בכל ימות השנה הרי הוא, אהרן וואלף, גם סוחר, מחזר עם סחורתו על הכפרים, גם בעל־עגלה, ולכשתרצו גם קצת סנדלר. אבל כאשר ממשמשים ובאים ימי האביב ויחד אתם – אותו הגרוי הנעים של ערבי האביב ובקריהם, הוא נהפך לאיש אחר ואינו יכול עוד, בשום אופן לשבת על גבי כסא מלאכתו. מחוץ, דרך חלונות דירתו, הפונים אל מרחבי השדות, נקפים כרי־דשא, עצים ושדות־תבואה; נשמעים צפצופי צפרים עליזות ונראית מרחביה תחת כפת שמים כחולים ועמוקים, ולבו של אהרן־וואלף נמשך לשם, עורג וכמה כצפור דרור להיות נבלע בתוך ים האורה אשר מסביב. הוא רואה אז את שכנו אנטיק, שגם הוא עסוק בכל ימות החורף בסנדלרות, משליך את מלאכתו זו ומשתקע כלו בעבודת שדהו וגנו, שנשארו לו בירושה מאת אבותיו, חורש ועודר, זורע ונוטע, חופר במעדר ומטפל בכל זרע וצמח, וגם אשתו ובניו עוזרים על ידו באהבה לדבר ובשקידה. ואז, כאשר הוא מעיף עין על פני חדרו היחיד המלא פיח, המשמש גם חדר המלאכה וגם חדר השינה והבשול, עם התקרה הנמוכה, הכתלים החשופים ועם גל האשפה הקטן וכלי־השופכין שאצל הדלת – הוא קופץ ממקומו כנשוך נחש, משליך מידו בכעס את הנעל, העומדת עוד בחצי תקונה, ופונה אל אשתו, המטפלת אז על יד הכירים:

– היודעת את, שרה־לאה, הגיעה העת שנדאג גם אנו לאיזו תכלית. הלא אי־אפשר לשבת ב“חושך” כזה כל ימות הקיץ.

ושרה־לאה אשתו כבר מבינה מהי ה“תכלית” שעליה מדבר בעלה, ואף שאינה מסכימה לדעתו, בכל זאת, אינה מנסה לסתור את דבריו. יודעת היא, כי כל דבריה יהיו לשוא, כי ה“קליפה” כבר נכנסה בו וכיון שהתדבקה בו, הרי לא תעזבהו עוד. ביחוד היא נוטה תיכף להסכים לדבריו בשביל בתם יחידתם רבקה’לי, שגם נפשה כמהה לבלות את ימי הקיץ בגן ולא לשבת על גבי המכונה ולתפור. היא רואה את לחייה הנופלות, את עיניה העצובות ונזכרת איך היתה רבקה’לי רעננה, בריאה ומלאת חיים בשנה שעברה, בשבתה בגן וקולה היפה היה מצלצל מבינות לעצים כזמרת צפור. הדבר הזה מטה תיכף את המאזנים לכף זכות והיא מתחילה להשתתף בשיחה על־דבר הגנים, העומדים לחכירה בשנה זו.

ומבלי דבר דבר פושט מעליו אהרון וואלף את סנור העור שלו, רוחץ את פניו וידיו, לובש את קפוטת השבת ויוצא החוצה במקום שהגנים מצויים, לשים עין על פניהם ולבחור באחד מהם.

כי באהרן וואלף, כמו שאומרת אשתו בצדק, נכנסה איזו “קליפה” להיות בעל־אדמה, שדה או גן. וקליפה זו באה אליו בירושה, כי גם אביו ואבי אביו היו חוכרים גני פירות וירקות בסביבת העירה וכל בני משפחתו אינם בעל־מלאכה כמוהו, אלא מטפלים בקרקע ובגידולי קרקע. זה בתור בעל־ריחיים, זה בנה לו טחנת מים, אחד הוא חוכר החלב אצל ה“שררה” במריאנובה, השני הוא לבלר ביער מוסטובה. אחד מבני משפחתו הוא גם בעל־אחוּזה. ורק הוא, אהרן־וואלף, מוכרח לאחוז בתרמיל התגרנים, במושכות הסוסים או בקורנס ובמרצע. אבל כאשר אך יבואו ימי האביב, אינו יכול עוד לשבת בעיר ומוכרח הוא להעתיק את משכנו הגנה.

הגן שבחר לו השתא, הוא גדוֹל ומלא עצים למכביר. הוא חשך לו מעט כסף מחכירת הגן בשנה שעברה ויש לאל ידו לחכור לו היום את הגן הזה, אף שמחירו עלה הרבה מכפי מחירו עד הנה, מפאת ההתחרות של פייביש דומב, שגם הוא הפך בחררה זו. אבל סוף סוף נשאר הגן בידו.

ואך העתיק אהרן־וואלף את דירתו ומקצת כלי־ביתו לתוך הגן, מיד נעשה לו הגן אהוב וחביב, כאלו היה מכיר בו זה עידן ועדנים. כל עץ ושיח ונעשה לו לבן־שעשוע והיה מטפל בהם כאב רחמן בבן־יחידו. בכל אותם הימים, טרם שמתבשלים הפירות, היה מתהלך בתוך הגן מעץ לעץ, מענף לענף, מצמח לצמח, מסתכל בהם, מישרם, מתקנם, בודק אותם בכל מיני בדיקות, מפנה את השבילים הצרים, את שפת האגם ואת הסוכה מן עלי־הסתיו, שנשארוּ עוד שם מימי החוכר הקודם, עוקר מה שצריך עקירה, מסקל את האבנים הקטנות, המונחות להן בלי צורך על פרשת השדרות, מסייד את העצים הצריכים סיוד ומתקן את הגדר, המשמשת גבוּל בין גנו וגן שכנו. וכך ידיו עסוקות תמיד עד שמגיעים ימי בשול הפירות, שאז מתחיל עיקר העבודה.

דירתו היא בסוכה גדולה עשויה לדבר בתוך הגן, שבה הוא דר ביחד עם אשתו ובתו יחידתו, רבקה’לי, בין כלי־בית וכלי־גן מפוזרים בלי סדר ובין סלים ריקים, הנערמים זה על גבי זה, ומחכים לתורם, לימי בציר הפירות. סוכה זו רק אשנב קטן בה למעלה ליד הספון וחצי אופל שורר בה תמיד. לידה נמצאת מלונה ובה כלב גדול ומתוּלתל אסור בשלשלת ברזל, שרק בלילה מסירים אותה מעל צוארו והוא חפשי אז לנפשו לרוץ על פני־הגן כאות נפשו. שרה־לאה שבה העירה כמעט מדי יום ביומו לרגלי ענינים שונים, וביחוד לשים עין על הרהיטים וכלי־הבית, שנשארו בדירת העיר. אהרן־וואלף עוזב את הגן, האהוב לו, רק לעתים רחוקות, ביחוד בעת בציר הפירות, למכרם בשוק, ורבקה’לי אינה עוזבת אותו במשך כל ימות הקיץ.

הגן גדול ויפה. מלבד שדרותיו הרחבות, שספסלים נצבים לצדדיהן, למושב המבקרים, יש בו גם שדרות צדדיות רבות, צרות ומעוקלות, שענפי העצים הם להן לסתרה ולסכך, ולכן שורר בהן תמיד כּהוּת נעימה. באמצע הגן עובר פלג גדול, שסירות משוט קשורות אל חופו. לשתי שפתיו עומדות ערבות סדוקות, כפופות ומרודות דליות, וקנה וסוף צומחים שם למכביר. לא רחוק מן הפלג עומדת סוכת ענפים ועל ידה נדנדה. ובהיות הגן הזה היותר גדול בכל הסביבה, הוא משמש גם מקום טיול ומנוחה ליהודי העירה. ביומא דפגרא, בשעה שהילדים נפטרים מלמודיהם ואין עול חדר ורבי, הם באים הנה בין האילנות הענפים והמצלים, משחקים, משתובבים, משתעשעים ונלחמים עם תלמידי “חדרים” אחרים; מתרחצים בּמי הנהר, מתלמדים לשחות בנהר במצבי גוף שונים: אפרקדן, על הבטן, לצדדין, לצעוד בשעלי־מים או להשקע עמוק בעבר נהר זה, לשהות שם זמן־מה ולעלות פתאם בעבר השני. ובין כך הם מתיזים רסיסי־מים נוצצים אחד על גבי חברו. וגם סתם יהודים באים שמה, ביום הששי לאחר הצהרים, לרחוץ את בשרם לכבוד השבת. ומשמש הוא, הגן הזה, להרבה מנהגי חגי ישראל ומועדיו: גבעולי המים, הצומחים על גדות הפלג, משמשים לקשט בהם את החלונות והבתים בחג השבועות; ערבי הנחל משמשים לערבות ו“הושענות”; בּתשעה־באב מלקטים שם בני ה“חברה הלבנה” את הקוצים והברקנים בכדי לזרקם על זקנים ארוכים ועבותים; בל"ג בעומר באים המלמדים עם תלמידיהם לירות בקשתות ולהלחם על “הפלשתים” – שקצים אחדים הנפגשים בדרך.

ביחוּד מלא הוא הגן בימי שבתות הקיץ. אז באים הנה, לאחר שנת התענוג של סעודת הצהרים, גם יהודים מיושבים, באים בימים, בעלי זקנים שחורים או זרועים שיבה במקצת, לשאוף אויר צח ולאכול מפי העצים. הם לבושים “שלאָפרוקים” ארוכים של משי או של אטון דק, בעלי צבעים בהירים, פיות הכתנות פתוחים, ולרגליהם סנדלים קלים, באופן שנראות הפזמקאות הלבנות. הולכים הם בישוב־הדעת, כשידיהם משולבות לאחוריהם, ופּוסעים פסיעות קטנות ומדודות, שלא לחלל השבת. אחדים מהם מסירים מעל ראשם את כובע הסמיט ומשאירים רק את הירמולקה, מתמתחים אפרקדן על הדשא, מביטים אל פני השמים הבהירים והכחולים וחושבים על־דבר יוצר העולם, השוכן שם למעלה בשמי מרומיו, המביט לארץ והדרים עליה והדואג למלא את צרכיהם ומשאלותיהם. והצרכים הלא רבים: לזה בת שהגיעה לפרקה, לזה בן, שמדברים בּו נכבדות, לזה בנים קטנים, שצריך לשלם בעדם שכר־למוד, לזה מין מיחוש הצריך רפוי, ולזה איזה מסחר חדש, שאיננו בטוח עם יביא פרי. והם משוחחים ביניהם על־דבר עניני העיר: ע"ד בנו של ר' זלמן, שמרננים אחריו, כי יצא לתרבות רעה, על החנות החדשה של יעקב דראכמן, שפתח לו בטבור השוק, על “השררה” מדעמסק שמת והניח אחריו הון עצום ועל ר' חיים בולניק, שמוכרח לנדוד לאמריקה. ואגב הם מתרוממים אחד אחד, יושבים להם בהרחבת הדעת על הדשא, לובשים את כובעי הסמיט, שהיו מונחים לצדם, ומברכים בקול ברכת “בורא פרי העץ”, על הפירות המוגשים להם מאת אהרן־וואלף בהקפה, ויתרם עונים: “אמן”. הם מפנים קצת את לבם גם לדברי חול ושואלים את פי אהרן־וואלף, אם פירות הגן על יפה בשנה זו ואם עסק החכירה הוא עסק טוב. ובּין כך מתחיל השמש לרדת. צללים ארוכים משתרעים מסביב. רוח עובר ומגיל את הענפים ברשרוש קל. איזה עצב מתגנב ללב. החול מבשר את בואו. שעת בין השמשות ממשמשת ובאה. אחד פולט מפיו כי הגיע זמן תפלת המנחה. והם קמים כולם ממקומם, נוהמים בתוך כך איזו נהימה נגונית וממהרים לבוא לבית־החסידים אל לבית־המדרש.

בצהרי השבתות והחגים של ימות הקיץ מלא הוא הגן גם פועלים ופועלות, שוּליאות דבעלי־מלאכה, עלמות תופרות וגם שפחות. הם ממלאים אותו על כל שדרותיו ושביליו, והשמלות הלבנות ומטפחות־ראש המגוּוָנות של העלמות מתבדרות באויר בינות לעצים ומוסיפות לוית צבעים לירק העצים. הפועלים, עניבות חדשות בצוארוני־הניר שלהם, רובם כובעים קטנים וּשטוחים לראשם, וּביניהם, מאלה שכבר היו בוַרשה, מגבעות חבושות לראשם וכולם לבושים מעילים קצרים, הם משתובבים ומתעלסים עם הנערות והשפחות היפות, מתנדנדים בנדנדה, שטים בסירות על פני המים, למורת רוח היהודים הזקנים, המתמרמרים על חלול השבת, קופצים ומתהוללים, מתמתחים על הדשא בפשוט ידים וּרגלים, מטפסים על העצים הגבוהים עד לצמרותיהם, מפּילים משם תפוחים ואגסים, ופרחי הפועלים עומדים להם מתחת ומראים את להטיהם בחטפם בפיותיהם הפעורים את הפירות המשלכים מעל העצים ותוחבים בתוך כך את שניהם הקטנות והחזקות בבשר הפירות ולועסים אותם בהנאה משונה, עד שהעסיס מטפטף על גבי סנטרם. ויש ששני בחורים מסייעים לאיזו עלמה לעלות על גבי עץ, ואולם בתוך כדי עליה היא מתחילה צווחת וצועקת בפחד מעושה, והרי אז הבחורים באים לה לעזרה, פושטים את זרועותיהם ועומדים הכן לקבל את הנערה הנופלת. והנערה, בעמדה על גזע העץ בין הענפים, בוחרת לה בעיניה את אחד הבחוּרים שלתוך זרועותיו היא חפצה לנפול. אחרים עולים על הנדנדה, עלם ועלמה, בחור ובתולה, מתנדנדים באויר, בשעה שהבתולה צועקת בקול לבלי להתרומם יותר מדי, ובתוך כך ושולי שמלתה מתבדרים באויר ולפעמים גם תלתלי שערותיה הארוכות, ואלה העומדים למטה צוחקים בפה מלא על משבתי הנערה הנבהלת. הקטנים שבהם מתגרים בכלב הגן, נירון, העומד לו אסור בשלשלת ברזל ליד מלונתו, והוא קופץ בכעס, מצלצל בשלשלתו ונובח בחמה שפוכה ומתוך רצון עז להתנפל עליהם ולעשותם לגל של עצמות. וכל הגן מלא קולות תרועה וצהלה.

_____________

אחת היא רבקה’לי, שאינה לוקחת חלק בהוללות הצעירים והשתובבותם. היא מתרחקת גם מבנות גילה, בנות חוכרי הגנים שבסביבה והעלמות החיטות. ולא משום יהורא יתרה היא מתנהגת ככה, אלא משום איזה כוח פנימי, שאינו נותן לה להתרועע אתם. אמנם היא באה עמם בדברים, עומדת ומסתכּלת בנענועי הנדנדה ובאותם השטים בסירות על פני הנהר, אבל כולם מרגישים, כי היא אינה משלהם, כי היא עולה עליהם.

רבקה’לי היא אישון עינם של ההורים, השומרים את צעדיה וחרדים למלא את מוצא שפתיה. עוד בילדותה התנכרה בכשרונותיה ובטיב טעמה, ולכן במלאת לה שבע שנים מסרו אותה לבית־ספר והיא גמרה מחלקות אחדות של פנסיון לנערות. היא יודעת קרוא וכתוב יהודית ופולנית ואוהבת את הקריאה אהבת נפש. גם בביתה בעיר וגם בסוכת־הגן היא שקועה תמיד בקריאה. ביום היא בוחרת לה פנה חבויה על ספסל עזוב בקצה הגן, ובלילה, בשכבה על מטתה, היא קוראה לאור מנורת־נפט קטנה וּמעושנה. האם כועסת ואומרת, שהיא מקלקלת את מאור עיניה, אבל רבקה’לי אינה יכולה לעזוב את הרומן באמצע הקריאה, בטרם תדע את סופם של שני הנאהבים. היא עוזרת קצת לאביה בעבודת הגן ואוהבת את עבודתה זוּ, אבל מן הכירים הוּא בדֵלה, אינה סובלת את הטפול בפיח ועשן וקדרות מגואלות עם שיוּרי אוכל, וגם אמה אינה מפצירה בה לעזור לה בזה.

רבקה’לי היא גם מחמד עינם של כל רואיה. היא בת שבע עשרה שנה, בעלת גֵו פורח, קומה ממוצעת, לחיים פורחות באדמימות קלה כאודם השושנה, שתי מחלפות עבות יורדות תמיד מלפניה ועניבות כחולות בקצותיהן. קולה דק ונעים וחן מיוחד הוצק בהליכתה. עיניה שחורות, חולמות ועצובות במקצת. יש שהיא שמה מבטה באיזה דבר ויושבת בפוזה שוקטה זמן רב מבלי הניע אבר וּמבלי דעת את נפשה. כשהיא מטילת בין העצים, כמו ימלא הגן מהודה וחִנה. דומה, כאלו הוּא מחריש לשמוֹע את קול צעדי הנערה המתהלכת יחידה שקועה בהרהוריה. הכל מלא זיו אור פניה הרכים וצבע אפודתה הלבנה עם הפסים הכחולים אשר בשוליה.

כל באי הגן יודעים את רבקה’לי. רואים אותה לעתים מתהלכת בין השדרות או יושבת על אחד הספסלים וספר בידה. מחליפים אתה דברים, אבל יותר ממה שהם מדברים אליה, הם מסתכלים בפניה דום ומזינים את עיניהם מזיוה. גם היהודים הזקנים, הבאים הגנה בשבתוֹת הקיץ, יודעים את בת הגנן ומדברים בשבחה, ובבואם הביתה פיהם מלא תהלתה לפי בני בּיתם. הבחוּרים חושבים עליה כמו על אדות בת מלכה, רואים אותה בחלוֹם על משכבם ושופכים את לבם בשירים עצוּבים בשבתם ליד מכוֹנת התפירה. אבל אף אחד מהם לא ירהיב עוז בנפשו לגשת אליה ולהביע לה במו פיו את אשר ירחש לבו אליה.

אוהבת היא, רבקה’לי, את הגן אהבה עמוּקה. היא אינה יכולה לתאר לעצמה את הקיץ בלי אויר הגן. לפנות בוקר, כאשר אך תתבהר פאת המזרח, היא קמה ממטתה, לובשת את שמלת הבוקר, יוצאת את דסוכה אל תוך הגן וריחות חריפים מתפרצים אל אפה ורעננות תוקפת אותה. הגן עומד אז מלוא הכרת־ערך עצמו וכוֹבד ראש. הענפים טעונים פירות מכל המינים, המתנודדים ברוח. הנה התפוחים הירוקים והאדמדמים, האגסים השונים למיניהם, העגולים והמארכים, והשזיפים הכחולים, אשר קליפתם הרעננה מבקשת לה לטיפת אצבע. דומה, כאלו הגן מחכה לאיזה דבר חשוב שיתרחש בקרבו. רבקה’לי נגשת אל ערוגת הפרחים שלה, שהיא בעצמה ועל דעת עצמה נטעה אותם, ומטפלת בהם בּחבה יתרה. עומדים הם, הפרחים הללו, כמתנמנמים עוד על גבעוליהם את תנומתם הקלה, ריחות בשמם ממלאים את האויר וטפות הטל שעליהם מתפזרות ונתזות באויר בנשוב בהן הרוח. משם היא באה אל עבר הפלג. מלא הוא הפלג קדרות וצבעו כעין העופרת. לרגעים יעבור אליו הרוח ואז הוא נעשה חרוש תלמים ופניו חמרמרים וזועפים. אך הנה התאדמו פני המזרח ומרגע לרגע נעשו שוּלי הרקיע אדומים ולוהטים. כדור אש עולה על גבם, יוקד ומזהיר ושוטף את הגן בקרני זהרו. אז משתנה מראה הגן ופניו הזועפים לא יהיו לא עוד. בשורת השמש עוברת מקצה הגן עד קצהו, ובן־רגע הכל קם משנתו ומתעוֹרר לחיים ולשירה. הגן מתמלא צפצוף וזמזום, שיח סוד ומשק ענפים. הצפרים מנתרות בין הסבכים והבדים וקול צפצופן ממלא את האויר. הפּרפרים טסים ומבריקים בשלל צבעי כנפיהם והדבורים מרפרפות על פני גביעי הפרחים ומוצצות את אבק זהבם. וגם פני המים נשים כראי מלוּטש, רכים וקלים, וגליהם הזעירים משתפּכים בפזיזוּת שובבה ובעליזות ילדותית. הדי קולוֹת נשאים באויר ממרחקים וגלי האויר כאלוּ הומים משפעת חיים ונוגה.

ואוהבת רבקה’לי את הגן גם כאשר ירד הגשם בזעף וסער עובר על פניו. איזה הוד פרא אז לגן. מענפי העצים ודליותיהם נוזלים מים ועָליהם הירוקים רטובים ונוצצים. הגשם מכה ברעש וערפל מכסה את חלל הגן. מימי הפלג נעשים אפוּרים־שחורים כמראה העוֹפרת וגלים קלים נחפזים ורוֹדפים איש את רעהו. ומראה אחד וצבע אחד לשמים ממעל, למים מתחת ולחלל האויר אשר בתוך. השדרות מלאות רפש, מלוּנת הכלב עומדת עצובה והכלב מתכנס לתוכה ונאנק דום עד יעבור זעם. פעם בפעם נשמע קול נשירת הפירות, המתגלגלים על פני האדמה החלקלקה והרטובה. איזה ריח של רטיבות חריפה עולה באף. ואז עומדת רבקה’לי ומביטה דרך חלון הסוכה בלי הרגשה וּבלי חפץ בלב והעינים מתגדלות ומתמלאות עצב… אך הנה הסערה קמה מעט לדממה. ופתאום והנה הציצה עין השמש דרך קרע ענן והציפה את הגן באיזו נהרה פתאומית, שהלבישה את העצים בבגדי צבעוֹנים והבריקה את האגסים בברק צבע ירקרק כהה ואת לחיי התפוחים בכחליל נוצץ, ועמוד אש השתפך על פני ראי הפלג וחדר עד למעמקיו. הנה נראתה גם הקשת בשלל צבעיה והגן התקשט בבגדי תפארתו ועמד כנגדה צוחק וצוהל ומלא זוֹהר. והיה זה כאלו איזה חג נהדר חל היום בעולם וכל הטבע התקשט לכבודו. ומעט מעט נעלמו קרעי העבים ותכלת השמים נשקפה בכל הודה דרך סבכי עלי העצים וצפצוף צפרים השתפך מסביב כמטר צלילי זהב.

ואז תצא לה רבקה’לי מסוכתה, לבושה חולצת משי דקה, לטיל בשדרות. הגן עודנו רטוב ולח. אגלי המטר עודם נוצצים על ראשי העלים לנוגה ברק השמש ועם רשרוש העלים נופלים טפות אחדות על זרועה וקֵררו לרגע את קבורת ידה המלאה. היא רצה בתוך שבילי הגן על־פני האדמה הרטובה, אחוזת צהלה פנימית. חפצה היא לאחוז בכל עץ ושיח, לחבקם ולנשקם. ומתוך חדוה עצורה היא מתפרצת בקול שירה רעננה וחזקה.

ולפעמים, בחצות הלילה, תתעורר משנתה לקול רעש גדול החודר אל סוכתה מחוץ. ואז תשכב לה בעינים פקוחות ומביטות אל תוך החלל האפל, הממלא את הסוכה ואת העולם כלו. היא זורקה מבט אל עבר החלון, אבל גם שם נתקל מבטה בגוש אפל, שאין לחדור עביו. היא שוכבת רגע ולאזניה מגיעה נהימת הרוח מבחוץ ויללתו הנוראה. סער עובר בגן. ענפי העצים הומים בקול המולה נוראה ורבים מהם מתפוצצים ונשברים ופירותיהם נושרים על האדמה. נשמעה יללת הכלב במלונתו. ואז נראה לה, כאלו כל שדי־שחת התקבצו הנה והם מתנפלים בזעף נורא על סוכתה, עד אשר עוד מעט והסוכה תהרס עד היסוד והיא תנשא על כנפי הרוח הזועם בחשכת הלילה… אך הנה קו קלוש וכחלחל חודר דרך האופל ועל לבה יוּקל הרבה. הסער נדם. ואז מתדבקות אשמורות עיניה והיא נרדמת בשינה ערבה ועמוקה.

וכך חיה רבקה’לי את חייה המלאים והעשירים בגן, תפושה בתוך עצמה וחוֹלמת בהקיץ. ונושא חלומותיה הוא הנער משה’לי. זה היה עלם צעיר חובש בית־המדרש, שזה לא כבר יצא מתחת רשות מלמדו. ובבואו פעם עם אביו ביום השבת לאחר שנת צהרים לטעום מפרי הגן לכבוד השבת, ראה את רבקה’לי מטילת בין העצים, ומאז כל הגיגה רק בה. בלכתו ובשכבו הוא רואה רק את פניה ועל מטתו בלילות הוא רואה אותה בחלום. בלמדו בגמרא תמונתה נשקפת אליו מתוך כל שורה של הספר אשר לפניו. ובכל יום השבת הוא בא הגנה ורואה את פניה. ובהביטו בה, זרם לוהט עובר בבשרו ואיזו הרגשות, לא־ידועות עד הנה, באות ומציפות אותו כלו. וכך טוב לו אז וכה עצוב לבו. לפעמים הוא מתחמק מאת אביו ומתגנב בין העצים, נצב נשען על גזע עץ ועיניו תועות לכל עבר לתפוֹש אותה במבטו. ובראותו אותה הוא נגרר אחריה מבלי דעת למה ולאיזה צורך, שואף את צלה ושומר את עקבותיה, עד אשר ישָׁמע קול אביו הקורא לו לשוב הביתה.

ולפעמים הוא מתחמק מבית המדרש גם ביום חול והולך לו הגנה באמתלא לקנות פירות, ואז הוא משתדל לקחת את הפירות מתוך ידה, ובנגוע אצבעותיה בידו עובר זרם חשמל בבשרו, הוא מרים את עיניו מבושה ולבו הולם בחזקה. וכאשר ע"פ מקרה מבטיהם נפגשים, פניו מתלהטים כרגע, עיניו מתערפלות, חושיו מתבלבלים וכל גופו טובל בזעה.

ומשה’לי אינו יודע, כי גם היא חולמת עליו. היא יודעת היטב את נפשו ומכירה במבט עיניו את כל התוסס בקרב לבו, וגם היא מתגעגעת לראות את פניו הרכים והעדינים, שאודם בושה פורח בהם, ולהביט אל עיניו שאד לח פרוש עליהן. בכליון עינים היא מחכה ליום השבת, שבו יבוא עם אביו הגנה. ובקראה בספריה, ספורי בדים, על אדות אהובים ואהובות, היא רואה אותו תמיד בדמות גבור הספר ומקבילה אליו את כל אותם התארים היפים והנחמדים, שמחבר הספר מלביש את גבוריו. ומאז ראותה בפעם הראשונה את זה העלם הרך והבישני, היא מוסיפה עוד יותר להתרחק מחברת יתר הבחורים הבאים הגנה ולהתיחד רק עם מחשבותיה והרהוריה…

______________

ולא רבקה’לי לבדה, אלא כל בני־הבית מחכים בגעגועים ליום השבת. מלבד זה, שבו נחים מעבודה, הוא גם אחד הימים היותר יפים לגרי הגן. עוד ביום הששי, כאשר אהרן־וואלף אך שב משוק העיר עם עגלה מלאה חביות־עץ ריקות מן הפירות שמכרם בעיר ועם כיס מלא כסף, הוא מוציא אנחת־אושר קלה מקרב לבו, האומרת: ברוך ה', שכלו ששת ימי המעשה ומתחיל יום המנוחה הקדוש. מן העיר הביא לו בשר, דגים ויתר צרכי השבת, והוא מוסר את כל אלה לשרה־לאה אשתו להכין מהם מטעמים ובעצמו הוא רץ אל הנהר להתרחץ לכבוד שבת. שם הוא מוצא כבר יהודים לעשרות רוחצים את בשרם. וביחוד בחורים ואברכי־משי, המראים נפלאות באמנות השחיה. ולאחר שהוא טובל את גופו הוא שב לסוכתו, לובש את קפוטת השבת שלו ומכין את עצמו ללכת העירה לבית־המדרש לקבל את פני שבת המלכה.

ובעברו אז דרך הגנים ושדות־התבואה, בשעת שפאתי המערב מתלהטות בנוגה ארגמן כאילו הוצתה בהן אש וצמרות האילנות בוערות באודם השקיעה, הוא צועד לו בישוב־הדעת ובצעדים מדודים, מסתכל סביבו אל שדות הקמה וגני פרי וירק, המלאים ברכת ה', ולבו מלא הכרת ערך עצמו: הנה גם לי חלק בכל זה שעיני רואות פה; הנה שם, לצד אותה הגדר הנראית מרחוק, ישנם פירות תלוים על ענפי עצים שעומדים לבצירה על־ידי ומחכים לי. והכרה זו מלוה אותו עד בואו לבית־המדרש.

ולאחר סעודת הערב הוא פושט מעליו את קפוטתו, מפשיל את שרולי כתנתו, פותח את פיה לנגד החזה, יוצא את הסוכה עם אשתו ובתו ויושב על הספסל שליד סוכתו בהרחבת דעת ובהנאה גדולה. אז באים אליו אורחים: חוכרי הגנים הסמוכים עם נשיהם ובניהם. הזקנים משוחחים ביניהם ע"ד מחיר הפירות, על מזג האויר, על עניני פוליטיקה וחדשות היום והצעירים מתחמקים להם אחד אחד אל השדרות האפלות, משתובבים, שרים ומתעלסים באהבים. הערב בהיר ויפה. השמים העמוקים מנצנצים ברבבות כוכביהם. האויר טרי ורענן מריח פירות וריח שחת קצורה. מרחוק נשמע קרקור הצפרדעים ומקרוב משתפכת בחיק הליל שירת הזמיר. ריחות בושם זולפים בחלל הלילה ומפילים תנומה קלה על עיני הזקנים. השיחות נפסקות, צנה עוברת בגוף והם רועדים רגע. ואז הם נפרדים אחד אחד הביתה לישון את שנתם המתוקה.

ואז אוהבת רבקה’לי להשאר יחידה בחוץ על הספסל ולהקשיב אל המיי הלילה ואל שירת הצפרים המשתפכת מסביב. היא מרגישה את עצמה אז לנקודה אחת קטנה בתוך כל החי והתוסס בבטן הלילה. על ראשה טל ערב ובלבה הד כל החש וזעזוע של החיים אשר מסביב.

וכך היא יושבת לה תפושת חלום עד דמדומי השחר הראשונים. חורון השמים מסיר לאט את תעלומת סוד הלילה ומגלה לעינים את עולם ה'. צבע כחלחל־חורור עוטף את היקום ומבעד אדי־הבוקר המתנדפים נראית פאת המזרח המתבהרת. אור הבוֹקר הוֹלך הלוך והתבהר ודוקר את ריסי עיניה החלשים. ועיפה ואחוזת תנומה היא משרכת את רגליה אל סוכתה לישון את שנת הבקר ולחלום על משה’לי, הצריך לבוא היום לאחר הצהרים…

*

אבל פתאם, בעצם פריחת חלומותיה וחזיונות לבה, ראתה לדאבונה, כי כל פירות הגן כבר נשרו והם מונחים להם בתוך חביות וסלים גדולים, הנערמים זה על גבי זה וממלאים את האויר בריחם המבושל. רוחות נושבות לעתים תכופות וממלאות את חלל הגן בנעימה המיוחדת של קרבת הסתיו. הימים הולכים ומתקצרים והלילות מתארכים. בערבים האויר נעשה קר, עד שצריך ללבוש אדרת חמה. בחלל העולם הולכת ונארגת איזו נגינה עצובה וממושכה, נגינת אלול וקרבת הימים הנוראים… הצפרים מתכנסות כנופיות, כנופיות וצורחות ממעל העצים. השמש ממהרת לשקוע ובפאתי מערב מתלקחים השמים באודם דם לוהט. האורחים מתמעטים ובאים. השמים מתקדרים והגשמים היורדים משאירים רטיבות על אדמת השדרות לימים רבים. לפנות בוקר האד מכסה את פני כל הגן והאויר מלא לחלוחית קרירה. אהרון וואלף מתחיל להוביל העירה את פירות החורף, שאפשר להשאירם לזמן רב. הגן מתרוקן מעדיו. תוקפים געגועים להמולת אדם, לתשואות העיר. והנה גם העלים מתחילים נושרים, קמלים וצהובים, והם משמיעים קול שריקה בצעוד עליהם רגלי איש…

רבקה’לי התעוררה כמו מתוך חלום ערב. אמנם הסתיו הולך ובא. גז חלום הקיץ ושוב תתחיל העבודה ליד מכונת התפירה. משה’לי יתבודד בבית המדרש על גבי הגמרא ולא תהיה עוד הזדמנות לראות את פניו; הוא יעלם שוב ממנה עד האביב הבא. קור עובר בבשרה. הקיץ הקץ…

לבסוף, כשעמסו את כלי־הבית והמטבּח ושיירי הפירות על גבי העגלה, להובילם העירה לדירת החורף, וכל בני־הבית צועדים לאחר העגלה ובוססים ברגליהם ברפש שדרות הגן, שהיו אז שטופות מי־גשמים ושליליות של מים דלוחים, נראה היה כל זה לרבקה’לי, כאלו היא צועדת אחרי ארון מת ומלוה את הקיץ לבית עולמו…