¹

השקפה על מהלך התפתחותה של הלשון העברית

מימי הבית השני עד תקופת ה“השכלה”

 

א.    🔗

הרבה דורות לפני חרבן הבית השני כבר חרבה שפת-עבר, ותחדל כמעט להיות שפה מדוברת. בשוב בני ישראל מגלות-בבל לארצם, עוד היתה שפת-עבר בפיהם; אבל גם אז כבר התאונן נחמיה על חלק מהעם, אשר “בניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית”. אך ביחוד הורע כחה של שפת-עבר בימי ממשלת היונים-הסורים בארץ ישראל: אז החלה הגסיסה של שפת-עבר בתור לשון מדוברת, ועוד לפני ימי החשמונאים כבר מתה ונכרתה מפני העם, ותהי הלשון הסורית-הארמית לשפה המדוברת, ללשון החיים בכל המקצועות. העם כבר שכח אז את הלשון העברית בטהרתה, ולא הבין גם את דברי תורת משה; כי על-כן נעשה אז למנהג לתרגם את התורה ארמית באזני העם, בימי קריאת התורה. ואין כל ספק, כי עוד בימי החשמונאים כבר נתפשטו בין העם היושב בארץ ישראל ובבבל, תרגומים ארמים שונים לתורה ולנביאים, ימים רבים קודם לתרגומו של אונקלס (על התורה) ושל יונתן בן עוזיאל (על הנביאים); כמו שליהודים היושבים באלכסנדריה וביתר ערי ממשלת יון, חובר תרגום יוני (תרגום “השבעים”, ואחר כך תרגום עקילס)², יען אשר שפת-עבר זרה להם.

בעת ההיא כבר היתה השפה הארמית שלטת בכל מעשי בית-דין, שנעשים בשביל רוב העם. הנוסח הארמי של ה“כתובה”, נזכר כבר במשניות עתיקות³, וגם הגט נכתב אז רובו ארמית⁴, וגם שטרי-חליצה נכתבו ארמית⁵. נוסח ה“קדיש” והמבוא להגדה של פסח (“הא לחמא עניא”), נתחבר ונאמר ארמית, מפני שהם נועדים לכל העם (ל“הדיוטות”, לנשים ולקטנים, שלא הבינו כלל בלשון הקודש). בבית –המקדש נִתן מקום גדול ללשון הארמית: “חותמות היו במקדש (לצרך הנסכים הבאים עם הקרבנות) וארמית כתוב עליהם”⁶; “שלשה עשר שופרות (תיבות עשויות כמין שופר להטיל בהן נדבות) היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין ותקלין עתיקין”⁷. גם הספרים שחוברו אז לצרך ההמון נכתבו ארמית (כמו, למשל, הספר העתיק “מגלת תעניות”). גם כל המשלים והפתגמים שהיו שגורים בפי העם (“משלי הדיוט”) נמסרו לנו בלשון ארמית.

ובכן אנחנו רואים, שהלשון הארמית גרשה מפניה את לשון הקודש עוד בראשית ימי הבית השני, והמיתה המוחלטת של הלשון העברית בתור שפת העם באה בימי ממשלת מלכי סוריה היונים (קודם להחשמונאים). אולם גם אחרי אשר חדלה שפת-עבר להיות שפת המדינה, לשון החיים האזרחיים, עוד החזיקה מעמד בבתי-הכנסיות ובבתי המדרשות. התפלות, אשר רובן נתקנו בימי הבית, עודן טבועות בחותם עברי, אם כי כבר נִכֶּרת בהן ההשפעה של הלשון הארמית. אך ביחוד טפחו וכלכלו את לשון הקודש בבתי המדרשות. החכמים היושבים בארץ ישראל דברו עברית בינם לבין עצמם ובהורותם לתלמידיהם בבית-המדרש. ולא רק בימי הבית, כי גם דורות אחדים אחרי החרבן היתה השפה העברית שפת החכמים ותלמידיהם, לא רק בכתב, כי גם בדבור. הדבור העברי נקדש ונערץ בעיני חכמי ישראל גם בדורות המאוחרים; והתנא ר' מאיר (במאה השנית אחרי החרבן) אמר: “כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא”⁸. שפת העם, הלשון הארמית, נקראה בפי החכמים בבוז: “לשון הדיוט”⁹, ור' יהודה הנשיא (מסַדר המשנה) קרא באִי-רצון: “בארץ ישראל לשון סורסי (סורית) למה? או לשון קדש או לשון יוני!”¹⁰– אבל הלשון העברית, שהיתה מדוברת בפי החכמים, לא היתה גם היא שפת ספרי הקדש, כי כבר התערבו בה מלים מלשונות ארמית, סורית, פרסית, יונית ורומית וכו', וגם סגנונה דומה רק במקצת לסגנון העברי האמתי, כאשר נראה להלן בדברנו על המשנה.

 

ב    🔗

אחרי שתארתי בקצרה את גורל הלשון העברית, בימי הבית השני, בתור שפה מדוברת, נשימה עין על גורלה בימים ההם בתור שפה ספרותית, – כלומר על המליצה והשירה העברית.

תור הזהב של השירה העברית הגיע לקצו בגלות בבל, ולמן העת ההיא מתחיל תור הכסף שלה, שנמשך עד כמאתים שנה לפני החרבן השני: כלומר, עד פרק הזמן שבו חדלה שפת-עבר להיות שפה מדוברת, שפת העם. – אחרי גלות בבל פסקה הנבואה מישראל, ויחד עם הנביא האחרון (מלאכי, בימי עזרא) פסקה המליצה הנשגבה והמהודרה של לשון הקדש. אמנם, משוררים וסופרים רבים קמו בישראל בדורות הראשונים של הבית השני; אבל שיריהם ומליצותיהם חסרים אותו היופי הנשגב, אותם הציורים הנעלים בשיא דמיונם, אותו הזווג של רוך ועוז, של נועם ונשגב; בקצרה, כל אותה הפואיזיה האמתית אשר בספר הנביאים מימי הבית הראשון. ביחוד יגלה לעינינו ההבדל הגדול שבין “תור הזהב” ובין “תור הכסף” – בספר תהלים. בספר הזה נקבצו ובאו שירים ומזמורים מראשית התפתחות השירה העברית עד תקופת החשמונאים; וכל איש יחזה את ההבדל הגדול שבין השירים והמזמורים שלפני גלות בבל ובין אותם המאוחרים בזמן. הראשונים מצוינים בהוד שפתם, בסגנונם המלא עוז ויפי נעלה ובכח דמיונם הכביר¹¹. ואולם המזמורים שאחרי חרבן הבית הראשון שונים מהראשונים גם בשפתם, גם בסגנונם וגם בשירתם. המזמורים אשר בהם יקוננו המשוררים על חרבן הבית ועל צרות הגלות (ביחוד מזמורי אסף ואחרים משירי בני-קרח) מצוינים אמנם גם הם, לא בהוד שפתם ולא בשיא דמיונם, כי-אם בעוז הרגשתם ובחום השתפכות הנפש (בזה הם דומים לשירי ירמיהו). ואולם המזמורים שנכתבו בימי הבית השני (אשר כרובם נוסדו לשיר אותם בבית המקדש על-ידי הלוים בלוית כלי-שיר), חסרים כמעט כל רגש שירה אמתית. המזמורים הללו המסַפרים כבוד-אל והמהללים את התורה ואת הצדיקם והמגַנים את הרשעים, – מַלאים אותנו במליצתם היבשה, ברעיונותיהם הצנומים ובמבטאיהם החוזרים חלילה. המזמורים האלה (ביחוד אותם המיוסדים בסדר א"ב, שזה סמן מובהק לאיחור זמנם) שוטפים בנחת כמי השִׁלֹח ההולכים לאט, בלי התרגשות חזקה ובלי התפעלות נלהבה; גם סלעי-מגור של מבטאים קשים ושל מליצות רמות לא נפגש במי-מנוחות הללו, – אבל שירה אין בהם, גם הרגשה עמוקה והשתפכות נפש חמה אין בהם (ראה, למשל, מזמורי כ“ה, ל”ד – המיוחסים לדוד! – קי“א, קי”ב, ומה גם מזמור קי“ט! וגם רוב המזמורים, שמתחילים ב”הודו" ו“הללויה”.)

פה היה מקום להזכיר גם את “שיר השירים”, אשר מבקרים רבים מאחרים את זמן חבורו כמה דורות אחרי גלות בבל. ואולם אודה ולא אבוש, כי למרות כל הראיות העצומות של מבקרי התנ“ך, לא יתנני לבי להוציא את השיר הנפלא הזה מידי משוררינו שלפי גלות בבל. לא אובה להחליט, כי המלך שלמה בכבודו ובעצמו הוא מחברו של שיר האהבה הזה. אבל ההגיון מחיב, כי רק בתור הזהב של הלשון ושל האומה, בעת שהלשון נמצאה במרום התפתחותה והאומה היתה שלֵוה ומצליחה, – רק אז יכל משורר עברי להביע רננות כאלה להאהבה הטהורה בשׂוֹא רגשותיה. ואיך יעלה על הדעת, כי בימי הבית השני, בימי הירידה של הלשון ושל האומה, בימים אשר כל הכחות הרוחניים של האומה התרכזו רק בשמירת התורה והמצוות ובמלחמות עם האויבים מבית ומחוץ, בימים אשר הצרות התכופות מצד זה והעסק ב”בנין הדת" מצד שני המיתו כמעט כל רגש של יופי ו“חיצוניות” בלב היהודים, – כי בימים רעים כאלה יעיר משורר עברי את כנורו לשיר ל“אהבה בתענוגים” – הדעת נותנת, כי “שיר השירים” הוא יציר רוחני של משורר עברי, או של משוררים שונים, או שהוא קבוצת “שירי עם”, מתקופת הפריחה של האומה הישראלית בראשית ימי הבית הראשון.

אל הספרות המליצית יחשבו גם ה“משלים” (אמרי בינה, פתגמי מוסר), ובמקצוע זה עלו והצליחו סופרי ישראל גם בימי הבית השני. ה“משל” (בכל הוראותיו) היה מאז מעולם מקצוע אהוב וחביב לחכמי ישראל ולמשורריו, כי העברי חבב תמיד את החדוד והשנינה; וגם הלשון העברית, המצוינת בקצורה המדויק, מסוגלת עד להפליא להגיע אמרי בינה ומוסר בסגנון ה“מכווץ” הראוי להם. – אין ספק, כי כמה משלים שבס' משלי-שלמה חוברו בימי הבית השני; וכן יש לשער, כי בימים ההם חוברו גם ספרי משלים אחרים (משלי חיות ועופות, ופתגמי מוסר), שאבדו ממנו ברבות הימים ואשר שרידיהם נמצא בתלמוד ובמדרשים¹². אבל ספר אחר יקר הערך, במקצוע זה, הגיע לידינו מהזמן ההוא: זה ספר “משלי בן סירא”. יהושע בן סירא בן אליעזר הכהן מירושלים חבר את משליו המהוללים במאה השלישית שלפני חרבן הבית השני. הגוף העברי של ספרו היה מצוי בידי חכמי ישראל עוד באחרית תקופת הגאונים¹³; אבל מאז והלאה נעלם ויאבד, ואין לנו אלא תרגומו בלשונות סורית, יונית ורומית. בשנת תרנ“ז נמצאו ב”גניזה" שבקאירה דפים אחדים מספר בן-סירא בכתב-יד בלשון העברית, וחוקרים רבים החליטו, כי כתב-יד זה הוא חלק מהנוף העברי. אבל יש אומרים שהוא רק תרגום עברי מהתרגום הסורי; ועדיין לא הוברר הדבר.

בתלמוד ובמדרשים הובאו משלים רבים מספר בן-סירא¹⁴ בלשונם המקורית, העברית; ומן הדוגמאות האלה אנו רואים כי שפת הספר היתה עברית צחה; ובנוגע לחריפות, יש שמשליו יכולים להתחרות עם משלי-שלמה (לדוגמא אביא בזה את המשל שנזכר בשם בן-סירא בשלשה מקומות בתלמוד בבלי: “כל ימי עני רעים, בן-סירא אומר: אף הלילות; בשפל גנים גגו ובמרום הרים כרמו: ממטר גנים לגנו ומעפר כרמו לכרמים”). רק זעיר-שם נמצא במשליו מלה או מבטא שאין דוגמתם בספרי הקודש ושנמצאו רק בלשון המשנה (הפעל “בגר”, השם “סובין”, וכדומה); אבל הן אפשר הדבר שגם המלים האלה עבריות הן, אלא שלא בא זִכרן בתנ“ך. בכלל מובן מאליו הוא, כי ספרי הקדש אינם מכילים את כל שרשי לשון הקדש; והמון מלים, שמות ופעלים, שבמקרה לא נזכרו בתנ”ך, היו ידועים לסופרים העברים בראשית ימי בית שני, בהיות לשון הקדש שפה מדוברת, וגם לחכמי המשנה.

הפרוֹזה העברית, המליצה הסִפורית, ירדה מאד עוד בראשית ימי בית שני. בספרי עזרא, נחמיה ודברי-הימים כבר נראה את ההבדל הגדול שביניהם ובין ספרי שופטים, שמואל ומלכים. ספרי נביאים ראשונים כתובים בלשון מדויקת וצחה, בסגנון פשוט וקל המלא בכל-זאת עוז ונועם גם יחד. ואולם הלשון והסגנון של עזרא ונחמיה ודברי הימים אינם לא קלים ולא צחים, ואין בהם כל חן ונועם, כל עוז והוד. לא על המלים והמבטאים החדשים אשר בספרים האלה ¹⁵אנו מצטערים; הלואי שמסרו לנו מלים ומבטאים חדשים כהנה וכהנה והעשירו את שפתנו העניה עושר רב. אבל צר לנו על הסגנון המבולבל שבספרים הללו, סגנון המעיד על בעליו, כי כבר קשה להם להביע רעיונותיהם הפשוטים בשפה ברורה ומדויקה, בסגנון הגיוני. והספרים האלה הלא נכתבו קודם לזמנו של בן-סירא! ולא עוד אלא שסגנונם שונה וגרוע מאד גם מסגנון “מגלת-אסתר”, שזמן חבורה אינו מוקדם גם הוא. מגלת-אסתר כתובה בסגנון פשוט מאד, בלי שום מליצה ויפוי, אבל מה קלה ומה צחה שפתה! הקורא ירוץ בה מבלי הנקש בשנונו אפילו במבטא אחד, – תחת אשר בספרים הנ“ל נפגש כמעט בכל פסוק ופסוק “אבני נגף” החוסמות את דרך הקריאה. אמנם יש לשער, כי בספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים התגנבו המון שבושים וטעויות, וגם נלקו בחסרונות רבים, באשמת המעתיקים (ועל חשבון המעתיקים צריך לזקוף גם את המון החטאים לחוקות הלשון שבספרים הללו); תחת אשר מגלת-אסתר נצלה מהרעה הזאת, עקב הקדושה היתרה אשר העטו עליה, וביחוד בגלל אשר נעשה לחובה, עוד בימי הבית, לקרא אותה בקהל, מדי שנה בשנה. אבל אין לכחד, כי בשלשת הספרים הנ”ל יש המון פסוקים אשר “עומק לשונם” ובלבול סגנונם אי-אפשר לגול על המעתיקים, אלא על המחברים בעצמם, אשר כנראה לא דברו עוד עברית ורק התאמצו לחקות את הסגנון הספורי שבנביאים ראשונים, בלי כשרון ויכולת.

גרוע הרבה מהם הוא סגנון דניאל בחלקו העברי. הספר הזה (ביחוד חלקו העברי) נכתב, כנראה, בימי מלחמות החשמונאים עם היונים-הסורים, בעת אשר כבר חדלה שפת-עבר להיות שפה מדוברת, לכן גם לשונו גם סגנונו מקולקלים וגרועים מאד. ואמנם אין לכחד, כי סגנונו בכלל הוא סגנון מליצי, והרבה ציורים פיוטיים נמצא במבטאיו (ביחוד בפרשה י"א); אבל מליצותיו מתנהגות בכבדות, בלי חן ונועם, וביחוד בלי צחות ודיוק. (ואולם הספר הזה נלקה בחסרונות ובשבושים מדי המעתיקים, הרבה יותר מכל ספרי התנ"ך המאוחרים).

הספר ה“פילוסופי” קהלת נכתב, כנראה, גם הוא בזמן מלכות יון, בעת אשר דעות חכמי יון מצאו מסלות גם באהלי יעקב. ואולם לשון הספר הזה “עמוקה” יותר מפילוסופיתו; כי הענינים הפשוטים שבהם הוא מתפלסף בלי העמקה יתרה, היו יכולים להאמר בלשון צחה יותר ובסגנון קל יותר, אפילו לפי מעוט הסתגלותה של לשון הקדש למחקרים פילוסופיים. ובכל זאת גדול מאד ערך הספר הזה, כי הוא הראשון אשר עסק ב“עניני מחקר” בשפת עבר, כי על-כן הוכרח מחברו לברא בעצמו את המלים והמבטאים הדרושים למחקריו; ו“בריאותיו” הן ברובן בריות נאות וברוח שפת-עבר (למשל: יתרון, רעות רוח, רעיון, לב, כשרון, מי יחוש, ענין, הלך-נפש, תקן, חשבון, שחרות).

כנראה חוברו באותה התקופה (רצוני לומר מראשית ימי בית שני עד ימי החשמונאים) עוד הרבה ספרים בשפת-עבר, כאשר תוכיח ההזהרה על “עשות ספרים הרבה”, וכאשר יוכיחו גם שמות הספרים הנזכרים ב“דברי הימים”. אבל הספרים האלה לא הגיעו לידינו, ועל זה אנחנו מצטערים מאד. אמנם יש אומרים, כי מכיון שאבדו הספרים האלה, אות הוא שלא היו שוים להשתמר. אבל כל האומר כן אינו אלא טועה. אנחנו יודעים, כי מסדרי התנ“ך העריכו כל ספר רק לפי “חסידותו”, כי על כן בקשו לגנוז את “שיר השירים” ו”קהלת". ולכן יש לשער, כי הרבה ספרים טובים “נגנזו” על-ידי המבקרים הקשים האלה.

 

ג    🔗

בימי החשמונאים חדלה שפת עבר להיות גם שפה ספרותית. הספרים שחוברו בימים ההם נכתבו מקצתם יונית ומקצתם ארמית, אבל לא עברית, ובכל זאת לא חדלה שפת עבר לחיות גם בעת ההיא. קריאת התורה וההפטרה מדי שבת בשבתו בבתי הכנסת, שירי הלוים והתפלות בבית-המקדש, בתי ספר ללמוד התורה לילדים, – כל אלה חוברו יחדו להגן על שפת עבר לבל תשכח כלה. אך ביחוד עזרו בתי המדרש לשמירת הלשון הלאומית ולאריכות ימיה. מימי החשמונאים והלאה הצטמצמו כל הפעולות הרוחניות של האומה הישראלית בבנין הדת, בקביעת החוקים והמשפטים הדתיים והאזרחיים הנוסדים על תורת משה. כל עסקם של חכמי ישראל היה, מן העת ההיא והלאה, אך “לדרוש” את התורה: אם להוציא ממנה פסקי דינים (הלכה) או למען הורות את העם מוסר ומדות טובות (אגדה). לתכלית זו נוסדו אז “בתי מדרש”, שבהם היתה התורה “נדרשת” על פי חוקי הגיון מיוחדים (מדות). ובבתי המדרש הללו היתה שפת עבר מאות בשנים אחרי אשר חדלה להיות שפה מדוברת בפי העם. בבית המדרש הורו החכמים לתלמידיהם, וגם התוכחו איש עם רעהו, לא בשפת העם (ארמית) אלא בשפת עבר¹⁶, – אם גם לא באותה עברית צחה שבה נכתבו ספרי הקדש (מפני הטעמים שיתבארו להלן).

פרי עמל רוחם של מורי ההלכות נשארו לנו לזכרון בספר המשנה. ואף כי המשניות נסדרו כמאה ושלשים שנה אחרי החרבן (על-ידי ר' יהודה הנשיא), אבל כרובן הן כבירות לימים מאד, וששה סדרי המשנה (המכילים ס“ג מסכתות בתקכ”ה פרקים) מקיפים פרק זמן ארוך מאד; כי ראשיתם בימי החשמונאים ואחריתם בימי ר' יהודה הנשיא: היינו תקופה של שלש מאות וחמשים שנה בערך. ואין כל ספק, כי המסדר מסר לנו את כל המשניות בלשונן ובסגנונן המקורי, כמו שיצאו מפי המורים הראשונים בבתי המדרש; כי “חיב אדם לאמר בלשון רבו”. לכן יקרה ונכבדה לנו “המשנה” גם בתור אוצר יקר לקורות הלשון העברית; כי במשנה נראה את התפתחות הלשון העברית בפי החכמים שדברו בה, ומלבד זאת היא אוצרת בקרבה המון מלים ומבטאים מאוצר לשוננו העתיק, מהימים שהיתה שפת כל העם.

המשנה עוסקת כרובה בדברי הלכה, בפסקי דינים, ועל-פי רוב בלי שום ויכוחים ופלפולים (רק במקומות מעטים תמסור לנו המשנה גם את הויכוחים והפלפולים שנאמרו בבית המדרש בשעת קביעת ההלכה). מובן מאליו, כי הלכות ופסקי דינים מחויבים להאמר בשפה ברורה, מדויקת ומובנת לכל בלשון שאינה נותנת שום מקום לטעות בפירוש המלין. לכן, אף-על-פי שאנחנו קוראים ללשון המשנה “שפת עבר”, בכל זאת אי-אפשר לדרוש ממנה שתהא טהורה כשפת ספרי הקדש. חכמי המשנה בהקפידם על הדייקנות, הוכרחו להכניס בדבריהם המון מלים ומבטאים לא רק מלשונות ארמית וסורית, כי גם מלשונות יון ורומי וכו‘; אם מפני שלא מצאו בשפתם העברית אותם המושגים שנצרכו לקרא בשם בדיוק, או מפני שהמלה העברית המסמנת את הדבר נותנת מקום לטעות, מפני שיש לה עוד הוראות שונות, – ולכן בחרו במלה ארמית או יונית וכו’ השגורה בפי כל העם, ואשר בה השתמשו רק לאותו המושג הנצרך. למשל, במשנה נמצא רק “קולמוס” (מלה יונית) ולא “עט”, יען כי עט רומז לעט ברזל ולא לקנה של סופרים, וגם כנראה לא השתמשו עוד כלל במלה העתיקה “עט”, כמו שלא השתמשו עוד בכלי כתיבה זה. וכן משתמשים במשנה רק במלה היונית “אזמיל” להוראת סכין קטן, והמלה העברית שַׁכִּין מסמנת במשנה רק מאכלת גדולה לשחוט בה. במקום “מגן” יבוא במשנה תמיד “תריס” (מלה יונית), מפני שבמלה מגן יש עוד הוראות מפשטות. ועוד מלים ופעלים רבים כאלה.

ואולם יש במשנה המון מלים, שמות ופעלים, מלשונות יון וסוריה וכו' (כלומר מהלשון המדוברת בפי העם), גם במקום שלכאורה אין כל צרך בהם, במקום שאפשר לכאורה לסמן בדיוק גמור בשפת עבר את הדבר הנאמר, מבלי שנטעה בהוראתו. והחזיון הזר הזה מתבאר לפי דעתי בטעמים שונים: א) מפני שהמלים העבריות ההן נשכחו כבר מלב התלמידים ומלב העם, בגלל רוב ההרגל במלים נכריות המקבילות להן. ב) מפני שהמלה העברית מסמנת את הדבר בכללו, בכל צורותיו, תחת אשר המלה השגורה בפי העם מסמנת את הדבר רק בצורתו האחת, כפי שהיא נצרכה לאותו פסק-דין. ג) מפני שברבות הימים, על-ידי השמוש בדבור, נעקרו מלים עבריות רבות מהוראתן העקרית (הביבלית) ונִתְּנוּ להן הוראות חדשות (וכזה יקרה לכל שפה חיה ומדוברת), ולצורך מושגן העקרי נכנסו ללשון החיים מלים אחרות, אם משפת עבר בעצמה או מלשונות ארמית, יונית וכו'.

והנני להביא דוגמאות אחדות מלשון המשנה, לקיים את משפטי זה. המלה העתיקה “דונג” לא תבוא לעולם במשנה, ובמקומה באה “שעוה” (שגם היא אמנם מלה שמית). תחת “פעמון” יאמר במשנה רק “זוג” (מלה פרסית בעיקרה); ל“שודד” קוראים במשנה “לסטים” (לסטים, מלה יונית שממנה נבנה גם פעל: מלסטם את הבריות). במקום “עִוֵר” יאמר במשנה רק “סומא” (מלה סורית, וממנה נבנו גם פעלים) ¹⁷ . המלים הביבליות “אזור”, “אבנט”, לא נזכרו במשנה, ובמקומן באות המלים “המיין” (סורית), “זוֹן” (יונית ורומית Zona )¹⁸. במקום “בדיל” יאמר במשנה “בעץ” (מלה שמית), ובמקום “משי” – “שירא” (יונית). המלה טאטא (הפעל והשם) לא תזכר במשנה, ובמקומה משתמשים בפעל “כבד” (מכבדים את הבית), שהיא אמנם מלה עברית בהוראה מליצית מושאלת. ל“מחוגה” קוראים במשנה רק “פרגל” (פרסית ויונית); הפעל “חכה” לא יזכר במשנה, ובמקומו יבוא “המתן” (זו מלה שבה מתרגמים התרגומים הארמים והסורים את הפעל “חכה” שבמקרא); וכהנה וכהנה. אות הוא, כי המלים העבריות הללו גורשו משפת החיים ונשכחו מלב עוד בימים ששפת עבר היתה מדוברת בפי כל העם, ולכן היו למלים “עתיקות”, שאי אפשר עוד להשתמש בהן אפילו בבית המדרש, במושב חכמים ומלומדים, ומה גם לצרך קביעת הלכות מדויקות. (בנוגע למלת “מטאטא” מספר לנו התלמוד, כי בדורו של ר' יהודה הנשיא “לא הוו ידעין רבנן מה הוא מטאטא”, עד שנודע להם פתרון המלה מפי “אמתא דבי רבי”! (עיין ראש השנה, כ“ו: ומגלה י”ח:).

גם יש אשר המשנה משתמשת להוראת דבר אחד פעם במלה ביבלית ופעם במלה סורית או יונית וכו'. וזה רק מפני דייקנותם הנפלאה של חכמי המשנה: כי המלה הביבלית מסמנת את הדבר בצורתו הכללית, והמלה הנכריה מסמנת אותו בצורה אחת ידועה, ולצורך הבדליהם הדקים הוכרחו החכמים לקרא לדבר אחד בשמות שונים, לפי הפרט המיוחד ולפי הצורה המיוחדת של אותו הדבר, שאליו הם מכוונים. למשל, ה“תנור” נקרא במשנה בשמו העברי, אבל יש במשנה גם “פורנה”, זו המלה הרומית Furnus שפתרונה תנור למאפה; ולנכון כוונו החכמים במלה זו למין תנור מיוחד הידוע לבני דורם ¹⁹. כן נמצא במשנה מלבד המלה הביבלית “עגלה” גם המלה הרומית “קרון” ( Carrum ) הרומזת בודאי למין עגלה מיוחדת. כן יש הבדל בלשון המשנה בין “מנעל” העברי ובין “סנדל” היוני (ולכן נאמר במשנה שקלים, ג‘, ג’, לא ב“מנעל ולא בסנדל”). “סל” הביבלי קטן מה“כלכלה” ²⁰, ושניהם נמצאים במשנה, וזולתם יש עוד במשנה השם היוני-הרומי “קלתה” (קלתות) למין סל מיוחד. המעבד עורות יקרא במשנה פעם בשם יוני (“בורסי”) ופעם במלה עברית מחודשת “עבדן”, ויש הבדל דק ביניהם. כן יש הבדל במשנה בין “פטיש” ²¹ובין ה“קורנס” (סורית) הקטן ממנו; ויש עוד כמה מיני פטישים במשנה בשמות שונים, ביבלים ומחודשים. כן משתמשת המשנה פעם במלה היונית “בסיס” ופעם במלה הביבלית “כַּן”, ובודאי יש הבדל דק ביניהם; והוא הדין למלות “לזבז” (יונית) ו“שפה” (מסגרת), ששתיהן נמצאות במשנה. דוגמאות כאלה, המעידות על הדייקנות הנפלאה של לשון המשנה, נוכל להביא למאות (ועוד אגע בענין זה כשאדבר על המלים המחודשות שבמשנה). אך כאן אני רוצה להעיר רק עוד על דבר אחד: בלשון המשנה נמצא, מלבד המלה הביבלית “כסף” גם “ממון”, “מעות”, “דמים” (מלים שמיות); אבל יש הבדל בין ארבעת השמות הנרדפים האלה: “כסף” מורה במשנה רק על מטבעות של כסף; “מעות” נאמר על כל מיני מטבעות (ובפרט נקרא בשם “מעה” מטבע קטנה מאד); “ממון” ²²פירושו הון ורכוש בכלל; ואולם “דמים” ²³פירושו במשנה רק מחיר ושויו של דבר (וגם יונתן מתרגם תמיד מלת “מחיר” במקרא – “דמים”. והמשנה אינה משתמשת בשום מקום במלת “מחיר”, בלתי אם רק בהזכירה “מחיר כלב” האמור בתורה). וכל הבקי במשניות יוכח, שחכמי המשנה אינם מחליפים לעולם את ארבעת המושגים הנ"ל (וגם בתלמוד נמצא בלבול המושגים הללו רק במקומות אחדים)²⁴.

חזיון נפלא (אבל טבעי ומחויב) בקורות הלשון העברית תראנו המשנה בשנוי המוחלט של הוראות מלות ביבליות רבות: בכל הלשונות שבעולם נקרה, כי במשך הזמן שהן מדוברות בפי העם, פושטות מלות רבות את הוראתן הראשונה ולובשות הוראות חדשות המשכיחות לגמרי את הוראתן הישנה, וממילא נבראות מלים חדשות לצרך אותם המושגים שניטלו מהמלים העתיקות. וכחזיון הזה תראנו גם המשנה בהתפתחות שפת עבר במשך הדורות שהיתה שפה מדוברת. ביחוד מעניינות הן קורות שלשת הפעלים: קנה, לקח, נטל. “קנה” יאמר בלשון המשנה רק על הזכות שיש לו לאדם באיזה דבר על-פי דין מפני שרכש לו את הדבר בדרך משפטי ידוע: כגון בחזקה, במשיכה, בחליפין, וכו'; אבל הקנין הפשוט, הקנין במחיר, בדמים, אינו נכלל בהוראת מלת “קנה” שבמשנה. רק בשתי משניות (ב“ב ה,ד''; מעשרות פ”ה) מצאתי את הפעל “קנה” בהוראתו הביבלית, וגם שם עוד הדבר צריך עיון. ולהוראת הקנין במחיר בפשיטות, משתמשת המשנה רק בפעל “לקח”; ואולם בהוראתו הביבלית, בהוראת תפיסה ולקיחה, לא יבוא במשנה הפעל “לקח”, אלא רק הפעל “נטל”, שבמקרא אין לו כלל הוראה זו. ובכן אנחנו רואים, כי שלש מלים ביבליות, מפורסמות ורגילות מאד, שנו לגמרי את הוראתן העקרית בפי חכמי המשנה! ואמנם קשה לברר, אם שנוי זה נעשה בשוק החיים, בפי העם, כשהלשון היתה מדוברת, או שנעשה בפי החכמים, אחרי מות הלשון בקרב העם. איך שיהיה, נפלא הוא דבר השנוי הזה, דבר העתקת המושגים ממלה למלה, בשלשת הפעלים הנ"ל. וזהו מה שאמרו בתלמוד: לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד; כלומר, הוראת המלה הביבלית במשנה שונה לפעמים לגמרה מהוראתה במקרא. והמון דוגמאות נמצא במשנה בענין שנוי ההוראות. למשל, במקום “חרב” תבוא במשנה תמיד המלה השמית “סייף”; והמלה “חרב” נזכרת במשנה רק פעמים אחדות, ובהוראה אחרת מזו שבמקרא: מין סכין וגם עץ המחרשה בתבנית חרב (ע‘, למשל, כלים כ"א, ב’; שביעית ח‘, ו’). או מלת “סופר”: עיקר הוראת מלה זו במקרא הוא איש הכותב על לוח (שרייבער) ואולם במשנה לא תבא מלה זו בהוראתה העקרית, אלא בהוראותיה האחרות (מלומד וכו'); ולהוראת “כותב” משתמשת המשנה במלה הרומית “לבלר” (ואולי זהו גם מפני דייקנותם, כדי שלא לטעות בהוראת “סופר” שיש לו פתרונים שונים). המלה הביבלית “בצק” תשמש במשנה להוראת חתיכה של עסה; ולהוראת “בצק” יאמר במשנה “עסה”, שגם היא מלה עברית משרש “עסה” (ראה, למשל, במשנה טהרות ג, ח': “תינוק שנמצא בצד העסה, והבצק בידו”). ועוד רבות כאלה.

וכמו כן נראה מלים ביבליות רבות, שבמשך הזמן נצטמצמו ונגבלו הוראותיהן הראשונה, ותחת אשר במקרא יש למלה ידועה הוראות אחדות (קרובות או רחוקות מעט זו מזו), הנה במשנה תבוא אותה המלה רק בהוראה אחת (על פי רוב בהוראתה העקרית). למשל, הפעל “שלם” יורה במקרא גם על תשלומי נזק גם על פריעת חוב “(לוה רשע ולא ישלם"), ואולם במשנה הוראתו רק תשלומי נזק (או קנס), כי כן הוראתו העקרית מלא חסרון או השלים נזק; ולענין השבת חוב (וגם השבת גמול) ישמש במשנה רק הפעל הסורי “פרע” ²⁵(וכנראה גם היא מלה עברית, כי הוראת “פרע” במקרא היא הרס, הפר, ותהיה הכונה “הפר ובטל את החוב”), וכיוצא בזה. כן נראה את דיקנותם ואת עושר לשונם של חכמי המשנה, בהשתמשם בפעלים שונים לפעולה אחת, לפי הדבר אשר בו חלה הפעולה. למשל, ללקיטת פרי מעצי פרי שונים יאמר במשנה: “ארה” (לתאנים), “בצר” (ענבים), “גדר” או גדד” (תמרים) “מסק” (זיתים). ואת דייקנותם הגדולה בקריאת שמות למלאכות הקרובות בענין זו לזו, יראה המעיין במס' שבת. והבדליהם הדקים בקריאת שמות לכלים ועצמים, יגלו לנו במס' כלים ובסדר טהרות בכלל.

 

ד    🔗

המשנה תראנו גם את ההרחבות הרבות שנעשו בלשון העברית (הביבלית) במשך הדורות שלאחרי גלות בבל. ההרחבות הן כמשפט כל ההרחבות בלשונות חיות ומדוברות: אם על-ידי תוספת הוראות חדשות למלים עתיקות, אם על-ידי גזירת מלים חדשות מהמלים העתיקות (על-ידי חלוף האותיות או על-ידי שנוי האותיות), אם על-ידי בנין שמות מפעלים ופעלים משמות, או על-ידי דרכים אחרים. רוב ההרחבות האלה נעשו, כנראה, על-ידי העם בעצמו, כשהיתה שפת עבר לשון מדוברת: ורק מקצתן נעשו בבית המדרש על-ידי החכמים אשר מפני דייקנותם ודקדוקיהם בכל פרטיו של דבר הוכרחו לעשות אותן ההרחבות.

ויען כי “הרחבות” הללו הן מקצוע נכבד מאד בקורות הלשון העברית, וגם שהן יכולות להיות “סימן לדורות”, להרחבת הלשון בזמן הזה – לכן ארבה להביא דוגמאות מהן.

אל ההרחבות שנוצרו בודאי בבית-המדרש אחשוב ביחוד את מלות ההגיון (“מדות” שהתורה נדרשת בהן), שכמעט כולן נגזרו ממלים ביבליות; כמו: גזרה-שוה, בנין-אב, כלל ופרט, קל וחמר, הקש, וכו'. כן נודף ריח בית-המדרש (כלומר: ריח תורה וידיעת הלשון) מן ההרחבות: מסרת, הלכה, הגדה, תקנה, מחלקת, ועוד המון מלים מסוג זה. כן גם כל הכנויים המלאכותיים למעשי בית-דין; למשל: “אגרת בקרת” (זו הכרזה שמכריזים בית-דין על שדה העומד להמכר בהתחרות), כלם נולדו ראשונה בבית-המדרש, ואחר כך היו, כמובן, לקנין לשון העם.

ועתה אביא דוגמאות מכל מיני “ההרחבות” שנמצאו במשנה, מבלי חקור אם נולדו בבית-המדרש או בשוק החיים, בקרב העם. בתחלה אביא רק דוגמאות של המלים המרחבות, כלומר מלים ביבליות שנוספו עליהן הוראות חדשות, או בנין שמות מפעלים ביבליים ולהפך. ואולם על המלים המחודשות לגמרי, המובאות במשנה במספר גדול ושחָזותן הוכיחה עליהן שמילדי העברים הן – עליהן אדבר בפרק הסמוך.

א. הרחבת המושגים של מלים ביבליות:    🔗

אב, אם, בהוראת ראש, עיקר, שרש, כמו: “אבות נזקין”, “האמהות של בצלים”, ומזה “אֵם למקרא, אֵם למסרת”.

אזן, בהוראה משאלת לבית-אחיזה של כלים (הענקעל).

אות, במובן סמני הכתב (בוכשטאבע).

בית, להוראת בית-אחיזה, מסגרת, וכדומה.

בן, בת, בהסמכן אל שם עצם להוראת ההקטנה.

ביצה, בהוראת חומר עגול, כמו “ביצת היוצרים” (פרה, ה' ז').

הברך, להוראת השקיע באדמה, כמו “המבריך את הגפן”.

בת אחת, במקרא (ישעיהו ה' ו') פירושו מדה אחת הנקראת “בת”, ובמשנה להוראת “בזמן אחד”.

גבר, להוראת תרנגול (מלשון גבורה ועזות, כי “תרנגול עַז שבעופות”; כנראה הוא כנוי שהיה מורגל בפי העם).

גולם, בהשאלה לכלי שלא נגמרה מלאכתו ולאדם חסר דעת.

הגעל, בהוראת טבול כלי במים רותחים כדי להרחיק ולהפליט טומאתו.

דֶבק, בהוראת חומר המחבר והמדביק.

דד, בהשאלה לצנור, “דד לכיור”.

דחה, בהוראת חשוך למועד אחר (אויפשיעבען).

דלג, בהוראת פסוח בקריאה, כמו “אין מדלגים בחשרה” (מגילה, ד‘, ה’)

הפך, בהוראת עסוק בדבר בהתמדה (“הפוך בה!”)

זכה, להוראת הקנין, הנצחון, ועוד הוראות שאינן בלשון המקרא.

זמם, בהוראת “עדים זוממין”, “הוזמו העדים” (זהו בודאי מלשון בית המדרש).

זמן, בהוראת קריאת אורחים לסעודה, ועוד.

זנק, בהוראת זרום, קלח.

זיק (זֵק), להוראת כוכבא דשביט (או אולי “שטערנשופּפע”).

זועה, להוראת רעידת אדמה.

חגר (“ויחגרו – ויחרגו – ממסגרותיהם”), בהוראת תנודה והתנועעות; ומזה במשנה (זבים, ג, א) “ספסל ומטה המחגירים”, כלומר המתתנודדים בשֶבת איש עליהם. ומזה גם “תִגר” = פִסח.

חכמה, בהוראת “מילדת” (וכן גם בצרפתית). ובמשנה קוראים לה גם “חיה”; אבל השם “מילדת” אינו במשנה.

חול (“יחולו על ראש יואב”). מזה במשנה בהשאלה לענין נפול מקרה ומאורע, הִקָרה; כמו “חל להיות בשבת”.

החלק, בהוראת הִמָעד (מן חָלק", כמו באשכנזית: גלאטט, גלייטען, אויסגלייטען).

חלוק, לענין חִלוּק הדעות: “חולק, נחלקו”.

חנק, בהוראה, משאלת לענין צער ונגוש בחברו! "הרי החונק את אחד בשוק (ב"ב, י' ח') כלו' תובע חובו בחָזקה.

חקה, בהוראת עשה כמעשה אחרים (נאַכאַהמען).

טובה, בהוראת “תודה”: “החזק טובה”. ובארמית וסורית “טיבותא” (“חמרא למרא וטיבותא לשקייא”).

טבוע, לענין עשית מטבעות, כלומר השקיע צורה או חותם בכסף. ומזה “מטבע”.

טעון, לענין חיוב המוטל (העמוס) על דבר שיש בו ושאין בו רוח חיים. כמו: “טעונים רחיצת ידים” (צריכים, חיבים). וגם בהוראת וכוחים בין תובע ונתבע, ופתרונו: בעלאסטען, (הטל אשמה), כמו “טוען”, נטען", והשם “טענה”

טפח, בהוראת הכה ומשוש בידו, וגם חבט וסָפוֹק.

מיד, בהוראת תכף – מן יד, בלי איחור.

יצא, בהוראת יציאה מן הכלל (“יצא זה שאינו–”, וכדומה; וביחוד בהפעיל: “להוציא את –”). ולהפך, בהוראת הליכה במסלה אחת, היה מסוג אחד, ואז יבוא רק בכ"ף הדמיון: “כיוצא בו” – דומה לו.

יריעה, בהוראה משאלת לגליון של מגלה, של ספר תורה, וכו'.

ישב, לענין ישוב-הדעת ומנוחת הלב.

כבד, בהוראה מליצית – טאטא (“מכבדים את הבית'”).

כבש, עיקר הוראתו במקרא “דרוך, רמוס”; ובמשנה הושאל לכבישת ירקות או בשר בחוֹמץ ומלח (“איינלעגען”), כמו “האשה שהיא כובשת ירק” (טהרות ב‘, א’).

כון. משוש זה נמצא במשנה הפעל “כַוֵן” – הכין לבו, שים לב לדבר והשם “כַוָנה”.

כנס, בנפעל וגם בקל הוראתו במשנה “בא אל”. ומאהבת הדיוק השתמשו חכמי המשנה רק בפעל זה להוראת ביאה אל חדר, או אל כל מקום (העריינטרעטען, הינאיינגעהן).

כפר, בהוראת הכחשה, מן “כפר” במקרא – כסה, כלומר העלם האמת.

הכריע, לענין נטית כף המאזנים, ומזה נטית הדעת (דען אויסשלאג נעבען); ומזה “הכרע, הכרעה” בכל ההוראות.

מדה, בהוראה משאלת לשיעור תכונה מוסרית (“ארבע מדות באדם”) וכללי הגיון, ועוד הוראות מושאלות, קרובות לאלה.

מנת, במקרא הוראתו “חלֵק”, ובמשנה הוראתו גם “תנאי” (“על מנת” = בתנאי).

נכה, בהוראת גרוע מהמחיר, והוא נרדף עם הוראת הכאה. וגם בלשונות אחרות כן הוא: למשל, בצרפתית" rabattre הורד מהמחיר (מן battre הכה), ומזה Rabat וגם באשכנזית “אַבשלאג” בהוראה כזו.

נעימה, בהוראת טעם בשיר. ובמשנה ערכין ב,ו, יש בזה ענין יפה: “ולא היו (הלוים הקטנים בבית-המקדש) אומרים שירה לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, כדי ליתן תבלין בנעימה”, רצונו לומר, יען כי קול הקטנים דק ומנעים את השירה.

נפש, להוראת החוליא היותר עקרית שבכלי או בדבר. למשל, “נפש המסכת” (כלים כ"א, א'), כלומר, חוטי הערב באריגה שנמשכים כנפש תוך הגוף (ובגמרא “נפש המאזנים”, זו הלשון שבאמצע המאזנים ממעלה). וכן תבוא “נפש” במשנה להוראת ציון על הקברים.

נקף, ההפעיל הוראתו במשנה: נתון סחורה בהלואה, “החנוני מקיף”. ולפי דעתי, יען כי המקיף צריך לחזור אחרי חובו.

נצח, בהוראת הכריע את האויב (והשם “נצחון”).

נקר, בהוראת חטוט ולקוט (פיקען בלשון אשכנז) “תרנגולים מנקרים”.

נתר, התר. במקרא הוראתו “נתן מוסרות”, ובמשנה בהשאלה “הַרשה” (הפך “האסור”).

סלסל, בהוראת "קרייזלען (ובגמרא נזיר, ג', למדו החכמים פירוש מלה זו מפי אמתא דבי רבי; כי היא אמרה לאיש: “עד מתי אתה מסלסל בשערך?”

סמך, בהוראת קרוב אל דבר: סמוך ל– ", “סמוכים”. (ואולם יש מוצאים הוראה זו גם בפעל “סמך” הביבלי).

סמר, בהוראת חַזק במסמרים. ומזה “סנדל המסומר”.

עבד, לענין תקון העור (נערבען בלשון אשכנז).

עכור, בהוראת דלוח ורפוש (טריבע מאכען).

פצע, בהוראת בקיעה “לפצע אגוזים”, “זיתים פצועים”.

פסול, בהוראת ההפך של “כשר”, והוא בהשאלה מן “פסול” שבמקרא (עי' “ערוך השלם” בערך זה)

פרק, בהוראה מושאלת לתקופת זמן, לפרקי אברים, וגם לפרשה וחלק של ספר.

פשוט, הבינוני “פשוט” הראתו במשנה “איינפאך”, רצוני לומר לא מכוסה ובלי עקמומיות; והוראתו זו מושאלת אפוא מן “פשט” שבמקרא (ופשט את בגדיו"); כן נראה לי – מלבד זה יש לו במשנה הוראת שלוח יד או רגל (אויסשטרעקען).

קב, בהוראת נרתיק וכלי חקוק, כמו “קב” לפסח לשום רגלו בו; ושרשו נקב, קב.

קלט, בהוראת אסוף אל תוכו וסגור בידו, וכדומה (“קולטת את השמרים”, באבות). ומזה גם במקרא “מקלט”.

קפד, עיקר הוראתו במקרא כמו “קמוט, צנוף”; ומזה במשנה בהשאלה להוראת תרעומות ודקדקנות יתרה (“מקפיד”).

קצץ, במשנה בהשאלה: קצוב, קבוע (פעסטזעצען).

קרן, בהוראה מושאלת לראש הממון הקצוב (גרונדקאפיטאל).

הרבץ, בהוראת השכב האבק על-ידי זלוף מים (“המרביץ את ביתו”).

הרגל, בהוראת הדרך או למד את האדם לעשות דבר בתמידות. ומזה “רגיל”, והשם “הרגל”.

הרכב, בהוראת הצמד ענף בעץ (איינפראפפען).

הרקד, בהוראת הגיע בכבדה (זיעבען).

שאוב, בהוראת שאיפה ומשיכה (אנציהען). ומזה “אבן השואבת” – מאגניט.

שברים, בהוראת קולות מקוטעים (“תקיעה, שברים”).

שובר, בהוראת שטר פרעון, השובר ומבטל את שטר-החוב.

תאומות, או מתאימות, כן נקראו במשנה שיני הלחיים הנראות ככפולות.

ועוד כהנה וכהנה. מלבד זה יש המון פעלים אשר במקרא באו רק בבנין אחד או שנים, ובמשנה באו בכל בניניהם, וממילא התרחבו מושגיהם. וכמעט כל פעל ביבלי התרחב במשנה בדרך כזה.

ב. בנין פעלים משמות.    🔗

למשל, מהשם “אבק” נבנה במשנה הפעל “אַבק”, והוראתו: הסר האבק. מן אלמן, אלמנה – “התאלמן”, וגם הפעל “אלמֵן” (עזוב אחריו אלמנה). מן אצבע – “הצביע”, הוצא או הרם את האצבעות לצרך גורל (“פייס”). מן גורל – “הגרל”, הפל גורל. מן זעה או יזע – “הזיע”, הוצא זעה. מן אורח – “התארח” בבית איש, וגם הפעל “אָרֵח”, קבל אורחים. מן גיד – “מגויד”, איש שנחתכו גידיו. מן גדיש – “גדוש” ו“הגדש”, צבור כגדיש, רצונו לומר הוסף על המדה. מן חלב – “חלוֹב” (מעלקען), מן חמור – “חמר”, הנהג חמורים. מן חפן – “חפוֹן”, אסוף בחפניו. מן חוץ – “חצוץ”, הבדל, או עשה מחיצה. מן ירוק – הפעיל “הוריק”, ההפך לירוק. מן מזג – “מזוֹג”, מסוֹך יין ²⁶. מן נגב (יבשה) – “נַגב”, יבש או קנח הידים. מן נמר – “נַמר”, “מנומר”, נקד וטלוא כנמר. מן סֵדר – “סַדר”, ערוך בסדרים. מן סריס – “סרס”, ולו גם הוראה משאלת: הפוך ועקור ממקומו (“סרס את המקרא”). מן עגול – “העגיל” (ובגמרא בכל הבנינים). מן “עטישותיו” – “התעטש” וגם “עטש”. מן פגול – “פַגל”, עשה לפגול. מן צבע – “צבוע”. מן ציוּן – “צַיֵן”, עשה סימן (ומזה “מצוין”), מן צנה-קוֹר – “צנן”. מן “משרת ענבים” – “שרה” (איינווייכען). ועוד כאלה לאין מספר.

ג. בנין שמות מפעלים.    🔗

כמעט מכל הפעלים הביבליים שהובאו במשנה, נגזרו גם שמות בהבדלים דקים, בכל משקלי השמות הנהוגים בתנ"ך. על ידי הדבר הזה התרחבה והתעשרה הלשון העברית עושר רב. כמובן, רוב השמות הנגזרים האלה אינם חדושי חכמי המשנה, כי לקוחים הם משפת העם, מהימים שהיתה שפת עבר לשון מדוברת; ורק בשמות נגזרים אחדים נִכּרים אותות החדוש וההרחבה המאוחרת, שנעשו בבית המדרש ²⁷. דוגמאות מהשמות הנגזרים אין כל צרך להביא; כי בכל משנה ומשנה נמצא עקבותיהם. ורק למען הראות את המשקלים השונים של השמות הנגזרים וגם את הרוח העברי האמתי אשר בהרחבות האלה, אביא דוגמאות אחדות למשל: “גרעון” (נכיון כסף), מן גרע. “דֹחק”, מן דחוק. “דֶקר” (מין חנית וכדון), מן דקור. “חִבה”, מן חבב. חזקה מן החזק, “חלל” (מקום פנוי ותוכו של דבר), מן חלול. “חרדה” (עוגת רצפים; וגם “חררת-דם”, חתיכת דם חם), מן חרור. “מטַלטלים” (נכסים הנדים ונעים – Mobilia, להפך מקרקע), מן טלטל. “יציאה” (בהוראת הוצאת כסף – אויסגאבע), מן יצא. “כתם”, מן נכתם. “סעודה”, מן סעוד לב. “מסַבך” (קנאטען-שטאק בלשון אשכנז; פרה, ג',ג), מן סבוך. “עברה”, מן עבר. “עונן” (אנקער בלשון אשכנז), מן עגון – עצור. “פסלת”, מן פסוֹל “קמטים”, מן קמוֹט. “קרוּם”, מן קרום. "ראיה (הוכחה ומופת), מן ראה. “שער” (בהוראת מחיר קצוב), מן “שעור”. “תמצית”, מן מצֹה. “תוספת”, מן יסוף. “תרעומות”, מן “רעמו פנים”. “מגרדת” (בירסטע), מן גרד. “מגרפה” (יָעה), מן גרוף; ועוד לאין מספר. ביחוד ראוי להזכיר את שמות התאר במשקל “פַעָל” (המורים על פעולה מתמדת), שנגזרו משמות עברים. למשל: נַגָן, בַשָם (אפאטהעקער), סַפן, קַצב, חַמר, גַמל, וכו'. שמו-תאר כאלה רבים מאד במשנה.

 

ה    🔗

עתה נשימה עין על המלים החדשות לגמרי שהובאו במשנה, וביחוד על המלין שחזותן מוכיחה, כי מילדי העברים הן: ומילים כאלה רבות הן מאד במשנה. יש בהן שאין דוגמתן בשאר הלשונות השֵמיות, ולכן אין כל ספק, כי לקוחות הן מהאוצר העתיק של הלשון העברית והן מיוחדות רק לה (כמו שגם בתנ"ך נמצא מלים עבריות רבות, שאין להם רַעַ ביתר לשונות בני-שֵם). ואולם יש מלים רבות במשנה, שלא נזכרו בתנ“ך ויש דוגמתן ביתר לשונות שֵם (ארמית, סורית, ערבית, וכו'), ולכן מחליטים רוב הבלשנים, שהמלים אלה אינן עבריות טהורות. אבל ההחלטה הזאת היא מן הדברים שמותר להרהר אחריהם. כי הן גם רוב המלים שבתנ”ך יש דוגמתן בכל לשונות שֵם, ובכל זאת לא יעלה על הדעת לאמר, כי למשל, השמות אב, אם, בן ודומיהם, אינן מלים עבריות, מפני שגם ביתר לשונות שֵם הם נקראים כן! והוא הדין גם במלים שבמשנה מסוג זה. אדרבא, דבַר המֶצאן גם ביתר הלשונות אות הוא כי מלים עבריות עתיקות הן המשותפות לכל (או לרוב) לשונות שֵם, כמו שגם המלים העתיקות הביבליות משותפות כמעט לכל לשונות שם. אמנם אין לכחד, כי יש במשנה המון מלים, שצורתן וגזרתן מעידות, כי לוקחו מלשונות אחרות (שֵמיות), – אבל אני דן פה רק על המלים, שחזותן מוכיחה כי עבריות הן, אף-על-פי שאין דוגמתן בתנ"ך, ואף-על-פי (או דוקא מפני) שיש דוגמתן ביתר לשונות שם.

והנני להביא בזה דוגמאות מהמלים החדשות שבמשנה, שלפי דעתי עבריות הן (מאוצר שפתנו העתיקה), בין שיש דוגמתן בלשונות שם, בין שאין להן רֵע ביתר הלשונות השֵמיות

אחריות. מלה זו נמצאת כבר במשניות עתיקות, ונראה שנגזרה מן “אחר, אחרי”: כי המקבל אחריות (או הנכסים המשועבדים) הוא בבחינת עָרֵב הבא אחרי הלוה. למלה זו יש רֵע בלשון ערבית: “אחריאת”.

אֵיבר, אֵבר. דוגמתה יש בערבית וגם בפרסית החדשה (שגם היא בלולה בהמון מלים שמיות). אך נראה שעברית עתיקה היא, ויש לה יחס אל המלים הביבליות “אבר” (כנף), “אביר”, וכו'.

אוכף. דוגמתה בערבית “וּכאף, אַעאַף”. וכנראה מקורה עברי מן “אכֹף, כפה” (אַכְפִּי – משא).

אַלָה (קיילע בלשון אשכנז). כן הוא גם בערבית. והוא מהשרש העברי “אל”, שממנו הסתעפו השמות שענינם חֹזק, תקף; כמו: אֵל, אלהים אֱיָל, אֵלה, אַלון.

אמד (אַבשאֶצען). מלה עתיקה שנזכרה במשניות קדמוניות וכנראה היא משרש “מדד”. (בערבית “אמד” – הגבל).

אמה (אמת המים). דוגמתה רק בסורית. אך לנכון עברית היא מהשרש “אם, אמם”, שענינו חַבר וצמוֹד (שמזה אֻמה, אַמות הספים), או מהשרש מה, מי, מים.

בזק (פזר מלח). דוגמתו בערבית ובסורית ומקורו עברי מיסוד “בז” (בזר, פזר).

בלש, חפש ובדוק היטב. דוגמתו בארמית ובערבית (“פלס”). ורש"י פותר מענין זה גם “בולס שקמים” בעמוס. ובמשנה נבנו ממנו השמות "בַלָש, בוֹלֶשת (גדוד הבא לחפש בעיר).

בקי. דוגמתו רק בסורית. והרב יהושע בן לוי בספרו “אהלי שם” משער, שהוא מהשרש העברי בקה, הנרדף עם השורשים בוק, בקק, שהוראתו “הָרק”. ויהיה “בקי” איש מלא דעת, ככלי שהורק את תוכו מכלים שונים; כמו שיאמר על איש כזה גם ספוג, “בור סיד”, “מעין המתגבר”, וכד'.

גָבֹה (איינפאָרדערן). בערבית וסורית “גבא”. לפי השערתנו מלה עברית היא, מיסוד גב, גוב, שהוראתו אסיפה וצבירה, כמו “גבים”. גֶבא – מקוה מים; “גוֹב גובי” – אוסף חסיל וארבה. ובגמרא נמצא פעל “גבב” בהוראת אסוף וצבוֹר.

גגית, מן חבית וכלי גדול. דוגמתו רק בשומרונית. וכנראה יש לה יחס אל המלה העברית “גג”.

גט (גטין). כן נקראו במשניות עתיקות כל מיני שטרות, וביחוד ספר כריתות (וכן תרגם אונקלס “ספר כריתות” – “גט פטורין”). מקור המלה מכוסה בערפל. רי"ש זקש משער שהיא קצור המלה הרומית ( Actum ); והח' קאָהוט מוצא דוגמתה בערבית “חט”. ומי יודע? אולי סוף-סוף מלה עברית היא, שאין אנו יודעים עתה את שרשה.

גס. אין לו רֵע בלשונות שֵם. ולפי דעתי הוא מהשרשים העברים גשש, קשש, קשה, שענינם עבֹה, התעַבַּה.

גיס. וכן גם בסורית “גיסא”. גזרתו נעלמה. ואולי גם הוא משרש עברי עתיק שנשכח ממנו. כי קשה לשער, שהיהודים בדברם עברית, שאלו להם מלה נחוצה כזו מלשון הסורים.

גסס. אין דוגמתו בלשונות שם. ולפי השערתי נגזר מן השרש “גשש”, שבלשון המקרא הוראתו “מָשוש” (“נגששה כעִורים”) ובלשון חז"ל הורחבה הוראתו גם לענין התאבקות בקרָב (“אתליטין המתגוששים”). ויהיה פירושו של “גוסס”: איש הנאבק עם המות ברגעיו האחרונים.

גפת, פסולת של זיתים וכו'. כן הוא גם בערבית, וכנראה הוא משרש עברי עתיק.

גרוגרת, תאנה יבשה. אין לו רֵע בלשונות שם. וכנראה הוא מהמלה העברית “גַרגר”.

גרגרן (לנקבה “גרגרנית”), זולל. בערבית וסורית יש מלה כזו בהוראת סובא. ויש לו יחס אל המלה העברית “גַרגֶרת” (ורצונו לומר מלא גרונו).

דלדל (“מדולדל”), התנועע ותלֹה למַטה. כן הוא גם בערבית. ויסוד, עברי: דל, דלה, דלל טלטל, תלתל, וכו'.

דלעת (הרבוי “דלועים”), קירביס בלשון אשכנז. בערבית “דלאע”. אך שרשו עברי מהשרשים שנזכרו בערך “דלדל” (וביהושע ט“ו, ל”ח, נזכר שם עיר דִלְעָן, שפתרונה לדעת קצת: מקום צמיחת דלועים. ואולם מקום זריעת דלועים נקרא במשנה “מִדְלַעַת”.)

דף, כן הוא גם בארמית, סורית וערבית. ושרשה עברי, מן הדף, דפה, גדף. שיסודם דף.

הגון. בערבית “הגַאן”. ואולם עוד קדמוני בלשנינו אמרו, כי מלה עברית היא, ומענינה פתרו “הגדֶרת הגינה” ביחזקאל.

ושט, גרון, גרגרת. למלה זו אין רֵע בשום לשון שמית; והח' קאהוט גוזרה בדוחק גדול ממלה פרסית (“וזידן”). אך כנראה הוא עברי עתיק.

זיז, קרן בולטת מן הכותל. משרש “זיז” בעברית, שמזה במקרא “זיז שדי”, “זיז כבודה”.

זַיֵף. דוגמתו רק בערבית. ואולי הוא מיסוד המלה הערבית “דֹפי”.

זלף, ענין נטיפה ושפיכה. וכן גם בסורית. והיא מלה ערבית הנרדפת עם דלף. (ומזה השם זלפה – רעננה).

זקק, הביא בהתחייבות, או קשוֹר אל דבר. מהשרש העברי זוק, זקוק, שענינו אסוֹר, וממנו זִקים אזִקים = כבלים,

חֶבט, לולאות ואזנים לשרוך-נעל (“חבט של סנדל”, במשנה מקואות י‘,ג’). אין דוגמתו בלשונות שם, אבל חזותו מוכיחה כי מילדי העברים הוא. ולפי דעתי הוא מהשרשים העברים חבת, חבש, שענינם קשור, אגוד וחַבר (כמו סוּף “חבוש לראשי”; “מעשה החבִתים” בדברי הימים).

חבית, ובסימן ההקטנה “חבִיונה” (חבית קטנה) דוגמתה בערבית וסורית, ושרשה עברי מן חב, חבא, חבה, חפה, כפה, שענינם כַסה והַסתר; והחבית מסתירה את הנתון בתוכה. ואולי הוא גם מעין חבת, חבש הנ"ל.

חכר (פאכטען) וכן גם בערבית. ולפי דעתי הוא מיסוד “כרה”, שיש לו הוראת קנין בעברית (וָאֶכְרֶהָ לי").

חֹטם, אף, וכל דבר הבולט למעלה. נמצא גם בערבית. אבל כבר החליטו בלשנינו הקדמונים, כי מלה עברית היא (ומזה לדעת הרד"ק “אחֶטם לך” בישעיה, כלומר אאריך אפי).

חטט, חסוֹר ונקר. כנראה הוא מהשרשים העברים חטב, קטב, חצב וכו', שיסודם חט וענינם כרוֹת.

חוֹמר מהפעל (“החמיר”), ענינו קושי (שטרענג בלשון אשכנז). למלה זו אין מקור בלשונות שם, והיא מלה עברית, אשר מוצאה, כנראה משרש חמר, חמרמר, שענינו רתוֹח, העלה קצף.

חניכה, שם לוָי וכנו. גם לו אין מקור בלשונות שם. ולפי דעתי הוא משרש “חנך”, שעיקר הוראתו הַאחז; ויהיה “חניכה” שֵם שנאחז באיש על-פי רגילות.

חוֹצלת, מַחצלת (מאַטטע, דעקע בלשון אשכנז) קאָהוט גוזרו בדוחק ממלה ערבית. ולפי דעתי יש למלה זו יחס עם השרש העברי חלץ (בהיפוך האותיות), שממנו חליצה, מחלצות וכו'.

חוֹרג, חוֹרגת (בן-חורג, בת-חורגת). בערבית פירושו “חיצון”. ואולי הוא מיסוד “חרג” בעברית: “ויחרגו ממסגרותיהם” – יצא מחוץ למערכה.

חַרטֹם (שנאבעל). היא המלה “חטם” מורחבה באותו רי"ש (כמו מן כסם – “כרסם”, ועוד רבות כאלה).

חשוד. אין לו רֵע בלשונות שם (בערבית פתרונו “קַנא”). ולנכון מלה עברית היא. ויש שפותרין מענין זה “פן יחַסדך שומע” במשלי שלמה.

כַּוֶרת. בערבית הוראתה סל של דבורים. ומקורו עברי מהשרש כור, שענינו נקוֹב, עשה נבוב (כירַים, כּיור, מכוֹרה).

כרח (“על כרחך”, והפעל במדרשים “הכריח”). גם יונתם תרגם “בחָזקה” – בעל כרחך, מקורו נעלם. כנראה מוצאו מהשרש העברי “כרע” (כי ע' וח' מתחלפים בלשונות שם), שיש לו גם הוראת נצוח והכרח.

לעוס (חתוך בשִניו). כן גם בערבית. וכנראה יש לו יחס לשרש העברי "לוע שענינו בלוע, גמא; או שהוא משרש “עסס”. (מן “לעס” נבנה השם “לסת” – לעסת, וברבו “לסתות” – קיננבאקען בלשון אשכנז).

לֶפת, לפתן. עיקר הוראתו בערבית וסורית ריבע בלשון אשכנז. ובמשנה הורחבה הוראתו לכל מאכל המחובר אל המאכל העיקרי, והוא כמו טפל אל העיקר. כנראה מוצאו משרש לף, שענינו בעברית חִבור.

מַזחילה (דאַכרינגע). מהשרש העברי “זחל” שענינו רמוש, ומזה בהשאלה הִנָגר (והפעל “זחול” בא במשנה להוראת קלוח מים).

מָחוק. בערבית הוראתו גרוֹד כתב מעל לוח, וזוהי גם הוראתו במשנה. והוא נרדף עם “מחה” (ובלשון המקרא הוראת “מחק” כמו “מחוֹץ”).

מחול. מלה שנזכרה גם בסדר התפלה. בערבית הוראתה “הַתֵּר” (לאָסמאַכען), והושאלה לסליחת עון. שרשה כנראה “חלל”, או מן “מחה” בתוספת ל'.

מוּך, בלויי בגדים וחתיכות סמרטוטים. מהשרש העברי “מוך”, שענינו המַק, היה רפה וחלש. (ומזה במשנה בנפעל “נמוך” – שפל).

מומחה, בקי ומדקדק. לפי דעתי יש לו יחס עם השרש מח, מחה, והוא מענין מוֹח. גזרתו מערבית (אצל קאהוט) דחוקה מאד.

מפץ, מן מחצלת. משרש “נפץ”, שענינו התפזר, התפרד, ומזה השתטח.

מרס (צעררייבען, דורכריהרען). כן גם בערבית, כנראה הוא משרש “רסס” (אחי "רצץ) בתוספת מ' בראש המלה, הוספה הרגילה בשפת עבר.

מַרפֶסת (באלקאָן, או וועראַנסא). מהפעל רפש, רפס, שענינו דרוך, רמוס ברגלים.

מַרתף. בערבית הוראת הפועל “רתף” היא “סַדר ואצוֹר”. ולפי דעתי הוא גם שרש עברי, אחי “רצף”, שענינו רבוֹד, רפד.

מתוֹן. בסורית ענינו “היה מיושב בדעתו”; ובהוראה זו הוא נזכר כבר בפתגם אנשי כנסת הגדולה (“הוו מתונים בדין”), ולכן יש לשער שמקורו עברי. (ויש פותרים מענין זה “לב מתָנה” בקהלת).

ניָר. למלה עתיקה זו אין שרש בשום לשון. וכנראה היא מלה עברית עתיקה, שבה כנו את הגֹמא (פאַפירוס) המצרי.

נסוֹרת, מַפל המַשוֹר. משרד נסר, נשר, שפירושו גם במקרא “זאֶגען”.

נעוץ. בארמית ענינו מעוֹך תקוֹע. אך גם בעברית נמצא השרש הזה בשם “נַעציץ”.

סטוֹר, הכה על הלחי. אין לו מקור ביתר לשונות שם. וכנראה מלה עברית עתיקה היא מלשון העם.

סַפֵר (שעערען). כן הוא גם בארמית וסורית. וגם בעברית עיקר הוראת “ספוֹר” הוא חרוֹת, עשה שרטת. ובמשנה נמצא גם התאר התמידי סַפָר, והשם לכלי הגזיזה “מספרַיִם” (בריבוי זוגי כחוקות לשון עברית), וגם השם “מַספוֹרת” לקבוץ כל הסַפר. (ובגמרא גם “תספוֹרת”).

סרוגין. “קרא סרוגין”, רצונו לומר בדלונים. מהשרש העברי “שרג”, שענינו רַתק וסבוֹך.

סרסור, איש הבינים בין המוכר ובין הקונה. קאָהוט גוזרו מהמלה הערבית “סרסור”, שענינה “בקי בנהגת עסקים”. אך לא זה הוא הסרסור שבמשנתנו. ולולא יראתי להַראות “כחריף”, הייתי אומר, כי מלה “סרסור” היא עברית משפת העם, והיא המלה העברית “שרשרה, שרשרת” – כבל; כי הסרסור מחבר וקושר את העסק, את המוכר אל הקונה. ובשפת העם, ביחוד בשפת הסוחרים המחודדים, נמצאות מלות מושאלות בחדוד כאלה, בכל הלשונות.

עכב מלה עברית, ובמקרא באה בתמונת “עקב” (“ולא יעקבם”, באיוב).

עסק, והפעלים התעסק, העסק. מקורם עברי: התעשקו (בראשית כ"ו). ובמשנה הורחבה הוראתו כמו בלשון סורית.

עוקץ. היסוד “קץ” שבמלה זו דַיוֹ להעיד על עבריותה העתיקה. ובסורית “עקס”).

ערֵבה (עריבה), כלי עשוי בתבנית ספינה (מולרע, טראָג). קאהוט גוזרה מהמלה הערבית “עראב” – ספינה (ומזה בגמרא “ארבא” = ספינה). אך כנראה נקרא הכלי “ערֵבה” מפני שהוא משמש לערוב ולבלול בו איזה דבר. למשל, “ערַבת העַבדנים”, לערוב בה עורות עם קליפות עץ; “ערבת הפסיונים” (של בנאים) לערוב בה טיט במים; וביחוד “עריבה” לבצק, לערוב את הקמח במים.

פגוֹם, הַשחת, עשה מים וכו'. אין לו שרש בלשונות שם. וכנראה היא מלה עתיקה ונרדפת עם “פצם” בעברית.

פהק (גאֶהגען). כן גם בערבית. כנראה יסודה “פה”. וכל הפעלים העברים שענינם “פתוֹח” מתחילים ב“פה”, כידוע (פעוֹר, פשוֹק, פתוֹח, פטוֹר, וכו').

פחוֹת, המעט, החסר. מלה עברית שדוגמתה במקרא “פחֶתת” (ויקרא י"ג). והוראתה העיקרית “כרה”, ומזה במקרא פַחַת – בור.

פיל (עלעפאנט). כן הוא כמעט בכל לשונות שם. ויתכן שהיא גם מלה עברית; אם כמו “נפיל” – ענק (ה“נפילים”), או משרש פל, שממנו פלא, פלה (נפלא, נפלֶה).

פקַעת (קנייעל). משרש פקע – בקע. והושאל לדבר עגול; ומזה במקרא “פקועות שדה”, “מקלעת פקעים”.

פרוֹט, הַבדל, החלף מעות (ומזה “פרט” ההפך מן “כלל”; וגם “פרוטה”, מעה קטנה). שרשו עברי, אחי “פרוד”.

פשר (אויפלאֶזען), ומזה “פושרים”, מים שאינם לא חמים ולא קרים. המלה עברית (וגם סורית וערבית) ושרשה אחי פתר, פרש, ועיקר ענינו הַבדל והַפרש, ומזה גם “פשרה” והפעלים בענין זה.

פתילה משרש פתל, שענינו שזוֹר ועבֵת, ומזה במקרא “פתיל” – חוט משזר.

צלקת (נאַרבע). מהשרש העברי צלק – צלח, שענינו בקוע ופלֵח (“וצלחו את הירדן”). וכן גם בערבית וארמית. ויש הבדל בין צלקת ובין צרבת, עי' ערוך).

צנון (רעטטיג). אין לו מקור בלשונות שם. וכנראה הוא מהשרש העברי “צנן” הנרדף עם “צנם”, אשר מזה “צִנה, צינים”, רצוני לאמר דברים קשים וארוכים (וגם מענין התכווצות).

צער, כן גם בסורית, והוא מהשרש העברי “צעור”, מעוט והיה דל.

צפופים, דחוקים ומכווצים, כן גם בערבית. והשרש “צף” בולט בכל הפעלים העברים שענינם קמוט והתכווץ (למשל, “צפד”).

קבול, התאונן, וביוד “אנקלאגען”. כן גם בארמית וסורית. והוא מן “קבל” בעברית, שענינו, “נגד” (“קבל-עם”, “מקבילות”), ורצוני לומר התיצב נגד איש בריב.

קלוח, זרום, הנָגר. כן גם בארמית. ושרש זה נכר גם במלה העברית “קלחת”.

קלוף, חשוף ופַצל, כן בערבית וסורית. והוא אחי “כלף” (ב“כשיל וכילפות”), “גלב”, שהוראתם בעברית הקצה, גרוד. ומשרש קלף יצא השם “קלפה”, וגם “קלף” (זה העור הנקלף שכותבים עליו, פערנאמענט בלע"ז).

קנח, אין דוגמתו בלשונות שם, וכנראה מלה עברית עתיקה היא.

קרפף, מקום מוקף מחיצות בלי קרוי. אין לו שרש בשום לשון, וקשה לעמוד על מוצאו העברי.

קשוט, עדה עדיים. מהשרש העברי “קשט” שענינו ישר, נכון. ומזה השם “תכשיט” – עדי.

רַוָק, פנוי, מי שאין לו אשה. כבר השכיל רש"י לרמוז כי הוא מן “ריק”, כמו שקוראים לאשה שאין לה בעל – “פנויה”.

רמץ, אפר חם. בערבית קוראים לאפר “רמאד”. ולפי דעתי “רמץ” מתיחס אל “רמש”, שענינו נדנוד ותנועה, והאפר החם נראה כמתנועע; ולכן יאָמר גם “גחלים לוחשות” או “רוחשות”.

רצען, רצועה. מהשרש העברי רצע.

רצופים, מחוברים, זה אחר זה. משרש “רצף” שענינו סַדר וחַבר.

רקק, מים לא עמוקים; וגם מענין בצה. כן גם בערבית. ורבנו חננאל פירש “רקק כמו רוק של פה”, רצוני לומר מקוה מים מועטים.

רשות, (רשות הרבים, רשות היחיד). מן ירש, רשת ורצוני לומר קנין (בעזיטץ); ולא כמו שגוזרים אותו מן רשה, הרשה. – ואולם “רשות” שפתרונו “ערלויבנים'', הוא כמובן מן רשה, רשיום. –”ורָשות" בהוראת שררה ושלטון, הוא מן “ראש” ומָקצר מן “רָאשות”.

רתע, ענין חרדה ונסיגה לאחר. נרדף עם רתת, רטט.

שובך, ארובת היונים. כנראה יש לו יחס אל “שבכה”, שהיא ארובה מעשה רשת.

שבלת-שועל. כן נקרא במשנה מין דגן (האַפער), על פי דמיונו לזנב שועל. (בלשון יון קוראים ל“האפער” סִפוֹן, וגם בערבית “סופאן”. ונפלא הדבר, כי במשנה יכנו בשם “שיפון” מין דגן אחר, שלדעת קצת הוא “ראָגנען”! בכלל רבה המבוכה בפירוש “שבלת שועל” ו“שיפון” הנזכרים במשנה).

שֶגם, שַעם (קאָרק), ומזה הפעל “שַגַם” (פערקאָרקען). מקור המלה מכוסה בערפל. ולפי דעתי הוא מהשרש העברי “שע” שענינו חָלָק, ומזה “למשעי” (ובארמית שעוה – דונג), כי עץ ה“קאָרק” חָלק מאד. (וחלוף ג' בע' מצוי מאד בלשונות שם וגם בשפת עבר).

שדרה; חוט השדרה, וגם ה“שדרה של שבלת”. כמו “שזרה”, משרש שזר, “משזר”.

שטר. כן גם בסורית. וכנראה יש לו יחס אל השרש העברי “שטר”, שממנו שוטר, משטר.

שום, הערך וקצוב מחיר דבר. בערבית “סאם”. מלה זו נמצאה במשניות היותר עתיקות. ואין ספק, שהיא רק הרחבת ההוראה של פעל “שים” העברי, שגם לו יש הוראת קבוֹע, קצוֹב.

שנ*תות (קערבאן, איינשניטטע). הרבה השערות נאמרו על מקור המלה הזאת. אך בודאי עברית היא; ולפי השערתי יש לה יחס אל הפעל שנה – כפול.

שרפרף, ספסל קטן להדום רגלים. סימן ההקטנה על-ידי כפילת ההברה האחרונה, מעיד כי מילדי העברים הוא; אך קשה לעמוד על מקורו העברי. (קאהוט מחַברו עם מלה פרסית “שרף” = כסא לפני הבית).

שותף, והפעלים: שַתף, השתתף. נמצא גם בתרגומים. וקשה לעמוד על מקורו העברי.

תבלין, והפעל “תַבל”. נמצא גם בערבית. ושרשו עברי: “תבל” מן בלל"

תכוף, עשה בזריזות ומהירות; ומזה “תכף” – מיד, בלי איחור. אין ספק שהוא תמונה אחרת מן “תקף” העברי, שענינו אחוז בחזקה ובמהירות.

תלוֹש, שָרַש, וגם חתוך ממחובר. אין לו שרש בלשונות שם, ומראהו עברי (ובגמרא, חולין קל"ז, מוכח שיש הבדל בין “עקור” ובין “תלוש”).

על פי הדוגמאות האלה, שהן רק מעט מהרבה, נוכל לראות, מה גדול הוא האוצר אשר אָצרו לנו חכמי המשנה להרחבת שפת עבר ולהעשירה. הדוגמאות הללו מעידות למדי, כי שפת עבר היתה לשון עשירה מאד, ימים שהיתה מדוברת, ואולי לא היתה נופלת בעָשרה מאחותה הרחוקה הערבית, המהוללת ברבוי גווניה ובשפעת מבטאיה ושמותיה הנרדפים.

אפס, כי בכל-זאת לא יכלו חכמי המשנה להסתפק באוצרות שפת עבר לבדה, וגם לא בהשאָלות מיתר לשונות שם. עניני המִשנה הם כל-כך דקים מן הדקים, הם מקיפים כל-כך את כל פרטי החיים הרוחניים וביחוד המעשיים, עד שאי-אפשר להם לפעמים להאמר בדיוק גמור בשפת עבר וגם לא באחת מלשונות שם, – ולכן הוכרחו חכמי המשנה לקחת לצרכם מלים גם מלשונות יפת מיונית ורומית, אלה הלשונות שהכו שרשן עמוק-עמוק בדבורם של יושבי ארץ-ישראל מימי ממשלת היונים-הסורים, ואחר-כך בימי שלטון רומא. היונים ואחריהם הרומאים למדו את היהודים לדעת המון מושגים חדשים, מפשטים ומוחשיים, וביחוד המון כלים חדשים שלא ידעו היהודים וכל בני-שם קודם לכן. ואחרי אשר בעת ההיא כבר חדלה שפת עבר להיות מדוברת בפי העם, לכן לא היה אפשר עוד גם לחכמי בית-המדרש ליהד את המושגים ואת הכלים ולקרא להם שמות עברים ²⁸. ובכן היו אותם המושגים והכלים לקנין העם יחד עם שמותיהם היונים או הלאטינים, וכאשר נצטרכו חכמי המשנה להזכירם בהלכותיהם, היו מוכרחים להזכירם בשמות הזרים הידועים לכל העם. לכן רב מאד מספר המלים, שמות ופעלים, מלשונות יון ורומא, שנזכרו במשנה (ביחוד בסדר טהרות). אבל ראוי להזכיר את חכמי המשנה לשבח, על אשר השתדלו לתת גם למלים הנכריות האלה צורה עברית, עד כי בהשקפה הראשונה הן נראות לנו כמלים עבריות. ואף אמנם בדורות שאחרי חתימת המשנה, כאשר היתה ארץ בבל למרכז הראשי ללמודי התורה, וחכמי התלמוד בבבל לא ידעו ולא הבינו לשונות יון ורומא, – לא נמנעו האמוראים לתת איטימולוגיות עבריות (או ארמיות) למלים הזרות שבמשנה; כי הצורה העברית של המלים האלה הטעתה אותם לחשבן לעבריות (או לארמיות). טעות זו הולידה בתלמוד את האיטימולוגיות המשונות (והמחודדות בכל זאת) מעין “אפותיקי” – אפה תהא קאי, וכהנא רבות מאד²⁹. ואולם לפעמים נמצא בתלמוד בבלי ובירושלמי איטימולוגיות “דרשניות” כאלה גם בשם חכמי ארץ ישראל, שהם בודאי ידעו את מקור המלה הזרה, ובכל זאת לא נמנעו לדרשה בדרך חדוד כמלה עברית. והנני להביא בזה דוגמא אחת מעין זה. במשנה (שבת ו‘, א’, וגם במס' כלים ח') נזכר בין תכשיטי הנשים תכשיט ששמו “קטלא”. מלה זו היא רומית Catella ופירושה “שרשרת זהב” (ומזה גם באשכנזית “קעטטע”). ובכל זאת לא נמנע ר' יוחנן לגזור מלה זו מהשרש העברי “קטל” (הרג), ויאמר בדרך חדוד, כי לכן נקרא “קטלא”, מפני “שהאשה חונקת את עצמה (בשרשרת זו) כדי שתראה כבעלת בשר” (שבת נז:). האיטימולוגיה היא מחודדת למדי (ועל פי איטימולוגיה כזו היה ראוי לקרא גם ל“קאָרסעט” – קטלא), אבל אין ספק, שר' יוחנן, שהיה בדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל, ידע היטב את מקור המלה, ורק לחדודא בעלמא אמר זאת. ובלשנות דרשנית מחודדה כזו אנו מוצאים בשני התלמודים במקומות רבים, מבלי שנוכל לאמר כי כל אותן האיטימולוגיות הן תולדת חוסר הידיעה בלשונות יון ורומא³⁰. גם זאת אין לשכח, כי גם בדורות המאוחרים, עד קרוב לדורנו זה, נמצאו גם באומות-העולם בלשנים רבים, שהאמינו באמת ובתמים, כי הלשון העברית היא אֵם כל הלשונות שבעולם, ויחברו ספרי-מלין ללשונות יון ורומא להראות מקור כל מלה בשרשים עברים ³¹. ומה נתפלא אפוא על חכמי התלמוד, אם בקשו ומצאו איטימולוגיות עבריות גם למלים, שידעו כי יוניות או רומיות הן?!

 

ו.    🔗

מכל האמור למעלה יוצא, כי לשון המשנה בדרך כלל עברית היא, וכי חכמי המשנה השתדלו להרחיב ולהעשיר את לשוננו לפי חקות השפה וברוח עברי אמתי. אבל בנוגע לסגנון המשנה, עלינו להודות כי רחוק הוא מאד מהסגנון העברי האמתי. סגנון המשנה הוא פשוט קצר ומדויק, אף גם יבש עד מאד, ואין בו כל לחלוחית של מליצה. אמנם מובן מאליו הוא, כי פסקי הלכות אינם יכולים להאמר בשפה נמלצה ובשפעת תמונות ודמיונות או בכפל הדברים בשמות נרדפים ובמשפטים מקבילים, כדרכי המליצה העברית בתנ“ך. אבל גם הסגנון הפשוט של הפרוזה העברית נעלה מסגנון המשנה; וכמעט שאין כל דמיון אף בין הסגנון ה”דיני" שבפרשת משפטים ובין אותו שבמשנה בסדר נזיקין, אף-על-פי ששניהם עוסקים באותם הענינים בעצמם. כי חכמי המשנה סמנו את הזמנים בדיוק, ועבר או עתיד במקום בינוני וכל יתר חלופי הזמנים שנמצאים במקרא גם בפרוזה – אין להם מקום במשנה, כמו שלא היה בודאי מקום לחלופים “מליציים” כאלה גם בפי העם כשדבר עברית. כמו כן אין חכמי המשנה משתמשים לעולם בוי“ו המהפך וביתר דרכי הלשון המיוחדים לסגנון הביבלי וגם זה מאהבתם את הדיוק ומיראתם פן יתנו מקום לטעות על ידי השמוש המליצי הזה. ואין ספק, כי גם העם בדברו עברית בראשית ימי בית שני, כבר חדל להשתמש בוי”ו המהפך וכדומה מיפיפותה של הסטיליסטיקה העברית.

סגנון המשנה גם במשניות העתיקות אשר מוצאן מימי “הסופרים” או אנשי כנסת הגדולה, מוכיח למדי, כי הוא קבל השפעה עצומה מהסגנון הארמי והסורי. הסגנון הזה גרש את הסגנון העברי העתיק משוק החיים, גם בעת אשר העם דבר עוד בלשון עברית. זאת יראה כל איש בקראו במשנה באיזה “סדר” שיחפוץ. וגם בזה צדקו חכמי התלמוד באמרם “לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד”. אלא שלפי דעתם, לא רק “לשון חכמים” (רצונם לומר סגנון המשנה) אלא גם סגנון הלשון העברית של כל העם לא היה דומה עוד בימי בית שני לסגנון הביבלי, ואפילו הפרוזי.

נפלא הוא סגנון המשנה בקצורו המדויק. ביחוד מצוינות בקצורן ההלכות הפסוקות שבמשניות העתיקות, רובן בסדר נזקין. למשל: “כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו” (בבא קמא א, ט'); “המוציא מחברו עליו הראיה” (במשניות רבות); “כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה” (בבא קמא ט, א'), “אם השבח יתר על היציאה” וכו' (שם ד'); “אבדתו ואבדת אביו, שלו קודמת” (בבא מציעא ב, א'); “הזהב קונה את הכסף” וכו' (שם ד,א'); “אין פוסקים על חפירות עד שיֵצא השער” (שם ה‘, ז’); “כל המשנה ידו על התחתונה” (שם ו‘, ב’); “כל שיחלק ושמו עליו, חולקים” (בבא בתרא סוף פרק א'); “כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה” (שם ג‘, ג’); “לא ראינו אינה ראיה” (במקומות רבים); וכדומה³². סגנון קצר ופתגמי כזה משותף אמנם לכל החוקים העתיקים בכל אומה ולשון (וביחוד בחוקי הרומאים הקדמונים); אולם ל“סופרים” ולחכמי המשנה היתה סבה מכרחת לבור לצרכם סגנון קצר כזה: כי, כידוע היו שונים ומלמדים לתלמידיהם את ההלכות על פה, ועד ימי ר' יהודה הנשיא לא נכתבו ההלכות על ספר, לכן התאמצו המורים לדבר בלשון קצרה, בסגנון פתגמים, למען יקל לתלמידים לקבוע את ההלכות בזכרונם. ורק הודות לסגנון הקצר והמדויק הזה נשמרו ההלכות היותר קדומות, שנות מאות, בצביונן וצורתן הראשונה.

ובכל זאת יש במשנה גם זֵכר ל“מליצה”. במשניות עתיקות אחדות נמצאים מאמרים שלמים הלקוחים מלשון המקרא, וכמעט שיעלה על דעתנו, כי אותן המשניות נכתבו בידי אחד הסופרים ה“מליצים” בדורנו. למשל, במס' סאה (ב, ב') נמצא שבר-פסוק כזה: “וכל ההרים אשר במעדר יעדרון”; במס' שביעית (ג, ה'); אין בונים מדרגות על פי הגאיות"; במס' סוכה (ה‘, ד’): “והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים וחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר”; בסנהדרין (ט, ה'): “ומאכילים אותן לחם צר ומים לחץ”. – כן נמצא במשנה גם “מליצות” במובנן הנבחר; כלומר: לא שברי-פסוקים, כי-אם אותות השתדלות לדבר בסגנון הביבלי. כמו “מה לנו ולצרה הזאת?” (סנהדרין סוף פרק ד'); “אוי לרשע אוי לשכנו!” “אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר!” (קריאתו של רבן יוחנן בן זכאי). “אין מרחמים בדין!” (פתגמו של ר' עקיבא); והשבועה הידועה “המעון הזה!” (שבועה של חכמים וקדמונים שהיו קוראים לעדותם את בית המקדש). ובנדרים (ט, י"ד) מסופר במשנה בזו הלשון: “כשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל אל ר' ישמעאל בכינה!” (בשביל שר' ישמעאל היה רגיל לצדד בזכותן, באמרו “בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן”). ביחוד נמצאים מבטאים מליציים כאלה במסכתות תמיד ומדות, שהן משניות עתיקות מאד, המוסרות לנו את כל מנהגי המקדש³³.

הנה אמרנו כי סגנון המשנה בכלל יבש מאד, כראוי לפסקי הלכות. אך בכל זאת נמצא במשנה לפעמים גם מבטאים מליציים אמתים, רצוני לאמר מבטאים שיש בהם ציור פיוטי, דמיוני, או חריפות וחדוד. לסוג זה נחשבים המבטאים “רגלים לדבר”; “נסתחפה שדך” (במובן “מזלך גרם”); “כרסה בין שִניה” (על אשה מעוברת); “גנוב את העין” (בענין הונאה); “אחוז את העינים” (בענין מעשה תעתועים של מַגיים); “לא מפיה אנו חיים!” “הלעיטהו לרשע וימות” (מעשר שני ה'); “נהוג כשורה”; והמבטא הרגיל “מי יגלה עפר מעיניך, ר' פולני!” וכן “יזונו עיניהם” (יתנו מזון לעיניהם במראה יפה; והמבטא המליצי הזה שבא במקומות רבים במשנה ובגמרא ובמדרשים, עבר אחר כך אל משוררינו הספרדים, והם הרבו להשתמש בו); “הקדיח תבשילו” (בענין מעשים מכוערים); “פשט את הרגל” (מענין בַּנקרוט); “הניח מעותיו על קרן הצבי” (רצה לומר בדבר שיש בו סכנה; וכנראה לוקח מבטא זה מלשון העם. והטורקים אומרים בענין זה: הניח מעותיו על גב החתול); "תחלת נפילה ניסה (נזכר במשנה בסנהדרין, וכנראה היה משל בפי כל). ואל סוג זה יש לחשוב גם את קריאתו של ר' טרפון: “הָלכה חמורך, טרפון!”³⁴.

כל מיני המליצות הללו נמצאים בחלק ההלכה של המשנה. אך עוד יותר גדול מספר המליצות בחלק האגדה של המשנה, כמו למשל בפרקי-אבות, האוצרים משלים ופתגמים מחוכמים, נאמרים בשפה קצרה ונמלצה. (ואולם יש בפרקי-אבות פתגמים רבים שמוצאם ממשלי בן-סירא, כמו: שוב יום אחד לפני מיתתך; אל תהי בז לכל דבר; מאד מאד הוה שפל רוח, שתקות אנוש רמה; ועוד. ורק מפני שחכמים אחדים היו רגילים בפתגמים האלה, לכן נאמרו הפתגמים על שמם. על כן נמצא במס' אבות גם מקרא שלם “בנפול אויבך אל תשמח” וגו', המיוחס לשמואל הקטן, מפני שהפסוק הזה היה שגור ורגיל תמיד בפיו). אך על האגדות נדבר עוד בפרק הבא.

ואולם בכלל עלינו לשנות עוד פעם, כי סגנון המשנה קרוב יותר לסגנון ארמי-סורי מלסגנון המקרא; או, כנכון יותר, למשנה יש סגנון מיוחד, זה “לשון חכמים”. גם רוב מלות השמוש הנחוצות באות במשנה רק בצורה סורית או בתמונה חדשה לגמרה. למשל “שמא” (אולי); “אלמלי, אלמלא” (לו, לולי); לפיכך – לפי ככה (במקום “לכן”); כך – ככה (במקום “כן”); “הרי” (הנה); “אף על פי” (אף כי, גם אם); “אף על פי כן” (בכל זאת); אלא – אם לא (במקום “רק”). וכן גם סגנון ה“קל וחומר”: “ומה אם – אינו דין?!” או “על אחת כמה וכמה (ובמקרא יאמר הקל-וחומר בסגנון כזה: “הן כסף – ואיך” וגו', או "הן שמים – ואף כי?!). וכן המבטא “תלמוד לומר”, ועוד מבטאים רבים. כן נמצאים במשנה (וגם בתפילות קדמוניות) הבנינים הארמיים-סוריים “שפעל” ונתפעל”, וסמן הרבוי “–ין” במקום “–ים”, ועוד כאלה. המשנה מצטיינת גם בחבור מלים אחדות למלה אחת. הרכבות כאלה נמצאות גם בתנ“ך, כמו: פלמוני – פלוני אלמוני; לולא – לוּ לא; מזה – מה זה; איפה – אי פה; וביחוד בשמות פרטיים, כי כמעט כל השמות הפרטיים שבתנ”ך הורכבו משתים וגם משלש מלים. והמשנה הרחיבה מנהג זה, ביחוד במלות השמוש. למשל: אפילו – אף אילו; כלום – כל מאומה; מנַין – מן אין; כיצד – כאיזה צד (רצונו לומר: איך); ולפעמים הרכיבה גם בינוני עם מלת הגוף: שומעני, חוששני – שומע אני, חושש אני, וכדומה. והתלמודים, הבבלי והירושלמי, השתמשו אחר כך במנהג זה ביד רחבה. וכנראה נעשה המנהג הזה בפי העם, בעת שהלשון העברית היתה מדוברת.

סגנון המשנה נפלא בקצורו ובדייקנותו, ולכן נוח הוא ללשון הדבור וגם לשפה ספרותית יותר מסגנון המקרא; כי סגנון המשנה הוא סגנון טבעי מלא חיים ופשטות, תחת אשר סגנון המקרא נמלץ גם בפרוֹזָתו וממילא איננו טבעי. לכן השפיע סגנון המשנה השפעה עצומה על הסופרים העברים בכל הדורות; וגם אותם הסופרים שהתאמצו ושמתאמצים גם בימנו להנהיג בספרותנו את הסגנון המליצי של ספרי הקדש, לא יכלו ואינם יכולים להפקיע את עצמם מהשפעת סגנון המשנה, ובעל-כרחם הם כותבים על פי רוב את פרוזתם הפשוטה בסגנון המשנה, וגם בשירים או בענינים שיריים של סופרינו הקדמונים והאחרונים נמצא עקבות סגנון המשנה.

 

ז.    🔗

הארכתי מאד לדבר על לשון המשנה וסגנונה, מפני שהמשנה היא ראי מוצק להראותנו את המעבר מלשון התנ"ך אל “שפת עבר החדשה”; וכל ספרי ההלכה והאגדה שנכתבו אחרי חתימת המשנה, מוטבעים בחותמו של סגנון המשנה, ואינם שונים ממנו אלא לרעה ולא לטובה. התוספתא, המכלתא, ספרי וספרא, והברייתות שבשני התלמודים אוצרים בקרבם המון הלכות ואגדות מדורות הקדמונים, בלשונן וסגנונן העתיק, – אבל זמן סדורם מאוחר לזמן חתימת המשנה. לכן אחרי שתארתי את “חיצוניות” המשנה, אין לי עוד כל צרך לטפל בחיצנויותם של הספרים הללו; המאמרים העתיקים שבהם מובאים בלשונם וסגנונם, שהם לשון המשנה וסגנונה; והמאמרים המאוחרים נאמרים בלשון ארמית-סורית, ובאלה אין עסקי במקום הזה.

אוצר יקר ונכבד לקורות הלשון והמליצה העברית, הוא חלק האגדה שבכל הספרים הנ"ל. רוב מדרשי-אגדה שבמשניות, בתוספתא, מכלתא, ספרא וספרי, וכו', מוצאם מימי קדם, מהדורות שלפני חרבן בית שני. וגם ספרי המדרשים (מדרש רבה, פסיקתא, תנחומא, וכל המדרשים על תנ"ך, וגם המסכתות הקטנות, אבות דר' נתן, מס' דרך ארץ רבא וזוטא, וגם “סדר עולם” המיוחס להתנא ר' יוסי, ועוד ועוד) אף על פי שברובם נסדרו “ויצאו לאור” בזמן מאוחר, כמה דורות אחר חתימת המשנה (וגם אחרי חתימת התלמוד), בכל זאת נמצאים בהם הרבה מאמרים מדורות קדמונים, מימי הבית, שנמסרו לנו בלשונם ובסגנונם העתיק, בין שנקרא-עליהם שֵם אומרם בין שלא נקרא עליהם כל שם. – ההלכה עוסקת בפסקי דינים, לכן סגנונה קצת פשוט ויבש, בלי ריח מליצה. ואולם האגדה עוסקת בלמוד מוסר ומדות, באמונות ודעות, בספורים וחזיונות מדברי הימים, ובכל הענינים המרוממים את הרוח, המשביעים את הנפש והמעוררים את הרגש, – לכן מובן מאליו, כי סגנונה צריך להיות שונה מסגנון ההלכה.

האגדות הן הן ה“דרשות”, שהי וחכמי ישראל דורשים בבתי-הכנסת באזני כל העם, בשבתות ובמועדים ובכל שעת הכושר. מנהג הדרשות בבתי הכנסת הוא עתיק יומין, ויש לשער, שעוד בראשית ימי הבית השני כבר היה למנהג קבוע. ה“דורשים” הראשונים היו מטיפים את לקחם בשפת עבר (רצוני לומר בלשון המשנה); וכאשר החל העם לשכח את השפה העברית, היו ה“דורשים” מעמידים, “מתורגמן”, שתרגם בשפת העם (ארמית-סורית) את דברי המטיף. ואולם רוב דברי אגדה של הקדמונים נמסרו לנו במדרשים העתיקים בשפתם ובסגנונם, ורק במדרשים המאוחרים נמצא דברי-אגדה בשם הקדמונים בלשון ארמית, כלומר: בהעתקת הדברים ללשון העם. וגם יש אשר מסַדרי המדרשים המאוחרים “תקנו” את הסגנון העברי של האגודת הקודמות, וישימו בו תבלין מליצי מאוחר, – באופן שאותן האגדות לא הגיעו אלינו בסגנון שיצא מפי “הדורש”, אלא בסגנון הספרותי של הכותב.

רוב האגדות העתיקות נמסרו לנו במס' אבות, ושפתן היא שפת עבר החדשה, מורחבת ובלולה במלים ארמיות, סוריות, יוניות, וכו‘. ואולם סגנונן בכלל הוא סגנון מליצי (רצוני לומר, סגנון המדבר בציורים בולטים, במשלים ורמזים). כמו, למשל: אל תהיו כעבדים המשמשים וכו’; הוה מתאבק בעפר רגליהם והוה שותה בצמא וכו‘; שמא תגלו למקום המים הרעים וכו; הוה מתחמם כנגד אורם של תלמידי חכמים והוה זהיר בגחלתם שלא תכוה וכו’. ביחוד יפים הם הפתגמים הקצרים, המביעים רעיונות עמוקים במליצה קצרה ומדויקת: למשל: היום קצר והמלאכה מרובה וכו‘; הוה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים; אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו; וביחוד פתגמיו העמוקים של ר’ עקיבא: הכל צפוי והרשות נתונה וכו' הכל נתון בערבון – החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח וכו'. במליצות האלה אין כפל הלשון בשמות נרדפים או בהקבלת המשפטים גם דמיון זר אין כאן, אלא תמונות פשוטות הלקוחות מהחיים הרגילים, מצוירות בדיוק במלים מעטות בלי שפת יתר, אין מלה בלי רעיון, ובכל זאת יש בהן פואיזיה אמתית והרגשות חמות מאד.

ואולם צריך להודות, כי לא כל האגדות הקדומות נאמרו בסגנון מליצי מדויק ובחיצוניות יפה. עלינו להודות, כי בעיני רוב חכמי ישראל בימי בית שני לא נחשבה הקליפה למאומה. גם בעסקם בעניני אגדה, שהם כרובם ענינים פיוטיים, לא הקפידו על סגנון לשונם, על ההדור החיצוני. האגדות מזמן הבית השני מלאות רעיונות, פיוט נעלה, וגם הרגשות רכות וחמות; אבל קליפתן, סגנון לשונן, פשוטה והמונית על פי רוב, ואין בהן כל זכר לחוקי היופי והסטיליסטיקה. ביחוד נראה זאת באגדות שנאמרו בתור “דרשות”, בבית-הכנסת לפני העם. באגדות האלה יש רק דרשנות (רצוני לומר, למוד חוק או דבר-מוסר מפסוק שבתנ"ך), לפעמים מחודדה מאד, והסברת הענין על ידי משל המוני – אבל שירה וציורים מליציים אין בהן. אין זאת, כי היה זה אז לפי רוח העם וטעמו.

אמנם “בטול” החיצוניות והקליפה איננו מוטבע כלל ברוח העברי; כי הן שפת הנביאים היא שפה נבחרה ונמלצה מאד, אף שהנביאים דברו את דבריהם לכל המון ישראל. אבל כנראה יש סבות שונות, שהסיחו את לב ישראל באחרית ימי הבית השני משמירת החיצוניות ויפי הסגנון. הסבה הראשונה היא בודאי ערבובית הלשון על ידי השמוש המעשי בלשונות נכריות (שגם הן היו לז’ארגון בפי דובריהן), גם חוקות הדקדוק לא היו ידועות לכל בעת ההיא; ובכן החלה שפת עבר אף היא ללבוש צורת ז’ארגון האומר “שקר לחן והבל ליופי”, ז’ארגון שאי אפשר לו לשמור חוקי היופי והסטיליסטיקה. הסבה השנית הן הצרות התכופות שהשיגו את ישראל מימי הורקנוס ואריסתובל, מעת אשר נעצה החיה הטורפת, ממשלת רומא, את צפרניה בגוף האומה הישראלית. בעת הרעה ההיא לא יכלו היהודים להפנות לבם ליופי ולחיצוניות, מקוצר רוח ומעבודה קשה; וגם לא היה להם אז פנאי לעסוק במלאכת-מחשבת, במליצות ושירים. גם אפשר הדבר, כי בכונה הזניחו חכמי ישראל את סגנון לשונם ויבעטו בחקות האיסתיטיקה, כדי שלא ללכת “בחקות הגוים”, וביחוד בחקות חכמי יון ורומא השנואים להם; וכשם שאסרו ללמוד את חכמת הגוים האלה, כן נזהרו גם לבלתי נהוג סלסול בלשונם וסגנונם – כי סלסול זה הוא מן הסמנים המובהקים שבספרות היונית והרומאית. ויותר מכל הטעמים הללו נראה לי, שעוד סבה אחרת הביאה אותם להזניח את הקליפה והחיצוניות: העסק שעסקו חכמי ישראל בעת ההיא בתמידות בקביעת הלכות ופסקי דינים, לִמד את לשונם לדבר ואת רוחם לחשוב רק בסגנון הפשוט והמדויק המסוגל לעניני הלכה, עד כי שכחו לגמרי את דיני המליצה והשירה גם בעסקם בעניני אגדה, שהם בעצם ענינים שיריים. לכן גם הסגנון המליצי שבתנ“ך (למשל, כפל הענין בשמות נרדפים ובמשפטים מקבילים) לא נחשב בעיניהם כלל ל”מליצה“; כי הם הסכינו ל”דייק" ולהוציא הלכות או רמזי מוסר מכל מלה ומלה וגם מכל אות ואות. ואמנם בדרך למוד כזה הפשיטו מספרי-הקדש את מחלצות המליצה ואת כל יפיָם הפיוטי ולא נשאר בהם בלתי אם הלכות ודינים, מוסר ומדות, בלי כל כחל וסרק…

ואחרי החרבן אבד כליל החוש המליצי ורגש יפי הלשון והסגנון. אז מתה שפת עבר מיתה מוחלטת. גם מבתי-המדרש גורשה לאט-לאט, והחכמים והמורים, בין בבבל בין בארץ ישראל, השתמשו על פי רוב בלשון בלולה. התלמוד הבבלי כתוב רובו בז’ארגון עברי ארמי, והתלמוד הירושלמי – בז’ארגון עברי-סורי. לשון שני התלמודים מקולקלת מאד (וביחוד זו של ה“ירושלמי”), זו “עיר פרוצה”, בלי הקפדה על חקות הדקדוק ובלי כל משפטי הסטיליסטיקה. וכלשונם כן גם סגנונם. הסגנון התלמודי (או, יותר נכון, חוסר כל סגנון) הביא כליון חרוץ על הרגש השירי והמליצי, כמו שלשון התלמוד השביתה לגמרה את טהרת הלשון העברית.

רק בחלק האגדה שבשני התלמודים נמצאים מאמרים רבים בשפת עבר. אבל האגדות שבתלמודים גרועות בלשונן וסגנונן מן האגדות הקדומות הנ"ל, כמו שהן נופלות מהן גם בערך התוכן. ואולם צריך להודות, כי במקצוע האגדה יש יתרון לתלמוד הירושלמי מן הבבלי. אמוראי ארץ-ישראל היו אומנים גדולים במדרש אגדה, תחת אשר חבריהם בבבל היו מצוינים בהלכה. באגדות של הירושלמי יש רוך ונעימות, פיוט והתרוממות הנפש (אף שסגנונן פשוט מאד), ואגדות “הבבלי” על פי רוב צנומות ויבשות ולפעמים יש בהן רק פלפולים ודקדוקים במלות ובאותיות.

ואולם גם בדורות האמוראים נמצאו “מליצים” עברים. ביחוד נודע לתהלה במקצוע זה האמורא הסמוך לדור האחרון של התנאים, שמעון בר קפרא. ממנו נשארה לזכרון (בירושלמי, מועד קטן פרק ג') חידה מליצית, שזו לשונה: “משמים נשקפה הומיה בירכתי ביתה, מפַחדת כל בעלי כנפים, ראוה נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו, הנָס יאמר הו הו, והנלכד נלכד בעונו” (בפתרון החידה הזאת התחבטו כל המפרשים וחוקרי קדמוניותינו: יש אומרים שהכונה על הנפש, ויש אומרים – על בת ר' יהודה הנשיא הגאֵיוֹנה, אשת בן-אלעשא; ויש אומרים – על רבי ונשיאותו הקשה).

במליצות עבריות השתמשו בעת ההיא גם “הספדנים”, בנשאם קינה על מת נכבד. קינות אחדות (על פי רוב מ“ספדנים” ארץ-ישראליים) נשארו לזכרון בשני התלמודים. למשל, הקינה על מות ר' זירא: “ארץ שנער הרתה וילדה, ארץ צבי גִדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה” (בבלי, מועד קטן, כה:). או: “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר? אם לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק!” (שם כו:). או: בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה" (שם, ועיין שם עוד הספדים רבים בעברית).

כמו כן נראה בשני התלמודים, שהאמוראים חבבו את הלשון העברית וגם הבינו את המליצות שבתנ“ך בבינה יתרה וידעו להשתמש בהן לצרך חדוד או התול בשיחותיהם עם תלמידיהם וחבריהם. במקומות רבים נמצא בשני התלמודים את המבטא: קרא ר' פלוני על פלוני את הפסוק… ובקריאות כאלה יש על פי רוב חדוד יפה. והנני להביא לדוגמא “קריאות” אחדות המעידות על בעליהן, כמה היו שגורים בפיהם פסוקי התנ”ך ואיך ידעו להשתמש בהם כדבר בעתו. למשל, אחיו של האמורא שמואל (פנחס שמו), שלא הצטיין בפלפול, שאלהו שאלה, שנלאה שמואל למצא לה תשובה, אז קרא עליו שמואל בהלצה יפה את המקרא: פִּסחים בזזו בז! (בבלי בכורות לו.). כן מחודדת היא הקריאה של ר' הושעיא על הקהלות הבונות להן בתי כנסיות נהדים (“היכלות”) בעת שהן מזניחות את התורה והמצות: “וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות” (ירו' שקלים כא: דפוס זיטומיר). ואמורא אחר קרא על הפרנסים המתמנים בכסף: “אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם:” (בכורים ח.). – או יש שהיו עונים דבר במקרא שלם הנאות לענינם. לדוגמא, ר' אבא אמר דבר הלכה בשם רב יהודה, והיה ר' זעירא (הוא ר' זירא הבבלי) מסתכל בו בתמיה (כי הוא שמע זאת מרב יהודה באופן אחר), אז אמר לו ר' אבא: מה אתה מסתכל בי? "מה ידעת ולא נדע, תבין ולא עמנו הוא? (ירו' מגלה כח:). או יש שהשתמשו בסגנון המקרא (לא בפסוק שלם) לצרך חדוד. למשל, ר' אבהו שלח את בנו מקסרי לטבריא ללמוד תורה, והנה נודע לו, כי הבן עוסק שם הרבה בגמילות חסדים (כלומר: בקבורת מתים), שלח ר' אבה מכתב אל בנו בזו הלשון: המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא? (ירו' פסח' כא).

יפות ומחודדות ופיוטיות הן הדרשות של אמוראי ארץ-ישראל במקראות שבתנ“ך. לדוגמא: “סַכות לראשי ביום נשק”, ביום שהקיץ נושק את החרף, דבר אחר ביום ששני עולמות נושקים זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס (רצונו לומר יום המות. ירו' יבמות עא.). “נושא עון ופשע”, נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון – הקב”ה חוטף שטר מן העברות, והזכיות מכריעות (ירו' סנהד' לה.). “באלהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר”, בין על מדת הדין (אלהים) בין על מדת הרחמים (ה') אהלל דבר (ירו' ברכות ס.). “יד ליד לא ינקה רע”, זה שהוא עושה צדקה ומבקש לקבל שכרה מיד, כאינש דאמר: הא שקא והא סלעא והא סאתה, קום כוֹל! (כאדם האומר: הנה השק והנה השקל והנה הסאה, קום מֹד! ירו' סנהדרין לה:). – ואולם גם מדרש הכתובים לשם הלכה עולה לפעמים יפה מאה. למשל: לולב היבש פסול, משום “לא המתים יהללו יה” (ירו' סוכה יב.). – ולפעמים נמצא בתלמוד גם דבר הלכה נאמר בסגנון מליצי. למשל, על ההלכה העתיקה "המחזיר חוב בשביעית אומר המלוה ללוה “משמט אני”: על זה אמר רב הונא: [המלוה אומר זאת] “בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל” (רצונו לומר: יד המלוה פשוטה לקבל החוב. שביעית לב:).

בשני התלמודים נאצרו המון משלים, פתגמים, אמרי בינה וכו', שנמסרו לנו בעברית (מלבד הפתגמים הרבים, וביחוד משלי-עם, שנמסרו בלשון העם, בארמית-סורית). אמנם לא כלם נולדו בימי האמוראים; יש בהם כבירים לימים מאד, כאשר יעיד סגנונם העתיק ולשונם הצרופה; אבל יש בהם רבים, שנקל להכירם כי צעירים לימים הם. והנני להביא בזה דוגמאות מהמשלים והפתגמים העברים המצוינים בשפתם וסגנונם או בחדודם ורעיונם:

אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי (ברכות סא). – אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר (שם לב). – אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין; לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין; יגעתי ומצאתי – תאמין (מגלה ו:). אשה כלי זיינה עליה (מאמרו של רב אידי, ע"ז כה: ועוד). – אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי (סנהדרין כב). – בשלשה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו, ויש אומרים אף בשחוקו (ערובין סה:). – הדיוט קופץ בראש (מגלה יב? – הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכולם (תענית ו'). – חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו סוטה מז). – נכנס יין יצא סוד (ערובין סה.). כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נב). – לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את מקומו (תענית כא). – פרצה קוראה לגנב (סוכה כו.). – קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא.). – תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט – תפשת (ר"ה ד: ועוד). – דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו (שבת קנב.) שם, במס' שבת יש משל יפה על הזִקנה, והנני מוסרו בזה כלשונו במדרש רבה, ויקרא פי"ט, כי שם הלשון מדויקת יותר: רחוקות נעשו קרובות (רצונו לאמר העינים), קרובות נעשו רחוקות (האזנים), שתים נעשו שלש (שתי הרגלים עם המַטה), ומטיל שלום בבית בטל (האֲבִיונה). – התורה דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג: הטה בזה מת באור, הטה בזה מת בשלג; מה יעשה? יהלך באמצע (ירו' חגיגה ז. ושם גם בתוספתא פ"ב).

בשני התלמודים יש “הרחבות וחדושים” בלשון העברית, אבל לא רב מספרם, וגם אינם חשובים בערכם כהרחבות שבמשנה. כי, כאמור, לשון התלמודים בכללה היא שפה בלולה; ארמית-סורית ועברית גם יחד.

 

ח.    🔗

אחרי חתימת התלמוד גורשה שפת עבר כלה מבתי-המדרש וה“ישיבות”. רבנן סבוראי והגאונים³⁵ כתבו את ספריהם (“שאלתות”, “הלכות גדולות”, וכו') ואת “תשובותיהם” כמעט רק בלשון העם, רצוני לומר: בלשון הארמית-הסורית שנדברה בפי יהודי בבל. אבל תחת זה קמו לשפת עבר גואלים מקרב בעלי האגדה. בימי הגאונים רבו מאד ספרי ד“מדרשים” העוסקים בעניני אגדה. ורוב המדרשים המאוחרים האלה כתובים עברית, ולפעמים עברית לא גרועה (כמו “פרקי דר' אליעזר”, “פסיקתא”, “תנא דבי אליהו”, ועוד). ביחוד ראוים לזכרון ספרי “היסטוריה” שחוברו בימי הגאונים, ובהם הכי-נכבד “היוסיפון”³⁶. ספר זה כתוב במליצה עברית צחה, בחקי הסגנון הפרוזי של התנ"ך, בלי מליצות נפוחות, אם גם בלי רעיונות עמוקים. כנראה חוברו הספרים הללו לא בארץ מאפליה בבל, כי-אם באחת הארצות הנאורות (לנכון איטליה). כי יהודי בבל היו חסרי טעם ומואסים ביפי החיצוניות, ואף “הגאונים” בכבודם ובעצמם (מלבד האחרונים שבהם) לא הבינו אל יפי השפה העברית, וגם חקות הדקדוק היו להם כספר החתום. תחת אשר באיטליה כבר נמצא אז סופרים עברים “בעלי לשון” ובעלי טעם הגון; כי יהודי איטליה מעטו לעסוק בפלפולי ההלכות ותחת זה הרבו לעסוק באגדות ופיוטים.

בימי הגאונים החלה לפרוח הספרות הפייטנית בישראל. “הפיוטים” הראשונים היו בלי משקל ובלי חרוזי; שפתם קשה ועמוקה, בלי חן ובלי טעם, אף אם לפעמים יתנוסס בהם רעיון שירי נשגב. הראשון ב“פייטנים” היה יוסי בן יוסי היתום, אשר חי בארץ ישראל, לערך במאה הששית או השביעית לאלף החמשי. חוקרי קדמוניותינו מיחסים לו פיוטים רבים (כמו הפיוטים למוסף של ראש-השנה: “אהללה אלוה”, “אפחד במעשי”, "אנוסה לעזרה), וכן מיחסים לו שני סדרי “עבודה” ליום הכפורים: האחד הוא הנמצא במחזורים ומתחיל “אתה כוננת עולם מראש”; והשני מתחיל “אזכיר גבורות אלוה” ויצא לאור ראשונה על ידי שד“ל ז”ל. – כל הפיוטים הנ“ל כתובים בלי משקל ובלי חרוזים. ורק בסדר א”ב, וזה אות על קדמותם. ואם גם לא כלם חבר יוסי בן יוסי הנ“ל, אבל עתיקי יומין הם, ומוצאם מימי הגאונים הראשונים. בפיוט “אנוסה לעזרה” הנ”ל אנו מוצאים שפה ברורה (בשברי פסוקים) והרגשה חמה, בלי אומנות ובלי התחכמות. אבל כבר יש בן עקבות “חרוז”, כי כל הדלתות גומרות במלה אחת (“קול”); כן הוא גם בפיוטים “אהללה” ו“אפחד במעשי”. ואולם בשני סדרי “העבודה” הנ“ל אין גם עקבות חרוז כזה. סדר “העבודה” המתחיל “אזכיר גבורות” נוסד על פי א”ב מעושר, ושפתו נמלצה מאד, אבל לפעמים קשה ועמוקה; כי לחץ הא"ב הנשנה עשר פעמים הכריח את המחבר לברוא לפעמים בריאות משונות אבל יש בו רעיונות שיריים, וגם אין בו אותות התאמצות לחקות שברי פסוקים. והנני להביא בזה דוגמאות אחדות מהפיוט העתיק הזה למען דעת את מצב והמליצה הנבחרה בימי הגאונים.

“אזכיר גבורות אלוה נאדרו – – אשר לו רננות מפי יצוריו, ממעלה וממטה ישא תהלה: “אל אחד” בארץ ו”קדוש" בשמים, ממים ישא שיר “אדיר במרום” – – אש תודיע שמו, עצי יער ירננו, בהמה תלַמד עזוז נוראותיו – – בִסֵס על מים עמודי חלד ושנס מתניה בתוהו ובסערה – – בהו ואפלה כסו פני ארץ, ותבהיק אורה מאוד פני מלך, בִהק נוגה ליום, לצאת אדם לפועל, ושת חשך לאישון לרמוש חיתו יער – – דץ יוצר ושמח במעשיו בהביטו טוב פעלו: דשאי מנוחות, מאכלי מגדים ושלחן ערוך – ואין מי ידושן. דִבר לבו מי יסור הנה לטבחי הטבוח ויין המסוך? דברי אם יעש יהי כאלהים, ואם ימיר אמר – לחמרו אשיבנו – – דמָהו בצלם, חקקו בתבנית, בדוֹק (בשמים) וחלד פחד מוראו, דגול בתוך עדן יפה יצועיו, בפז ואבן יקרה חָק מסוכתו, דעת קשטו ורוח חננו, להשכיל מקדם קץ אותיות – –.

ואולם הגדול והמפורסם מכל הפייטנים שבימים ההם היה ר' אלעזר הקליר. מתי ואיפה חי ופעל הפיטן הזה – אין לדעת בבירור. יש אומרים כי ארץ הצבי גדלתהו, ואחרים אומרים כי איטליה היתה ארץ מגוריו. גם בנוגע לזמנו נחלקו הדעות; אבל הכל מודים כי זמנו לא יאוחר מהמאה הששית לאלף החמישי. – הקליר חבר תפלות ופיוטים למאות, לכל המועדים (וגם לצום תשעה באב), ומהם הושתת ה“מחזור” הידוע. בפיוטיו נמצא ראשונה את “החרוז”, אבל מדה ומשקל אין בהם. בכלל אין בפיוטי הקליר כל טעם יפה וכל מלאכת מחשבת. הוא עשה את הלשון העברית לעיר פרוצה אין חומה (כאשר אמר עליו הראב"ע) ויתעולל בה כחפצו (למשל, בריאות מבהילות מעין “יבלעדוך” – מן “בלעדי” – הן מן הדברים המצוים לרוב בפיוטיו). אך בכל זאת אין לכחד שהיה הקליר נפש שירית, כי למרות קלקול לשונו וסגנונו יש בפיוטיו מקומות רבים המביעים רעיונות שיריים אמתים, בשיא דמיונם ובעומק הרגשתם וגם בציוריהם היפים. (לדוגמא יסתכל נא הקורא היטב ב“יוצר” לראש-השנה: “אדרת ממלכה”, ובפיוטים ל“שופרות”; וכן הפיוטים לחג השבועות, שבהם מתואר מתן-תורה בציורים נשגבים, אם גם בשפה איומה. ואשר להרגשתו העמוקה, יעידו הקינות “אז בהלוך ירמיה”, “אז במלאת סֶפק”).

הקליר היה למופת “בעלי-הלשון” שבאשכנז, בצרפת ובשאר הארצות אשר לא נגה על יושביהן היהודים אור השכלה הערבית. באותן הארצות קמו אחריו המון פייטנים, אשר עשו כמתכונת פיוטיו; ועל ידי הדבר הזה התרחבה ידיעת הלשון, וגם הטעם הוטב לאט-לאט, עד כי הפייטנים המאוחרים התנשאו ביפי מליצתם ובטוב טעמם למדרגה גבוהה, לפי הערך. ועל זאת אנחנו חיבים להודות להקליר: כי אלמלא פיוטיו, שנקדשו בעיני מורי העם ומאשריו בארצות החשוכות ההן, לא התעורר איש מהם לעסוק במליצות ושירים; כי משוררי ישראל הספרדים לא היו מצליחים לעולם להאציל מרוחם על יהודי אשכנז וצרפת. ואולם על יד פיוטי הקליר “הקדושים” נחשבה בעיניהם מלאכת הפיוט למלאכה קדושה, וכל רב וגדול השב לו לחובה לעסוק בשעת הפנאי בחבור תפלות ופיוטים וסליחות לצרכי בית-הכנסת; ומתוך כך למדו לכתוב עברית כהוגן – מה שלא הצליח להם עד עולם מתוך פלפולי ההלכות והעיון התלמודי.

ואולם גם בין “הגאונים” נמצאו שנים אשר שמו לבם לטפוח השפה העברית ומליצתה. האחד הוא הגאון רב סעדיה (ד' אלפים תרנ“ב – תש”ב) אשר הראב"ע אומר עליו, כי “היה הראשון מזקני לשון הקדש”. הגאון הזה שם לבו לחקור חקות הדקדוק של שפה עברית וגם חבר ספר בדקדוק (ס' “האגרון”); גם מיחסים לו תפלות ופיוטים אחדים. ואולם שפת מליצתו קשה מאד וחסרה כל נועם ויופי. והשני הוא אחרון הגאונים, רב האי (ת“ש – תשצ”ח), ולו מיחסים את השיר הלמודי “מוסר השכל” שנכתב בחרוזים שקולים. כאשר יחייב תכנו שלשיר-המוסר הזה אין בו פואיזיה רבה, אבל לשונו צחה ומדויקה ושונה מאד מלשון הפיוטים שבימים ההם. ואולם השיר הזה, לפי צורתו, שייך אל התקופה הספרדית-הערבית, שעליה אדבר בפרק הבא. – בכלל החל באחרית תקופת הגאונים לנשוב רוח צח ואויר מחכים במשכנות ישראל. הרוח הזה, אשר בא מארצות ממשלת הערביאים, נגע גם בשפת עבר ויעירנה לתחיה. היהודים היושבים בארצות ממשלת הערביאים החלו לאט-לאט ללמוד אל דרכי הגוי החכם הזה (שעמד אז על מדרגה עליונה בסולם ההשכלה ) להשכיל לדעת בכל דבר חכמה ומדע; ובראותו כי הערביאים מרבים לעסוק בחקרי הלשון ובמליצות ושירים, עשו גם הם כמוהם. הראשון אשר כתב ספר בחכמת הדקדוק, היה ר' יהודה בן קריש, יליד אפריקה הצפונית (לפני רב סעדיה גאון). וכדור אחד אחריו נמצא באיטליה חכם ושמו ר' שבתי דונולו, שהיה מליץ ומדקדק – ואז החלה התקופה המהוללה בדברי ימי ספרותנו, היא התקופה הערבית הספרדית, תור הזהב למליצה העברית בימי-הבינים.

 

ט.    🔗

תקופת הפריחה של המליצה העברית בספרד הערבית נמשכה כשלש מאות שנה (לערך משנת ת"ש ער סוף האלף החמישי). במשך התקופה הארוכה הזאת קמו המון מליצים ומשוררים בין יהודי ספרד, וגם ביתר ארצות ממשלת הערביאים; אבל אין לכחד, כי רק מתי מספר בהם היו מליצים מוכשרים ומשוררי אמתים, והרוב הגדול היו רק “בעלי-לשון” ומחַקים בלי יתרון הכשר. כל אדם הגון (וגם אנשים שאינם מהוגנים) ראה לו חובה בימים ההם לנסות כחו ב“מלאכת השיר”; ואם חסר לו “הרוח ממרום” ולא היה בו אף אחד מן התנאים הדרושים למשורר, לא חדל בכל-זאת לעשות את “מלאכתו”, ויצא ידי חובתו בחִקוים, בעשותו במתכונת המליצות של הסופרים המפורסמים. וגם הקוראים וה“מבקרים” בימים ההם לא דרשו כלל מחורזי החרוזים פואיזיה אמתית אלא “מלאכה יפה”. ואמנם צריך להודות, כי מלאכת השיר היתה באמת מלאכה לא קלה בימים ההם; כי המשקל הערבי ביתדות ותנועות שהנהיג דונש בן לברט (לערך תר“ל – ת”ש) בשירה העברית, הכביד את ה“מלאכה” מאד, ומי שהצליח להתגבר על מכשולי המשקלים ולחרוז חרוזים השומרים את חקות המשקל, נחשב בצדק, בעיניו ובעיני הקהל, ל“אומן” גדול, גם אם רוח השירה לא נוססה בו.

באמת לא נקל הדבר גם למשורר הגון להביע רעיון חשוב בלחץ ובדחק של המשקל הערבי. ואין לכחד, כי גם הגדולים במשוררינו הספרדים (כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא, ר' יהודה הלוי) לא הצליחו להוציא מתחת ידם כמעט שיר אחד אשר ירוץ הקורא בו, ואשר יהיה מובן לכל אדם בלי ביאורים ובלי קמיטת המצח; לא מפני שרעיונותיהם עמוקים ביותר, אלא מפני שסגנון לשונם נפתל וקשה מאד – וזה רק מפני לחץ המשקל. כי המשוררים הגדולים “חבבו את היסורים”, ובתענוג גדול חִזקו עוד את מוסרות המשקל ויכבידו מאד את עולו עליהם, בבחרם לפעמים לשיריהם משקל איום ונורא מאד (למשל: יתד ותנועה, יתד ותנועה), אשר אין בו מרחב להלך הנפש, ואשר “יתדותיו” המרובות ישימו מחנק לרעיונות. כמו, לדוגמא, השיר הנעלה של ר' יהודה הלוי:

הֲיוּכְלוּ פְגָרִים הֱיוֹתָם חֲדָרִים לְלִבּוֹת קְשׁוּרִים בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים

משקל השיר הזה הוא היותר נורא: יתד ותנועה, יתד ותנועה; ומלבד זה נחלק כל “בית” לארבעה חלקים קטנים, ששלשה הראשונים חורזים יחדו בחרוז מיוחד, והחלק האחרון (ה“סוגר”) חורז עם כל סוגרי ה“בתים”. היש לך מלאכה קשה מזו? אבל המשורר הגדול מצא הנאה מיוחדת לאסור את בת-שירתו בכבלים כאלה ולהתגבר על המכשולים באומנתו הנפלאה. כי אמנם צריך להודות, שהשיר הנ"ל הוא מעשה ידי אמן גם בצורתו גם בתכנו. אבל כמו כן אין לכחד, כי לולא כבלי המשקל המלאכותי היו המשוררים המצוינים הללו מגדילים לעשות בשיריהם והעשירו את ספרותנו עושר יתר גדול – וגם לא היו מוכרחים אז לחטוא לחקות הדקדוק מאונס המשקל (כאשר עשו לפעמים גם הגדולים שבהם).

אבל גם דבר טוב נמצא במשקל הערבי: הוא מנע את משוררינו הספרדים מהשתמש בשברי פסוקים, כמו שעשו מחברי הפיוטים וכמו שעושים המשוררים גם בדורנו… סגנון הספרדים הוא בודאי קשה, אבל כל רואיו יעידו כי מקורי הוא ואיננו מחקה את הסגנון הביבלי. המקוריות הזאת היא הנותנת לשיריהם ערך ספרותי גדול; כי שיריהם למדו אותנו להביע בשפת-עבר רעיונות שאין להם דמיון במליצות התנ“ך. הם עִבדו את הלשון העברית באומנות נפלאה ובבינה יתרה, ויסגלו אותה לכל המושגים השיריים: גם לתאורי הטבע, גם לתאורי האהבה וכל תענוגות בשרים, וגם לכל ההרגשות האנושיות. הם למדו אותנו להשתמש בשפת-עבר כמו בשפה חיה, תחת אשר בלעדיהם היתה השפה נשארת חנוטה במליצות התנ”ך ולא היו משתמשים בה אלא בחוג הצר המקיף את הדברים שבין אדם למקום. בקצרה, בימי משוררינו הספרדים חדלה שפתנו להיות “לשון הקדש” ותהי ללשון בני אדם, ללשון אנשים חיים ומרגישים.

אבל זו רעה רבה, כי במדה שטִפחו ופִתחו את הלשון במליצה השירית, בה במדה הזניחו לגמרה את המליצה הפרוֹזית. מליצה פרוֹזית לא היתה אז בישראל: כי הפרוֹזה הנחרזה שהנהיגו יהודי ספרד (במתכונת המליצים הערביאים) לא תוכל להקרא בשם פרוֹזה. גם הגדול במשוררינו הספרדים, ר' יהודה הלוי, כתב מין פרוֹזה, שאפילו נפש שאיננה יפה ומפונקה כל כך, תקוץ בה. – רק באחרית ימי התקופה הספרדית הוטב מעט הסגנון הפרוזי. אמנם את מנהג הפרוֹזה הנחרזה לא עזבו גם אז, אבל נתנו בה תבלין חריף על ידי עקימת הכתובים, רצוני לומר: השמוש בשברי פסוקים מהתנ"ך שלא ככַוָנתם האמתית, אלא לפי ההוראה הדרושה לחפץ הסופר. שמוש זה, כשהוא נעשה במדה ובלי הפרזה, הוא בודאי תבלין חריף במליצה פרוזית; ובמנהג זה הצטיין ביחוד ר' יהודה החריזי ואחריו ר' עמנואל הרומי. ובכלל העריכו מאז והלאה את ערך המליצה הפרוֹזית לא לפי יפי הרעיונות המובעים בה, כי אם לפי האומנות בעקימת הכתובים; ומי שהצטיין באומנות זו בחריפות יתרה, זכה לשם כבוד “המליץ”. אך מובן מאליו הוא, כי פרוזה כזו לא תוכל גם היא להניח דעתו של הקורא הנבון, הדורש רעיונות חשובים בקליפה יפה ולא שעשועי מלים. ובכלל לא יכלה הפרוזה להתפתח כהוגן, כל זמן שהיתה אסורה בכבלי החרוז, א גם בלי משקל. ולכן לא היתה פרוזה בספרותנו עד ימי הדור שלפנינו.

רק סופרים אחדים בתקופה הספרדית כתבו לפעמים פרוזה פשוטה בלי חרוזים. סופר פרוזי חשוב היה מנחם בן סרוק (לערך תר“ע – תש”ל), ומכתבו אשר כתב אל הנשיא ר' חסדאי, הוא מפאת סגנונו חזון לא נפרץ בימים ההם. – כן ראוי לתהלה “ספר הישר” הידוע, אשר שֵם מחברו לא נודע, ואשר לדעת החוקרים חובר בתקופה ההיא. הספר הזה נכתב בשפה צחה וקלה מאד, בסגנון ההיסטורי של ספרי-הקדש. אמנם רעיונות עמוקים אין באותו הספר, גם תאורים מפורטים והרגשות דקות אין בו, אך בכל זאת ראוי הוא לשבח גדול בהעריכנו את פרוזתו לעומת הפרוזה הנחרזה של הימים ההם.

והיהודים אשר באשכנז וצרפת וכו' לא הביאו את מליצותיהם בעול המשקל הערבי, וגם לא – בחקות האסתטיקה והטעם הטוב. הם הוסיפו ל“פייט” פיוטים ותפלות, לפי התכנית ה“קדושה” שקבלו מהקליר, ומלאכת השיר היתה זרה לרוחם כל ימי התקופה הספרדית ועד ימי הדור שלפנינו. אך בכל זאת אין לכחד, כי נמצאו בין הפייטנים האלה אנשים שחוננו בכשרון השירה ולפעמים גם בטוב-טעם, ובפיוטיהם יש לפעמים רגש חם והשתפכות הנפש ופואיזיה אמתית – אם גם לא הבינו לתת לרגשותיהם בטוי מהודר ולהלבישם עדִי המליצה (ראה, לדוגמא, הסליחות לעשרת ימי תשובה “אויתיך קויתיך מארץ מרחקים”, “חוקר הכל וסוף”, והסליחה לצום גדליה “יעזוב רשע נתיבו”, והסליחות לעשרה בטבת “אבן הראשה”, “אבות כי בטחו”, והפיוט למוסף של יום הכפורים “אנוש איך יצדק”, וגם הפזמון היפה באומנותו אבל לא בלשונו וסגנונו “אמנם כן יצר סוכן”).

ואולם תחת אשר יהודי ספרד השתמשו בשפת-עבר רק להראות אומנותם בחרוזים, ולענינים מדעיים ומעשיים השתמשו ברובם רק בלשון המדינה (ערבית), ולא רק את מחקריהם, כי גם את ספריהם בענינים תלמודיים גם ספרי דקדוק לשון עברית כתבו לרוב בלשון ערבית, – תחת זאת נשארו יהודי אשכנז וצרפת נאמנים לשפת-עבר בכל מה שכתבו. ואף כי גם הם דברו בלשון מדינתם (אשכנזית, צרפתית וכו') בכל זאת לא עלה על דעתם לכתוב את ספריהם לועזית. אמנם הלשון ה“עברית” שבה כתבו את ספריהם היא באמת רק מין ז’ארגון עברי-ארמי שלקחו לצרכם מן התלמוד; אך בכל זאת הראו בזה אמונתם לשפתם הלאומית, וגם הועילו בזה להאריך ימיה בתור שפה ספרותית. החרוזים העברים של הספרים יפים בודאי באומנותם ולפעמים גם בתכנם; אבל הן לא על החרוזים היה איש ישראל בימי ההם ומה גם בדורות שאחריהם; ולוּ נראו אותות-החיים של שפת-עבר רק בשירי הספרדים, אזי חדלה כבר להיות שפה ספרותית. כי הן עיקר עסקו של היהודי היה תמיד בלמודי התורה, ובשירים לא היה מציץ כלל. וגם ידוע הדבר כי שירי הספרדים לא נתפשטו כלל באומה, כי קהל ישראל דרש רק אחרי ספרים העוסקים בתורה, בהלכה או באגדה. ולו עשו חכמי ישראל בשאר המדינות כמעשי חכמי הספרדים, לכתוב את ספריהם בשפת מדינתם, אז בודאי מתה שפת-עבר מיתה מוחלטת למרות החרוזים היפים של הספרדים. אבל הם, לאשרנו, החזיקו בשפתנו הלאומית ויעשוה לשפה ספרותית (כמובן לפי טעמם ולפי ידיעתם בה) בכל הזמנים. ואהבת התורה של יהודי אשכנז וצרפת וכו' היתה נסִבה שגם ספרי חכמינו הספרדים (בענינים תלמודיים וגם במחקר) שנכתבו ערבית, תורגמו למענם ועל פי בקשתם אחר כך עברית; והתרגומים העברים הללו העשירו את שפת עבר עושר רב, כי המתרגמים הוכרחו ליחד מלים ומבטאים ערביאים רבים שאין דוגמתם לא בתנ"ך ולא במשנה, ולחדש ולברא בריאות חדשות, או להכניס את המלים הערביות כמו שהן לאוצר לשוננו – וסוף כל סוף הרויחה בזה שפת עבר. _______

בראשית האלף הששי יצאה המליצה העברית ממדינות הערביאים ותבנה קן לה באיטליה ובנגב צרפת (פרובינצה). אבל המשוררים והמליצים האיטלקים והפרובַנסלים לא הועילו לפַתח את המליצה העברית ולהרחיבה ולקדמה. כי גם המשובחים שבהם, כעמנואל הרומי ור' ידעיה הבדרשי, היו רק מחַקים; הם הלכו בדרך הכבושה, במסלה אשר סללו מליצי ספרד, ויתאמצו רק לעשות כמתכונתם בלי מקוריות ובלי עצמיות (רק עמנואל הרומי הראה עצמיותו בשירי עגבים ובנבול פה חריף מאד). והפרוזה העברית גם היא לא נבנתה מהמליצים האלה הפרוזה היתה מתנוונת והולכת בחרזנות הנלעגה, או בסגנון ה“חָמור” אשר יצר הסופרים המתפלספים (אף שאין לכחד, שספרי הפילוסופים העשירו את אוצר הלשון העברית).

בכלל החלו אז ימים רעים לשפת-עבר ומליצתה. הרדיפות התכופות אשר אפפו את היהודים מראשית האלף הששי והלאה, הביאו בעקבן אותן התולדות הרוחניות המעציבות שהביא חרבן הבית השני בשעתו: היהודים נזורו מההשכלה הכללית וישימו כל מעינם בלמוד התורה ובשמירת המצוות, וישובו לבטל את יפי החיצוניות, את המליצה והשירה ואת הטעם הטוב, ככל אשר עשו אבותינו אחרי גלותם מעל אדמתם – העיון התלמודי מצד אחד והזיות ה“קבלה” מצד השני מנעו את היהודים מהתעסק בדברי מליצה ושיר, וגם השכיחו אותם את הלשון העברית בטהרתה לפי חוקי הדקדוק. רק זעיר שם נמצא במחצית הראשונה של האלף הששי מליץ ומשורר עברי (כמעט רק באיטליה), וגם השבלים הבודדות האלה הן כרובן שבלים צנומות…

קרוב למחצית האלף הששי קמה מליצת שפת עבר לתחיה על ידי ר' משה חיים לוצאטו האיטלקי. אז החל לזרוח אור חדש על ספרותנו. קרני האור חדרו ראשונה מאיטליה לאשכנז, ובימי הרמב“מן החלו יהודי אשכנז לטַפח את המליצה העברית, ויוציאו לאור מכתב-עתי בשם “המאסף”. בין “המאספים” לא נמצא אמנם כמעט סופר אחד בעל כשרון אמתי, ול”פרי עטם" אין כמעט כל ערך ספרותי; אבל ראוים הם לתהלה בגלל עמלם אשר עמלו לברא סגנון ספרתי צח וקל, תחת הסגנון הנלעג והמבולבל אשר שרר אז בספרות ישראל. אפס, כי הסגנון הפרוזי אשר יצרו הם, לא היה גם הוא סגנון הראוי לצרכי העת החדשה, סגנון של בני אדם המשתדלים להביע את המושגים החדשים בשפה מדויקת וברורה; – סגנון כזה אל יכלו ה“מאספים” לברא, מפני שלא היו, כאמור, בעלי כשרון ספרותי, ועוד מפני שגם בספרות האשכנזית (שאותה התאמצו לחקות) שרר בימים ההם סגנון נפוח, סגנון “מליצי” לא טבעי. ובכן השתדלו ה“מאספים” רק לכתוב על “טהרת הלשון”, כלומר: בסגנון הנסמך על מליצת התנ“ך וממנה לא יזוע. ואמנם סגנון “מליצי” כזה בודאי יפה ונעים מהשפה הבלולה של הספרות הרבנית וגם מהפרוזה הנחרזה של התקופה הספרדית והאיטלקית הנ”ל, – אבל בו “אין מרחביה להלך הנפש”, כי אי אפשר להביע בו בדיוק אותם הרעיונות שאין דוגמתם בספרי הקדש. וגם רואים אנחנו, כי ה“מאספים” בעצמם בהצטרכם לדבר על ענין נכבד (אם גם לא “עמוק”), על ענין הרם מעט מספורי המוסר המשועממים שבהם הצטמצמה “ספרותם”, תתנהג לשונם בכבדות, ואיש לא יבין לרעם.

אך מאז והלאה הלכה המליצה העברית הלוך והתפתח, הלוך והתקדם. אמנם באשכנז לא האריכה ימים, כי החופשה המעטה שניתנה ליהודי אשכנז, עשתה אותם חפשים מהמצוות שבין אדם לאומתו, ותשכיחם עד מהרה את לאומיותם העברית ואת שפתם העברית. אבל תחת זה פרחה אחר כך ימים רבים בגליציה ומשם באה ליהודי רוסיה, אשר כלכלוה וטפחוה בחבה יתרה ובבינה יתרה.