"וזה לך האות:
אכול השנה ספיח
ובשנה השנית שחיס
ובשנה השלישית זרעו וקצרו
ונטעו כרמים ואכלו פרים"
ישעיהו ל"ז, 30
ראשון 🔗
המכונית ההדורה טיפסה בדרך העפר הצרה שנתפתלה מן הכביש אל שערו של הקיבוץ. קיבוץ הספר הקטן – קבוצת צריפים גרידא – שכן בחיק גבעות טרושות, עטויות תכסית חוחים וברקנים, ומשקיף היה בהעזה אל כפר ערבי גדול כפל כפליים ממנו, ואל שני מוצבי־צבא ערביים, שמעבר לקו הגבול.
השער שבגדר התיל המקיפה את הקיבוץ היה פתוח אמנם לרווחה, אך ניצב בו זקיף ורובה מלוכסן לו ברצועה על גבו; הלז צעק בהכרות “זאביק” ונפנף אליהם ברכת שלום. כאשר עברה על פניו המכונית השחורה ועיניו חזו בנהגה. זאביק השיב לקורא בקריאה “מה נשמע, איציק?” אך לא התעכב והוסיף לנהוג את ה’לינקולן' עד שהחנהו בקצהו של מגרש כבוש, שטרקטור ומשאית מזוהמי בוץ כבר נינוחו בו.
“הגענו”, אמר באנגלית, לאיזידור כהנא.
“כלום לא תתרעם אם אבקשך שנמתין שהות של כלום במכונית, בטרם נצא אליה?” אמר איזידור חרש, שכן זאביק כבר העמיד בחוץ רגל.
“כרצונך!” השיב זאביק, וחזר להשתכן במושבו. הוא נתן בנוסעו מבט של דאגה כי עתה ניכרה התרגשות גדולה בפניו של איזידור כהנא.
“כאן אולי המקום לציין שתמר ובוב לא הרחיקו לכת בחיבתם ההדדית”, אמר לפתע לאיזידור. “וזאת מוטב שתדע, כדי שלא תהא כסיל בחברתה, כאשר אציגכם.”
“מתכוון אתה לומר לי שלא אראה בה את כלתו של בני”, אמר לו איזידור מבין שיניו הקפוצות, “אולם בוב היה לי בן יחיד”.
“מתכוון אני לומר לך אך זאת, שתמר היתה, לפני חצי תריסר שנים, נערה יפהפיה וכזאת היא אף כיום. בחורים תלו בה תמיד עיניהם, והיו מנסים אליה דבר. בוב שלך, בחור כארזים היה, והיה מנסה אליה דבר כאחרים, אבל לכלל רומן של ממש לא הגיעו הדברים מעולם”, אמר זאביק באורך־רוח.
“אבל מודה אתה שהיתה מקרבת עצמה אליו יותר מלאחרים”,טען איזידור בעקשנות.
“אולי אמרתי לך זאת ברגע שכך נצטיירו לי הדברים, אך עיני ראו עוד דברים”, אמר זאביק בעקשנות לא פחותה.
“נשגב מבינתי, איפוא, מדוע כתב על אודותיה כעל נערתו”, נתמקח עמו איזידור.
“היא לא היתה נערתו”, אמר זאביק בלאות.
“אבל בעיניו היתה!”
“מוטב שאביא אותך תחילה אל דובה. הוא ייטיב להסביר לך דברים ממני”, אמר זאביק בקוצר־רוח.
“דובה? מיהו?”
“איש קיבוץ זה הוא; ואילו היתה תמר באמת נערתו של בוב, ורוצה היה להוריש אותה לאיש, אחרי מותו, לא היה מוצא טוב מדובה”, אמר זאביק ללא רחם.
איזידור תקע בו מבט ממושך.
“הו, אם אתה סבור שחובה עלי לראותו בטרם אראה את תמר, מדוע אנו משתהים?” אמר סוף־סוף במבוכה. “הבה נראהו”.
הם יצאו מן המכונית, וניחוח גן הפרחים העוטר למגרש החניה הסתער עליהם מכל עבר, בגברו על ריחות הדלק הנודפים מן המכוניות. זאב הוליך את איזידור בשביל מרוצף אל בין ביתני מגורים מאורכים, עשויים אריחי עץ, תוך כדי חילופי נפנופי יד וקריאות ברכה עם חברי הקיבוץ וחברותיו שנקלעו בדרכם. איזידור צעד אצלו דומם. הוא תהה מדוע הכל כאן מקדמים אמנם את זאביק בברכה אך איש אינו עוצר ומשתהה להחליף עמו יותר מאשר אמירה חטופה, או שאלה ותשובה אקראיות. מעין הסתייגות שבמבוכה נשקפה מעיני אנשי הקיבוץ המלוות את זאביק ואותו בעברם.
שניהם היו גברים נעימים לעין איש־איש לפי דרכו. זאב עמד עדיין בבחורותיו – אף כי היה כבן שלושים, נראה כמעט כעלם. לפי רעננות עורו, קטיפת עיניו השחומות, קומתו התמירה, רחבות כתפיו, הנתונות בחליפה משובחת, פניו המגולחים למשעי, שערו השחור, המטופח, שכל שערה שבו נתונה במקומה, נראה בן־זוג יאה לאותה מכונית הדורה שהשאיר בחניון. אכן, צורתו כולה אמרה עושר ומה שכרוך בו – ביטחה, נוחות, הנאות. אף ניכרה בו בעליל חמדת־בשרים המרבה לבוא על סיפוקה. בנבכי דמיונן של נערות פותות עשוי היה להצטייר כבן מיליונרים שירד אליהן ממסך הקולנוע, מסרט המסיח בחיי התענוגות של ‘החברה הגבוהה’.
האמריקני שהיה מפסיע לצידו, הגם ששנת השישים שלו נתקרבה לבוא, ניכר בו שעוד כוחו רב במתניו; כי צעדו מאושש היה וראשו אפור השיער, המרובע, המוצק, כבד הלסת, נישא בזקיפות רבה מעל גופו הגוץ, החסון. עיניו החדות עדיין, האפורות, נפנו בזריזות להכא ולהתם לראות את מראות הקיבוץ.
שני 🔗
זאביק עצר אצל צריף קטן ודפק בדלתו, ומשלא נענה, פתח לדלת, מעשה בן־בית, והם נכנסו לחדר, אשר ריהוטו – ספה, דחון,1 ארון, שני כסאות ואיצטבאות ספרים – היה מן הצנועים שבצנועים. איש לא נמצא בו.
“זהו חדרו של דובה, וכל הסימנים מעידים שהוא הלך למקלחת”, אמר זאביק, מתבונן על סביבותיו בעיניים יודעות. “שב, מיסטר כהנא. הוא יחזור מיד וישמח להכיר אותך”.
איזידור ציית וישב על אחד משני הכסאות, מתבונן אף הוא לעברים.
“זהו, איפוא, חדרו של איש קיבוץ”, אמר בנעימת תמיהה.
“למה ציפית – לרהיטים המצויים בחדרים הניתנים לתיירים המכובדים שבמלון ממנו הסעתי אותך?” גיחך זאביק.
“לאו דווקא”, התיז כנגדו איזידור בחריפות. “אבל שיערתי שמן הכותל יביט אליי כאן סטלין, ולא נער מחלל בחליל”.
זאביק פרץ בצחוק נרגש. “הבריות חיות כאן אמנם חיים של שיתוף, אך אוי לו, לקומוניסט של ממש, אם יקלע לכאן”, אמר, משהרצין.
“הרי גם אצלנו, במדינות הברית, מצויים קומוניסטים כלשהם”, השיבו איזידור, “ברם, משער אני שלא כאלה אלה”.
“יש ביניהם שייכות של דברים בטלים”, הסביר זאביק בכובד ראש. “בדברים של עיקר הם שונאים בנפש. הנחה דעתך?”
“גם קומוניסט יהודי, כל עוד בארץ ישראל הוא, עשוי להניח את דעתי. ואשר לשייכותם של אלה שכאן לקומוניסטים – חולק אני על דעתך. יתכן שאין הם אדומים לחלוטין, אבל בוודאי ובוודאי שורודים הם”.
“לכל הדעות ורודים הם”, אמר זאביק, “ואילו אני עצמי צבעי אינו נהיר לי אך ברי לי שאין הוא צבעך”.
“אתה אומר זאת כדי להקניטני, זאב?” שאל איזידור בתמהון.
“מחל לי, אבל בידוע הוא, שאתם, מאמריקה, מבוקשכם למצוא כאן את אורח החיים הנראה לכם,” השיבו זאביק, מחייך בנועם, כמבקש לבטל את עוקצם של דבריו. “היה מתון עמדי, זאב”, אמר איזידור חרש, “שהרי כל כוונתי היא אך לטובה, ועושה אני את צעדי הראשונים בישראל”.
“כן,” אמר זאביק. “אך נראה לי שאתה מבקש למנות בישראלים פגמים שאין בהם”.
“ואתה שוכח כי באתי לישראל על מנת שלא אעזבנה”, אמר איזידור, והטיל בזאביק מבט חמור.
“דבר זה זכור לי, שאם לא כן, לא היתה עומדת לך אפילו הזכות שאביו של בוב אתה”, אמר זאביק בחיוך. “ועתה, הבה נעביר את זמננו בדפדוף באלבומו של דובה, עד שיבוא. מצויות בו תמונות מימי המלחמה, וברבות מהן בנך”.
שלישי 🔗
זאביק, בנהגו כבן בית בחדר, נטל את האלבום מאיצטבה של ספרים, וישב בכורסה אצל איזידור, שהדמים לפתע, בציפיה לבאות. זאביק נתקף לפתע בתשוקת דיבור. בהפכו באלבום בידיו, בלא לפתחו, אמר:
“זוכר אני אימתי הכרתי את בוב לראשונה – ביום חורף אחד בראשית שנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה. מפקד הפלוגה שלנו, דובה, העמיד את המחלקה שלנו במסדר, תחת מטר סוחף, והציג לפנינו מתנדב בשם בוב, מי ששירת במלחמת העולם השניה בדרגת לויטננט בצבא־הצי האמריקני; הנה מפקד המחלקה החדש שלכם, אמר לנו. חיבבנו אותו מיד…”
אך כאן נכנס איזידור לדבריו.
“משערני שבאותו מסדר, במטר הסוחף, חרפתם וגידפתם את מפקד המחלקה החדש, שנרטבתם בגללו עד עורכם ועצמותיהם ואינך צריך לספר לי דברים אלה בלשון ממותקת זו שפונים בה להורים שכולים”, אמר, והוא מביט בזאביק בחריפות מרובה. “אני עצמי, רופא בצבא ארצות הברית הייתי, ויודע אני טיבם של חיילים רטובים מהו”.
“קלעת למטרה, אבל זאת לא זאת”, אמר זאביק בעגמה. “מוטב שנמתין לדובה. מיודד היה עם בוב, ממש כמוני, הוא ייטיב ממני לספר לך דברים”.
“אותו דובה שהיה מפקד פלוגה שלכם, הוא דובה זה שכאן?”
הוא האיש".
“סבור הייתי,” אמר לפתע איזידור, "שלאחר שנעשה לי נס ושלושה ימים לאחר בואי לישראל מצאתי את הבחור שאותו הזכיר בוב יותר מכל הבחורים האחרים במכתביו אלי – אותך, כסבור הייתי שאשמע הכל מכל כל מפיך, ואילו אתה נחפז מיד להטילני אל דובה זה. מדוע?
“אני לא אמתק היום לחיכך”, אמר זאביק בחטף.
“ודובה זה – ימתק?” שאל איזידור, לאחר שנתהרהר רגע.
“הוא האיש, שיקבל את פניך כפי שמחוייבים חבריו של בוב לקבל את פני אביו, ומה עוד שהאב בא להשתקע בארץ ולהמשיך במקום שהפסיק הבן. עתה אינני מלגלג כלל, האמן לי”, אמר לו זאביק, בלא להביט אפילו בצידוד קל בפניו של איזידור אשר לא גרע עין ממנו.
“משהו מנקר בך”, אמר איזידור.
זאביק גיחך במרירות. “דאגה זו שבליבי, לא לך אשיחנה. דובה הוא מי שקרוי אידיאליסט־של־אמת. הוא יציגך כראוי לפנימי שהיו חבריו של בוב. זאת ועוד. מקורב הוא לשלטונות. תסתייע בו בדברים רבים אחרים בהשתקעותך בארץ”.
“הלמד אני מדבריך, שאתה אינך אידיאליסט־של־אמת?” חקר איזידור.
“הנח לי. נדבר בדובה. דע לך שאין הוא אידאליסט שוטה”, אמר זאביק בהדגשה.
“ואני מבקש לדעת מה טיבך אתה”, אמר איזידור בהנמכת קול, כמעט כדובר לנפשו. “היכן נולדת, זאב?” שאל לפתע.
“בתל־אביב,” אמר זאביק, והמתין להתפעלות השגורה מצד יהודי מן הגולה הרואה לפניו יליד הארץ. אכן, ההתפעלות ניכרה בעיני השואל.
“והוריך, מנין מוצאם?” שב ושאל איזידור בערנות רבה.
“אבי מליטא,” השיבו זאביק. איזידור הביט בו עתה בדריכות גדולה.
“מאיזו עיר?”
“רדיזביל, אם אין זכרוני מטעני”, אמר זאביק, משועמם.
“רדזיביל!” תיקן איזידור בשאגה ממש. “ושם משפחתך?”
“אבנון”.
“לא זכור לי שם זה כלל וכלל”, אמר איזידור בהשתוממות. “שהרי גם אני – מרדזיבילובקה אני, אלא שהגרתי משם בעודי ילד, לארצות הברית.”
“ושמא זכור לך השם שטיינר, מאותה עיר?” שאל זאביק בעניין־מה.
“שאלה משונה שאלת, בני. שטיינר היתה משפחה ותיקה ברדזיביל, ורבנים דגולים יצאו ממנה. רדזיביל ושטיינר כרוכים זה בזה ואין להבדיל ביניהם”.
“האמנם?” אמר זאביק. “ההיטבת להכירם?”
“בן עשר עזבתי את רדזיביל, והשטיינרים שבה זכורים לי על פי השמועה יותר מאשר על פי הראיה. ככל הידוע לי, מצויים שטיינרים במילווקי ובוושינגטון. ואתה יודע עליהם דבר או שניים, כפי שמשתמע משאלותיך”.
“רק מעט שבמעט”, הדגיש זאביק. “למעשה יודע אני אך זאת, ששם משפחת אבי בליטא היה שטיינר, והוא החליפו כאן באבנון, כאשר עלה לארץ לפני ארבעים שנה”.
“יכול אתה להפילני בהבל פיך!” צעק איזידור בחדווה. “נס כפול נעשה לי – חבר של בוב ושטיינר נזדמנו לי באחד! ואתה שמע – חייב אתה להציגני בהקדם לפני אביך. מובטח לי ששפתנו משותפת תהיה!”
זאביק נד בראשו לשלילה.
“נתאחרת במקצת לבוא הנה”, אמר. “אבי מת בהיותי בן עשר”.
“מצטער”, אמר איזידור והיה לאמריקני מאוד בעיני זאביק. “אך קרובי־משפחה אחרים, משם, בוודאי יש לך בארץ?” חקר ודרש.
“מצטער מאוד. זולת אמי, אין לי משפחה”, אמר זאביק. “ואמי, ככל הידוע לי, מליון שבצרפת באה הנה”.
“אתה מכל מקום, שטיינר בן שטיינרים, ולא תמלט מידי!” הודיעו איזידור בלהט. “רוצה אני, זאב, להכירך תוכך כברך”.
כה נתלהב בדברו, עיניו הפיקו אמונה כה עזה באיש שיחו, שזאביק הפנה אליו פתע גבו וניבט החוצה מן החלון, להעלים פניו.
“עוד מעט תתוודע אל חברים אחרים של בוב, המצויים כאן”, הזכיר לאיזידור בנעימת שידול. “הרי סחתי לך שקיבוץ זה, אנשיו הם מן הגרעין להתיישבות משותפת שקם בימי המלחמה ביחידת הפלמ”ח שלנו, הגרעין שגם בוב היה חבר בו".
“עניין זה של הגרעין שלכם זר ומוזר לי במקצת, מודה אני”, אמר איזידור במבוכה. “ואילו אתה, ריח רדזיבילובקה נודף ממך”.
“מובטח לך, שכאן יקבלוך בזרועות פתוחות, ומובטח לך שכאן תחוש עצמך כבביתך. אביו של בוב אתה”, אמר זאביק בכבדות, והוסיף, “ואינני משלם מס שתיים לאב שכול באומרי שבוב היה בחור של ממש. כל חברי הגרעין שכאן, שהכירוהו, יאמרו לך זאת בפה מלא”.
איזידור לא נתפעל מתחזית זו. הוא חזר לכורסתו ושקע בה, מעוגם.
“מובהר לי עתה שמנוי וגמור עמך להפקידני בידיו של דובה ושותפיו שבכאן. ניחא”, אמר. הוא נד בראשו כמשלים.
“ממנו תצא נשכר יותר מאשר ממני,” אמר זאביק.
“רק לראות את מי שהיתה נערתו של בוב, ולקחת עמה דברים ביקשתי, ואילו אתה מעמיס עלי קיבוץ שלם”, אמר איזידור בנימת מאשים.
“הרי כל הטובים בחבריו של בוב מקובצים כאן”, התנצל זאביק.
“כולם? אבל אתה אינך מן הקיבוץ, הלא כן?”
זאביק היסס, בטרם ישיב, “לא”.
“מדוע היססת בתשובתך? השרוי אתה בספק בעניין זה?” העיר איזידור בסקרנות.
“הייתי חבר בקיבוץ זה, אולם עזבתיו”, פלט זאביק בלא חשק.
“ויפה עשית”, אמר איזידור בחשק. “חיים שיתופיים אינם לפי רוחי כלל וכלל”.
“אמנם עזבתיו”, אמר זאביק במרירות־פתע. “אך אתה אל תחפז במסקנותיך. בטוח בצדקתי עזבתי אותו ואולם לעתים חושבני שאינני ראוי אפילו לטאטא ריצפה זו”. הוא דיבר כנגעל משרץ, והוסיף חרש, “דורכים עליה אנשים טובים לאין שיעור ממני”.
איזידור מיהר לקום.
“מהי צרתך, זאב?” אמר בלהט. “למן הרגע שהכרתיך חשתי – בחור זה משהו טורף אותו בתוכו”.
“הנח לי! הבאתי אותך הנה, משום שרוצה אני כי תתחיל בארץ זו התחלה טובה”, אמר לו זאביק, כעוס.
“גם בזאת חשתי – מתאמץ הבחור להפטר ממני, ולהטיל אותי לידיים אחרות”, אמר איזידור, כעוס אף הוא.
“אביו של בוב אתה, ואני דורש את טובתך”, רטן זאביק, והעיף מבט בשעונו.
“אני המוסמך לשפוט טובתי מהי”, אמר איזידור במודגש. “ראה, בני, הטוב בחבריו של בוב היית, ואם הסתבכת בצרה, מבקש אני לסייע לך להחלץ ממנה, ואינני יודע התחלה נאה יותר בארץ זו מהושטת עזרה לחברו הטוב של בני ולבן השטיינרים כאחת”.
זאביק חייך, ופניו הקשוחים הוארו. היתול ריצד בעיני השקד שלו.
“אם צרה בי, הרי אינה מתרפאת ברפואה שבכיסך, מר כהנא”, אמר. “מן הרפואה הזו כבר יש לי די והותר משלי”.
“כלל של ברזל הוא, בני – הכסף יענה את הכל, ומן התרופה הזאת יש בכיסי בוודאי פי שבעים ושבעה יותר משיש בכיסך”, אמר כהנא בוודאות.
“אם כן, אל תמהר לפזר את כספך עלי”, אמר זאב. “אינני אוהב להיות כפוי טובה”.
“כלום סבור אתה שתשאר כפוי טובה לי?” השתאה איזידור.
“עדיין מחשב אני את דרכי”, אמר זאביק כלעצמו. “וכל השם כספו עלי, שם אותו על קרן הצבי”.
איזידור נתבהל ממש.
“העוסק אתה בעסקים בלתי כשרים, בני?” שאל, דרוך.
רביעי 🔗
זאביק משך בכתפיו הרחבות; הוא התעתד לומר דברים, אך אותו רגע ממש נפתחה הדלת. נכנס פנימה איש מרשים מאוד, שפניו אומרים דבר־מה עז ונחוש, אך גם ששון־חיים רב; גברתן זהוב שיער, שגופו השזוף, השרירי, רחב הגרם, חשוף לחלוטין, זולת מכנסי חאקי קצרים שלמתניו וסנדלים שלכפות רגליו – לאות שעתה זה חזר מן המקלחת. עיניו הירקרקות נצטמצמו בהכרות מהירה מתת לגביניו העבותים, ופניו המשולשים, תקיפי הסנטר, נתעגלו בנמרץ בחיוך של פתיעה. הוא הושיט ידו לזאביק.
“אל תגידו לי שזהו זאביק”, אמר חרש, בעברית עמוקה, ערבה. אזנו של איזידור היתה שומעת אנגלית בלבד, אך משום־מה נהיר היה לו הפעם מובנן של המלים.
זאביק לחץ בהיסוס את הכף הכבירה שהוגשה לו, משל אינו בטוח בכנותה של קבלת פנים חמימה זו. “שלום, דובה”, אמר.
דובה נפנה עתה אל הזר.
“שמע, אתה… אתה… מוכר לי מאיזה מקום,” אמר אליו ברעות, לוחץ את ידו. “שמי דוב, דוב גלעד”.
“איזידור כהנא”, אמר האמריקני בכבדות “שמחתי להכירך”.
“אתה מדבר אל אביו של בוב”, אמר זאביק חיש אל דובה, בעברית.
דובה נרעש.
“איזה דמיון!” אמר, מביט בחיבה על איזידור. “הייתי מנחש מיד בעצמי. שבו חבריה, והגידו לי מה אתם שותים”.
הוא דיבר אליהם עברית.
“מה תשתה?” שאל זאביק את איזידור באנגלית.
“אשתה כל מה שישקוני”, ענה הלז, וישב במהוסס על כסא.
“הלא גם אני מפטפט אנגלית!” אמר דובה אנגלית; ברורות דיבר, ובשטף לשון. “תה או קפה, מיסטר כהנא?”
איזידור, שציפה למשקה חריף, נפתע לשמע השאלה. “תה”, אמר, “תודה”. הוא הבחין עתה שעליצותו של דובה מעושה מאוד היא, ועולה לו במאמצים ניכרים. דובה עסק עתה ביציקת מים מכד החמר שניצב בפינת החדר לקומקום החשמלי שעל הדחון, ודומה היה עליו על איזידור שעיסוקו זה לא בא אלא להעלים משהו המדאיגו גם מדאיגו.
“איפה תמר?” שאל פתאום זאביק, בכבדות גדולה.
“עובדת בבית הילדים”, אמר דובר. “היא גם גרה שם”, מיהר להוסיף, מכניס בכונה מרובה את תקע הקומקום החשמלי לשקע שבקיר, מבלי להפנות פניו אל זאביק.
“אגש לשם”, אמר זאביק. הוא קם לאיטו, אך לפתע, בלא להביט באיש החיש צעדו, ויצא חפוזות מן החדר.
חמישי 🔗
לאחר צאתו של זאביק מן החדר נתפס דובה לעצבנות יתרה. איזידור ראהו שולח חזור ושלוח את מבטו אל החלון, עד שדומה היה עליו על איזידור שמארחו שכחו, ואינו מבקש אלא לדעת אנה פני זאביק מועדות.
אבל לפתע פתאום נתקפץ דובה ממושבו ובא אצל חלונו.
“הוא לא נכנס לחדר שלה. הוא הולך למכונית שלו”, אמר. “הוא נוסע מכאן!”
איזידור קם והביט מבעד לחלון במכונית המתרחקת.
“מדוע עשה זאת?” שאל. בקולו התנגן עלבון צורב.
דובה הנחהו, מחזיק בזרועו, אל כסאו, וישב עצמו על ספתו.
“זהו ברנש שכזה, שאינו רוצה לעזור לעצמו, אף להעזר בידי אחרים אין הוא רוצה”, אמר ובקולו נשתמע פורקן רב.
“אבל מה צרתו?” אמר איזידור. “מהי צרתו, דד… דובה?” הוסיף ותבע.
“אבא של בוב!” אמר לו דובה בתשובה, מבטא את המלה הראשונה בחיבה יתרה, וסוקר בהתפעלות כנה את אורחו, משל ראהו זו הפעם הראשונה. “אני, בפשטות גמורה, אינני מאמין במה שרואות עיני!”
“מבין אני, שאתה מרמז לי, שלא אתחוב אפי בעניינים לא לי”, אמר איזידור גלויות. הוא חש, כי רשאי הוא לומר דברים גלויים.
“מה אתה מעלה על דעתך – השערות משונות שכאלה!?” התריס כנגדו דובה, טופח על ברכו מעשה חברים. “בפשטות גמורה, אני מאושר לראות את אביו של בוב בביתי, כאן בישראל. לא חלמתי על כך!”
“מכל מקום, סופי שאדע מה מנקר באותו בחור”, רטן איזידור, כפוטר את הנושא.
דובה נפנה בעסקנות גדלה אל קומקום התה, אשר החל מהביל.
“עדיין אין אנו מכירים זה את זה די הצורך, מיסטר כהנא”, אמר, כמפטיר דברים לנושא שסולק. “משנכיר, אל דאגה – אומר לך כל מה שתרצה לדעת”.
“צדקת ממני – אחרי הכל, זר אני כאן”, אמר איזידור נכאים.
“זר!?” נצטעק דובה ושלח באיזידור מבט מאשים. “אביו של בוב זר?! אצלי? ובכלל, היכול יהודי כלשהו להיות זר בישראל?”
“בדבריך אלה אין נחמה יתרה”, אמר איזידור, מפויס. “אך טוב לשמעם סוף־סוף”.
“האם לא שמעת אותם עד כה?” אמר דובה, במזגו את המים מן הקנקן לכוסות.
“הו, שמעתים גם שמעתים, ולעיתים יתר על המידה. ברם לא שמעתי דברים אלה מפי אנשים אחרים, שרציתי כי ישמיעום לי”. הוא החריש רגע, והמשיך חרש, “לא שמעתים מפי זאב”.
“שפיר”, אמר דובה, לאחר הרהור בן רגע. “אגיד לך איפוא צרתו של זאב מהי”.
“הוא הרבה לפזר שבחים עליך”, אמר איזידור, נרגש עד מאוד, כמזהיר את דובה שלא ידבר סרה בזאב. “ואני חשתי, שרוצה הוא כי אתה תאמר לי את הדברים שרציתי אני לשמוע מפיו”.
“לבו מר עליו”, אמר דובה, מגיש כוס תה לאיזידור. “האם הוציא את דיבת הארץ רעה באזניך?”
“לא. ניסיתי לתהות על קנקנו, והוא נתקפץ כאילו דרכתי על יבלתו. מהי יבלתו?” אמר איזידור, קשוב לשמוע את התשובה.
“השמעת על הפלמ”ח?" אמר דובה, כמחליט דבר.
“הרי בוב שלי נשתייך לפלמ”ח“, אמר איזידור, מופתע לא במעט “הפלמ”ח משמע פלוגות־מחץ של מתנדבים, שעשו גדולות ונצורות במלחמת השחרור”, הוסיף כתלמיד המשנן את פרקו.
“פלמ”ח, משמעו היה יותר מפלוגות־מחץ“, סח לו דובה. לא ניתן להסביר זאת על רגל אחת, וחושש אני להשמיע באזניך מליצות, אך פלמ”ח, הווה אומר יחידות לוחמות של מתנדבים, שיש להן גם יעוד לימים של שלום, לעידן שיבוא אחרי המלחמה – והוא ליישב את הארץ ולבנותה, לבצרה ולקדמה. הגרעינים להתיישבות קיבוצית שקמו בפלמ“ח, הקדישו עצמם ליעוד זה”.
“הרי היינו מסיחים ביבלתו של זאביק”, הזכירו איזידור, מתמרמר כלשהו על שסטה דובה מן הנושא המציק לו.
“ועדיין מסיחים אנו ביבלתו של זאביק”, אמר דובה והרצין עד מאוד. “בעת המלחמה היה זאביק בפלמ”ח. אך לא די בזה, שהרי קיבלנו על עצמנו לבצר בימי השלום את מה שהושג במלחמה, את מה שהושג גם בדמו של בוב שלך".
איזידור החריש, ממתין להמשך. ברם דובה לא נטה להמשיך, והחל גומע את התה שלו.
“עדיין תועה אני בערפל”, אמר איזידור. “וכי מה נדרש מזאב לעשות?”
“דבר לא נדרש ממנו”, אמר דובה חיש, כמתגונן. איזידור הבחין בכך. “הפלמ”ח היה מושתת על התנדבות. איש לא הוכרח בו לעשות דבר“, הוסיף ואמר לו דובה, במודגש. “ושוב – אינני רוצה להשתמש במלים מפוצצות: אלה הם דברים שיתכן ואין להם משמעות באזניו של אמריקני, ולו גם יהודי, אך לגבינו, מקימי הארץ, ובמיוחד לפלמ”חאים, יש ויש לדברים אלה משמעות. אל נא תעלב, אך אתם הורגלתם לראות הכל מבעד לדולר. אנו חונכנו למסור את חיינו ורכושנו ללא סייג, למען תקומתנו. הו, שוב פולט פי מליצות!”
דובה היה כמיוגע מחמת נאומו הארוך; איזידור הביט בו כמכושף.
“כדברים האלה כתב אלי בשעתו בוב”, אמר.
“אילו היה בוב חי, היה עמי, כאן”, אמר דובה בנעימת ודאות שאין לערער עליה.
“דבר זה כה מובטח היה?”
“באשר לבוב, מובטח היה. הוא היה אומר ועושה, שלא כרבים אחרים, שלא כמו…”
“זאב?”
דובה לא נחפז לענות.
“בין השאר, גם כמו זאב”, הפטיר, כאילו כפאו שד.
“בין השאר?” איזידור דמם, מהורהר. “כלום נטשו קיבוץ זה במרוצת השנים עוד רבים מחברי אותו גרעין להתיישבות שיתופית שהקימוהו?” שאל במפתיע, זוקף ראשו ומישיר מבטו אל הישראלי.
דובה נד בראשו לאות הן, ושב להלך בחדר.
“מצרף אני דבר לדבר, ועתה חישבתי ומצאתי שהקמת קיבוץ זה על הגבול וישיבה בו, נחשבת בעיניך לאותו יעוד, אשר הפלמ”ח הציב לעצמו לימי שלום", אמר איזידור, תוהה עדיין לא־מעט.
“שמעני, מיסטר כהנא”, אמר דובה, בעצרו מלכת ובגרדו בידו הכבדה את פלומת חזהו הזהובה. “אני בחור פשוט שבפשוטים. שונא אני שנאת מות מלים רמות. אינני יודע כיצד אדבר אתך, שלא תפרש אותי כראותן, או כסתם כסיל. אך זאת אומר לך – דרך ארוכה וקשה עשינו כדי להגיע למה שהגענו – לעצמאות, לעלייה ללא סייג של יהודים לארצנו, לחרות של אמת. רבים נפלו בדרך הזאת… ועתה מוטב שאפסיק. אינני רוצה לדקלם דברים אלה!”
“זאביק אמר לי, שאתה אינך אידאליסט שוטה”, אמר איזידור חרש. “בכנות גמורה אמר זאת”.
דובה שב להלך נרגשות בחדר, אך מיד עצר ודיבר.
“מיד נגיע ליבלתו של זאביק,” אמר. “ועתה, מאחר שפתחתי בדקלום הנדוש, אמשיך בו. אתה הוא אביו של בוב, ורצוני שאתה תבין את הדברים לאשורם”. “שמא תשב?” אמר איזידור ברעות. “ברצון אשתה כוס תה נוספת”.
“אמירת הדברים האלה גורמת לי כאב שיניים”, הוסיף דובה להתלבט, נוטל את הקנקן. “אבל התחלתי, ועלי לגמור. אין בלבי שום טינה לזאב או לאחרים שעזבו את הקיבוץ שלנו. שערי הקיבוץ פתוחים לפני כל חבר לצאת ולבוא תמיד. רשאי זאביק לחזור אלינו, ומי יתן ויחזור. חברים היינו, וחברים נשאר. כל אחד ואחד רשאי לעשות כחפצו, לחיות בקיבוץ או מחוצה לו, אבל לא אניח לו, בשום פנים ואופן לא אניח לו לגזול מכאן את מי שרוצה להשאר!”
הוא דיבר בקצף והניף באיום את זרועו הכבדה, המחזיקה בקנקן.
“את מי רוצה זאביק לגזול מכאן?” שאל איזידור, בהיסוס.
“מה?” אמר דובה, כמתעורר מחלום. “מיד ארתיח תה חדש”, אמר סתומות, ונטל את כד המים.
“כלום לא סטית מנושא שיחתנו?” אמר איזידור בזהירות.
לא סטיתי, אבל הקדמתי דברים", אמר דובה. “אף אמרתי דברים שלא לענין. עדיין אינני מכירך די הצורך, מר כהנא. כל אשר רציתי לומר עתה הוא, שלא בנקל הגענו למה שהגענו ואינני מתכוון רק לעצמאות ישראל, אלא אפילו לקיבוץ הקטן הזה עצמו”.
“סלח לי על תהייתי, ושמא אראה בור גמור בעיניך, אך האם הקיבוצים כה חיוניים לישראל?” שאל איזידור, בסקרנות של אמת.
דובה הביט בו מהורהר.
“הנך אמריקני לכל דבר”, אמר בחיוך פתע.
“משתוקק אני להיות ישראלי לכל דבר”, אמר איזידור בפשטות.
“המלחמה שלחמנו בארבעים ושמונה לא נסתיימה”, אמר דובה רהוטות. “הגענו לשביתת נשק בלבד, והמדינות הערביות שתקפו אותנו מכינות בהתמדה התקפה חדשה עלינו. בינתיים הן מנהלות נגדנו מלחמה קטנה – הסגר, חרם כלכלי, פשיטות, מוקשים, חבלות, רצח של משפחות שלמות בשנתן ושל עובדים בשדות, מארבים בדרכים לרכב; הן רוצות לשבור את רוחנו. גבולותינו ארוכים, מרבית הארץ שוממה; קל למרצחים הערביים לעבור את הגבול, לשוטט בארץ, לרצוח ולהמלט לארצותיהם. ואנו עם עני. אין ביכולתנו לקיים צבא גדול שיגן על הגבולות הארוכים. אנשינו דרושים לנו לבנין שממות הארץ. הדרך האחת והיחידה להגן על הגבולות היא – לישב אותם! קשה ומסוכן לחיות ליד הגבול, ועל כן דרושים לכך מתנדבים. כבר אמרתי לך, שהפלמ”ח הציב לעצמו יעוד לימי שלום־לא־שלום אלה – להקים ישובי ספר. ומדוע ישובים שהם קיבוצים, שואל אתה? האם מתעב סוציאליסטים אתה?"
“לאו דוקא”, אמר איזידור, תמה לשטף הדברים.
“אין זה משום סוציאליזם בלבד, שמבכרים אנו התיישבות שיתופית. עצם קיומנו מושתת על ליכוד מירבי של כל כוחנו”, אמר דובה. הוא המשיך ושוב לא נשמע שום היסוס בדבריו. רק לעתים היה משתהה כדי למצוא את המילה האנגלית הדרושה לו, אבל שטף דבריו נקטם בפתע־פתאום, עד כי איזידור נרעש. דובה פרש זרועותיו באזלת יד.
“אינני טוב לאמרמרים שכאלה”, אמר לאיזידור, ופניו הגרמיים הוארו לפתע בחיוך ילדותי נבוך כשלהו. “כלום מסוגל אתה להבין אותי?”
“מה רוצה אתה לומר לי, בפשטות?” אמר איזידור, רכון בדריכות לעבר איש שיחו.
“לא משום שסוציאליסט אני, אני כאן. אבי הוא בעל בית חרושת גדול לתמרוקים. לכל אחד במשפחתי, לאבי, לאמי, לאחותי ולאחי הצעיר, יש מכונית פרטית משלו… אני יכול להיות היורש של העסק… מבין אתה, אבא של בוב, אני מנסה להבהיר לך דברים אלה במושגים אמריקניים…” אמר דובר בהתאמצות
“המשך”, אמר איזידור, ועיניו בולשות את פני איש שיחו.
“אחרי מלחמת השחרור עשיתי שנה אחת בעולם הגדול, לשם השתלמות במקצוע היעור הדרוש לקיבוצנו,” המשיך דובה. “עשיתי חדשים אחדים גם בארצות־הברית. מושגיכם נהירים לי. רואים אתם הכל מבעד לדולר, אין בכוונתי להעליבך”, הוסיף חיש.
“מצויים אמריקנים ואמריקנים”, אמר איזידור. “ואני אינני שייך לא לאלה ולא לאלה. שאם לא כן, מה מעשי כאן, בישראל? אך אתה – המשך נא”.
“יכול אני לקבל את הנהלת בית החרושת, למכור יותר תמרוקים מאשר אבי. למעשה אפילו יכול אני שלא לנקוף אצבע, אלא רק לעזור למשפחתי לבזבז את העושר המצטבר בה. יש לה די והותר. זאת מבין אתה?”
“מבין אני”, אמר איזידור. הוא קם נרגשות ממושבו, והלך ובא אצל החלון, להעלים סבר פניו.
“הריני מהרהר במה שאמרת, דבר יעודו של הפלמ”ח אחרי המלחמה", אמר אל מעבר לכתפו.
ומקץ רגע סב אל דובה, וספק תמה, ספק שואל, ספק מכיר בעובדה, אמר, “וזאב נטש, איפוא, יעוד זה?”
“סופך שהבנת ואני פטור מלהוסיף ולפטפט דברי ציונות אלה. כמעט שאיני משיג בשכלי, כיצד הבאת אותי להשתפכות ציונית שכזאת”, אמר דובה, בחיוך כפוי, והביט מופתע בכד הריק שבידו, כמקיץ מחלומו.
“מה טיבו של אותו צריף, שארובה מזדקרת ממנו?” שאל אותו איזידור, אצל החלון.
דובה השיבו, בלא שיביט החוצה, “המטבח, ולידו חדר האוכל. מקוה אני שבשנה הבאה נקים בנין של אבן במקומו”.
“דומני, מגדל יצוק אני רואה שם. המשמש הוא מאגר של מים?”
“מים מובילים אנו בפרדות מן המעין שמעבר להר. וזה המגדל המשמש לתצפית על הגבול ולשמירה. זרקור מוצב עליו”, אמר דובה, בעמדו אצל איזידור, להבהיר לו דברים. “לפי שעה מתפרנסים אנו בדוחק מעצי הפרי. הסביבה משופעת בעצי פרי למינהו. תפוחים – פיך יעלה ריר למראיהם. ועתה, עד שאתה משביע עיניך בנוף שלנו, אלך אני לצקת מים בכד, ולהביא לך מעט מן התפוחים הללו”, הפטיר בהתעוררות יתרה, לטף את שכמו של איזידור, ויצא מן החדר.
איזידור עקב אחריו במבטו לבן־של־רגע, מבעד לחלון, ואחר כך נפנה, כנכסף, אל האלבום, שמוטל היה על הספה. הוא ישב אצלו, מתעמק בדפיו. עינו תרו אחר בנו. כשראהו סוף־סוף, ראהו חובק בעוז מותניה של נערה חייכנית, שחרחורת, במדי חיילת. התצלום ריתק את עיניו כאבן שואבת.
שישי 🔗
“זאביק!”
קולה של האשה נשמע עוד קודם שפתחה את הדלת. איזידור נשא עיניו מן האלבום וראה מהדורה בוגרת של הנערה שבצילום – אשה תמירה, במכנסיים קצרים וחולצה קצרת שרוול, שפניה השזופים מאד מביעים חן עד לאין שיעור, וצמתה האכומה כבדה שבכבדות; היא נכנסה פנימה, מפועמת בריגשה גדולה, והביטה בו בפתיעה. איזידור מיהר לקום.
“הו, זאביק איננו כאן? אמרו לי…” אמרה ולא יספה. אכזבה ודכדוך ניכרו בפניה.
“זאב היה כאן, עלמה, וכבר נסע”, אמר איזידור באנגלית.
היא כבר נפנתה לצאת, אך עתה חזרה בה, והביטה בו בעינים מלאות חיות.
“הוא הביא אותך הנה?” שאלה בשפתו.
“כן”.
“רק לשם כך בא? לשם כך בלבד בא הנה? היחזור לקחת אותך?” שאלה ומיליה דחופות ובהולות יצאו מפיה, גם בדברה באנגלית.
איזידור נתהרהר לבן־של־רגע. אחר אמר, “הרשיני נא לנציג את עצמי, העלמה. הנני ד”ר איזידור כהנא".
מבוכה קלה ירדה עליה; היא נותרה על עמדה, מבטת בו מהוססת.
“שמי תמר”, אמרה בהיסוס נענתה ידה לידו הכמהה של איזידור, המושטת אליה.
“אני יודע”, אמר איזידור, ונבוך משחש כי היא מושכת כפה מכפו המשתהה באחיזתה.
“את שמי? מנין אתה יודע?” שאלה, בתמיהה יתרה.
מבוכתו של איזידור גברה, ועמה רגשתו. תחת להשיבה, נפנה מבטו, כמאליו, לעבר האלבום הפתוח, המוטל על המטה. עיניה של תמר נפנו אף הן לאלבום. פניה הרצינו במפתיע. היא הלכה ונטלה את האלבום וקרבה אותו לעיניה.
“אלה תמונות מן המלחמה,” אמרה, מראה על התצלום שבדף הפתוח. “כאן אנחנו מצולמים לפני משלטי נגבה. וזאת אני”. היא הביטה בתמיהה באיזידור, הלוטש אליה עיניים. “האמר לך דובה את שמותינו? מדוע אתה מביט בי כך?”
איזידור שתק.
“עדיין לא אמרת לי, אם זאביק יחזור לקחת אותך,” נזפה בו.
“אינני יודע. האם שמי שלי אינו מוכר לך?” אמר איזידור בעצב.
“אינני חושבת שנפגשנו אי פעם”, אמרה, ושקועה בשלה, שאלה, “מה פירוש אינך יודע? אולי יודע דובה, אם זאביק יחזור להסיע אותך?”
“הוא נסע בלא לומר לנו דבר”, אמר איזידור ביאוש.
היא ישבה במפתיע על הספה, אכולת ספקות, כבשה לרגע פניה בכפותיה, ואחר ניערה אותם, בנמרץ, כמגרשת מחשבה רעה.
“משום שהם רבו?” שאלה ברתת.
איזידור סגר ביאושו את האלבום, והניחו על השולחן, כמשלים עם גורלו.
“הוא לא רב עם איש,” אמר “נסיעתו מכאן התמיהה אותי, ודובה עוד לא פירש לי אותה”.
“אין דבר,” אמרה “אשוחח עם דובה. לאן הלך?”
“להביא מים, או פירות”.
תמר היטיבה צמתה, וחייכה לעומתו כמתנצלת. היא ישבה, מתעתדת להמתין לשובו של דובה.
“התפרצתי לכאן, והבהלתי אותך,” אמרה, “באת, איפוא, להתארח אצלנו? אמנם זו פינה מרוחקת, אך לעיתים מגיעים גם לכאן התיירים המתיירים בארץ”. “כן, להכירכם באתי”, אמר איזידור, והחל מעין במחשבה חדשה שנקרתה לו. “מאחר שזאב עזבני, אשהה כאן זמן מה, אם תאותו לארחני”.
“אינך מכיר כלל את מידת הכנסת האורחים שלנו! מובן שנאות לארח אותך”, אמרה. “אתה אמריקני, לא כן? מכל מקום, לפי מבטאך ניכר בך שאמריקני אתה”, הוסיפה, וחיוכה זרח מחדש בפניה השחומים.
איזידור ביקש עתה בלבו שתוסיף לחייך כך, ולא תהיה עגומה עוד.
“ואתם כולכם, מנין לכם לשון אנגלית רהוטה זו?” שאל.
“אנגלית מלמדים אצלנו כשפה שניה, בבית הספר. רצונך, אדקלם לך את כל המלט כולו. ובאשר לי, בימי המלחמה סיגלתי במקצת מבטא אמריקני מפי בחור אמריקני שהכרתי, ביחידתנו”, פטפטה.
“העלמה תמר”, אמר מיד איזידור, מרוגש וחיוור. “רצוני לשאלך דבר, אך חושש אני, פן אשתמע כמבקש להעמיס עצמי עליך”.
“השמט את העלמה בדברך אלי. מישהו עלול לשמוע זאת, ולהדביק בי תואר זה”, אמרה בקריצה. “ומדוע אתה נועץ בי מבט שכזה? הרשמיות הזאת, בפשטות, אינה מקובלת אצלנו”.
איזידור השפיל שמורותיו.
“לא אטריד אותך עוד”, אמר.
“הרי לא נשב כאן כחרשים־אלמים ונמתין עד שיבוא דובה. מה רצית לדעת? ואנא, בלי אקדמות הנימוס וההתנצלויות, פן לא אבין ולא כלום”.
“רציתי שתפרשי לי את תמונותיו של האלבום הזה, ראיתיך ברבות מהן”, אמר, מעלה במאומץ חיוך על שפתיו. מה רוצה היה שהיא תזהה אותו לפי קלסתרו של בוב!
“הו, התמונות הללו מצויות גם באלבומי”, אמרה, נוטלת את האלבום. “הללו שבתחילה, הן מתקופת תנועת הנוער שלנו, והגמנסיה. אחריהן באות התמונות מתקופת המלחמה – ולבסוף – מתקופת הקיבוץ. כל התקופות הללו עברו על רבים מאתנו שבכאן במשותף. הודות לדובה, שהיה תמיד בעל מצלמה טובה, יש לנו מזכרות מכל תקופה ותקופה, ובתמונות נאות למדי. אוכל לפרשן לך, אלא שדובה ייטיב לעשות זאת ממני”.
“מבקש אני זאת, משם־מה, רק ממך”, אמר, כמעט בקוצר רוח.
“אבל אני, אין כוחי רב בבעיות ציוניות”.
מה ענין הציונות לכאן?" השתאה איזידור.
“ניחא”, אמרה, “אעשה כמטב יכולתי. רואה אתה תמונה גדולה זאת? תמונת המחזור שלנו במחלקה הראשונה בגמנסיה. נסה לזהות בה אותי, או את מי שהביאך הנה, את זאביק, או את דוב גולדשטיין”.
“מיהו דוב גולדשטיין?”
“דובה! מה מוזר שקראתי לו דוב גולדשטיין. אולי משום שאז היינו כולנו עדיין זרים כמעט זה לזה; לעיתים קרובות קראנו זה לזה בשמות משפחה”.
“הזו את? השחרחורת?”
“מצאת אותי. חד עין אתה”.
“תמהני, כה שחרחורת? חשבתי כי שזפון זה, רק מהיות שרויה כאן ברוחות ובשמש בא לך”.
“אני שחרחורת מבטן ומלידה. הורי עלו לארץ מתימן ויהודי תימן שחרחרים הם”.
“אבל עורך איננו שחור ממש!” התריז כנגדה מיד.
“אבל הוא שחרחר”, אמרה צוננות. “ומה בכך?”
“סבור הייתי ששזופה את להפליא, ועתה הופתעתי, ותו לאו”, אמר חיש.
“כאן בישראל, אין אבחנות דקות בין צבע־עור לצבע־עור, כנהוג אצלכם! מן המפורסמות הוא שהאמריקנים אינם מרשים לכושים לשבת במושבים קדמיים, ומציקים להם במכללות של הלבנים”, אמרה תמר, בנעימה שתחילתה רק נזיפה וסופה כעס ממש. “האם גם יהודי אמריקה נותנים ידם לזאת?”
“בודאי ובודאי שלא!” התריס איזידור.
“בישראל מתקבצים יהודים מכל קצווי הגלות. תמצא כאן אפילו יהודים סינים צהובי־עור, ויהודים הודים שחומי־עור, ויהודים חבשים, שהם כושים ממש, ויהודים מארצות ערב, שהם שחרחרים, ויהודים מצפון אפריקה, שהם כהים, ואפילו אינדיאני יהודי כבר פגשתי כאן. וכל אלה שוים בכל לאותם לבני־עור שבאו מאירופה או מאצלכם. לא תמצא כאן שום אפליה עורית שהיא. אתה משיג זאת בשכלך האמריקני?”
“אני נקי מכל משפט קדום מעין זה. אנא, האמיני לי,” התגונן איזידור.
“אני מפקפקת… מכירה אני יפה מבט זה שבעיניך. נתקלתי בו לא אחת מצדכם. סבור היית ששזופה אני להפליא! אינני מכירה אותך, אדוני, אבל את המבט אני מכירה משכבר. הוא קצת מרחם, קצת אוהד, וקצת־קצת סולד… בכל מקום שבעולם נכונה אני לעבור עליו בשתיקה. אבל כאן, בקיבוץ שלי, לא אשא אותו!”
“שלא מרצוני הופיע מבט זה, אם הופיע”, אמר איזידור ביאוש. “וכי יש טעם לבקש סליחה ממך?”
“לא אין טעם ואין צורך”, אמרה, מרוגעת בפתאום. “סלח לי אתה, על מענה הלשון שלי. עלה בזכרוני מקרה מעין זה, שאירע לי בעבר, והקצף יצא עליך”.
“אל נדבר בזאת עוד”, הציע איזידור בתחינה.
“לא נהגתי בך כבאורח”, אמרה בחיוך טוב. “הנוסיף לדפדף באלבום?”
“לא!”
הוא אמר זאת בבהלה, והיא השתאתה לו.
“כרצונך”, אמרה ומיד נתלהט כעסה מחדש. היא סגרה את האלבום בטפיחה. “חדל להביט בי כך! הרואה אתה פיל על אפי?”
ואמנם איזידור הביט בה בחרדה גלויה.
“אני מצטער אם מבטי מטריד אותך, אפנה לי”, אמר נבוכות.
צערו ומבוכתו נשאו חן בעיניה.
“מה לי?” שאלה, כנוזפת בעצמה. “אינני יודעת מדוע אני מתגוללת עליך פתאום. אני מבטיחה לך, ששוב לא אתקוטט אתך”.
היא האצילה לו חיוך מעודד, אלא שהוא נותר בעגמתו.
“כל הזמן מפטפטת אני על עצמי. מוטב תספר לי אתה מי אתה”, אמרה בנועם. “אולי מניו־יורק?”
“ממיאמי”, פלט איזידור, כאילו כפאו שד.
“מסייר בישראל?”
“כן. כלומר… אני…”, והוא נשתתק, אחוז אשמה.
היא המתינה, אך בראותה כי איש שיחה נתפס ללבטים, משכה בכתפיה. “אינך מחוייב לשוחח”, אמרה. “אני, בודאי ובודאי שלא אעמיס עצמי עליך”.
מחוסר ענין שיעסיקנה, ומחמת גודש עצבנותה, נטלה שוב לאלבום, פתחה אותו ועלעלה בו עד שנשתקעה כליל בעיסוקה.
שביעי 🔗
קולו של איזידור, אשר קם ועמד אצל החלון, טרדה מנבכי העבר.
“הרשאי אני לומר לך דבר, העלמה תמר?” שאל, ובאזרו עוז, ובלא להמתין לתשובתה – ובעוד היא מעתיקה עיניה מן האלבום אליו, והן עתירות בחיות ובסקרנות – הוסיף ואמר, “אולם בטרם אומר לך דבר זה, מוטב שאומר לך דברים אחדים, שעלי להקדים לו. מעודי לא חשתי עצמי כה דל ומכוער בנפשי, כפי שחש אני עתה.”
גבותיה התעקלו מעלה בתמיהה יתרה, והיא נתהרהרה, בררה מיליה, ואמרה, “אינני שומרת לך טינה. הרגע, אנא!”
“אינך שומרת לי טינה רבה, רק משום שלפי שעה אני בעיניך איזה עובר־אורח, שחצה במקרה את דרך חייך, ואילו לאמיתו של דבר…”, אמר איזידור בהתרגשות, ועצר בעצמו מבעוד מועד. “אבל כמעט ופסחתי על הדברים שביקשתי להקדים. אני מעריך הערכה גדולה את מידת הכנסת האורחים שלך, אך מבקש אני שתדוני אותי רק לגופי… והנה, לא זאת רציתי לומר לך, אלא זאת: שעד מאד מבקש אני להיות ראוי לעמוד במחיצתך לזכות אצלך לא במעמד של אורח או תייר, שיש להאיר לו פנים, אלא במעמד של אדם, שראוי הוא לכך בזכות עצמו”.
“בוא הנה, שב אצלי”, אמרה תמר חיש, וטפחה על הספה, למען ימהר לבוא ולשבת. זאת עשה לאיטו, מיורא. “אם רצונך שנשוב ונהיה חברים, מדוע אינך אומר זאת מבלי לטפס על הרים של דקדוקי נימוס? קרב אלי, ואני אוסיף להסביר לך את תמונות האלבום”, המשיכה, ואילו הוא, למרות מבוקשו להתגלות סוף־סוף לפניה, שש ושמח על הדחיה.
קרב אצלה, איפוא, מניד ראשו באלם בהסכמה, ומפוחד מן הבאות.
“זהו תצלום מלכותי ממש”, אמרה, מגלה תמונה חדשה בהפכה עמוד. “כל מורי הגמנסיה, בחגיגת יובל העשרים וחמש להיווסדה. ראה איזה הוד והדר. המורה לאנגלית מציגה את הכובע האוקספורדי שלה, והמנהל הגוץ עומד ממש על קצה אצבעותיו, כדי שהכובע המפורסם שלה לא יסתיר אפילו קורטוב מן הזקנקן המפואר שלו”, והיא פרצה בצחוק נעים.
כמעט שלא ברצונו השתתף איזידור בצחוקה.
“וזה שמצטדד לו בצד המורים המצטלמים מצחיק מכולם”, אמר, מצביע על האיש “זה הזקן, שבמגפיים ואברקיים. כלום תלבושת זו יאה לזקן המורים? ומדוע חובש הוא מצחית נהג?”
היא נרעדה מדבריו. הוא חש בכך, והביט בה בתהיה.
“זהו השמש של הגמנסיה,” אמרה בחטף, וביובש.
“כלום אמרתי דבר שלא הייתי צריך לאמרו?” התגונן איזידור.
“אין זה חשוב. ובל תחשוב שאני מסתירה דברים ממך, אלא שאתה תנהג שוב כקודם, תתנצל ותחזור על כל מה שאתה כורך בכך… וזה מיותר בהחלט”, סחה לו צוננות.
איזידור נראה לה כמחטט בדבריו בעגמה כה גדולה, עד כי לא עצרה כוח, ואמרה, “זהו אבי”.
“הוא נראה לי כאחד המורים יוצאי הדופן,” אמר איזידור בפליאה. “הנני להציע, כי נחדל לחזות באלבום זה; הוא טומן לי פחים ומלכודות”, הוסיף, מתאמץ לדבר ברוח טובה.
אפס, תמר אמרה ביובש, “אינך מסייע ולא כלום לידידותנו בהצעה זאת. אדרבא, מוטב נוסיף לחזות בו”.
“משתאה אני למארח שלי, דובה, שהוא מאחר כל כך לבוא”, אמר איזידור, אך זכר כי דובה יציגו לפניה כאביו של בוב, וחש עצמו כבבין המיצרים.
“תעבור שעה ארוכה עד שיחזור, אם הלך להביא מים, כיון שהפרידות נושאות המים עדיין לא שבו, והמעיין מרוחק למדי. יתכן שזאב יקדים לחזור ממנו, אם נסע, כדבריך, בלא לומר לך דבר. הלא יתכן שיש בדעתו לחזור ולקחתך”, אמרה. “הו, זה לא חשוב, זה לא חשוב, זה לא חשוב,” הוסיפה חיש, לבל תשתפנו בדאגות לא לו, ולהסיח דעתו מהן. שוב הפנתה פניה לאלבום. “הנה תצלום חשוב מאוד, שיענין אותך. משפט ציבורי במועדון תנועת הנוער שלנו: האם החינוך העברי בבתי־הספר אמנם מחנך את התלמידים להגשמת הציונות ולצדק חברתי ול… ול… ול..” אמרה, והחלה מגחכת. “מיהו הסנגור, זה העומד ליד שולחן השופטים?”
“הרי זה דובה!” אמר איזידור בענין־מה.
“רעמת שער אדירה היתה לו אז, כלאריה ממש. אך נסה לנחש מיהו הקטגור העומד בצידו האחר של חבר השופטים – אתה מכיר אותו?”
“בחיי מהמר אני, שזהו זאב!”
“הוא ולא אחר”.
“צנום כגפרור היה”.
“ועתה הבט היטב בחבר השופטים”, אמרה בהנאה.
“האמת, שלא הייתי מכירך, אלמלא נרמזתי”, אמר איזידור. “נראית את כאן כמלכת יופי”, והוא נחפז להוסיף, “ואין דברי באים למעט מיופיך היום”.
“חן־חן לך, אבל הוא התמעט מאוד,” אמרה, מעוגמת כלשהו. “שנות עבודה יום־יום תחת קרני השמש ושמירה בכל לילה שני או שלישי, משנות צורתה של כל אשה”, ובנשימה אחת הוסיפה, “ראה כיצד דובה מתלהט בדברו. הוא נואם על ליקויי החינוך בבתי־הספר”.
“וזאב רושם הערות, כנראה. ענינים ברומו של עולם היו קרובים מאוד ללבכם עוד בגיל רך למדי, רואה אני”, אמר איזידור. “ההיה זה משפט קשה?”
“לאו דוקא. בתמונה אמנם עושים הכל רושם שהם מוכנים ומזומנים לטרוף זה את זה, כל אחד למען האמת של, ואני השופטת נראית קשובה מאוד כדי לחרוץ בצדק אמת של מי מהם היא האמת – רושם עצום, מה? – אבל דע, שהמשפט ודיוניו לא נועדו אלא לחדד את שכלנו ולהכשירנו לויכוחים עם מתנגדינו. לאמיתו של דבר היו דעה אחת ולב אחד לכולנו. כולנו נאמנים היינו בלב ובנפש זה לזה, ולא נפלגנו בהשקפותינו ודיעותינו, שהרי כולנו היינו חברי תנועה אחת”. תמר התעתדה להפוך את הדף שבו תמונות המשפט, אך חזרה בה, כיוון שאיזידור התעמק בו עדיין.
“עקרונות התנועה שלכם, מה אמרו?” שאל.
“על רגל אחת לא אדע להסביר זאת – הוא אשר אמרתי לך בתחילת דברינו. אין כוחי רב בהסברים ציוניים מעין אלה. היינו גרעין של נוער, ומכשירים היינו את עצמנו לפי עקרונות התנועה שלנו לקראת חיים משותפים בקיבוץ שנקים. הבה נעבור דף הבא. במהרה נגיע לתקופת היותנו בפלמ”ח, ולמלחמה. בתמונות הללו יש ענין ויש מה לראות".
“אנא, נשתהה עוד מעט בתמונה זו”, ביקשה איזידור בבהילות. “ענין יש לי לדעת מאילו שכבות היו נוהים ובאים נערים ונערות לתנועה שלכם”.
“זאת אינני יודעת בפירוט. היינו, והננו, כמובן, תנועת פועלים, אך, בעצם, תמיד באו לתנועה נערים ונערות מכל השכבות; אוכל להשאיל לך ספר בלשונך על תולדות התנועה שלנו. שם תמצא דיונים וכולי על התנועה ודרכיה. הנהו, על המדף”.
“הניחי לו. כיצד זה באו מכל השכבות? לרבות בני עשירים?” שאל איזידור בתימהון.
“הרי לך דובה, שלמשפחתו הון תועפות. ובכן, אם נתעלם מן העקרונות התנועתיים והאידאולוגיה וכיוצא באלה”, אמרה תמר בגיחוך שובב, “הרי אותם ימים שלמדנו בגימנסיה, באים היינו למועדון התנועה מטעמים אחרים לגמרי. בן או בת היו באים למועדון משום שנשתייכו אליו חבריהם, או משום שגרו בקרבת המועדון, ונוח היה לבלות בו יותר מאשר במועדון של תנועה מתנגדת. העיקר היה לבלות בחברותא עם מי שמצא חן בעיניך. מובן שבמרוצת הזמן נוספו לכך המניעים האידאולוגיים… ואותם תמצא בספר הזה”.
היא הפכה בהחלטת־פתע את הדף, אולם איזידור לא נחפז לפטור אותה ממנו.
“הייחשב לי הדבר לסקרנות יתרה, אם אשאל, מי משלושתכם – את, דובה, או זאב, היה הראשון לבקר באותו מועדון של התנועה?” שאל, משלח בה מבט בוחן.
“בכלל תמהה אני, שאתה מוצא עניין בדברים אלה,” אמרה לו.
“כלום מבקשת את, כי נחליף את נושא השיחה?” אמר, נכלם כלשהו.
“לאו דוקא”, ענתה בסלחנות. “אם הנך מבדר דעתך בשאלותיך אלה, מוכנה אני להשביע את סקרנותך. זאב היה הראשון מאתנו להספח לתנועה.”
“ואחריו?”
“אני”.
“ודובה, בן העשירים, בא לתנועה פועלית זו בעקבותיכם”, אמר איזידור כמציין עובדה משונה עד מאוד, אך עובדה אשר ידעה זה מכבר. “מדוע?” הוסיף כמדבר לנפשו.
“איש מוזר אתה”, אמרה תמר בחיוך, אשר סלחנות וקוצר־רוח שימשו בו בערבוביה. “תיירים ומבקרים מאמריקה נזדמנו לכאן לא אחת. הם מבקשים לדעת מספרים של סטטיסטיקה על ההווה, ולא דברים שארעו לפני למעלה מתריסר שנים”.
“לא מסוגם אני, אבל את גמרת בדעתך, כמסתבר, לנהוג בי כבשכמותם”, אמר איזידור, וחיוך מאונס על פניו.
,אדרבה, אם אותם דברים רחוקים מרתקים אותך יותר, ניחא לי לשוחח עליהם, מאשר על מספרים של סטטיסטיקה“, אמרה בחיוך מרוצה. “דע, איפוא, שגם כל אותם נערים נערות שבאו לתנועה משום שביקשו לעצמם חברה, ותו לאו, משלא לשמם של עקרונות התנועה, באו לבסוף לשמם”, והוסיפה במודגש, “הן לא עסקנו בתנועה בדברי הבאי! קח לדוגמה, את חבורתנו. מיד לאחר סיום חוק לימודינו בגימנסיה נספחנו כולנו, במצוות התנועה שלנו, לפלמ”ח. הן תדע פלמ”ח מהו?" שאלה. איזידור הניד בראשו בחיוב נמרץ. תמר הוסיפה וסחה. “עסקנו בפלמ”ח בסכנת נפשות בהברחת יהודים לארץ, דרך ההסגר ששמו עליה הבריטים, ונאבקנו בבריטים על שחרור הארץ מעולם. כשיצאו מכאן, סוף־סוף, הבריטים הללו, פלשו לארצנו צבאות חמש מדינות ערב המכתרות אותנו, ואנו הפלמ“חאים היינו הראשונים שהתייצבנו נגד צבאות סדירים אלה, שהיו חמושים במיטב הנשק החדיש, וכמעט בידיים ריקות הדפנום. למעלה ממחציתנו נפלו בקרבות. אחרי המלחמה עלו רבים מאתנו כגרעיני התיישבות למקומות שוממים בגבולות המדינה, להגן עליהם ולבצרם. אלה שנותרו מן הגרעין שלנו הקימו קיבוץ זה, ואינני סבורה שכל זה בא להעיד, כי מטעמי בקשת חברה בלבד עשינו כל אותה דרך ארוכה יחדיו עד הנה”.
“מנסיוני למדתי, שתוכנם של דברים שונה ומשונה הוא מפניהם של הדברים”, אמר איזידור בהעזה רבה. “הריני תוהה לדעת מה באמת הניע אותך להרחיק לכת עד כי כך שעושה את כאן בקרב חבר אנשים זה כבר למעלה מתריסר שנים, ושאינך נישאת לאיש מהם?”
“במחילה ממך, עד כאן”, אמרה תמר בסגרה בטפחיה את האלבום הגדול, לטשה עיניה אליו. ספק בפליאה, ספק בכעס.
איזידור הרכין ראשו לפניה, כנזוף.
“סלחי לי”, אמר ברתת. “נטפלתי יתר על המידה לענין זה, רק משם שמבקש אני לדעת הכל מכל עליך, וחושש אני, פן לא תחליפי דברים עמי, לאחר שתדעי מהי הסיבה לבקשתי. אין כמוני דורש טובתך בכל העולם כולו, תמר. כלום יש בדברים אלה להבינך, שאיש חוטא אני, המבקש לכפר על חטאו ולהיטיב לך עד מאוד?”
היא האזינה בקשב, מבטת בו עתה בסקרנות שיש בה מן החשדנות.
“אתה מביא אותי במבוכה, מר כהנא”, אמרה. “מדוע אתה חוזר ואומר לי דברים מוזרים אלה. מה לך ולי?”
“התתירי לי לשאול שאלה, קודם שאענה על שאלתך זו?” חינן קולו.
כה נתאמלל מראהו, עד כי לבה לא מלאה לסרב לו.
“ניחא, אלא שאינני מבטיחה לך תשובה עליה,” אמרה ביובש.
“חושש אני, שנוהג אני כשוטה. אבל אני איש מזדקן, ערירי, המבקש לו אחיזה… הרשאי אני לדעת, אם בימי מלחמת השחרור רחשת אהבת אמת למישהו?”
היא קמה ועמדה, קוצפת ומרעידה.
איזידור קם אף הוא.
“לא לי הזכות, העלמה תמר…” פתח בהתנצלות, אובד עצה עד גמירא, אך היא נכנסה לדבריו בזעף, “לא נמשיך! אינני מבינה איך הגעתי לשיחה כזאת אתך. אני הולכת”. והיא צעדה בנמרץ כלפי הדלת, אשר נפתחה בו ברגע, חושפת את דובה, הנושא בידו האחת כד ובאחרת מגש פירות. היא עצרה לפניו.
שמיני 🔗
“מה קרה?” השתאה דובה.
“רק באתי לשאול, אם זאביק עודנו כאן”, אמרה תמר כעוסות, נדחקת ועוברת בפתח.
“תמר, המתיני רגע”, קרא אחריה, ומשלא נענה, נפנה אל איזידור. “ממה נפגעה?” שאל אותו בדאגה, אשר נשתמעה כמכוונת לענייניו שלו, יותר מאשר לעניניו של האורח.
הוא הביט בחטף באלבום הפתוח, ובפניו החוריינים של אורחו.
“מספרים היינו בתוכנן של תמונות האלבום”, אמר איזידור את חלקה של האמת בלבד, “והיא נתכעסה בשל נשכחות שצפו ועלו”.
דובה הניח את הכד והמגש על הדחון, ושלח מבט באלבום הפתוח.
“זמן רב שהתה כאן?” שאל בחטף.
“מיד לאחר צאתך באה הנה”.
“תמונות מתמונות שונות יש בו, באלבום, אך אף אחת מהן אינה מפרטת לי מדוע היא נהגה בגסות כזאת באביו של בוב”, אמר דובה, נוטל לידיו את האלבום.
“לא גיליתי לה, כי אביו של בוב אני”, אמר איזידור חרש.
דובה נשא אליו מבטו, נדהם.
“מדוע”?"
“אמנם מצירופי דברים שכתב אלי בוב במכתביו נשמע לי, שהיא היתה נערתו, אך אני חתרתי תחילה לדעת דבר זה לאשורו מפיה, קודם שאזדהה לפניה”, מלמל איזידור נבוך עד מאוד.
דובה הניח מידיו את האלבום, וישב.
“תפוחים אלה, עסיסיים הם”, אמר, בנטלו תפוח לעצמו, וברמזו לאיזידור, כי לא ימשוך ידו מן המגש. “אם תאכל אחד, לא תניח לשאר. ואני אתחרה בך”.
“שמא תגידני אתה, דובה? האם היתה נערתו של בני?” תבע לפתע איזידור לדעת.
דובה לא מיהר לענותו.
תוך כדי לעיסה, ולאחר שנהם כמביע את עוצם הנאתו מבילעו, אמר לאיטו, “אין אלה דברים שאפשר לספרם על רגל אחת, או לשמעם על רגל אחת. שב!”
או־אז ישב איזידור בכסאו, וכשם שעמד כמסומר ישב כמסומר.
“דברים הרבה הצלתי מפיה, בשהותה הקצרה כאן, אך לעיקרו של דבר לא הגעתי. האם שתיקתך פירושה הודאה?” שאל.
“בעצם, מה חשיבות יש עתה לדבר?” שאל דובה, כמעט בלא ענין.
“חשיבות של ממש אולי אין לדבר, עתה, בעיני איש, אבל בעיני שלי אין דבר חשוב ממנו, שכן מה נותר לי מבובי, זולת מה שנשתמר בזולתו?” אמר איזידור.
“לא אומר לך מילה וחצי מילה, עד שלא תנעץ שיניך בתפוחי”, התרה בו דובה בקלילות, המבשרת שההמשך יהא קליל כמותה. איזידור עשה כמצווה עליו. שלא מרצונו נתרפתה דריכותו, ועסיס נקווה בזוית שפתיו.
“מידה טובה יש בך, דובה, שאתה מכוון תמיד למושגי”, אמר, “מסיפורה נתחוורו לי אי־אילו דברים, ואי־אילו נותרו מעורפלים. אנא, הבהר לי הכל”.
“קודם כל, מוטב תסלק מדעתך את המחשבה שתמר היתה נערתו של בוב”, אמר דובה בחריפות פתע. “הכל היו מחזרים אחריה, וגם בוב חיזר, ותו לאו”.
“והיא, לא היתה מחזרת אחרי איש? הלא בחרה סוף־סוף באי־מי?!” דחק בו איזידור.
“שאלה קשה שאלת”, אמר דובה, ונתהרהר.
“ראה,” אמר כמחליט, “דוברים אנו בענין, שאין לו שיעור. תאמר מה שתאמר עליו, עדיין לא אמרת כלום. אגב כלום ממש על כך שאלת אותה, ובשל כך נתכעסה עליך?” שאל, כמעלה רעיון חדש.
“בתחילה לא העזתי כלל לשאלה זאת, ולבסוף שאלתיה זאת בעקיפין; כל הזמן כולו חששתי שמא היא תסתגר בפני, אם תדע מי אני”, אמר איזידור, בלעסו את תפוחו, ולעיסתו נטלה את העגמה מדבריו.
“אדרבה, מן ההגיון היה שהיא היתה פותחת לפניך את לבה, אם היתה יודעת שאתה אביו של בוב, ולא תייר מבקר סתם”.
אפשר שהייתי מזדהה לפניה במוקדם, אולם נוקשתי בלשוני בתחילת שיחתי עמה", אמר איזידור, מניח מידיו שיירי תפוח, ומוחה במטפחתו את פיו וכפותיו, לאות שדי לו. “חיץ קם בינינו, ולשוא התאמצתי לבטלו”.
“תמר מלומדת בהכנסת אורחים, תמהני מה עלול היה לחצוץ ביניכם”, אמר דובה, נטפל לתפוח נוסף, וכופה אחר לכפו של איזידור.
“היא נקיה מכל וכל – רק בי האשם”, אמר איזידור, בוהה בתפוחו. “אינני חד לך חידות. נכלם אני מלגלות לך מה אירע, ותו לא”.
“קצר דבריך, מיסטר כהנא, מה אירע?” אמר דובה בלשון מצוה שהיתה חדשה לחלוטין לאיזידור. הוא נרעש מגישה זו, שאינה סובלת ערעור.
“איכשהו נתגלגלה השיחה לצבע עורה…” נתמלמל.
“תיפח רוחי!” אמר דובה, והיה כרואה את איזידור לראשונה.
“במפתיע באה עלי התגלית, שהיא צבעונית במקצת, ומבטן ומלידה, ו… רואה אתה דובה, איש נאור אני, אבל היא ראתה מבט כלשהו בעיני…” אמר איזידור באשמה, ופרש זרועותיו באזלת־יד.
“ענין רע”, אמר דובה חרש.
“תודה דובה”, אמר איזידור, אף הוא חרש.
“בשל מה?” נתעורר דובה מהרהוריו.
“בשל שאינך בועט אותי החוצה. רצונך זה רשום על פניך, איש עצור אתה”, אמר איזידור, מניח תפוחו מידו.
“זכותו של בוב עומדת לך”, השיבו דובה זעופות, וכפה שנית את התפוח לכפו של איזידור.
“די היה באותו מבט ארור שראתה בעיני להצית בה כעס עלי, ואין אני מאשים אלא את עצמי”, אמר איזידור ברגיעה, שכן התפוח היה בעיניו מנחת שלום.
“מכיר אני טיבם של אמריקנים, ובמיוחד של אלה המדברים אנגלית בניב של דרום ארצות הברית”, ריטן דובה, “אבל זוהי ישראל, וזהו קיבוץ, ואני איש עצור, כדבריך, ואתה נגוס סוף־סוף תפוח זה שלך, ושכח מה שאירע.”
איזידור עשה כן לאיטו, מביט בדובה בדאגה.
“כלום גרמתי נזק רב משאני משער?” שאל.
“מכל מקום, לא לך עצמך גרמת אותו,” התיז כנגדו דובה.
איזידור הניח מידו את תפוחו.
“דובה”, אמר בכאב. “לא לעצמי אני חרד”.
“דוקא היום, בגלל דברים שאינם נוגעים לך, מוטב היה שלא יקרה מקרה מעין זה, ולו גם פעוט הוא”, אמר דובה בחומרה, אך מיד הצהיל פניו. “מילא, הבה נאכל תפוחים”.
הוא נגס בתפוחו.
"לא תבלום את פי בתפוחיך, דובה, אמר איזידור. “מבקש אני להיות ראוי למחילתך שמחלת לי, ולא ליהנות מזכותו של בוב”.
"כבר אין בלבי עליך ולא כלום, מיסטר כהנא. יודע אני להתעלם מאותה תקרית שנתחוללה שלא במזיד, "השיבו דובה כמנחם. “אגב, תמר סלחנית גדולה היא, והיא לא תשמור לך טינה על כך זמן רב”.
איזידור נפעם.
“מי יתן!” קרא. “אבל חושש אני שהיא קוצפת עלי יותר מכפי שאתה מדמה; בודאי נדמיתי כטרחן שתוחב אפו לענין לא לו, שכן עוד ביקשתי לדעת מפיה דברים שילמדוני, אם היא היתה, או לא היתה, נערתו של בני”.
“מעולם לא הגיעו הדברים בינה ובין בוב עד כדי כך שיהיו שניהם בני־זוג”, אמר לו דובה ברוך. “תנוח סוף־סוף דעתך, מיסטר כהנא, בענין זה”.
“מי יתן והגיעו! אשה מופלאה היא!” קרא איזידור, מנהמת לבו.
“אלא שלא הגיעו”, הדגיש דובה.
“יודע אני שהגיעו, לפחות מצד בוב”, אמר איזידור, אחוז אשמה יתרה.
“מבין אני ללבך, מיסטר כהנא”, אמר דובה, נוטל תפוח ומטלטלו מכף אל כף, ללמד את איזידור, שאין נושא שיחתם מוסיף טובה לא לו ולא לאיש שיחו, ומוטב, איפוא, לגלגל שיחה בענינים אחרים. “אך מה התועלת באשליה? סופך שהמציאות תטפח אותה בפניך”.
“מקבל אני כל מה שאמרת על תמר, שכן מיטיב אתה להכירה ממני, וגם זאב הזהירני, שלא אשים עצמי שוטה לפניה, אך אומר אני שיש עוד דברים בגו, לפחות באשר ליחסו של בוב אליה, שאין אתה יודעם”, אמר איזידור, מדבר במאומץ, ושוב נתהסס. “הכל גילה לי במכתביו, ורק דבר אחד לא גילה…”
קולו נשתנק בגרונו.
"הרי לך תפוח נאה! אמר דובה, מושיט את התפוח לאיזידור.
“אין דעתי נתונה עתה לתפוחים”, אמר איזידור בשאט נפש.
“אם אינך נוגס בו, אוטם אני את אוזני, ולא אוסיף לשמוע”, הזהירו דובה.
איזידור נעתר לו.
“אינך זר לאורחם וטבעם של בני ארצות הברית”, אמר, “אולם אני, ככל שאני עושה אצלכם, חש אני בזרותי. חושש אני, כי דברי ישמעו נלעגים באוזניך”.
“האני כופה עליך לומר אותם?” חייך דובה.
“ברי לי, שלגבי כל חבריו וחברותיו של בוב, בוב כבר מת ואיננו עוד, וכל הדברים שיאמרו עליו עתה מעט מיותרים הם”, אמר איזידור, כולו־כולו עצבת מרירה. “הנה דברי הם לטרחה לך”.
דובה הביט בו בהערכה.
“הענין שיש לי בבוב, לא בתמר כרוך הוא, אלא בהרבה דברים שארעו לנו במשותף, במלחמה”, אמר. “הנה, על דברים אלה נכון אני לשמוע ולהשמיע, והאלבום יהיה לנו לעזר”.
הוא שלח ידו אלבום איזידור עצרה.
“דובה”, אמר בלהט. “כלום אירע בין בוב ותמר דבר הקשור בי שמבקש אתה להעלימו ממני?”
“רבונו של עולם!” קרא דובה. “לא מניה ולא מקצתיה! אמור, איפוא, חיש את שרצונך לומר, אם סבור אתה שאני מתחמק משיחה זו, מובטח לך שאקשיב קשב רב, ויהיו הדברים נלעגים כאשר יהיו. מה מבקש אתה לגלות לי, מר כהנא?”
“דברים אלה הם, בעצם, מארת חיי שלי, ומוטב, בסופו של דבר, שלא אטריח בהם את זולתי. כבוד רב, בודאי ובודאי שלא יוסיפו לי”, אמר איזידור, ונשתפל בכסאו.
“אתה עושה לי עוול. משעוררת סוף־סוף את סקרנותי, הנך חוזר בך”, אמר דובה בנעימת סקרנות־של־אמת.
“עתה, משהנך קשוב לי באמת, אומר לך. יודע אני שבוב רצה בתמר לבת־זוג. וזאת משום שהרבה לכתוב לי שיפת־תואר היא, שטובת־שכל היא, שמבורכת היא במיני מעלות אחרות… אכן, לאחר שהכרתיה ברי לי במה עשויה היתה לקסום לו. אולם דבר אחד נמנע מלהזכיר במכתביו – את דבר היותה צבעונית במקצת, כלומר כוונתי… או קרא לזה כאשר תקרא…”
“נגוס בתפוח”, אמר דובה ביובש.
“צדקת, הנני מדרדר בדרך לא נכונה”, אמר איזידור, ולא נגס בתפוחו. הוא התעתד להמשיך, אך דובה החמיר סברו ואמר, “המתחיל בתפוח, אומרים לו גמור”.
או־אז נגס איזידור בתפוחו, ובעוד בלעו עומד בפיו, המשיך, “אשתי מתה בלדתה את בובי. אחרי מותה גידלתי את בוב במו ידי. גם כשנהייתי עשיר שבעשירים בעירי, לא הפקרתי את חינוכו בידיים זרות. לב אחד ומוח אחד היו לי ולו בכל עת ותמיד. מעולם לא הסתיר ממני דבר; והנה הסתיר ממני את דבר היות תמר צבעו…” הוא הביט בדובה, כמזמינו להשתתף בצערו.
“מדוע?” שאל דובה, כולו תמיהה.
“כן, חייב אני לגלות הכל”, אמר איזידור נחושות. “מששב הביתה מן המלחמה ביפנים, ביקש לפתע לשאת לו צבעונית־למחצה אמריקנית לאשה, סטודנטית מן המכללה שלו”. איזידור נאנח. “הגם שאדם נאור אני בעיניך, דובה, מודה אני ומתוודה שהצקתי לו בכל כוחי, עד אשר נטש אותה. ואחרי כן כמעט שמחתי, כאשר בוב החליט להספח לקבוצת מתנדבים יהודים, מותיקי מלחמת העולם, כמותו, שהתעתדו להפליג הנה, כדי להשתתף עמכם במלחמתם נגד הערבים… מוטב היה לי שיסתכן במלחמה כאן מאשר ישוב ויבקש לשאת את הנערה ההיא שם… קיוויתי שהמלחמה כאן תשכיח אותה מלבו… קיוויתי, אף אמרתי לו בפירוש, שישא כאן בת ישראל כשרה לאשה… רואה אתה, דובה, היכן אני עומד?”
נתאכזבת?" שאל דובה ביובש. “תמר לא היתה בת ישראל כשרה בעיניך, אם היה כותב לך, שמלבד כל מעלותיה הרבות, גם צבעונית היא?”
“עתה בז אני לעצמי, יותר מאשר אתה בז לי”, אמר איזידור. “כלום אינך מאמין לי?” אשאלך אני שאלה", אמר דובה צוננות. “אם היה בוב חי עמנו כאן, היום, ומי יתן והיה כן, כלום היית רואה בעין יפה זיווגו עם תימניה?”
איזידור החויר.
“אין דבר שהייתי רוצה בו יותר מאשר אשה לבני וצאצאים שימשיכו את קיומו וקיומי”, אמר, כמעט בחימה.
“מבכר היית כמובן, אשה צחה כחלב”, אמר דובה.
“אל אלוהים! אשקר אם אומר שלא צדקת ממני”, אמר איזידור חרש, והעביר כפו על מצחו.
“מכיר אני בטיבם של אמריקאים, ומה עוד שמדברים הם בניב דרומי”, אמר דובה, וקם.
“ראה,” אמר דובה בחומרה, “כל זה אינו משנה ולא כלום את העובדה, שדברים של ממש לא היו בין בוב ותמר”.
“יודעני שמצדו היו גם היו, ושהוא אף עשוי היה לספר לה על אודות אביו, ועל המחלוקת שהיתה לו עמו בדבר אותה צבעונית בארצות הברית”, אמר איזידור ביאוש." מזאת מתיירא אני כל הזמן כולו".
“ואפילו סיפר, הרי מאחר שלא היתה בינו לבין תמר אלא ידידות בלבד, מה לך שאתה מייחס לזה חשיבות שכזו, ומתיירא כל כך שהיא תפגע? שבע שנים עברו מאז”, התיז בו דובה. ופתאום הושיט לו תפוח. “עוד תפוח?” אמר.
“לא!” קרא איזידור ביאוש. “מוטב תספר לי דברים כהוויתם על בוב ועליה! מדוע ראה בה את נערתו?”
ניחא, אבהיר לך מה אירע, ולו אך למען נשים קץ לדבר. לפני שבע שנים געשה כאן מלחמה. איש מאתנו לא ידע מה ילד יום המחר – כדור בראש, או עוד זריחה ושקיעה. בזמנים כאלה מבקש כל אחד לחטוף לו עוד נתח חיים. בגדוד שלנו היתה חיילת נאה מאוד ושמה תמר. כל בחור ראוי לשמו ביקש לכבוש אותה לעצמו. בוב גם הוא לא טמן ידו בצלחת. הבינות?"
“ותמר?” התנשם איזידור.
“ותמר, לבה היה רחום וחנון, והיא האירה פנים לרבים, רק האירה פנים, שמעני אתה, ותו לאו. אולי, משם שבוב היה לה בבחינת חידוש, וריח של אמריקה נדף ממנו, האירה פניה אליו מעט יותר מאשר לאחרים. כלום לא ראית בתמונות האלבום, שמצד אחד כורך הוא זרועו למתניה, ומצדה השני כורך למתניה את זרועו אחר?”
“אך היה לה, בודאי שהיה לה, איש שאותו העדפה,” קרא איזידור.
דובה נרכן אליו מעל לדחון.
“אם היה לה, לא בוב היה זה”, אמר.
תשיעי 🔗
דקה קלה הביטו השניים זה בפני זה מחרישים.
“מכל מקום, במו פיך אמרת, שהאירה לבוב פנים יותר מאשר לחבריה האחרים”, אמר איזידור, מתהרהר. “די בכך שארצה בטובתה של נערה זו, ואראה בכך משימת חיי”.
“יום קשה עבר עליך היום, מיסטר כהנא, יום של נסיעה ממושכת והכרויות רבות, ודברים בלתי צפויים באו עליך, והנך נרגש, ואולי גם מגזים אתה בהערכתך את רגשותיך”, אמר לו דובה. “למעשה שרויה כאן תמר בכי טוב; שמא אין צורך, שתעשה את טובתה למשימת חייך?”
“כלום סבור אתה, שאכפה עצמי לתוך חייה שלא ברצונה?” השתאה איזידור.
“מה מבקש אתה לעשות למענה?” אמר דובה, כמושל ברוחו.
איזידור לא נחפז לענות.
“הריני עצמי כתועה בערפל”, אמר לאיטו “אולם דבר אחד נהיר לי. רוצה אני שהיא תראה בי איש הקרוב לה עד מאוד, איש הנכון לעשות למענה דברים שיעשה אב אוהב לבתו. שתראה בי מגינה… וקודם־כל רוצה אני, דובה, שיפול החיץ שקם בינינו”.
“מעט מאוד מכירים אנו אותך, מר כהנא”, אמר דובה, בהתהלכו נרגשות בחדר. “ובאותה מידה מועטת מכיר אתה אותי או את תמר, ואת אורח חיינו כאן, והנה מבקש אתה לעשות למענה כהנה וכהנה… ניחא, אך כלום אינך סבור, שעדיין חייב אתה לעשות תיקון בך עצמך?”
“דבר זה היה עלי לומר בראש וראשונה!” קרא איזידור. “חייב אני לכפר על העוול שעוולתי לה, ולו גם במבט”.
"מוטב שנשלח שן בתפוחינו, קודם שנמשיך בדברים, אמר דובה, ועשה כן. “ואלה יהיו דברים גלויים, ואולי גם מכאיבים, ולא היינו מגיעים אליהם, אלמלא צפו ועלו כבר בשהותך הקצרה כאן; לא היית שומע אותם מפי, אלמלא אביו של בוב אתה, וחש אני ברצון טוב שיש בך. ברם, אם לא תלעס תפוח, לא אמשיך”.
איזידור חייך בנכונות, נגס לעס.
“ירה דבריך – אל תחוס”, אמר בדריכות.
“מי אתם, יהודי הגולה, בעינינו – התדע?” אמר דוב, ולעס לעיסה גסה. “הנכם… הנכם… חושש אני שמא תעלב, אפילו שניתקת עצמך משם ובאת לכאן”.
הוא ישב בכסא הסמוך לאיזידור הממתין, והניח ידו על ברכו.
“התפוח טעים?” שאל.
“תפוח פרי הארץ, כסם חיים הוא לי”, אמר איזידור במחושב.
דובה נבוך.
“יודע אני שרבים ביהודי הגולה לועסים בדחילו ורחימו את הפירות שלנו. אפס, כמה מהם נכונים לבוא הנה ולהצמיח אותם?”
“שאלה זו פנים רבות לה”, אמר איזידור. “כלום אין יהודי יכול להיות ציוני טוב, ולשבת בארצות הברית?”
“לא, לא אצליח בדרכי עקיפין,” אמר דובה. הוא שיכל רגליו על מושבו, וכפסל בלונדי מגודל של בודהה, היה בעיני איש־שיחו. “עלי לומר לך דברים שאמירתם אינה נעימה לי, כשם ששמיעתם לא תנעם לך. אבל אין להתחמק מזה”.
“תאמר אשר תאמר על יהודי הגולה, אני כבר הוצאתי עצמי מקהלם”, אמר איזידור, כמבקש להקל עליו."
“מכבד אני את רצונך להשתקע בישראל”, מיהר לומר דובה. “ובכל זאת סבור אני שצריך היה בוב למות כאן, כדי שתרצה בכך”.
“אינני מכחיש זאת”, אמר איזידור בעגמה.
“וסבור אני, שבמעמקי לבך, עוד נותר בך הרבה מן האיש, המוכן ללעוס את תפוחינו, להתמוגג מנחת, ואפילו לכנותם סם החיים שלו, גם לנדב מכיסו למגדליהם, אבל אינו נכון כלל לבוא הנה ולהיות כמותם ולגדל תפוחים אלה במו ידיו, ולהשקות אותם לא רק בזיעתו, אלא גם בדמו. ועתה בא תורם של שני התפוחים האלה לעשות דרכם לקיבותינו”.
“מובטח לך, דובה, שאני שרפתי מאחורי את כל הגשרים,” אמר איזידור, נוטל הפעם ברצון מודגש את תפוחו. “גם הגשרים שבעמקי לבי שרפתי”, הדגיש.
“לא ארשה אני לעצמי להטיל ספק בכך”, אמר דובה. “אך שאלת השאלות היא, אם כבר נגשרו גשרים חדשים בינך וביננו”.
“לא אני מעכב את גשירתם”, אמר איזידור ברוב רמז.
“אכן, בענין זה אנו – וכוונתי לבוני הארץ ולמקימיה – חשים מעצורים רבים יותר, ומעצורים אלה אינם מניחים לנו לגשור בנקל גשר אליכם, היהודים שמעבר לים, אפילו בבואכם הנה להשתקע. מכבדים אנו אתכם וחושדים בכם בעת ובעונה אחת”.
“וכל כך למה?” שאל איזידור בתמהון.
“אל תטעה בנו – ברצון מושיטים אנו יד אחים אל היושבים מעבר לים, ובמיוחד אל הבאים משם לכאן”, התרה בו דובה, “אנו נהרגנו והרגנו, גם למען תוכלו לבוא הנה באין מפריע”. הוא נתהרהר, מחטט באצבעו אחר שיירי תפוח בשיניו.
"מבכר אני, שלא תחוס על רגשותי, ותאמר לי כבר דברים גלויים, אמר איזידור, כמחרף נפשו.
“יפה, אומר”, אמר דובה בהעזה, “אך לא למען תשרישו בתוכנו את דרכיכם שלהם הרגנו ונהרגנו”. הוא עיין עין היטב בפני איזידור, תמך זרועותיו בברכיו והמשיך, “בעינינו אתם, יהודי הגולה, אבר חולה בגופו של עמנו. אלה מכם הבאים אלינו חייבים להרפא תחילה ממחלת הגלות, למען יהרס החוץ ויגשרו הגשרים החדשים בינינו וביניכם. ולא הייתי אומר לך דברים אלה, אלמלא מבוקשך להרוס חיץ זה שקם בינך ובין תמר, ולעשות לה טובה רבה, לפי מושגיך שלך”, סיים דובה, מוריד רגליו לרצפה.
“ומחלות הגלות האנושות – מהן?” אמר איזידור בהסתייגות מרובה.
“רואה אתה – נסתמרת כקיפוד”, אמר דובה.
“המשך”, אמר איזידור
דובה נפנה אליו מלוא גופו.
יש בכם שמחלתם אנושה, ויש בכם שמחלתם קלה. שייך את עצמך לאיזה סוג שנראה לך", אמר, “והמחלה החמורה ביותר מהי? קודם כל הנכם סבורים שחסד גדול אתם עושים עמנו, בעזבכם את סיר הבשר של הגולה ובבואכם לארצנו הדלה, שאויבים מסביב לה, כדי להיות עמנו כאן. כסבורים אתם – פרס רב מגיע לכם”.
“מחלתי שלי קלה שבקלות, איפוא”, אמר איזידור בהקלה.
“ואילו אנו, דעה משלנו יש לנו עליכם”, המשיך דובה, “דעה זו, שאני שותף לה, נתאמתה לי כאשר עשיתי שנה בעולם הרחב. וכאן עלי להקדים ולומר לך שוב, שאין בכוונתי להעליבך”.
דובה הפנה מבטו אל התפוח האחרון שבקערית.
“נחלוק אותו?” אמר, נוטל סכין ובוצע את התפוח לשניים.
“הנח לתפוח! מהי דעה זו שאתה מחביא ממני?” תקפו איזידור.
“על רגל אחת – סבורים אנו שאתם חיים שם בין הגויים על רמיה וכחש, שהנכם נעלבים ואינם עולבים, שמפונקים אתם ובזים לעובדים ולעמל כפיים, ובנשימה אחת אוסיף שאין אנו מאשימים אתכם, שכן מכירים אנו בתנאים הקשים שהייתם שרויים בהם אלפיים שנים, ומניחים אנו, ששם לא תמיד הושיטו אליכם הגויים יד אחים. כועס?”
“ארצות הברית ארץ של חרות היא”, אמר איזדור, נפגע עד היסוד בו.
“גם ליהודים ולצבעונים?” שאל דובה בלגלוג.
“סופה שתהיה בה חרות גמורה גם ליהודים וגם לצבעונים”, אמר איזידור בהתרגשות. “יש להניח לזמן לעשות את שלו, והכל יבוא שם על מקומו. ואתה דע, דובה, שבארצות הברית של אמריקה לא תמצא יהודים רבים שהם נעלבים ואינם עולבים”.
“ניחא”, אמר דובה חיש. “מסכים אני עמך, שיש ארצות שיהודים חולים במחלת גלות זאת רק במידת מה. מכל מקום, אין שיחה זאת צריכה למנוע אותנו מלעוס תפוחינו”.
דובה שתק עתה שתיקה ממושכת, מניח לאיזידור להתהרהר.
“כלום סבור אתה שגם תמר מונה בי כל אותן תכונות של רמיה וכחש, ושאר מחלות הגלות שהזכרת?” שאל פתע איזידור בתדהמה.
“לא נתכוונתי אלא לסייע לך, מיסטר כהנא, לשבור אותו חץ שבינך לבין תמר; כלום תהנה יותר משיחת שולחן מנומסת? אדרבה!” אמר דובה.
“אלי שבשמיים!” קרא איזידור. “שואל אני אותך אם תמר רואה אותי בעיניים כאלה?”
“חוששני שרואה היא אותך פגום יותר”, אמר דובה. “בעיניה אפילו אינך אביו של חברנו בוב, אלא סתם תייר אמריקני חביב ואכול משפטים קדומים, שיש לנהוג בו מידת הכנסת אורחים – עד קצה גבול היכולת, גם כאשר משפטים קדומים קופצי מתוכו. והנה אתה מבקש להיות לה לאב!”
“מה עלי לעשות, דובה?” שאל איזידור חרש.
דובה קם, והביט בצער בקערית הריקה.
“,קשה לדבר על ענייני ציונות אלה בלא תפוחים”, אמר, “והנה זללנו את כולם”.
“דבר דברים כפשוטם, דובה”, אמר איזידור.
“היום דיברתי יותר מאשר דיברתי בכל אספות החברים יחדיו”, נהם דובה. “באין תפוחים, נשתה תה”.
הוא החל מעסיק עצמו בכד ובקומקום.
“לא תעלב, אם אעסוק מעט בניחושים”, אמר. “מנחש אני כיצד נצטיירה לאמריקני שכמוך הטובה שרצית להשפיע על תמר. אקח אותה לעיר גדולה, אשכן אותה בקוטג' נאה, אלביש אותה מחלצות־פאר, אקנה לה מכונית, אעמיד לה משרתות – בקצרה, אציל אותה מחייה הקשים כאן, וחיי נועם אתן לה. הקלעתי למטרה?”
“שואל אני אותך דובה, מה עלי לעשות?” אמר איזידור מרכין ראשו בכלימה.
“המתן. עד כה עסקנו בדברים שבין ישראל והגולה, ועתה נעסוק מעט בישראל”, אמר דובה. “גם ישראל שלנו חלוקה למעין שני עולמות נפרדים. והנה, עולמי שלי, שהוא גם עולמה של תמר, שונה ומנוגד הוא לאותו עולם של כל־טוב, שרצית בודאי להביאה אליו”.
הוא נתן באיזידור מבט, שלגלוג וחמלה שימשו בו בערבוביה.
“העולם ההוא אינו רחוק מעולמך בארצות הברית, וגם נותרו בו שיירים רבים של מחלת הגלות – אנשיו רואים את הכל מבעד ללירה הישראלית, ויש בהם המתרים בבניהם שלא ישאו להם צבעוניות”, אמר בקנטרנות מפורשת.
“מוטב אשתוק – דבר אתה דובה, ואני אשתוק”, אמר איזידור.
דובה שם תקע בשקע, וישב על הספה, מהרהר.
“התדע, מכיר אני יפה אותו עולם פעם נשתייכתי אליו בכל מאודי. כלום חסר לי בו דבר? אך נדמיתי בו לבהמה שבעה ותו לא. מודה אני ליצר ההרפתקנות שלי, שדחף אותי ממנו לעולם המנוגד לו – לעולם תנועות הנוער המגשימות, עולם הגרעינים להתיישבות קיבוצית והפלמ”ח. אבל הפלמ“ח כבר נבלע בצבאה החדש של ישראל החדשה, ולעיתים סבור אני שמוטב היה אילו נבלע צבאה החדש של ישראל בפלמ”ח שהיה ואיננו עוד“. דובה הזדעף. “כי תמורה רעה ירדה על ישראל אחרי תקומתה. היא החלה לובשת צורת מדינה ככל המדינות, במובן הרע של מילים אלה. אותו עולם שעזבתי אותו, עולם המותרות וחיי השעה, התנפח, ועולמנו שלנו עולם המתנדבים, המסתפקים במועט, עולם מגשימי הרעיונות בגופם מצטמצם. והתדע, מכל אותו גרעין גדול ורב, בן ששים ושבעה חברים וחברות, שנוסד בפלמ”ח לשם הקמתו של קיבוץ זה, לא נותרו כיום בקיבוצנו אלא שבעה בלבד, הדבקים עדיין בדברים שהיו מקודשים עלינו מאז –ותמר היא החברה היחידה בתוכם”.
“מבין אני למה אתה מרמז לי”, אמר איזידור, בעגמימות.
דובה שלח בו מבט של השתתפות בצער.
“ובכן, בין אם היה בדעתך להציל אותה מקיבוץ נידח זה ובין אם לאו, דע, שזה מכבר יכלה לעשות כמעשי הרבים ולעזוב אותו, ושאין היא מבקשת הצלה כזאת”, אמר. “אדרבה, כדי לשבור אותו חיץ שקם ביניכם, חייב אתה קודם כל להשתייך לעולם זה שלנו, שהוא כל עולמה”.
“יודע אני, שלא בין יום ישבר החיץ,” רטן איזידור, כזומם. “אך כלום עלי להשתייך ממש לקיבוץ?”
דובה פרץ בצחוק.
“פניך הזכירו לי את פני אבי, שעה שהודעתי לו שאני עוזב לצמיתות את ביתנו, והולך לחיות בקיבוץ ספר,” אמר.
“זאת לא זאת”, אמר איזידור. “אם קיבוצכם הוא הגשר הנכון שיגשר אותי אל תמר, רשאי תהיה, דובה, לרשום את שמי בין שמות השומרים והחורשים שלו”.
“המטיל אתה ספק במה שאמרתי לך?” שאל דובה, כמופתע.
“מאחר שמכיר אתה ויודע בטיבם של יהודים אמריקנים, כדבריך, לא תתרעם עלי בשל כך”, אמר איזידור בזהירות.
“פרש לי כונתך”, דרש ממנו דובה.
עולמך זה, עולמם של המגשימים, שאתה ניסית למכור לי אותו, כמאמר הבריות במדינות שלנו, טעון עדיין בדיקה כלשהי", אמר איזידור.
“מלכתחילה לא קיויתי שתקנה אותו”, אמר דובה קשות.
“הנה נזדעפו פניך, אבל לשבחך יאמר, שכסוכן פרסומת של עולמך זה, כמעט עשית לו עוד נפש אחת, והיא נפשי”, אמר איזידור בחיוך.
"מה, איפוא, מרתיע אותך? "הסתקרן דובה.
“אינני איש־עסקים מחושל וערל לב כפי שאני משתמע”, אמר איזידור. “חשתי עצמי דל ופחות לשמע דברים אחרים שאמרת לי אבל מהרהר אני בזאב”.
“מה בדבר זאב?” שאל דובה לאיטו.
“בחור זה מן השטיינרים הוא, שהיו בעירי שבליטא, אבל לא משום כך הוא מחובב עלי”, אמר איזידור כמסביר. “לבד מכך, שמשפחתו ומשפחתי ישבו שם, אין בינינו דבר במשותף. ובכל זאת, יש בבחור זה משהו הנראה לי מאוד. והרי בחור זה היה בקיבוצכם ועזבו”.
“ומה בכך?” רטן דובה. “הקיבוץ לא גרש אותו. מעצמו עזב”.
“אך מדוע?” שאל איזידור בלהט.
דובה זקף גבותיו כשמתאה.
“ובכן, פרישתו של זאב מן הקיבוץ היא המרתיעה אותך מפנינו?” אמר.
“זאב, מן השטיינרים הוא, והללו הוציאו מתוכם חריפי מוח”, השיבו איזידור תשובה שנראתה בעיניו כניצחת.
“ההוציאו מתוכם גם חתרנים?” שאל דובה בקצף.
“חתרנים? לאו דוקא! אבל לוחמים לענין הנראה להם כצודק הוציאו! אף זכור לי שהוגלה שטיינר אחד מעירנו לסיביר בעוון קשר על הצאר”, אמר איזידור, ובראותו את שצפו של דובה, הוסיף, “אתה כועס עלי, דובה, משום שאחקור ואדרוש עד אשר אדע מדוע לא נראו החיים בקיבוץ זה בעיני זאב, עד שגמר לעזבו?”
דובה נתחייך, וענן הדאגה שהעיב את סברו היפה נתפוגג.
“כעסי זה, לא עליך נתעורר אלא עליו”. אמר “התשתה עוד?”
“תודה! משונק אני מתפוחים ומשקה – לא אבלע עוד דבר”, קרא איזידור.
כבעל כורחו חזר דובה לענין שהטרידו.
“ובכן, חרף אותו החיץ שקם בינך ובין תמר, אותו חיץ שהרבית לשיח עליו, גלגלתם שניכם שיחה ממושכת”, אמר במנוד ראש.
איזידור נתעגם.
“אבל החיץ עמד בינינו כל השיחה כולה. כמדריכה של תיירים נהגה בי, ואשר הצלתי מפיה על עצמה ועולמה, כבדרך אגב אמרה לי”. וכמתהרהר הוסיף, “נפשה שסועה, דומני”.
“חושש אני, מיסטר כהנא, שתיפול עליה למעמסה, אם אתה תרצה לאחות את הקרע המדומה בנפשה השסועה”, אמר דובה כמייעץ. “ומה עוד, שמערב אתה בדעתך כל מיני דברים שאין להם שום קשר זה לזה”.
“כגון מה?” שאל איזידור במתיחות.
“מערב אתה את רצונך להיות לה קרוב וגואל טוב ומיטיב עמה, עם מחלוקת שהיתה כאן עם זאביק”, אמר דובה, ונעימת קולו אינה סלחנית כלל.
“אמת ויציב! מערב אני, בהחלט מערב אני שני דברים אלה – משום מה מערב אני אותם”, אמר איזידור, מישיר מבטו אל דובה.
“רואה אתה לאן הגעת?” פתח דובה ואמר. “ברם…”
עשירי 🔗
אותו רגע נפתחה הדלת, ותמר נכנסה פנימה, דחופה ובהולה.
היא הביטה בתבענות גדולה באיזידור, אשר מיהר לקום ממושבו, ובלא אומר רצה לעבר הספה ונטלה לידיה את האלבום. בקוצר רוח עלעלה בו, בעוד איזידור ודובה עומדים כנגדה ומצפם לאשר יבוא.
תמר העבירה פעמיים מבטה בין תמונה שבאלבום ופניו של איזידור, וההיסוס שבעיניה נתחלף בודאות.
"אחיו של בוב?, שאה בעברית, וחזרה מיד על שאלתה באנגלית.
איזידור שתק, ודובה אמר, “זהו אביו של בוב”. או־אז נד איזידור בראשו, ופניו מעוותים.
“זה ניקר בי עד שניחשתי”, אמרה תמר לדובה, בעברית. “הוא יודע?” שאלה בלחישה
דובה הניד ראשו בחיוב. ”אני יוצא לטייל מעט", אמר ויצא, מגיף אחריו את הדלת.
תמר קרבה אל איזידור, והאלבום פתוח בידיה.
“צריך היית לומר לי מי אתה”, אמרה.
“כשוטה נהגתי, ולא היה זה מעשה הוגן”. אמר לה, ופניו מתבהרים, כי מנעימת קולה נשתמעה לו סליחתה. “אני מצטער”, הוסיף.
“אין צורך שתתנצל. אני התעצבנתי משום… אין זה חשוב. מכל מקום – לא היית מעלים זאת ממני עוד זמן רב, שמתוך תמונות שבהמשכו של האלבום הייתי מגלה זאת”, אמרה. “הו, בוב שלך היה בחור של ממש. הוא היה חביב עלי מאוד”, ולפתע הוסיפה, ברטט קול, “וכמרשעת גדולה נהגתי בו”.
איזידור הרכין ראשו, קודם שדיבר. “ההכאבת לו מאוד?” שאל חרש.
“אינני יודעת. אני מקוה שלא. אולי נחדל מזאת?” אמרה בנשימה אחת.
“דעי שהכאב שהסבת לו, גדול היה כגודל אהבתו אליך, ודעי, שאהב אותך יותר מנפשו!” קרא איזידור.
“כן, הוא אהב אותי. ואני…” אמרה, ולא יספה, סעורת ספקות.
“לי לא יכאיב הדבר, אם אדע, שלא השבת לו אהבה. די לי בכך, שאהב אותך, וששמעתי זאת מפיך”, שיקר איזידור בלהט.
“כלום היה טעם שאשקר לך, מיסטר כהנא, ואומר שהשבתי לו אהבה?” אמרה תמר בעצב.
“בודאי ובודאי שלא. אני מודה לך שנהגת בי מיד בכנות”, מיהר לומר איזידור. הוא ישב בכסא, מוכה היסוסים וספקות, ולפתע פרצה שאלה מפיו, “מה סח לך בני על חייו עמי, במדינות שלנו?”
תמר הביטה בו בתמהון.
“על העבר כמעט שלא היה מספר”, אמרה. “הוא אהב לדבר על העתיד. למעשה נצטרף לגרעין שלנו בפלמ”ח, והתעתד לעלות אתנו להתיישבות, בבוא השלום. הו, הוא היה בחור עצום".
“ועל עברו לא סיפר לך דבר?” שאל איזידור, כמעט בהרוחה.
“הוא סיפר לנו, כמובן, מנין הוא”, אמרה מבטת נכחה. “סיפר לנו שהיה בצבא־הצי האמריקני, ושלחם במלחמת העולם נגד היפנים. משתוקק היה תמיד ללמד את הבחורים שלנו דברים שלמד שם… יודע אתה, כיצד מסתערים על אויב מבוצר, כיצד מחסלים טנק… והיה לו קול נאה. הוא אהב לשיר שירי כושים עגומים. החבריה היו מרבים לבקש ממנו שישיר”.
איזידור נתרגש למשמע דבריה, עד כי מחנק של בכי בגרונו.
“לא לי הזכות אף לדבר עמך, תמר”, אמר, שתק רגע, והמשיך בהתרגשות, שגברה והלכה, “לא לי, שגורשתי פעם ופעמיים מבתי מלון נכבדים האסורים בכניסה לכושים וליהודים, שם במדינות שלנו, המתיימרות להיות בנות חורין בכל מכל כל. דברים רבים חונקים את גרוני, ומתפרצים לצאת מפי, ואינני יודע במה אפתח, גם מתיירא אני שאהיה נלעג בעיניך ובעיני עצמי כאחד. אבל שומה עלי לומר אותם, ולו אך כדי שאשבור חיץ ארור זה שבינינו”.
“אינך צריך כלל להתנצל”, מיהרה לומר תמר, נרגשת מאוד אף היא, והושיטה אליו יד מרגעת. הוא תפס בה בחשק.
“לא התנצלות בפי, אלא וידוי”, אמר איזידור, והוליכה אצל הספה, וישב והושיבה לידו, מלטף ידה. “מודה אני – באתי הנה מפוטם ברעיונות צדקניים על עצמי, ועליכם, הישראלים, חשבתי שיכול אני ללמדכם דבר או שניים. נפוח מהכרת ערך עצמי באתי הנה. והנה, מוצא אני עצמי דל ועלוב, מפגר עד מאוד אחריכם…” הוא החשה לרגע, ולפתע פרצו מפיו מילים, “איש חלוש ומורדף על ידי גורלו אני, וכל מאוויי עתה הם – לחיות לידך”.
תמר הגביהה גבותיה בתמיהה ונתנה בידיו את ידה השניה.
“הזהו רצונך, באמת?” שאלה כאינה מאמינה למשמע אוזניה.
“זוהי מעתה תמצית כל מאוויי. אבל דומני, משול אני לאדם המבקש לגעת בירח”, אמר איזידור בדכדוך.
“וכי למה זה לא נהיה, פשוט, חברים טובים?” שאלה תמר, ועידוד רב בנעימת קולה.
“אני אגיע לידי כך”, אמר איזידור כנשבע. “סופך להווכח שאגיע. בודאי כשוטה זקן אני בעיניך, לא כן?”
“כלל וכלל לא”, אמרה תמר, “יודע אתה, דומתני, סופי להווכח שתגיע”.
היא חייכה אליו בעיניים זוהרות ובמתיקות, אשר הרעישה את לבו. אחרי כן נשקה ברוך רב ללחיו, ודלת שערה ברשה את רקתו. עיניהם נתכסו דוק של דמעות. תמר קמה, ומשה ממנו קמעא. בלא להביט בו אמרה, “לוא יכולתי לכפר בכך במשהו על דברים שעשיתי לבוב! הוא היה ראוי לטובה ממני, מר כהנא”, פרצו מילים מפיה, בפנותה אליו. “לפעמים העמדתי פנים שנערתו אני, אך זאת עשיתי אך ורק למען שאחר יקנא לי”.
“כלום אותו אחר שרצית בו, כה נתאדש אליך, שצריכה היית לעורר בו קנאה?” שאל איזידור ברעדה.
אבל תמר חייכה אליו בסלחנות.
“מוטב נדבר על העתיד, על העתיד שלך”, אמרה נעימות.
“מסיק אני מתשובתך, שאותו אחד עוד לא יצא מחייך” אמר איזידור, ממשיך בשלו. “אך את בודאי תאמרי לי, שאם אינני מבקש לשמוע שקרים, מוטב שלא אשאל שאלות”.
“הנה, אמרת זאת במקומי”, אמרה תמר ברוך. “ובכן, מה בדעתך לעשות?”
איזידור הביט בה עתה כמתחכם עמה.
“רצוני לעשות כל מעשה אשר יסב לך אושר”, אמר.
“המפקיד אתה את גורלך בידי?” השתאתה תמר.
“כל אשר תאמרי לי, זאת אעשה”, אמר איזידור, כמנסה דבר.
“אינני יכולה לומר לך דבר מעין זה,” אמרה תמר, נרגשת. פתאום פרצו מפיה מילים, “הלואי ידעתי אני עצמי מה אעשה”.
איזידור מיהר לקום, וקרב אצלה.
“האם את מתענה כאן?” שאל בחף.
“אתה עוד רחוק מלהבין זאת”, אמרה. “לא קשיי הקיום מכבידים עלי.”
“מה, איפא? אותו אחר, המתאדש אליך?” חקר איזידור בתבענות גדולה.
“כן”, אמרה תמר, מחזקת תשובתה בניד־ראש של חיוב.
“המצוי הוא בקיבוץ?” דחק בה.
“אנא, נחדל מזאת”, אמרה בחטף, מתנשמת בכבדות.
“דומני שהקיבוץ הוא לך מפלט, ומפלט אינו בית, תמר. אדם צריך למצוא בביתו אושר אישי. אם יהיה מובטח לי, שכאן, בקיבוץ, קשור אושרך, נרשם אני מיד ברשימת השומרים והחורשים שלו”, אמר. “המצוי הוא כאן?”
תמר התרחקה מאיזידור ונשמה עמוקות.
“הקיבוץ הוא ביתי”, אמרה. “הוא ביתי משום שחונכתי לחיות חיים שיתופיים ומשום שמבקשת אני לעשות את הדרוש והמועיל ביותר למען החברה שבה אני חיה. והנה בא דובה”, הוסיפה, מבטת בחלון וקוטעת עצמה באחת. “באשר לקיבוץ מהו, דובה ייטיב להסביר לך זאת ממני”, אמרה בקול פושר, זר ומוזר לאזני איזידור. מה לה שהיא פונה אליו לפתע כמדריכת תיירים, הרהר.
אחד־עשר 🔗
דובה נכנס, נוא סלסל־נצרים גדוש בתפוחים. הוא שמע את אחרית דבריה.
“ההסבר המבוקש ממני ינתן ברצון, אם רק אדע במה המדובר”, אמר כלאחר־פה, בהניחו את סלסלת התפוחים על הדחון. “התכבדו”, הוסיף, ונעץ שיניו בתפוח.
“מוטב נניח לאותו עניין, לפי שעה”, אמר איזידור חיש, להקדים את תמר, אשר כבר פצתה פיה לדבר.
“אכבד את רצונך, הגם שכבר משער אני במה מדובר – בודאי נשאלו שאלות מצדך והושבו תשובות מצד תמר בדבר יציאתו הפתאומית של זאביק מכאן היום. אתה עדי, מר כהנא, שקיבלתי אותו כאן בסבר פנים יפות”, אמר דובה, שב ללעוס תפוחו בניחותא מעושה וזוקף מבט אדיש אל תמר.
“היית נבוך מעט כשבא, ותו לאו”, אמר לפתע איזידור. “סלח לי על תיקוני, דובה, אך מששמת אותי לעד, עלי לדייק”.
“לא בגלל מבוכתי מיהר זאביק לצאת מכאן”, אמר דובה, מפנה שוב פניו לתמר.
“על כל פנים”, אמרה תמר, בעברית, “אלי לא סר היום, וכך לא נהג אף פעם. מה קרה לו?”
“אולי אין הוא מעונין כבר”, אמר דובר בפשטות, בעברית.
פיה נפער לדבר, אך היא בלעה מיליה חיש ונדמה. תחתיה דיבר לפתע איזידור.
“קודם בואך לא בזאביק עסקנו, דובה, אלא בשאלה: מה יעשה אדם שאינו מוצא בקיבוץ שלו את אושרו האישי?” אמר ברוב כוונה.
"יעשה כל מה שנראה לו כנכון,, אמר דובה צוננות, בלא להמיש עיניו מתמר.
“ולא מה שנראה כנכון לקיבוץ?” קרא איזידור חנוקות.
“לא”.
“זוהי דעתך?” שאלה תמר בריגשה עצורה.
“זו היתה דעתי תמיד”, אמר דובה.
דומה היה על איזידור, כי השניים שכחו לחלוטין את נוכחותו. מביטים היו זה בזה במתיחות גודלה, מוסווה באדישות מודגשת.
“אני אהרהר בתשובתך זאת, דובה,” אמרה תמר, והחלה צועדת לעבר הדלת. משפתחה אותה זכרה את איזידור.
“להתראות”, לחשה אליו, בחייכה חיוך מאונס, ויצאה.
שנים־עשר 🔗
משהלכה תמר, נותר דובה משופל בכסאו, לועס מוכנית תפוחו, לועס ואינו בולע. עיניו בהו נכחן, בברכיו של איזידור. מקץ בן־רגע של דממה לא עצר איזידור כוח, ואמר, “אתה בסדר גמור, דובה”.
“דעתי שלי אינה זהה עם דעתך בענין זה”, אמר דובה, כנתפס לבדיחות־הדעת.
“אני חוזר ואומר לך, שאיש הגון אתה, דובה”, אמר איזידור במודגש. “משחק הוגן שיחקת, כאשר אמרת, שחייב אדם לעשות כל הנראה לו כטוב לאושרו האישי, תחת לשעבד את אושרו לכלל”.
“לא שמעת עוד דברים, שנאמרו כאן ללא קול”, אמר דובה.
“דומני, ששמעתי גם אותם”, אמר איזידור במחושב. “ושוב – תודה לך, דובה”.
“על שום מה?”
”על שום שלא שילחת אותי בבעיטה אל מחוץ לקיבוץ, כאשר דייקתי ואמרתי, שנבוך עד למוגזם היית בראותך את זאב".
“חד עין אתה, מיסטר כהנא”, אמר דובה לאיטו, ועיין עין־היטב באיזידור.
“ראיתי בפירוש כיצד מתאגרפות כפותיך, לתת לי את המגיע לי”, אמר איזידור והיה כשרוי בספק גדול. “כלום הריעותי לך בזאת כל כך? שא לי, דובה, רק ביקשתי שתמר תדע דברים לאשורם”.
דובה הושיט לו תפוח.
“כיוון שעוסקים אנו בענין עדין כל כך, נלעס תפוחים”, אמר. “ואשר לענין האגרופים והמבוכה שלי, שהזכרת – בפשטות, רציתי שהיא לא תחשוד בי, ולוא אך במקצת, שאיכפת לי שזאביק בא הנה, ושאני הוא שגרמתי שזאביק יסלק עצמו מכאן בבהילות”.
“אל־אלוהים!” קרא איזידור. “כלום דברי על מבוכתך עלולים היו לעורר בה אף שמץ חשד כזה?”
הוא נתבהל ממש, ותלה בדובה עיניים מבקשות חסד.
“הרגע… הרי עוד מעט תפרוץ בבכי”, רטן דובה, וכפה את ידו של איזידור, המחזקת בתפוח, לעבר פיו. איזידור נגס בתפוחו, כאילו כפאו שד. “שים אל לב, מיסטר כהנא, ומוטב רק כהנא… לעזאזל! הרשאי אני לקרוא לך בשמך הפרטי? השם מיסטר כהנא משבש את לעיסתי”.
“אדרבא – קרא לי כמנהגכם, בשמי הפרטי. קרא לי איזידור”, אמר איזידור, מרוגע כלשהו.
“הההם” המהם דובר. “מוטב, איפוא שנשוב להשתמש בכהנא”.
הוא נתהרהר, מעיין באיזידור.
“אנא, דבה, פתח עיני לאשר אירע כאן”, דחק בו איזידור, והוא שוב מתאמלל והולך. “האם פגעתי בך מאוד, כאשר אמרתי אותם דברים?”
“אל תחוש עצמך אשם בדבר, כהנא. ברור לי, שכל אשר אמרת, מתוך מיטב הכוונה נאמר”, ריטן דובה בלעסו.
“לעיתים חש אני כפיל מגושם המטייל בביבר של זכוכית”, אמר איזידור כלעצמו.
“הבלים! כל אותם דברים שאמרת על מבוכתי, כבר אינם מעלים ואינם מורידים”, רטן דובה.
“לא רציתי אלא שתמר תדע דברים לאשורם – רק זאת ותו לאו,” שב להצטדק איזידור.
“מכל מקום, דומני שכבר מובהר לה, שלא בגלל התנהגותי עם זאביק לא סר הוא אליה”, הסביר דובה.
“לה אולי כבר מובהר הכל, אבל לי לא מובהר דבר!” צעק איזידור.
דובה הביט בו בחמלה.
“אם כן, כלום תידוד שנתך בלילות, כהנא, אם לא אגלה לך דברים, שהם בעצם לאו דוקא מעניינך?” אמר ברוך.
“יודע אני, שהתפרצתי לתוך חייכם בלא הזמנה, אבל אתם הנכם כל עולמי עתה. שנתי תידוד לילות רבים, דובה, אם אדע שעשיתי, ולו גם לפי תומי, נזק לאחד מכם”, אמר איזידור בקול נרגש.
נראה לו, כי דבריו נגעו אל לבו של דובה.
“בשל דבר שאירע היום, נודעה חשיבות יתרה בעיני לכך, שתמר לא תעלה על דעתה מחשבה, שאני גרשתי מכאן עתה את זאביק”, אמר, ובחביבות הוסיף, “או שתמצא נחמה במחשבה כזאת”.
“מה אירע היום?” תבע איזידור לדעת, וכממריץ את דובה לספר לו, נגע בזרועו. “הרי במו אוזניך שמעת זאת מפיה, כאן”, אמר דובה בקוצר רוח. “הוא לא סר אליה.” “כן! ומהתנהגותה אני למד, כי מעולם לא נהג כך עמה,” קרא איזידור, וקם בהתרגשות ממקומו.
ואילו דובה שיכל רגליו בניחותא על מושבו שלו.
“הוא עזב את הקיבוץ לפני שנתיים ומשהו, אך מדי חודש־חודשיים היה בא הנה לראות את תמר”, אמר דובה. “לאחרונה אמנם היה בא לעיתים רחוקות יותר, והיום, הגם שבא סוף־סוף, אפילו לא השתהה כאן אף לרגע, לראותה, ונסע מיד, וזאת עשה לא בגלל התנהגותי עמו!”
איזידור נד בראשו, באי־הבנה.
“אם כה להוטה היא לראותו, מדוע אין היא נוסעת מכאן לבקרו, אצלו?” שאל בפליאה.
“כהנא, אין היא כה להוטה לראותו, כפי שאתה סבור”, השיבו דובה חרש.
“המשטה אתה בי”? נרעש איזידור.
דובה הניד ראשו במתינות לשלילה, ובראותו מבט של הבנת־פתע מבוהלת בעיני איזידור, הנהן לו.
“אללי!” קרא איזידור וידיו תפסו בראשו. “הרי לך הענין כפשוטו! תקנני אם טועה אני! היא מבקשת שגם זאביק יחזר אחריה ומתראה לכל כנערתו, משום אותה סיבה עצמה שרצתה, שבוב שלי יחזר אחריה – כל רצונה גם עתה הוא לעורר את קנאתו של אחר!”
דובה הביט על איזידור באדישות.
“סופך שהבנת”, אמר.
“ואינני זקוק לשלושה ניחושים כדי למצוא מי הוא האחר”, אמר איזידור, מביט בריגשה עזה על דובה. “הלא היא החברה האחת והיחידה מכל הגרעין שיסד קיבוץ זה, שנותרה עמך כאן, וזאת לאחר שעשתה עמך בנאמנות כל אותה כברת־דרך ארוכה לאין שיעור עד כאן”. איזידור התנשם עמוקות “ואינני זקוק לשלושה ניחושים כדי למצוא שגם אתה אוהב אותה. הן עיניך אמרו זאת בעליל כל עת שהותה כאן. רק מבקש אני לדעת, דובה, מדוע נמנעת אתה מלשאתה לאשה, והיא כה להוטה אחריך?”
דובה הצטייד בתפוח.
“מודע אינך משיב לה אהבה, דובה?” התנשם שוב איזידור, מתנשא ממושבו “מדוע צריכה היא להעכיר חיי בחורים אחרים בגללך?”
דובה הניח כפו על שכם איזידור.
“מאחר שהגעתי עמך עד הנה, אין לנו ברירה אלא לסיים”, אמר קדורנית “שב, ואסיח לך גם אני סיפור עגום למדי”.
איזידור ישב לאיטו, כחושש מפני הבאות.
“מענין לענין הגענו לענין זה ועלינו לסיימו ויהי מה”, אמר דובה, כממריץ עצמו. “כבר סחתי לך, כהנא, שפעם נשתייכתי לעולמה הקרתני של ישראל, ועל המעבר שלי ממנו לעולמם של המתנדבים והמגשימים, גם כן סחתי לך; ברם, לא דייקתי”. דובה בלע רוקו במבוכה מפורשת. “בנקודה אחת לא חציתי עדיין, משום מה, את הקו המפריד בין עולמי הזעיר־בורגני ובין עולמה של החברה החדשה, שקמה בישראל – ורשום לפניך, מיסטר כהנא – אמנם עוד לא חציתי אותה נקודה מבחילה, אך סופי שאחצה גם אותה”.
"אבל מהי אותה נקודה?’ שאל איזידור בדריכות נוראה.
“לא יקשה לי להסבירה לך, שכן במגרעת זו נגוע היית, זה לא מכבר, גם אתה!”
“לא!” נצטעק איזידור באימה.
“ידעתי שתבוז לי עד לאין קץ, אם אומר זאת, אך אמרתי זאת, וחסל. ובוז בקיתונות רשאי אתה לשפוך עלי, יותר מששפכתי וששופך אני קיתונות של בוז על עצמי לא תוכל אתה לשפוך”, אמר דובה בכבדות.
“לא!” התנשף איזידור.
“כן”, אמר דובה בפשטות. “עתה אינני יכול לשאת עין אליך. אלך לשעה קלה; אך מוטב שתתאושש חיש, כי עוד דברים לפנינו”.
שלושה־עשר 🔗
כאשר פתח דובה לדלת, נראה לו זאביק מפסיע ובא. דובה בלע רוקו.
“הרי לך פתאום זאביק”, אמר לכהנא. “הריהו חוזר ובא הנה, וקערות יהפכו שוב על פיהן”.
“זאביק חוזר הנה?!” נתפעם איזידור, וחש לקדם את פני הבא.
דובה סר מאצל הדלת. זאביק נכנס פנימה.
“לא זנחתיך, מר כהנא”, אמר לאיזידור, אשר כמעט נפל בזרועותיו, בחיוך מתנצל. הוא פנה אל דובה ואמר בעברית, “פשוט, רציתי שתוכלו לדבר כאן באין מפריע”.
“צריך היית לומר לי בטרם תלך, שמתעתד אתה לשוב עד מהרה”, גער בו איזידור בלא כעס רב. “דאגה חמורה הסבת לי,” והוסיף ברוב רמז, "ולא רק לי, “אלא גם לתמר”.
“אלך לומר לתמר שחזרת, זאביק. היא חיפשה אותך כאן”, אמר דובה ויצא. מבוכתו – גלויה היתה.
אחרי צאת דובה אמר זאביק לכהנא, בסקרנות עצומה: “ובכן, מיסטר כהנא, הנפגשת עמה?”
“כן”, אמר איזידור, ולא יסף.
“ו…”, פתח זאביק.
“ותהיתי שעה ארכה על קנקנה”, הואיל איזידור להמשיך. “נודעו לי כמה וכמה דברים, זאב – אך כדברי המשל, מרבה דעת, מרבה מכאב”, סיים בהגות רבה.
לפתע הישיר עיניו אל זאביק.
“אי־אלו שאלות לי אליך,” זאב", אמר.
“אם מבקשות הן לתהות גם על קנקני, לא אשיב עליהן”, ענהו זאביק, בזעף־מה, אך למראה קלסתרו הנדאב של איזידור, הוסיף, “כי ודאי אני שאינך בשל עדיין להבין את התשובות”.
“אבין, אם תשיב לי דברים כהווייתם”, אמר איזידור במודגש.
“הנח לכל זאת, מיסטר כהנא”, אמר זאביק בקוצר רוח.
“אל נא תדחני בקש שכזה”, אמר איזידור נחושת. “והרי שאלת־השאלות: האם עזבת קיבוץ זה בגלל דברים שבינו לבינה, או בגלל שלא נחה דעתך מכל הקיבוץ כולו?”
זאביק נכנע לו, אך לאיטו.
“מטב תענה לי אתה על שאלה”, אמר תחילה, בגיחוך, “כלום נראה אני לך כמי שיעזוב קיבוץ זה בגלל דברים שבינו לבינה?!”
“לא”, אמר איזידור, לאחר הרהור־מה. “צדקת. שטיינר אתה. בגלל דברים שבינו לבינה דוקא נשאר היית בקיבוץ ונאבק עליה גם עם השטן בכבודו ובעצמו. אם כן, גרוש גורשת מכאן? הם הכריחוך לעזוב קיבוץ זה, לא כן?”
“אתה אל תחפז כל כך במסקנותיך”, אמר זאביק במנוד ראש. מכאן ואילך נתקשה לדבר אך המשיך לאיטו. “גלוי לב אהיה היום יותר משהייתי לפני שנתיים, כשעזבתי, ושמא רואה אני היום דברים באורם הנכון. כך או כך – איש לא דרש ממני לעזוב, אלא שאינך יכול לרשום בסידור העבודה היומי של קיבוץ סעיף כגון נסיעה לעיר לשם צבירת עדויות במטרה להעמיד למשפט איש מסוים, המנצל את עמדתו הציבורית הרמה לגניבת כספי הציבור, ושעוד קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו”.
“ההיית עוסק בצבירת עדויות נגד שכאלה?” השתאה איזידור ברוב ענין וחייך בהתפעלות למחשבה זו.
“נצטרפתי לקבוצה שעסקה בעניינים אלה מתוך התנדבות, קבוצה שביקשה לטהר את ישראל משרצי־אדם, מן העלוקות והטפילים המוצצים את דמה, וחברי שבכאן הביטו בעין רעה על נסיעותי התכופות מן הקיבוץ, לשם מטרה זו, ועל העדרותי הממושכת ממנו. הם סבורים היו, שסיקול אבנים כאן חשוב יותר מכל מעשי אלה. עזבתי, איפוא, את הקיבוץ,” אמר זאב, מהורהר.
“לא חשדתי במעין זאת” אמר איזידור, קשוב מאוד. “והנה מסתבר, שענייני הכלל הטרידו אותך יותר מטובתך אתה, שהרי טובתך תבעה ממך להשאר כאן. הנה התעלית בעיני, זאב. מכיר אני לוחמים־לצדק מסוגך. רדזיבילובקה הוציאה עוד שכמותך”.
“הרי שמעת רק את מחצית הסיפור”, אמר זאב, מחויר. “כן, מיסטר כהנא, נעשיתי חריף ובקי להפליא בחייהם של מועלים, שחדנים וגנבים מן החלונות הגבוהים, אך לכלל הבאתם בדרך החוק לעונש הראוי להם לא הגעתי חרף כל מאמצי – שכן הם היו מפני הצבור, ידם בכל־מכל־כל, בעלי המאה ובעלי הדעה. כל נסיעותי מכאן, העדרויותי הממושכות, עזיבתי הגמורה, היו אחרי ככלות הכל ברכה לבטלה. הנה רואה אתה כהנא, שחברי בכאן צדקו, כנראה, ממני. אחרי ככלות הכל חשוב סיקול אבנים כאן מכל אותה רדיפת שוא אחרי נבלים”.
“אבל סף גנב לתליה”, אמר איזידור בבטחה. “אפילו לא גברת על הנבלים מיד, סופך שאתה וקבוצתך תתגברו עליהם!”
זאביק הניד ראשו בשלילה איטית.
“הם גברו עלי”, מלמל.
“הכיצד?” נפתע איזידור, אף נתיירא.
זאביק לא ידע במה יפתח ויסביר לאיש. נכלם בעליל היה. כשדיבר, לטש אליו איזידור עיניו, מסרב להאמין במשמע אוזניו.
“הייתי מתהלך מזה רעב ברחובות העיר”, פרץ הוידוי, סוף־סוף, מפיו של זאביק. “והנה בא לעומתי אחד מאלה שהיו צריכים להיות קרבנות הצדק שלי. מר כהנא, עד כה לא סיפרתי זאת לאיש”.
“אנא, ספר זאת לי”, אמר איזידור, יודע יפה־יפה את ההמשך, ומפחד מפניו פחד גדול.
“אספר זאת, צריך אני סוף־סוף לספר זאת, ואתה, אוזן שומעת יש לך,” אמר זאביק. “רעב הייתי, ממש רעב, הבינות? הסבלת אי־פעם חרפת רעב? החשת אי־פעם את מרצפות המדרכה מבעד לסוליות קרועות? האיש ההוא נתן לי חמשת אלפים ובלבד שאחדל להציק לו ולשותפיו. בבית עניים נולדתי וגודלתי, מימי לא ראיתי חמשת אלפים לירות באגודה אחת. חמשת אלפים כאלה נכון היה לשים בידי, ובלבד שלא אחרוץ עוד לשוני נגדם. בטני יללה מרעב; עד אז, שנתיים ימים אכלתי לשובע רק אכזבות”.
“בנתי,” אמר איזידור נכאים.
זאביק ציחקק – ושמע רק כחכח גרונו… “כלום צריך אני להמשיך?” שאל.
“משומרי סוד אני”, אמר איזידור.,ואתה עשה כטוב בעיניך".
מוטב שאפרוק הכל, הרהר זאביק.
“זה היה – איך אומרים – הצעד הראשון שלי, הקשה. אחר כך… לא חשוב. שילמו לי אלפים רבים כל כך”, אמר לאיזידור. “הראית בארץ מכוניות רבות כמו זו שבה הבאתיך הנה? הנה, זה לא מכבר נעשיתי עורך מדור עוקצני בעיתון־ערב נפוץ, מדור נכבד המתקרא ‘סוף גנב לתליה’, שנועד להלחם בשחיתות. אבל מי אני כיום? גרוע אני מכל המושחתים שלהלחם בם עד חרמה נטשתי את הקיבוץ. בדמי הלא יחרץ שכבר קיבלתי רק לבל אזכיר אנשים מסויימים במדורי, יכול אני לקנות לי עתה כל מה שלבי חפץ – זולת שלות־נפש. נתדרדרתי, כהנא, רואה אתה עד היכן?”
“הריני יודע שלא הרחקת להדרדר! הריני מעיד, שיש לך עוד תקנה, זאב!” נהם איזידור נואשות, ממעמקי לבו.
“לא, לי אין מנוס מחיים של כזב – שם מעבר לאדמות הקיבוץ”, אמר זאביק. אמירה זו שלו שיוותה לו דמות כה אובדת, שעיני איש שיחו התלחלחו. “אבל עדיין מחשב אני את דרכי”, המשיך. “אולי הייתי חוזר לקיבוץ זה – אך… הרי אינך עיוור, מיסטר כהנא…”
“כן יודע אני”, אמר איזידור בעצב. “תמר מצעידה אותך כאן בדרכו של בוב שלי, כדי ליירא בך ולקנא בך את דובה. ומזה לא תצמח טובה לאיש.”
זאביק הגבה גבותיו בהשתאות גמורה למשמע דבריו.
“דבר לא נסתר ממך, איפוא, אם יודע אתה גם זאת”, אמר. “ועתה, התרצה לשוב עמי העירה, או להשאר לפי שעה כאן?”
“מוטב, זאב, שתשאל אותי, אם איש ישר אני”, אמר איזידור בלהט־פתע, וניזוז אנה ואנה, משל מבקש הוא למצוא מוצא מן הסבך. "מה אשיבך על שאלה זאת? אחת יודע אני – מבקש אני להיות איש ישר בין אנשים ישרים. אולם באשר ליושר – לא על דברים שברומו של עולם – לא עסקי ציבור ומוסר הציבור שהושחת, כדברים שטרדוך מכאן, מכוונים את דעתי – אלה, קודם כל, דברים שבין אדם לחברו. והנה יש כאן אשה שבני ראה בה את כל עולמו. ואני רואה בה עתה את כל עולמי – כי מה נשתייר לי מבוב זולתה? אם תוסיף אשה זו ללכת בעיוורון אחרי גבר שהיא אוהבת אותו בכל לבה ובכל מאודה, אהבה גדולה ונאדרה, לאחר שהוא לא נאות להשיב לה אהבה כלשהי שנים כה רבות ולקחתה לו לאשה, לא אתן ידי לכך, שכן אין זה מעשה ישר.
סופה שתרקב כאן, ברווקותה, והיא אשה שמטבע ברייתה נוצרה להיות רעיה לאיש ואם לילדים רבים. מוטב לי שתחיה עם איש כמוך, איש הרוחש לה אהבה, גם מבלי שהיא תשיב לו אהבה, והכל אעשה כדי לגרור אותה מכאן עמי, אליך. אולם ראשית דבר אשאלך עוד שאלה, ואתה ענני עליה גלויות, כי בנפש כולנו הדבר: היודעת היא אל נכון מדוע אין דובה נושא אותה לאשה?"
“אני עצמי אינני יודע מדוע אין הוא נושא אותה”, אמר זאביק במשיכת כתפיים סתומה. “אך אפשר שהיא יודעת”.
“אפשר? אם כן, הגיעה השעה שהיא תדע זאת בודאות גמורה”, אמר איזידור נחושות. “אני אומר לה דברים כהווייתם, חי נפשי, ואביא אותה לבחור ביניכם בעינים פקוחות וללא אשליות! מדוע בוששת היא לבוא? כלום לא אמר דובה, שהולך הוא לקראה הנה, לראותך?”
“כך אמר”, ענה זאביק. “אך מה יש בדעתך לומר לה?”
“הארך רוחך ותשמע”, ענהו איזידור.
“הריהי באה”, אמר זאביק, מביט בחלון.
איזידור קרב לחלון וליוה את תמר במבטו, ברוך.
“האשה שבנשים היא”, אמר “היפלא שבב אהב אותה אהבה כה עזה? ומתוך שאני מבין לה עתה יותר, דורש אני כפל כפליים את טובתה. שנות סבל רבות עברו עליה כאשה, זאב”.
ארבעה־עשר 🔗
“זאביק!”
תלונה עזה נשמעה בקולה של תמר, בהופיעה בפתח.
“שלום, תמר”, אמר זאב נבוכות.
“מדוע לא באת אלי?” שאלה. “מה קרה לך היום?”
“|על זאת נשוחח אחר כך”, אמר זאביק, והניד בראשו, כמרמז, אל איזידור; הוא המשיך ואמר באנגלית, “דומני שמיסטר כהנא רוצה לומר לך דבר בעל חשיבות”.
“כן”, אמר איזידור, ופניו, שאורו עם היכנסה, הרצינו מאוד. “אבל מבכר אני לומר דבר זה גם בנוכחותו של דובה. כלום תאות ברוב טובך לצאת ולקרוא לו, זאב?”
זאביק הניד בראשו, כמבין דברים, ויצא ללא אומר.
"כשיצא, אמר איזידור חיש לתמר, “לא נמתין לבואם, לא בנוכחותם אומר לך זאת. אומר זאת לך בלבד, תמר, בארבע עיניים, לבל יכפה איש מהם את רצונו עליך. שוחר טובתך אני, תמר. רצוני לעשות למענך מעשים שיסבו לך אושר רב. אל תכחישי את שאומר לך. יודע אני עתה, שבדובה רוצה את. ואת, אמרי לי – היודעת את מדוע, חרף כל השנים הרבות הללו שעשית בכאן עמו, אין דובה נושא אותך לאשה?”
את אחרית דבריו אמר בחרון.
הם ניבטו זה בזה, כאילו רעמה התפוצצות אדירה בחדר.
“משום שאני תימניה”, אמרה תמר בפשטות.
“את יודעת!?” התנשם איזידור. “ממתי?”
“על שאלה זו לא אוכל להשיבך במדויק,” אמרה תמר, ונעימת דיבורה מאופקת ממש. “אולם יודעת אני אל נכון מהי הסיבה שדובה אינו משיב לי אהבה, מדוע אינו נושא אותי לאשה, הגם שהוא אוהב אותי בכל מאודו – רק משום שאני תימניה אין הוא נושא אותי. ברי לי הדבר לפחות חצי תריסר שנים. לפחות מאז תמה המלחמה, מאז החלו הכל כאן נישאים ומקימים לעצמם בתי־משפחה, ורק אנו שנינו – לא…”
“אם כך, הרי שאין הוא אוהבך כלל!” קרא איזידור במחאה גדולה. “אילו היה אוהבך באמת, כלום לא היה נושא אותך חרף המשפט הקדום שבדמו?”
אילו לא היה אוהבני כלל, כלום לא היה נושא זה מכבר אחרת לאשה?" אמרה תמר.
“הרי זה מעגל קסמים, שבו את עלולה לסוב עד קץ ימיך, אומללה וחשוכת בנים!” קרא. “עזבי קיבוץ נידח זה ובואי עמי ונלך אצל זאביק! שהדי במרומים שהוא זקוק לך!”
“ואני,” שהדי במרומים, זקוקה לדובה", לחשה. “כלום לא אהבת מימיך?”
“לכי מכאן עמנו, ויבוא הוא אליך, אם זקוק הוא לך באמת. עזביהו וראינו – היבוא אליך, אם לא יבוא!” לחש בשידול גדול.
כה נתאמלל מראהו, שהיא חשה אליו, וחיבקה את כתפיו.
“רק כאן, בקיבוץ שלנו, עלולים אנו אי־פעם להתאחד, דובה ואני”, אמרה בפשטות. “רואה אתה, אשר לי בת העניים, דרכי אל הקיבוץ ואל החיים של שיתוף בכלל לא היתה מן הקשות. צעדתי בה, כמאמר הבריות, באורח הטבע. ואילו דרכו של דובה לחיי הקיבוץ רצופה היתה מוקשים ששמו לו משפחתו, עושרו ועוד משפטים קדומים, הידועים לך יפה”.
איזידור הרכין ראשו נכלם, כנאשם לפני שופטו.
“נמצאים אנו בקיבוץ שלי, וכאן אינך צריך להשפיל עינים כאשר מדברים על כך. כולנו רואים במשפטים קדומים אלה מחלה שהובאה אלינו מן הגולה, ואנו מתייחסים לחולים כיאות”, אמרה תמר בחיוך, אבל החיץ גבה עתה שוב ביניהם, ושניהם נבוכו לא־במעט. תמר אילצה עצמה להמשיך, “גם דובה יודע יפה הוא נגוע במחלה זו, והוא מכיר בה שהיא מחלה, ושואף להתרפא ממנה – והוא יתרפא! אך רק כאן!”
“עד קץ ימיך תמתיני לו, ומי יודע, אם זאביק יוסיף להמתין לך! הן ראית שהיום כבר לא סר אליך…” פתח ואמר איזידור בזעף, אך נדם באחת, כיון שדובה בא פנימה.
חמישה־עשר 🔗
“זאביק אומר שקראת לי”, פנה אל איזידור.
“וזאביק היכן הוא?” שאל איזידור.
דובה גיחך.
“יושב וממתין לכם במכוניתו”, אמר. “ביקש למסור לכם, שהוא יסע מכאן בעוד עשר דקות – על מנת שלא לחזור הנה כל עוד אני כאן – ומי שנכון להצטרף אליו, שיבוא למכונית תוך עשר דקות אלה”.
“יכול אתה להפילנו בהבל פיך!” קרא איזידור. “מה קרה, שלפתע פתאום הוא מציג לנו אולטימטום שכזה?”
“מה קרה, דובה?” שאלה תמר חרש, בעברית.
דובה הביט בה בתהיה, כשוקל מה ישיב.
“זאביק אמר לי, שמיסטר כהנא מתעתד להכריז באוזני שלושתנו מה מונע אותי מלשאת אותך לאשה, תמר כל השנים הללו, לאחר שזה עתה התודיתי לפניו על כך, בסודי סודות”, אמר באנגלית, בלא לגרוע עין ממנה. “חשכתי, איפוא, מזאביק צפיה ממושכת, ואמרתי לו בו במוקם מה הדבר המונע אותי – דבר היותך תימניה. הבחור נרעש כל כך, שמסר, שהוא הולך מיד למכוניתו; אין הוא יכול לשהות עוד במקום אחד עם שפל שבשפלים כמוני. בעוד עשר דקות יסע מכאן על מנת שלא לחזור, והרוצה להצטרף אליו – תמר או מיסטר כהנא – יבוא במרוצה, שהלא גם אתם לא תוכלו לשאת עוד, בודאי, את קרבתי המבחילה לכשיוודע הדבר… הנה, הבחירה בידכם, ללכת או להשאר”.
“ובמה תייעץ לנו אתה לבחור, דובה?” שאל איזידור קרות, וברוב ערמה הביט בחטף בשעונו.
דובה הניד בראשו לאיטו, בשלילה.
“לא אעוץ לכם עצות”, אמר במשיכת כתפיים. “אבל אם תרצו, אסיח לכם את סיפור חיי, על חייו של איש מושחת מאוד אסיח לכם, ואתם חירצו את גזר דיני – אם תשארו, אצא זכאי, אם תלכו, אצא חייב. הנה כי כן, העברתי את המעמסה משכמי לשכמכם”, הוסיף בחיוך, כמתנצל, הגם שלא ניכרה בו שום התנצלות שהיא.
“עליך לספר לנו, איפוא, את תולדותיך רק בראשי פרקים, דובה, ובדקות ספורות”, אמר איזידור ללא־רחם, וניבט שוב בשעונו.
“בקיצור נמרץ אספרם. בן עשירים משולח רסן הייתי,” פתח דובה ואמר בגיחוך. “ומי יודע לאן הייתי מדרדר, אלמלא הגעתי מתוך רעב לחברה ולהרפתקה לתנועת־נוער שדגלה בבנין הארץ בדרך הסוציאליזם, ונשתייכה להגנה, לצבא המחתרת שלנו. בתנועת־הנוער הוצאתי אמנם מרצי על דיבורים נמלצים וויכוחים עקרים עם מתנגדינו הפוליטיים, אך אף לא לרגע לא חשבתי על עזיבת בית אבא כדי להגשים בעצמי את הדברים שלשמם התנצחתי ושאותם היו מסיחים לי בתנועה ובהגנה – כל זה לא היה בעיני אלא מליצה ומשחק. אבל המשחק המושך לבש מעט־מעט ממדים גדולים יותר, מרתקים יותר, ומשכני כפל־כפליים, במיוחד כשהצטרפנו לפלוגות־המחץ של ההגנה – לפלמ”ח. הבריטים מנעו מאתנו אותו זמן עלית יהודים לארץ, והגבילו עוד יותר את התיישבותנו בה. הם שמו עצמם כמגיני הערבים, ולאמיתו של דבר חרחרו ריב ומדנים בינינו ובינם, למען יוכלו לשלוט על נקלה גם בנו וגם בם. התחלנו מכים, איפוא, בבריטים, בתחילה בהסתייגות־מה, ואחר כך, משלא נענו תביעותינו – בחזקה. גשרים ומסילות ברזל פוצצנו. התקפנו מחנות־צבא ועמדות ראדאר. טיבענו כלי שיט שרדפו ספינות מעפילים ואפילו כרתנו ברית אחים עם המחתרות הימניות, המנוגדות להגנה, כדי להכות בבריטים עמן במשותף. אזי הבריטים רדפו אותנו ביתר שאת, והמשחק נעשה בעיני עד מהרה רב־מתח מאין כמוהו ואני התמכרתי לו כשם שלא התמכרתי לדבר מימי".
דובה שף בכפותיו וחייך. הוא לא נחפז כלל וכלל לסיים. תמר לא זרזה אותו, ולא נראתה כלל כמבקשת לזרז אותו, חרף הדקות החולפות חיש, ואילו איזידור מביט הה בציפיה גדולה בדובה, אך חש משום־מה, שחייב הוא לשתוק, ואל לו אף להעיר, שהזמן הקצר חולף חיש.
“רעיונות, חלומות!” אמר לפתע דובה. “הנה אתה שומע מפי מעשיה זאת, כהנא. בפלמ”ח היו סיפורי מעשיות טכס מקודש. חיי הפלמ“ח, כיצד אתארם לך? לא היה לך דבר בכל העולם כולו שיקסום ללבך יותר מאשר ישיבת־לילה תחת כיפת השמיים, בין פלמ”חאים ופלמ“חאיות, סביב מדורה שעליה מהביל כד הקפה, בתוכה נקלים תפוחי אדמה ובצידה עופות צלויים, שהופקעו למאמץ המלחמה מן המשק הסמוך. בפיות נתגלגלו סיפורי מעשיות על ההוא שהערים על הבריטים והעביר מתחת לאפם מעפילים יהודיים מסוריה לארץ ישראל, ועל ההוא שפוצץ גשר ברבע כמות חומר הנפץ הדרושה לכך. היפלא שכל זה נראה לי אך ורק משחק? אולם סביב המדורות ההן גם הושרו השירים חדורי התקוה לבאות ונרקמו התכניות לעתיד. לאור המדורות ההן נתגבש הגרעין שלנו, שהחליט לעלות להתיישבות בגמר תקופת שירותו בפלמ”ח. עם תמר ועוד משלנו, חברות וחברים מן הגמנסיה ומתנועת הנוער העובד, נצטרפתי לגרעין התיישבותי זה, להמשיך את יעודו של הפלמ“ח, אך כל זה היה עדיין, בעיני, רק משחק! משחק מרתק מאין כמותו, ששקעתי בו עד למעלה מראשי”.
דובה הביט בתמר הקשובה אליו, וראה בפניה כמיהה עזה ועצבת גדולה.
“מה לך, תמר?” שאל ברוך, והניח ידו על כתפה.
“המשך”, אמרה תמר חרש. “המשך, דובה”.
“המשך, דובה!” המריצו איזידור, וניבט בשעונו.
דובה חייך בחשק.
“יכול אני לספר לך סיפורי מבצעים שיעצרו את נשימתך, אפילו שאין אנו מסובים סביב מדורה”, אמר בלא להחפז כלל, לדאבון לבו של איזידור. אין בו צל של ספק, שתמר תשאר כאן, אצלו, ולא תלך אחרי זאביק, לכן אין הוא ממהר, הרהר איזידור בחרדה. דובה המשיך בניחותא, “המשחק נעם לי עד לאין שיעור, אך משפחתי ראתה את עיסוקי בו בעין רעה. נשלחתי, איפוא, לחדשים אחדים לאירופה, על ידי אבי, לכאורה לעסוק בענייני בית החרושת לתמרוקים שלנו. הכרתי שם את תענוגות העולם הגדול והם נעמו לי מאוד. עם זאת אכול הייתי געגועים לארץ, לחברים, לפלמ”ח ולמבצעים המרתקים. חזרתי ושוב חייתי את חיי הפלמ"ח – קורסים, מסעות, פעולות, תגרות עם הערבים, התקפות על מתקני הבריטים, העלאת מעפילים בחוף. הצטיינתי מאוד במשחק זה, ולאחר זמן לא רב נעשיתי מפקד מחלקה, ולאחר זמן לא רב נוסף – למפקד פלוגה. המשחק החל מחריף ככל שגדל מספר אניות המעפילים שהבאנו לחופי הארץ, ככל שרבו התקפותינו על הבריטים וככל שנתחזקו תגובותיהם כלפינו – אבל היה זה עדיין משחק לגבי, רק דרך מרתקת להפליא לבחור בן עשירים וחסר דאגה כמוני להעביר את זמנו בהרפתקה טובה,.
דובה קם והחל מתהלך. לפתע עצר, ונפנה אל איזידור.
“עם זאת התחלתי להבין כי יש אנשים, שאין זה משחק או הרפתקה בעיניהם, אלא משימת חיים. הו, אני יכולתי בכל עת ותמיד לשוב לחיק משפחתי העשירה, ואילו הם, האחרים, היו בני עניים ונצטרכו להקריב הרבה דברים של ממש כדי להשתתף במה שנחשב בעיני כמשחק. הם תלו במשחק זה את כל חייהם, את כל עתידם. התחלתי משדל עצמי להתייחס בכובד ראש לעולמם ולדרכם, אבל חרף זאת, בתוך תוכי, חשתי שאין זה בעיני, אחרי ככלות הכל, אלא עדיין אותו המשחק הראשון במחתרת ובמלחמת מחתרת, במדורות ובקפה בחברותא תחת כיפת השמיים, במעפילים ובפיצוץ גשרים ומסילות ברזל. בתוכי נותרתי בן העשירים שיצא לבקש לו מעט מתח והרפתקה, ומה הופתעתי, כרבים אחרים, כאשר המשחק הזה חולל סוף־סוף את החלטת האומות המאוחדות לחלק את הארץ בינינו ובין הערבים, ולסלק מתוכה את הבריטים. כך, המשחק הביא לנו עצמאות! אולם להלכה בלבד. צבאות ערב פלשו לארץ, לחסלנו. פרצה מלחמת השחרור שלנו. הגחנו מן המחתרת לערוך קרבות בשדה הפתוח, עם צבאות האויב הסדירים. חברים החלו נופלים בעשרות ובמאות, ושוב לא היה זה כלל משחק, אלא מערכה נוראה לחיים ולמות, שהיה בה הרבה מאוד מות, ומעט מאוד מאיתנו נותרו אחריה בחיים”.
דובה נשתתק ונתהרהר לבן־רגע. איזידור כבר לא חפץ להאיץ בו. דובה התנשם עמוקות והמשיך, “בתקופה השחורה ביותר במלחמה, בין מפלות כבדות, בפלוש כל צבאות ערב לארץ, שמעתי באלחוט, באחד המשלטים המותקפים שבחזית, את ההכרזה על עצמאותנו; מדינת ישראל, זו שלשמה החל כל אותו משחק, באה סוף־סוף לעולם. המאמין אתה בלידה רוחנית חדשה של אדם?”
“דובה, עלי עצמי עוברת לידה שכזאת”, אמר איזידור רגושות. “מאז פגשתי את חבריו של בוב, היא עוברת עלי”.
“אותו יום, דומני, חציתי את הקו שבין שני העולמות – חציתי אותו על מנת שלא לחזור”, אמר דובה. “עולמי זה, הריהו תרגומם לשפת המעשה של כל אותם דברים על קיבוץ גלויות ובנין הארץ משממותיה, שדרשתי עליהם מתוך משחק בתנועת הנוער שלי, בגרעין שלי ובפלמ”ח. אני עוסק עכשיו בדברים אלה בכובד ראש גמור, ביחד עם רבים אחרים. הנני חותר עמם בצותא להגשים את יעודה של מדינת ישראל, והאמן לי, אני עושה זאת בהנאה, הגם שבעיניך חי אני בקיבוץ נידח ומסוכן על הגבול. אבל המעבר מהמשחק לחיים של ממש, לחיים שלמים, בעולם זה, המבקש לבנות חברה שלמה, מתוקנת ונקיה מכל פגם, עוד לא נשלם בי, כמסתבר… באותה נקודה ארורה של נישואין עם צבעונית, כלשונך… עוד לא חציתי את הקו המפריד. אני אשלים את המעבר, ויהי מה – אשלים אותו! מי כתמר יודע שלא נאמתי מימי נאום ארוך שכזה. לא נאמתי אותו אלא למען שתשמעי זאת מפי, תמר. אני זקוק רק לארכה, ותו לאו".
“אבל תמר אינה מצעירה מיום ליום!” התפרץ כנגדו איזידור.
“לתמר יש ברירה!” אמר דובה צוננות. “זאביק עודנו ממתין במכוניתו”.
“חושש אני שזאביק כבר הפליג מכאן,” אמר איזידור מביט על שנונו.
“תמר היתה נשארת ממילא כאן,” אמרה תמר, מישירה עיניה לעיניו של דובה.
הדלת נפתחה… זאביק ניצב בפתח.
“חזרתי”, אמר.
ששה־עשר 🔗
דובה, שהבינו ראשון, דיבר ראשון, שכן האחרים עוד דהומים היו מלדבר.
“ברוך הבא”, אמר לו, מושיט לו ידו. זאביק לחץ אותה בחשק שהפתיע כליל את תמר ואיזידור. שניהם כבר קמו ממושביהם, והיו פוקחים עליו עיניים. זאביק פנה אליהם וסח להם בחרות גמורה, “ראו, ישבתי במכונית, ומשחלפו עשר הדקות ויותר מעשר, אמרתי לנפשי, שאם אינכם באים לנסוע עמי, שאם נכונים אתם להיות בקיבוץ זה במחיצתו של רשע מרושע כדובה, אני ודאי שיכול להיות כאן. מה עוד צריך אני לומר? שאני רשע ומרושע אלף מונים ממנו?” הוסיף בגיחוך מריר.
“אינך צריך להוסיף עוד דבר, זאביק”, אמרה תמר, ושמה כפה בכפו. “פשוט, טוב שחזרת”.
“שיקחני האופל!” אמר איזידור, ופנה אל דובה, “רשום, איפוא גם אותי ברשימת החורשים והנוטרים של קיבוץ זה”.
דובה נפתע ממש, והביט בשאלה אל תמר וזאביק.
“הרוצה אתה באמת ובתמים להצטרף לקיבוץ שלנו, מיסטר כהנא?” שאלה תמר, בפליאה עצומה.
איזידור נעלב בעליל, מהטלת ספק זו שלה.
“לא נתכוונתי בדברי לדחות אותך, חלילה וחס”, מיהרה לומר תמר, “אבל חייו של אדם בקיבוץ שונים הם שוני מרובה מאורח החיים שבודאי הורגלת בו”.
“לא לעולם אהיה זר לכם ולחייכם”, אמר איזידור בחום. “מעט־מעט טועם אני את טעמכם, והוא ערב לחכי. דברים שנאמרו לי כאן, על מעשים, על בריות, על דרכי חיים, עליכם ועל בני, על בוב – לא שמעתי כמותם במקומות אחרים, ובמקומות רבים הייתי, ודברים ואנשים הרבה ראיתי והנה חושב אני לעצמי – מה התרקם כאן, קודם שבאתי ועתה במעמדי? הרי זה דבר, שעד שאינך חש אותו על עורך, ממששו בידיך, רואהו בעיניך, אינך משיג בשכלך את מהותו. אתה דובה, ואתה זאב, שהוריכם באו מאירופה, ונערה, שהוריה באו מתימן, ובני בוב שבא מארצות הברית, ואביו מולידו, שהיגר לשם מליטא, ובא בסופה של דרך ארוכה גם הוא לנקודה זו – כולנו שזורים כאן שתי וערב בפרשת תקומתו של עם שחזר למולדת שאבדה לו לפני אלפי שנים, והוא בונה אותה ונבנה בה מחדש – ובראשו אתם, חלוציו! מעכל אני תגליות אלה וחושש רק מזאת – האמנם אהיה ראוי להצטרף אליכם?”
“ראוי?” אמר דובה, “הלא כולנו צריכים עוד תיקון, ואין מקום טוב לתיקונו של אדם ממקום זה. נתקבלת, כהנא”.
וך הבא", אמרה תמר, וחתמה נשיקה על לחיו של איזידור, שעיניו כבר לחות היו למדי.
-
דַּחֲוָן – שולחן נוי קטן המשמש להגשת כיבוד. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.