבול ולהגיע עד העיר. כל פנים זועפים. העינים מלאות פחד. מה יביא יום המחרת? בפנה חבויה בלב נשארה אמנם עוד איזו תקוה קלושה: הן מנהיגי העולם לא יתנו אותו להחרב! אבל עם כל שעה הולכת התקוה ורפה ויאוש קר מכסה על הלב ומבעית את העינים. והנה הוכרז הגיוס. בעלי חנויות המונופולין שופכים את בקבוקי יין־השרף לתוך הביבין והשופכין, לבל יפלו בידי קרואי הצבא. צעירים, הלקוחים לצבא, עוברים ברחוב בנסעם לעיר הפלך הקרובה, ארגזיהם וצרורותיהם על שכמם ואחריהם נמשכים אבותיהם, שני משפחתם והמון אדם רב, המתיפחים בבכי ומרעישים את האויר בקולותיהם. אנשים מתהלכים ברחובות כפופי־ראש ומלאי־יגון. נשתנו סדרי בראשית. תהו־ובהו ירד לעולם. נשמט היסוד מתחת הרגלים. ימים נוראים ממשמשים ובאים בצעדי ענק ואין יודע מה יולד יום.
ידיעות מרגיזות באות מכל עברים. הפוסטה הפסיקה את עבודתה. הגשרים, לאורך המסלה ההולכת לוַרשה, נתפוצצו. חדלו ארחות ואין עובר ושב. העיר נשארה כאי בודד בלב ים סוער וזועף. האנשים צברו להם מכולת מכל הבא בידם מפחד הרעב. פסקו הרחמים מלב האדם. כל אחד דואג לעצמו ועמל להציל את נפשו מפני המהפכה ההולכת ובאה. והנה מבשר רץ בשוק העיר: הגרמנים הולכים ובאים! נראתה תנועת־בהלה של הצבא הרוּסי, הנסוג אחור, והדי קולות עמומים, מבשרי רע, נשמעים באויר מעבר לגבול. פחד ופיק ברכים. העשירים מעמיסים את כלי־ביתם היקרים על עגלות ונוסעים לעיר הקרובה. מי, שהיכולת בידו נמלט מן העיר בעור שניו. האספסוף הרים ראש, מתהלך בחוצות בפנים מאירים, המביעים נקמה בשלוי העולם, העשירים והמעונגים, ותקוה לצוד ציד בימי המהומה האלה.
העולם חשך בעצם צהרי הקיץ.
ועם המהפכה שקמה בעולם, נעורו בלב האדם סערות הנפש, שהיו גנוזות במעמקים. נעתקו גבולות עולם ונפרצו תחומי תבל. נחרב הסדר הישן. אין חוק ואין מעצור לרוח האדם ותשוקותיו. העולם נעשה הפקר. וביחד עם האספסוף, שמלא את רחובות העיר הדוממות, בדממה שלפני הסער, מלאי מאויים כמוסים ותשוקות עצומות לקחת נקם בעד עלבון חייהם – התפרצו ובצבצו בלב כל התאוות הכבושות וההרגשות העצורות. נתלקחו מאויים גדולים וכבירים, שבימי שלום לא היה להם מוצא; אינסטינקטים טבעיים, שנכבשו בכח על־ידי חוקים קבועים, נחלצו מחרצובות העול ויצאו למשול באדם. האברים נתמלאו דם ומרץ, השרירים נמתחו בכח והעינים התלקחו באש פראית, אשר גלה את החשק לשתות מכוס החיים עד לשכרה, עד למרורי קובעתה, חטוף ואכול, כי מחר תמות.
רוניה פינקל התחקה בלב הולם על השמועות המתהלכות וחיל אחזה. בעלה נמצא בחוץ־לארץ, באיזו עיר רחוקה, והיא וילדיה נשארו בודדים כאניה המטורפת בלב הים. חדל מהלך החיים הרגיל והדרך הסלולה והבטוחה לה באמצע. הקרקע מתחת לרגליה רופף ובמצב החדש אין היא יכולה למצוא את ידיה ואת רגליה. בפעם הראשונה בחייה נוכחה, כי העולם אינו משחק־ילדים קל, אלא חידה סתומה מלאה זועה והארץ – שדה־קטל, שאחד נלחם בשני על קיומו ועל פת לחם יפשע גבר. תהום נפתחה לרגליה.
היא ראתה את עצמה בודדה בעולם, באין כתפות בעל וגבר להשען עליהן. אין מי שידאג לה ושיתענין בגורלה. קיומה היא וקיום שני ילדיה נתונים עכשו בידיה. עולם חדש נפתח לפניה, עולם רציני, קר וקודר. היא התחילה להתרשל בהליכות ביתה ובתלבוּשתה. התעטפה לפעמים בעטיפה פשוטה, עטיפת המשרתות, בלי כובע לראש, ויצאה החוצה להודע על הנעשה בעיר. התחילה נוהגת חסכון בהוצאות הבית, אף שהכסף שהיה שמור אתה הספיק עוד לימים רבים.
רק כאשר עברו ימי הבהלה הראשונים וגז קמעה הפחד מן הלב – נעשה המצב של תהו ובהו לסדר רגיל וכמעט קבוע ונתגבר התאבון הגדול לילדי יום וצפיה חולנית לקראת המאורעות הכבירים, ההולכים ובאים. היא התפשרה קצת עם המצב החדש והשלימה ע אופני החיים החדשים. הרבתה לדבר עם מכירותיה ע"ד מקרי היום, יצאה פעם בפעם החוצה לראות בשפעת החילים של הצבא העובר בחוצות העיר, ועל מטתה בלילות הקשיבה בלי בלהות־הלב לרעמי כלי־התותח, הנשמעים ממרחקים בדממת הלילה. הפחד המבהיל והכואב נהפך לאט לאט לגרוי עמוּם, לרגוּז־עצבים קלוש, כאיש עברו יין. צפיה ערפלית מהולה בעצבון מרפרף ונעים כאחד. תשוקת־נעורים פרצו ממחבואים. הוּסרוּ כבלי החוק בתוך העולם שנעשה הפקר. הדם תוסס באברים, הראש מבולבל קצת, העינים נוצצות ושכרון־נעים מפעפע בלב…
* *
קורמאן, איש כבן שלשים, שאשתו וילדו נשארו, בפרוץ המלחמה, באחד ממקומות המרפא בחוץ־לארץ, גבר אמיץ, בעל כתפים רחבות ועינים שחורות – מביעות מרץ וכח, שהיה עומד בקשרי־מסחר עם בעלה של רוניה פינקל – לא מצא את ידיו ואת רגליו בחדרי ביתו הריקים והדוממים, שנשארו כקפואים עם צאת מהם בעלת הבית וצחוקו המצלצל של הילד. הוא התלבט מפנה לפנה, מבלי מצוא אחיזה לרגליו. ופעם, בערוב היום, יום עכור וכהה של ראשית הסתו, עלה הרעיון על לבו לסור לבית מכירו פינקל ולשאל לשלום בני הבית.
רוניה קבלה את פניו במאור פנים. כמו גל אויר רענן פרץ אל ביתה עם בואו. הוא שאל לשלום בעלה, והיא – לשלום אשתו וילדיו. אחר כן נסבה השיחה על מקרי המלחמה. הוא ספר לה ארוכות על אדות ענינים שונים שלקחו את לבה. היא כבדה אותו בכוס טה. בחלל הבית קמה אטמוספירה חמימה ולבבית של שני אנשים גלמודים.
כעבור ימים מספר, סר בפעם השנית אל ביתה ובמשך הזמן נעשו בקוריו אצלה תכופים ביותר. הערבים היו שוממים, הרחובות ריקות ואפלות, רפש ובצה וגללי אדם וסוסים של מחנות הצבא, העוברים דרך העיר. מסתובבים רק אנשי צבא המשמר וחודי הרובים הנוצצים מתלבטים מעל שכמם. הבתים כמעט שהיו ריקים מאדם. תריסי החלונות סגורים וקו אור לא נשקף מהם. דלתות החניות פתוחות, סחורתן שדודה. משא שממון רובץ על הלב. ובבית מרת פינקל חום ואור נעים. שותים טה מעלה הבל. לפעמים אוכלים ביחד גם ארוחת הערב. הילדים משתובבים וממלאים את הבית בקולות עליזים. הילד הבכור עולה על ברכי ה“פאַן” ומשתעשע בשרשרת הזהב שלו, התלויה על חזיתו. הילדה מסירה את משקפיו מעל עיניו. גם הוא עושה מעשי־נערות, משתעשע אתם ושורק להם בשפתיו. האם מביטה בנחת על הגבר המשתעשע בילדיה העליזים. לפעמים משחקים בקלפים ובעת המשחק, כמו מבלי משים, נוגעות ידיו בידה ופניה מתלהטים. הוא מקריא לפניה מתוך איזה עתון או ספר התולי. השקט והנועם במעונה. עם בואו יוקל מעט משא הלב וסרה עקת הבדידות. בכל פעם איזו חדשה אחרת בפיו. כל היום היא מחכה לקראת בואו. בקוריו נעשו לה לצורך…
באחד הערבים הללו, אחרי אכלם את סעודת הערב ושוחחם זמן רב נפל מבטה עליו, והפעם ארך המבט יותר מכפי הרגיל…היא ראתה בו גבר אמיץ, גבה־קומה, בעל מבט מלא עוז ואנרגיה. הוא הרגיש במבט זה וזרם דם עבר מלבו לראשו. עיניו נתערפלו רגע, מוחו נתבלבל, ונשאר יושב הלום־דם מבלי דַבר דבר. היא השכיבה את ילדיה ושבה אל חדר־האוכל וישבה נשענת על הספה הרחבה והרכה, לבושה חולצת־בית דקה ורחבה בעלת שרוולים קצרים. הוא התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה וכמו, מבלי משים, התישב גם הוא על הספה, על ידה. השעה היתה מאוחרת. הוא נזכר בביתו השומם והקר, ברחובות האפלות והמרופשות, ורעד עבר בבשרו. מבלי חשק קם ממקומו והתכונן ללכת הביתה. ברגע הזה נשמע קול חיל שכור מן החוץ. מפיו נתמלטה, מבלי חפץ, נהימה של אי־רצון. היא הבינה ללבו, רחמה עליו והציעה לפניו ללון הלילה בביתה. הוא סרב קצת, וביחד עם זה השתקע עמוק בפנת הספה הרכה ופנוק רך עבר בבשרו. הם נשארו עוד יושבים שעה ארוכה, משיחים בענינים שונים, ואיזו אינטימיות מיוחדה היתה הפעם בשיחתם. אור המנורה הלך וכבה. צללים עטפו את עבר הקיר שעל ידו עמדה הספה. רעידה קלה עברה בבשרה וכתפיה זעו. היא קמה והציעה לו משכב על הספה והיא גופה נכנסה אל חדר משכבה.
בלילה התעוררו לקול רעש מחריש־אזנים, שהגיע מן הרחוב. נדהם קפץ מעל משכבו. גם היא קפצה נבהלה מעל המטה, התעטפה עטיפה קלה ומהרה אל חלון חדרה, הרימה קצת את הוילון, ולפני עיניה נראתה להבת־אש גדולה על פני השמים ונשמעה תנועת־בהלה חזקה מן הרחוב, שעטת פרסות סוסים וחריקת מרכבות־תותח ועגלות־צבא על פני האבנים. הוא דפק על דלת חדרה ונכנס אליה במבוכת בהלה, עמד על ידה אצל החלון, מציץ דרך הוילון המוּרם, מרגיש את הלמות לבה, דרך כתנתה הקלה הדבוקה לגופה ואת רעידת בשרה החם והנודף ריח נקבי. כמו מבלי משים, בכדי להראות לה על האופק הדרומי, ששם התלקחו לשונות־אש לוהטות, אחז בקבורת ידה המלאה ולא הרפה עוד ממנה. גופה הרענן והרך נמשך אליו כמו גוש גומי והיא נאחזה בזרעותיו. הקולות מן החוץ הלכו הלוך ורפה ולהבות האש נדעכו. וילון החלון הורד ושניהם נשארו בחדר־משכבה האפל והמחניק בפנוּקו…
- - -
כאשר הוילון המשוזר הואר באור קלוש בוקע מן החוץ, התעוררה רוניה נדהמה מהכרת הנעשה, אבל בנפול מבטה על הגבר בעל הכתפים המוצקות ושער הראש השחור והפרוע, נרגע לבה. היא השליכה עין על הילדים הישנים במטתם הקטנה וידעה, כי יתמותם חלפה. היסוד, שנשמט מתחת לרגליה בפרוץ המלחמה, הושב שוב למקומו.
הקת מנגני הצבא עברה בחוץ ומתוך חצוצרותיהם פרצו קולות מעודדים וחזקים. דרך החלון נראה אודם השמש בעלותו על חוג השמים בבשרו יום קריר ורענן שפוך־זוהר. באבריה המפונקים עבר גרוי נעים…
המנוחה שבה אל נפשה.
* * *
שני עולמות
מאתיקיר ורשבסקי
המלחמה היתה בּעצם רתיחתה. יומם ולילה רעמו כלי־התותח, מכונות־היריה ויתר כלי־משחית כמגינה איומה של אבדון ותפתה. אדי עשן וערפל כסו את פני השמים. בבורות ובשיחין, במחפרות ועל־פני השדות התגוללו פגרי בני־אדם וסוסים, שלדי עצמות ואברים כרותים ויהיו לברות לעורבים ולשאר עופות טורפים. שורות שורות זנקו המחנות לקראת מטר הכדורים, שביבי הפצצות ורמוני־היד, וכעמרים מאחרי החרמש כרעו לטבח. השורות הצפופות נעשו נבובות וריקות ואחריהן באו מחנות חדשים, שמלאו את מקום החסרים. עשרות אלפי איש ישבו להם מכוּוצים בתוֹך החפירות הלחות, המלאות שלוליות של מים וטיט, קבורים חיים בתוך האדמה, דוממים ומחרישים ונכנעים לגורלם. מלאך־המות מתהלך ביניהם וקוצר על־ימין ועל־שמאל, ויסורים אין־שעור וענויים אין־ערוך נחנקים בתוך מעבה האדמה לקול תרועות קני־הרובה ושריקות אבני־הבליסטראות. לפרקים היו מגיחים ממאורותיהם, מתפזרים על־פני השדה עם הכידונים בידיהם נגד האויב הבא לקראתם, ושבים אחרי־כן בכידונים מאָדמים בדם קרוש ונוצץ. כל יושבי הסביבה נסו על נפשם ובתיהם היוּ לשרפת־אש ולאודים עשנים. לא נשמע גם קול קריאת התרנגול ויללת החתול, רק כלבים שוטים היו עוטים על הפגרים, מריחים ומחטטים, מגרמים עצמות ושולחים לשון אדומה מדם.
נדמה, קץ העולם בא. כלו החיים ואפסי בני־אדם. נמחו כל הזכרונות, תמו לעד, ונשאר רק שדה־קרב על בלהותיו. היו בעולם, באיזה זמן מן הזמנים, מיני בני־אדם עוסקים וטורחים, אוכלים ושותים, נושאים נשים ומולידים בנים, עוסקים בישובו של עולם, גרים בבתים וישנים במטות תחת שמיכות רכות, מתעגנים ומטילים בחוצות; היו לפנים ערים וכרכים, גנים ופרדסים, ובהם מתרוצצים אנשים לבושי הדר, בעלי קומה זקופה ועינים מאירות, אבל כיום אין זכר למו. הם ספו תמו ומכל שאונם והמונם נשארו רק חרבות בתים, שדות מלאים חריצים ושיחין, בורות וחפירות מוקפים חוטי־ברזל דוקרים, בני־אדם הורגים ונהרגים, שירת מכונות־המות בלוית יללות הפצועים ונאקות המפרפרים והגוססים, רוח דומן וגללי אדם ובהמה, הבל־דם ואדי־פגרים מחניקים.
אברהם הֶלמן, חיל צעיר, שנלקח למלחמה מיום הראשון להתפרצותה, נמצא בשדה־הקרב למול פני המלחמה זה חדשים תמימים. בימים הראשונים עוד שועה נפשו לחיים; האינסטינקט של הקיום התקומם בו בכל עוז. נפשו היתה חרדה ועיניו קמו בחוריהן מבלהות המות, בראותו את החללים והפצועים, שאבריהם שותתים דם. הוא הרבה עוד להרהר בקרוביו ובני משפחתו; חלם עוד על שובו הביתה ועל החיים, אשר מעבר לגבול המלחמה. הוא הרבה לכתוב מכתבים אל אבותיו ואל חבריו, לתאר להם באריכות את מקרי המלחמה ואת כל אשר עובר עליו. אך מעט מעט נתּקו אחד אחד כל החוטים המקשרים אותו אל החיים; נשרפו כל הגשרים המחברים אותו אל העבר. הוא המעיט מיום ליום לכתוב מכתביו ולהרהר את הרהוריו. הוא לא הוסיף עוד לקוות לעתיד, עד אשר לבסוף נכנס כולו אל תוך ספירת המלחמה, זכר עבָרו טושטש ועורפל עליו, עד אשר חדד כליל. לבו התקשה ויהי לאבן. מראות הזוועה של הקרבות, פגרי האנשים ונאקות המתבוססים בדמם לא הרעידו עוד את מיתרי לבבו. הוא נכנע לגורלו, התפשר עם המות. הוא ידע, כי החיים נתונים לו עכשיו רק לשעה ולרגע ובאחד הרגעים האלה יפול גם הוא בנופלים ויהיה כלא־היה.
יש שהיה הולך ימים על ימים מהלך מאות פרסאות בתוך טיט מזוהם, מבלי אכול דבר ומבּלי תת שֵנה לעיניו. כתנתו לעורו בלויה ושחורה כּשחוֹר אדמת החפירות, מראה פניו כדונג ויבשים הם כגויל, רגליו צבות וכבדות. ובכל־זאת היה יכול לגרור אותן יום ולילה בלי־הפוגות ובלי הרגיש כל לאות. ורק כשנתנה הפקודה “להנפש!”, היה נופל על האדמה ושוּקע כרגע בשנה עמוקה וכבדה. ונדמה היה לו אז, כי לולא היו מעוררים אותו, היה יכול לישון עד־עולם. שריקות הכדורים ויללות הנפצעים היו בעיניו דבר רגיל ומובן כשריקת הרוח בלילות. להפך, אם עבר יום מבּלי שמוע את מנגינת המות, היו אזניו מצלצלות לקול הדממה העמוקה כאלפי פעמונים רועשים, ואיזה פחד טמיר היה גנוז בדממה הזאת. הוא נהפך לחלק קטן של המכונה הגדוֹלה הנקראת “מלחמה”, כרובה אשר בידו או כמעדר, אשר בו הוא חופר את אדמת החפירות; חוליה קטנה בתוך שלשלת ברזל ודם, ההולכת ונמשכת על־פני ארצות רבות ומדינות רחוקות, ובאיזו מן השעות תתקלקל גם החוליה הזאת, כמו שהתקלקלו כבר רבות כמוה. ואף פעם לא עלה לפניו זכר החיים שלאחר המלחמה. הוא התיחס לחיים בשויון־נפש גמוּר.
להפך, לאחר קרב ארוך, בשעה שרבים מן ההולכים על־ידו נפלו חללים אחד אחד והמות שת קצירו בכל אשר מצא, הבהבה רגע במוחו ההכרה, כי הוא עודנו חי, ולא רגש של שמחה מלא אז את לבו, אלא איזה רגש מסתורי עמוק; מה לו, למות, שפּסח עליו? איך זה אפשר, שהוא עודנו חי? והוא ראה את עצמו במצב משונה, מצב של איזה יציר פלאי, התלוי בין החיים והמות…
* *
פעם קרה מקרה מוזר: פלוגתו, שנחלה מפלה גדולה ושנשארו ממנה רק אנשים בודדים, קבלה פקודה להסוג אל מאחורי החזית, לנוח מעט ולבלות שם זמן־מה, עד שתתמלא פגימתה בחַילים חדשים. ולא שמחה עוררה בקרבו הפּקודה הזאת, אלא תמהון גדול, תמהון הבא מתוך שנוי פתאומי באופן־חיים רגיל. ועוד באותו היום הוא עם שארית הפלֵטה, אוּדים מוצלים מאש, מתוך החפירות ונסוגו אחור, בפעם הראשונה לא מתוך ריצה ובהלה בשעה שהאויב רודף ושולח את חצי המות, אלא מתוך הליכה אטית ובוטחת – אל מקום חניַּת־צבא באיזה כפר נדח וחרב למחצה.
וזרות גוררת זרות. כעבור זמן־מה, לאחר נוחו מעט, נקרא למפקד־הגדוד ונשלח בדבר ענין צבאי אל הכרך הסמוך.
עוד בנסעו במסלת־הברזל היה נדהם למראה עיניו. הוא ראה פתאום עולם חדש ונפלא. היה לפנות־ערב. אור־חשמל קלוש עטף את הקרון עם הנוסעים במעטה רך. הוא ישב על אחד הספסלים בבגדיו הבּלוּים ובגופו המזוהם, ולפניו ולצדדיו ישבוְ אנשים מפוטמים, לבושי הדר, בעלי לחיים אדומות ומלאות, עלמות ענוגות ונשים צעירות מעוּטפות אטון רך ומשי ומפטפטות בחן עם צעירים היושבים לצדן. שלות־נפש שפוכה על כל. הבחורים מכבדים את העלמות בטבלאות־שוקולדה כרוכות במעטפות אדומות ועליהן אותיות מוזהבות בולטות. ריח־בשמים עדין נדף באויר. נושא שיחתם היה; מיני רכילות על פלמוני ואלמוני, המחזה החדש בתיאטרון הגדול והמזמר האיטלקי המפורסם, שהשמיע אתמול את זמרותיו באולם־הקונצרטים. נוסעים אחדים הוציאו מתוך צקלוניהם לחמניות לבנות וטריות, משוחות בחמאה ומכוסות בפרוסות גבינה שויצית, לועסים להנאתם ושפתותיהם משתמנות ומבהיקוֹת. הוא ישב שומם, מבלי הבין מה שלפניו: האמנם עודנו מתקיים אותו העולם, שהיה לפני המלחמה, בלי שנוי כל־שהוא? האמנם נשאר הכל כמו שהיה בלי תמורה?
הוא ירד מעל המרכבה. האור הבהיר של עשרות מנורות־האלקטרון, טפוף אלפי רגלים על־פני רצפת בית־הנתיבות החלקלקה, שאון נשיקות, חבוקים וגפופים של הנפגשים, גרוּד הכסאות דרך חרות וחוצפה, צלצול הכוסות והמזלגות של המזנון, ההבל החם והערב של המאכלים והמשקאות, הרחבת־הדעת של הסועדים וכל אותו השאון המעודד והתאווני של בית־נתיבות – כל אלה הכו את לבו בתמהון. הוא יצא את בית־הנתיבות וסער החיים גרף אותו והדהימו מבלי דעת את נפשו: המוני אנשים ונשים מטיילים וממלאים את המדרכות, אור־אלקטרון שפוך על כל, אור רך וכחלחל מלטף ומרגיע, טרַמים מצלצלים, כרכרות דוֹהרות, אוֹטומובילים צורחים, מתפתלים כנחשים לאורך הרחובות ובהם פקידי־צבא עם נשים צעירות, חבושות מטפחות שחורות לראשן, שקצותיהן מתבדרות באויר; אותיות־חשמל מתבלטות ושוקעות, מזדקרות ודועכות בתוך שלטי־הרקלמות שעל־פני הקינמטוגרפים; פקידים, לבושים אפודות־עור שחורות ומבהיקות, הולכים שלובי־זרוע עם אחיות רחמניות, שצלב אדום תפור על חוּלצותיהן כנגד הלב; עלמות־חן צועדות זקופֿות ומחיכות לתוך עיני העוברים. גן־העיר מלא מטילים ועל הספסלים יושבים זוגות, עלם ועלמה, איש ואשה, מתעלסים באהבים, מתלחשים ונושקים בלי התבושש. חלונות־הראוה של בתי־מסחר־התכשיטים מזהירים באש־פלדות ובזיקי אור כחלחל־ירקרק מן המרגליות וכלי־הכסף והזהב; מחלונות בתי־האוכל נשקפים נקניקים שמנים ולחמניות רעננות ורכות, בקבוקי יין אדום ושאר מיני מטעמים. אל שולחנות־השיש של בתי־הקהוה יושבים מאות אנשים, ריח קהוה נעים נודף משם בלויות קולות כנור ופסנתר. האם איננו חולם חלום?…
הוא מתהלך ברחובות העיר. כבר שכח את משלחתו, שלשמה בא הנה. הוא גרר את רגליו העיפות וגופו הכבד, מבלי דעת מה אתו. עיניו כאבו משפעת האור, אזניו כבדו מרעש החיים וראשו עליו כגלגל. רק לאט לאט התחילה מהבהבת באיזה תא נסתר במוחו אותה ההכרה שלפני המלחמה ועיניו נפקחו פתאם לראות את הנעשה סביבו. וההכרה הזאת גזלה את מנוחת נפשו, מנוחת המות והאפּטיה, שהיתה שפוכה עליו, ופרשה על לבו עצב נורא. ומעט מעט עבר העצב והיה לקובלנה והתמרמרות עזה: האמנם כל אלה, הממלאים עכשו את הכרך, אינם מרגישים את הנוראות וענויי־הגיהנום שאין דוגמתם, אשר בשדה־הקרב? האמנם אין לבם מכה אותם על אטמם את אזניהם משמוע את קול יללות הנפצעים והגוססים אשר שם? והאמנם אינם נחנקים בכוס יינם ובשמן נקניקיהם בשומם אל לב, כי שם, לא הרחק מכאן, בוקע שמים חלחול הגרונות של רבבות האנשים הנוטים למות?…
ובכן, טעות היתה בידו בחשבו, כי פסקו החיים עם התחלת המלחמה; כי העולם התעטף בצעיף־אלמנות ובוכה על השכול והאבדון ועל המתענים ביסורי שאול; טעות גדולה ומרה. לא, שני עולמות הם זה אצל זה. ובאותה שעה, ששם השמים מכוסים בענני דם ודמע והאדמה נרפשת ממוחות ממוזמזים ודלוחים, השמים פה זרועים כוכבי־נוגה ויין אדום ומפעפע נשפך על האדמה; בשעה ששם בני־אדם שוכבים בחפירות לחות בחשכה כצפרדעים בתוך בצות והמות מרחף מעל לראשם – שוכבים להם פה האנשים סרוחים על ערשותם ומתענגים על רב טוב. נורא ומוזר כאחד!
ומדוע־זה, נתקעה שאלה מרה במוחו, נפל הגורל דוקא על אלה אשר שם לשאת יסורי־השאול, בעוד אשר אלה מוצצים את כוס־החיים עד תומה? הלא גם אלה אשר שם לא חטאו ולא פשעו במאומה, שיהיו נדונים למיתה; הלא רק מקרה הוא הדבר. על־פי מקרה הובלו אלה לטביחה כעגלים, ואלה – להנאת החיים ותענוגיהם; על־פי מקרה נתחלקו האנשים לשני מחנות: מחנה הנדונים לעלות לגרדום ותו־המות על מצחם, ומחנה השלוים והשבעים, השוכבים להם חבוקים בזרועות אהובותיהם על מצעות רכים ומבושמים.
ורק על־פי מקרה נמצא גם הוא שם ולא פה. ולמה נפל עליו הגורל להיות דוקא בין האמללים? במה הוא גרוע מאלה פה? זוכֿר הוא, כי היו לו הרבה דרכים להחלץ מן הנשלחים אל החזית והיו לו הרבה אמתלאות ותואנות להשתמט מסכנת המות, כמו שעשו רבים מחבריו. אבל הוא חשב את זה לחטא נורא, להיות נס מן המערכה בשעה שאחרים הולכים לשפוך את דמם.
והוא מתהלך פה כאבל בין השמחים. הוא מרגיש את עצמו כל־כך עלוב ודך בתוך קהל החוגגים והשמחים. כולם מתרחקים ממנו, לבל יטנף אותם במלבושיו המגואלים. בנות־החן אינן מזכות אותו במבט־עינן היפה ובבת־צחוקן המעודנה. כן. הוא בן המחנה הראשון, שאין לו רשות לבא הנה, לקהל־חוגגים זה.
* *
הוא עובר על־פני בית אחד, ששערו מוּאר באור־חשמל מזהיר, שלט גדול מכריז באותיות גדולות ובולטות: קפה־שנטן “אלדוֹרדה”, ועשרות אנשים נוהרים לשם. גם הוא נגרר אחר ההמון ונכנס.
האולם הגדול והנהדר היה מלא שלחנות קטנים, מכוּסים בּמפות לבנות, ואליהם מוּסבים אנשים ונשים, אוכלים ושותים ומטיבים את לבם. האור הגדול השופע מעשרות המנורות וכל אותו הגהוץ המבהיק אשר מסביב מסמא את העינים. אל שולחנות אחדים יושבות נשים צעירות בּודדות, מקוּשטות ומפוּקסות, מגבּעות גבוהות חבושות לראשיהן, והן משליכות מבטים עזים לכל עבר ועיניהן מבריקות ויורות זיקים. ראָיי־הזכוכית הלטושים, שקצותיהם זורקים ניצוצות־אש מלאי שפעת צבעים, אוחזים את העינים בהראותם אולם לפְנים מאולם עם כל הכבודה אשר פה. על הבימה יושבת מקהלת מנגנים ומנגנות ומשמיעה זמירות צועניות. פעם בפעם עולה עליה אשה, לבושה שמלה קצרה עד לברכים, ומדקלמת קופלטים שנונים בדברים שבינו לבינה, המכסים טפח ומגלים טפחיים… הוא נכנס מבויש במעיל־החילים הבּלוּי שלוֹ, משליך מבטים תמהים לכל צד, לבסוף מוצא כסא פנוי בפנת האולם ויושב עליו.
ראשו עליו סחרחר. כל אשר מסביב נראה לו כמו מבעד לערפל קל. מוחו אינו קולט מה שעיניו רואות. הנה אנשים יושבים להם בהרחבת־דעת משונה כּל־כך; כל אחד חושב את־עצמו ליצור נכבד בעולם, שהכּל לא נברא אלא לשמשוֹ; הוא מקפיד על כל רבב שעל בגדו ועל כל תנועה מתנועות אבריו. הנה ערך כה גדול לאדם פה. ושם, בחזית המלחמה, האנשים נהפכו לחיות רעות, כבר סר מעליהם צלם אלהים, טורפים ונטרפים, מתנפלים בשאגת־פרא על טרפּם ונופלים בעצמם פגרים פגרים – ומותר האדם מן הבהמה אין…
המלצרית נגשת אליו ושואלת לחפצו.
– כוס יין חריף, – דובבות שפתיו. ומתפלא הוא על המלים הללו, שיצאו מפיו כה ברורות.
היא עקמה מעט את שפתיה, השליכה עליו ועל בגדיו מבט מלא חשד, הניעה בראשה תנועה של השתוממות, וכרגע נעלמה לבין יתר השלחנות והכסאות.
כעבור שעה ארוכה הוגשה לו כוס־יין. הוא לגם לגימה מלא פיו, ועם כל לגימה חש, כי גופו נעשה כה קל ונוח, כאלו היה מרחף באויר. חום לוהט עבר בבשרו וגרויים נעימים פעפעו בדמו. הוא הרגיש בקרבו אוצר גדול של הרגשות וצורך כביר להריק את האוצר לפני הקהל הזה, שיצלצל באזניו כאלפי פעמונים מבּלי תת לו מנוחה.
ופה קרה דבר נפלא:
הוא צוה למלצרית להגיש לו עוד כוס־יין אחת. היא מאנה ודרשה ממנו במפגיע לשלם מקוֹדם את מחיר הכוסות הראשונות. ואז תקף אותו כעס נמרץ, דמו רתח בקרבו, חושיו נתבלבלו ופיו הצליף עתרת מלים עזות וקשות, מלאות זעף וקצף, בלוית שאגות נוראות, כיוצאות מפי משוגע.
וכרגע והמסבים אל השלחנות, הזוגות המתעלסים, הנשים הבודדות, יחד עם מקהלות המזמרים והמשרתים והמלצריות עזבו את המקום ומהרו לאותה פנה, נדחקו ונצטפפו אחד ליד השני, אחד על־גבי השני, כפקעת־גופים גדולה, בעינים סקרניות, בשחוק קל על השפתים השמנות, בהבעת פניִם טפשים, ואזניהם קשובות לקולות הנוראים המנסרים בחלל האולם:
— חה־חה־חה!… כסף היא דורשת, כסף בעד יין. לא, לא יין הוא זה, אלא דם, דם אדום מבעבע, דם הלב והמוח, דם האברים הכרותים והמושלכים בבורות ובשיחין. הנה נתקבצו ובאו הנה ראשים, ראשים כרותים וראשים מדולדלים תלוים על העורף, הנה שאר האברים: ידים, רגלים, מלתעות שינים, קרבים נשפכים, וכל אלה צפים בתוך נחל־דם יחד עם סוסים, שוורים ובהמה רבה. שני עולמות הם, עולם הדם והיין. שם, בחזית, מרוטשים אנשים לאלפים וגופיהם שותתים דם, בכדי לתת את היכולת לכם פה לזלוֹל ולסבוא יין. כסף היא דורשת, כסף בעד דם. חה־חה־חה!… הנה תכף תנתן הפּקודה להשתער עליכם ברמחים וכידונים וכולכם תסתובבו פה רגע באויר, ואחר תפלו מתבוססים בדמכם. חה־חה־חה!…מה־נהדר יהיה המחזה!…
ובדברו השתער מלא־קומתו באגרופים קמוצים על אחד הראיים הלטושים ונפץ אותו לרסיסים.
צעקה רבה התפרצה מפיוח הנאספים. חלפה הסקרנות מעל העינים, סרה בת־הצחוק האוילית מעל השפתים וההבעה הטפשית מעל הפּנים השמנים, ומקומן לקחו חמה וזעף על האיש, שבא להשבית את שמחתם ולשפוך את הקתון על פניהם. בעל־הבית בא במרוצה עם חברת משרתיו ועושי־דבריו: סקנדל! שערוריה! להשליכו החוצה! למסרו בידי הפוליציה! ושעה ארוכה היה האולם כמרקחה
* *
כשנתפכח הֶלמן משכרונו ופקח את עיניו, ראה את בגדיו והם מלוכלכים ומטונפים באבק ורפש, מאפו וממצחו נוזל דם, בראשו כאב עצום, בפיו טעם לפגם, והוא מובל בידי שוטרים מזוינים בתוך הרחובות הדוממים והאפלים למחצה של הכרך הנרדם….
* * *
הנשׁיקה
מאתיקיר ורשבסקי
יום־קיץ מזהיר בּעולם. מעל חודי המגדלים ומדרוני הכפות של בּתי־התפלה השונים וגגותיהם המצופים מתכת מבריקה, נתּזו רבבות ניצוצות־אש ואבק־זהב, שהתערבו עם עמודי אבק־הזהרורים, שהתרוממו מאדמת הרחובות השוקקים מהמוני אדם רב. נצנצו באויר העולם זכוכיות השמשות בהפתחן לנוכח זהרי השמש, שיש כתלי הארמונות, צבעי עשת האוטומובילים, ברק־השחור של המרכבות הדוהרות, צבעוני הסוככים שבידי הנשים הצעירות, עתרת הגוונים של אבני־החן, תכשיטי הכסף והזהב שבחלונות־הראוה ולהבי הפרחים בידי המוכרות בצדי הרחוֹבות. הקריה היתה מלאה רעש ותשואות משפעת המטילים, ההולכים לתומם ולרגלי מסחרם, מצריחות האוֹטומובילים, מצלצול הטרמים, מחצוצרות הפרשים של מכבי־האש ומכל שאונו והמונו של מיליון האוכלוסים, הממלא את חומות הקריה, רחובותיה ושווקיה עד אפס מקום.
השלטים הגדולים והמוזהבים של בתי־המלון המרובים, בתי־הקהוה המפוארים, בתי־הקינו והתיאטרונים ושאר מקומות החשק והתענוגים משכו ברשתם את העוברים ושבים וקראו להנאת החיים. האותיות הגדולות, הבולטות והמזהירות, הכריזו על סער החשק ותסיסת הדם באברים. מתוך בתי־קהוה השרוים באפלולית נעימה, עולה ריח הקהוה החריפה והנעימה כאחד עם ריחוֹת הבושם של הנשים העדינות וקרירת השיש הלבן של השלחנות הקטנים, עיני עלמות־החן, המטופפות על המדרכות, בחולצותיהן השקופות ובתנועות אבריהן הגמישות, בוערות בברק לוהט וקודח. ריח גזרי־העץ, המשובצים בתוך רצפת הרחובות והמרובּצים בקלוחי מים, עולה באף ומגרה את עורקי הנחירים לעטישה. נערות צעירות, מתוקות ורעננות, עם ספרים ומחברות תחת בית־שחין, בפטפוטי מלים צוהלות ובתנועות־חן נחפזות, מטילות ברחוב. מלצר בית־קהוה, גלוי־ראש ולבוש סינר לבן, נושא בידו כוס־טה אדומה על טס־כסף נוצץ, מתהלך ליד קירות הבתים על המדרכה ונעלם בדלת חנות לקונפקציה של נשים. עלם ועלמה הולכים צפופים וכף־ידה הקטנה והענוגה מהודקה בתוך ידו הוא. מי־הסודה שבכוסות־הזכוכית, המושמות בתוך ספלי־כסף אצל עגלות־היד שעל פרשת דרכים, מפעפעים ומעלים אבעבועות פורחות ואדים תוססים. עלמות עדינות מחוטבות הדר, העומדות בתוך דלתות־הזכוכית הגדולות של החניות, מתחרות עם פסלי הנשים העשוים חומר והבּוּבּוֹת הגדולות, העומדים לראוה בתוך חלונות בתי המסחר לתלבושת נשים.
בפנת אַחד הרחובות המפולשים וההומים מאדם רב נזדקרו ונתעכבו בעצם מרוּצתן שפעת כרכרות, מרכבות, אוֹטובוסים, אוֹטומובילים, אוֹפנַים ושוּרה ארוכה כנחש עקלתון של טרמים וגם המוני אנשים אצים ורצים, הולכים לרגלי עסקיהם וסתם סקרנים. החיים עמדו בעצם זרמם, מבלי לפנות ימינה או שמאלה. זה אל זה שואלים, זה לזה תמהים, ופתאם נודע הדבר: ברחוב הארוך, החוצה את זה, עוברת שורה ארוכה של עגלות־צבא בעלות־אופנַים מלאות ארגזי־כדורים, חציר לבהמות ושאר תשמישי צבא בשביל המחנה הנלחם לא הרחק מן הקריה. שעת מלחמה בעולם והאויב כבר עומד ליד הדרכים המובילים לשערי הבירה. בעצלתים מתנהלת שורת עגלות־הצבא, מאובקות ומלוכלכות, בחריקת גלגליהן היבשה והצורמת, בדפיקת פרסות סוסיהן המסומרות, סוסי סיבּיריה הקטנים והעבים, בעלי זנבות קצרים, שפקעת־שערות עבותות ברגליהם, ליד פרקי העצמות, ועל העגלות עברו רב של חיילים, ילידי ערבות רוסיה הגדולות, בני קלמיקים, קירגיזים, בּוּריַטים, טטרים, מולדבים ואוּקראינים, לבושים בגדים קרועים ומטולאים, בעלי פנים עיפים ומורגזים ועינים חרבות ועששות. הרכבים, מנהלי הטרמים, השופֵרים הרוכבים על האופנַים והנוסעים בכרכרות, רוגנים בלבם על החילים המתנהלים לאטם, החוסמים עליהם את הדרך ומפריעים אותם במהלכם. העינים סוקרות למרחוק, לקצה השורה, לראות, אם היא הולכת וקרבה לקצה. ובראותן, כי אין קצה לעגלות ואין סוף לחילים, הן מתמלאות רוגז והפה רוטן ונוהם.
בין שפעת המרכבות, שנדחקה ועמדה בלי זוע ממקומה, היתה מרכבה אחת מהודרה בעלת אופני גומי רך, חבושה לשני סוסים אבירים, ובה איש ואשה, צעירים לימים, אַרנולד ולוֹטה, לבושים הדר, מבושמים, הלוּמי תאוה עצורה כאנשים עברם יין. הם נסעו עתה לסעודת מרעים, שנערכה באחד האולמים של בית־המלון הנהדר “אימפּריַל”. היא ישבה מכוָצה בפנת המרכבה הרחבה, נרעשה והוזה, קצות כתפיה רועדות ואשכלות שדיה מתרוממים, פניה נתונים בתוך צרור פרחים שבידה, והוא, שכור־חשק, פניו מָפנים אליה, עיניו קודחות באש תאוה, נשימת אפו לוהטת ופיו מציף אותה המוני פרַזות, מחמאות ושפע דברים רכים וממוזגים בתוגת־אהבה. הוא לא ראה דבר ולא שמע דבר, אלא כולו היה שקוע בתוך עיני־התכלת המאירות והמתוקות אשר לבת־זוגו ואל הנפש האהובה והעדינה, המבושמה והאורירית, הנשקפת בחטוב אבריה הענוּגים מתוך האטון הדק והקל, היושבת בעומק הפנה האפלולית של קטיפת־השחור, כחולמת בהקיץ, לקולות הלמות פרסות הסוסים הרתּמיות ותעופת העדנה של האופנים הקלים. אך פתאם – והנה חדלה הדפיקה הנעימה והרתּמית של פרסות הסוסים על רצפת אבני הרחוב. הוא הציץ החוצה ולעיניו נראתה שורת עגלות־הצבא, החוסמת את הדרך, והמוני המרכבות והכרכרות ושלשלת הטרַמים, מבלי מוצא מן המצר. כמקיץ מחלום הביט סביבו בעינים אחוזות קוּרי־הזיה, הוציא מתוך כיס בגדו את שעון־הזהב שלו והנה כבר הגיעה השעה הששית, השעה המיועדה לפתיחת המשתה. הוא נתמלא חמה עזה, קם ממושבו, ירד מעל המרכבה, צעד על הרחוב שנים־שלשה צעדים, מבלי מצוֹא לו מקום־מנוחה, רטן בפיו, באותו הפה, שלפני רגע זרמו מתוכו המוני מלים מתוקות מלאות רגשי־אהבה כבירים, ופלט קללות נמרצות לתוך אויר העולם. הוא חשב מחשבה לעזוב את המרכבה וללכת רגלי, אבל בהשליכו את מבטו לפנים ולאחור, ראה, כי נתון הוא כבתוך פקעת חוטים סבוכים. הוא העמיד רגל אחת על שלב המרכבה ואת השניה על אדמת הרחוב, ובמצב כזה עמד שעה ארוכה מלא רוגז אין־אונים. לרגעים הביט על שעונו ועיניו חשכו לראות, כי העת חולפת במהירות ושהוא כבר אֵחר את מועד פתיחת המשתה. הנה השלך השליך את כל יהבו על הנשף הזה; לאחר נפתולי־אהבה במשך ימים רבים ללא־הצלחה עלה בידו סוף־סוף לקנות מעט את לבה; הוא מרגיש, כי בימים האחרונים היא, לוטה, הולכת ונמשכת אחריו, והוא קוה, כי היום, בעת המשתה, יעלה בידו להגיע למרום גדולתו ולקחת את לבה, והנה – מפריע שלא פלל לו כלל!… הוא עומד ומביט אל החילים היושבים להם במנוחה מאוּבּנת על עגלותיהם, מלוכלכים מרפש ואבק, אפּטיה שפוכה עליהם וצל המות נשקף מעיניהם, ולבו מתמלא זעם. הנה הם, הם, המביאים נעימה זרה לתוך חלום חייו, דיסהרמוניה לתוך נגינת האוֹשר, טוֹן עכור ודלוּח לתוך הקטיפה הרכה של עיני־השקד אשר לבחירתו.
בית־המלון “אימפּריאַל” היה בנין ענק נהדר בן שש קומות מלא מאות חלונות. הבנין עמד איתן בכבודו ומשאו ובברק השֶׁלט הגדול, התלוי למעלה ומכסה את רוחב כל החזית ומכריז באותיות־זהב בולטות על עושר החיים ושפעת התנועה אשר בקרבו. חדריו ותאיו הרבים הכילו בקרבם המון רב ומגוּון מכל ארץ רוסיה הגדולה והרחבה וגם מארצות אחרות. ערב־רב של פרצופים ומיני בריות משונות. כל תא ותא היה מסתיר בקרבו מאורעות ומקרי־חיים שונים ומיני בני־אדם עם מאוייהם המרובים: סוחרים רוסים מכל המינים, הדתות, השבטים והגזעים של ארץ זו, פקידי־צבא גבוהים ונמוכים, להקת משחקים נודדים, סטודנטים, סופרים, קורספּונדנטים משדה־המלחמה, זונות, תּירים, קבלנים, הולכי בטל, המון נקוד וטלוא. בין התאים האלה היו גם אוּלמים אחדים, רחבי־ידים, שהיו נועדים לסעודות מרעים, משתי־שמחה, נשפי־חשק וכיוצא באלה. הפרוזדורים הארוכים והאפלוליים למחצה, שהיו מוארים באורות אלקטרון קלושים, שוקקוֹ מהמוני אדם צועדים על המרבדים הרכים, הפרושים על הרצפה והמדרגות. פעמוני הטליפונים צלצלו בכל עבר בלי הרף. המרימה התרוממה וירדה חליפות עם קהל רב וכבוּדה רבה. עולם קטן התכנס לתוך כתלי הבנין המוצק הזה, שעמד בכל־זאת קר וקופא בכובד משאו, מבלי תת לאיש מן החוץ להציץ מה שנעשה בתוך עשרות חדריו, תאיו ואולמיו. עם התחלת המלחמה קם רק שנוי קטן: מטעם השלטון החרמה כל הקומה הראשונה ונועדה לבית־חולים צבאי.
בּשתי שעות אֵחר הזוג לבוא למשתה־השמחה. השמש כבר החלה להתקרב לצד מערב. אבק החוצות התעבה ביותר לרגלי המוני הכרכרות, המובילות את נוסעיהן אל גני־הטיול ושדרות־העצים אשר מחוץ לעיר. מגדלי הארמונות ובתי־התפלה בערו עוד באש, בשעה שבתוך בתי־החומה כבר השתרר צל נעים. השעון הגדול, התקוע בחומת בית־המלון, לנוכח המבוא, הראה את השעה השמינית. אבל מאחר שגם אורחים רבים אחרים, שנסעו בכרכרות או בטרמים, אחרו אף הם לבוא לרגלי אותה הסבה, החלה הסעודה זה לא־כבר.
המשתה היה ערוך בטוב־טעם וחן. השלחן הגדול, שעמד באמצע האולם לכל ארכו, היה מלא מאכלי־תאוה שונים, מיני מאפה, בקבוקי יין ישן, כוסות מבריקות, טסים מלאים פירות־הנגב, ממתקים ומיני סכּריוֹת ושוקלדיות יחד עם פרחים חיים וגבעולי צמחים בעלי צבעים שונים, ריח המאכלים התערב עם ריח הפרחים וריחות הבשמים והתמרוקים של הנשים למזיגה אחת. בפנות האולם עמדו דרגשים קטנים, נועדים לישיבת “זוגות” מרופדי קטיפה אדומה, ולמראשותיהם עמדו תמרים תקועים בתוך דליי־עץ ענקיים שהיו מאהילים עליהם כחופות ענפים ירוקות. מעל לתקרה השתלשלו וירדו מנורות ברונזה, שהתיזו ניצוצות זהב ואש בהשתפך עליהן קרני השמש השוקעת, והן התחרו עם הפנינים, הברילינטים ושאר אבני־החן של הנשים, עם זיקי האש השחורה או הכחוּלה של עיניהן, עם צבעי שמלותיהן הרכות, האוריריות והשקופות, ועם שחור הפרַקים המתוחים של הגברים הצעירים.
המסובים אל השלחן ישבו בנעימות רבה, כששחוק־החן אינו סר מעל שפתותיהם, איש ואשה, איש ואשה, כל אחת חוסה בצל הקוַלֵר שלה, היושב נכוֹן לעזוֹר לה בכל רגע ברב או במעט, לשרתה בכל מיני שרות, כאלו אין לו בעולמו דבר, אלא לעמוד לפניה כעבד לפני גברתו ולהנעים לה את השעות הללו שהיא יושבת בחברתו. הפה ממלל מחמאות, העינים סוקרות בסקירות ערמומיות, המשתמעות להרבה אנפין, כף־היד הימנית, מלאה כל מיני מתיקה, מוּשטה לעבר פניה בבקשה שתואיל לטעום מעט, וכל זה מלוּוֶה בשחוק מצלצל, מעוּשה קצת, המתפרץ פעם בפעם מפיות הנשים. נשמעה הוצאת הפקקים מתוך בקבוקי היין, מזיגת המשקה לתוך כוסות הזכוכית והמתכת, המשמיעה צלצול רתמי כצלילי טפות נשפכות לתוך חבית. הראשים הלומי־יין, השפתים שמנות ואדומות, העינים נוצצות בברק מיוחד, הדבורים שוטפים בקלות והם מלאים ברק ניבים נאים, פקחות לטוּשה והלצות קולעות אל המטרה. מדברים מעט רכילות ולשון־הרע על חשבון אחרים, על מקרי היום ועל עניני המשפחה של פּלוני ואלמוני. בין המסובים יושב גם ארנוֹלד ליד בת־זוגו, נרגע כולו, שקוע בים העדנה, הרכות והלטיפה החמה אשר מסביב, שואף את צלה של אהובתו וטובל את נשמתו בצחצחות העדן של עיניה הכחולות והמתוקות.
החמימות בחדר גדלה. פותחים את החלונות, הפונים אל הרחוב, וזרם אויר מתפרץ אל תוך האולם. זוגות אחדים קמו ממקומם, נגשו אל החלונות לשאוף אויר צח ולעיניהם נגלתה פּנורמה נהדרה של מרחביה, שבה מזדקרים שפועי גגות־בתים, ארובות־עשן ענקיות, מגדלים גוֹטיים וכפּות רומניות של בתי־התפלה השונים, וכל אלה מוזהבים בזהב קרני־השמש האחרונות. בקצה האוֹפק הרחוק רוקדות באויר אשים קטנות, מזדקרות לשונות־אש כחזיזים, משתלהבות ודועכות, והדים עמומים ועבים באים ממרחקים, כהדי רעמים מתגלגלים. פתאם נזכרו, כי אלה הן יריות כלי־התותח משדה־המלחמה, הנמצא לא הרחק מן העיר. פתאם נשמעה צריחת אוֹטומובּיל, הרץ ממרחק ובא ומתיצב לפני בנין בית־המלון ליד דלת הבּיאה של בית־החולים הצבאי. הוא בא במהירות הברק, כשהוא כולו מאוּבּק ומעוּפּר, נושם בכבדות וצורח באדי־קיטור של בּנזינה, ועל כרסו מצוּיר צלב אָדוֹם גדול. דלת האוֹטומובּיל נפתחה במהירות ושני סניטרים ירדו מעליו והוציאו מתוכו, על אלנקה, איש־צבא חוור־פנים כמת, חבוש בתחבשות לבנות, שפּה ושם הן ספוגות דם, נעלמו בתוך פתח בית־החולים, וכעבור רגעים מספר שבו עם האלנקה הריקה, נכנסו לתוך האוֹטומובּיל, סגרו את דלתו, הרכּב סובב בּגלגל, האוֹטומובּיל נע ממקומו ברעש ובענני־קיטור ונעלם בתוך רחובות הכרך. אך כעבור רגעים מספּר והנה בא שני, וגם הוא פלט מתוכו איש־צבא ואחריו שלישי, רביעי וחמישי, שפּלטו מקרבּם גם אנשי־צבא פשוטים וגם אופיצירים וגם ראשי־צבא…
קמה דממה קלה. המציאות באה וטפחה על הפנים. קרירות עברה בעצמות. הפנים נתארכו והעינים הביטו מבט ממושך לתוך נקודה אחת. השאון באולם נדם, בלב כל אחד רעדה איזו נימה נסתרת. אך כל זה היה רק רגע. אחד הנאספים פתח בהלצה על חשבון המלחמה, השני ענה גם הוא את חלקו, ובא השלישי והתערב ביניהם. השיחה נעשתה שוב שוטפת כבתחלה. בין־כך ירד היום. בזויות החדר שררה אפלולית. אחת הנשים נגשה אל הפסנתּר, העומד בפנת האולם, העבירה עליו את אצבעותיה הקלילות ובתוך האולם השתפך מטר צלילים ערבים ונוּגים. בלב כל אחד התחיל תוסס פתאם איזה רגש סנטימנטלי גנוז, שבקש לו מוצא. גזו החוּלין שבסעודה ואת מקומם לקחו געגועים כמוסים, שטוּפּחו במסתרים, במעמקי הלב. בנות־החן התרפקו על בני־זוגן התרפקות עיפה ונעימה, עוָיה מתוקה־עגומה עברה על שפתיהן ובמבט עיניהן דלקה משאָלה לא־ברורה. ומבּלי משים התרוממו זוגות אחדים ממקומם ויצאו במחול, מתחלה ברגלים כושלות ובתנועות יגעות, אבל מעט מעט חלף הרפיון וזוגות המרקדים היו נשאים על־פני הרצפה החלקלקה כמרחפים באויר. הידים מהודקות, כתף נוגעת בכתף, וזרם כביר תוסס באברים. האפלולית באולם מתגברת ובתוכה נשפכים לחשי־סודות ורמזי־אהבה, הנאמרים בחטיפה, אגב־רקוד, על אזני בנות־החן. הפנים מתלהבים, העינים מבריקות, צלילי מנגינות הפסנתר חודרים עמוק ללב וכל האולם מסתובב סבּוב רועש ופראי. הזוגות העיפים מרוֹב המחולות פורשים לצדדים ושוקעים לתוך דרגשי הקטיפה הרכה שבזויות האולם, וחבוקים ומהודקים, עיפים ובלי־אונים, צונחים ראשים בעלי תסרקות גבוהות ומבושמות על כתפי גברים, וגופים חמימים, רכים וריחניים, לתוך זרועות מהדקות וידים מחפּשות באוֹפל. גם ארנולד ולוֹטה בין המחוללים. הוא משתמש בהזדמנות זוּ ושופך את רחשי לבו באזני בת־גילו, מבּלי שוּם מחסום לפיו. הוּתּרה הרצועה, היין מפעפע בּאברים והפה ממלל רברבין. ופלא: אותם הדבּורים, שהיו ככה קשה לו להוציאם עד־עכשו במו־פיו ולהעבירם על דל שפתיו, שוטפים להם עכשו כה קלים ופשוטים. הוא צולל בים האושר. מי ידמה לו ומי ישוה לו. הוא מרגיש, כי צד את לבה לאהבה; היא כוּלה ברשותו. שפתיו נמשכות, כּבלי משים, אל גומות־החן שבלחייה ואל שפתותיה השושניות, אבל איזה הסוס קל עולה עוד בלב, לנסיון האחרוֹן הזה. הוא מבליג על יקוד אהבתו, מתחזק בכל כּוחו, כשלבו הולם כהלמות פטישים. ופתאם – הָדלקו מנורות־האלקטרון, שהפיצו אור נעים על־פני האולם והבליטוּ את יפיוֹ והדרו. העפעפים כאבו רגע מן האור הפתאומי. הזוגות המחוללים והזוגות השוקעים בתוך דרגשי־הקטיפה, שהאור מצא אותם באמצע סתרי־אהבתם, נשארו תחתם נדהמים, כאלו נשפך עליהם קלוח מים קרים. אבל עד־מהרה העמידו פנים שלוים, כאלו דבר לא קרה, והתחילו לקחת חלק בשיחות המתהלכות והשוטפות.
המלצרים הגישו מאכלים חדשים. נשמע שוב צלצול כוסות, מזיגת יין, פצוח אגוזים ושקדים, דבור שוטף מתוך פיות מלאים מאכלי־טעם. רק פני בנות־החן היו מבוישים קצת ועיניהן מוּרדות ארצה, מחמת הסודות ורמזי־הלחש, שנתגלו להן בעת המחולות… אחד האורחים הוציא אותן מתוך המצר בהחילו לשיר בבריטון חזק איזו אריה מאוֹפּירה ידועה. אחריו שרה אשה איזה רוֹמנס עָרב. הנאספים מחאו כף. קמה המוּלה רועשת ונעימה. לב הקרואים היה טוב עליהם. הנשף עולה יפה.
ופתאם…
–טרח… רח… טח…!!!
המנורות והשמשות הזדעזעו, הבקבוקים צלצלו על השלחן, הכוסות האחוזות בידי השותים נפלו ארצה והיין נשפך על־פני המפה הלבנה והרצפה החלקלקה. הנשים הוציאו קול צעקה נוראה. פני הגברים הלבינו כסיד. באולם השלכה דממת־מות. ופתאוֹם נשמעה, דרך החלונות הפתוחים, טיסה חזקה של אוירון ממעל לבית ושוב קולות־רעם אדירים. מעט מעט נתחוור הדבר: האוירון זורק פצצות על־פני העיר. הנשים צעקו בקוֹל לסגור את החלונות. אמיצי־הלב שבין הגברים מהרוּ לגשת אליהם וּלסגרם. ובעוד כולם עומדים נבוכים וחרדים – והנה כבה פתאום אור המנורות. מבּלי משים נסבו מבטי כולם לעבר פני החלונות. אבל גם משם לא יגוּנב אף זיק־אור אחד. ברור היה, כי בכל העיר כבה האור לרגלי התנפלות אוירוני האויב. הנשים מהרו כל אחת אל בן־זוגה לחסות בצלו ולהסתר מפני הסכנה. ובאופן אינסטינקטיבי התחמקו הזוגות אל ירכתי האולם ליד הקירוֹת ונפלו באין־אונים לתוך דרגשי־הקטיפה הצרים שבזויות. אל השלחן, העומד בתוך המרחב החפשי של האולם, לא נשאר אף אחד. האורחים וכל אשר באולם נבלעו בתוך האוֹפל כגוש שחור אחד. אין דובר דבר ואין פוצה פה. עם כל רעם של פצצה נלחצו בעוֹז גויות הנשים הרועדות אל חזה הגברים. מעט מעט חדלו הקולות, אבל הנשים עוד רעדו מתחת לארג שמלותיהן האוריריות כפרפרים.
גם לוֹטה נלחצה אל חזה בן־זוגה ורעדה כולה, כצפור נפחדת זו, בתוך ידיו החובקות. הוא הרגיש את נשימת־אפּה הלוהטת והריחנית ואת הלמות־לבה החזקה. היא נלחצה אליו בגופה העדין. מוחו נתערפל משכרון. כל הִסוס לא היה עוד בלבו. הוא השקיע את שפתיו לתוך גומות לחייה הרעננות והמתוקות ונשק לה נשיקה אחת ארוכּה, ארוכּה…
בין החרבות
מאתיקיר ורשבסקי
אני עובר בעגלה בצדי דרכים ובשבילים עקלקלים ובא אל עיר־ההרגה פ., אשר על גדות נהר אורז’יץ. דרך־המלך ומסלות־הברזל נשחתו בימי הקרבות הנוראים, שהתחוללו פה לפני זמן קצר בין שני האויבים האדירים, הגרמנים והרוסים. כשלשה חדשים עמדו פה שני המחנות מערכה מול מערכה, משני עברי הנהר, העובר ליד העיר, וזרעוּ על סביבם הרג ואבדון; כשלשה חדשים רעמו פה אלפי כלי־תותח, מכונות־יריה, רובים ושאר מיני כלי־זין; האויר רעד מאלפי רעמים, אבני בליסטראות, פצצות ורמונים, שהושלכו מכל העברים מסביב וגם ממרומי השמים מתוך האוירונים. האדמה נאנקה מכּובד המחנות וכל הכבודה אשר לרגלם. פה, בעיר הזאת, שהיה לה ערך אסטרטגי גדול, נחתך גורל הקרָב העצום על־דבר חלק גדול מאדמת פולין, וכל אחד מן הצדדים הביא את מבחר צבאותיו לקרבן, בכדי לנחול את הנצחון. מספר הנופלים במלחמה הזאת עלה לעשרות אלפים. האדמה היתה זרועה גופות מתים למכביר, מימי הנהר האדימו מדם והפגרים צפו עליהם מחנות מחנות. לאלפים נפחו את נפשם על רשת חוטי־הברזל הדוקרים, שהעבירו בתוכם זרמי חשמל, והאנשים נשארו תלוים ואחוזים בסבך קוצי החוטים החדים, מפרפרים ביסורי גסיסה, כשהם מעפילים לעבור עליהם. חלל העולם היה רוה נאקת הגוססים והפצועים וכל העיר היתה לחרבה.
חצות הלילה של ראשית סתו, לבנה ברה שטה במרומי השמים ושופכת את אורה הכחלחל־ירקרק על־פני חרבות העיר. אני יורד מעל העגלה ועושה את דרכּי רגלי בתוך השבילים, שבהם היו לפנים רחובות וסימטות. שׁמה ושאיה על כל שעל. גלים נצים ועיי־מפּלות, תלי־עפר וערמות אבנים, לבנים, סיד, טיט ומיני כלי־בית שונים. כל הבתים שרופים באש, רק פה ושם נראות עוד ארובות־עשן מפוחמות, המזדקרות מתוך החרבות. הלבנה זורעת עליהן את אורה החוַרור והן נראות כשלדי מתים, שעלו מקבריהם ותועים בין החרבות בחצות הלילה לבקש את אבדן חייהם. האויר עודנו רוה אותו ריח־המלחמה המיוחד, ריח ממוזג מהבל דם חם, מחוֹמץ־עשן ופיח, מאבק־שרפה חריף וממולה ומרקבון פגרים ואברי גוף נובלים; עוד עומדת באויר אותה היבבה הנוראה של אלפי הנפצעים והגוססים ברגעי־חייהם האחרונים, והד אותה היבבה תועה פה ונשמע מתוך המית הרוח המילל בין חורי הארובות ופרצי הכתלים, כתאניה דקה וממושכה, שנקרשה בתוך תלי־השממון. יחד עם העלמת חמימות חיי־המשפחה של יושבי־הבתים ואור המנורות הזרוּע על־פני שלחנות דשנים, נעלמו ונתערבבו גם תחומי הבתים וגבולות הרחובות. גורל אחד לכוּלם. לא נכּר ארמון לפני סוּכּת־נצרים. בין החרבות נשאר עומד שלד של איזה מגדל גבוה ומשני צדדיו יוצאות שתי כנפים כשתי כפות־ידים פרושות על־פני השממה, והיה זה כאליל־המלחמה, מפלצת המות, המוֹלך, שלכבודו הקרבו חיי אלפי נעוּרים אל פיות התותחים והוא עומד עתה בגאון נצחונו, מברך על הדם, רוצה את הקרבנות ומושל לבדו בבקעת המות.
בין תלי־העפר וגלי־ההרס מתגוללים עוד פה ושם פגרי אנשים יחד עם נבלות סוסים, שמחנות הצבא בהחפזם לא הספיקו לקברם או לקחתם אתם והם נשארו פה לדראון, כי גם עופות השמים הרחיקו את קניהם מפּה, מקול רעמי המלחמה ולא עטו אל הפגרים. רק לפעמים נראה צל כלב שוטה, הרץ בין הפּגרים ומכרסם בשניו את עצמות החללים, ונשמעה יללת חתול כיללת תינוק מתחטא בחיק אמו, ואל הקולות האלה נטפלת רנת־תאניה של אשה משוגעה, המזכירה את הנגון של תפלת “נעילה”, הצועדת על החרבות ויוֹצאת במחול ערומה ויחפה לאור־הלבנה ושערות ראשה מתבדרות באויר – הנפש היחידה, המזכירה את חיי בני־אדם, ששטפו פה במשך דורות.
אני יוצא את פני העיר. האדמה זרוּעה כולה קברים. אל כל אשר העין מביטה – רק גלי־עפר מתרוממים ובהם תקועים צלבי־עץ מלבינים. מהם גלים רחבים, שתחתם מונחים עשרות או מאות אנשים, ומהם גלים קטנים, הטומנים בקרבם רק גופות בודדות. הצלבים שונים: מהם ישרים, שתי וערב, מהם כפולים, ומהם פשוטי כלי־עץ בלי כל צלב וציוּן, קברי קתּולים, פרווֹסלוים, לוּטרנים, יהודים ומושלימים. פה, בבטן האדמה, השלימו ביניהם סוף־סוף האויבים בחייהם; ד' אַמות של קרקע מספּיקות לאלה, שבחייהם בקשו לחבק זרועות־עולם ולהדריך עמים וארצות תחת רגלם. פה הם נחים מעצבּם ורגזם, מעמל חייהם ושאיפותיהם הגדולות. על הצלבים רשומים בפחם או בעפרון שמות הנופלים, שמות משונים, בני עמים שונים. וכל־כך מוזר הדבר, שטטרים, רוסים, פולנים, יהודים, ליטאים, אסטונים, מוֹלדוים, גרמנים, צ’כים, אונגרים ושאר מיני שבטים התקבצו ובאו הנה למצוא את מנוחת־הנצח בעירה הפולנית הקטנה. על רבים מצלבי־העץ תלוים כובעים, שארג המצחות והשוּלים עודו לח מזעת הראש והמצח וממגע אצבעות, שעוד לפני ימים מספר היו חבושים לראשי בני־אדם חיים, וכיום נעלמו הראשים בתוך איזו תעלומה נצחית ונשארו רק כובעיהם, כיתומים מתים. ונראה הוא, כל אותו המון הצלבים חבושי־הכובעים, כמחנה מפלצוֹת, שהעמדו בבקעת העצמות לשמור, לבל יקרב הנה מי־שהוא מעולם זר, עולם החיים, להפריע את דממת־המות השופכת פה את ממשלתה. גם הכובעים הם בני מינים שונים, מכודנים ושטוחים, גבוהים ונמוכים, של שרי־צבא וחיילים פשוטים, בעלי צבעים שונים וגזרות שונות, על־פי מיני המחנות שלקחו חלק בקרבות; מהם שלמים ומהם נקובים ככברה ממטר הכדורים שעבר בהם, שהראש צנח מת לארץ והוא נשאר. על צלב אחד תלוי כובע מכוּדן, שחודו נתקע בתוך נקב של כובע שטוח – מעשה ידי איזה שד מתלוצץ, שסִמל בזה את קרב־הבּינים של גרמני ורוסי. עוד מוּרגש פה ריח העפר התחוח, אשר אך זה אתמול נחפר. המות נעשה פה כה מובן ופשוט, צורה רגילה ופשוטה של עבר־ההויה השני ־ החיים…
שם במרחקים, באיזו עירה קמנה שעל גדות הריינוס או הווֹלגה, שוכבת לה עכשו בחדר אוֹפל אשה באה בימים ושנתה נודדת מעיניה. היא מתהפכת מצד אל צד, מבטה תועה באופל, המטה מתחתיה שורקת וחורקת ובּלב צורבת מחשבה: מה שלום בני, שהלך למלחמה, שזה חוֹדש ימים לא נתקבל ממנו שום מכתב? שם, על גדות השפּרה או הדנפּר, יורדת עלמה ממטתה ומתבוננת, לאור הלבנה המציצה אל חלון חדרה, אותה הלבנה השטה פה על־פני גיא־ההרגה, – אל פני התמונה הקטנה, העומדת על השלחן משובּצה במסגרת יפה ועטופה פרחים חיים, בולעת את תוי־הפנים הנעימים ואת הבּעת העינים הצוחקות של ארוסה הנמצא בשדה־הקרב, ואחר־כן היא מאמצת את התמונה אל לבה, מגישה אוֹתה אל פניה ואוצלת עליה עתרת נשיקות לוהטות; שם, באיזו עיר הומיה בדרום־אשכנז או בכפר קטן עבורבות סבּיריה, נמס הכר למראשותי אחות רחמניה מדמעות־עיניה ומגעגועים עזים לאח היחידי, שנלקח למלחמה ועקבותיו לא נודעים. ופה, בבטן האדמה הלחה והמרוּפּשה. תחת גדר דחויה, שוכבים להם שלדי אנשים וצרורות אברים מעוכים ומדולדלים – מטרת הגעגועים הגדלים, הרחמים המרובים והדמעות הרותחות…
פתאם ועיני נתקלת בקרן־אור קלושה, המציצה מבין שרידי החרבות, אור רועד בתוך ההרס אשר מסביב. האין זה אור מתעה? והנה, כמדוֹמה, גם קול אדם ישָׁמע, קול עמום וחלש, הבא מבטן הלילה ומרחף על גלי השממון. אני הולך לקראת ניצוץ־האור והקול הולך הלוך וקרוב והוא עצֵב ככה וערֵב ככה, קול נגינה מונוטונית רוַת־געגועים, קול הצודד את הלב בעצבון חרישי.
אך מה זה? כמדומה, כי הקול כה ידוע לי וקרוב לי הלא כן. הלא זה קול נגון הגמרא, אשר מלא לפנים, בהיות עוד העיָרות עומדות על תלן, את בתי־המדרש והישיבות. והנה הוא נשמע פה, כאלו הוא בא מאיזה עולם אחר, ממרחקים נעלמים, והוא הולך ונבלע בדממת הלילה.
עצב נעים פורש על לבי. הקול מזכיר לי בית אבּא, עולם ישן וחביב, עולם הילדות הטהורה.
אני מתקרב אל בנין ישן, הרוס למחצה, שמתוכו נשמע הקול, מביט דרך סדקיו וראה לפני מחזה מוזר: בּית־מדרש עתיק, שמכל רהיטיו נשאר בו רק ארון־הקודש הפתוח והריק וארון־ספרים גדול עם המון “שמות” וספרים קרועים, נעדרי־כריכה; על הרצפה מתגוללים שברי־כלים, בּלויי־ספרים, רצועות של תפלין וחלקי מנורות נחושת, מעורבים בטיט קירות, סיד ולבנים מנופצות. ועל גלי ההרס, לאור נר־חלב קלוש, יושב לו יהודי זקן בעל שיבה ולומד בגמרא, אשר נמצאה בודאי בין רגבי הסיד ועיי המפּוּלת.
כפי הנראה, בּא הנה מעירה סמוכה או כפר קרוב, ששם מצא לו מפלט בעת הרעמים, לפקוד את נוֵהו החרב – ובעברו על־פני בית־המדרש, שבּלה בו את מיטב שנות־חייו, לא יכול לעבור עליו במנוחת־לב, לבלי הכּנס בתוכו ולבלי השביע את נפשו בדף גמרא כמנהגו יום ויום, בעמוד עוד בית־המדרש הזה על תּלו ובהלו בו עוד נר־אלהים. ונראה הוא, היהודי הזקן הזה, כיצור־פלא מאיזה עולם נסתר, הבא להזכיר לבני־אדם, כי לא פסו עוד החיים עלי־אדמות, כי נשאר עוד ניר לחברת האדם.
יושב הוא ומתנועע על־גבי הגמרא. הזקָן הלבן מתפזר אנה ואנה, הרוח הומה מבין הסדקים ופרצי־הגג ומנשב על־פני הנר. והזקן מוכרח לכסות בידיו על שלהבת הנר, שלא תכבה. ונראה, כאלו נלחם הוא, נר־החלב העומד לכבות, עם נר־אלהים הבּוער בלב היהודי הזה; כאלו שני עולמות נלחמים פה, העולם הישן של עם עתּיק־יומין עם עולם־המשובה, שחוללו בני העמים החדשים.
ומשתפך נגון־הגמרא העצֵב והערֵב בחלל העולם הרוה ריח־דם ואנקות בּני־אדם, והוא הולך ונח על קברי החללים הפזורים לרגלי העיר ועל גלי־ההרס. ונדמה, כאלו הוא שוחק למשבּתּי בני־אדם עם מלחמותיהם ומשאלותיהם; כאלו דבר אל קרה: הנה קמה הפסקה קטנה בסוגית הגמרא, אשר התחיל הזקן לפני חדשים מספּר, ועכשו הנהו גומר אותה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
ונדמה, כאלו היהודי הזה הנהוּ חלק מן הנצח, שאינו שם לב כלל אל מהפכות עמים ומדינות. הוא עובר בשתיקה על סדרי בני־אדם חדשים ומזכיר, כי אין חדש תחת השמש, כי גם זה יעבור ועולם כמנהגו נוהג; הוא מחבר את קצות העולם הישן עם החדש לחטיבה אחת.
ומנסר הנגון בבקעת העצמות שמסביב ונשמע הדו מתוך השממון כקול מבשר על החיים החדשים, שיצמחו פה על קברות המתים…
שׁרו עם אל
מאתיקיר ורשבסקי
על גבעה המתנשאה על־פני ככר רחבת־ידים, למול הנהר, העובר את העיר הפלכית הפולנית, שבה חנה מחנה צבא רוסי עם המון פקידים וכומרים מגודלי שער וזקן, ארוכי חַלַּטִים ורחבי שרווּלַים – התרומם בית־כנסיה רוסי עם כופות מגדלים עגולות ומוזהבות, בנויות בטעם הביזנטינים, באופן מסיבי וכבד, עם מדרגות־מֶלט רחבות לאורך כל החזית. הוא עמד לו איתן ובטוח על מקומו, נשקף על־פני הנהר ונראה למרחק, לאנשים הנוסעים בסירות־קטור ולאלה העומדים בעבר החוף השני, נוֹצץ כברק־זהב מגדליו, כוּפוֹתיו, גוּלותיו וצלביו כאשר תלהט השמש מעל. הוא היה עוטף את כל הככר מסביב בבים־בֹאַם הכבד שלו, כאלו היה עולה מבטן האדמה, בהשמיע פעמוניו את צלצוליהם בערבי השבתות והחגים ולרגל כל מקרה מות או חתונה של חבר העדה הרוסית. עשרות בשנים עמד לו בית־תפלה זה, שהיה למרכז־דתי לבני הקהלה הפרבוסלבית ושלקח חלק בכל מקרה רב־ערך שקרה בחייהם.
סאַשה, נער כבן שתים עשרה שנה, בנו של אחד הפקידים הרוסים ותלמיד בית־הספר העִירוני, נער תמים, שנתחנך על בכי הורים אדוקים, לא עבר עוד אף פעם לפני בית־כנסיה זה, שהיה נמצא בדרךְ העולה מבית אבותיו לבית־הספר, שלא יסיר את כובעו מעל ראשו, ושלא יחשוב לרגע, כי בבית הזה שוכן אלהים. הוא היה תמיד מוקף דברים וחפצים, המזכירים את המשפחה האלהית השלישיה המאוחדת. באחד מחדרי בית אבותיו היה תלוי איקונין מוזהב ועל ידו עששית אדומה מעלה תמיד אור קלוש ופנטסטי. וסאַשה היה אוהב להתבודד בחדר הזה, לכרוע ברך לפני האיקונין ולשפוך לפניו את שיחו. טרם עלותו על משכבו בלילה ולאחר קומו ממטתו בוקר או בעת אי־ידעו את השעור ויראתו את חמת המורה – היה מתפלל ארוכות לפני התמונה הקדושה ושופך את צקון לחשו מלב מלא. במקרה יותר חשוב, בעת מחלת אחד מבני משפחתו, למשל, היה רץ לבית־התפלה והיה כורע שם לפני הנצלב, אשר ידיו ורגליו פצועות וזבות דם ומתפלל מלב תמים, עד שעיניו יורדות דמעות, ואז הוקל ללבו והיה בטוח, כי ה' שמע לתפלתו. הוא אהב גם את אפלולית הבית הקדוש ואת הסוד המרחף בחללו, וגם את לילות הפסחא, בשעה שהבית זרוע אור מבריק של עשרות הנרות והמנוֹרות ועל כל פנים שפוכה חדוָה פנימית והתלהבות אמתית וכל אחד מברך את השני בברכת המשיח, שקם לתחיה. הוא מצא את עולמו וחלום־ילדותו בבטחונו בה'. שהוא אל רחום וחנון. בהוציאו מפיו את המלים: “גוספודי פּומילוי!” (ה' ירחם) היה לבו בטוח, כי בודאי אלהים ירחם. הוא אהב להתבונן אל התמנות העגולות על קיר־החזית ממעל הדלת ועל משקופי החלונות שבבית־התפלה, המצירות את האם הקדושה עם ילד על זרועותיה ומסביב להם כנפי־מלאכים פרושות למעלה, שרחמים אין־קץ וסליחה גמורה ומוחלטת שפוכה על פניהם.
הוא ידע. כי מחוץ לבית אבותיו יש עוד בית אחד העולה עליו בערכו, שהוא קדוש וטהור וחופף בכנפי חסדו על בני־האדם; כי יש מטרה ותכלית לעולם והחיים; כי ה' אשר בשמים שם את משכנו בבית הזה, המלא כופות וצלבים ומפה הוא משקיף על מעשי בני־אדם ותחבולותיהם, אל מעשיהם הטובים והרעים, ומפה הוא שולח את רחמיו הרבים לעושי רצונו ואת ענשו לעוברי רצונו.
כאשר מתה עליו אחותו הקטנה ראה, כי הביאו את גופתה לבית הזה. והוא ידע, כי פה עלתה נשמתה למרומים והיא היתה למלאך קטן, המשרת את פני ה'. כאשר ילדה אמו בן – והיה זה מתנת אלהים, ששלח מן השמים, ולכן נטלו אותו הנה להביאו בברית־הדת. והבית הזה היה המתּוֵך בין אלהים אשר בשמים ובין בני־האדם אשר על הארץ.
פעם נפוצה השמועה בעיר, כי הגרמנים הולכים וקרבים. ידיעות מידיעות שונות הגיעו מערים הסמוכות, היושבות על הגבול, כי הגרמנים התפרצו אליהן והמחנה הרוסי נסוג אחור מפניהם. השליחים, המבשרים את בוא האויב היו – האוירופּלנים, שהשליכו פצצות ממרומי האויר והרגו ופצעוּ אנשים מספר. במחנה הרוסים קמה חרדה. בבתי־הפקידות החלו לצרור את החפצים ואת התעודות הנחוּצות ביותר בחפזון נמרץ, ואת יתר הניירות העלו על המוקד. מחנה הצבא עמד מוכן למלחמה. רבים מן הפקידים שלחו את בני־ביתם ביחד עם צרורות, חבילות וכלי־בית אל מסלת־הברזל הקרובה, להביאם לפלכי רוסיה הפנימיים, ואח“כ עזבו גם הם את העיר ונשאר רק ה”פּוֹפּ" (כומר הכנסיה) לשמור על בית ה', וגם העניים ביותר שאין להם מה לאבד. הם נשארו יושבים על מקומם ומצפים בחרדה אל המאורעות הכבירים, ההולכים לקראתם ושאין יודע את צפון בחיקם.
בבקר עבות אחד, בשעה שכל אנשי העיר שכבו עוד על מטותיהם, נשמע קול רעש אדיר בלוית תנודות חזקות ואדירות זו אחר זו, שהחרידו את האויר, עד אר הבתים רעדו תחתיהם שמשיות החלונות התפוצצו לרסיסים. האנשים עזבו את בתיהם וברחו החוצה הלומי־רעם ופחד, עד אשר נודע הדבר, כי הצבא הרוסי פוצץ בדינמיט את הגשר שעל פני הנהר, לבלי לתת לאויב לבוא אל תוך העיר.
לא עברו שעות רבות והכדור הראשון נפל אל העיר ופצע איש עובר לתּומו. ואחר הראִשון – ומטר כדורי כלי־תותח ובליסטראות התנשאו באויר בשריקת־צריחה כמלאכי בהלה, להשמיד ולהחריב כל מה שימָצא על דרכם. העיר היתה לחרדה. מהרה נודע, כי צבא־החלוץ של הגרמנים כבר נמצא בכפר אשר מעבר הנהר השני, ומשם הוא ממטיר את כדורי המות אל תוך העיר. רוב הכדורים היו מכוָנים לעבר פני בית־הכנסיה הרוסי הנשקף ממרום עמדו, והם אמנם עשו בו שַמות: חלק החזית נחרב, השמשיות התפוצצו וגזרי־אבנים, טיח־קירות ומכתות־זכוכית נתגלגלו על פני מדרגות־מֶלט הרחבות. נשברו מגדלי־הצלב, תאי־הפעמונים, הכפות המוזהבות, ופרצה גדולה נעשתה בגג הבית.
למחרת נסוג הצבא הרוסי אחור, והחלוץ הגרמני חדר העירה על פני סירות־קטור. בבואם מלאו את קירות החומות במודעות גדולות המכילות גזרות, הזהרות, וסיָגים שונים. דחקו את רגלי החיים והגבילום בהגבלות חמורות. ביחוד כלו את חמתם בבית הכנסיה: את פעמוניו הוציאו מתוכו, את חצרו הפכו לארוַת־סוסים ואת פרוזדורו לקסרקטין.
כעבור שבועות מספר, מיום אשר הכובשים החדשים לקחוּ תחת ידם את כל בניני הפקידות של הרוסים והביאו בהם סדרים, כוננו שלטון צבאי ואזרחי חזק. וכשם שגברה ידם על הצבא הרוסי, כן הראו את ידם הקשה על אלהי הרוסים; אלה, שנושאים על חגורתם את הכתובת: “אלהים עמנו”, כבשו בכלי־זיינם הממורט גם את אלהי שונאיהם. הם טהרו את בית־הכנסיה מגללי בהמה ואדם, תקנו מעט את בדקיו, סתמו את פרצת הגג, הסירו את הצלב העקום מעל מגדל הגג, שנשאר לפליטה, והעמידו במקומו צלב ישר של הכנסיה הפרוטסטנטית, הוציאו הרבה כלי־בית והביאו אחרים במקומם, שנו את שפת התפלה, סדר העבודה ומנהגיה. ראשי הצבא, הקטלנים המומחים, חוגרי החרבות והמאכלות גזרו: מהיום והלאה קדוש יהיה הבית הזה לאלהי הגרמנים.
שלש שנים ישבו הגרמנים בעיר זו ומשלו בה ממשלה בלתי מוגבלת. אלה מן העדה הרוסית הקטנה שלא נסו ביחד את הצבא, סבלו חרפת רעה וכלימה; ה“פּוֹפּ”, שנשאר לשמור על בית ה', הלך בטל באין עבודה ובאין לחם למחית ביתו. הוא עבד כל עבודת פרך להחיות את נפשו ונפש בני משפחתו. שערותיו הארוכות גדלו פרא, החַלט שלו קבל איזה צבע משונה מבליה ומזוקן, ויתר בני־העדה התהלכו כצללים בחוצות העיר. בני עם הארץ ביטו עליהם בעין רעה, הכובשים הכבידו עליהם את אכפם, הוציאו עליהם גזרות קשות, הביטו עליהם בשבע עֵינים והתחקו על שרשי רגליהם, בחשדם בהם, כי הם מרגלים. העדה נתדלדלה וצלצול השפה הרוסית ברחוב עורר השתוממות בלבות השומעים, כמת המתהלך בין החיים…
כעבור שלש שנים מורגש היה, כי ימי הגרמנים בעיר ספורים. הם הקלו את עוּלם מעל יושבי הארץ ועיניהם הביעו פחד מהול במבוכה. עם הארץ התכונן כבר לקבל בידו את השלטון, כאשר אך יעזבו הכובשים את הארץ.
בערב אחד נראתה תנועה גדולה מצד משרתי האפיצרים וראשי הצבא. הם עמסו חבילות וצרורות, כלי־בית וארגזים, על עגלות ומרכבות שונות. ברחובות היתה תנועה חזקה. אוטומובילים עפו בחפזון. בעינים נשקפו פחד ובהלה. מורגש היה, כי מאורע היסטורי חשוב ממשמש ובא. כל הלילה רעשו הרחובות משעטת פרסות סוסים, חריקת אופני עגלות וקטעי קולות עמומים מלאי מבוכה. למחרת קמו האנשים והנה – הגרמנים עזבו את העיר עד אחד, ולפני שערי מוסדות־השלטון עומדים כבר שוטרים פולנים מזוינים לשמור עליהם.
שבועות אחדים ארך המצב של תהו ובהו, המצב הבלתי־ברור של ימי־המעבר, עד אשר לבסוף הוקם הסדר, ובין שאר המוסדות, שנפלו בידי הבעלים החדשים, אדוני הארץ האמתים, היה גם בית־הכנסה הרוסי.
ועד מהרה הוצאו משם כל הדברים, המזכירים את שלטון הגרמנים, כל כלי־הקודש של הכנסיה האיבנגלית, ובמקומם הובאו חפצי־קודש של הכנסיה הקטולית, כּפות־המגדלים הרחבות והמקומרות עם צפוי הזהב הוסרו, ובמקומן נבנו מגדלים גבוהים ומחודדים בסגנון הגוטים. סדר העבדוה ושפת התפלה נשתנו שוב. בימי חג ומועד או במקרה שמחה ואסון שמשו בו כמרים מגולחים, צנומים ולבושי שחורים. הבית נהפך לבית־כנסיה קטולי של צבא הארץ.
העדה הרוסית נתדלדלה עוד יותר. ה“פּוֹפּ” מת מעוצר רעה ומחסור. מספר אנשי העדה הלוך הלוך וחסור. בחג הלידה או בפסחא, התאספו בבית פשוט של אחד מהם וערכו את סדר התפלה בלי כהן. הם נשארו – צאן בלי רועה.
סאַשה נתבגר בשנים אחדות ונזדקן בשנים רבות. בגד־השרד של תלמיד בית־הספר נהפך לסחבה בלויה, וחגורת־העוֹר השחורה והמבריקה שעל מתניו, נתמעכה ונהפכה ירוק. פּניו נעַשו צנומים וארוּכים קולו גס ויבש. עיניו הביטו נכחן בעצב מר. עולמו נתרוקן מכל תכלית. היסוד נשמט מתחת רגליו. כמו בחלום עברו על פניו כל המחזות שראו עיניו: בית ה' נהפך לארוַת־סוסים מלא צחנה, אחר כן תפשו בו הגרמנים, ולבסוף – עם־הארץ. הלא גם הם כלם נוצרים; הלא גם הם מאמינים באלהים, בכל זאת אינם מאמינים בזה, שהוא ואבותיו מאמינים. הם – אחרים. ואלה, האחרים, הפכו את חגו לחגא, את שמחתו לאבל, את בית־התפלה לתִפלה והוא אינו יודע אם קדוש עוד הבית הזה. והאלהים, אשר כבודו שוכן בבית הזה, מי הוא, אם בני־אדם באים ומחליפים אותו שלש מונים ומחללים את כבודו?… וזה הנצלב, בעל הרגלים הפצועות והזבות דם, עודנו תולה בבית הזה, מביט למעשי בני־אדם ואינו מוחה בידם…
פעם, בעברו לפני בּית־הכנסיה בהרימו את ידו להסיר את כובעו מעל ראשו, כדרכו מאז, נזכר פתאם, כי הבית הזה איננו עוד מה שהיה, והוא נשאר עומד תחתיו רגעים מספר וידו אוחזת בכובעו החבוש לראשו, מבלי דעת מה לעשות בו. אחר הוריד את ידו כמתיאש, נגש אל אחד הספסלים העומדים על המגרש לפני בית־הכנסיה, הוריד את רשו על חזהו ואנחה מרה התפרצה מלבו.
במוחו נצנץ אז רעיון הכפירה…
האחרון
מאתיקיר ורשבסקי
זה קרוב לארבע שנים, שהוא, פלדמאן, נמצא בשדה הקרב. כמעט ששכח, כי היה בזמן מן הזמנים, איש חפשי וחי לפי רצונו. חיי המלחמה נשתרשו כל כך עמוק בנפשו, עד רשר היו לו לטבע שני, להכרח. כמו מתוך חלום עולים לפעמים בלבו זכרונות מאותם הימים המאושרים שלפני המלחמה, שאז היה גם הוא איש בין אנשים, הולך אל כל אשר יהיה רוחו ללכת ונוסע לכל מקום אשר יהיה רצונו לנסוע. יסוריו, בימי המלחמה הראשונים, היו כל כך גדולים, ענויי־נפשו כל כך צורבים, סכנות־הנפש כל כך תכופות, עד אשר מעט מעט התחיל להתיחס אליהם באפטיה גמורה. יהָרג, יחלה, יפצע או יעָשה בעל־מום עולמית – אחת היא לו. הוא השלים כבר עם מצבו, עשה את חשבון־נפשו והכל אצלו לאחר יאוש. ולכן כמעט שפסק להרגיש את יסוריו הגופניים. רעבון, צמאון, נדודי שינה, זחילה על ארבע, כריעה על ברכים, לבוש סחבות, מעונה מעקיצות כִּנים ופרעושים, תמונות־בלהה ומראות־זועה של ענויי אשים מפרפרים ביסורי גסיסה, של פגרי בני אדם וסוסים, שעורבים מנקרים את עיניהם, דם קרוש ושחור על פני העשב הירוק, אויר מחניק ומלא רקבון בתוך המחפרות ואדי־רעל של גזים ארסיים – כל אלה נעשו לו לדבר שבהרגל. בשרו נעשה כבשר המת שאינו מרגיש עוד באיזמל.
הוא כבר עבר את שבעת מדורי הגיהנום, ונתנסה בכל מיני נסיונות, נפצע פעמים אחדות באברי גופו, חלה במחלות שונות, התגלגל בבתי־חולים בארצות שונות. הוא, יליד פולין, נקרא לצבא הרוסי, נשלח לרוסיה הפנימית, משם אל החזית הגליצאנית, מגליציה לרוסיה הדרומית, משם לרומניה ומרומניה שוב לרוסיה, עד אשר גופו נהפך לחלמיש ולבו לאבן. אין עוד דבר אשר יפתיע אותו ויבהיל את דמיונו. הוא עבר כבר באש ובמים, נצרף בכור הברזל והדם ויצא קשה כסלע, שכל כלי־מלחמה לא יצלחו עליו.
ומזל מיוחד היה לו, כי תמיד בשעת מעבר, בעת גמר איזו תקופה מתקופות המלחמה, היה הוא בין אלה האחרונים שלקחו בה חלק. הוא היה אחד האחרונים שעזבו את אדמת גליציה, לאחר המפלה ליד גורליצה, ואחד אחרוני הרוסים שעזבו את רומניה. ואף ששכב במשך שבועות וחדשים בתי־חולים שונים, אבל בעת נסיגה לאחור ובעת העברת הגבול מארץ אחת לשניה, היה נמצא תמיד בין הלוחמים.
ולכן נתקע הרעיון במוחו והרגיש באיזו הרגה פנימית, כי הוא יהיה גם בין אחרוני הנלחמים לפני כריתת ברית־השלום. וכמעט שהיה בטוח, כי לא ימות מקודם ועוד יזכה לראות בעיניו את חתימת המלחמה הזאת.
והנה אמנם דמדומי השלום כבר נראו בארץ. העתונים מספרים על דבר מגילות עפות בין הממלכות הנלחמות וכי נושאים ונותנים כבר על אדות שביתת הנשק לזמן משא־ומתן של השלום. צלם אלהים שב אל פלדמאן. הוא התחיל להרגיש את האדם שבו. לאט, לאט התחיל חש, כי אמנם היה נמצא במשך קרוב לארבע שנים בסכנה גדולה, סכנת המות, אבל הנה הולך וקרוב היום, שבו יסיר מעל שכמו את רובהו ואת חרבו מעל מתניו ויהיה כאחד האדם, כאותם המטיילים להם חפשים בראשים זקופים, בלחיים אדומות, לבושים הדר, ברחובות העיר, שהוא עובר בהן לעתים קרובות. הוא ישוב לעיר מולדתו, אל בני משפחתו וקרוביו, אל חבריו מכיריו ואל רחל’ה בחירת לבו… ובבוא רעיונות כאלה במוחו הוא מתחיל מרגיש גם מעין מקצת גאוה בלבו, על שהוא היה אחד הגבורים שלקח חבל בכל מהלך המלחמה מיום הראשון להתפרצותה עד יומה האחרון. שהוא נשא על שכמו את סבל כל התלאות הכרוכות בעקב תשפוכת דמים זו, שהולכת ונמשכת זה ארבע שנים ואיזה מלאך טוב עמד תמיד לימינו לשמרו מכל רע. הנה הולך וקרוב היום המאושר, שבו יקָרא לו דרור. הוא מתאר לעצמו את הרגע שבו יסיר מעל שכמו את רובהו וירגיש את עצמו חפשי מכל עול ונקי לביתו; כאשר יחליף את בגד השרד בבגד פשוט, כאשר ירחץ את בשרו במים חיים, ילבש מלבושים נקיים וישכב במטה מוצעת על סדיר להן וכסתות צחורות. בשובו הביתה תהיה השמחה במעונו, אביו הזקן יוריד דמעות מרוב גיל, אמו תחבקהו כילד קטן: דוד’ל שלי! בין הבאים לברכו בברכת מזל טוב תהיה גם רחל’ה, לבושה חולצה לבנה עם פסים כחולים לצד הצואר והחזה, אותה החולצה שהיתה לבושה בעת הפרדו ממנה, ועיניה מאירות משמחה… אכן עוד לא אבדה תקותו; עוד לא ננעלו לפניו שער רחמים; ה' השאיר אותו לפליטה כיום הזה לראות בעיניו את קץ המלחמה רווּית הדמים.
ובעלות מחשבות כאלו על לבו הוא מרגיש, כי ראשו עליו סחרחר ועשתונותיו מתבלבלות מרוב אושר; הוא מרגיש את עצמו כל כך קל וטוב, עד שרגליו מתרוממות, מבלי משים, מעל האדמה מרוב שמחה. אכן, הולך וקרוב יום הגאולה.
תרועת גיל עברה מבחנה. צבא העמים והשבטים בני גזעים שונים דברו ראמות בלשונותיהם המשונות, שרקו בשפתיהם והוציאו מלבם קולות־צהלה אדירים. בני אירופה ואסיה, ערב רב של שבטים משונים, עמים ולשונות אמונות ודתות מכל קצוי רוסיה הגדולה – כל אחד מהם הביע את שמחתו באופן אחר. בלילה, בלילה, כאשר פסקו הקרבות, נגנו בכלי־זמר: בבלליקות, ציטרות, מנדלינות, הרמוניקות־פה ויד וזמרו מיני זמר מעודדים על המולדת היקרה ועל הנערה מתגעגעת לדודה. בחפירות, בגרני־תבואה ובאהלים ספרו אחד לשני על אדות מולדתו, קרוביו, חבריו ועלמות־אהובות, בלעגי שפות, ברמיזת אצבעות וקריצות עינים ושדה־הקרב נהפך לשדה חוגגים. החיָלים של שורת החפירות הראשונות נדברו עם האויב על ידי יריות בפתקאות־נייר, לחדול הערב מפעולות־מלחמה ולהתווֹת קו דימרקציוני, גבול ניטרלי, שבו יוכלו לבוא בדברים אלה עם אלה בלי מפריע. ובתחום הקו הזה נאספו החילים משני הצדדים, שאבו מים מבאר אחת והחליפו ביניהם את צידם: פירות, לחם, שוקולדה, טבק ושאר מכשירי תשמש קטנים, והאויבים עמדו פנים אל פנים ומתפלאים בלבם: האמנם אלה הם השונאים בנפש, הממטירים עליהם פחים וכדורים, כלי מות ואדים מרעילים, פצצות ורמוני־יד? וכך שוחחו ביניהם עד שנפטרו אחד מן השני בברכות שלום. אמנם יריות בודדות טרם חדלו גם אז, אבל איש לא שם עוד אליהן לב ולא עוררו עוד כל פחד בלב מי שהוא. הן היו טבעיות כל כך, עד שלפלא היה הדבר לוּ היה ההפך. איש לא ידע מאין ולמה הן היריות הללו ומי הם מוריהן, אבל כל אחד הרגיש בנפשו, כי הן מוכרחות, כי אי־אפשר בלעדיהן.
סוף סוף נתקבלה ידיעה בעתונים, כי השלום בין שני הצדדים נכרת.
השמחה עלתה למעלה ראש, אנשי הצבא השתובבו כילדים, בכו וצחקו חליפות מרוב התרגשות, נפלו איש על צוארי רעהו ונשקו זה לזה. צהלת תרועה כבירה אחזה את שני המחנות הנלחמים וקול רנתם בקע שמים. מנגינות וזמירות מלאו את האויר. הדליקו מדורות־אש ויצאו במחול לאורן, ערכו משתאות וסעודות והטיבו את לבם ביין, התגלגלו ורקדו כאילים והתלוצצו על כלי־המות, על הטנקים הנוראים וכלי־התותח הכבדים, שעמדו בלועים פעורים. מרטו פרחים ותקעום בחורי הרובים ועל חודי הכדונים. שמחה פראית ושובבה אחזה את מאות אלפי האנשים מקצה האחד עד השני.
אבל מפני שבמחנה לא הכרז עוד דבר כריתת ברית השלום באורח רשמי – עמדו עוד שני מחנות־הלוחמים כמקודם, עומדים ומצפים לרגע, שבו יוּכרז השלום בפומבּי, בּצרמוניה צבאית.
בשעה מאוחרת בלילה, כאשר חדלו התרועות וקולות השמחים; בשעה שרוב החילים כבר ישנו את שנתם וראו חלומות מזהירים – ישן גם פלדמאן על ערמת־תבן בשדה. אך פתאום נפלו יריות בודדות באויר. כרגיל, לא שם איש אליהן לב; אף עפעף לא נדנד לשמען ואף אחד לא הקיץ לקולן. טבעיות היו כמנגינות הרמוניקות הבודדות, שנשמעו עוד פה שם בדמי הלילה.
אבל כדור אחד של היריות הבודדות הללו פל, על־פי מקרה, על פלדמאן, פלח את מוחו, שהיה שקוע אז בדמיון נעים של שיבה הביתה, אל אבותיו הזקנים ואל רחל’ה אהובתו. ושם קץ לחלומו..
- נוגה ברנר
- גיורא הידש
- חווה ראוך-סטקלוב
- פנינה סטריקובסקי
- אביבה רוזובסקי ז"ל
- ערן גרף
- שלי אוקמן
- הניה וילף
- רבקה קולבינגר
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.