אני עובר בעגלה בצדי דרכים ובשבילים עקלקלים ובא אל עיר־ההרגה פ., אשר על גדות נהר אורז’יץ. דרך־המלך ומסלות־הברזל נשחתו בימי הקרבות הנוראים, שהתחוללו פה לפני זמן קצר בין שני האויבים האדירים, הגרמנים והרוסים. כשלשה חדשים עמדו פה שני המחנות מערכה מול מערכה, משני עברי הנהר, העובר ליד העיר, וזרעוּ על סביבם הרג ואבדון; כשלשה חדשים רעמו פה אלפי כלי־תותח, מכונות־יריה, רובים ושאר מיני כלי־זין; האויר רעד מאלפי רעמים, אבני בליסטראות, פצצות ורמונים, שהושלכו מכל העברים מסביב וגם ממרומי השמים מתוך האוירונים. האדמה נאנקה מכּובד המחנות וכל הכבודה אשר לרגלם. פה, בעיר הזאת, שהיה לה ערך אסטרטגי גדול, נחתך גורל הקרָב העצום על־דבר חלק גדול מאדמת פולין, וכל אחד מן הצדדים הביא את מבחר צבאותיו לקרבן, בכדי לנחול את הנצחון. מספר הנופלים במלחמה הזאת עלה לעשרות אלפים. האדמה היתה זרועה גופות מתים למכביר, מימי הנהר האדימו מדם והפגרים צפו עליהם מחנות מחנות. לאלפים נפחו את נפשם על רשת חוטי־הברזל הדוקרים, שהעבירו בתוכם זרמי חשמל, והאנשים נשארו תלוים ואחוזים בסבך קוצי החוטים החדים, מפרפרים ביסורי גסיסה, כשהם מעפילים לעבור עליהם. חלל העולם היה רוה נאקת הגוססים והפצועים וכל העיר היתה לחרבה.
חצות הלילה של ראשית סתו, לבנה ברה שטה במרומי השמים ושופכת את אורה הכחלחל־ירקרק על־פני חרבות העיר. אני יורד מעל העגלה ועושה את דרכּי רגלי בתוך השבילים, שבהם היו לפנים רחובות וסימטות. שׁמה ושאיה על כל שעל. גלים נצים ועיי־מפּלות, תלי־עפר וערמות אבנים, לבנים, סיד, טיט ומיני כלי־בית שונים. כל הבתים שרופים באש, רק פה ושם נראות עוד ארובות־עשן מפוחמות, המזדקרות מתוך החרבות. הלבנה זורעת עליהן את אורה החוַרור והן נראות כשלדי מתים, שעלו מקבריהם ותועים בין החרבות בחצות הלילה לבקש את אבדן חייהם. האויר עודנו רוה אותו ריח־המלחמה המיוחד, ריח ממוזג מהבל דם חם, מחוֹמץ־עשן ופיח, מאבק־שרפה חריף וממולה ומרקבון פגרים ואברי גוף נובלים; עוד עומדת באויר אותה היבבה הנוראה של אלפי הנפצעים והגוססים ברגעי־חייהם האחרונים, והד אותה היבבה תועה פה ונשמע מתוך המית הרוח המילל בין חורי הארובות ופרצי הכתלים, כתאניה דקה וממושכה, שנקרשה בתוך תלי־השממון. יחד עם העלמת חמימות חיי־המשפחה של יושבי־הבתים ואור המנורות הזרוּע על־פני שלחנות דשנים, נעלמו ונתערבבו גם תחומי הבתים וגבולות הרחובות. גורל אחד לכוּלם. לא נכּר ארמון לפני סוּכּת־נצרים. בין החרבות נשאר עומד שלד של איזה מגדל גבוה ומשני צדדיו יוצאות שתי כנפים כשתי כפות־ידים פרושות על־פני השממה, והיה זה כאליל־המלחמה, מפלצת המות, המוֹלך, שלכבודו הקרבו חיי אלפי נעוּרים אל פיות התותחים והוא עומד עתה בגאון נצחונו, מברך על הדם, רוצה את הקרבנות ומושל לבדו בבקעת המות.
בין תלי־העפר וגלי־ההרס מתגוללים עוד פה ושם פגרי אנשים יחד עם נבלות סוסים, שמחנות הצבא בהחפזם לא הספיקו לקברם או לקחתם אתם והם נשארו פה לדראון, כי גם עופות השמים הרחיקו את קניהם מפּה, מקול רעמי המלחמה ולא עטו אל הפגרים. רק לפעמים נראה צל כלב שוטה, הרץ בין הפּגרים ומכרסם בשניו את עצמות החללים, ונשמעה יללת חתול כיללת תינוק מתחטא בחיק אמו, ואל הקולות האלה נטפלת רנת־תאניה של אשה משוגעה, המזכירה את הנגון של תפלת “נעילה”, הצועדת על החרבות ויוֹצאת במחול ערומה ויחפה לאור־הלבנה ושערות ראשה מתבדרות באויר – הנפש היחידה, המזכירה את חיי בני־אדם, ששטפו פה במשך דורות.
אני יוצא את פני העיר. האדמה זרוּעה כולה קברים. אל כל אשר העין מביטה – רק גלי־עפר מתרוממים ובהם תקועים צלבי־עץ מלבינים. מהם גלים רחבים, שתחתם מונחים עשרות או מאות אנשים, ומהם גלים קטנים, הטומנים בקרבם רק גופות בודדות. הצלבים שונים: מהם ישרים, שתי וערב, מהם כפולים, ומהם פשוטי כלי־עץ בלי כל צלב וציוּן, קברי קתּולים, פרווֹסלוים, לוּטרנים, יהודים ומושלימים. פה, בבטן האדמה, השלימו ביניהם סוף־סוף האויבים בחייהם; ד' אַמות של קרקע מספּיקות לאלה, שבחייהם בקשו לחבק זרועות־עולם ולהדריך עמים וארצות תחת רגלם. פה הם נחים מעצבּם ורגזם, מעמל חייהם ושאיפותיהם הגדולות. על הצלבים רשומים בפחם או בעפרון שמות הנופלים, שמות משונים, בני עמים שונים. וכל־כך מוזר הדבר, שטטרים, רוסים, פולנים, יהודים, ליטאים, אסטונים, מוֹלדוים, גרמנים, צ’כים, אונגרים ושאר מיני שבטים התקבצו ובאו הנה למצוא את מנוחת־הנצח בעירה הפולנית הקטנה. על רבים מצלבי־העץ תלוים כובעים, שארג המצחות והשוּלים עודו לח מזעת הראש והמצח וממגע אצבעות, שעוד לפני ימים מספר היו חבושים לראשי בני־אדם חיים, וכיום נעלמו הראשים בתוך איזו תעלומה נצחית ונשארו רק כובעיהם, כיתומים מתים. ונראה הוא, כל אותו המון הצלבים חבושי־הכובעים, כמחנה מפלצוֹת, שהעמדו בבקעת העצמות לשמור, לבל יקרב הנה מי־שהוא מעולם זר, עולם החיים, להפריע את דממת־המות השופכת פה את ממשלתה. גם הכובעים הם בני מינים שונים, מכודנים ושטוחים, גבוהים ונמוכים, של שרי־צבא וחיילים פשוטים, בעלי צבעים שונים וגזרות שונות, על־פי מיני המחנות שלקחו חלק בקרבות; מהם שלמים ומהם נקובים ככברה ממטר הכדורים שעבר בהם, שהראש צנח מת לארץ והוא נשאר. על צלב אחד תלוי כובע מכוּדן, שחודו נתקע בתוך נקב של כובע שטוח – מעשה ידי איזה שד מתלוצץ, שסִמל בזה את קרב־הבּינים של גרמני ורוסי. עוד מוּרגש פה ריח העפר התחוח, אשר אך זה אתמול נחפר. המות נעשה פה כה מובן ופשוט, צורה רגילה ופשוטה של עבר־ההויה השני ־ החיים…
שם במרחקים, באיזו עירה קמנה שעל גדות הריינוס או הווֹלגה, שוכבת לה עכשו בחדר אוֹפל אשה באה בימים ושנתה נודדת מעיניה. היא מתהפכת מצד אל צד, מבטה תועה באופל, המטה מתחתיה שורקת וחורקת ובּלב צורבת מחשבה: מה שלום בני, שהלך למלחמה, שזה חוֹדש ימים לא נתקבל ממנו שום מכתב? שם, על גדות השפּרה או הדנפּר, יורדת עלמה ממטתה ומתבוננת, לאור הלבנה המציצה אל חלון חדרה, אותה הלבנה השטה פה על־פני גיא־ההרגה, – אל פני התמונה הקטנה, העומדת על השלחן משובּצה במסגרת יפה ועטופה פרחים חיים, בולעת את תוי־הפנים הנעימים ואת הבּעת העינים הצוחקות של ארוסה הנמצא בשדה־הקרב, ואחר־כן היא מאמצת את התמונה אל לבה, מגישה אוֹתה אל פניה ואוצלת עליה עתרת נשיקות לוהטות; שם, באיזו עיר הומיה בדרום־אשכנז או בכפר קטן עבורבות סבּיריה, נמס הכר למראשותי אחות רחמניה מדמעות־עיניה ומגעגועים עזים לאח היחידי, שנלקח למלחמה ועקבותיו לא נודעים. ופה, בבטן האדמה הלחה והמרוּפּשה. תחת גדר דחויה, שוכבים להם שלדי אנשים וצרורות אברים מעוכים ומדולדלים – מטרת הגעגועים הגדלים, הרחמים המרובים והדמעות הרותחות…
פתאם ועיני נתקלת בקרן־אור קלושה, המציצה מבין שרידי החרבות, אור רועד בתוך ההרס אשר מסביב. האין זה אור מתעה? והנה, כמדוֹמה, גם קול אדם ישָׁמע, קול עמום וחלש, הבא מבטן הלילה ומרחף על גלי השממון. אני הולך לקראת ניצוץ־האור והקול הולך הלוך וקרוב והוא עצֵב ככה וערֵב ככה, קול נגינה מונוטונית רוַת־געגועים, קול הצודד את הלב בעצבון חרישי.
אך מה זה? כמדומה, כי הקול כה ידוע לי וקרוב לי הלא כן. הלא זה קול נגון הגמרא, אשר מלא לפנים, בהיות עוד העיָרות עומדות על תלן, את בתי־המדרש והישיבות. והנה הוא נשמע פה, כאלו הוא בא מאיזה עולם אחר, ממרחקים נעלמים, והוא הולך ונבלע בדממת הלילה.
עצב נעים פורש על לבי. הקול מזכיר לי בית אבּא, עולם ישן וחביב, עולם הילדות הטהורה.
אני מתקרב אל בנין ישן, הרוס למחצה, שמתוכו נשמע הקול, מביט דרך סדקיו וראה לפני מחזה מוזר: בּית־מדרש עתיק, שמכל רהיטיו נשאר בו רק ארון־הקודש הפתוח והריק וארון־ספרים גדול עם המון “שמות” וספרים קרועים, נעדרי־כריכה; על הרצפה מתגוללים שברי־כלים, בּלויי־ספרים, רצועות של תפלין וחלקי מנורות נחושת, מעורבים בטיט קירות, סיד ולבנים מנופצות. ועל גלי ההרס, לאור נר־חלב קלוש, יושב לו יהודי זקן בעל שיבה ולומד בגמרא, אשר נמצאה בודאי בין רגבי הסיד ועיי המפּוּלת.
כפי הנראה, בּא הנה מעירה סמוכה או כפר קרוב, ששם מצא לו מפלט בעת הרעמים, לפקוד את נוֵהו החרב – ובעברו על־פני בית־המדרש, שבּלה בו את מיטב שנות־חייו, לא יכול לעבור עליו במנוחת־לב, לבלי הכּנס בתוכו ולבלי השביע את נפשו בדף גמרא כמנהגו יום ויום, בעמוד עוד בית־המדרש הזה על תּלו ובהלו בו עוד נר־אלהים. ונראה הוא, היהודי הזקן הזה, כיצור־פלא מאיזה עולם נסתר, הבא להזכיר לבני־אדם, כי לא פסו עוד החיים עלי־אדמות, כי נשאר עוד ניר לחברת האדם.
יושב הוא ומתנועע על־גבי הגמרא. הזקָן הלבן מתפזר אנה ואנה, הרוח הומה מבין הסדקים ופרצי־הגג ומנשב על־פני הנר. והזקן מוכרח לכסות בידיו על שלהבת הנר, שלא תכבה. ונראה, כאלו נלחם הוא, נר־החלב העומד לכבות, עם נר־אלהים הבּוער בלב היהודי הזה; כאלו שני עולמות נלחמים פה, העולם הישן של עם עתּיק־יומין עם עולם־המשובה, שחוללו בני העמים החדשים.
ומשתפך נגון־הגמרא העצֵב והערֵב בחלל העולם הרוה ריח־דם ואנקות בּני־אדם, והוא הולך ונח על קברי החללים הפזורים לרגלי העיר ועל גלי־ההרס. ונדמה, כאלו הוא שוחק למשבּתּי בני־אדם עם מלחמותיהם ומשאלותיהם; כאלו דבר אל קרה: הנה קמה הפסקה קטנה בסוגית הגמרא, אשר התחיל הזקן לפני חדשים מספּר, ועכשו הנהו גומר אותה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
ונדמה, כאלו היהודי הזה הנהוּ חלק מן הנצח, שאינו שם לב כלל אל מהפכות עמים ומדינות. הוא עובר בשתיקה על סדרי בני־אדם חדשים ומזכיר, כי אין חדש תחת השמש, כי גם זה יעבור ועולם כמנהגו נוהג; הוא מחבר את קצות העולם הישן עם החדש לחטיבה אחת.
ומנסר הנגון בבקעת העצמות שמסביב ונשמע הדו מתוך השממון כקול מבשר על החיים החדשים, שיצמחו פה על קברות המתים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.