– א –    🔗

שמועת-אסונו של ידידי דניאל בון פשטה כעשן-שריפה מחניק. הוא איבד רגל בתאונה.

יש שתאונה מחרידה יותר מן המוות. במוות ספוגה אי-שם הנחמה; הוא עצמו אינו סובל עוד. ורק אחר כך נזכרים בקרוביו, באשתו וילדיו הסובלים ולבסוף גם בידידיו, כלומר: – בּחוֹמלים עצמם.

אך עשן מחניק זה, שתמיד יש בו מן האימה, אימת הגורל, שמצודתו פרושה על כולנו, עשן זה הולך לפעמים, כלומר: בעיני סוג ידידים ובלבם, והופך לאט-לאט לעשן-אופיום מתוק. סוג זה הם הידידים-השונאים.

ודניאל בון הוא מאותו סוג אנשי-שלומנו שהרבה ידידים והרבה ידידים-שונאים לו. ולשניהם סיבה אחת: הוא מוחזק לאדם מאושר. איש הסֵיף (בְּצֵירֶה: חסכון בבאנק) והספר כאחד. ועל הכל: בעל מזג בדוח וגם ידו אינה קמוצה בשעת הצורך.

מהו יסוד השנאה אליו? נְקוֹט כלל זה בידך: במקום לחפש את סיבת השנאה בשנוא, מוטב שתחפשנה בשונא עצמו. גדול הוא בהרבה מספר השונאים-חינם ממספר השנואים הראויים לשנאה.

הפגישה בין ידידי דניאל בון ובין שונאיו המוסווים לרגל תאונתו, היתה דראמאתית. ידידי-האמת עמדו נדהמים ושתקו בשאלה אילמת, שהרבה פנים טראגיים לה. ואילו אויביו השתוממו, שוממו, שרקו, הניעו ראש, נדו וקוננו בכל לשון של רחמנות שבעולם. וצימוקן של לשונות-קינה אלה היה: “בכל זאת חבל עליו!”

“בכל זאת”, פירושו החבוי: על אף כל הדברים המגונים, שהם תולים בו ביניהם לבין עצמם, ועל אף משפט-הצדק, שהשיג אותו סוף סוף – בכל זאת חבל עליו.

ומכיוון שהמדבֵּר לא הבליע בחוכמה את ה“בכל זאת”, אלא שכח והבּיעוֹ בטיפשותו, שאלו אחד מאתנו:

– מה פירוש, ‘בכל זאת’?

– בכל זאת, רק כבן חמישים הוא עדיין.

השנאה והחוכמה אינן דרות בכפיפה אחת. זאת אומרת: אילו היה בן-שבעים, הרי הדבר בסדר גמור.

ומשנפרדה החבילה, משעזבו הידידים את חבורת השונאים לנפשם – פרץ מעיין הדיבּות אל אפיקו החופשי. הלשונות התחילו חוזרות על קיאן הרגיל ולמנות כרוכלים את חטאיו של דניאל בון, כאילו להצדיק עליו את הדין.

– אני אומר לכם – אמר אחד מהם בלשונה של הגזירה העליונה – אותו עניין של מכירת המגרש ואותה אלמנה זקנה, ששילמה לו ולא הספיקה לקבל ממנו את שטר-הקניה – ונסתלקה מן החיים, אותו עניין אינו חלק כל כך.

והמשכו של דבר! – אמר השני – אחרי-כן מכר אותה אדמה עצמה לבחור-חתן, שגם הוא שילם לו ולא הספיק לקבל את שטר-הקניה – ופתאום שתה רעל משום שארוסתו התחרטה מלהינשא לו!

– ואת העיקר אני יודעת – אמרה אשה, היודעת תמיד את העיקר – הוא – הוא עצמו, שפיתה את הבחורה שלא תינשא לבחור, משום שיש לו אשה בחוּ"ל, כך אמר לה!

וכוח דמיון-השקר השתולל ממש.

– אולי בכל זאת תשתקו עכשיו! – אמר אחד בעל קצת יותר שכל. – זה השפיע. וקבוצת המקטרגים הפכו פתאום לסניגורים. אמר אחד מהם:

– אם ישנם אנשים המאמינים לו ומשלמים בלי לקחת ממנו מניה-וביה את שטר-הקניה, סימן – – סימן – –.

– סימן שכל העניין להד"ם! – גמר אחר, איש בעל זקן חשוב – אדם תלמיד-חכם, בעל מזג טוב – איני מאמין בכל אותו עניין של פיתוי הנערה שלא תינשא לחתנה!

– והעיקר אני יודעת! – אמרה גברת-העיקר – רק אתמול שמעתי, שאת חצי הכסף, או חלק ממנו, החזיר לאמו השכולה של המתאבד.

– הנה! – אמר בעל הזקן החשוב.

ו“הנה” זה סתם לגמרי את מעיין הדיבּוֹת ופתח את מעיין השבחים והתהילות לראשו של דניאל בון. אמנם גם מעיין זה שרץ נחשי-ארס פעוטים, אך בעל הזקן החשוב גירש אותם לבסוף בכעין הודאה מתוך חשש גורלי נפחד:

– מי מבינינו חף מכל פשע? – אמר והחליק את זקנו החשוב על פי מידותיו.

אם נכון הוא גילויו הגאוני של פרויד, שכל זקן מכסה על דבר מה, הרי זקן חשוב זה כיסה על הרבה דברי-מה.

 

– ב –    🔗

החבורה הופיעה בבית-החולים כנאד נפוח מלא גאז-רחמנות עד כדי להתפקע. עוד מעט ולבם יעלה על גדותיו. – אך הרופא לא נתן להם להיכנס.

– עד כדי-כך רע מצבו?! – שאלו כמעט פה אחד ובפחד, שמא חס וחלילה לא יספיקו לשפוך את רחמיהם לפני החולה.

מעיין דמעותיה של גברת-העיקר כמעט שפרץ את הסכר החלש שבנפשה.

יצאה אשתו של החולה, שמעה את קול מקהלת-הרחמנים, וביקשה אותם לא להיכנס. ועל זה הפצירו בה, שתמסור לו לכל-הפחות את דבר השתתפותם בצערו. – ומשנכנסה ומסרה לו מי ומי הם, אמר דניאל בון בקול רם:

– מובן מאליו, שאני מבקש מהם להיכנס, בבקשה!

אגודת-החמלה בערבון-מוגבל נכנסה בדחילו ובפנים נעווים מגודל צער.

הפתעתם הראשונה היתה, שהחולה שכב וחייך אליהם.

פרץ אליו בעל הזקן החשוב, נפל על צוארו ונשק לו ועיניו דומעות:

– ידידי! – –

– אינני מבין אותך – אמר החולה בפשטותו הידועה – הלא אתה חשבת, שאני חוזר על איוב: ‘יאבד יום איוולד בו’, אם כן, למה אתה עושה כאילו אמרתי לך בלשון שיר השירים: “ישקני”, בשעה שאני אומר תהלים: “אשרי האיש אשר לא הלך!” – וכשהם עמדו מופתעים-נדהמים, הוסיף: – מה אתם עומדים משתאים כאחי-יוסף במצרים? גברת-העיקר, הלא את יודעת מהו העיקר! העיקר הוא – –

– אוי ואבוי לי! – פרץ מקירבה עוד לפני שהוא הספיק לגמור את אימרתו – אוי ואבוי לי! בעל מום לכל ימי החיים! – ופרצה בבכייה רמה ומתייפחת.

– ומתי אמרתי לךְ שרוצה אני להיות לכוהן גדול או אפילו לכוהן הדיוט! – ולאט לאט; עדיין אין בונים את בית-המקדש, ואפילו תוכנית אין עדיין בידי “סולל-בונה”, משום שעדיין יש פלוגתא, אם לבנותו על פי תוכנית הרמב"ם, או הר' שמעיה, או התוספת יום-טוב, ומחכים להחלטתו הסופית של שר הבינוי שלנו. אל תבכי, גם שאלה זו תסודר אם ירצה השם, לפי המפתח המפלגתי הבדוק והמנוסה. – סלחי לי, לחייךְ הימנית מלוכלכת קצת, צבע העפעפים ירד יחד עם הדמעות – – שם, שם, – – ככה. ומה עוד נשמע?

היתה דממה קשה ונבוכה, וטוב שבעל הזקן החשוב התעורר:

– אני שמח מאד – – שאתה – –

– שאתה שמח ר' גֵצִל, בזה אני בטוח! – הפסיקו דניאל בון – אתה מבין, ר' גצל – –.

בעל הזקן החשוב חשש, שמא יאמר גם לו איזה סנט-קנט, ולכן מיהר להפסיקו:

שמעתי, שמתכוון אתה לנסוע לאמריקה לעשות לך – – – הלוואי שתצליח אם ירצה השם!

– מה? – שאל דניאל בון בכוונה, כמי שאינו יודע אל מה הלה מתכוון.

– זה – – איך קוראים לו? – גימגם הזקן החשוב.

– לזה קוראים, ר' גֵצִל, שפופרת של קנה. זוהי אמצאתו של הפרופסור ר' שמעון בן חלפתא, שהיה תלמידו של רבי. היתה לו תרנגולת שנשמטה ירכה, עשה לו פרוטיזה של קנה והתרנגולת הבריאה והטילה את הביצה שנולדה ביום טוב. אמנם הפרופסור ר' שמעון ידע גם להחיות מתים ולרפא חולים באומר פיו, אך לזה אינני זקוק לעת-עתה. ומה מצב השבר שלך, ר' גצל? אל תחשוש, שבר אינו משבֵּר.

– אני מבקשת את האורחים הנכבדים – נשמע קולה של הגברת בון – הרופא רמז לי – – תסלחו לי – – אך התרגשותכם העמוקה משפיעה על בעלי – אנו מודים לכם מאוד – –

– מה פירוש משפיעה? – אמר דניאל בון – ממש מסוכן! מקובל, שכל מבקר-חולה נוטל אחד משישים ממחלתו של החולה, ועכשו צא ועשה חשבון. שישה אנשים, שכל אחד מהם יטול חלק עשירי ממחלתי. אחד את האצבעות עד הכף, השני את כף-הרגל, השלישי את השורש וכן הלאה, אני בטוח, שהדבר לא ייצא למריבה ביניכם. תסדרו לכם תור כנהוג – –

את דבריו האחרונים לא שמעה חבורת-החמלנים אלא כהד רחוק, מן הפרוזדור.

 

– ג –    🔗

אילמת התלבטה החבורה הביתה. איש מהם לא ידע, במה להתחיל לפתוח פה. לבסוף אמר בעל הזקן החשוב כמו לעצמו:

– זה! – – זה! – – זוהי חוצפה!

ושוב היתה דממה. דממה ארוכה מאוד. נאד נפוח גאז-רחמנות להתפקע, שלא הצליח לפרוק את המטען שלו. דקירת מחט פעוטה – והגאז ייצא. – את דקירת-המחט נתן אחד מהם, גמגמן, המוציא את הנשמה עד שמצליח לבטא מילה:

– צי – צי – צינ – צינ – ציני – – מנוול!

– שאני שמח, אמר לי! – רטן לו ר' גֵצִל אל תוך זקנו החשוב – שאני שמח! ומה? אני באמת – – אדם, רוצח אלמנה זקנה, מקלקל שידוך, שידוך! ושוב רוצח בחור-חתן! חתן! – – שאני שמח – –

–והעיקר! – אמר גברת-העיקר – העיקר, שאנחנו נאבד את רגלינו, כדי שהוא יתרפא! – ושאני צובעת לי את העיניים! – פיצפצה כנשוכת עקרב ועזבה אותם בלי אמירת-שלום.

1924