את ימי ילדותו כמעט שאינו זוכר. מסכה עבה ולוטת נסתרות מסוכה על פני תקופת חייו זו. זוכר הוא רק מקרים בודדים ומעשים בודדים. אבל הם כל כך מעטים, עד שלפעמים הוא נוטה להאמין, שאין זה אלא חלום ושבאמת לא היו לו כלל ימי ילדוּת.

אמו היתה מספרת תמיד על־דבר הולדתו ומקרי שנות ילדותו. היא הללה אותו על היותו ילד טוב ובלתי צעקני, “נשמה טובה”. לפי דבריה, היה כבר חולה במחלה מסוכנה וכמעט שחשבוהו למת. והוא, בשמעו את הספורים הללו, פוער את פיו מרַכּז את מבטו בפי אמו ובעיניה כאלו הוא שומע איזו אגדה רחוקה על אדות ילד אחר, שלו בעצמו אין זה נוגע כלל. כלום אפשר הדבר, שהילד אשר על אדותו מספרת אמו, הנהו הוא בעצמו? הדבר אינו מתקבל על לבו.

כמו מתוך ערפל הוא זוכר את פני אומנתו, את טיוליה עמו, את פני אחותו הצעירה (כיום היא מתה), שאתה השתעשע. עוד צללים רפוים אחדים מגיעים לזכרונו מפרק חייו זה, אבל בכלל קשה לו לחדור לתוכם ולהציל מהם קרן אור, תמונה בהירה.

לעומת זאת בהירים לו מעט יותר מקרי חייו שלאחר זה, משנה השמינית ואילך. הוא זוכר היטב את ימי לכתו ב“חדר”, את פני המלמדים שמפיהם למד, את פני הרבה מחבריו, את תכונת נפשם, מנהגיהם, טבעם, הרגליהם ואת כל המקרים הקשורים בהם. כיום אינו יכול לתאר לעצמו, שלו היו ימים כאלה, ימים נוחים ושלוים, השוטפים להם לאט, יום אחר יום, עם עניניהם הקטנים והגדולים, עם מקריהם ומעשיהם, שהחלק היותר גדול לוקח הרבי עם החברים. אבל הלא כן היה. הוא זוכר עוד את מקום מגוריהם של מלמדיו, את מראה פני החדרים, את נשי המלמדים הקפדניות, אל ילדיהם המגואלים, את התרנגולים שהיו מטיילים בתוך החדר ומנקרים בחול שעל פני הרצפה. עוד כיום הוא אוהב להתהלך באותה השכונה, ששם בלה את מיטב ימי נעוריו, ולראות בעיניו את הסימטות והחצרות שבתוכן נמצאים “החדרים” שאיזה חלום ילדות עוטף אותם.

אמנם גם בתקופה זו, היותר מאירה והיותר טובה ברקמת אגדת חייו, הולכים ונשזרים פעם בפעם חוטים שחורים, המעיבים מעט את פני הרקמה. אבל בכלל היתה לו העת הזאת היותר מאושרה בחייו; רק בתקופה זו חי כיתר הילדים בני גילו.

בעתים הללו ושלאחרי כן היו כל מעיניו רק בלמוד הגמרא והפוסקים, שבהם השקיע את כל חושיו. רוב הימים והערבים שוחח את התנאים, האמוראים, רש“י ותוספות, המהר”ם מלובלין, המהרש“ל והמהרש”א, ראה את פניהם ואת זקניהם השבים, והארוכים. העולם הזה, עולם הגמרא, היה נצב לפניו כמו חי והוא מצא בו אל כל מחסוריו וצרכי־נפשו. הוא לא יכול לתאר לעצמו, כי יש עולם אחר מחוץ לעולם זה, שהוא שקוע בו. הרחובות, שהיה עובר בהן בלכתו לחדר או לבית־המדרש, היו “יוצאי דופן”, מרוחקים ונבדלים מעולמו האמתי. בכל אשר פנה ראה או “פְנִים” גמרא גדול ותוספות קטנות מסביב לו, ואז ידע, כי תוכן “הפנים” הוא בודאי איזו אגדה המושכת את הלב או ענין קל אחר שאינו טעון הקמטת המצח ורכוז־המחשבה, או “פְּנִים” קטן ועל כל עבריו תוספות ארוכות, ואז היה כל מה שראו עיניו רצין וחמור, הטעון עיון מרובה.

בימים ההם היו לו רגעי שמחה פנימית ותענוג רוחני: קריאת “שיר השירים” לפני הפסח, בשעה שהרבי פושט את קפוטתו, מפשיל את שרוולי כתנתו ופותח את פי בית־הצואר ובהרחבת דעת ובנגון אביבי הוא שר: “הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, קול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פגיה”… וגומר. ופני הרבי מאירים כל־כך והאויר מלא ריחות אביב נעימים; למוד ה“אקדמות” לפני חג השבועות עם הנגון המיוחד, הערב והנעים ככה, שרק מלאכי השרת ושרפי מעלה נזקקים לו ושרים ברן יחד כוכבי בוקר, נהרי נחלי אפרסמון שראה בעיני רוחו והחוֹפש והדרור שהיו מבצבצים מכל שורה, מלה ואות שבספר הנחמד הזה; למוד “המגלה” ו“תרגום שני” לפני הפורים בנגון המיוחד, שכל צליל ממנו מזכיר את תקופת החשורוש עם האחשדרפנים והאחשתרנים ואת ריח הקדם של פרס העתיקה וקריאת ספורי החורבן של ביתר וטור־מלכא בשבת “חזון” ומעשיותיו של הרבי הלקוחות ממדרש והנאמרות בקול רך ובכיָני, המושכות ככה את הלב והממלאות אותו תוגה נעימה.

אבל גם אז כבר החלו להֵראות אצלו הדמדומים הראשונים של דמיון נפרז. פעם באה מחשבה בלבו; הלא אביו ואמו הם כבר באים בימים והוא בן־זקונים להם ובעוד שנים מועטות הלא ימותו בודאי, ואיך זה אפשר שהוא יראה במותם וחי?… והמחשבה הזאת הדריכה אותו מנוחה במשך זמן רב. בלכתו בלילה ברחוב היה נדמה לו, כי מן כל חור ומאחורי כל גדר ובית אורבים לו שדים ומזיקים… בחדר המטבח, אשר בבית אבותיו, היו תלויות שתי ארנבות עשויות חֵמר בעלות קרנים גדולות ועקומות ולו נדמה, כי הן שעירים בעלי רוח חיים ובלילה היה מתיָרא להביט אליהן… מפחד היה להביט גם אל פני המסכות המשונות המוצגות לראוה בחלונות בתי־המסחר לפני אדיהם. בפורים בבוא אל ביתם המשחקים לבושי המסוות, היה מתחבא בחדר לפנים מחדר, לבלי להביט אל פניהם, ואף שהתאמץ בכל כחותיו להבליג על פחדו באמרו לנפשו: הלא תחת המסוות הללו חבוים פני אנשים ידועים לו, אבל—ללא הועיל… בשכבו בלילה על משכבו היה לבו מהסס פן יפול הספון על ראשו ובעברו דרך בית, העומד בחצי בנינו, היה מתירא פן לא הטיבו הבונים לנטות את קו האנך והבנין פור־יתפורר, יפול עליו בכובד משאו ויקבר אותו חיים…

לפעמים, על־פּי סבות כמוסות, היו חודרים אל לבו גם תשוקות והנאות גסות וגם פקפוקים מוזרים שהתבייש וירא להעבירם על דל שפתיו אבל בלבו פּנימה היו תוססים ועולים. אמנם בעת למדו במסכתות קטין, קדושין, כתובות וכדומה לא היו הדברים שבינו לבינה הנאמרים בהם, עושים עליו רושם מיוחד. רובם לא הבין היטב ואותם שהבין, היו עטופים עטיפות כל־כך רבות, עד שכמעט לא נשאר מהם דבר. אבל בהסיחו את דעתו מהגמרא הסיתהו לפעמים, יצרו לעבור איזו עברה. אז נגלה לו מפי חבריו הסוד המבהיל והמנעים בחדושו של פּריה ורביה… ובהיותו בבית־התפלה ובהביטו אל פני היהודים בעלי הזקנים הארוכים המתפּללים בכונה וביראת שמים, היה עומד ותוהה: האם אפשר, כי היהודים הללו עושים מעשה כזה?… ובחשבו זאת הוריד את עיניו מבושה. באותו הזמן היה לו גם איזה פקפוק על־דבר מהות “עבודה הזרה”. ולפעמים בא בלבו הרעיון הנורא: אולי יש בה ממש?… הלא אי־אפשר שמיליוני בני־אדם יתשחוו לה לשוא… ובעברו על פּני הפסלים העומדים בחצר בית־הכנסיה היה ממהר למלמל בשפתיו את הפסוק: “שקץ תשקצנו”… בכדי להבליג על הרהורי לבו ועל יצר הרע המסית ואומר: אולי הם אלהות…

במלאת לו שלש עשרה שנה עזב את “החדר” ונעשה לחובש בית־המדרש. ופה מתחילוֹת התהפוּכוֹת והזרוֹת שבנפשוֹ, הנגודים והסתירוֹת שבנשמתוֹ. הוּא יוֹשב לוֹ רוֹב הימים על גבי הגמרא ונוֹשאי כליה, נוֹשא ונוֹתן עם המפרשים “הראשוֹנים” ו“האחרונים”, יוֹרד לתוֹך עמקי דדינא, עוֹבר הרים וּבקעוֹת וצוֹלל במים אדירים שבים התלמוּד. עתים הוּא יוֹשב ארבע חמש שעוֹת ליד העמוּד, מתנוֹעע וגוֹנח, מזמר וּבוֹלע כל מלה. אז ירקיע לשחקים, התלהבוֹתוֹ מתגדלת מרגע לרגע והוּא מוֹצא תוֹכן עשיר וּמלא לשד במלים היבשוֹת. הוּא משכים קוּם בבוֹקר, הרחוֹבוֹת עודן ריקות מאדם, עולם ה' שקוע בתרדמה. נשמע רק קול צעדיו של השומר בלילות. הוא עובר את הרחוב, בא אל בית־המדרש ולומד שעות רצופות. בין כך מתחיל הבוקר להתבהר, נץ השחר חודר אל תוך הבית דרך החלונות. פני המזרח מכסיפים. הדממה גדולה ועמוקה, כאלו כל הבריאה עומדת ומקשבת לשיר שפתי הנער ההוגה בתורה. לפעמים בלילה, בעזוב כל הבחורים את בית־המדרש, הוא נשאר יחידי עד לאחר חצות. מסביב דומיה כבדה. נר הנשמה העומד על העמוד מפיץ אור כהה ועגום, הרועד ומטפס לרגעים. על פני הקירות מרקדים צללים משונים כיצורי בלהות. מבעד החלון נשקף הליל כּגוש חומר שחור. בלב יתגנב איזה פחד נעלם. אבל העלם משתיק בקולו את פחד לבבו. העיפות תחלוף ומקור חדש יפתח בלבבו. קולו רענן ואמיץ, משתפך בּצלילות ומשמיע הֵד בחלל הריק.

יום חורף, בחוץ סופת שלג. כל העירה טובעת בים של שלג. היקום נשקף מבעד החלון במראה כהה ועכור. הכל שם כה גלמוד וערירי. העץ הבודד, הנטוע על־יד חלון בית־המדרש, עומד טבוע בשלג בדד ונעזב ומניע לפרקים את ענפיו החשופים בכבדות ובתנועות עצלות, כאלו הוא מתכוץ לתוך עצמו ומתירא להניע באחד מאבריו לבלי הבליט את ישותו. בבית אפלה למחצה. שמשות החלונות מכוסות כפור. הארונות הגבוהים עם ספריהם הכבדים והמעוכים, התקרה והכתלים המפוחמים, השלחנות הארוכים והמגואלים בכתמי־חלב מהותך והחלונות הרטובים והעכורים – כל אלה מתמזגים לאיזה מין בדידות מיוחדה, הממלאה את הלב רצינות קודרת. פיוויל המתמיד נרדם על הספסל. יוחנן הזקן מעיין בספר “עין־יעקב”. נר הנשמה הדולק על העמוד מפיץ סביבו אור מיסתורי. בחוץ מראה עכור ואי־ברור. בבית קר והשמש מסיק את התנור, שם לתוכו עצים ושופך עליהם נפט. עוד מעט ולשונות האש אוחזות בגזרי העצים, המתבקעים בקול שריקה מעודדת. יהודים הולכי בטל באים הביתה, מגישים ספסל אל פי התנור, יושבים על הספסל, מתחממים לאור האש ומשוחחים בעניני הפוליטיקה. הוא עומד מן הצד ומביט אל לשונות האש המלחכות את גזרי העצים, מחבקות ושורפות אותם אחד אחד, עד שהם נכנעים לגורלם, מתכוצים ומתקמטים, נהפכים לגחלים ואח"כ לאפר שחור ודק. רחמים גדולים ממלאים את לבו למראה העצים הנשרפים חיים. כזה הוא גורל הרשעים בגיהנום – עוברת מחשבה במוחו ורעד עובר בבשרו. האופל מתחזק ורק האור המגיח מפי התנור מאדים את חלל הבית. בין השמשות בא. חנוָנים טרודים וזקנים שחוחים נכנסים בקול רעש, באיזו המיה בן השפתים, המביעה אי־רצון ומביאים אתם את הקור מן החוץ. הם מכים כף אל כף. הבית מתמלא תנועה. עוד מעט ותפלת מנחה יבשה ועצובה תהא נשמעת בחללו.

אבל לפעמים אין הוא מוצא ספוקו בתלמוד ונושאי כליו. ואז הוא יושב שעות תמימות על גבי ספרי קבלה וחסידות וּמעיין בהם. ביחוד לאחר הצהרים, בשעה שבית־המדרש ריק ותנומה קלה מסגירה מעט את העינים. הוא אוהב לחטט בספרים המאובקים, העומדים בשורה התחתונה בארון, בפנה מיוחדת. ואז הוא בולע את ספרי ר' משה קרדובירא, ר' יוסף גיקטיליא, ר' חיים וויטאל ודומיהם. ואף שהרבה מן המלים אינן מובנות לו היטב, הוא טועם, בכל זאת, גם בתגים ובנקודות איזה טעם רוחני מיוחד.

בטחונו באלהים היה אז גדול כל־כך, עד שהיה מאמין באמונה שלמה שלוּ, למשל, היה תועה יחידי במדבר שמם, רעב וצמא ועלול לנשיכות נחשים ועקרבים והיה משתטח על החול הקודח ומתפלל מלב עמוק, כי אז היה ה' שומע לתפלתו, שולח לו עזרה ומוציא אותו מן המיצר שלם בגופו ובנפשו. בימים ההם התחיל לעסוק בתשובת המשקל, לסגף את בשרו, לענות את גופו בכדי לשבר את יצר הרע. בערב שבת, למשל, כאשר הגישה לו אמו חתיכת דגים שמנה עם פרוסת חלה צהבהבה וממולאה קנמון שגרו את תאבונו, בא פתאם בלבו הרעיון: להכעיס את יצר הרע, לנסות את כחו, אם יעמוד בנסיון. ומבלי חשוב הרבה היה מסיר הצדה את קערת הדגים באמתלא שהוא חש בראשו או בקיבתו ולא היה טועם דבר. לפעמים, בשכבו על מטתו בלילה ושנתה ערבה לו והנה התעורר לרגע לאחר חצות הלילה, בשעה שאשמורות עיניו מתדבקות וכל גופו אומר שינה, ופתאם הבריק במוחו רעיון הסגוף ותיכף הוא מזדרק בבת־אחת בגופו הערום מן המטה החמה לתוך חלל החדר, רועד מקור ומנדוּדי שֵּׁינה, לובש את הבגדים, נוטל את הפנים במים צוננים וממהר לבוא לבית־המדרש.

לבו היה מלא געגועים לאיזה עצם נסתר; הוא כָּמה והשתפך לפעמים בנגינת חסידים ערֵבה או ב“בים בּם” פשוט בלוית קטע של איזה נגון מתוק, שהיה חוזר עליו מאה פעמים ואחת ושמצא בו בכל פעם טעם מיוחד ומתיקות מיוחדת. לפעמים, בערב יום קיץ, בהיותו עיף מישיבתו על התורה במשך כל היום, היה יוצא מחוץ לעיר אל השדה, מטייל שם בין השבלים הגבוהות ושופך את שיחו בלי מלים, בלי ניבים. באופק מתלקח המערב באש לוהטת אדומה כדם ומעט מעט כבה האש ואורה נמס בצללי הערב ההולכים ועוטפים אותו בּיחד עם הצלצול העב של פעמוני בית־הכנסיה הנמצא לא הרחק מכאן, אשר קולותיו הולכים הלוך ונמוג והֵדם נשא על כנפי האויר האפלולי. בחלל העולם מרחף רז קדוש וטהור. ואז תהיה שעה גדולה, שעה של פרידת שני מושלי התבל, ובחלל מורגש צער הפרידה, געגועים עזים ועריגה עצומה, ועיני העלם מורידות דמעות, דמעות חמות, הבאות מלב מלא, מצער עולמי שאינו פוסק ומגעגועים תמידיים שאינם מתמלאים.

וגם בּימים ההם באו בלבו לפעמים הרהורי חטא גסים: בין מנחה למעריב היה מתבודד בפנת בית־המדרש בקצה השלחן ומעיין לאור נר כהה ב“שאלות ותשובות” של הספר “בית־שמואל” לבּן בּעל “נודע ביהודה”, העוסקות בדברים שבצנעא, בעניני תשמיש המטה והנכתבות בסגנון ברור ופשוט, בלי כל התחכמות והעלמה, והוא מרגיש אז איזה תענוג מוזר ומתיקות תאוה חריפה…

פעם, הדבר היה ביום הששי לאחר הצהרים, היא קורא בשכבו אפרקדן על ספסל בית־המדרש את הספר הקטן “אבקת רוכל” המטפל בענין ביאת המשיח, שבו מסופר בפרטות מדויקה עד דבר רומוס ורומילוס, מכת דם שתבוא לעולם, מלחמת גוג־ומגוג, חבלי משיח וכיוצא באלה, אשר השערות תסמרנה מרוב פחד ובהלת שגעון תוקפת את לב האדם בקראו זאת. והוא קורא ולבבו רועד וחפץ היה אז כי יארכו עוד הימים טרם שיגיע היום המר ההוא. ואף שהתפלל בכל יום לביאת המשיח, בכל זאת, בקרב נפשו פנימה, היה חפץ כי זה יהיה לאחר מותו וכי הוא לא יראה בעיניו את העני הרוכב על החמור…

ומענין לענין נתגלגל הדבר, שהתחיל לשאול שאלות מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה. אמנם זה כבר התעוררו בלבו השאלות הללו, שהחרידו אותו כּלו, אבּל כלעומת שבאו כן הלכו, מבלי השאיר אחריהן רושם נכר. אבל עכשו התעוררו בכל חודן ועזוזן ולא נתנו לו מנוחה. כי הנה הוא יודע כי לפני בּריאת העולם היה תהו ובהו וחושך על פני תהום, אבל הלא צריך היה להיות איזה גשם שיחול עליו המושג: תהו ובהו. ומה היה אותו הגשם? מתי נברא? ממה נברא? ומה היה לפניו? או: מה יש מתחת לים? הוה תאמר: אדמה, קרקע. ומה יש בעוֹמק הקרקע? ואם נחפור בקרקע אלף שנים, האם נגיע לאיזה סוף? ומהו הסוף הזה? אם שוב מים? ומה מתחת למים האלה?.. אמנם הוא יודע, כי כדור עולמנו הנהו רק כוכב אחד במרחבי הקוסמוס או האטמוֹספירה. אבל מה יש מחוץ לאטמוספירה הזאת? האמנם היא אין־סופית? הלא המושג של אי־סוף אינו נקלט כלל במוח. ומה הוא ענין תחית המתים? אמנם הוא מאמין בגלגולי מחילות, בחיים האין־סופיים שלאחר תחית המתים. אבל השאלה הלא נוראה: מתי יהיה סוף לחיים שאינם פוסקים? הרי אני חי מאה שנים, חמש מאות, אלף, מיליון, מאה מיליון, אבל הלא מוכרח להיות איזה קץ; והלא אפשר להשתגע מהמחשבה הזאת: לחיות לעולם, בלי קץ וגבול! והאנשים הלא יהיו אז כל־כך אומללים, כל כך אובדי עצות. הרי לכם את שלכם, את האושר היותר גדול: לחיות לעולם. אבל חיים כּאלה הלא הם נוראים מן המות. והטוב ישרור אז בעולם, איש לא יתחרה עם רעהו ואיש לא יסיג גבול רעהו, רק תמיד יהיו אוכלים ושותים מעדנות וממתקים. עוד הפעם אוכלים ושותים ועוד הפעם… עד מתי?…

ובעיני רוחו ראה את השגעון שיאחז את בני האדם הגבורים והאמיצים שבהם, יטרפו את נפשם בכפם, והחלשים יתעו בחוצות העיר ואותות השאלה המחרידה על פניהם: איזו תכלית? איזו מטרה?

ובאזניו צלצל כבר קול הבכיה הנוראה שתשמע אז. בכל אשר פנה שמע קול בכיה של יאוש. בעברו ברחוב ובראותו ילד בוכה, נתמלא עליו רחמים: שוטה, הנך בוכה על אשר לא נתנו לך פת לחם או צעצוע. אבל יבוא יום ואתה תבכה בכיה יותר נוראה בעבור רוב הלחם והצעצועים שיהיו לך…

ושעמום החיים יתגבר, ימלא את חלל העולם. ואז… אז איזה דבר נורא יקום בארץ, תהו ובהו, איש לא יבין שפת רעהו, אפטיה נוראה תשתפך על פני העולם, תאחז בלבות בני אדם ותעיקם ותלחצם ומוצא אין…

ובערוב היום, בשעת בין השמשות, הוא מתבודד בפנה נסתרה בבית־המדרש ומעיין ב“תפארת־ישראל” העוסק בענין זה, ועולם אחר יתגלה לפניו, ורעד וקור יעברו בעצמותיו בקראו את דבריו, שעל פיהם אין חיים פשוטים בעולם הבא, אלא חיים נצחיים של זיו והוד, חיי נשמות, חיים, שצדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה: ובקראו יתגבר בו השממון ויגון נורא יתקפנו: האם כדאי בשביל זה לקיים את כל המצות שבתורה, להזהר משמץ עון קל, אך ורק בשביל חיים רוחניים כלאה? ולמה החיים האלה? ה“תפארת ישראל” אומר, כי זאת היא המדרגה היותר גדולה: להיות קרוב אל אלהים. אבל למה החיים בשביל המדרגה הזאת? ולמה המדרגה בעצמה?…

ונפשוֹ מקולעה ומשלכה כמו בתוך כף הקלע, אין לה מנוחה. היא מפרפרת ומפרכסת. הוא מרים את עיניו לשמים: אלהים, מאין יבוא עזרי? אי המפתח לפתרון השאלה הסבוכה הזאת? והשמים מחרישים והוא נשא ביגונו ובעצבו.

ומתוך השאלות הללו בא לידי ספקות ופקפוקים אחרים: התחיל לחדור עמוק, עמוק אל שאלת תכלית הבריאה וסודותיה, לבקש את מקור כחותיה הטמירים, את עילת כל העילות וסבת כל הסבות; בצמאון נורא התחיל מתעמק בספרי חסידות וקבלה, ספג אל קרבו את דעות כל הספרים, שהיו נמצאים בבית־המדרש ובבית אביו, העוסקים בענינו חקירה כאלה; השתקע בהרמזים והסודות “שבזוהר” “רזיאל המלאך” ודומיהם ועל ידם, דרך צנורות שונים, התודע גם אל חקירות חפשיות מעין: הידיעה והבחירה, קדמת אלהים, השגחה פרטית והתחיל קורא “במורה נבוכים” להרמב“ם ב”אמונות ודעות" לר' סעדיה גאון ועולמות חדשים נגלו לפניו. ולאחר כל אלה לא השביח עוד את צמאונו, אף שאלה אחת לא נפתרה לו ואף חידה אחת מכל חידות החיים והמות, העולם והבּריאה, לא נתישבה עוד, והצמאון לדבר אלהים גדול ופתרון אין!…

והוא מתמרמר על עצמו ומקלל את יום הולדתו: מדוע היו כל השאלות הללו מחֻוָרות לכל החוקרים שהיו לפניו ורק לוֹ אינן מחוורות כל עיקר? ואיך אפשר להתפשר עם החיים אם גם לאחרי כל הטעמים, הנמוקים והבאורים, השאלות במקומן עומדות ואף זוז כל שהוא לא זזו ממקום עמדתן הקודמת? ומקנא הוא ביתר הבחורים, בני גילו, השוקדים על למודיהם, או גם אינם שוקדים, אבל שלוים הם בנפשם, אינם צריכים לפתרונים, חיים את חייהם השוקטים בלי בקש חשבונות רבים ורואים עולמם בחייהם, ורק הוא, האומלל, אינו יכול למצוא את דרכו; רק הוא, המסכן, אינו יכול להשלים את החיים כמו שהם, כאלו אין לו זכות הקיום בעולם, אם לא חדר לתוך עמקם ובא עד לסודם…

בקרב נפשו פנימה הוא חש כאב רוחני מסותר, המוצץ את לשדו והמחריב את עסיס חייו. לא ידע בנפשו שלֵו. הוא חש צורך בלטיפת יד אב רחמן או לחיצת לב אחות חמה; להרגיש את עצמו כילד מוטל בחיק אמו, לבכות לפניה, לשפוך בחיקה את לבו, והיא תנחם אותו, תמחה את דמעותיו ותישנהו על ברכיה…

מרגיש הוא, כי כחותיו הולכים ונחלשים, גופו נעשה רזה, לחייו שופו, עיניו עצובות וראשו, לפעמים, סחרחר. כבר שמע את הכנוי “פילוסוף” יוצא מפי אחד הנערים. התאבון לאכילה הולך ופוסק. אמו דואגת לשלומו. אביו מיעץ לשאל ברופאים. וגם הוא בעצמו מרגיש את הרעה הנשקפת לו ואין לאל ידו להושיע.

ואז התחילו ממשמשים “הימים הנוראים” עם לילותיהם הקרירים והעצובים ועם אותו הרטט שלפני יום הדין התוקף את האדם מישראל. והנה הגיע גם יום הדין – ליל הכפורים.

בית־החסידים מלא מתפללים עטופי לבנים. עטרות הטליתות יורדות מעל הפנים והגופים מתפתלים ומתנועעים. הידים מורמות למעלה ובאויר עומד קול רעש אחד, היוצא מפיות מאות אנשים. והקול נורא, משבר את הלב החומד והחוטא ונפשות המתפללים טהורות וזכות באותה שעה. וגם הוא עומד על יד ארון־הקודש, פניו נתונים בהפרוכת והוא מתפלל בקולי קולות, להשביח את המית הלב ושאונו. והנה – מתוך קולות התפלה מנצנץ פתאם רעיון אכזרי, הצורב את מוחו כחודו של מחט מלובן: היש אלהים בעולם? ושוב בוקעים ועולים קולות התפלה שלו בלוית אנחות כבדות משברות את הגוף, בבקשה לאלהי הרחמים והחנינה שיסלח לו על הרהוריו הטמאים ושיגרש מלבו את “היצר הרע”. רגעים מספר ימצא מרגוע לנפשו, אבל עוד מעט והנה שבה אותה המחשבה המרה לענותו וביתר עז וביתר בהירות מבראשונה: היש אלהים למעלה, השומע ומקשיב וסופר ומונה את תפלות כל אלה היהוּדים וגם את תפלתו הוא? ורעד עובר בגופו וטפות זעה קרות מתפרצות על מצחו הלוהט וכולו הוא טובל ברותחים ומזדעזע בכל אבריו. והלב עודנו משַׁוֵע לאלהים: מדוע אתה מיסר אותי ככה? והמחשבות באות ומתפרצות מכל צד ומנקות וחודרות ומכאיבות ואינן נותנות מנוחה: האמנם היו כל אלה, שמסרו את נפשם על קדוש השם ותפלת “שמע” בפיהם; כל אלה הקדושים והטהורים מדורי דורות, האמנם היו כל אלה טועים ורק לו הקטן, הנבזה והחלש, נגלה הסוד הגדול הזה? ובכן אין כל… אין בעל הבירה שינהיג את הבּירה… הוא משקיע את ראשו עמוק בהפרוכת ודמעות רותחות נוזלות מעל עיניו ומרטיבות את פניו. הוא נאנח וגונח, נתון בתוך מצוקת־נפש נוראה, נשמתו מטורפה, מלאה עוית־גסיסה ופרפורי טובע בנהר. היסוד מתחת רגליו נשמט והוא נפול לתהום האבדון והכפירה…

– – – – – –

ומאותו יום ואילך לבו נתרוקן מאיזו מהות חיובית, ממקור טהור, ממעין לא אכזב, ונעשה דלל וחרב ויבש כחרס. ביחד עם האמונה פסק גם האמון בעולם ובחיים ופסקה גם מטרת החיים. הוא מרגיש את עצמו, כי נעקר משרשו, מגזעו, ותועה בעולם שמם באין אחיזה לנשמה. הכל נעשה ריק וקל, ריק עד בלי קץ וקל עד אפס משקל. והכל כה מסובך ומבולבל באין סדר, באין מטרה, עד מבלי דעת מאין, לאן, למה ואיך…

מלא הוא העולם בני האדם משונים, והכל רץ אץ, אחוז קדחת והומם ורועש, חותר בכל עוז לבוא הלאה, הלאה. לאן?…

ריקות נוראה, שממון, עיפות רוחנית ופיהוק בלי סוף…

נשמט הקרקע מתחת הרגלים והשמים – ממעל הראש; נשמט יסוד העולם..:

והכל התחיל להתערער, להתקרקר, להשרש…

הבירה נופלת!…

ואז שם את מעיניו ביתר שאת בחקירות העמוקות של הפילוסופים הקדמונים ע“ד תכלית הבריאה, מהות העולם ותוכן ההויה. לא הניח ספר מידו עד שגמר אותו, אם רק עסק בחקירות כמו אלו. חפש, חטט נקר, למצוא יסוד אחר ותכלית אחרת לחייו; התחיל להתנהג ולחיות עפ”י התוצאות הפילוסופיות של הספר האחרון שקרא. החליף את השיטות עשרת מונים ובכולן בקש את התוך, את התמצית, את עיקר העיקרים, יסוד היסודות. אבל דוקא בנקודה זו לא מצא פתרון. כלם מורידים את ראשם ומחרישים כשהם מגיעים לידי פתרון השאלה: למה, מאין ולאן?

וּבכל הספרים האלה הוסיף עוד לעסוק רק בצנעא, בעלית ביתם או בבית־המדרש בפנה נסתרה. כי גם אז היה מקדיש עוד את רוב היום ללמוד גמרא ונושאי כליה. משער עיר וחוצה לא יצא, את העולם לא ראה, את החיים לא הכיר, ואת הכל ראה רק דרך עיני רוחו, דרך שפופרת רוחנית, ע"י קריאה בספרים.

ובין כך והימים חולפים, יום אחר יום, חודש אחר חודש, והוא עודנו יושב בשעות קבועות על גבי הגמרא והפוסקים ועוסק בהם למראית עין, בשעה שהוא חושב את מחשבותיו הגדולות. הבחורים, הלומדים אתו בביהמ"ד, מתלחשים ביניהם ומראים עליו באצבע כעל יצור משונה ומוזר. הקונדסים קוראים אחריו מלא ומתלוצצים עליו. זקני החסידים מרגישים, כי נתחמץ ומוציאים עליו את משפטם “באֶט” ממושך. אברכי החסידים נכנסים עמו פעם בפעם בשיחוֹת בכדי לרדת לסוף דעתו, אבל הוא מסתפק באמרוֹת קלות, שאינן אוֹמרוֹת כלום, ומוֹצא לו דרך להפטר מחברתם.

ובביתוֹ אבוֹתיו דואגים לשלוֹמוֹ ולשלוֹם בריאוּתוֹ. הוא ממעט אתם בדבור, יוֹשב מחריש שעוֹת שלמוֹת, בא בערב הביתה, אוכל את ארוחתוֹ, מעיין מעט בספר ועולה על משכבו. פניו תמיד עצוּבים ועיניו שקערוריות. הוּא מתבודד במועדוֹ, אינוֹ מגלה את לבו לאיש ואינוֹ מבקש לו חבר. מציעים לפניו שדוכים שוֹנים, אבל הוּא דוֹחה אוֹתם בבוּז. גם אל אחיו ואחיוֹתיו הוּא מתנכר. חדשים שלמים עוֹברים עליו ללא צחוֹק על השפתים וללא הבעת שמחה על הפנים. כמעט ששכח את אמנוּת הצחוֹק, בשמעוֹ קוֹל צחוֹק יוֹצא מפי איש, פניו מביעים השתוממוֹת; לשמחה מה זוּ עוֹשה? האמנם נמצאים עוֹד אנשים בעוֹלם שיכוֹלים למלא שחוֹק פֿיהם? הוּא מרגיש כי בקרבו מתהוה איזה פרוּצס נוֹרא וּמוּזר. אבל איננוּ יוֹדע לכנוֹתוֹ בשם ואת צוּרתו שיקבל בקרב הימים…

והעצבוֹן אשר בלבוֹ הוֹלך הלוֹך וגבוֹר. הוּא מחלחל בקרבו ועוֹשה שמוֹת בנפשוֹ. הוּא מעיק וּמכאיב, מצער וּממרר, מבלי תת מקוֹם מפלט. בקוּמוֹ ממשכבוֹ והנה העצב בא וּממלא את כל קרביו וּמלַוֶה אוֹתוֹ עד שכבוֹ לישוֹן. הוּא מוֹצץ את דמוֹ ואת ליח בּשרוֹ. יסוּרי־נפש נוֹראים תקופים אוֹתוֹ מבלי דעת מאיזוֹ סבה. פעמים רבוֹת הוּא מתאמץ לתת לנפשוֹ דין וחשבוֹן: למה הוּא מצטער ככה וּמתעצב אל לבוֹ? מדוּע הוּא הוֹלך קדוֹרנית? מדוּע איננוּ יכוֹל לחיוֹת כיתר האנשים? והוּא מתחזק בכל כחוֹתיו למצוֹא איזה תענוּג, איזה ספוק בחייו, מעלה מתהוֹם הנשיה איזה זכרוֹן נעים, רגע עָרב מעברוֹ, אבל – לשוא. בלילוֹת על משכבו הוּא מוֹריד דמעוֹת וּבוֹכה מרה על עצמוֹ, על האיש האוֹבד בצערוֹ, מבלי דעת מקוֹר וסבה להצער הזה. הוּא מרגיש גם איזה צער גוּפני, הבא מעצבוֹנוֹ הנפשי וּמבדידוּתוֹ הרוחנית, צער גוּפני מוּזר, המוֹצץ לאט לאט את לשד עצמוֹתיו ועוֹשה אוֹתוֹ לשבר־כלי, לגוּף סחוּף וּמדוּלדל, והוא אינוֹ יוֹדע מה לעשוֹת בכדי להקל מעליו את משא היגוֹן.

הנה החנוּיוֹת פתוּחוֹת וּבהן בני אדם יוֹצאים ונכנסים; השוּק והרחוֹבוֹת מלאים אנשים טרוּדים ועסוּקים; הנה נפגשים בחוּץ פנים מאירים ועליזים: הנה מחסוֹנים, חברוֹת קוֹאוֹפרטיביוֹת, בתי־בנק, בית־הפוֹסטה, בית נתיבוֹת מסלת־הברזל, וכל אלה ממלאים תפקידים ידוּעים, שהוּטלו עליהם, והוּא עוֹבר עליהם בבת־צחוק ארסי של בטוּל ואינוֹ מבין את תכלית כל אלה. איזוֹ תועלת בזה, אם הצער גדוֹל כל־כך והיגוֹן עמוֹק כל־כך? איך אפשר לבני‏־אדם להסיח דעתם מהעצבוֹן האוֹכל מנפש עד בשר?.. והאמנם הם אינם מרגישים בצער העוֹלם כמוֹהוּ? האמנם רק עליו הוטל הגוֹרל להיוֹת אכוּל־יגוֹן וּמסוּס־עש הספק?…

פעם, בעצם הרהוריו, נולד חשש בלבו: אולי אין הוא והעולם אשר לפניו חיים בעצם אלא רק בדמיון?… וסמוכין מצא־לו באיזו שיטה פילוסופית, האומרת, כי העולם מתקיים רק במושגי בני־אדם וכי מחוץ למושגיהם, אין ולא כלום… ובכן אין ראובן ושמעון חיים במציאות, אלא רק בהכרתו המפשטת. ובעמדו לדבר לפעמים עם אחד האנשים בא תיכף הרעיון לענותו: שוטה שבעולם, למה אתה שם כזב בנפשך? הלא לפניך אין דבר אלא חלל ריק, ורק נדמה לך, כי דבר לך עם בן אדם… וגם אביו ואמו ואחיותיו אינם חיים בעצם… וגם הוא גופו אינו אלא צל מפשט, שהוטל עליו, על־פי איזו סבה בלתי ידועה, לתעות בעולם המדומה, לחשוב מחשבות מטורפות ולדעת את הסוֹד הנורא הזה… ומתוך מחשבה זו בא לידי מחשבות אחרות, יותר מוזרות ומלאות תעתועי החושים. וכל המחשבות והפקפוקים הללוּ הסתמנו במוחו בציורים כה בולטים ובאופן כה בהיר, עד אשר מלאו כל חדרי לבבו. ימים שלמים היה עסוק באיזה רעיון תפל ונלעג, שהרגיש אמנם את אפסותו, אבל לא יכול להפטר ממנו. פעם נתקע רעיון במוחו: כי, על־פי תורת ח"ן, יש לכל דומם נשמה, המחיה אותו ונותנת לו זכות הקיום בעולם, ובכן חָתר למצוא את תמציתה של הנשמה הזאת, עד אשר לבסוף נדמה לו, כי כל הדוממים הסובבים אותו הנם בעלי רוח חיים… ביחוד לא נתן לו מנוחה רעיון המות כי אנה תבוא אותה הנפש החיונית, העושה את האדם לבעל־הכרה?… מה היה הוא לפני המות? איה היתה אז הכרתו הנפשית? ואולי הנם החיים רק המשך של המות, המות בצורה אַחרת?… ואולי הנם כל מראות עיניו ומשמע אזניו רק שקר וכזב, תעתועי דמיונות הבל, ופעם אַחת יבוא הקץ לכל התעתועים האלה וגז החלום ועף לו הדמיון הכוזב והמתעה שנקרא חיים…

ולפעמים באה מחשבה אחרת בלבו: אולי ישובו עוד הפּעם המתים לתחיה? כלומר: המתים ישובו עד הפעם לחיות ולהרגיש את הרגשת החיים הקודמת? אולי כל העולם כלוֹ אינו אלא גלגוּל בצורות שונות, ההולך ונשנה פּעם אחר פּעם, בלי קץ וסוף? הוא אמנם יוֹדע, כי ימוּת וגוּפו יבלה באדמה ויהיה למאכל לרמה ותולעה. אבל הלא אנשים אחרים יוָלדו לאחר מותו, ואולי ירגיש עצמוֹ אחד הנוֹלדים החדשים בהרגשתו והכרתו הוּא? זאת אומרת" הוּא ישוב לתחיה… ואולי כבר היה גם הוּא פּעם בחיים? ואמנם לפעמים, בראוֹתוֹ איזה דבר חדש, יש לוֹ הרושם כאלו כבר ראהו פּעם, עד שהוּא יכוֹל לתארו לכל פּרטיו גם מבלי התבוֹנן אליו. כמעט שהוּא זוֹכר, שפעם היה בן לשר גדול והוּא חי לוֹ אז חיים טובים מלאים הוללוֹת ותענוּגים ויוֹשב בארמון תפארה ולפעמים, להפך, נדמה לוֹ, שהוּא היה פּעם בן להורים עניים, חי חיי עוני ודלות, תועה בחוּצוֹת עם ילדי הרחוֹב, לבוש קרעים ורעב ללחם…

בכל אשר פּנה ראה את תָו המות והכליוֹן. בהביטו אל פני איש היה מסיר ברעיוֹנוֹ את בשר הפנים וקרום העור ורוֹאה בהם רק את השלד היבש בעל העצמוֹת החדות והעקומות; בראוֹתו עינים יפות של ילד או נערה צעירה, היה תיכף מתאר לעצמו את החורים הנבובים והשחורים של מקום העינים, והרושם היפה עף לו כרגע. הוא הרגיש בנפשו כאלו ישותו אינה כלל מעלמא הדין; כי איזו מחיצה עבה עומדת בינו ובין החיים. הוא מרוחק תכלית רחוק מאופן תפיסת המציאות של אנשים אחרים, כאלו הוא עשוי מחומר אחר.

פעם בלילה נדדה שנתו מעיניו. הוא מונה את מספר השעות של השעון, עוצם את עיניו בחזקה והשינה לא תתקפהו. תריס החלון סגור והחושך ישופנו. הוא פוקח את עיניו ותָר לראות איזה קו־אור, המגיע מן החוּץ דרך סדק התריס, אבל אין למצוא, כאלו הוא שוכב בבור תחתית. לבסוף נתבלבל במוחו חשבון השעות ונדמה לו, כי הוּא שוֹכב ככה זה עידן ועידנים. פתאם נצנצה מחשבה במוֹחו; אוּלי לא יעלה עוֹד השחר? הלוא סוף סוף תגיע העת, אשר מערכות הטבע תפלסנה דרכן, וּמי יודע אם לא עכשו הגיעה העת הזאת? כי נתקלקלה איזו חוליה קטנה במהלך צבא השמים והלילה ימשול את ממשלתו לנצח והוא לא יראה עוד את אור היום… ובחשבו זאת וזעה קרה כסתה את מצחו ופלצות אחזתו.

בלילות לא יכול לישון. חלומות מבהילים הבעיתוהו. לפני עיניו עפו והתגלגלו תמונות ומחזות משונים בצבעים מוזרים והם הממו את מוחו וצרבו אותו כשפידי־אש. לעתים הקיץ בקול פחדים מלא־בהלה ואימה. לפנות בוקר קם ממשכבו, טייל ברחובות העיר, באין מטרה, אכול תוגה נוראה ורגוז־עצבים. היקום, אשר מסביב, אחוז עוד תרדמה עמוקה. השמים מכסיפים ומיַשנים את העולם באורם החוֵרוֵר; הבתים הנמוכים, העומדים בשתי שורות ארוכות לאורך הרחוב, שקועים בהזיה. התריסים מוגפים. כל האנשים ישנים עתה את שנתם המתוקה והשלוה להחליף כח ליום המחרת. מבעד אחד התריסים נראה אור קלוש אדמדם ונשמע קול נענוע עריסה בלוית שיר ערש מיַשן. האלנות הבודדים, העומדים לצד הרחוב, חשופים ולרגליהם ערמות עלים בלים וכמושים. הכל מוצא לו שעה של מנוחה, רק הוא לבדו תועה בעולם ה' אכול תוגה ובלבו עש ספקות נוראים…

פניו נפלו, עצמות הלחיים בלטו, ומראהו כפני הקם מחליו. ע"פ הפצרת הוריו שאל ברופאים, אבל הם לא ידעו לכנות בשׁם את המחלה הממארת המקננת בּלבו. הוא נעשה שתקן ולא דבר את איש דבר. חדל גם מקרוא בספרים, כי גם הם אינם משביחים את שאון גלי הלב ואינם מאירים את העינים המחפשות באופל…

__________

פעם, בערב שבת, בשבתו אל שלחן־הסעודה במסבת בני־משפחתו, נפל מבטו על סכין־המוציא, אשר על נציב הצדף שלו חרותות המלים: “לכבוד שבת” ואשר להבו שחוז וחד כחודו של חלף, השוחט את הושט כהרף־עין. לבו רעד בקרבו מבלי דעת מה.

וכעבור רגע ובמוחו הואר הכל באור פתאומי. רעיון חדש בא, רעיון מרגיע ומשקיט. הנה עוד לא אבד הכל; יש עוד בעולם דבר, שבידו להשביח את סערת הנפש והמית הלב לבלי להרגיש עוד באיזמל החיים… אמנם גם מעבר למפתן הזה – תחום אפלה ובלתי מושגה; אין יודע אם שם מתחיל החדלון הנצחי או הויה חדשה. אבל וַדאית יש בה, תרופה אחרונה ובטוחה, קץ לפקפוקים נוֹקרים והרהורים צורבים, ובידו להשתמש בתרופה זו, כאשר יעלה הרצון לפניו…

הנה המפתח לחידת החיים, המוצָא מנבכי הספקות המרים, פתרון גמור ומחלט לחלום הזועה והתפל…