רגינקה היא בת יחידה להורים עשירים, אישון עינם ושיחתם כל היום. כל מטרתם בחיים הם רואים בה ולוּלא היא איזה טעם ואיזו תכלית להחיים. האב טרוד בדאגות הפרנסה כל הימים ונתון בסבך עסקים רבים ושונים; האם טרודה בעניני הבית והמטבח, באריגה, תפירה והכנת האוכל, והכל – לשם בתם יחידתם.
לרגינקה חדר מיוחד מקושט ומיופה, אשר קירותיו וכל רהיטיו משוחים בצבע מבריק לבן. על הקירות תמונות יפות נתונות בתוך מסגרות לבנות ותוכן התמונות תמים ורך כל כך. דמעת אם על ילדה החולה, נחת מבנים, אהבת האח לאחותו הקטנה, מנוחת־בית של משפחת פועלים לאחר שוב האב מעבודתו בערב וכדומה מן התמונות המשרות על הלב מנוחה פנימית. ליד החלונות עומדים עציצים מלאים פרחים, שרגינקה בעצמה מטפלת בהם להרטיבם בוקר, בוקר במים ולהוציאם החוצה בעת שהגשם יורד. על אחד הקירות תלוי כלוב סרוּג חוטי־ברזל ירוקים ובו קנריה יפה, שרגינקה מאכילתה ומשקתה, ולאות תודה מציפה הקנריה את החדר בכל בוקר בצפצופיה הענוגים והמסולסלים. ליד כותל אחד – פסנטר מבריק, שרגינקה לומדת לפרוט עליו. הספרים הנמצאים בחדרה ואשר היא קוראה בהם מלאים גם הם תוכן רך ומשפחתי, הממלא את הלב רגשי רחמים לכל הנמצא בעולם. לה גם מחנכת צעירה, העוזרת לה בהכנת השעורים לגימנסיה, בפטפוט השפות הזרות והמלמדת אותה לפרוט על הפסנטר. והאבות, ביחד את המחנכת, מקדישים הרבה זמן לחנופה ודואגים לה לעשותה מאושרת בחיים.
רגינקה היא בת שלש עשרה שנה. היא יודעת כבר את ענין החיים אשר נתן אלהים לבני אדם, מעט מפי השמועה ומעט מן הקריאה בספרים. היא מפותחה בגופה למדי, אבל השקפותיה על העולם הן השקפות ילדת־תוֹם. החיים טובים ונוחים ואין ענן שיעיב את שמיהם; מה שיש בעולם טוב ויפה, נעים ומועיל וסדרי־החיים צדיקים וישרים; ההורים דואגים תמיד לשלום בניהם, ואם יש יתום בעולם, הלא כלם מרחמים עליו ומטיבים אתו באשר יתום הוא. היא רואה אמנם ברחובות העיר עניים פושטים יד לנדבה, אבל ראשית, הלא אי־אפשר להעולם בלי עניים ושנית, לולא הם, העניים, לא היה מקום לעשירים להראות את נדיבות לבם. כל אלה האבות והאמהות, אשר את בתיהם היא מבקרת בבואה אל חברותיה, הם טובים ונוחים ופניהם נעימים כל כך בדברם אתה. החברות והחברים בגימנסיה גם הם כלום סימפטיים. החברות מטיילות אתה ארוכות וקצרות, מוסרות לה את סודותיהן בקטעי מלים, בקוצר רוח וברב ענין… והחברים רובם אמיצי־לב, בעלי־מרץ ומעיניהם נשקף עוז ואומץ רוח. היא יודעת כבר, כי לא החסידות מביאות בחרטומיהן את הילד מן השמים… וזה אמנם מגרה ככה את תשוקתה, נותן טעם מיוחד לחיים, חומר רב לחלום חלומות בהקיץ ומשוה איזה חן מיוחד על הספרים שהיא קוראה.
סדר יומה קבוע זה שנים מספר: אכילה, בקור בגימנסיה, הכנת השעורים, קריאה, נגינה ושינה. כאשר מזג האויר טוב נוסף על זה גם טיול. רק לעתים רחוקות לרגלי איזה מקרה יוצא מגדר הרגיל, בא שנוי בסדר יומה זה. וכך שטפו להם החיים השקטים יום אחר יום, יום אחר יום. ובמשך הימים האלה גדלה הילדה ופרחה ותהי לנערה פורחת, עם שתי צמות יורדות על שכמה ונפש יקרה ונדיבה לשמחת־לב הוריה ולתפארת כל רואיה.
אני הייתי מבאי הבית הזה, באשר הוריה היו ממיודעי זה שנים רבות. ובבואי שמה רגיל הייתי לסור גם אל חדר רגינקה ולדרוש בשלומה. ותמיד בהכנסי לשם, הרגשתי כאלו עטפו אותי כנפי מלאך טוב להגין עלי מפני פגעי הזמן האכזריים; הרגשתי את עצמי שם כמתחת סנורה של אם רחמניה. אויר חדרה היה נותן בלבי את השלוה ואת מנוחת הנפש.
אני, אדם עומד בחצי ימיו, מלא ספקות והרהורים, שרבות כבר שבעה נפשי עמל ותלאה במשך שנות חיי, שכל אלילי נשברו לעיני אחד אחד והרוח נשא את חלומות נעורי – הייתי אוהב לבוא לחדרה השקט ולהביט אל עיניה המלאות שלות רוח ובטחון בחיים… עיניה התמימות והטובות, כשהיו מביטות עלי, היו משרות על נשמתי איזה שקט עָרב. וגם לבי אני נהפך ללב ילד בלי חשבונות רבים. היה במבט זה רוך של קטיפה ולטוּף נעים של אצבעות אֵם רחמניה או אחות טובה.
ותמיד, בכל מקרה ופגע, בכל אשר היתה בי יד הזמן לרעה, כאשר הכזיבה את תוחלתי האחרונה, הייתי אץ לבוא אל חדרה, למצוא שם נחומים ומרגוע לנפשי הרצוצה. עיניה היו לי למקור חיים חדשים לימים יבואו.
פעם אחת באתי אליה בדמדומי יום סתו בהיר. קרני השמש הגוססות חדרו עוד רגע בעד החלון אל החדר הקטן, הזהיבו את עציצי הפרחים אשר ליד החלונות, הקרינו את דמעת עיני האם אשר בתמונה שעל הקיר ואחר נעלמו ואויר החדר נעשה עטוף צללים קלושים, המשרים על הלב רוח תוגה קלה. הבטתי לכל עבר ואת פני רגינקה לא ראיתי. אחר מצאתיה שוכבת על הספה שקועה במחשבות. היא קמה ממקומה וקבלה את פני באותו השחוק הנעים המרחף תמיד על שפתיה העדינות, אבל איזה עצבון רך היה מהול בשחוק הזה. קצות השפתים התכוצו לעויה מרה ובמבטה היה איזה צער אלם וחרישי. הרגשתי תיכף כי רוח אחרת היתה אתה.
מבלי משים נתקל מבטי במחברת הכתיבה שהיתה מונחת על השלחן ובה ספור בשביל הגימנסיה, שתכנו היה: בבית־ספר למדו שתי חברות, תלמידות צעירות, אחת בת עשירים, לבושה הדר, אמונה עלי תולע, יפה ובריאה, והשניה בת עניים, דלה וחלשה, חורה וחולנית. תלמידי המחלקה היו מבקשים את קרבת בת העשירים ולבת העניים לא שם איש לב. ביום טחב אחד הצטננו שתי החברות וחלו. כעבור שבוע ימים מתה בת העניים ובת העשירים קמה ממטתה בריאה ושלמה והלכה ללוות את חברתה לבית עולמה, כשהיא לבושה שמלה שחורה ויפה לסימן אבלות…
מבלי שאל את פיה הבינותי, כי הכרת המציאות כבר נגעה בנפשה; העולם חדל להיות בעיניה שעשוע־ילדות, שהכל בו טוב ויפה ומתוקן; עיניה נפקחו לראות את תהום החיים אשר לפניה…
היא בגרה…
בפי לא היתה מלה לנחמה ביגונה. ברכתיה לשלום ואצא את פני הבית.
ובלכתי ברחוב תקפני יגון נורא. צר היה לי על מות חלום־הילדות של הנערה ועל חורבן מקלטי האחרון. הליטותי את פני באדרתי וחשתי פתאם בסבל השנים המעיק בכָבדו על שכמי…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.