הקדמה    🔗

חיבור זה, המוקדש לחינוך בתפוצות, חלקו פרי ניסיון עבודה וחלקו פרי עייון במאמרים וספרים העוסקים בחקר הגולה.

היתה לי הזכות לעבוד בראשותו ובהשראתו של מורי ורבי זלמן שזר ¹ למעלה מעשר שנים במחלקה לחינוך ותרבות בגולה. בשנים אלה (1963־1953), שנות תקוות רבות ותכניות עשירות בשדה החינוך בגולה, ניתנה לי הזדמנות לראות מקרוב את מערכת החינוך היהודי, על אורותיה וצלליה, ולשמוע מי מורים ותיקים וצעירים על הישגיהם וקשייהם. מלא יראת כבוד עמדתי בפני מיטב המחנכים ומבחר עסקני התרבות, שלחמו תוך מסירות נפש למען קיום היהדות וחיזוקה בגולה.

בשנים האחרונות עיינתי במחקרים ודינים וחשבונות המשקפים את מצב החינוך היהודי בעולם, ואין להסתלק מן הרושם, שסכנת הטמיעה לא עברה אלא גברה.

כוונת החיבור הזה לתת אינפורמציה כללית על מצב החינוך בארבעה מרכזי הגולה (ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, ארגנטינה), ולשמש אגב אורחא מעין אזעקה. אין להתעלם מן ההישגים, מן ההתקדמות. החינוך היהודי זכה לשיפור ולהרחבה בתחומים רבים, גברה הנטייה להעמקה, והתחזקה הדאגה לבית הספר היהודי. ואולם ההתקדמות מוגבלת ואיטית. ומי שיישען על תהליכי ההתפתחות האלה וימצא נחת רוח בהישגים צנועים אלה, עלול לנחם את עצמו ואת הציבור נחמת שוא. הגורל הרוחני של עם ישראל מוטל על כף המאזנים.

הנני להביע תודה עמוקה לחברים יקרים: לפרופ' א. דושקין, י. הרכבי, ד"ר ח. חמיאל,

מ. מנור, ר. עמיר וד"ר ח. רינות על הערות רבות ענין שהעירו, אגב קריאת כתב־היד.

תוך הערצה והכרת טובה מהרהר אני בידיד נאמן, ד“ר א. ברמן ז”ל, מחנך הוגה דעות ואוהב אדם, שזירז אותי לכתוב חיבורי זה.

י. מ.

 

I. הרקע²    🔗

הפעולה בשדה החינוך בגולה מבוססת על אמונה חזקה, אם כי לא מפורשת, שהיהדות היא ערך אנושי יקר, שכדאי לפעול למענו ולהילחם לו בכל המצבים ובכל התנאים, ואולם אמונה זו מתרופפת בתקופה האחרונה, והחינוך היהודי – נתון במשבר חמור. והסיבות לכך – מרובות.

לגורמים עיקריים, המקיימים את היהודים והיהדות בגולה ומסייעים לחינוך היהודי, במישרים ובעקיפין, נחשבו: המבנה הכלכלי־חברתי של האוכלוסיה היהודית; שנאת ישראל המלווה חוקי קיפוח והפליה; ועל הכל – דת ישראל ואורח החיים הכרוך בה. בתנאים אלה נתחַשל יצר הקיום של העם.

עד הדור האחרון עשה המבנה הכלכלי המיוחד של הצבור היהודי, החי בעיקר על המסחר ועסקי התיווך, על התעשיה הקלה, על עבודת פקידות ומקצועות חפשיים, את כנסת ישראל בגולה חברה קטנה ומסוגרת בתוך חברה גדולה וזרה. אמנם המבנה לא נשתנה מיסודו גם כיום במדינות המפותחות במערב, אלא מסתמנות כמה תמורות: מעמד הפועלים כמעט ונעלם, מורגשת תזוזה לכיוון השכבה הבינונית והעליונה של הבורגנות, ומפליא ריבוי המקצועות החפשיים האינטלקטואליים. עיסוקים אלה יוצרים אפשרויות נוחות ומרובות למגע קרוב עם עם־הארץ, עד כדי נישואי תערובת.

ברוסיה הסובייטית ובדימוקרטיות העממיות נמשכו במשך שנים המאמצים לשנות את המבנה המשקי־חברתי של הציבור היהודי ולהעביר חלק מהנוער אל התעשיה והחקלאות כפועלים. ואף כי הצלחת מאמצים אלה מוגבלת היא, מתפוררות והולכות החבורות היהודיות הסגורות. תהליך זה מלווה התקרבות אל עם הארץ, אם כי בצורה אחרת ובכיוון אחר, ונישואי התערובת מתרבים.

כוח האנטישמיות הפעיל והתוקפני נחלש בעשרים השנה האחרונות. אחר מפלת הצורר הגדול היטלר חדלה – לתקופה ממושכת למדי – האנטישמיות לפעול ככוח דורסני מטיל אימים, אלא מהלכת היא ללא רעש ומעשי זועה ובצידי דרכים.

המדינות המערביות, הנהנות מגאות כלכלית, יכולות עדיין לקלוט את התרומה המשקים החד־צדדית של היהודים, על אף ההתחרות הגלויה והסמויה, ואין נלחמים ביהודים ובפרנסותיהם, ע"י גילויי שנאה קשים. אין כעת גם תוקף למימרה החריפה, שנולדה בארצות הברית, שהאנטישמיות מקיפה במדינות העשירות את היהודים בקיר זכוכית מוצק, כביכול, שאינו נראה לעין, אבל כל המנסה לעבור אותו נתקל בה, וחבורה צומחת על מצחו. כעת מרובים למדי, גם בארצות הברית, המפגשים בין יחידים וקבוצות יהודיים ובין יחידים וחוגים נוצריים, בתחומים חברתיים ותרבותיים. מקרה קיצוני בתחום הדת: בשנת 1954 סופר (בבטאון של “בני ברית”), כי זה שש שנים נערכות התפילות של העדה הנוצרית־הפריסביטריאנית והתפילות של הקהילה היהודית־הריפורמית באותו הבניין. בשעת התפילות הנוצריות מסלקים את הסמלים היהודיים, ובשעת התפילות היהודיות מסלקים את כל הסמלים הנוצריים. פעם בשבוע נערכות תפילות משותפות, והרביי והכומר מנצחים על התפילה – ועם זה לא פסקה הנטייה המושרשת של יהודי הגולה להיפגש בינם לבין עצמם.

ברוסיה לפא פסקה שנאת ישראל לגמרי. חבויה היא בעמק הנפש של ההמונים ומוצאת את ביטויה בפעולות בודדות ומוגבלות של הממשל, אך אין בה כדי לעכב או להאיט את הליכי הטמיעה.

היהודים כאזרחים הם שווי זכויות בכל המדינות התרבותיות. אין קיפוח ואפליה עפ"י החוק. שיויון הזכויות סייע לשבירת המחיצות בין היהודים ובין עם הארץ. שנאת ישראל היוותה סכנה ליהודים; אהבת ישראל, המוצאת את ביטויה באמנציפציה שלמה, הפכה סכנה לתרבות ישראל, לקייום היהדות. מרחיקי ראות היו הרבנים והרביים בתקופת נפוליאון ואחריה, שהתנגדו למתן שוויון זכויות ליהודים מתוך תחושה שהריסת המחיצות תסכן את היהדות המצוינת ביייחודה.

מכל מקום פסקה – בתקופה זו – שנאת ישראל לשמש מעין חומה המקפת את היהודים ומלכדת אותם ושומרת על היהדות.

והדת, שהשפעתה היתה עצומה והעמידה דורות משמרים את היהדות, בעזרת מנהגים ומשפטים, בעזרת חגים וימי אבל, והאצילה מרוחה על המשפחה ועל הקהילה, נצטמקה סמכותה ומעטה חיוּתה, ואינה מקיימת את עצמה במלואה וקפאונה אלא בחבורות קטנות של חרדים קיצוניים, המעיזות לחיות בתוך החברה המודרנית, מעבר למקום ומעבר לזמן. ואילו חלק העם מקים אותה לרוב ללא קנאות וללא להט, תוך התפשרות עם צרכי החיים בסביבה תרבותית זרה, וחלק גדול למדי ניתק את עצמו כליל מן הדת וצווייה. לאט לאט הולכת הדמות היהודית ומחווירה ומטשטשת, הבית היהודי מתרוקן מערכיו, והקהילות היהודיות – מתמעט מספרן ופוחת ערכן, על אף הנסיונות להחיותן ולחזקן. אין הדת משמשת עוד מעוז איתן ליהדות.

ועוד גורם נוסף. פיזור היהודים, הגובר להפליא בתקופת “קיבוץ הגלויות”, מפריע לשימור היהדות. קיבוצי יהודים זעירים, הפזורים בין המונים נוכריים בתרבותם ואורח חייהם, אין באפשרותם לקיים את ייחודם אלא זמן מועט. מן ההכרח שייבלעו בחברה הזרה. מספר תפוצות ישראל מגיע ל־124, מספר גדול שלא היה דוגמתו בכל הדורות, סכנת טמיעה מהירה צפויה גם ליישובים קטנים בגלויות גדולות.

על כן התנאים והרקע לפעולה חינוכית רצינית ומקיפה בגולה קשים הם ומכבידים. הטמיעה בימינו לבשה צורה חדשה, ותהליכיה מסוכנים לקיום היהדות בכלל, ולפיתוח החינוך היהודי בפרט. עוד לפני שני דורות, כדי להבליט את ערכה הפנימי ואת חשיבותה לאנושות כולה. נתפרסמה ונתפשטה בייחוד ההשקפה על “תעודת ישראל” בגולה, שלפיה ממלאים היהודים הפזורים בעולם תפקיד עליון, בהפיצם בין העמים את המונותיאיזם הצרוף ואת תורת המוסר הטהור. השקפה זו קסמה לרבים, בייחוד למשכילים; בעיניהם לא היתה הגלות עונש אלא ייעוד אנושי, היו אפוא דעות ואמונות ליהודים המתבוללים, ועם דעות ואמונות אפשר היה להתווכח ולהיאבק. אולם בזמננו אין הטמיעה מלווה אידיאולוגיה, אלא מתפשטת היא וגולשת בקלות ובנוחיות ומתוך היסח דעת. היהודים המתבוללים – הלשון שבפיהם, סגנון חייהם, נוסח תרבותם – מסתגלים ללא מאמץ לסביבתם התרבותית הזרה. חלק גדול של העם בגולה אינו יודע כיום לקרוא עברית (או יידיש או לאדינו), אינו בקיא אפילו באלפא־ביתא העברית, אינו זקוק למוסדות אמנות יהודיים, אינו מתעניין בעתונים יהודיים. הוא אדיש וזר לכל גילויי התרבות היהודית. האידיאולוגיה של הטמיעה הובסה וירדה מן הפרק, ואילו הטמיעה גופה מנצחת וזוכה להתפשטות עצומה.

ואולם אילו כך ורק כך היה המצב, כי אז לא היתה תקווה אמיתית לקייום היהדות. מול הזרם החזק והסוחף של טמיעה נתגלו גם זרמים צדדיים, נגדיים, וכיוונם – שיבה אל היהדות. אין ספק שהגורמים העיקריים לתנועה זו בדורנו הם שני המאורעות החשובים ביותר בתולדות ישראל, שתוצאותיהם רבות סתירות ורבות ניגודים.

חורבן יהדות אירופה, ביחוד במזרח אירופה, הוא אירוע גורלי ומזעזע. נשמדו קהילות למאות, שקיימו הווי יהודי מקורי מדורות ושמשו מעיין ליצירה יהודית, מהן מרכזים לתנועות חברתיות ורוחניות חשובות. הקיבוצים החיוניים ביותר מבחינה תרבותית נחרבו. השואה עוררה במשך שנים תגובות שונות ומנוגדות. אין להתעלם מן העובדה, שגברה בלב רבים נטייה לשכחה ולהתעלמות מאימת הזוועה, אבל בעיקר העלתה והעמיקה גישות רומנטיות אל היהדות בכלל, ואל יהדות הגולה בפרט. ביטוי קולע ונאה להשפעת חורבן הגלויות בכיוון זה נתן חיים גרינברג בשעה שאמר בפני הקונגרס הציוני: “הגלות – חרפה, גאוותי עליה. ואם הגלות היתה אסון – ומי לא יודה בכך – יש להתגאות במה שידענו לעשות בה, בניצוצות שהצלחנו לגאול מן החשיכה והטומאה. לא לנו הכלימה; הבושה והחרפה לעמים על מה שעוללו לנו בגלות. איש מאתנו אינו רואה בית־כלא כמשהו אידיאלי, אך ייכלמו המענים בו את טובי המין האנושי, ולא האסירים היודעים לשיר ממעמקי עינוייהם את שיריהם למרום ולנשגב”.

גם מדינת ישראל עוררה תנודות נפשיות וחברתיות מנוגדות בתפוצות. מרובים ומגוונים הם המקרים של הסתייגות והסתגרות מהמדינה. המוני העם, ביחוד מארצות רווחה כלכלית, אינם נוטים לקשור את גורלם הפרטי בגורל ישראל, אפילו לא למסור את ילדיהם לחינוך העברי. הרוב מסתפקים במס תהילות ובתרומות כסף. ובכל זאת בימי מסה וסכנה לישראל חרדה תוקפת את יהודי הגולה ונכונים הם לקרבן, על מנת לעמוד לה בשעת דוחקה, ואילו בימי נצחון ושמחה מזדהים הם עם המדינה, ועליה גוואתם. גאים עליה גם רבים המבקרים אותה קשות.

בזמן האחרון נחלשה ההשפעה העזה של שני המאורעות ההיסטוריים: אימת הזוועה לא חדרה עמוק לתודעת הדור הצעיר בגולה, וקיום המדינה הפך לשיגרה בעלת ערך גדול, ובינתיים הטמיעה מתפשטת במהירות והחינוך היהודי נתון במצוקה.

 

II טיפוסי היסוד של בית הספר היהודי    🔗

א. בית הספר היומי (הכל־יומי)

בשעה שחיי התרבות של הציבור היהודי מוגבלים הם, בשעה שאין ערך “לרחוב היהודי”, בשעה שהבית מתרוקן מההווי היהודי ומהערכים היהודיים, מתבלט מעמדו של בית הספר, ונתבע למלא תפקידים נוספים – תפקיד הבית ותפקיד הציבור היהודי. במשך השנים נתגבשו שלושה טפוסי יסוד של בית הספר העממי והתיכון היהודי, והם – היומי, בית הספר של יום א' והמוסף.

בעשרים השנה האחרונות גדל בקצב מהיר מספר בתי־הספר היומיים (בארה"ב נקראים הם כרגיל “ישיבות קטנות”, באמריקה הלטינית – “בתי ספר אינטגרליים”), שבהם לומדים הילדים גם לימודי היהדות גם מקצועות כללים. 400 בתי ספר יומיים בערך קיימים בעולם, ובהם לומדים קרוב ל־85.000 ילד. בארצות הברית בלבד מרוכזים בבתי ספר ממין זה כ־57,000 ילד, שהם מהווים למעלה מ־9% מכלל הילדים היהודיים, המקבלים חינוך יהודי כלשהו, וכ־4% מכלל הילדים היהודיים בגיל בית הספר. הרוב המכריע של בתי הספר היומיים בעולם מודרך ע"י הזרם הדתי האורטודוכסי. הזרם הדתי השמרני הקים גם הוא כמה בתי ספר מסוג זה, כעת מתכנן גם הזרם הריפורמי פתיחת בתי ספר יומיים, לדוגמא ולנסיון. לא מרובים במספר הם בתי ספר עבריים ויידיים, שבהם נודע ערך משני לדת ונחשבים לחילוניים.

ריבוי בתי הספר היומיים, ואם גם עדיין צנוע הוא בממדיו, הישג רציני הוא לציבור היהודי השואף לקיים את יהדותו, שכן מוסדות אלה פרטיים הם וע"כ חייבים ההורים לשלם שכר לימוד גבוה (בארצות הברית לעתים – 800 – 1000$), בעוד שבבתי הספר הממשלתיים או העירוניים נהנים הילדים מחינוך חינם. פתיחת בתי הספר היומיים מלווה לעתים, בעיקר בצפון אמריקה, מאבק עם השקפת עולם רווחת, שאסור לרכז את ילדי ישראל במוסדות מיוחדים, לבודדם ולהרחיקם מחברת ילדי עם הארץ. ולא מעטים עדיין המנהיגים היהודיים הרואים פסול אזרחי ויסוד ריאקציוני בהבדלות, שיש בה משום חתירה תחת בית הספר הכללי, הנחשב בעיניהם מבצר לאורח חיים דימוקרטי.

על אף הקשיים המרובים גדל מספר בתי הספר היומיים. חלק ההורים ביכרו את בית הספר היהודי הפרטי על מוסדות החינוך הציבוריים, משום שתנאי הלימוד והרמה החינוכית טובים בו יותר. אין צפיפות מפריעה, חברת הילדים היא בעלת רמה תרבותית, והמורים מובחרים, ביניהם – מחנכים חשובים. הורים אדוקים ביהדות ומוקירים תרבות ישראל מייחסים לחינוך בביה“ס היומי חשביות מרובה, לא רק משום שהילדים לומדים בהם שעות מרובות בשבוע (10 עד 20 ויותר; במספר מסוים של מוסדות, שאינם ראויים לשמם – 6–8) את ערכי היהדות, החל ממקרא ותלמוד, דינים ותפלות ועד הספרות החדשה, אלא משום שמתחדש בהם המאמץ למזג את לימודי היהדות עם הלימודים הכללים במסגרת אחת. בענין ארגון הלימודים מרובים חילוקי הדעות. רבים מעוניינים לתת ייחוד ויתרון ל”יהדות“, והשעות לפני הצהרים מוקדשות ללימודים יהודיים, ואילו בשעות אחר־הצהרים קבועים לימודי החול; לעומת זאת משתדלים הנאורים שבבתי־הספר ליצור סינתיזה בין התרבות המערבית ותורת ישראל, ורואים חשיבות בביטול מחיצות ומלמדים לסרוגין את המקצועות־היהודיים והכלליים – במשך כל היום. אין שני מדורים אלא מדור אחד. נעשה נסיון חינוכי חשוב לעצב דמות של אדם יהודי שלם, והנסיון הזה קוסם להורים, עד שנוטלים הם על עצמם עול כבד של חובות ושולחים את בניהם לבית הספר היומי. ברוב בתי־הספר־היומיים לשונות ההוראה שתים הן: עברית ושפת המדינה, במיועטן (כמעט בכל בתי הספר באמריקה הלטינית) מצטרפת גם לשון יידיש ללשונות ההוראה, ובמוסדות מיוחדים “פרוגרסיביים” תופסת היא מקום נכבד בתכנית הלימודים. רק ב”ישיבות" הקטנות של יהודים חרדים קיצוניים, שבהן הגמרא היא המקצוע הראשי, שולטת לשון היידיש בלבד. ואולם ה“ישיבות” האלה – ספק רב אם נמנות הן, לפי רוחן ומגמתן, עם “בתי־הספר היומיים”.

הישגי הלימודי בבתי ספר אלה לא נבדקו עדיין בדיקה יסודית. ההסתכלות מלמדת שמספר מסוים (לפי השערה – כרבע) הגיעו לרמה לימודית וחינוכית גבוהה (גם בהקניית הלשון העברית), ואינם נופלים ממיטב בתי הספר בישראל, כמובן, בשינוי גוון וסגנון. מצטיינים בעיקר המוסדות שהצליחו ליצור מזיגה של החייאת יהדות מקורית ושרשית עם השלטת דרכי חינוך ואמצעי הוראה מתקדמים. ואולם רוב בתי הספר היומיים צריכים טיפול רב ושכלול, כדי שיקנו את ערכי היהדות והלשון העברית במידה גוברת והולכת. הדעה הרווחת היא שידיעות תלמיד ממוצע בן תשע שנים בבית ספר יומי (בעברית, היסטוריה יהדות וכו') עולות על ידיעותיו של תלמיד ממוצע בן י"ב בבית ספר מוסף.

כמובן, בית הספר היסודי זקוק לשני מלווים חשובים, הלא הם: בית הספר התיכון ומחנה הקיץ. שאלה מכריעה היא, אם חגיגת “בר מצוה” מסיימת את החינוך היהודי בגולה, או אם יש בה משום מפנה לחינוך שרשי ומעמיק בדרג גבוה יותר. מספר בתי הספר היהודיים התיכוניים מועט ביותר, ולומדים בהם כ־15% ממסיימי בתי ספר יסודיים. מחנה הקיץ הוא השלמה חיונית ורבת ערך, שכן בו מבלה הילד את זמנו באווירה של נופש ושל הקניית ערכי היהדות מלווה הנאה.

גוברת ההכרה בחוגי מחנכים מתקדמים ובלב הורים ערים לענייני חינוך, שבית הספר מטיפוס זה עשוי להבטיח את קייום היהדות בגולה יותר ממפעלי חינוך אחרים. ומאידך גיסא – משמחת העובדה שהישגי תלמיד ממוצע בן 13 בבית ספר יומי בלימודים הכלליים עולים בהרבה על הישגי תלמיד באותו הגיל הלומד בבית ספר ציבורי (נעשה סקר בנדון בניו־יורק בשנת 1963).

ואולם אין להעלים את הצללים. נערמים מכשולים בדרך התפתחותו של בית הספר היומי. לא רק קשיי תקציב וארגון מפריעים, אלא בראש וראשונה המחסור החמור במורים מוכשרים דוברי עברית, הבקיאים במקצועות היהדות והיודעים את תורת החינוך וההוראה הלכה למעשה. מורגש גם חוסר תכנית לימודים מפורטת, ערוכה בצורה שיטתית, שתשמש מעין תכנית בסיסית משותפת. כל מוסד, וביחוד בארצות־הברית, עושה תכנית לעצמו, לפי כוחו והבנתו, ורבוי הפנים והגוונים במערכת הלימודים אינו תמיד פרי מחשבה יוצרת ותכנון הגיוני, אלא תוצאה של העדר פיקוח רציני והעדר הדרכה מרכזית מספיקה.

ב. בית הספר ליום ראשון

בבתי ספר ליום ראשון מתחנכת כמעט מחצית ילדי ישראל המקבלים חינוך יהודי. בארצות הברית היו בראשיתם מיועדים לילדי היהודים הרפורמיים, ואולם ברבות הימים גם יהודים שמרניים, ואפילו מקצת אורתודוכסיים, בחרו בבית ספר מטיפוס זה לילדיהם, משום נוחותו והסתגלותו אל סגנון החיים האמריקאיים. החינוך בבית ספר זה התאים לצרכי היהודים, שהגיעו לעושר ומעמד חברתי מכובד.

לפני 40 שנה בערך נתפרסם סקר על בית הספר הזה, על מעלותיו וחסרונותיו. נתברר כי רוב חדרי הלימוד של הקהילות הריפורמיות העשירות נמצאים במרתפי בתי הכנסיות ושבהוראה משמשות בעיקר נערות שאינן יודעות את הלשון העברית ושמושגיהן מהיהדות וערכיה מעורפלים וקלושים. “יתרונן” שלימדו בהתנדבות, ללא קבלת שכר. הלימודים ארכו כשעה וחצי לשבוע בכיתה והתנהלו בלשון האנגלית, ורק בשליש מבתי הספר למדו הילדים גם האלף־בית בעברים וכמה מלים עבריות. מרכז הלימודים היו סיפורי מקרא, בצירוף מוסר השכל, לפי ספרי לימוד מיושנים מבחינה פידגוגית.

מאז חוזרים ונשנים הנסיונות לשפר את המצב בבתי הספר של היום הראשון. יש קהילות שהחליטו להרחיב את מסגרת הזמן, עד כדי שלושה או ארבעה ימים בשבוע, וביום הראשון הוקדשו ללימודים שתי שעות וחצי, במקום שעה וחצי. הלשון העברית תפסה מקום, ולו גם צנוע ביותר, בתכנית הלימודים. ואולם רק מיעוט קטן ביותר נוהג כך. ועוד שינוי ראוי לציוּן – הקשר עם מדינת ישראל הולך ומתחזק.

ללא ספק עלתה רמת ספרי הלימוד ומכשירי ההוראה. אמצעי לימודים חזותיים־קוליים זכו לשימוש נרחב יותר. הכשרת המורים, הפיקוח על הלימודים וארגון מערכת הלימודים זכו לשיפורים רבים. כמובן, המצב לא נשתנה ביסודו. מספר שעות הלימודים הזעום, התכנית המצומצמת, ומיעוט שנות הלימוד (לכל היותר עד חגיגת בר־מצוה ובת־מצוה הנערכת בפאר רב) עושות את בית הספר לבלתי יעיל, לבלתי מועיל לאורך ימים.

בארצות אחרות, כמו בצרפת, ששם מוקדשים ללימודים שני ימי החופש בבתי הספר הציבוריים, למשל: יום א' ויום ה', אין המצב טוב יותר, אלא לרוב ירוד ועלוב.

ילדים רבים אינם מתמידים בביקור בית הספר, מסיבה כלשהי – מחמת מזג האויר הרע או מחמת הכנסת אורחים, ואפילו משום להיטות אחר טיול או משחקי הילדים.

ובינתיים חולפות שנות הלימוד המעטות (כ־4), מגיע הסיום והילדים יוצאים “עם תעודה ביד ועם נפש ריקה מכל דעת”, ויש שמלוות אותם בחיים “תורות” שקלטו ממורים (מותר לשער – יוצאי דופן), המנסים למזג את היהדות עם האמריקאיות, כגון, חנוכה היא חג הלידה של היהודים…

ג. בית הספר המוסף (המשלים)

בסוף המאה הי“ט, בשעת ההגירה ההמונית של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית, נפתחה רשת “תלמודי תורה” ³ תחילה בניו־יורק, אחר כך בערי השדה. מעטים מהם היו מסודרים בטוב טעם, חדריהם נקיים ושטופי אור, ובכל אחד מהם למדו כמה מאות ילדים ראשית קריאה, ראשית כללי הדקדוק, תנ”ך, דינים ומנהגים, והילדים בכתה השמינית – גם גמרא.

ההורים המהגרים נוכחו לדעת, כי תלמוד התורה טוב מ“החדר” הפרטי, ואז החלו גם יהודים בעלי אמצעים, משלמי שכר הלימוד, לשלוח את ילדיהם לתלמוד־תורה. נתבטלה הדעה הרווחת במזרח אירופה, כי תלמוד־התורה נועד רק לילדים עניים, וכך נוצר המוסד החינוכי לילדי ישראל, כעניים כבעלי אמצעים.

ואולם בכמה תלמודי־תורה המצב הפידגוגי והמנהלי היה ירוד. שררו אי סדרים בקבלת תלמידים. ילדים קטנים וגדולים, בעלי ידיעות ומחוסרי כל ידיעה, ישבו בכיתה אחת, ובמשך כל השנה היו תלמידים עוזבים אותה וחדשים נכנסים אליה. וכיון שהמצב הכלכלי של מוסדות אלה היה עגום ביותר, נפתח עניין “לוויות המת” כסעיף הכנסה חשוב, והילדים מעורבים בעסק זה, הילדים “בני העניים והיתומים” היו משתתפים בלויה, היו אומרים פסוקי תהלים, היו חולקים כבודל מת ולמשפחתו, לפי גובה שכר הטרחה, וההכנסה היתה קודש לקופת “תלמוד־תורה”.

שינוי מכריע לטובה במצב “תלמודי־תורה” חל בארה“ב בראשית המאה העשרים, בתקופת ההתעוררות המהפכנית ברוסיה, ה”תחיה" בספרות והציבוריות היהודית. אל ארצות הברית הגיעו מורים וסופרים נלהבים, חדורי רוח ציונית, אוהבי הספרות העברית והחינוך היהודי, בקהל המהגרים היהודיים מרוסיה וגליציה מצאו שדה פעולה רחב. הפקיעו כמה מ“תלמודי־התורה” מרשות בית הכנסת והפכום למוסדות ציבוריים יהודיים, שבראשם התייצבו עסקנים בעלי נפש, אוהבי תרבות ישראל. הונהגה “השיטה הטבעית” בהוראת הלשון, “עברית בעברית”; נערכו תכניות מתוקנות לא רק ללימוד הלשון, אלא גם ללימוד תנ“ך, למשנה וגמרא ולתולדות ישראל. הישגים היו מלהיבים, בזכות המורים, שראו בעבודתם מעין עבודת קודש, ובזכות ציבור יהודי, מוגבל במספרו, אך חדור אהבה למסורת יהודית ושואף לתת לילדים חינוך יהודי מתוקן בתנאי הארץ החדשה. לא רק בניו־יורק זכו “תלמודי־תורה” להישגים גדולים, אלא גם בכמה מערי השדה, כגון במיניאפוליס, בקליבלנד ובבוסטון, בזכות מנהלים וחבר מורים משכילים ונלהבים. תקופת הפריחה ל”תלמודי תורה" נמשכה עד המשבר הכלכלי החמור, שפקד את ארצות הברית בשנת 1929, ועד התגלות תמורות רציניות באוכלוסיה היהודית והתגברות השפעתן.

בשנת 1929 עלה בארצות־הברית מספר המובטלים למיליונים מרובים. סוחרים מרובים פשטו את הרגל, ובעלי אומנות קיפחו את פרנסתם. בימים ההם פחת מספר התלמידים ב“תלמודי־תורה”, וההכנסות נדלדלו. החברות המרכזיות לתמיכת מוסדות צדקה וחינוך ראו הכרח לעצמם להקטין את תקציבם. בבתי ספר שונים היו נכונים בעלי הבתים למסור את מוסדות החינוך למורים ואמרו: “בתי ספר הם דאגתכם, לכו וגבו שכר לימוד והתפרנסו ממנו”.

ועוד: התעוררות הרוחות מקורה היה בחוגי המהגרים שבאו מרוסיה ופולין, והם היו נושאי רעיון התחיה היהודית. והנה נכנסו לפעולה ציבורית ילידי אמריקה ואלה שהיגרו והגיעו שמה בילדותם, ואלה ואלה התיחסו בזלזול אל הוריהם “המפגרים” באורח חיים והתפעלו מסגנון החיים האמריקאי. לעסקנים ולהורים אלה חסרה ההתלהבות לקידום “תלמודי תורה”, שבהם למדו הילדים תורה חמש פעמים בשבוע, ובכל יום מספר שעות הגון.

נוסף עוד גורם רציני: עקירת הדירות מן השכונות הצפופות, המיוחדות למהגרים, הטבועות בחותם יהודי, אל פרברי העיר, המרווחים והנאים. לסביבה זו לא נאה היה הסגנון המסורתי המיושן – “תלמוד־התורה” לא התאושש עוד ולא שב לגדלותו. חלק מבתי הספר המוספים שינו את צורתם וצביונם. לא המשיכו עוד את קיומם כ“תלמודי־תורה”, הקשורים בקהילה או בארגוני חינוך נרחבים, אלא חידשו מסורת ישנה ונצמדו אל בתי כנסת, לעתים־חדשים ומפוארים, ברבים מהם הסתגלה תכנית־הלימודים אל צרכי בית הכנסת וצרכי הבית, וימי הלימוד העמדו על שלשה, ומספר השעות –5–7, כרגיל. גדל מאד מספר בתי הספר הכנסייתיים. מטרה חשובה נתבלטה – הכנת חברים ומתפללים לבית הכנסת.

כר נרחב לפיתוח בתי ספר מוספים היה קיים בארגנטינה, במקום ששעות הלימוד בבתי הספר הממשלתיים מועטות היו (כרגיל 4 ביום), ונשאר מרחב לקייום בתי ספר יהודיים. ברובם התנהל הלימוד היהודי יום יום כ־3 שעות, ברבים בעברית ויידיש, ובמעטים רק בעברית. כמובן, הוצאות בית ספר מוסף אינן כה מרובות כמו הוצאות בית ספר יומי. ואולם בשנים האחרונות חל שינוי מכריע. מאז הנהיגה הממשלה מעין “יום לימודים ארוך” בבירה, נתבטלו כמה בת"ס מוספים, ובמקומם נוסדו יומיים.

ועדיין לומדים בבתי הספר המוספים ברחבי העולם כמחצית הילדים המקבלים חינוך יהודי.

 

III. מצב החינוך במרכזי הגולה    🔗

א. החינוך היהודי בארצות הברית

בארצות הברית התרכזה אוכלוסיה יהודית, שמספרה מגיע לחמישה מיליון ושמונה מאות אלף נפש⁴; כמעט מחצית העם (מספרו כעת 13 מיליון בערך) חיה במדינה זו. ריכוז כזה של יהודים בארץ אחת, ולו גם גדולה ועצומה, היא תופעה יחידה במינה, רבת חשיבות. יתר על כן; במרחב גיאוגרפי זה צמח הישוב היהודי ללא הרף, החל מהגרעין הזעיר בראשית ההתישבות הקולוניאלית. גלים של מהגרים חדשים הרחיבו וריעננו אותו מעת לעת. האוכלוסיה היהודית גדלה ונתעצמה אחרי ייסוד ארצות הברית, וביחדו ב־150 השנה האחרונות. בראשית המאה הי“ט (בשנת 1818) היה מספר היהודים, לפי השערה, 3,000 נפש, ובסוף המאה קרוב למיליון. בתקופה זו נקלט זרם יהודים גרמניים ויהודי מערב אירופה, ואחר כך הגיעו המוני יהודים רוסיים ופולניים, פליטי רדיפות עקובות מדם וסובלים ממחסור פרנסה. מהיר עד להפליא היה גידול מספר היהודים ב־65 השנים האחרונות, שאין לו דוגמה ומשל ברחבי הגולה (ממיליון עד חמישה מיליונים ו־800 אלף). גידול זה נתאפשר, משום שהיהודים יכלו לחיות במדינה רחבת ידים ומתפתחת במהירות באווירה של חופש. ללא הפרעות. אף פעם לא טעמו טעם פרעות רציניות או גירושים בארה”ב.

תקוות גדולות נתעוררו, שבמדינה חפשית זו תצמח תרבות יהודית עצמאית, על בסיס של חינוך לאומי רחב ועשיר. עוד לפני ארבעים־שלושים שנה רווחה הדעה, שהאומה האמריקאית אינה מעוניינת להטמיע את המיעוטים האתניים, אלא תוסיף לפתח תרבות רבת גוונים ומורכבת, המתעשרת משלל התרבויות האתניות. לפי השקפה זו דורשת טובת האומה האמריקאית “אחדות מתוך שוני”.

באה המציאות וטפחה על פני הוגי דעות אלה, הכוח המטמיע של התרבות האמריקאית נתגלה כחזק ביותר, בייחוד בתחום הלשון. רק בעניני הדת התחזק והתקיים השוני. ואין להכריע, אם זו היא השפעת תהליכי חיים בלבד, או הצטרפה אליהם מדיניות תרבותית מכוונת, אם כי סמויה מן העין. מאלפת היא דוגמת קבוצה לאומית בולטת באה"ב – הפולנים. בשנת 1916 למדו בבתי ספר כנסייתיים (קתוליים) כמיליון וארבע מאות אלף ילדים, ומה התרכזו כמיליון ו־165 אלף (למעלה מ־80%) במוסדות שבהם שלטה הלשון הפולנית; ובשנת 1947 למדו בבתי ספר כנסייתיים בלשון פולנית רק כשלש מאות אלף ילדים. כה מהירה היתה הטמיה הלשונית בקבוצה לאומית נאמנה וקנאית.

בקרב האוכלוסיה היהודית נתבלט גורם נוסף – המקל על תהליכי הטמיעה ומחיש אותם, והמחליש את השאיפה לחינוך יהודי־עצמאי. היהודים עוברים במידה הולכת וגוברת אל מקצועות חפשיים אינטלקטואליים, גם נוהרים אל פרנסות אחרות המעלות אותם אל השכבה האמידה של המעמד הבינוני ואל הבורגנות העשירה והגבוהה. המעמד הפרוליטרי היהודי מצטמק, הולך ונעלם, וגם המעמד הזעיר־בורגני מתמעט.

לרגל תהליכים אלה מרובים הם הצעירים היהודיים הלומדים בבתי ספר גבוהים ומספרם מגיע עד כדי 300 אלף, העוסקים או העתידים לעסוק במקצועות חופשיים; נטייתם גוברת להתקרב אל האינטליגנציה הנכרית ולהתערב בה. – בחוגים אלה מתעוררת השאלה: מפני מה אני יהודי? מדוע עלי להיות יהודי? צצות ועולות שאלות נוקבות, לפרקים תוך צער ולפרקים תוך תהיה: למה כל המאמצים לקיים בארצות הברית מיעוט תרבותי־לאומי של עם ישראל? לא מעטים בשכבה חברתית זו המקבלים את זהותם הלאומית תוך אונס או מנסים להעלים ולטשטש אותה בחברה. ולא רק הסטודנטים ובעלי המקצועות החפשיים האינטלקטואליים כך. גם המשתייכים לשכבה הבורגנית האמידה והעשירה מתקרבים, לרגל עסקיהם, אל החברה הנוצרית, ההולכת ונעשית אמריקאית־מונוליטית, ומקבלים ממנה השפעה עזה בדרכי חשיבה ובאורח חיים. גם בחוגים אלה נשמעים קולות: מה התועלת בלימוד הלשון העברית? מה טעם בטיפוח ערכי תרבות לאומיים? לשם מה ההתבדלות בשדה החינוך והתרבות?

מול זרם הטמיעה רב העצמה, בתקופת השפע, הסוחף את יהדות ארצות הברית אל התכחשות עצמי, נתייצבו גורמים אחדים רבי השפעה. הכמות הגדולה של היהודים, שהתישבו והצטופפו בהמונים בערים הגדולות, עשתה ועושה הרבה לעיכוב הטמיעה. שני המאורעות הכבירים והמזעזעים בדור האחרון – השואה באירופה והקמת מדינת ישראל – פעלו בעמקי הנפש היהודית. ועוד – הליכי ההתבוללות הגוברים ומעמיקם ומוצאים את בטויים בנישואי תערובת מרובים (משערים: כ־20%–18), כשהתגובה עליהם מצד הורים אינה עוד חריפה כמו בעבר, פוקחים עיני רבים ומרעידים את הלב – לאן? יחידים אוהבי ישראל ותורתו, וחברות וארגונים נלבבים מתעוררים ומנסים לחזק את בית ישראל מבפנים ולהחיות את תרבותו באמריקה. ובשעת משבר חמור – נראה החינוך היהודי כאמצעי נאמן לשיבה אל היהדוּת. העשיה הנמרצת והנלהבת שלהם מעוררות תקוות חדשות.

מה המצב כיום? אין יכולת לקבוע בדיוק ובבטחון עובדות ומספּרים בדבר היקף החינוך היהודי, טיבו והישגיו. על סמך מחקרים רציניים אחדים, שנתפרסמו בעשר השנים האחרונות, ועפ"י הערכות של מחנכים בעלי נסיון וכוח שיפוט קיימת אפשרות למסור אינפורמציה כללית, שאינה אמת בדוקה, ואולם מתקרבת אל המציאות.

מותר להניח שבערך 22%⁵ של האוכלוסיה היהודית היא בגיל 17־5 (בגיל גן הילדים, בית הספר היסודי והתיכון), והמספר 1.280.000 נראה מציאותי. מהם מקבלים כ־45% חינוך יהודי כלשהו, רציני או שטחי. לפי הסקר המפורט שהופיע בשנת 1959 למדו בבתי ספר יהודיים (בשנת 1958) למעלה מ־553.000, כיום נעה ההערכה סביב 575.000 לומדים. יש לציין אפוא עלייה, ולו גם צנועה, באחוז הלומדים בעשר השנים האחרונות (משערים שמספר היהודים עלה מאז 1958 ביותר מחצי מיליון נפש, מ־5.250.000 עד 5.800.000). למעלה מחצי הילדים ובני נעורים בגיל 17־5 אינם זוכים לחינוך יהודי בצורה כלשהי וגולשים לתהום של טמיעה (כ־55%); ביחוד מקופחים הם הילדים בגיל הגן ובני הנעורים למעלה מגיל בר־מצוה⁶

החלוקה של הילדים לפי סוגי בתי הספר, שבהם הם מתחנכים, מאלפת ועשויה לעורר ספקות ודאגות.

קרוב ל־10% לומדים בבתי ספר יומיים או “ישיבות קטנות” ומספרם 57.000 (כ־50.000 בדרגה יסודית, כ־ 7.000 בדרגה גבוהה). מרוכזים הם ב־300 מוסדות בערך, על סניפיהם, מהם למעלה מ־90% דתיים – וכ־10% לאומיים־תרבותיים. שאר הילדים (90%), במספר 518.000 בערך, לומדים כחציים בבתי הספר ליום ראשון וכחציים בבת"ס משלימים.

בתי הספר ה“יומיים” (הכל־יומיים) בארצות הברית, שבהם המקצועות היהודיים נלמדים כ־20־15 שעות בשבוע, עושים הרבה ליידע היהדות וקיומה. תשומת לב רבה מוקדשת ללשון העברית, לתנ“ך, ביחוד חומש עם רש”י, לדינים ותפלות, למבחר הספרות העברית. טיפוסי בית הספר היומיים שונים הם, החל מהדתי הקיצוני, בו התלמוד תופס מקום נרחב, ועד בית הספר הלאומי־תרבותי, שבו הלשון העברית וספרותה וידיעת־ישראל והיסטוריה יהודית הם עיקר בתכנית הלימודים. ברוב בתי הספר היומיים, המקצועות היהודיים נלמדים לפני הצהרים, והמקצועות הכללים – אחר הצהרים.

כמה מבתי הספר מסוג זה מצוינים ברמתם ובהישגיהם הגבוהים (למשל, בי“ס רמ”ז, ישיבה דפלטבוש, בי"ס לבנות “שולמית” – בניו יורק), ואולם גם בבתי הספר היומיים אין החינוך היהודי יכול להיחשב כמניח את הדעת, כי כ־85% מהתלמידים מפסיקים את לימודיהם אחר טכס בר־מצוה, ואת המקצועות היהודיים קולטים הם בילדותם, ללא בגרות אינטלקטואלית.

בתי הספר היומיים זכו לגידול מהיר ב־35 השנים האחרונות, וגידול זה משמח וגם מפליא. עוד בשנת 1935 למדו במוסדות מטיפוס זה 4.600 תלמידים בלבד, והסיבות להתפתחות זו מרובות. זכות “ראשונים” מגיעה לקבוצת מנהיגים רוחניים ומחנכים נלבבים, שבכוח אמונתם בערך חינוך יהודי מקיף ומעמיק ובמסירות נפשם פעלו והשפיעו. הם חידשו, ביודעים או בלא יודעים, מסורת עתיקה באמריקה הצפונית, שראשיתה בתקופה הקולוניאלית (בשנת 1730 יסדה קהילת “שארית ישראל” בניו־יורק את ישיבת “מנחת ערב”.) המאורעות הכבירים בתקופה האחרונה בחיי עם ישראל עוררו את הציבור והחישו את תהליך צמיחת בית הספר היומי. ההורים לא נרתעו מפני הטענות החוזרות ונשנות, כאילו התבדלות הילדים בבתי ספר מיוחדים – יש בה משום מעשה הנוגד את הרוח האמריקאית. נוספו גורמים פסיכולוגיים־חברתיים. מצד אחד לא הניחה רמת החינוך בכמה מבתי ספר ציבוריים את הדעת, משום צפיפות הכתות וריבוי ילדים כושיים, ומן הצד השני מצב הלימודי בבתי ספר מוספים (“תלמוד־תורה”) ירד ולא השביע את רצון ההורים והילדים. ועוד סיבה: בתקופת המלחמה העולמית השניה הביאה ההגירה זרם של חרדים, שרצונם היה עז להמשיך בחינוך דתי ובחיים מסורתיים בארץ החדשה. כך נצטרפו גורמים שונים והביאו לידי עליית בית הספר ה“כל־יומי”.

החינוך ברוב המכריע של בתי ספר של היום הראשון ושל בת“ס מוספים הוא עלוב, קודם כל מבחינה כמותית. “השהות הממוצעת של הילד היהודי בבית ספר ליום א' (סאנדי סקול) היה ארבע שנים, ואילו בבית הספר שלאחר הצהרים עד שלש שנים. תלמיד של בי”ס ליום א' מקבל במשך שנות הלימודים כ־280 שעות הוראה השקולות נגד שלשה חדשי לימוד בבית ספר ציבורי. בבית הספר שלאחר צהרים מקבלים הנערים והנערות כ־525 שעות הוראה כנגד שישה חדשי לימוד…” (פילטש). המטען הרוחני, שזוכה לו הילד, הוא דל וקלוש, ואין בו כדי להנחיל שמץ של מורשה תרבותית אמיתית. אחר זמן קצר מתנדף היידע המועט שנרכש בביה"ס, ולא נשארת אלא בבואה קלה ממנו בזכרון. בשנים האחרונות נעשים נסיונות חוזרים ונשנים להוסיף כמה שעות לימוד בשני ימים נוספים בבית הספר של יום ראשון וכן להגדיל את מספר השעות אחר הצהרים בבית הספר המוסף. ואולם המצב הכללי אינו משתנה. מפריע לא מעט אי־רצון הילדים להתמסר ללימודים מייגעים, בשעה שחבריהם עוסקים במשחק וספורט.

סך הכל של הפעולות וההישגים, בתחום החינוך היהודי, על אף התרחבותם והתקדמותם, הוא מעין אזעקה למנהיגים רוחניים ולהמוני עם. נתפשטה המימרה הספרותית השנונה בדבר החינוך היהודי בארצות הברית שהוא “נהר גדול ורדוד שרחבו מיל ועמקו זרת” (דושקין־אֶנגלמן, בעקבות מ. טוין).

בסקר רציני שנתפרסם בארצות הברית נאמר: “אם לא ניקח בחשבון את בתי הספר ליום שלם.. אך נכלול את שאר בתי הספר… נראה כי לא יותר מ־25% מן התלמידים לומדים עברית די הצורך כדי להתחיל בלימוד התנ”ך בעברית, אפילו בגירסות פשוטות…; רק פחות ממחציתו של אחוז זה (10־5 אחוזים) מסוגל לקרוא קטע עברי פשוט ביותר בתנ“ך, בלי עזרה ניכרת… הרוב המכריע של הילדים היהודיים באמריקה גדל בלי שיזכה בידיעה כלשהי בנוסח התנ”ך, לא בעברית ולא באנגלית. אחת הסיבות העיקריות היא מיעוט הזמן המוקדש לחינוך היהודי, וריבוי החומר הדחוס בהן: לשון עברית, תפילות, תנ“ך, דינים ומנהגים. והתוצאה – אכזבה מרה”.

מוסדות מרובים, מרובים מדי, דואגים לבתי הספר היהודיים בארצות הברית. פעילת מרכזי הזרמים הדתיים (אותרודוכסי, שמרני וליברלי) הולכת וגוברת. רבת חשיבות היא פעולת לשכות החינוך (כ־40) בקהילות, מהן גדולות מאד, כגון: ניו־יורק, לוס־אנג’לס, שיקגו. כל לשכת חינוך היא מעין משרד חינוך (ללא סמכות מספיקה וללא תקציב מספיק), הדואג לעיבוד תכניות, לפרסום ספרי לימוד ומכשירי עזר, להדרכת מורים ולפיקוח, להסברה ותעמולה.

חלק קטן מילדי ישראל מקבל חינוך עברי בבתי ספר ציבוריים במערכת הוראת לשונות זרות. הלשון העברית נכללה (לפני 35 שנים בערך) במערכת הלימודים של הלשונות הלעוזיות בבתי הספר התיכוניים הציבוריים, וע“י כך הוכרה כשוות זכויות לשאר לשונות מודרניות הנלמדות. לימוד זה מקיף לא רק את הלשון המדוברת, אלא גם את הכרת התרבות העברית, למעט את ערכי הדת. תחום הלימוד הוא חילוני, עפ”י החוק והנוהג.

אם נמצא מספר מסוים של תלמידים הבוחרים בעברית כלשון זרה, נפתח חוג מיוחד, על חשבון המדינה או העיריה, ואמצעים רבים ניתנים בידי מורה בעל כשרון ורצון טוב, לקדם את ההישגים ע"י תמונות, סרטים, הצגות דראמטיות וכדומה. יש להניח ש־5 אלפים לומדים כעת עברית במסגרת זו ברחבי ארצות הברית, וההישגים עולים תכופות על ההישגים בלשונות זרות אחרות.

מרובות הן הקתדרות ללשון העברית באוניברסיטאות בארצות הברית, שבהן מתקדמים ומשתלמים תלמידים יהודים, שרכשו להם השכלה עברית. לריבוי תלמידים ולהישגים ניכרים זכתה ביחוד המחלקה (הפקולטה) העברית שע"י אוניברסיטת ניו־יורק, בה מלמדים לא רק את השפה העברית ותולדותיה, אלא גם תולדות ישראל, פילוסופיה יהודית ועוד.

מן הראוי להזכיר קייום בתי ספר חילונים־מתקדמים, שבהם לשון היידיש תפסה מקום נכבד. היוזמת לייסודם היתה הסתדרות פועלים יהודיים (ארבעטאררינג – חוג פועלים), שהתנגדה בתוקף לדת ישראל, ללשון העברית ולתנועה ציונית. בקונגרס הראשון של הפועלים היהודיים, שהתקיים בשנת 1890 וייצג כ־15.000 איש, התנוססה באולם הקונגרס סיסמה “העולם הוא מולדתנו, הסוציאליזם הוא דתנו”. וכעת מלמדים בבתי הספר של הסתדרות זו גם עברית, שרים שירים ישראליים לילדים וחוגגים את חגי ישראל, גם דתיים גם לאומיים. גלגלול דומה עבר, לרגל השואה והקמת מדינת ישראל, על בתי ספר ע"ש “שלום עליכם”. לעומת זה בתי הספר מיסודו של “ארבעטער־פארבאנד” (“התאחדות הפועלים”) נטו מראשיתם להכנסת עברית וידיעות על ארץ־ישראל לתכניתם. כל בתי הספר האלה, מהם בעלי גוון סוציאליסטי־קיצוני, ומהם בעלי נטיות עממיות־יהודיות, הסתגלו בהרבה אל האקלים החדש בציבוריות היהודית. ואלם ההצלחה לא האירה להם פנים. בזכות מסירותם של הורים בעלי הכרה ובזכות התלהבותם של כמה מנהיגים רוחניים ומחנכים זכה טיפוס זה של בית הספר לפריחה יחסית בשנת 1948 ומספר התלמידים הגיע עד רבבה כמעט, ואולם מאז מסתמנת ירידה. כעת מספרם נתמעט ונצטמק, ובתי הספר המעטים הקיימים נאבקים על קיומם. לשון היידיש אינה עוד שפת הדיבור של המוני ישראל, והיא פינתה את מקומה לשפת המדינה – לאנגלית. הילדים אינם מדברים יידיש. ומאידך – האווירה החדשה, תוצאת היעלמות מעמד הפועלים וייסוד מדינת ישראל, אינה נוחה לקייום בתי־הספר היידיים. בגלל ערכה הרב של ספרות יידיש נלמדות השפה היידית וספרותה באוניברסיטאות אחדות בארצות־הברית.

שאלת כוחות ההוראה – חמורה היא וסבוכה. בשעה שהבית היהודי מתרוקן מתכנו, ואין היהדות מתגלמת בו לא באורח החיים, ולא בהתעניינות מיוחדת בה, עולה ערכו של המורה ונתבע הוא, בכורח הנסיבות, לעשות את הבלתי אפשרי – למלאות ע"י החינוך בבית הספר את החלל שנתהווה בבית האבות.

ודווקא בתקופה גורלית זו, כשההתענינות בחינוך היהודי גברה ונפתחו מוסדות חינוך חדשים, הן יומיים והן “תלמודי־תורה”, מורגש מחסור מחמיד והולך במורים בעלי הכשרה מקצועית. מקצועה ההוראה היהודית מצטמק, הולך ונעלם.

משערים כי קיימות כ־18,000 משרות הוראה (לעתים – לא שלמות, בייחוד בבתי ספר של יום ראשון וב“תלמודי־תורה”), מהן – כ־3,000 בבתי הספר היומיים השלמים. מקובל הוא, כי לרגל עזיבת חלק המורים את ההוראה ולרגל פתיחת מוסדות חינוך יהודיים חדשים נדרשים שנה שנה כאלף מורים חדשים. ודרישה זו אינה מתמלאת כראוי, מבחינה כמותית ואיכותית. באחד־עשר בתי המדרש המוכרים, רובם בעלי רמה פידגוגית ומדעית הוגנת (ביידע היהדות – יש להביא בחשבון את תנאי הגולה!), מסיימים באחרונה שנה שנה כ־150 תלמידים, וכשלשה רבעים מהם (עד 120) נכנסים למקצוע ההוראה, ואולם הרוב המכריע מהם פורש לאחר תקופה קצרה. הצעירים עוברים למקצועות אחרים, הנותנים פרנסה טובה ומכובדת יותר, והצעירות עוזבות את ביה“ס מטעמים משפחתיים. יש והעזיבה היא לצמיתות, ויש שמורים חוזרים לאחר מספר שנים (ביחוד מורות־אמהות, לאחר שגדלו ילדיהן). המחסור הקשה במורים מתמלא חלקית בדרכים שונות. חלק של מסיימי ישיבות גדולות ובתי מדרש לרבנים בוחרים בהוראה במקום רבנות (כ־40–50 בשנה). קורסים מזורזים, המתארגנים ע”י בתי ספר גדולים, ע“י סמינרים חרדיים וע”י מוסדות חינוך אחרים, מעמידים מדי שנה כ־100 מורים מוסמכים, שליחי המחלקות לחינוך ותרבות בגולה מטעם ההסתדרות הציונית, וממלאים שליחות חינוכית שנתיים או שלש שנים.

נוסף לכך נקלטים במערכת החינוך היהודית מדי שנה בשנה כ־200 מורים בלתי מוסמכים, לרוב גם בלתי מוכשרים, היודעים עברית כהלכה – סטודנטים ישראליים ויורדים מישראל –, או יודעי קצת עברית ובקיאים קצת בעניני יהדות, למשל מהגרים מדרום אמריקה ואירופה, ובאין ברירה משמשים הם בהוראה זמן קצר או ארוך. המורה העברי הותיק, שלמד תורה בישיבות ליטא ופולין ושהיה מעורה בהווי היהודי, והיה מורה טוב אעפ"י שלא ידע הלכות הפידגוגיה, הולך ונעלם ממערכת החינוך. והוא הוא בעל זכויות היסטוריות גדולות.

המחסור החמור במורים מעכב את פיתוח מערכת החינוך היהודית. הרצוי והאפשרי, וגורם לתקלות וטרדות בבתי הספר הקיימים, ביחוד – ”בערי השדה", בקהילות הבינוניות והקטנות. ומאידך גיסא – סיפוח מחנכים בלתי מוסמכים ובלתי מוכשרים לחבר המורים מוריד את רמת הלימוד היהודי ומשפיל את ערכו בעיני ההורים והילדים.

כדאי וכדאי להזכיר את האיים התרבותיים היהודיים (מלבד בתי הספר היומיים ובתי המדרש “המוכרים” למורים) המצויינים ביופים ובערכם הפנימי. כל זרם דתי בארצות הברית הקים מוסד תרבותי־יהודי לתפארת. הזרם השמרני יסד בשנת 1886 (תרמ"ו) את בית המדרש לרבנים (Jewish Theological Seminary) “על יסודות היהדות המסורתית וההיסטורית, למען חיזוקה ושמירתה של היהדות ההיסטורית באמריקה”; על ידו נפתח בית המדרש למורים בשנת תרס"ד. בבית מדרש זה מרוכזת ספרי עברית מפוארת, שמעטות דוגמתה בגולה, ומתקרבת בערכה אל האספים של הספרים העבריים במוזיאום הבריטי ובבודליאנה שבאוקספורד.

היהדות האורתודוכסית פתחה בשנת 1886 את ישיבת ר' יצחק אלחנן, ובה היו שלשה תלמידים; הישיבה זכתה להתפתחות ולגידול מהיר משנת 1897, וביחוד בתקופה האחרונה. בישיבה־אוניברסיטה “לומדים מתוך כוונה, בעמקות, כפי שהיו לומדים לנים בישיבות ליטא”. הלשון השולטת בה היא – אנגלית, וגמרא נלמדת בעיקר ביידיש. בשנת 1921 נספח אל הישיבה בית מדרש למורים, ובו נלמדים רוב המקצועות בעברית. כעת היא אוניברסיטה מפותחת ומסועפת בעלת פקולטות רבות ⁷.

הראשון בזמן לבתי מדרש לרבנים הוא ה“היברו יוניון קוליג' " (Hebrew Union College), שנוסד בשנת 1875 בסינסינטי, וממלא את צרכי הזרם הריפורמי ע”י הכשרת רבנים ומורים. במוסד מצויה ספריה מפוארת במדעי היהדות המשופעת בספרים עתיקים ויקרי מציאות. המוסד מקיים סניף בירושלים לארכיאולוגיה ולחקר המקרא.

תפקיד נכבד בשימור היהדות מקיימות הישיבות הגדולות, המתנהלות לפי סדרי הישיבות במזרח אירופה ולפי רוחן, ואינן משתעבדות לסגנון החיים והלימוד בארצות הברית אלא במעט, מהן דתיות־מתונות, מהן חרדיות־קיצוניות ואנטי ציוניות. להשפעה רבה זכו: ישיבת מיר שהתגלגלה ממקומה והגיעה לברוקלין (1947) ומשמשת עתה כמקום תורה; וישיבת לובלין, שעברה בשנת 1942 עם תלמידיה (כ־400) והמשפחות אל דטרויט. ישיבת טלז בוויקליף (1941) ישיבה ליטאית היא על כל כללי הלימוד שלה ועל דרך התנהגותה. לומדים בה בעיקר ילידי ארצות הברית. רבות חשיבוּת ופעילות הן הישיבה הותיקה ע"ש ר' חיים ברלים (1905) בניו־יורק והישיבה של קלאצק (“בית מדרש גבוה של אמריקה”).

בלייקוואד. הישיבה “נר ישראל” (1933) בבלטימור התרחבה ויסדה סניף בקנדה. בויליאמסבורג (בניו־יורק), מרכז היהדות ההונגרית הדתית, נוסדו על ידי הרבי מסאטמאר וע“י הרבי מקלויזנבורג ישיבות המתנהלות ברוח דתי־קיצוני ומסוגרות מרוח הזמן, וגם הן זכו כבר לסניפים. חסידי ליובאוויטש הקימו ברחבי ארצות הברית כ־10 ישיבות מושכות את לב הצעירים ללמוֹד תלמוד וחסידות. הישיבה “תורה ודעת”, שנוסדה בשנת 1918, זכתה להרחבה וגידול מהיר ומושכת תלמידים מחוץ לארץ, בייחוד מאמריקה הלטינית. מדי שנה שולחת הישיבה קבוצת תלמידים מעולים ל”בית המדרש העליון" שלה, הנמצא בעיירה סמוכה לניו־יורק, כדי שיוכלו להתקדם בלימודים תוך נוחיות, ללא הפרעות מן החוץ. תנועת הישיבות המתגברת והמתפשטת היא מעין תגובה ממעמקים להשמדת מרכזי התורה באירופה המזרחית. הבדל אחד בולט: “התלמידים הללו אינם זקוקים לרחמים… הללו אינם בחורי ישיבה עניים הראויים לחמלה, שכן הם מצאו בתורה את האושר הרב ביותר שבחיים”. לפי האומדנה לומדים בישיבות אלה כ־8 אלפים בחורים, מעל גיל ביה"ס התיכון. "יחד עם הבקיאות בתלמוד ובופסקים, במוסר ובחסידות, שמקנים לאלפי האנשים המבוגרים האלה, מטפחים הם גם את היידע שהם נועדו מטעם ההיסטוריה היהודית ונבחרו לעמוד על המשמר במאבק נגד, ובמאבק בעד: נגד ההתבוללות ובעד הקייום וההמשך " (לשצ’ינסקי).

בעלי השפעה מסוימת על התרבות היהודית בארצות הברית ועל חינוך הנוער הם ה“מרכזים היהודיים” (Jewish Centres) שמספרם עלה עד כדי 400 בערך ומספר חבריהם עד כדי 600,000, ולמעלה מחציים הם למטה מגיל 25. במשך שנים היה התוכן היהודי מצומצם ומוגבל, מתוך הנחה שליהודי החדש יש לתת אמריקאיות מכסימאלית ויהדות מינימאלית. הוקדשה תשומת לב לחגים ולמאורעות יהודיים, ואולם מקום מרכזי תפסו פעולות־ספורט, ריקודים, הרצאות על נושאים כלליים, בייחוד על ספרים רבי־מכר. בעשרים השנה האחרונות התמסר המרכז, במידה רבה יותר, לעניינים יהודיים, לענייני תרבות ולמאורעות יהודיים, ולפרקים – למסיבות עונג שבת ולייסוד מקהלות יהודיות.

מעניינת היא פעילות “מוסדות הלל” ליד האוניברסיטאות הגדולות, שבהם מתקיימים קורסים לתולדות ישראל, להכרת המסורת היהודית, שיעורים לעברית, ויכוחים בשאלות אקטואליות. נערכות גם בהם מסיבות “עונג שבת”, תפילות לשבת ומועד. מוסדות הלל, שמספרם 50 בערך, הוקמו ע"י מסדר “בני־ברית” כמעט במקרה. בשעת הרצאה על המקרא באחת האוניברסיטאות נתברר, כי הסטודנטים היהודיים בקיאים פחות בכתבי הקודש מחבריהם הנוצריים. לאור עובדה זו פנה פרופיסור נוצרי אל “בני ברית” בהצעה לדאוג יותר לחינוך היהודי של הנוער היהודי האקאדמי.

חשיבות רבה יש לייחס לפעולת “מחנות הקיץ”. בימי החופשה של הקיץ יוצאים ילדי ישראל ובני־נעורים יהודיים, הלומדים בבתי ספר יהודיים, אל קייטנות מאורגנות, שבהן הם מבלים את זמנים הנעים ביותר, באווירה של נופש ומשחק; הקנית ערכים יהודיים מלווה הרגשת שמחה והנאה. לקהל “קייטנים” גדול למדי זוכים מחנות “מסד” “רמה” ו“יבנה”, שלפרקים מקיימים את פעולות הקיץ בישראל, בשיתוף עם המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, ועוד. למעשה – המחנה הוא מרכז לחינוך יהודי, אפילו ציוני. במחנה “מסדה”, למשל, המתארגן בסביבה שקטה, כפרית, לא רחוק מניו־יורק, שורה רוח יהודית, כמעט ישראלית. השבילים והדרכים נקראים ע“ש ישובים ישראליים, הלשון העברית היא “הרשמית”, הנשמעת בהוראות ב”רמקול", לפעמים גם בהרצאות ושיחות חברים; המסיבות והצגות התיאטרון נערכות בלשון העברית. מורגש יחס חיובי־מעודד אל ההגשמה החלוצית. שמירת ערכי המסורת, בתפילה ובמנהגים, נעשית תוך ערנות ומשמשת גורם חינוכי. ועם זה – אין התעלמות מהסגנון האמריקאי ומכמה אידיאלים אמריקאיים, טיפוח הלשון העברית והתרבות העברית הוא כה אינטנסיבי, עד שעשיה במחנה מעין זה במשך חודש שקול כנגד חדשי לימוד אחדים שיטתיים בבית ספר יהודי.

תופעות יהודיות אלה וכיוצא בהן מעודדות ומעוררות תקוות, זורעות אור סביבן ומשפיעות השפעה גלויה וסמויה על הציבור היהודי. ואולם כל אלה אינן אלא “נאות מדבר” זעירים, אם כי נפלאים, ברחבי גלות־אמריקה. מעל הקהילה היהודית הגדולה והעשירה מרחפת סכנת טמיעה מתרחבת ומעמיקה: הבערות בעניני היהדות מתפשטת עד להחריד, הזיקה של היחיד אל קהל ישראל מתרופפת, מספר נישואי התערבות מתקרב אל 20%.

קולעים ומזעזעים דברי מחנך נלבב, אחד מהמעולים בארצות הברית (פילטש)…הנה כי כן אנחנו מגדלים דור חדש של אבודים, ועם הארצות נהפכת למסורת. פעם נוספת בתולדות יהדות אמריקה עוברים מאות אלפים יהודים את סף הבגרות, כשידיעותיהם והבנתם ביהדות ותרבותה מועטות ביותר. מעריכים כי למעלה מ־300,000 בחורים ובחורות יהודים לומדים בקוליג’ים ובאוניברסיטאות אמריקניים. לפי המחקרים המרובים שנעשו.. מסתבר כי מרבית הסטודנטים אין להם ידיעה כלשהי ברקע התרבותי הדתי שלהם, וזיקתם ליהדוים וליהדות היא רופפת ולפעמים אף מעוררת מורת רוח. יש כמובן יוצאים מן הכלל, אך אלה מועטים ונדירים.

אין להתפלא שאינטלקטואלים יהודיים רבים סבורים, כי אין אדם נעשה בן חורין עד שהוא נוטש את היהדות. הם נוטים לראות את היהדות ואת העברים כערכים הזרים לרוח ההומאניזם ועוינים את החינוך הליברלי".

ב. החינוך היהודי באנגליה

מן הראוי לייחד תשומת לב לשלש התפוצות הגדולות ביותר בעולם המערבי, לאחר ארצות הברית: לאנגליה, ארגנטינה וצרפת; כל־אחת מהן כוללת 450–500 אלף יהודים, וכל אחת מהן – מייצגת טיפוס שונה של גולה.

צמיחת האוכלוסיה היהודית באנגליה היא הדרגתית, איטית למדי, ללא עליות גדולות ומסחררות, וללא הפרעות חמורות. מאז שוב היהודים לאנגליה במאה השבע־עשרה (לאחר הגירוש בסוף המאה השלש עשרה), גדל היישוב היהודי בהתמדה, בייחוד במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, ע"י תוספת מהגרים גרמניים ובני מזרח אירופה, שנתווספו על הגרעין הוותיק, הספרדי. יוצאת מן הכלל תקופה קצרה, שבה חוקי הגירה חמורים החניקו, הלכה למעשה (1918–1934), את ההגירה היהודית, בלי לפגוע בזרם הדק של יהודים עשירים, המגיעים מהמזרח: מעיראק והודו. אנגליה קלטה פליטים יהודיים מגרמניה בתקופת היטלר עד התפרצות המלחמה העולמית ופליטים יהודיים מארצות השואה, בצמצום והגבלה, אחר סיום המלחמה. בשנת 1880 ישבו באנגליה כ־50,000 יהודים, בשנת 1918 – 300,000, כעת – כוללת אנגליה אוכלוסיה יהודית בת 450 אלף בערך (כאחוז אחד של כלל התושבים).

הגידול האיטי של היישוב היהודי וגלי המהגרים המגיעים אליו בהתמדה שיוו יציבות מסוימת וקצב לחיים היהודיים. מפרק לפרק נתרחקה ממנו שכבת יהודים ותיקים, שרכשה לה מעמד חברתי נכבד ועושר והתקרבה אל עם הארץ ונטמעה בו, במעט או בהרבה, ביניהם צאצאי אנוסים, שקיימו בעבר את אמונתם מתוך גבורה נפשית; ואילו גלי המהגרים החדשים מאירופה המזרחית, אעפ"י שעבדו עבודה מפרכת לשם פרנסתם, חידשו וריעננו את היהדות, בזכות לשונם היידית ופעילותם הציבורית והספרותית (ביידיש ובעברית) ואורח־חייהם. נשמר כעין איזון בין תנועת הבריחה מהיהדות ובין חיזוקה.

גם התנועה הציונית, וביחוד פעילות הנהלת ההסתדרות הציונית, שמושבה היה בלונדון במשך שנים, שימשה גורם להתעוררות של הציבור היהודי. בהשגת הצהרת בלפור, במאבק עם מדיניות החנק של ממשלת המנדט השתתפו חוגים יהודיים נכבדים באנגליה וגילו לא רק פעילות אלא גם אומץ לב.

במלחמת העולם השניה לא סבל היישוב היהודי באנגליה ממסע־השמד הנאצי, כמו היישובים היהודים הגדולים ביבשת אירופה, ואולם סכנת הפלישה הגרמנית לאיי בריטניה וסכנת ההשמדה הכרוכה בה הטילו עליו אימה וזיעזעו את נפשו. הציבור היהודי נתעורר תוך הזיעזוע, ונתחזקה תחושת שייכות היחיד לכלל ישראל. היישוב היהודי באנגליה, המצטיין בכוח ארגון, הצליח להתארגן ולפעול בשני תחומים: בניהול רשת בתי ספר יהודיים, שהסתגלו אל שנות החירום, ובהשתתפות פעילה במאבק לשם ייסוד מדינת ישראל.

כוח ארגונם של יהודי אנגליה – ערכו רב: נוצרו ארגונים מרכזיים, המקיפים את חיי הציבור בתחומים רבים, לרבות עניני כלכלה ומדיניות. משמעתם הפנימית עמדה להם להקים מוסד ייצוגי מרכזי: ועד הקהילות. ואולם אין להתעלם מחסרון הכרוך ביכולת ארגונית, המורגש מאד בשדה החינוך. הכל נעשה ביישוב דעת, בזהירות יתרה, באיטיות, בשעה שדרושות החלטות מהירות מעשים נועזים וקצב מהיר, כיאה לתקופה סוערת, רבת תמורות המאיימת על הקייום התרבותי של עם ישראל. ועם זה ניתנה האמת להאמר: דוקא רשויות החינוך היהודי מפוצלות ולא חזקות למדי. העיקריות שבהן: הועד הלונדוני לחינוך דתי־יהודי (London Council for Jewish Religious Education), הפועל בתחום הבירה, והמועצה המרכזית לחינוך דתי יהודי (Central Council for Jewish Religious Education), הפועלת בערי השדה. שנת ייסודן – 1945.

המלמדים זכות על מערכת החינוך היהודית באנגליה טוענים, כי 80% בערך מילדי אנגליה בגיל החינוך 5–17) ⁸ זוכים לחינוך כלשהו, אך יש ספקנים המתייחסים אל אחוז גבוה זה בהסתייגות. מכל מקום ידוע, שמספר הילדים המתחנכים בגן־ילדים יהודי מועט הוא, שחלק מהילדים מאחרים בהתחלת הלימוד היהודי עד גיל 8 ומתחילים בהכרת הא“ב העברי, לאחר שרכשו להם בביה”ס האנגלי ראשית דעת בתרבות הכללית, ובעיקר – שרובם המכריע פורש מכל לימוד יהודי, עם גיל בר־מצוה או לפניו, בשעה שביכלתם ללמוד את ערכי יהדות תוך הבנה והעמקה.

קרוב לודאי שמ־65,000 הילדים בגיל החינוך (5–17) אין מקבלים במשך השנה חינוך יהודי כל שהוא כ־45% (30,000 בערך), ל־38% בערך (כ־24,000) ניתן החינוך במסגרת לימודים נוספים למיניהם, וכ־17% זוכים ללימוד בבית ספר יהודי שלם (כ־11,000). ואולם כיון שהלימודים המוספים אינם ממושכים, והתלמידים מתחלפים, מותר להניח כי 70%–75 מכל ילדי ישראל זוכים באיזו תקופה מחייהם להוראה יהודית כל שהיא, רובם המכריע – למינימלית.

בתי הספר המוספים, המשלימים את הלימוד הכללי בבית הספר היהודי, מתחלקים לשני סוגים עיקריים: כיתות צמודות לבית הכנסת ו“תלמודי־תורה”. בבתי הספר “הכנסייתיים” לומדים הילדים 5–6 שעות בשבוע (ביום הראשון לפני הצהרים ובשני ערבים), ומטרתם דתית־מעשית היא: הכשרת הילדים לחיי בית הכנסת, עד כדי קריאה מהירה בסידור ובמחזור ועד כדי אפשרות לעקוב אחר קריאת התורה. הבנת התפילות – לא מושגת אלא במיטב הכיתות. יש בתי ספר כנסייתיים המצרפים למטרה העיקרית גם מטרות אחרות, כגון ידיעת הלשון העברית וספרותה, דברי ימי ישראל, ואולם – מחוסר זמן – אין אפשרות להגשימן.

מורגשת תנועה וקיימת תוכנית להגדלת מספר שעות הלימוד בשבוע, ע"י תוספת ערב לימודים בשבוע, ואולם רק מעט כיתות הגשימו אותה הלכה למעשה. בכיתות הכנסייתיות לומדים רוב הילדים המקבלים חינוך יהודי מוסף.

ב“תלמודי־תורה” המטרה רחבה יותר ומספר ערבי לימוד גדול יותר. שאיפתם להקנות לילדים הבנה בכמה מספרי תנ“ך, ביחוד התורה, ידיעה מסוימת במשנה וגמרא, הבנת התפילות וידיעת הלשון העברית. ואולם מרובות העדויות שההישגים בבתי הספר המוספים הם מוגבלים, לפעמים עלובים. “המועצה המרכזית לחינוך יהודי־דתי באנגליה” קבעה לפני עשרים שנה ומעלה “פחות מאחוז אחד מגיעים למדרגת לימוד בספרות שלאחר התנ”ך”, וספק הוא אם מאמצי המורים ועסקני החינוך הצליחו לשנות את המצב לטובה במידה רבה.

נעשו נסיונות להגדיל את מספר הילדים ובני הנעורים הלומדים לימודים יהודיים ע"י לימוד היהדות בבתי הספר הממשלתיים. מורים רבים מקנים ראשית ידיעת היהדות במסגרת “לימוד הדת”, שלו מוקדשות כ־90 דקות בשבוע בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. יש סבורים, שמספר הילדים שמסתפקים במידה זעומה של לימוד יהודי גדל ומתקרב ל־5,000. כמובן, השפעת לימוד זה לאורך ימים אפסית היא.

ביקור התלמידים בבתי הספר המשלימים אינו קבוע ואינו מניח את הדעת.

יהודי אנגליה הקימו ומקיימים גם כמה מוסדות חינוך גבוה מסורתיים. קיימות למעלה מעשר ישיבות מסורתיות, שרובן נוסדו בעשר השנים האחרונות. אחת הישיבות הותיקות נמצאת בגיטסהד, עיירה קטנה בצפון אנגליה, ומספר תלמידיה מגיע ל־200, ממיטב בני הישיבות באירופה. מוסד תורני זה מתנהל בנוסח הישיבות הליטאיות הגדולות. לשון השעורים ו“שיחות המוסר” – יידיש. כל שעות היום – קודש ללימודים. ליד הישיבה הוקמה פנימיה נוחה, מרווחת במקום נוסד גם סמינר למורות דתיות. בלונדון קיים בית מדרש ותיק לרבנים (Jewish College), שאליו נצטרפה מחלקה להכשרת מורים (בשיתוף עם המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בירושלים), ואולם מספר התלמידים מועט הוא.

השפעה ניכרת בקהל הספרדים באנגליה יש לישיבת "אהל משה ויהודית (מונטיפיורי) " ברמסגייט, כעת בלונדון. כ־80 בוגרים של הישיבה, חלקם משמשים בהוראה ורבנות, גרמו להתעוררות תרבותית בעדה הספרדית.

ראויה לתשומת לב – התנועה לייסוד בתי ספר שלמים “יומיים”.

בתקופה של גאות בהגירה לאנגליה נמצאו יהודים נלבבים, יוצאי מזרח אירופה, שעז היה רצונם להמשיך בקייום נוסח חיים לאומי, והקימו בתי ספר “יומיים” שלמים להקניית השכלה כללית ויהודית במסגרת אחת. בשנת 1922 למדו בבתי ספר מטיפוס זה למעלה מ־5,000 ילדים, ואולם לרגל צמצום ההגירה ומאורעות המלחמה ירד מספר בתי הספר והתלמידים, אחר המלחמה נתעוררה תנועה מיוחדת להקמת בתי ספר “יומיים”, הן יסודיים והן תיכוניים, ונושאיה היו דתיים־קיצוניים, קרובים לאגודת ישראל, מצוינים במסירות ובהתלהבות. הצלחתם היתה רבה הן בכמות והן ברמת הלימודים התורניים. בתי ספר אלה מקבלים חלק מתקציבם מידי השלטונות וזוכים להכרה רשמית מטעם מוסדות הממשלה.

בשטח זה יש לציין חידוש רב ערך.

ההסתדרות הציונית העזה להתייצב בראש התנועה למען בית־הספר העברי היומי; בשיתוף פעולה עם המחלקה לחינוך ולתרבות בירושלים הקימה 8 בתי־ספר יומיים חדשים, רובם בלונדון, שבהם מבקרים כבר כעת קרוב ל־2500 תלמיד. צביון בית־הספר היומי הציוני הוא דתי מתון והורים רבים נותנים בו אֵימון. על אף שכר־הלימוד הגבוה רבו הקופצים עליו ולא כל הילדים יכולים להתקבל. בעוד שלפנים חקרו ודרשו ההורים היהודים, איזה בית־ספר אנגלי הוא המשובח והנאה לילדיהם, מתחילים הם להתעניין, איזה בית־ספר יהודי יומי מתאים להם, לפי רוחו ורמתו. על כן גם ההסתדרות הציונית שואבת עידוד מהיחס החם למפעלה ותכוננת לפתוח מוסדות חדשים ברחבי אנגליה. והחידוש הזה איננו ארצי בלבד, אלא עולמי, שהרי רק בצ’ילי מרגישה את עצמה ההסתדרות הציונית אחראית, מבחינה תקציבית ומנהלית, לרשת בתה"ס היהודיים.

המלחמה הציבורית סביב להקמתם של בתי־ספר יהודיים יומיים אינה עוד חריפה כמקודם, ומבחינה אידיאולוגית נחלשה ההתנגדות להתבדלות הילדים היהודיים בבתי־ספר מיוחדים, ומאידך, הערעור על סמכות ההסתדרות הציונית לטפל בחינוך, במישרין ועל אחריותה, איננו עוד כה קשה. הבעיות החינוכיות בפנים בתי־הספר חמורות עדיין, כפי שהיו, אמנם מיזוג הלימודים הכללים והמקצועות היהודיים מעורר סיכויים של יצירת טיפוס יהודי חדש, שלם יותר, אך מתעוררים ספקות, אם מכסת השעות המוקדשת ללימודים העבריים – שש שעות בשבוע – מספיקה עד כדי הקניית ערכי היהדות ויסודות הלשון העברית, ואם השימוש בשעות אלה הוא תכליתי למדי. ותופעה לוקאלית רצינית: בגיל 10–11 עומדים הילדים בפני משבר, בהיותם חייבים לעמוד בבחינות ממשלתיות אחרי שנת הלימודים החמישית, לשם מיון כשרונותיהם והכוונתם לבתי־ספר תיכונים לסוגיהם, והנה גם המפקחים הממשלתיים וגם ההורים מפעילים לחץ – להקדיש את תשומת הלב העיקרית למקצועות הכלליים ולמעט בהוראת המקצועות היהודיים. על כן המשימה מורכבת וחיונית: להיאבק עם הקשיים האובייקטיביים ועם דעת הקהל, ולהגדיל את מספר השעות המוקדשות ללימודים העבריים. נוסף לכך, צורך השעה הוא, לקבוע תכנית־לימודים אחידה ולשפר את דרכי ההוראה, כדי שההישגים יהיו נאים יותר ואחידים, בגבול מסוים, שהרי גיוון מחושב נותן טעם לשבח. והאמת חייבת להיאמר: במציאות יהדות אנגליה – ולא רק אנגליה – אין כל אפשרות להעמיד מטרה חינוכית מונוליטית ברוח הציונות, אלא המטרה מתנודדת בין שני קטבים: יצירת טיפוס יהודי מעולה יותר להמשך החיים הרוחניים בגולה והכשרה נפשית של הדור הצעיר לעליה לישראל; והקוטב הראשון הוא בעל כוח משיכה חזק יותר.

ראויים לתשומת לב בתי הספר היומיים, הותיקים והחדשים, הנתמכים על ידי הממשלה (בלונדון, מנצ’סטר, ליברפול ובירמינגהם), והגדול בהם “Jewish Free School” בלונדון, שמבקרים בו כ־700 תלמיד, והוא מתכנן הרחבה, עד כדי קליטת 1400 תלמיד. בית ספר זה נוסד במאמצים משותפים של הוועד הלונדוני וההסתדרות הציונית.

יש לציין שבאנגליה קיימים כעת כ־50 בתי ספר יומיים, שבהם עובדים כ־500 מורים. מספר השעות המוקדשות ללימודים העבריים בבתי הספר, שנוסדו מטעם הפדרציה הציונית – הוא 6, מכסה זעומה ולא מספיקה, ומגיע עד כדי 20 בבתי הספר החרדיים, שבהם לימוד התלמוד ומקצת מן הפוסקים תופס מקום חשוב, רשת בתה"ס “יבנה” מתחילה לתפוס בתחום זה מקום נכבד.

החיוניות והפעילות המציינות את התנועה למען בית הספר היהודי מעוררות תקווה, שהיישוב היהודי באנגליה לא יסתפק בהישגים אלה, החשובים למדי, אלא ישאף להרחבה ולהעמקה.

מגוונת, אם כי מצומצמת בהיקפה, היא הפעולה התרבותית בחוגים יהודיים שונים. ההסתדרות הציונית מקיימת גם היא מפעלים תרבותיים שונים, בעיקר בסוף השבוע, ואולם גולת הכותרת בפעילות תרבותית הוא הסמינר הנערך שנה שנה ומרכז לא רק את אנשי אנגליה, אלא גם משכילים יהודיים מארצות אחרות, ועל כן זכה לשם “הסמינר הכל־אירופאי”. קייום סמינר זה באנגליה, או מחוצה לה, קובע ברכה לעצמו, לא רק כמאורע תרבותי אלא גם כמפעל חברתי ממדרגה ראשונה. בימי הקיץ מתכנסים יהודים שוחרי דעת מכל הגילים, החל בצעירים הלומדים באוניברסיטאות וכלה בבעלי־משפחות מבוגרים, בעל מקצועות חופשיים ומנהיגי קהילות, כדי להאזין להרצאות על ערכי היהדות ועל מדינת ישראל ובעיותיה. לעתים מביאים הלומדים את משפחותיהם, את נשיהם וילדיהם, המצטרפים גם הם ללימוד – בעיקר לימוד הלשון בצורה ההולמת אותם – בחוגים ובכיתות. הלימודים נמשכים שבועיים עד שלושה שבועות. האופייני והמיוחד שבהם, שהלימוד העיוני איננו פסיבי ואיננו בא לכלל ביטוי בשמיעת הרצאות בלבד, אלא המתלמדים קוראים טכסטים ספרותיים ומדעיים, אגב ניתוח, ומשתתפים בשיחות לשם ליבון ועיון בבעיות העומדות על הפרק. כל אחד שומע תורה בלשון הידועה לו היטב (בעיקר אנגלית). אולם ההרצאות והלימודים למתקדמים נערכים בלשון העברית. החיים החברתיים עשירים ומגוונים ורוח המסורת היהודית מרחפת עליהם. עונג השבת איננו מתבטא רק בסעודה חגיגית או בטיול נאה, אלא גם בזמירות של שבת ובדברי תורה, שהרי רוב המשתתפים הם אנשים שומרי מסורת. הופעות אמנותית ומשפטים חברתיים, המוקדשים לשאלות אקטואליות, ישראליות בעיקר, מוסיפים טעם לשבח לחיים החברתיים בסמינר האירופאי, בהרצאות ובהוראה לוקחים חלק לא אנשי מדע אירופיים בלבד, אלא תמיד מוזמנים הוגי דעות וסופרים מובהקים מישראל. על החוגים האלה שורה רוח של שבת, ואולם על עשייה נאמנה, אם כי עשיית חול, מעידים הקורסים המרובים והחוגים ללימוד הלשון. בשנים האחרונות מקיימת מפעל דומה בהצלחה גם המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים.

מכל מקום, יהדות אנגליה, על אף שמרנותה, עושה מאמצים ליצור דפוסי חינוך ולפתח דרכי חינוך המתאימים לתקופה החדשה, אולם הדברים נעשים בקצב איטי ובזהירות יתרה.

אין ספק ששאלת השאלות המחכה עדיין לפתרונה היא הכשרת מורים, בקנה מידה גדול ובאמצעים מודרניים, שיוכלו לשמש בהוראה במערכת בתי־ספר יומיים בהצלחה.

ג. החינוך היהודי בארגנטינה

האוכלוסיה היהודית בארגנטינה היא צעירה ומצוינת בגידולה המהיר. בשנת 1890 הגיע מספרה לאלף נפש, כיום ל־450,000 בערך (כ־2.5% מתושבי המדינה). האוכלוסיה היהודית, שרובה המכריע היגר לארגנטינה מאירופה המזרחית, שמרה זמן רב על אופיה העממי. עוד בשנת 1930 היתה מחציתה מורכבת מבעלי מלאכה (30%), מפועלים (12%) ומעובדי אדמה במושבות (8%).

תפקיד מיוחד מילאו היהודים שהגיעו לארגנטינה והתיישבו על הקרקע, בזכות הקרנות שיסד הברון הירש. חלקם שאפו לעבודה יצרנית חקלאית בכפר, וחלקם חלמו על עלייה לארץ־ישראל, והמושבה היתה בעיניהם מעין מלון לילה. הגירה זו, שעיקרה התיישבות בכפר, לא היתה מבוהלת, אלא מסודרת ומאורגנת. בשנות השלושים התקרב מספר היהודים במושבות החקלאיות ל־35,000. ואולם חלום ההתיישבות החקלאית חלף מהר, כעת עוסקים, לפי אומדנה, עוד כאחוז אחד מצאצאי הקולוניסטים בעבודה חקלאית, והמושבות הפכו לעיירות, שבהן מספר הארגנטינים הנוצריים הולך וגדל. השפעת בני הקולוניסטים, שעזבו את הכפר ועברו אל העיר, מורגשת לטובה בשטחים שונים, ובעיקר בעסקנות ציבורית. הקהילות היהודיות, ובראש וראשונה הקהילה בבואנוס איירס, מצטיינות בהיקף פעולות, שכוללות: עניני “חברה קדישא”, חינוך ותרבות, סעד סוציאלי ועזרה הדדית, קורפורציה רחבה בעניני משק.

במשך השנים השתנה המבנה כלכלי והסוציאלי של האוכלוסיה היהודית בארגנטינה והתקרב אל המבנה הטיפוסי בארצות הברית. בלטה תזוזה לכיוון מקצועות חופשיים, לפרנסות המציינות את השכבה האמידה של המעמד הבורגני. כעת מעריכים את מספר בעלי המקצועות החופשיים ב־15%, תעשיינים – 6%, סוחרים 36%, פקידים 23%, בעלי מלאכה, חקלאים וכו' – 15%, ואילו מעמד הפועלים הצטמצם עד 5%. בעיר הבירה יושבים 2/3 של היהודים, בערי השדה ובמושבות כ־1/3⁹.

גם יהודי ארגנטינה – העממיים יותר, בעלי זיקה לקניני הרוח הלאומיים, דוברי יידיש – אינם יכולים לעצור בעד זרם הטמיעה הסוחף את בני הנעורים. הדאגה לחינוך יהודי והאמצעים המושקעים בו הם סימן מובהק למאבק הנמשך למען הקייום התרבותי.

כעת עובר משבר על בתי הספר היהודיים, מתחולל שינוי רציני במערכת בתי הספר. הסיבה לכך – הריפורמה הממשלתית החינוכית, וכתוצאה ממנה – הנהגת מעין “יום לימודים ארוך” בבתי הספר היסודיים (בעיר הבירה), השוללת, שלא במתכוון, את אפשרות הקייום מבתי הספר היהודיים המוספים.

מה היה המצב עד עתה, עד לפני שנים אחדות? כמעט כל בתי הספר היהודיים – היו מוספים. ריבוי המוסדות החינוכיים מסוג זה הוא תוצאה מחולשת בית הספר היסודי הממשלתי. הלימודים התנהלו בו בשתי משמרות, לפעמים – בשלש. הבנין תפוס כל היום. ואין במערכת החינוכית מקום לפעולות חברתיות או תרבותיות, מחוץ ללימודים. הילד היהודי ביקר איפוא בביה"ס הממשלתי כ־4 שעות ביום ואחר כך חופשי היה. בשעות הפנויות למד בבית הספר היהודי המוסף כ־3 שעות, לרוב ארבע פעמים בשבוע (לפני הצהרים או אחר הצהרים, תוך הסתגלות אל המשמרת הממשלתית).

האויבת המסוכנת לבית הספר המוסף – היא נשירת התלמידים אחר שתים או שלוש שנות לימוד. מן ההכרח שההישגים יהיו מוגבלים ודלים. הכבדה נוספת היא – ההוראה בשתי לשונות: עברית ויידיש. השפה העברית זרה היא לילד, ושפת יידיש הולכת ונשכחת במשפחות צעירות, וע"כ לא מובנת אלא למיעוט הילדים.

רק בתי ספר מעטים, מלבד הספרדיים, מסתפקים בלשון העברית בלבד, ורק בתי ספר קיצוניים פרוגרסיביים – מרכזים את כל הלימודים ביידיש.

גם תכנית הלימודים גם ההישגים צריכים בדיקה. הלשון העברית בפי הילדים עלובה ועניה היא ואינה מכשירה אותם לקריאת ספר; בתנ"ך נלמדים פרקים נבחרים מהתורה ומספרים יהושוע־שופטים, ואילו קטעים מהנביאים האחרונים או כתובים לא נלמדים אלא בבתי ספר מעטים. המורים נרתעים מהוראת ההיסטוריה היהודית בשפת המדינה, ומתאמצים להקנות לילדים ידיעה כלשהי בעברית או ביידיש, וההישגים כמעט אפסיים, רק בתי ספר בודדים, שאליהם מצורפות כיתות תיכוניות, יכולים להגיע להישגים סבירים (ביה“ס ע”ש שלום עליכם; ביה“ס ע”ש ביאליק; גם ביה“ס ע”ש גזנג, שבו שולטת לשון אחת – עברית).

בתי הספר מרובים במקום אחד, ומעטים במקום אחר. בבואנוס איירס היו קיימים בתי ספר יסודיים קטנים מאד ומספר תלמידיהם כמה עשרות (עד 50 תלמידים ב־22 מוסדות), ואלה אף כי מיותרים הם, חלקם מתקיימים. וקהילות קטנות מרובות נשארו ללא בית ספר וללא חינוך יהודי. שינוי לטובה חל בזמן האחרון.

בתי הספר היומיים השלמים – שבהם נלמדים הלימודים הכלליים, לפי חוק חינוך חובה של הממשלה, וגם הלימודים היהודיים במסגרת אחת – התרבו באחרונה במהירות לרגל הריפורמה הממשלתית ומספרם – כ־35. יש להעריכם כהישג חשוב, ואולם רובם נאבקים עם קשיים כספיים, ארגוניים וגם פידגוגיים. השלטונות המקומיים מעניקים להם הכרה רשמית, אך אינם משתתפים במימונם, וכל הוצאות ההחזקה המרובות – על ההורים ועל הקהילה. בבית הספר מתקיים מעין מאבק בין המקצועות הכלליים ובין הלימודים היהודיים, והמנהל, הממונה מטעם הממשלה ודואג לרמת הלימודים הכלליים, נוטה לעתים לקיפוח המקצועות היהודיים, ואליו מצטרף, בלא יודעים, חלק מן ההורים המבקש בראש וראשונה “קריריה” לילדיהם. גם שיטות ההוראה גם תכנית הלימודים צריכות שיפור ופיקוח.

מכל מקום בתי הספר היומיים־האינטגרליים, שחלקם – קיימים בערי השדה, וחלקם נוסדו לפני שנים מעטות בעיר הבירה, הם תוספת בעלת ערך למערכת החינוך היהודי בארגנטינה.

חלק מבתי הספר, בייחוד היומיים־האינטגרליים, זכו לבנינים מפוארים, לציוד פידגוגי טוב ולחבר מורים בעלי יידע והכשרה מקצועית הגונה.

חרדה מעורר היקף החינוך היהודי. אם נקח בחשבון את הילדים ובני הנעורים, מגיל 5 עד גיל 17, הלומדים בשנים האחרונות בגנים, בבתי ספר יסודיים ובבתי ספר תיכוניים (בסך הכל כ־20,000), יסתבר שאחוז הלומדים מכלל הילדים היהודיים בגיל זה הוא 20 בערך. כיון שהנשירה מרובה היא, ומשך הלימודים הממוצע – הוא 2–3 שנים, וילדי בית הספר מתחלפים (אלה יוצאים ואחרים באים במקומם), על כן יש להניח שבמשך הזמן זוכים כ־50% לחינוך יהודי כלשהו, כרגיל עלוב וקלוש. ומאידך – מחצית היהודים הצעירים בארגנטינה שוקעים בטמיעה, המסכנת את קיומם התרבותי כיהודים ומקילה על נישואי התערובת.

מספר התלמידים, הממשיכים בלימודיהם בבתי הספר התיכוניים, מועט הוא ומגיע לאלפיים בערך.

הרוצה לרכוש לו יידע נוסף בלימודי היהדות, להשתלם בלשון העברית ולחיות באווירה חברתית יהודית, עומדי לרשותו “מרכזים יהודיים” מסוג מיוחד. “ההבראיקה” היא מרכז לפגישות חברתיות ותרבותיות לבני־נעורים ולבוגרים, מרכז לפעולות ספורט ואמנות, ומתקיימים בו הרצאות וקורסים מגוונים, ועל אף השם (“הבראיקה”) אין לימוד הלשון תופס בו מקום נכבד. למרכז תרבותי זה – כרבבת חברים. תפקיד חשוב ממלא המכון לתרבות ישראל, שהוקם בבואנוס איירס בשנת 1953 ע“י צירות ישראל בארגנטינה והמועצה הציונית המקומית (בשיתוף עם המחלקה לחינוך ותרבות בגולה), מטרתה – כפולה: כלפי חוץ – טיפוח יחסי תרבות עם האוכלוסיה הנוצרית, ביחוד עם קהל משכיליה, ע”י מתן אינפורמציה על הישגיה התרבותיים של ישראל ומתן אפשרויות למתענינים בלימוד הלשון העברית ובהכרת תרבות ישראל בעבר ובהווה; וכלפי פנים – טיפוח התרבות היהודית וידיעת המדינה בקהל היהודי, ע“י יצירת כיתות וחוגים ללימוד הלשון העברית, הרצאות וקורסים המוקדשים לתולדות ישראל ותרבותה וע”י עריכת מסיבות בעלות אופי חברתי ואמנותי. קרוב לאלף איש לומדים במוסד זה עברית. הוא משמש כדוגמה לשרות תרבות חוץ של מדינת ישראל גם בארצות אחרות. בראש המכון עומדת הנהלה מורכבת מנציגי ישראל ואנשי רוח יהודיים ונוצריים במקום. לפני כמה שנים נוסד בבואנוס איירס מכון נוסף, בעל אופי עממי, שיסדה אותו חבורת מורים – ועיקרו הוראת הלשון העברית וספרותה לבוגרים ובני נעורים. פעיל גם מרכז לחינוך דתי.

הכשרת מורים היא בראש דאגותיו של הישוב היהודי בארגנטינה. במשך שנים היה בית המדרש למורים באגנטינה מעין בית ספר תיכון, שבו למדו תלמידי הכיתות העליונות מקצועות פידגוגיים, כגון תורת החינוך, מיתודיקה ותורת הנפש. מבית המדרש היו יוצאים צעירים בני 17 ומתחילים תיכף לשמש בהוראה (כמנהג מורים ממשלתיים). מחמת הגיל ומחמת ההכשרה הלקויה נתקלו בקשיים בעבודתם. לרגל ריפורמה, שהונהגה בסמינר למורים וגננות של קהילת בואנו־אייריס, שעיקרה תיקונים במערכת הלימודים ובשיטות בעבודה, נתוספה שנת לימודים, שבה ההכשרה המקצועית תופסת מקום בראש. חלק חשוב מן הלימודים נלמד בעברית, ביחוד המקצועות העבריים (תנ"ך, ידיעת העם והארץ, הספרות העברית; דינים), ולעתים גם תורת החינוך. בשנת תש“ה הוקם בבואנוס איירס “מכון ללימודי היהדות”. צביונו הוא, לפי דעת מייסדיו, “לאומי־דתי הן בתכנו והן בצורתו, ונגד עיניו תמיד תחיית עמנו בארצנו הקדושה”. לפני שנים מספר נתחדש קיומו של המוסד החינוכי במושבה הותיקה מוזס־ויל, שתפקידו העיקרי להכשיר מורים לבתי הספר בערי השדה ומושבות. חלק גדול ממסיימי בתי המדרש באים לישראל ומשתלבים שנה שלמה בלימודי היהדות ובתורת החינוך – רובם בביה”ס למורי הגולה ע“ש ח. גרינברג, ומיעוטם במכון ע”ש ז. גולד.

“המדרשה”, המכון הגבוה לחינוך, הפכה במשך השנים למוסד מדעי וחינוכי בעל ערך, שתפקידו הכשרת מורים תיכוניים, הכשרת מנהלים, מפקחים ועסקני חינוך. הוראת לימודי היהדות כהוראת המקצועות הפידגוגיים – דרגתו גבוהה למדי. מגמת המדרשה היא להתעלות לדרגת מכללה יהודית. חלק ממסיימי המדרשה משתלמים בישראל: בביה“מ למורי הגולה ע”ש גרינברג. וגם במכון גולד.

קיימת רשות מרכזית לחינוך היהודי בארגנטינה – “ועד החינוך המרכזי” – המשתתפת בתקציבי בתי הספר, באמצעות כספי הקהילה בבואנוס איירס, המקיימת מערכת־פיקוח, מחזיקה על חשבונה את הסמינר למורים וגננות, דואגת להשתלמות מורים ושואפת לעריכת תכניות יסוד, ואולם סמכותה אינה חזקה עד כדי לקבוע מדיניות בשדה החינוך, שתחייב את הציבור היהודי. והציבור הוא ער וקיימת בו תסיסה חינוכית־רוחנית.

ד. החינוך היהודי בצרפת

בשיא ימי הבינים, בתקופת רש“י ובעלי התוספות, התקיים בצרפת מרכז גדול לתורה, וכעת היא מדינה “קלאסית” – בעולם המערבי – לטמיעת יהודים בעם הארץ. הנטיה לטמיעה מעמיקה אינה תופעה חדשה בצרפת. במאה הי”ח הכריזו על עצמם יהודי בוֹרדוֹ כעל צרפתים, שאינם מקיימים קשר עם יהודי העולם, והסנהדרין שהתכנסה בראשית המאה הי"ט, במצוות נפוליאון, הצהירה על לאומיות צרפתית, ללא פשרה. רק גלי ההגירה של יהודי מזרח־אירופה עיכבו את הטמיעה המוחלטת, אף על פי שהמהגרים החדשים לא באו במגע חברתי עם היהודים הוותיקים.

צרפת מצטיינת בקליטת מהגרים מארצות שונות ובהטמעתם. גרם לכך הקסם של לשונה ותרבותה האוניברסאלית, גרמה לכך הליבראליות בעניני כלכלה, גרם לכך הצורך החיוני של מדינה בעלת ריבוי טבעי ירוד, הזקוקה להגדלת האוכלוסיה.

טמיעת היהודים בצרפת קלה היא ומקיפה, ללא אידיאולוגיה. התבוללות לוחמת יוצרת תורות לשם צידוקה, היא תופעה יקרת מציאות, ומאידך – לא התפשטה בצרפת תנועה של התעוררות לאומית, והציונות לא הצליחה להכות בה שרשים עמוקים.

מאלפת העובדה, שיהודי צרפת, הוותיקים והחדשים, לא למדו לקח מהשואה. חלק גדול של האוכלוסיה גילה בתקופת היטלר יחס אדיש, אפילו עוין, אל היהודים הנתונים במצוקה ובסכנת חיים, לאחר זמן קצר נשתכח הדבר, והתחדשה ההתקרבות בין היהודים ועם הארץ, ובעקבותיה גברה הטמיעה. אך מפרק לפרק מורגשת תגובה אנטישמית קלה על התקרבות יתרה.

הטעם העיקרי, שבזכותו תופסים יהודי צרפת את המקום הראשון באירופה המערבית הוא מספרם – חצי מיליון נפש (כאחוז אחד של תושבי המדינה), מחציתם יושבים בעיר הבירה, ומחציתם – בערי השדה.

היישוב היהודי בצרפת מפולג ורחוק מאחידות פנימית. עוד לפני מאתים שנה התייחסו יהודי הדרום, רובם צאצאי אנוסים, בבוז ובזלזול אל יהודי אלזס ולוריין, ששמרו על יהדותם ודיברו בלשון יידיש. הניגוד נחלש רק עם עלייתם הכלכלית של יהודי אלסז ויציאתם ההמונית לעיר הבירה. ואולם קמו ניגודים חדשים, לא פחות חריפים. כל גל של הגירה הביאה יהודים בעלי צביון אחר; תחילה יהודים גרמניים, אחר כך, החל משנת 1880, יהודים ממזרח־אירופה, אחר מפלת היטלר – פליטים ושרידי השואה, ובשנים האחרונות – יהודים תושבי צפון אפריקה, וביניהם כ־100 אלף תושבי אלז’יר. בין כל חלקי האוכלוסיה היהודית קיימות מחיצות, עד שייחודם מטשטש, וכולם נכנעים לקסמי התרבות הצרפתית ולאורח החיים הצרפתי. תהליך הטמיעה הוקל על ידי פיזור האוכלוסיה היהודית. המהגרים מאלז’יר התישבו בערי הדרום הגדולות וגם בקהילות קטנות ברחבי המדינה, שבטלו מחוסר יהודים, וכעת נתחדש קיומו.

מעטים הם – בדורות האחרונים – גילויי פעילות בשדה התרבות והחברה היהודיות. קבוצת אנשי מדע התרכזה בחקר תולדות ישראל וערכי הרוח היהודי, ואת מחקריהם פירסמו ומפרסמים בכתבי עת מוקדשים לחכמת ישראל. גם הוצאת ספרים בצרפתית – מסייעת להתפשטות חכמת ישראל. לפני מספר שנים נפתח ע"י הזרם הליברלי מכון גבוה לחקר היהדות והוראתה, בהיקף צנוע. בעלת חשיבות היא פעולת הארגון הותיק (נוסד בשנת 1860) “כל ישראל חברים” (Alliance Israelite Universelle). בהתמדה פעל ארגון זה להפצת ההשכלה הצרפתית במזרח הקרוב, לרבות ארץ ישראל, ובשנים האחרונות, כשכר הפעולה במדינות ערב הצטמצם, התחיל לעסוק בעניני חינוך בצרפת גופה. עם הקמת מדינת ישראל התקרב אל האידיאות ואל הפעילות של התנועה הציונית (בזמן האחרון הקימה בי"ס בניס – Nice).

הנסיונות לאחד את יהודי צרפת בארגון כולל, בעל סמכות, המקיף את האוכלוסיה היהודית כולה, לא עלו יפה: אף התנועה להקמת קהילות פעילות בשדה תרבות וחינוך, בשדה סעד וסיוע, לא זכתה להצלחה. ואין להתרשם לטובה מריבוי המוסדות והארגונים מאסיפות והחלטות מלוות פרסומת, תולדות של פיצול ופירוד וחוסר מעש, אלא מן הראוי להערים כסימני תסיסה והתעוררות. למעשה התוצאות מועטות: חוגים ללימוד לשון עברית, הרצאות בענינים יהודיים, הופעת כמה עתונים בלשון יידיש ובצרפתית והוצאת עלונים עבריים לעתים לא מזומנות

בתנאים אלה החינוך היהודי הוא בשפל המדרגה. רק כ־13.5% מהילדים בגיל בית הספר, היסודי והתיכון, מקבלים חינוך יהודי כל שהוא (13,500 מכלל הילדים בגיל 5–17, שנערך במספר מאה אלף); כ־11.5% מהילדים (11,500) לומדים בבתי ספר מוספים, בתלמודי־תורה, ורק כ־2% (כ־2000) בבתי ספר יומיים שלמים. החינוך הניתן ברוב בתי הספר המוספים עלוב הוא ודל, ואפילו אינה מנוצלת בהם כראוי האפשרות להקדיש להם שני ימים בשבוע, החופשיים מלימודים בבית הספר הממשלתי. חלק גדול של הילדים לומד 1–3 שעות, חלק גדול 4–6 שעות בשבוע, ורק בתלמודי תורה מעטים (למשל של חסידי ליובאוויטש) לומד מספר ילדים קטן עד 12 שעות ולמעלה בשבוע. מוסדות שונים מטפלים בבתי הספר המוספים, ביניהם ותיק ומנוסה – הקונסיסטוריה (Consistoire Central des Israelitis de France), אך מרכזיותו וכלליותו מוטלות בספק, ואינו כולל אלא כ־6,000 חברים, כמעט כולם יהודים צרפתיים ותיקים.

בתי הספר המקצועיים של “אורט” ברחבי הארץ, כמו בית ספר מקצועי ממשלתי בסביבת פריז, מן הדין שייחשבו גם הם לבתי ספר מוספים, שהרי מקנים הם לחניכים יידע ביהדות בשעות אחר הצהרים ומקדישים תשומת לב לשבתות ולמועדים. חלקם ייחשבו לבתי ספר מוספים טובים.

בעלי ערך הם שנים עשר בתי הספר היומיים שלמים, ששנים מהם מתקרבים בצביונם לישיבות מסורתיות. כמעט כל בתה“ס היומיים מייחדים ללימודים יהודיים 6–10 שעות בשבוע, אך מיעוט קטן של התלמידים לומדים 11–20 ש' בשבוע. אחדים מהם מצטיינם ברמת לימודים גבוהה, למשל ביה”ס “עקיבא” בשטרסבורג (אלזס), בית הספר ע“ש רמב”ם בפריס, בית ספר תיכון לבנות בקרבת פריס, מיסודם של חסידי ליובאוויטש. ביה"ס היומי במרסיי ושני בתי הספר היומיים בליאון (לבנים ולבנות), שנוסדו בסיוע המחלקה לחינוך ותרבות תורניים, הם בראשית התפתחותם.

בהשפעת ההסכם התרבותי שבין צרפת וישראל התרחבו האפשרויות של פתיחת כיתות ללימוד הלשון העברית וספרותה, כלשון זרה, בבתי הספר הממשלתיים, וכן ייסוד מחלקות או חוגים ללשון עברית ותרבותה בכמה מכללות צרפתיות. ההכרה הרשמית בלשון העברית המודרנית, מטעם משרד החינוך ומטעים אוניברסיטאות, העלתה את ערכה בעיני היהודים. כמה מאות של יהודים ונוצרים לומדים בכיתות אלה בבתי ספר תיכוניים, ומספר הסטודנטים הלומדים עברית באוניברסיטאות הולך וגדל ומגיע למאות.

לימים החינוך היהודי בצרפת עומדים: הסוכנות היהודית בירושלים על שתי מחלקותיה, הג’וינט האמריקאי, ובעקיפין – בתחום ההסכם התרבותי – גם שגרירות ישראל בצרפת.

בשממת החינוך היהודי בצרפת מוריקים, מעין נאות מדבר מלבבים, כמה בתי ספר יומיים בעלי רמה, יסודיים ותיכוניים; בית המדרש למורים הותיק, מיסודה של כי“ח, שהעשיר את התוכנית ע”י הכנסת לימודים, כגון תנ"ך, לשון עברית וספרותה; ישיבות מסורתיות אחדות. ומן הראוי להזכיר בייחוד את קהילת שטראסבורג, המטפחת הווי חיים מסורתי, מעניקה לרוב ילדיה חינוך יהודי בבתי ספר טובים ונהנית מן המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת שטראסבורג. מחלקה זו עוסקת בחקר ובהוראה וברשותה להסמיך מורים לבתי ספר יהודיים.

באירופה זכו עוד שלש קהילות להקים בתי ספר יומיים חשובים. בקהילת אנטורפן, בבלגיה, קיימים שני בתי ספר גדולים ובעלי רמה גבוהה: “תחכמוני” ו“יסודי תורה”, שזכו לתמיכה מצד עסקנים נלבבים. באיטליה הגיעו בתי הספר במילנו וברומי למספר תלמידים גדול וזכו לעמדה מכובדת.

ה. משהו על החינוך היהודי במדינות אחרות

בכל מדינה ומדינה בעולם המערבי, שיש בו אוכלוסיה יהודית, הוקמו מפעלי חינוך – גדולים או קטנים. בקנדה, שמספר היהודים בה מגיע ל־270,000, ערה התנועה הציונית ורבה הפעילות בשדה החינוך. אמנם יהודי קנדה לא הקימו מוסדות מפוארים לחינוך גבוה, כאחיהם בארצות הברית, ואולם מערכת בתי הספר היומיים והמוספים אינה נופלת באיכות ורק מעט בכמות (יחסית) מבתי הספר המקבילים להם בארצות הברית. יש בתי ספר בודדים בעלי נטיה חזקה לארץ ישראל העובדת. מהילדים בגיל ביה“ס (5–17) לומדים כ־40%, 18% בערך בבת”ס יומיים ו־22% בערך בבת ספר מוספים. פחות מ־5% ממשיכים בבתי ספר תיכוניים אחר גיל בר־מצוה. משאר הארצות האנגלוסכסיות מן הראוי להזכיר את דרום אפריקה ואת אוסטרליה, שתיהן מרוחקות מרחק רב מהמכרזים היהודים הגדולים.

בדרום אפריקה מגיעה האוכלוסיה היהודית ל־120 אלף נפש בערך, ומספר הילדים בגיל ביה"ס הוא כ־22 אלף. הציבור, שכמעט כולו ציוני, עֵר לעניני החנוך היהודי, מקיים רשת מוסדות חינוך החל מגן־ילדים וכלה בבית מדרש למורים. כ־14,000 ילדים ובני נעורים (כ־60%) מבקרים במוסדות חינוך יהודיים, מהם כשליש ומעלה בבתי ספר יומיים. כ־40% מהילדים בגיל 6–13 אינם מקבלים כל חינוך יהודי, ולאחר חגיגת בר־מצוה אינם לומדים לימודי יהדות כ־80%.

מספר השעות, המוקצבות ללימודי היהדות, אינו מניח את הדעת (6–8 בשבוע) ואינו מבטיח הישגים בעלי ערך קיים; משום תיקון מוגבל יש בביקורים לימודיים של התלמידים בישראל. מזה 5 שנים נשלחים תלמידי בתי ספר תיכוניים בקייפטון ויוהנסבורג לתקופה של 3 חדשים לישראל ולומדים את הלשון העברית ואת מקצועות היהדות, בשיטות אינטנסיביות של האולפן. תלמידים אלה בשובם לדרום אפריקה מדברים עברית באופן שוטף, מכירים את ישראל ומביאים אתם אווירה ישראלית לבתי הספר בדרום אפריקה. על החינוך בדרום אפריקה ממונים שני ועדים נפרדים, אחד ביוהנסבורג ואחד בקייפטון.

באוסטרליה ובניו־זילנד יושבים כ־70 אלף יהודים. המהגרים הראשונים, יהודי אנגליה, לקחו חלק פעיל לא רק בשדה הכלכלה, אלא גם במדיניות, ולא מעטים נבחרו לראשי־עיריות ולחברי פרלמנטים ונתמנו גם פקידים בכירים. ענינם התרבותי של יוצאי אנגליה היה דתי בעיקר. אליהם נצטרפו מהגרים ממזרח אירופה, בייחוד מהגרים רוסיים בראשית המאה העשרים, בתקופת הפרעות והמהפכה; אולם מימדי העליה היו מוגבלים. בהשפעתם של המהגרים החדשים חל מפנה בפעילות הציבורית הודגשה תשומת לב יותר לעניני פנים, לחיים החברתיים והציבוריים בתוך הקהל היהודי. במשך המלחמה העולמית השניה ולאחריה הגיע זרם חזק של מהגרים, ובינהם יהודים רבים ממזרח אירופה ומגרמניה. באוכלוסיה המורכבת והגדלה גברה הפעילות הציבורית ונתפשטה התנועה הציונית. הוקם מוסד מרכזי – המועצה הכללית של יהדות אוסטרליה.

הדאגה לחינוך הדור הצעיר מצאה את ביטויה בייסוד כמה בתי ספר יומיים ב־20 השנים האחרונות: הגדול בהם הוא בית הספר “הר הצופים” במלבורן, הכולל כיתות יסודיות ותיכוניות, ומספר תלמידיו כ־1500, ובית ספר קטן ממנו, בסידניי, ועוד אחדים יומיים, הנאבקים עם קשיים פידגוגיים ומכשולים תקציביים. בתי ספר מוספים, חלקם צמודים לבתי־כנסת, נותנים חינוך יהודי צנוע למספר ילדים די גדול (כ־6000 ילדים), ואולם סכנת הטמיעה גוברת ומדאיגה את הציבור היהודי.

באמריקה הלטינית מורגשת פעילות ערה בשדה החינוך היהודי, ואולם בעיות החינוך מרובות וסבוכות. רוב בתי הספר היומיים, על אף המאמצים והכספים המושקעים בהם, רמתם והישגיהם אינם מניחים את הדעת, רק מעטים מהם יכולים להידמות בערכם לבתי הספר באמריקה הצפונית. כמה מן היישובים הקטנים באמריקה הלטינית מצטיינים באחוז הגבוה של הילדים המבקרים בבתי הספר היומיים: במקסיקו כ־80%, בצ’ילי כ־60% משתי מדינות אלה מגיעים בימי החופשה לישראל תלמידים רבים לביקור, והביקור כרוך בהכרת הארץ ובהשתלמות בלשון העברית.

ברוסיה הסובייטית יושבים לפי האומדנה כ־3,000,000 יהודים, וכיון ש“אזרח סובייטי” סתם איננו בנמצא, רשומים הם בכל תעודה רשמית כיהודים במדור “לאום”. ואולם הלאום היהודי איננו נהנה מכל זכויות תרבותיות. אין לו מערכת חינוך, אין לו עתונות, אין לו תיאטרון, אין לו ספרות. יוצאים רק – לראווה – מדי פעם 2–3 ספרים ביידיש, מופיעים 3 עתונים דלים ביידיש, קיימת “ישיבה” קטנה ודלה, עולים על הבמה זמרים אחדים ביידיש. זוהי כל הפעילות התרבותית של לאום בעל 3 מיליונים, והתגובה מצד המנהיגים הסובייטיים על שאלות בדבר המצב התמוה היא: אין ליהודים לא מדינה מיוחדת ברוסיה ולא חבל אוטנומי לפיתוח תרבות עצמאית; ואשר להיעדר מוסדות חינוך יהודי התשובה קצרה: אין ההורים היהודים מעוניינים בפתיחת בתי־ספר מיוחדים לילדיהם, ולו רצו בכך – לא היתה מניעה לפתיחתם. ורק מפרט אחד מתעלמת התשובה – מפחד ההורים היהודים לפעול בניגוד לרצון השלטונות. המצב הקיים התהווה בסוף המלחמה העולמית השניה ולאחריה. ב־25 השנה הראשונות היתה קיימת ברוסיה הסובייטית תרבות יהודית מגוונת, בעלת צביון קומוניסטי. מאות בתי־ספר יהודיים בלשון יידיש היו פזורים במרכזים יהודיים ומאות ספרי לימוד נדפסו בשבילם; נפוצה עתונות עשירה בלשון יידיש, יצאו אלפי ספרים ביידיש ועשרות בעברית. פעלו עשרות תיאטראות שהעלו מחזות מקוריים ומתורגמים. אכן היתה פעילות תרבותית, שהתכחשה למסורת היהודית ולאחדות העם היהודי, שהביעה שנאה לציונות, ואולם בכל זאת היתה פעילות מסועפת. הנסיונות של מנהיגים רוחניים רוסיים ויהודיים להשיג אפשרות לפיתוח תרבות יהודית לאומית לכל גווניה נתקלו בהתנגדות קשוחה מצד הסקטור היהודי הקומוניסטי, בעל הסמכות וההשפעה (“ייבסקציה”), ונכשלו. היתה אפוא תרבות יהודית־קומוניסטית. מה קרה בראשית שנות הארבעים? אין להתעלם מן ההשקפה, שבסוף המלחמה העולמית ולאחריה נתגבשה בלב שליטי רוסיה, ובראשם סטלין, המנהיג העריץ, הדעה, כי הציבור היהודי איננו נאמן די הצורך לרוסיה הסובייטית, והוא רוחש אהדה וקרבה לעם היהודים, מעין נאמנות כפולה – לממשלה הסובייטית ולעם היהודי. רושם מעין זו עשו הנסיונות החוזרים והנשנים של היהודים, לרבות החיילים, לחדש קשרים עם משפחותיהם הפזורות בעולם ופגישותיהם הנרגשות עם שרידי השואה. לא נשכח גם הנסיון להקין חבל יהודי אוטונומי בבירוביג’אן שנכשל. ותהיה הסיבה אשר תהיה – השלטונות הסובייטיים הטילו אימה על היהודים על ידי עריכת משפטים אכזריים לראוה, כגון משפט הרופאים היהודיים, ולאט לאט ובשיטתיות החריבו את המפעלים התרבותיים של היהודים והחניקו את פעילותם. ומאז במשך 25 השנה האחרונות הפכה התרבות היהודית למדבר שממה.

בדימוקרטיות העממיות, הכפופות לרוסיה, המצב חמור פחות, ואולם בכל המדינות האלה אין מקום לפעילות רצינית בשדה החינוך והתרבות. המצב בהונגריה (כ־90 אלף יהודים) טוב יותר. קיימים סמינר תיאולוגי (12 תלמידים), בית ספר תיכון (95), ועוד 30 תלמודי־תורה.

באיזור השלישי, באיזור האיסלאם, הולכות פעולות החינוך היהודי ומצטמצמות. חלק מגלויות אלה, שהיו רוויות געגועים משיחיים, עלו ארצה ונתחסלו, כגון תימן, וחלקן התמעט לרגל העלייה, ולא נשארו בהן אלא יהודים מעטים. בעירק יושבים כ־3000 יהודים, בסוריה כ־3000, בלבנון כ־5000, במצרים נשארו כ־2000, בלוב 2500; במדינות הגדולות של צפון אפריקה, שנשארו בהן עוד יהודים מרובים, כגון במרוקו (כ־50 אלף יהודים), ובתונסיה (כ־20 אלף יהודים), מגבילה הלאומנות הערבית הגוברת את חופש הפעולה של היהודים בשדה החינוך, ואפילו מסגרת בתי הספר של כי"ח נפרצה, ונתרבו בהם תלמידים ערביים. שליחים חינוכיים מצרפת ובייחוד מארצות הברית, כדוגמת חסידי ליובאוויטש ו “אוצר התורה”, משתדלים לעמוד בפרץ, לסייע לחינוך היהודי ולהציל מה שניתן להציל. במרוקו לומדים עוד 9 אלפים בערך ובתוניסיה כאלף.

רק בשתי ארצות איסלאם – בתורכיה (42,000) ופרס (80,000) – נשאר כר נרחב לפעולות בשדה החינוך היהודי, וגורמי פנים וגורמי חוץ מסייעם לחינוך. פעילים בשתי המדינות האלה האליאנס, הסוכנות היהודית על שתי מחלקותיה, אוצר התורה והג’וינט מארצות הברית, ובכוחות משותפים תומכים הם ברשת של בתי ספר ומקיימים בתי מדרש למורים, שרמתם הפידגוגית איננה גבוהה, ואולם ערכם רב לשימור היהדות באיזור זה.

 

IV השתתפות מדינת ישראל בחינוך בגולה    🔗

ערב הקמתה של מדינת ישראל כינסה האוניברסיטה העברית בירושלים ועידה עולמית לעניני חינוך יהודי, ואת דיוניה פרסמה בקובץ “החינוך העברי בתפוצות הגולה”. “האיגוד העולמי לחינוך יהודי”, שנתארגן בועידה זו, לא הספיק לפעול פעולה של ממש ונתפרק מחוסר אמצעים כספיים. האוניברסיטה העברית המשיכה לפעול למען החינוך היהודי בגולה בתחומים אחדים:

א. היא מקיימת “מבחן ירושלים” בידיעת הלשון העברית וספרותה לכל יהודי הגולה המבקשים לבדוק את ידיעותיהם, ומזכה את המצליחים בבחינה ב“תעודת ירושלים”:

ב. הקימה מחלקה לחקר והוראה בעניני החינוך היהודי בגולה, בחסותם של המכון לחקר היהדות ושל בית הספר לחינוך, המשתפים פעולה במחלקה;

ג. בעקיפון רבה השפעת האוניברסיטה ע"י משיכת סטודנטים מחוץ־לארץ ללימוד ולחקר במוסדותיה, גם להכשרת מורים לגולה ולהשתלמותם. למטרות אלה הקימה את “המרכז לחינוך בתפוצות”.

בשנת 1949 נוצר מכשיר עזר חשוב לסיוע ולחינוך היהודי ולחיזוקו – המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה (של הסוכנות היהודית), אליה הצטרפה אחות צעירה – המחלקה לחינוך תורני. שתי המחלקות החלו לפתח פעולות נרחבות בגלויות, בשיתוף עם המוסדות המקומיים.

א. כיון שהחמיר המחסור במורים בבתי הספר היהודיים, ראו שתי המחלקות חובה לעצמם לשגר (בהסכמת משרד החינוך) מורים־שליחים, שמספרם מגיע ל־100–120 לשנה. הם נתקבלו בדרך כלל ברצון ופעולתם היתה רבת ערך. ואולם אין גם להתעלם מן החסרונות, שעליהם נמתחה בקורת חמורה. תקופת השליחות קצרה היא (כרגיל 2–3 שנים), ועד שהמורים־השליחים מספיקים להסתגל אל תנאי המקום ולגלות את מלוא יכולתם בחינוך, חוזרים הם לישראל. המורים־השליחים אינם מתכוננים כראוי לקראת שליחותם לגולה ואינם לומדים את לשון המדינה, אינם מכירים את סגנון החיים במקום פעולתם ואת המנטאליות של היישוב היהודי. לעתים לא נהירים להם המנהגים הדתיים ופוגעים הם ברגשי ההורים והילדים. וקושי נוסף – לפרקים מורים בעלי יידע וכשרון אינם מקבלים תפקידים בהוראה וחינוך, שהולמים אותם, ועל כן אין באפשרותם לגלות את מלוא כוחם החינוכי. ואולם נעשים מאמצים להתגבר על הקשיים, והמורים תורמים תרומה נכבדה לחינוך בגולה. שתי המחלקות מחזקות גם את מינהל החינוך בגולה על ידי שיגור מנהלים ומפקחים.

ב. שתי המחלקות לחינוך מפתחות פעולה ענפה בהכשרת מורים לגולה ובהשתלמותם. אלפי מורים השתתפו כבר בסימנרים קצרים בישראל (גם בגולה), שלפעמים היו עיוניים, מופשטים מדי ולא התאימו לצרכי מורי הגולה, ואולם בדרך כלל זכו להוקרה מצד המשתתפים, על שהוסיפו דעת והאצילו השראה. כעת ההשתלמות היא מקצועית בעיקרה. תפקיד נכבד ממלאים שני הסימנרים הקבועים בירושלים: בית המדרש למורי הגולה ע“ש חיים גרינברג והמכון התורני ע”ש זאב גולד. לשם השתלמות במשך שנה או שנתיים מגיעים בוגרי סמינרים ומורים צעירים מן הגולה. כולם לומדים פרקי תנ"ך על רקע הנוף הישראלי, את הלשון העברית החיה מפי מורים ותינוקות, את ידיעת הארץ באמצעות סיורים וטיולים, וחלקם לומדים תורה שבעל־פה מפי מורים מומחים, שפיתחו שיטות לימודים יעילות. רבים מהם טועמים טעם מיוחד בלימוד תורה על אדמת ארץ הקודש. מתעוררת תקווה שיקום טיפוס מורה חדש, העתיד להשרות מרוחו על תלמידיו. עד כה למדו בשני המכונים כ־1800 צעירים (כשני שלישים בבית המדרש ע"ש גרינברג וכשליש במכון גולד). נוסף לכך הביאה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים כ־350 בוגרי ישיבות לשנת לימודים בישראל.

ג. שתי המחלקות מעודדות פתיחת בתי ספר יומיים ובתי מדרש למורים ברחבי הגולה ומשתתפות – במידת מה – בהשקעות יסוד. כן מסייעות הן סיוע חמרי צנוע למוסדות החינוך הנתונים במצוקה והלוחמים על קיומם.

ד. שתי המחלקות שואפות לשפר את דרכי ההוראה על ידי יצירת מכשירי לימוד נאים; צורך השעה הם ספרי לימוד משכוללים, מותאמים לצרכי הגולה. המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, הכללית לפי צביונה, מוציאה ספרי לימוד ללשון העברית וספרותה, ספרונים (“גשר”) כתובים בלשון קלה (נפוצו כ־300 אלף טפסים!), ספרי תנ"ך מועטרים ומפורשים בלשון פשוטה, כתב־עת מצויר דו־לשוני לספרות ולאמנות (“אורות”), ואילו המחלקה התורנית דואגת בעיקר לספרי־עזר משוכללים ללימוד הלכה, תפילה, היסטוריה ופילוסופיה דתית, לספרות דידקטית בכל המקצועות התורניים, המותאמת לצרכי הגולה.

ה. שתי המחלקות פועלות למען חינוך מבוגרים. נפתחו בכמה מדינות מכונים ללימוד הלשון העברית וספרותה, ללימוד תנ"ך והלכה, וכמה מהם זכו להצלחה רבה.

ו. לפני מספר שנים הונח היסוד (בהשתתפות המחלקה לחינוך ותרבות ובהשתתפות המחלקה לחקר המקרא בישראל) לחברה העולמית לתנ“ך, שייעודה לעורר תנועה עממית למען התנ”ך בתפוצות, להפיץ ידיעת המקרא בהמוני ישראל, לשם חיזוק הקשר, בין יהודי הגולה לבין ספר הספרים, שנתרופף.

החברה עשתה רבות למען הארגון וההפצה של ידיעת המקרא. לזכותה יש לזקוף פרסום ספרות ענפה וכתב עת מקצועי, וכן ארגון חידונים תנ"כיים בקנה מידה עולמי.

בתחומי חינוך הנוער פועלת רבות מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית. במכללות, לרגל כוח המשיכה של התרבות הזרה ולרגל הנטייה הגוברת בקרב בני הנעורים להבטיח לעצמם קריירה מכובדת. המחלקה פועלת בדרכים שונות, והחשובות בהן:

א. שיגור שליחים לתנועות הנוער היהודיות למיניהן, לשם הדרכה והכוונה;

ב. מתן אפשרות לבני נעורים, שנבחרו על ידי קהילותיהם למנהיגות ולהדרכה, לבלות שנה בלימודים ובעבודה, במסגרת המכון למדריכי חו"ל בירושלים.

גישתה של הסוכנות היהודית אל פעולתה החינוכית בגולה היא בעלת כיוון ומגמה מוגדרים: שאיפתה לחזק את ערכי היהדות, את היסודות הציוניים והעבריים ברחבי העולם.

“הברית העברית העולמית”, שהתחילה את פעולתה לפני שנים רבות, בשעה שלא היו קיימים מוסדות מרכזיים לחינוך ותרבות, משפיעה בעיקר בכיוון הפצת הלשון ומסייעת על ידי ארגון והסברה. מוציאה הא בקביעות את כתב העת “עם וספר”, ובו סקירות מאלפות על המצב החינוכי בגולה ומאמרים עיוניים, ופועלת בחוגי יודעי עברית. הסניף הגדול ביותר של “הברית העברית העולמית” – ההסתדרות העברית בארצות הברית.

“הקרן הקיימת לישראל” מספקת לפרקים חומר לימוד לבתי ספר בתפוצות ומטפחת את קשרי התלמידים עם מדינת ישראל. מענין הוא “מפעל הפרח”, ילד אל ילד.

אין לייחד את הדיבור על הפעילות של ממשלת ישראל בשדה התרבות. על יד שגרירויות גדולות במדינות שונות קיימות מחלקות לתרבות, שעיקר פעולתן טיפוח קשרי תרבות עם עם הארץ, ואולם איננה מתעלמת מהצרכים התרבותיים המיוחדים של האוכלוסיה היהודית. בזכות פעולתה ועזרתה נוסדו כמה מכונים חשובים לתרבות ישראל, ביחוד בבואנוס־איירס, בהשפעתה הוכרה הלשון העברית כלשון זרה רשמית בבתי ספר תיכוניים ובמכללות, ורבים, יהודים ונוצרים, החלו לרחוש כבוד לתרבות העברית החדשה וללשון העברית החיה.

לפני שנים מעטות (1965) הוקם מטעם ממשלת ישראל מוסד חדש “מרכז לתפוצות”, לטיפול ביחסים בין מדינת ישראל והתפוצות. לא ברור למדי אילו תחומים חדשים ייחד לעצמו המרכז לפעולתו, ובאיזו מידה יעביר לסמכותו פעולות ומפעלים, שפיתחו וקיימו רשויות אחרות בעלות נסיון, כגון הסוכנות היהודית, על מחלקות החינוך שלה, משרד החוץ, האוניברסיטה העברית. בירור היחסים בין ישראל והתפוצות, להלכה ולמעשה, ע"י עיונים ודיונים – בציבוריות הישראלית – הוא אחד מעיקרי פעולתו. המרכז תכנן פעולות רציניות, בעלות ערך, ואלם עד שהספיק להתארגן ולגשת להגשמת תכניותיו, נתבטל ונפסק קייומו, ייסודו היה – בפזיזות וביטולו – בבהילות.

 

V. מטרת החינוך היהודי בגולה    🔗

לעתים מתעוררת השאלה: מה הטעם והתכלית בחינוך היהודי בגולה? מדוע על הילד לוותר על שעשועים ומשחקים, בחברת בני גילו, ולהתמסר ללימוד מקצועות יהודיים, לרבות הלשון העברית? הרי כל תועלת מעשית לא תצמח ליחיד מלימודים אלה, אם אינו מתכוון לשמש רב או מורה עברי. יתר על כן, גם בלי ידיעת הלשון העברית ובלי יידע יסודות היהדות, יוכל להצליח בחיי החברה היהודית ולהגיע לעמדה מכובדת אפילו במוסדות יהודיים.

לא קל להציג מטרה סבירה ומשכנעת לחינוך היהודי בתפוצות. ובשעה שמוצגת המטרה, הרי אין בה משום תשובה לחניך היהודי, אלא לחברה היהודית.

למעשה אין מוצגת מטרה יחידה ומונוליטית לחינוך בתפוצות, אלא מורכבת היא משני יסודות: טיפוח ערכי היהדות, ביחוד הדתיים, בלב היהודים הצעירים, אזרחים בארצותיהם, ויצרת קשר נפשי ביניהם לבין מדינת ישראל, תוך ידיעה ואהבה. כמעט בכל בתי הספר ערכי הדת, שבהם כרוכה כשרה לחיים מסורתיים בבית הכנסת ובמשפחה, הם עיקר, ויצירת זיקה נפשית עמוקה עם מדינת ישראל, שמסקנתה עלייה ארצה, טפל.

העמדת הדת במרכז החינוך היהודי בגולה, בייחדו באמריקה הצפונית ואירופה המערבית, תוצאה היא הן של התעוררות דתית המתפשטת, והן של הסתגלות היהודים אל סגנון החיים במדינות הנכר. ההתעוררות הדתית, יש בה גם משום כיסופים אל המוחלט והנצחי באמונה וגם משום שיבה אל אורח החיים המסורתי, אל קיום המצוות. בארצות הברית פעילה, למשל, הסתדרות אורתודוקסית קיצונית של צעירים “ישראל הצעיר” (כ־50,000 חברים), רובם המכריע ילידי אמריקה, המטילים על עצמם בהתלהבות כל עול היהדות המסורתית ורואים את עצמם כפופים לכל דיני “שולחן ערוך” ולתוספת הדינים שנתווספו על ידי גאונים בדורות האחרונים.

ועוד – אחד מהעסקנים החפשיים הקיצוניים, שחזר בתשובה מכריז: “ייעודנו ברגע זה הוא להתחיל ולבנות מחדש את חיינו היהודיים. השיקום צריך להיסמך על ארבעת היסודות היהודיים הישנים: קבלת עול שמים מרצון, אחריות אישית, בית המדרש ולימוד התורה” (עפ"י לשצ’ינסקי).

רוח התעוררות דתית מורגשת בכמה מוסדות חינוך מצויינים בצפון אמריקה. הערכים הקשורים בדת מצאו את ביטויים לא רק בלימוד, אלא גם בהווי, לא רק בימי שבת וחג, אלא גם בימי חול, ומשהו מהפיוט נאצל על אורח החיים בכתלי בית הספר. פרי ההתעוררות הדתית היא הקמת בתי ספר יומיים וכמה ישיבות גדולות, לפי סגנון הישיבות המפורסמות באירופה המזרחית, והן זכו להתפתחות מהירה בעולם המערבי, בייחוד בארצות הברית.

אולם הדגשת הדת כמטרה לחינוך היהודי – היא לא רק פרי התעוררות עמוקה, אלא גם בחוגים רחבים פרי הסתגלות אל חיי עם הארץ: מה העמים בארצות האנגלוסכסיות נותנים דעתם לעניני דת, מתארגנים סביב כנסיות ומתפלגים לכיתות, כך גם המוני ישראל בארצות אלה. גם אצלם ההגות הדתית והפעילות בעניני דת, הריכוז סביב בתי כנסת והפירוד לכנסיות תופסים מקום נכבד. משתייך אדם כחבר לבית הכנסת – סימן יפה לו כאזרח טוב. ועוד: הדת זכתה גם ליחס של כבוד והוקרה מטעם כמה חוגים אינטלקטואליים מתקדמים.

תוצאות הסתגלות זו היא ייסוד בתי ספר מוספים, הצמודים לבתי כנסת. מורגשת השאיפה להקל על החיים, על חיי הילד הלומד. בבתי הספר “הכנסייתיים”, שנתרבו בארצות הברית ודחקו, במידת מה, את רגלי “תלמוד תורה”, אין הלימודים מתקיימים אלא שלוש פעמים בשבוע ומספר השעורים 5–7. בבתי הספר הצמודים לבתי הכנסת מורגשת הנטיה להכשיר את הילדים לחיי בית הכנסת, כמתפללים וחברים בעתיד.

ואין להעלים הרהור דאגה. סכנה רצינית מתגלית לעיני מחנך, המסתכל מן הצד. בכמה בתי ספר אין אמת פנימית, שהיא נשמת החינוך. מוצא אתה בתי ספר, שרוב הילדים המבקרים בהם חיים במשפחות חופשיות, שהמורים המלמדים בהם אינם מקיימים מצוות מעשיות, והמנהל אינו יהודי ירא שמים, ובכל זאת מכריזים הם על עצמם כעל דתיים, וכן נחשבים הם בעיני אחרים. רבים מתנחמים – קודם לא לשמה ואחר כך לשמה. ואלום כל מחנך אמיתי רואה וחושש, שמא חוסר כנות כאן, העשוי לקלקל נפש הילד.

מיעוט קטן של בתי ספר יהודיים בארצות האנגולסכסיות, ורוב גדול של מוסדות החינוך באמריקה הלטינית, אינם בעלי צביון דתי, ובהם אין מקום להציג את הדת כמטרה מעשית לחינוך היהודי. בבתי הספר האלה מסירת המורשה התרבותית, על רבדיה השונים, וטיפוח זיקה עם מדינת ישראל מתמזגים כמטרה המוצגת לחינוך ישראלי. ואולם שני היסודות – השפעתם למעשה מוגבלת. המורשת התרבותית, על כל רבדיה, אינה יכולה להימסר לילדים ולבני הנעורים, לרגל מסגרת הזמן המוגבלת, לרגל מערכת הלימודים המקוצצת ולרגל תנאי החיים. והיסוד השני – כוחו רב להלכה ומועט למעשה: פיתוח הקשרים עם מדינת ישראל בא לכלל ביטוי בנאום ושיחה, בחגיגת חגי ישראל ובעשייה למען ישראל, ואולם לעתים רחוקות ניתן פירוש עקבי וקיצוני, הלכה למעשה: “חיזוק הקשר בין ילדי הגולה לבין מדינת ישראל – משמעותו הכשרה נפשית של מיטב הילדים לעלייה”. מספר מועט של בתי ספר, שאינם דתיים, מטפחים ערכים חברתיים מתקדמים ברוח סוציאליסטית.

רווחת נטיה לצרף למטרה הכללית־חברתית, שהיא בבחינת “חזון עם”, גם מטרה מיוחדת, מבחינת היחיד – תועלתו וטובתו. “לכשיבחינו תלמידנו באור המיוחד הגנוז ביהדות, ימצאו טעם וערך בייחודו של המיעוט היהודי בתוך החברה הכללית ובייחוד כחברים במיעוט זה. בייחודם זה ימצאו מקור ברכה והשראה בחייהם האישיים והחברתיים ויראו חובה לעצמם לשמור על ייחודם זה, להעמיקו ולהרחיבו לטובתם הפרטית ולטובת הכלל.. תיקון היהודי ותיקון האדם שביהודי עולים בקנה אחד…” (חומסקי).

שאלת המטרה לחינוך היהודי צריכה דיון רחב ועיון מעמיק, שהרי בהצגת מטרה, ששרשה מציאות וצמרתה חזון, כרוכה, במעט או בהרבה, הצלחת המפעל החינוכי בגולה. עיון זה הוא בראשיתו. העשייה בשדה החינוך דחפה ודחפה, ולא היה סיפוק בידי מחנכים הוגי דעות לעסוק בפילוסופיה של החינוך היהודי.

 

VI. סיכומים וסיכויים    🔗

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז ייסוד מדינת ישראל, והקשר בין המדינה ובין תפוצות הגולה לא ניתק ולא נתרופף. קיימת אפילו תלות הדדית מחויבת המציאות. המדינה, הנאבקת ללא הרף על קיומה ופיתוחה, זקוקה לעזרת יהודי הגולה, מבחינה חומרית ומדינית ומבחינה “עלייה” מתמדת. אין למדינה בעלי ברית נאמנים יותר מיהודי הגולה, והקשר עמם מוסיפה לה כוח לחיות ולהיאבק ולהתקדם, ומאידך – אין לתפוצות הגולה קייום של ממש, קייום של כבוד – ללא מדינת ישראל. מה היה גורל עם ישראל, לו חס וחלילה נתקיימה מזימת ארצות ערב והיתה למציאות? האם יש בימינו קייום לעם ישראל וליהדות, בלי מדינה? אחר חורבן הבית השני עצרה היהדות כוח לחדש נעוריה ולהמשיך ביצירתה הרוחנית, תחילה באלכסנדריה ואח“כ – בעוצמה רבה ובמקוריות – בבבל. אף אחרי כשלון התנועה השבתאית, שזיעזעה את הלבבות, עלה בידי היהדות, לאחר מאה שנים של לבטים קשים, להתנער משפלותה ולהתחדש בבת אחת בצורות שונות: בחיזוק היהדות התורנית בהנהגת הגאון מווילנא ותלמידיו, בהתפשטות החסידות בהשפעת הבעש”ט ומעריציו, ובתנועת ההשכלה, שניסתה למזג את ערכי היהדות בתרבות העולמית, ע"י פעולת משה מדעסוי. היהדות שבה לתחיה, כי עדיין היו טמונים בגולה כוחות רוחניים חזקים. כיום רווחת וגוברת ההרגשה, שיצר הקיום הלאומי בתפוצות נחלש וכוח היצירה התמעט. ומדינת ישראל, זו הקיימת, על מעלותיה ועל חסרונותיה, היא סם חיים לעם ישראל ומקור חיות לגולה.

יתר על כן, לו מדינת ישראל היתה נוחלת מפלה ח"ו, הרי היו יהודי הגולה סובלים משפלות ומהתבטלות, לאחר שזקפו את קומתם עם הקמתה, ואף נתעלו בגלל זה בעיני שכניהם הנוצרים.

קייום המדינה וגורל הגלויות כרוכים זה בזה, תלויים זה בזה. אמנם קמו קבוצות יהודים מכאן ומכאן ומכחישות את הקשר הגורלי הזה. בישראל נתפשטה בחוגים מצומצים הדעה “הכנענית”, שאין לעם היושב על אדמתו כל קשר של ממש עם הגולה, כי אם מובדל ומפורד הוא ושרשיו נעוצים בתרבות קדומה, תרבות כנען עם כיבושה. אידיאולוגיה “כנענית” היא נחלת מעטים, אך “הרגשה כנענית” התפשטה בכמה חוגים, גם הם מוגבלים. ובתפוצות הגולה בייחוד בארצות הברית, פשטה בציבור, לעת עתה בממדים צנועים, ההתנגדות ל“נאמנות כפולה” לשתי מולדות, ולא מעטים הם היהודים החושבים את עצמם אמריקאים בני דת משה. השקפות אלה ומעין אלה חותרות תחת אחדות עם ישראל. אין מכשיר יעיל יותר להילחם בהתבדלות ולחשל את אחדות ישראל מהחינוך לילדים ולבני־נעורים בישראל ובתפוצות הגולה.

ואולם על החינוך היהודי בעולם מאיים נחשול אדיר של טמיעה, הגורף את המוני ישראל. מול מגמות ההתפוררות והטמיעה בחיי התרבות ובדרכי חינוך – עומדים כמה כוחות משמרים, רובם סטאטיים. אמנם היהודים פזורים ברחבי העולם ומהווים אחוז קטן של האוכלוסיה הכללית בכל מדינה (בארצות הברית – למעלה מ־3%; ברוסיה הסוביטית פחות מ־2%; באנגליה 1% בערך; בצרפת 1% בערך; בברזיל כ־0.2%), ואולם מרוכזים הם בהמוניהם בערי בירה ובכרכים (כ־80%) ושם מהווים הם גושים גושים גדולים. כמעט שני שלישים של הקיבוץ היהודי הגדול בעולם – ארצות הברית – יושבים בחמש ערים (ניו־יורק 2.300,000; לוס־אנג’לוס 435,000; פילאדלפיה 333,000; שיקגו 285,000; בוסטון 150,000). לריכוז קיצוני זה יש סיבות עמוקות ואספקטים שונים, גם הרי סכנה; ואולם מבחינת התרבות והחינוך יש ליחס לו ערך חיובי, משמר את היהדות. גושים אתניים ותרבותיים כה מוצקים אינם ניתנים להטמעה בתהליכים מהירים.

מסורת דורות מוצאת בהם את ביטויה לא רק בזכרונות, לא רק בהרגשת “ייחוס אבות”, אלא גם בהרגלי חיים, מעטים או רבים, שיש בהם משום צביון יהודי־דתי. גבישי מסורת עוברים בעקשנות מדור לדור. יתר על כן, יצר הקייום הלאומי מתנער ומתעורר לפרקים ומוליד נסיונות – גדולים או קטנים – לארגון החינוך וחיזוקו (במידה שאין התנגדות – גלויה או סמויה – מצד השלטונות). תנאים רצויים גורמים לגאות ולהרחבה בשדה החינוך והתרבות, תנאים לא רצויים – תוצאתם שפל וירידה. ואולם אין קפאון גמור במקום שמתקיימים וחיים המונים גדולים.

אין להתעלם מכוחה המשמר של פעולת יהודים “מקצועיים” (מספרם – רבבות רבות) בסביבתם הקרובה: רבנים, “כלי קודש”, מורים, עסקנים תרבותיים. פעילותם הנובעת הן ממשאת־נפש הן מאינטרסים אישיים – רישומה ניכר, לפעמים מתסיסה היא, מעודדת ומעוררת. סביב המחוננים שבהם – נוצרים מעין נאות מדבר זעירים ופורחים.

ההתעוררות הדתית – רבת השפעה היא גם בתחום לימוד תורה. מספר הלומדים בבתי הספר היהודיים המקובלים, תלמודי תורה ובתי ספר כנסייתיים, גדל, לפעמים הוכפל – אך רובם מסתפקים במועט שבמועט. זוהי התרחשות בשולי התנועה הדתית. התוצאה רבה החשיבות להתעוררות הדתית הוא ריבוי התלמידים בבתי הספר היומיים (הכל־יומיים) וריבוי בחורי ישיבות, נוסח מזרח־אירופה. כמעט מאה אלף ילדים ובני־נעורים לומדים תורה לשמה – במידה הוגנת או גדושה, מהם כ־85,000 בבתי ספר יומיים, וכ־12,000 בישיבות “גדולות” (מעל גיל ביה"ס התיכון). אלה הם נושאי המורשת התרבותית היהודית מדור דור. אין ספק שבכל תקופה היו נושאי התורה מיעוט שבעם והם קיימוה ושמרוה, ואולם אין להתעלם מכך שחיו ופעלו בתנאים חברתיים ותרבותיים אחרים לגמרי. העידן הטכנולוגי והשפע הכלכלי מגבילים את כוחם ומצמצמים את השפעתם. ומה קטן הוא המיעוט! יש להניח שכעת חיים בתפוצות הגולה כשני מיליונים ומאתים אלף ילדים בגיל בית הספר (5–17), ולומדי התורה – במידה רצינית – אינם אלא כ־4.5% (לרבות בחורי ישיבה). מכל מקום אף המיעוט של לומדי תורה – השפעתו ברורה. מן הראוי לצרף אליו את אלפי הצעירים, בני הגולה, הלומדים תורה בישיבות בישראל או משתלמים במדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים וחוזרים לארצות מגוריהם – אחרי שנות מספר. ועוד: ההתענינות בחינוך היהודי בתפוצות הגולה התרחבה והעמיקה. בייחוד מוקדשת תשומת לב לשאלת המורה ולמימון החינוך.

הדו“ח של הועדה לתיכנון החינוך היהודי, מטעם מועצת הפידרציות וקרנות הסעד היהודיות בארצות הברית, שנתפרסם בראשית שנת 1967, המליץ בין השאר לגבי המורים: “יש להשוות את המשכורת והתנאים הסוציאליים לאלה הנהוגים בבית הספר הציבוריים. הפידרציות חייבות ליטול עליהן אחריות מיוחדת ולדאוג כי יושגו תנאים אלה”; “יש לדאוג, ככל האפשר, לתעסוקה מלאה למורים המועסקים כעת במשרות חלקיות”; “יש להעניק מענקי לימוד ומחקר למורים המבטיחים ביותר, כדי שיוכלו להרחיב את השכלתם במוסדות להכשרת מורים יהודיים ובמכללות..” הדו”ח המליץ “… משיכת אנשים מוכשרים למקצוע ההוראה דורשת שימת־לב לפחות באותה מידה שניתנה לגיוס אנשים לשירותים קהילתיים יהודיים אחרים, כגון עבודה סוציאלית…” (עפ"י י. שכטמן). גובר בכמה מדינות הסיכוי להקלת מימון בתי הספר היהודיים המרכזיים להפריש חלק נכבד מקרנותיה ומתקציבה השוטף לצרכי חינוך, ומן הצד השני מאפשרים חוקי מדינות שונות לתמוך בבתי ספר עדתיים שלמים. באנגליה נהנים כבר כמה בתי ספר יהודיים גדולים יומיים מתמיכה רצינית. גם בצרפת נתקבל פני זמן קצר העקרון של תמיכה ממשלתית מלאה בבתי הספר הדתיים “היומיים” השלמים (Loi de Gaulle). שאלת המימון, שהיא לפעמים גורלית, מאבדת מחריפותה במדינות שונות.

ואולם קשה לשער שכל אלה, על כוחם הרציני ועל ערכם הפנימי, יוכלו להציל את היהדות ברחבי העולם מנחשולי הטמיעה לאורך ימים.

השפעת מדינת ישראל על התפוצות ועל מפעלי החינוך בהן – רבת גוונים היא ורבת ערך, ועם זה הולכת והופכת היא לשיגרה, כפי שמדינת ישראל היא כעת בעיני יהודי הגולה לא נס, אלא עובדה פשוטה וקיימת. רק במידה שיתרקמו בה חיים בעלי רמה חברתית, מוסרית ורוחנית, רק במידה שיתחדשו בה מעשים הקוסמים בערכם הפנימי, תשמש המדינה כוח משיכה למבחר בני נעורים לעלייה, ואתגר לחיות בה ולפעול בה. מולדת יהודית חופשית, בה מרחב ליצירה חלוצית, אינה עוד “מלת קסם” לבני הגולה, כל עוד לא תתעלה בה האווירה הציבורית והרוחנית. זוהי דעה רווחת, אם כי לא בדוקה, בחוגי צעירים משכילים וטובים בגולה.

מי שיסמוך אפוא על תהליכי ההתפתחות “הטבעיים” ויישען על האמונה ב“נצח ישראל” בגולה וימצא נחת רוח בהישגים הצנועים בשדה החינוך והתרבות היהודים בעולם, עלול לנחם את עצמו ואת האחרים נחמת שוא. הגורל הרוחני (ובמידת מה גם הקייום, פשוטו כמשמעו) של עם ישראל מוטל על כף המאזניים. סכנת ההתמעטות וההצטמקות של העם, מבחינת כמות, מאיימת איום ממשי (נישואי תערובת וכו'). ולא זה בלבד. הולכת היהדות ומתרוקנת מכל ערך יקר, מכל תוכן מהותי, עד שכמה טכסים דתיים ופחד מנפי נישואי התערובת משמשים לרבים בגולה מעצור אחרון בפני טמיעה קיצונית.

לעתים אין להתעלם מהחשש, שיהודי הגולה – גם הנלהבים והפעילים שבהם – אין בכוחם למלא את התפקיד הגדול – החיאת היהדות והצלתה באמצעות החינוך.

תקוות רבות תלו לפני זמן קצר בייסוד מרכז לחינוך היהודי בעולם. לאחר לבטים ודיונים, במשך שנים, הוקמה מועצה עולמית לחינוך יהודי, ועל ידו – משרדים בארצות הברית ובישראל. לפי תקציבו ותפקידו אינו, אל אף כינויו, אלא מוסד נוסף לטיפול בחינוך בגולה. החינוך היהודי ברחבי העולם סובל מריבוי ארגונים, חברות, מוסדות הדואגים לו, והנה מתחזק הפיצול, ונחלשת הסמכות של מוסדות קיימים, מנוסים ופעילים. במקום פתרון שאלות, חמורות וסבוכות – ניתנת מסגרת חדשה, נוצר מנגנון נוסף. ו“החלום” על מיניסטריון עולמי לחינוך יהודי, בעל אמצעים כספיים גדולים, בעל כוחות אדם חשובים, בעל סמכות רבה, שיוכל בשיתוף פעולה עם אנשי הרוח בגולה ועם קהילות היהודים בעולם להציל את ערכי היהדות מהתנוונות ומכליון, לא הפך מציאות. ואל לנו לשכוח – הצלת היהדות ע"י מפעל חינוך אדיר אינה משימה קלה יותר או פשוטה יותר מהגדולה במשימות התקופה – הקמת מדינת ישראל. והזמן דוחק.

 

ביבליוגרפיה    🔗

יעקב לשצ’ינסקי: הדמות הלאומית של יהדות הגולה (תל־אביב 1959)

אריה טרטקובר: שבטי ישראל, א (תל־אביב, 1965–9)

זלמן שזר: בשערי הכינוס (ב“חזית”, כרך ד': ספר הכינוס העיוני העולמי, ירושלים 1958)

זלמן שזר: קוי יסוד לחינוך יהודי בגולה (ב“יסודות לחינוך יהודי בתפוצות הגולה” ירושלים, 1958)

צ. שרפשטיין: תולדות החינוך בישראל בדורות אחרונים, 4 כרכים (ניו־יורק, ירושלים, 1945…)

האנציקלופדיה החינוכית, א–ד (ירושלים)

צבי זוהר: החינוך בתפוצות (ירושלים, תשי"ד)

אלכסנדר דושקין: המצב בעולם היום (“בתפוצות הגולה”, ירושלים, 1965)

אלכסנדר דושקין: מאזן הכוחות לחיוב ולשלילה בחינוך היהודי (“גשר”, תל־אביב, 1964)

אלכסנדר דושקין: ניתוח של השקפות והצעות על כוחות אדם בהוראה והכשרתם לבתי הספר היהודיים בגולה (אוניברסיטה עברית, ירושלים)

יהודה פילטש: בעיות היסוד בארצות הברית (“בתפוצות הגולה”, ירושלים 1965)

זאב חומסקי: לבירור המטרה והתכלית בחינוך היהודי באמריקה (“בתפוצות הגולה” ירושלים 1965)

ברוך בן יהודה: רשמי בקור בארצות דרום אמריקה (“החינוך”, תל־אביב, תשכ"א)

שמואל בלומנפילד: החינוך היהודי באמריקה (“בתפוצות הגולה”, ירושלים, 1963)

חיים פינקלשטיין: הקיבוץ היהודי בדרומה של אמריקה, (חזית, כרך ד, 1958)

יצחק זילברשלג: חינוך על־יסודי בתפוצות (“החינוך”, תל־אביב, תשי"ט)

עזריאל אייזנברג: החינוך התיכון בבית הספר העברי בגולה, (“החינוך, תל־אבי, תשי”ט)

בן עמי: בין הפטיש והמגל (בל־אביב, 1965)

ישראל מהלמן: במערכות החינוך והתרבות בגולה (“החינוך”, כרך ל“א, תל־אביב, תשי”ט)

יצחק הרכבי: פני הגולה ולבטיה (“החינוך”, תל־אביב, תשכ"ה)

החינוך העברי בתפוצות הגולה, הוצאת האוניברסיטה העברית ירושלים (ירושלים 1948)

המחלקה לחינוך ותרבות בגולה: מקונגרס לקונגרס (ירושלים, תש"ך)

יסודות לחינוך העברי בתפוצות הגולה, בעריכת נ. נרדי (ירושלים, תשי"ח)

“בתפוצות הגולה”, בעריכת א. פרג, מ. לוין (ירושלים 69–1958)

“מעינות” א’–י', העורך ד"ר ח. חמיאל (המחלקה לחינוך ותרבות תורניים, ירושלים)

נתיבות לחינוך ולתרבות תורניים בתפוצות, 11–1, (המחלקה לחינוך ותרבות תורניים ירושלים)

החינוך בתפוצות (מדור ב“חינוך”) בעריכת י.מהלמן, ע. צמח, ד. ברדן, תל־אביב תשט“ז–תשכ”ט

א.א. גולומב: א. האלבער יארהונערט יידישע ערציהונג (ריו־דה־ז’נירו)

שבילי החנוך, 1–29 (המועצה הארצית לחנוך עברי באמריקה, ניו־יורק

א. ליבנה: ישראל מול יהדות ארצות הברית (ירושלים, תשכ"ז)

Nathan Morris: The Jewish School, 1939.

A.M. Dushkin; U.Z. Engelman; jewish Education in the Unuited ates, 1959

Education Department of the American Joint Distribution Committee, – Survey of Jewish Day and Supplementare Schools in Western Continental Europe,1966.

A.J. Schiff: the Jewish Day School in Anerica,1966.

J. Lapson: Hebrew in Colleges and Universities; A Guide to Courses Offered in U.S., New York 1958.

A. Eisenberg; World Census on Jewish Educayion 5728–1968, New York.