יום־קיץ מזהיר בּעולם. מעל חודי המגדלים ומדרוני הכפות של בּתי־התפלה השונים וגגותיהם המצופים מתכת מבריקה, נתּזו רבבות ניצוצות־אש ואבק־זהב, שהתערבו עם עמודי אבק־הזהרורים, שהתרוממו מאדמת הרחובות השוקקים מהמוני אדם רב. נצנצו באויר העולם זכוכיות השמשות בהפתחן לנוכח זהרי השמש, שיש כתלי הארמונות, צבעי עשת האוטומובילים, ברק־השחור של המרכבות הדוהרות, צבעוני הסוככים שבידי הנשים הצעירות, עתרת הגוונים של אבני־החן, תכשיטי הכסף והזהב שבחלונות־הראוה ולהבי הפרחים בידי המוכרות בצדי הרחוֹבות. הקריה היתה מלאה רעש ותשואות משפעת המטילים, ההולכים לתומם ולרגלי מסחרם, מצריחות האוֹטומובילים, מצלצול הטרמים, מחצוצרות הפרשים של מכבי־האש ומכל שאונו והמונו של מיליון האוכלוסים, הממלא את חומות הקריה, רחובותיה ושווקיה עד אפס מקום.
השלטים הגדולים והמוזהבים של בתי־המלון המרובים, בתי־הקהוה המפוארים, בתי־הקינו והתיאטרונים ושאר מקומות החשק והתענוגים משכו ברשתם את העוברים ושבים וקראו להנאת החיים. האותיות הגדולות, הבולטות והמזהירות, הכריזו על סער החשק ותסיסת הדם באברים. מתוך בתי־קהוה השרוים באפלולית נעימה, עולה ריח הקהוה החריפה והנעימה כאחד עם ריחוֹת הבושם של הנשים העדינות וקרירת השיש הלבן של השלחנות הקטנים, עיני עלמות־החן, המטופפות על המדרכות, בחולצותיהן השקופות ובתנועות אבריהן הגמישות, בוערות בברק לוהט וקודח. ריח גזרי־העץ, המשובצים בתוך רצפת הרחובות והמרובּצים בקלוחי מים, עולה באף ומגרה את עורקי הנחירים לעטישה. נערות צעירות, מתוקות ורעננות, עם ספרים ומחברות תחת בית־שחין, בפטפוטי מלים צוהלות ובתנועות־חן נחפזות, מטילות ברחוב. מלצר בית־קהוה, גלוי־ראש ולבוש סינר לבן, נושא בידו כוס־טה אדומה על טס־כסף נוצץ, מתהלך ליד קירות הבתים על המדרכה ונעלם בדלת חנות לקונפקציה של נשים. עלם ועלמה הולכים צפופים וכף־ידה הקטנה והענוגה מהודקה בתוך ידו הוא. מי־הסודה שבכוסות־הזכוכית, המושמות בתוך ספלי־כסף אצל עגלות־היד שעל פרשת דרכים, מפעפעים ומעלים אבעבועות פורחות ואדים תוססים. עלמות עדינות מחוטבות הדר, העומדות בתוך דלתות־הזכוכית הגדולות של החניות, מתחרות עם פסלי הנשים העשוים חומר והבּוּבּוֹת הגדולות, העומדים לראוה בתוך חלונות בתי המסחר לתלבושת נשים.
בפנת אַחד הרחובות המפולשים וההומים מאדם רב נזדקרו ונתעכבו בעצם מרוּצתן שפעת כרכרות, מרכבות, אוֹטובוסים, אוֹטומובילים, אוֹפנַים ושוּרה ארוכה כנחש עקלתון של טרמים וגם המוני אנשים אצים ורצים, הולכים לרגלי עסקיהם וסתם סקרנים. החיים עמדו בעצם זרמם, מבלי לפנות ימינה או שמאלה. זה אל זה שואלים, זה לזה תמהים, ופתאם נודע הדבר: ברחוב הארוך, החוצה את זה, עוברת שורה ארוכה של עגלות־צבא בעלות־אופנַים מלאות ארגזי־כדורים, חציר לבהמות ושאר תשמישי צבא בשביל המחנה הנלחם לא הרחק מן הקריה. שעת מלחמה בעולם והאויב כבר עומד ליד הדרכים המובילים לשערי הבירה. בעצלתים מתנהלת שורת עגלות־הצבא, מאובקות ומלוכלכות, בחריקת גלגליהן היבשה והצורמת, בדפיקת פרסות סוסיהן המסומרות, סוסי סיבּיריה הקטנים והעבים, בעלי זנבות קצרים, שפקעת־שערות עבותות ברגליהם, ליד פרקי העצמות, ועל העגלות עברו רב של חיילים, ילידי ערבות רוסיה הגדולות, בני קלמיקים, קירגיזים, בּוּריַטים, טטרים, מולדבים ואוּקראינים, לבושים בגדים קרועים ומטולאים, בעלי פנים עיפים ומורגזים ועינים חרבות ועששות. הרכבים, מנהלי הטרמים, השופֵרים הרוכבים על האופנַים והנוסעים בכרכרות, רוגנים בלבם על החילים המתנהלים לאטם, החוסמים עליהם את הדרך ומפריעים אותם במהלכם. העינים סוקרות למרחוק, לקצה השורה, לראות, אם היא הולכת וקרבה לקצה. ובראותן, כי אין קצה לעגלות ואין סוף לחילים, הן מתמלאות רוגז והפה רוטן ונוהם.
בין שפעת המרכבות, שנדחקה ועמדה בלי זוע ממקומה, היתה מרכבה אחת מהודרה בעלת אופני גומי רך, חבושה לשני סוסים אבירים, ובה איש ואשה, צעירים לימים, אַרנולד ולוֹטה, לבושים הדר, מבושמים, הלוּמי תאוה עצורה כאנשים עברם יין. הם נסעו עתה לסעודת מרעים, שנערכה באחד האולמים של בית־המלון הנהדר “אימפּריַל”. היא ישבה מכוָצה בפנת המרכבה הרחבה, נרעשה והוזה, קצות כתפיה רועדות ואשכלות שדיה מתרוממים, פניה נתונים בתוך צרור פרחים שבידה, והוא, שכור־חשק, פניו מָפנים אליה, עיניו קודחות באש תאוה, נשימת אפו לוהטת ופיו מציף אותה המוני פרַזות, מחמאות ושפע דברים רכים וממוזגים בתוגת־אהבה. הוא לא ראה דבר ולא שמע דבר, אלא כולו היה שקוע בתוך עיני־התכלת המאירות והמתוקות אשר לבת־זוגו ואל הנפש האהובה והעדינה, המבושמה והאורירית, הנשקפת בחטוב אבריה הענוּגים מתוך האטון הדק והקל, היושבת בעומק הפנה האפלולית של קטיפת־השחור, כחולמת בהקיץ, לקולות הלמות פרסות הסוסים הרתּמיות ותעופת העדנה של האופנים הקלים. אך פתאם – והנה חדלה הדפיקה הנעימה והרתּמית של פרסות הסוסים על רצפת אבני הרחוב. הוא הציץ החוצה ולעיניו נראתה שורת עגלות־הצבא, החוסמת את הדרך, והמוני המרכבות והכרכרות ושלשלת הטרַמים, מבלי מוצא מן המצר. כמקיץ מחלום הביט סביבו בעינים אחוזות קוּרי־הזיה, הוציא מתוך כיס בגדו את שעון־הזהב שלו והנה כבר הגיעה השעה הששית, השעה המיועדה לפתיחת המשתה. הוא נתמלא חמה עזה, קם ממושבו, ירד מעל המרכבה, צעד על הרחוב שנים־שלשה צעדים, מבלי מצוֹא לו מקום־מנוחה, רטן בפיו, באותו הפה, שלפני רגע זרמו מתוכו המוני מלים מתוקות מלאות רגשי־אהבה כבירים, ופלט קללות נמרצות לתוך אויר העולם. הוא חשב מחשבה לעזוב את המרכבה וללכת רגלי, אבל בהשליכו את מבטו לפנים ולאחור, ראה, כי נתון הוא כבתוך פקעת חוטים סבוכים. הוא העמיד רגל אחת על שלב המרכבה ואת השניה על אדמת הרחוב, ובמצב כזה עמד שעה ארוכה מלא רוגז אין־אונים. לרגעים הביט על שעונו ועיניו חשכו לראות, כי העת חולפת במהירות ושהוא כבר אֵחר את מועד פתיחת המשתה. הנה השלך השליך את כל יהבו על הנשף הזה; לאחר נפתולי־אהבה במשך ימים רבים ללא־הצלחה עלה בידו סוף־סוף לקנות מעט את לבה; הוא מרגיש, כי בימים האחרונים היא, לוטה, הולכת ונמשכת אחריו, והוא קוה, כי היום, בעת המשתה, יעלה בידו להגיע למרום גדולתו ולקחת את לבה, והנה – מפריע שלא פלל לו כלל!… הוא עומד ומביט אל החילים היושבים להם במנוחה מאוּבּנת על עגלותיהם, מלוכלכים מרפש ואבק, אפּטיה שפוכה עליהם וצל המות נשקף מעיניהם, ולבו מתמלא זעם. הנה הם, הם, המביאים נעימה זרה לתוך חלום חייו, דיסהרמוניה לתוך נגינת האוֹשר, טוֹן עכור ודלוּח לתוך הקטיפה הרכה של עיני־השקד אשר לבחירתו.
בית־המלון “אימפּריאַל” היה בנין ענק נהדר בן שש קומות מלא מאות חלונות. הבנין עמד איתן בכבודו ומשאו ובברק השֶׁלט הגדול, התלוי למעלה ומכסה את רוחב כל החזית ומכריז באותיות־זהב בולטות על עושר החיים ושפעת התנועה אשר בקרבו. חדריו ותאיו הרבים הכילו בקרבם המון רב ומגוּון מכל ארץ רוסיה הגדולה והרחבה וגם מארצות אחרות. ערב־רב של פרצופים ומיני בריות משונות. כל תא ותא היה מסתיר בקרבו מאורעות ומקרי־חיים שונים ומיני בני־אדם עם מאוייהם המרובים: סוחרים רוסים מכל המינים, הדתות, השבטים והגזעים של ארץ זו, פקידי־צבא גבוהים ונמוכים, להקת משחקים נודדים, סטודנטים, סופרים, קורספּונדנטים משדה־המלחמה, זונות, תּירים, קבלנים, הולכי בטל, המון נקוד וטלוא. בין התאים האלה היו גם אוּלמים אחדים, רחבי־ידים, שהיו נועדים לסעודות מרעים, משתי־שמחה, נשפי־חשק וכיוצא באלה. הפרוזדורים הארוכים והאפלוליים למחצה, שהיו מוארים באורות אלקטרון קלושים, שוקקוֹ מהמוני אדם צועדים על המרבדים הרכים, הפרושים על הרצפה והמדרגות. פעמוני הטליפונים צלצלו בכל עבר בלי הרף. המרימה התרוממה וירדה חליפות עם קהל רב וכבוּדה רבה. עולם קטן התכנס לתוך כתלי הבנין המוצק הזה, שעמד בכל־זאת קר וקופא בכובד משאו, מבלי תת לאיש מן החוץ להציץ מה שנעשה בתוך עשרות חדריו, תאיו ואולמיו. עם התחלת המלחמה קם רק שנוי קטן: מטעם השלטון החרמה כל הקומה הראשונה ונועדה לבית־חולים צבאי.
בּשתי שעות אֵחר הזוג לבוא למשתה־השמחה. השמש כבר החלה להתקרב לצד מערב. אבק החוצות התעבה ביותר לרגלי המוני הכרכרות, המובילות את נוסעיהן אל גני־הטיול ושדרות־העצים אשר מחוץ לעיר. מגדלי הארמונות ובתי־התפלה בערו עוד באש, בשעה שבתוך בתי־החומה כבר השתרר צל נעים. השעון הגדול, התקוע בחומת בית־המלון, לנוכח המבוא, הראה את השעה השמינית. אבל מאחר שגם אורחים רבים אחרים, שנסעו בכרכרות או בטרמים, אחרו אף הם לבוא לרגלי אותה הסבה, החלה הסעודה זה לא־כבר.
המשתה היה ערוך בטוב־טעם וחן. השלחן הגדול, שעמד באמצע האולם לכל ארכו, היה מלא מאכלי־תאוה שונים, מיני מאפה, בקבוקי יין ישן, כוסות מבריקות, טסים מלאים פירות־הנגב, ממתקים ומיני סכּריוֹת ושוקלדיות יחד עם פרחים חיים וגבעולי צמחים בעלי צבעים שונים, ריח המאכלים התערב עם ריח הפרחים וריחות הבשמים והתמרוקים של הנשים למזיגה אחת. בפנות האולם עמדו דרגשים קטנים, נועדים לישיבת “זוגות” מרופדי קטיפה אדומה, ולמראשותיהם עמדו תמרים תקועים בתוך דליי־עץ ענקיים שהיו מאהילים עליהם כחופות ענפים ירוקות. מעל לתקרה השתלשלו וירדו מנורות ברונזה, שהתיזו ניצוצות זהב ואש בהשתפך עליהן קרני השמש השוקעת, והן התחרו עם הפנינים, הברילינטים ושאר אבני־החן של הנשים, עם זיקי האש השחורה או הכחוּלה של עיניהן, עם צבעי שמלותיהן הרכות, האוריריות והשקופות, ועם שחור הפרַקים המתוחים של הגברים הצעירים.
המסובים אל השלחן ישבו בנעימות רבה, כששחוק־החן אינו סר מעל שפתותיהם, איש ואשה, איש ואשה, כל אחת חוסה בצל הקוַלֵר שלה, היושב נכוֹן לעזוֹר לה בכל רגע ברב או במעט, לשרתה בכל מיני שרות, כאלו אין לו בעולמו דבר, אלא לעמוד לפניה כעבד לפני גברתו ולהנעים לה את השעות הללו שהיא יושבת בחברתו. הפה ממלל מחמאות, העינים סוקרות בסקירות ערמומיות, המשתמעות להרבה אנפין, כף־היד הימנית, מלאה כל מיני מתיקה, מוּשטה לעבר פניה בבקשה שתואיל לטעום מעט, וכל זה מלוּוֶה בשחוק מצלצל, מעוּשה קצת, המתפרץ פעם בפעם מפיות הנשים. נשמעה הוצאת הפקקים מתוך בקבוקי היין, מזיגת המשקה לתוך כוסות הזכוכית והמתכת, המשמיעה צלצול רתמי כצלילי טפות נשפכות לתוך חבית. הראשים הלומי־יין, השפתים שמנות ואדומות, העינים נוצצות בברק מיוחד, הדבורים שוטפים בקלות והם מלאים ברק ניבים נאים, פקחות לטוּשה והלצות קולעות אל המטרה. מדברים מעט רכילות ולשון־הרע על חשבון אחרים, על מקרי היום ועל עניני המשפחה של פּלוני ואלמוני. בין המסובים יושב גם ארנוֹלד ליד בת־זוגו, נרגע כולו, שקוע בים העדנה, הרכות והלטיפה החמה אשר מסביב, שואף את צלה של אהובתו וטובל את נשמתו בצחצחות העדן של עיניה הכחולות והמתוקות.
החמימות בחדר גדלה. פותחים את החלונות, הפונים אל הרחוב, וזרם אויר מתפרץ אל תוך האולם. זוגות אחדים קמו ממקומם, נגשו אל החלונות לשאוף אויר צח ולעיניהם נגלתה פּנורמה נהדרה של מרחביה, שבה מזדקרים שפועי גגות־בתים, ארובות־עשן ענקיות, מגדלים גוֹטיים וכפּות רומניות של בתי־התפלה השונים, וכל אלה מוזהבים בזהב קרני־השמש האחרונות. בקצה האוֹפק הרחוק רוקדות באויר אשים קטנות, מזדקרות לשונות־אש כחזיזים, משתלהבות ודועכות, והדים עמומים ועבים באים ממרחקים, כהדי רעמים מתגלגלים. פתאם נזכרו, כי אלה הן יריות כלי־התותח משדה־המלחמה, הנמצא לא הרחק מן העיר. פתאם נשמעה צריחת אוֹטומובּיל, הרץ ממרחק ובא ומתיצב לפני בנין בית־המלון ליד דלת הבּיאה של בית־החולים הצבאי. הוא בא במהירות הברק, כשהוא כולו מאוּבּק ומעוּפּר, נושם בכבדות וצורח באדי־קיטור של בּנזינה, ועל כרסו מצוּיר צלב אָדוֹם גדול. דלת האוֹטומובּיל נפתחה במהירות ושני סניטרים ירדו מעליו והוציאו מתוכו, על אלנקה, איש־צבא חוור־פנים כמת, חבוש בתחבשות לבנות, שפּה ושם הן ספוגות דם, נעלמו בתוך פתח בית־החולים, וכעבור רגעים מספר שבו עם האלנקה הריקה, נכנסו לתוך האוֹטומובּיל, סגרו את דלתו, הרכּב סובב בּגלגל, האוֹטומובּיל נע ממקומו ברעש ובענני־קיטור ונעלם בתוך רחובות הכרך. אך כעבור רגעים מספּר והנה בא שני, וגם הוא פלט מתוכו איש־צבא ואחריו שלישי, רביעי וחמישי, שפּלטו מקרבּם גם אנשי־צבא פשוטים וגם אופיצירים וגם ראשי־צבא…
קמה דממה קלה. המציאות באה וטפחה על הפנים. קרירות עברה בעצמות. הפנים נתארכו והעינים הביטו מבט ממושך לתוך נקודה אחת. השאון באולם נדם, בלב כל אחד רעדה איזו נימה נסתרת. אך כל זה היה רק רגע. אחד הנאספים פתח בהלצה על חשבון המלחמה, השני ענה גם הוא את חלקו, ובא השלישי והתערב ביניהם. השיחה נעשתה שוב שוטפת כבתחלה. בין־כך ירד היום. בזויות החדר שררה אפלולית. אחת הנשים נגשה אל הפסנתּר, העומד בפנת האולם, העבירה עליו את אצבעותיה הקלילות ובתוך האולם השתפך מטר צלילים ערבים ונוּגים. בלב כל אחד התחיל תוסס פתאם איזה רגש סנטימנטלי גנוז, שבקש לו מוצא. גזו החוּלין שבסעודה ואת מקומם לקחו געגועים כמוסים, שטוּפּחו במסתרים, במעמקי הלב. בנות־החן התרפקו על בני־זוגן התרפקות עיפה ונעימה, עוָיה מתוקה־עגומה עברה על שפתיהן ובמבט עיניהן דלקה משאָלה לא־ברורה. ומבּלי משים התרוממו זוגות אחדים ממקומם ויצאו במחול, מתחלה ברגלים כושלות ובתנועות יגעות, אבל מעט מעט חלף הרפיון וזוגות המרקדים היו נשאים על־פני הרצפה החלקלקה כמרחפים באויר. הידים מהודקות, כתף נוגעת בכתף, וזרם כביר תוסס באברים. האפלולית באולם מתגברת ובתוכה נשפכים לחשי־סודות ורמזי־אהבה, הנאמרים בחטיפה, אגב־רקוד, על אזני בנות־החן. הפנים מתלהבים, העינים מבריקות, צלילי מנגינות הפסנתר חודרים עמוק ללב וכל האולם מסתובב סבּוב רועש ופראי. הזוגות העיפים מרוֹב המחולות פורשים לצדדים ושוקעים לתוך דרגשי הקטיפה הרכה שבזויות האולם, וחבוקים ומהודקים, עיפים ובלי־אונים, צונחים ראשים בעלי תסרקות גבוהות ומבושמות על כתפי גברים, וגופים חמימים, רכים וריחניים, לתוך זרועות מהדקות וידים מחפּשות באוֹפל. גם ארנולד ולוֹטה בין המחוללים. הוא משתמש בהזדמנות זוּ ושופך את רחשי לבו באזני בת־גילו, מבּלי שוּם מחסום לפיו. הוּתּרה הרצועה, היין מפעפע בּאברים והפה ממלל רברבין. ופלא: אותם הדבּורים, שהיו ככה קשה לו להוציאם עד־עכשו במו־פיו ולהעבירם על דל שפתיו, שוטפים להם עכשו כה קלים ופשוטים. הוא צולל בים האושר. מי ידמה לו ומי ישוה לו. הוא מרגיש, כי צד את לבה לאהבה; היא כוּלה ברשותו. שפתיו נמשכות, כּבלי משים, אל גומות־החן שבלחייה ואל שפתותיה השושניות, אבל איזה הסוס קל עולה עוד בלב, לנסיון האחרוֹן הזה. הוא מבליג על יקוד אהבתו, מתחזק בכל כּוחו, כשלבו הולם כהלמות פטישים. ופתאם – הָדלקו מנורות־האלקטרון, שהפיצו אור נעים על־פני האולם והבליטוּ את יפיוֹ והדרו. העפעפים כאבו רגע מן האור הפתאומי. הזוגות המחוללים והזוגות השוקעים בתוך דרגשי־הקטיפה, שהאור מצא אותם באמצע סתרי־אהבתם, נשארו תחתם נדהמים, כאלו נשפך עליהם קלוח מים קרים. אבל עד־מהרה העמידו פנים שלוים, כאלו דבר לא קרה, והתחילו לקחת חלק בשיחות המתהלכות והשוטפות.
המלצרים הגישו מאכלים חדשים. נשמע שוב צלצול כוסות, מזיגת יין, פצוח אגוזים ושקדים, דבור שוטף מתוך פיות מלאים מאכלי־טעם. רק פני בנות־החן היו מבוישים קצת ועיניהן מוּרדות ארצה, מחמת הסודות ורמזי־הלחש, שנתגלו להן בעת המחולות… אחד האורחים הוציא אותן מתוך המצר בהחילו לשיר בבריטון חזק איזו אריה מאוֹפּירה ידועה. אחריו שרה אשה איזה רוֹמנס עָרב. הנאספים מחאו כף. קמה המוּלה רועשת ונעימה. לב הקרואים היה טוב עליהם. הנשף עולה יפה.
ופתאם…
–טרח… רח… טח…!!!
המנורות והשמשות הזדעזעו, הבקבוקים צלצלו על השלחן, הכוסות האחוזות בידי השותים נפלו ארצה והיין נשפך על־פני המפה הלבנה והרצפה החלקלקה. הנשים הוציאו קול צעקה נוראה. פני הגברים הלבינו כסיד. באולם השלכה דממת־מות. ופתאוֹם נשמעה, דרך החלונות הפתוחים, טיסה חזקה של אוירון ממעל לבית ושוב קולות־רעם אדירים. מעט מעט נתחוור הדבר: האוירון זורק פצצות על־פני העיר. הנשים צעקו בקוֹל לסגור את החלונות. אמיצי־הלב שבין הגברים מהרוּ לגשת אליהם וּלסגרם. ובעוד כולם עומדים נבוכים וחרדים – והנה כבה פתאום אור המנורות. מבּלי משים נסבו מבטי כולם לעבר פני החלונות. אבל גם משם לא יגוּנב אף זיק־אור אחד. ברור היה, כי בכל העיר כבה האור לרגלי התנפלות אוירוני האויב. הנשים מהרו כל אחת אל בן־זוגה לחסות בצלו ולהסתר מפני הסכנה. ובאופן אינסטינקטיבי התחמקו הזוגות אל ירכתי האולם ליד הקירוֹת ונפלו באין־אונים לתוך דרגשי־הקטיפה הצרים שבזויות. אל השלחן, העומד בתוך המרחב החפשי של האולם, לא נשאר אף אחד. האורחים וכל אשר באולם נבלעו בתוך האוֹפל כגוש שחור אחד. אין דובר דבר ואין פוצה פה. עם כל רעם של פצצה נלחצו בעוֹז גויות הנשים הרועדות אל חזה הגברים. מעט מעט חדלו הקולות, אבל הנשים עוד רעדו מתחת לארג שמלותיהן האוריריות כפרפרים.
גם לוֹטה נלחצה אל חזה בן־זוגה ורעדה כולה, כצפור נפחדת זו, בתוך ידיו החובקות. הוא הרגיש את נשימת־אפּה הלוהטת והריחנית ואת הלמות־לבה החזקה. היא נלחצה אליו בגופה העדין. מוחו נתערפל משכרון. כל הִסוס לא היה עוד בלבו. הוא השקיע את שפתיו לתוך גומות לחייה הרעננות והמתוקות ונשק לה נשיקה אחת ארוכּה, ארוכּה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.