משתה הנשף היה בעצם תקפו. התחילה עונת המחולות. הפנים הנלהבים והעינים הלוהטות, מרוב שתּית היין ומחום הגדול, הבהיקו וזרקו זיקי אש. כל אשר באולם היה נראה כמתנועע בתוך חלום לילה מקסים. זוגות, זוגות יצאו במחולות, עלם ועלמה, עלם ועלמה, חבוקי זרוע והדוקי גו. טפפו על פני הרצפה החלקלקה של האולם הגדול והמפואר, השפוך אור אלקטרון כחלחל, תחת צלילי המוסיקה הערבה. העלמות הרעננות מלאות־החזה וחשופות־הצואר היו נשואות על פני האולם וכנפי שמלותיהן הלבנות והצבעוניות היו מרחפות באויר ונגעוּ בפני העלמים המתלהטים וחולמים, כאלו נגעו על פּניהם כנפי מלאכים צחורות. בליטת חזי הנערות ואברי גופן הרעננים והרכים מבעד השמלות הדקות, גרוּ את עיני הבחורים והציתו בתוכן אש־תאוה, שנשתקפה בברקן העז ובתנועות אברי גופם המפונקים והמרושלים במקצת.
כל אשר באולם היה תפוש אושר החיים וחלומם; כל אחד שכח את דאגות לבו וצרות ההוה, את צרכי החיים ומשאלותיהם הרבות. מה להם עבר ומה להם דאגות העתיד? אין כל חלופי הזמן לנגד עיניהם. מתקיים רק עולם יפה מלא־רעננות העלומים, צחוק השחרות, שכרון נעים של גויות־בדולח, עינים מלאות געגועים ורגעים נפלאים של מוסיקה ערבה, המשתפכת בחלל האולם, הנספגת בלבבות והמעוררת שם מאויים בלתי־ברורים.
הבחורים עוד הוציאו לפעמים מפיהם מלים בודדות בלי קשר, שהיו מלאות תשוקה נעלמה וספוגות געגועים עזים, דברי אהבה כבירה שהיתה שוטפת ומבצבצת מכל מלה ותנועה שלהם. התכַונו לפעמים להדק היטב את הגו החבוק של הנערה ולנגוע נגיעה קלה בשפתים תוך כדי מחול בלחייה או בערפה. אולם הנערות היו תפושות חלום, בלי הכרה, בלי ידיעה ברורה, ומסורות כלן אל קסמי אישוני עיני הבחוּרים ואל חלום האושר הגדול הממלא את כל הויתן.
בין מחול למחול נתבקשו מאת הבחורים אל המזנון, שמו אלא פיהן את כוסות היין המבעבע, את לוחות השוקולד האפור ואת גזרי תפחי־הזהב העסיסיים. אבל כל זה היה בלי תיאבון ובלי רוח חיים; הלא הכל טפל לגבי העיקר הגדול של הנשף: סוד האהבה ושכחת־ההויה; צליל זר בהרמונית החיים שמסביב; יקיצה קטנה מתוך החלום המתוק שהן שקועות בו…
ופתאם עבר רעד בגוית נערה אחת. מבעד וילון החלון נראה פס כסף חורור מעבר שמי המזרח, ואיזו נעימה של חול התגנבה ללב; הרגשת חולין תקפה את הנפש, שהעיבה מעט את אושר העלומים. וכאלו היה הוחלט בין כל הנאספים רעשו עוד יותר טפופי הרגלים בעת המחולות ונגינות המוסיקה השתפכו ביתר עז בחלל האולם בכדי להשכיח את עש־ההכרה שהתפרץ פתאם אל קן־האושר לעשות בו שַמות. הבחורים הדקו ביתר כח את גויות הנערות, כאלו היו מרגישים, כי עוד מעט וגז החלום הנפלא ופסקה שירת האהבה…
אבל כבר נגזר על החלום שיפסק. פס הכסף הלך הלוך ורחב, הלוך והתפשט על פני השמים ובוקר חור נראה מבעד החלון. קור עבר בבדי עור המחוללים. פני הנערות כאלו הביעו בקשת־רחמים על עצמן ושפתותיהן הקטנות והדקות נתכוצו בעויה מרה:
– האמנם נפסק החלום?
והמחולות הלכו הלוך וגדול, הלוך וגבור. המוסיקה נגנה איזה מַרש בצלילים מרעישים והומים, ולקול הצלילים המעודדים והמחזקים שירת מחצצרים המלוה את הפורשים למלחמה, סבבו המחוללים בשורה ארוכה וישרה, שנים שנים, איש ואשה, את האולם הגדול, בקומה זקופה, בנטית צואר, בהבלטת החזים וברקיעת רגלים על הרצפה, לאות מלחמה נגד עש הספק שבצבץ בלב… ומחוץ כבר נשקף בוקר בהיר וקריר. והתערבו אורות האלקטרון ואור הבוקר עם ברק עיני הנשים ושמלותיהן הצבעוניות, והיה כל זה כל כך מקסים ונפלא, כאלו היו חולמים בהקיץ והוזים לאור היום…
אך סוף סוף עיפו מהלחם נגד אור היום שהלך הלוך וחדור, הלוך ובצבץ מכל צד ופנה עד שמלא את חלל האולם, המשרתים כבו את האורות ונראה אור הבוקר בכל בהירותו ופיהוק קל וליאות מפונקה אחזוּ את הנאספים. כל אחד נשאר יושב על מקומו מבלי דבר דבר, מתבישים מעט על קלות־הדעת וחופש התנועה שהיו אחוזים בהם במשך הלילה ונמנעו מלהביט איש בעיני רעהו. עכשו נראה כי באולם שורר אי־סדר. הכסאות הם הפוכים, תקועים זה בתוך זה ונצבים כפירמידה גבוהה; על הרצפה נערמו ערמות של קליפות תפוחי־זהב, מעטפות צבעוניות של שוקולד וסוכריות. נדם שאון המוסיקה וכלי־הזמרה היו מונחים מן הצד בלי רוח חיים. הוילונצ’ילה, שלפני שעה קלה לקחה לבבות בצליליה ההומים והנוגים עד לדמעות, עמדה עכשו נשענה אל כותל קר דוממה ומתה מיתת נשיקה… והמזמרים אף הם ישבו עיפים על הבמה מקופלים בתוך עצמם באחת הזויות ומנמנמים. זקן החבורה, המנגן בּבּס, ישן שנה עמוקה והוציא מקרבו נחרוֹת־אף עבות ושורקות, שלא הפליאו כלל את הנאספים. איזו קרירות נשבה באולם והנשים רעדו רעידות קלות מתחת לחולצותיהן השקופות.
בפנה חבויה ישב האוהב, שלפני שעה היה לבו מלא אהבה, כלו נתון בתוך אותו החלום המזהיר של קסמי הנשף ברקדו עם בחירת לבוֹ, בהזינו את עיניו בעיניה החולמות והיא משיבה אהבה אל חיקו – ועתה ישב מרחוק כאָבל והביט בפניה בשויון־נפש. האמנם זאת היא שאהבה נפשו? הלא היא נשתנתה כלה! חלפה הגמישות מגופה וחלף קסם העינים ולפניו בריה יגעה בלי תנועה וחן..
בפנה אחרת ישב לו הבודד, שבמשך שעות מספר שכח את צער בדידותו ואת עקת המציאות המרה והיה שקוע בתוך שכרון נעים בחברת אנשים עליזים ועלמות עדינות, בתוך אותו השכרון שהיה מחמם את לבו הקר וממלא אותו געגועים נסתרים וחלומות־ילדות טהורים, שב עתה למצבו הקודם. הבדידות אכלה אותו. מה לו פה ומי לו פה בחברת האנשים הזרים האלה? על פי מקרה בא הנה, והנה עבר המקרה והוא מצא את עצמו שוב בודד בתוך החברה, יחיד בעיר הגדולה, זר בין חומות־האבן הקרות ויושביהן בעלי לבות האבן.
וכמו לפתע נראו פנים מקומטים קצת אצל מקצת הנשים העדינות, גידים כחולים תחת העינים העיפות, בְּליל שָׁמן ולח על הפנים מן הפוך הכחלחל, שהתערב עם הזעה ונשמעו פיהוקים קלים שנפסקו באמצע על ידי שימת יד לפה. איזה צער אלם התגנב ללב. כל אחד נחפז אל חדר־הבגדים למהר לשוב הביתה; כל אחד בפנים רצינים ומעט מרוגזים. כל תנועה קלה ואי־נמוסיות שכיחה מצד השני הרגיזו אותם. דומם יצאו מן הבית, מבלי דבר דבר, כאלו לא חפצו לחלל את מעט הקודש שנשאר עוד בלב. נזכרו סכסוכים קלים שקרו בעת המשתה והמחולות, התאונניות קטנות ותרעומות שונות ונעורה בלב מעין שנאת חנם איש לרעהו.
בחוץ כבר היתה תנועה. מרכבות אחדות נסעו הלוך ושוב, אנשים בודדים נראו ועקבות השינה על פניהם. האויר היה קריר ומלא טחב. על הלב העיק עצבון. פה ושם נראו עוד קבוצות של האנשים, השבים מן המשתה, שפרשה כל אחת לצד אחר ולרחוב אחרת, ואחרי־כן נמס הכל ונבלע בתוך רחובות העיר.
גלגל היום התחיל מנסר בעולם. החול שב למהלכו הרגיל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.