¹

כשאנו פותחים את שנת-הלימודים נמצאים עוד כמה מן הסטודנטים באירופה, לאחר שנסעו בקיץ לביקור בבית-הוריהם ועם פרוץ המלחמה נותקו מן הארץ. ורבים כאן מחכים לשוא זה שבועות לידיעה איזו-שהיא על גורל משפחותיהם. ואין אנו ידועים על כמה כאן יוטל לעזוב את כתלי האוניברסיטה ולצאת לשרות מזויין או לשרות אחר. לא ברור מה הם הקיצוצים שיהא מן ההכרח לעשות במחקר ובהוראה. ואין זה מן הקלות להמשיך בלמודים ובמחקר כשהעולם כולו אחוז בלהבות.

אך עבודתה של האוניברסיטה מן ההכרח הוא שתתמיד. כמה ממרכזי התורה הגדולים באירופה המרכזית והמזרחית נחרבו במשך השנים האחרונות, ואולי בשעה זו כשאנו יושבים כאן, עולות עוד תמרות-עשן מחורבות כמה בתי-אולפנא שאך עתה היו לעיי-מפולת. ולא עוד אלא שהיהודים לאלפים גורשו מבין כתלי אוניברסיטאות שונות ומתוך המקצועות שדורשים הכשרה אוניברסיטאית.

ובשעה כזו דווקא הלא מן ההכרח הוא לקיים את האוניברסיטה העברית, וככל האפשר לחזקה.

ננסה-נא, כל כמה שנוכל, לשמור על שווי-המשקל שלנו, על הפרספקטיבה. נצליח בנסיון זה, אם נעיין בתולדות ימי עמנו. אין זו כלל וכלל הפעם הראשונה, שהיהודים נמצאים במרכזו של עולם אחוז מלחמה. במשך הדורות ארבו לקיומנו סכנות כה איומות, שהמושג “שארית הפליטה” נעשה מן השגורים ביותר בספרותנו ובסידור-תפילותינו.

האוניברסיטה העברית יצרה בירושלים מרכז גדול לתורה ולתעודה. בימי מלחמה יש שרואים את למוד התורה ומדעי-הרוח בכלל כמיותרים, מאחר שאינם תורמים, כביכול, את תרומתם המדעית לנצחון. אין אנו מקבלים דעה זו. עם ישראל המשיך בלמוד התורה במשך כל מלחמה, ובמשך כל תקופה של השפלה וגלות שבין מלחמה ומלחמה. ולנהוג כך ולא אחרת מוטל גם עלינו.

והנה שלושה קטעים מתוך ספרים שהתחילו בהוצאתם בימי מלחמת-העולם האחרונה:

בהקדמה להוצאתם של שירי אבן-גבירול אומרים ביאליק ורבניצקי:

“בימי מלחמה ומהפכה. בקום אנוש לקעקע את כל הבירות, נמלטו שני אנשים אל חורבה עתיקה אחת להסתר בה, ועמדו מתוך כך לעסוק בתיקונה. בחוסר כל עשו את מלאכתם: בלי כלים, בלי מסייעים, ופעמים גם בלי נר למאור, אבל הם עשו בה מאהבה. פרצה כל-שהיא, סדק קטן שהעלה ארוכה – הביא להם שמחמה ונחמה. בדעתם כי באחת מחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה”.

וישראל דוידסון ז"ל, שעליו מתאבל עכשיו העולם היהודי, בהקדמה לאוצר שירת ישראל המונומנטלי שלו אומר:

“בה בשעה שהעולם כלו נזדעזע מרעם המלחמה, וכל קריה רעשה לקול מחנות צבאותיה וחייליה, התרחקתי אני משאון החיים, ונכנסתי אל תוך האולם הגדול – העבר שלנו. מחוץ שכלה חרב ומכל עברים נשמע קול ענות גבורה וקול ענות חלושה, ואני מתהלך באולם זה לארכו ולרחבו, בודק בכל פנה וזוית, וחופש כל חדר וקיטונית, ובשעה שבני-אדם לאלפים ולרבבות חגרו איש חרבו על ירכו ללחום איש באחיו, ישבתי אני ועשיתי ציונים לנפשות גבורינו מימי קדם”.

רבי ראובן מרגליות, כיום ספרן בספרית הרמב“ם בת”א, כותב בהקדמה לספרו “נפש חיה” (לבוב תרצ"ב):

“כתבתי וסדרתי ספרי זה בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת העולם. בלילי חורף הארוכים, בהיותי סגור ומסוגר לבדי, בחוסר כל – זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר, אך לאור להב שבתוך תנור החורף למדתי וכתבתי שטוח על הרצפה”.

אולם מלבד הלמוד על כל סטודנט לתת בימים אלה ממרצו וזמנו לעבודה בתפקידים של החינוך והסיוע החברתי – מה שנקרא שרות סוציאלי. בעקבות המלחמה יתרושש הרש יותר ומחוסר הישע יחסר אותו שבעתים, הנחשלים יפגרו שבעים ושבעה.

אתכם הסליחה, אם בדברים שאומר עכשיו יהיה צד אישי יותר מהמקובל בנאומים לפתיחת השנה. בטוחני, שבימים אלא יש להגיד דברים ברורים ופשוטים, ביחוד כשפונים לנוער. אנו הזקנים, בני הדור העובר, שאמרנו להיות מורים ומנהיגים, הגענו לפשיטת-רגל איומה. שואל וחוזר ושואל אני את עצמי, אם יש לנו רשות כל-שהיא לדבר באזני הנוער. זו הפעם השניה בדורנו שהמלחמה ירדה לעולם. חסרנו את החכמה והאומץ ואהבת-הזולת הפשוטה למנוע בעד השואה. קבלנו בירושה אידיאלים נשגבים, והנה נתונים אנו שוב במצב, שעלינו להודות עתה, כמו שעשינו כמה פעמים בנפתולי תולדות האדם הנוטפות דם, שאם כי ידועה לנו דרך טובה יותר, בכל זאת נעדרים אנו הרוח והאינטלקט והכוח הפיסי למצוא פתרון לבעיות שלנו בדרך אחרת זולת מלחמת-דמים.

אף-על-פי שהמלחמה מעמידה כל אחד מאתנו בפני בעיה רוחנית חמורה, אבקשכם להיות סבלנים כלפי, אם אגע בבעיה של אותם הפאציפיסטים הקיצוניים, שעליהם נמניתי גם אני במלחמה ההיא ושרואים עכשיו לחובתם לתמוך במלחמה הזאת.

אפשר שלאחדים יהא נראה הדבר כשינוי קל בטאקטיקה בלבד. אולם למעשה זהו שינוי עמוק מאד, הייתי ואמר: הוא גורם יסורי-שאול. בעצם זהו שינוי בערכי-אמונה. הלא הפאציפיסם היה (המותר לי לומר, כי עודנו?) מעיקרי האמונה של האנשים הללו. אולם הדבר עוד יותר מסובך. הרי כשאדם ממיר את אמונתו הוא עושה זאת כרגיל לשם קבלת אמונה אחרת הנעלה בעיניו יותר. השינוי שאני מדבר עליו טיבו הפוך. הרי זהו בעינים פקוחות קבלת אמונה גרועה יותר – האמונה שמלחמה זו, על אף זאת שלעולם אין מלחמת צדק, הרי היא נמנעת המניעה עכשיו כשהיא נטושה כבר. זוהי כפירה באמונה הפאציפיסטית. אפשר להחזיק עוד באמונה זו, אולם בלי האומץ והכוח להוציאה ברגע זה מן הכוח אל הפועל.

הלא כל זה הוא בשביל כמה אנשים מעין טרגדיה, כי הוא בניגוד גמור לכל מה שהטיפו ברבים עד עכשיו. כל המעונין לדעת מה פירוש הדבר בשבילי באופן אישי יעיין-נא בספרי הקטן “נאומים בימי מלחמה”, שנמצא בספריה הלאומית והאוניברסיטאית ושיצא לאור בשנת 1922. אנשים שבגלל הפאציפיסם שלהם איימו עליהם במאסר, בעונש-מות, בעינוי בני ביתם, אינם עוד פציפיסטים למעשה, אף-על-פי שידוע להם שלמרות הקרבנות של מיליונים בני-אדם אין המלחמה פותרת שום בעיה. כן הם יודעים, שכל עוד שמיליונים של בני אדם מכל המדינות לא יסרבו לצאת למלחמה היה תהיינה מלחמות. ואף-על-פי-כן, עכשיו כשקיימת המלחמה, אין הם יכולים להשאר נייטרליים ואדישים ולומר לשטן הגרמני: עלה וכבוש! סורה אלינו, לא נתיצב נגדך חמושים!

אמרתי: אין מלחמת-צדק. יורשה-נא לי להסביר את דברי.

ראשית, אין מלחמת-צדק באותו מובן, שהאשמה מוטלת רק על צד לוחם אחד. אפשר לשקול את מידת האשמה של כל צד, אולם שופט-צדק זה בתוך בני-האדם איהו? כל הצדדים הכינו את המלחמה, אם במובן פוליטי ואם במובן רוחני. בלתי ידוע לי על איזה צד שהשתדל למנוע בעד המלחמה הנוכחית על-ידי מעשי-נוחם שיהיו כעין כפרה על המלחמה האחרונה, על-ידי ויתורים על אדמות-כיבוש, על-ידי משפט צדק במדינה ומחוצה לה וכן על-ידי קרבנות ממשיים לטובת האנושות. המלחמה, שכל זה הרקע שלה, איך נקרא לה מלחמת-צדק?

שנית, כמלחמת-צדק אפשר שתיראה מלחמה הרצויה לה‘, מלחמת-קודש. אולם איך ידע זאת האדם? האם המלחמות בשם הדתות לא היו מושחתות ומשחיתות כמלחמות האחרות? היודע אתה נאמנה, שה’ שלח אותך ואת חילך לקיים את רצונו? ישעיה אומר שה' שלח את אשור נגד ישראל – ולא את ישראל נגד אשור – “הוי אשור, שבט-אפי… בגוי חנף אשלחנו”. ומי יודע אם עתה ה' אינו שולח אשור מודרני זה כשבט אפו על העמים!

תיקרא המלחמה בשם שתיקרא, אולם אי-אפשר שנקרא לה בשם צדק. לכל היותר נוכל להגיד, שהיא נראית לנו כהכרחית, שמפני חולשתנו ורשעתנו אין אנו רואים לפנינו דרך אחרת לבער את הרע מקרב הארץ.

רק לפני זמן קצר חזר כל הצבור שלנו ברצינות ובפומבי על הדברה: “לא תרצח!”, אז כשחמומי-מוח אחדים עברו על הדברה כתגמול למעשי-עוול נגד בני-עמם. ועתה קוראים כולנו בהמון: “רצח, רצח!”. מה כוח סמכותה של הדברה “לא תרצח”, אם אתמול היה הרצח דבר שברשע, והיום – כנמנע המניעה?

אומר דבר שקשה לי לאמרו. אני תומך, לאסוני, במלחמה זו, וכשאני תומך בה אני מורד ביודעים בדברה האלהית “לא תרצח”. חסר לי עכשיו העוז והאומץ, שפעם חשבתי שיש לי בכל התנאים ובכל הנסיבות, לקיים דברה אלהית זו. נורא לאדם להווכח לדעת, כי מה שנחשב בעיניו כחלק בלתי-נפרד מאמונתו הדתית עלול להשתנות בגלל מעשיו של בשר-ודם אחד. יכול אדם לשנות את נתינותו, ביתו, ידידיו, עניניו, גם את האידיאלים שלו החברתיים והמדיניים. אולם כשהוא מדבר על אמונתו הדתית, על אלוהיו, הוא מדבר על המוחלט הנותן לחיים את עצמותם ומשמעותם. אנו עוברים על דברו ביודעים ובהכרה. מפני חטאינו עברה עלינו כוס-התרעלה. ה' מסתיר פניו ממנו. עלינו לכרוע ברך ולבקש כפרה.

מה קרה?

השטן מתהלך בארץ. אשמדי שהעלה בשר יושב על הכסא הגרמני. ורשע כשהוא לעצמו לבש בשר, השטן פתח את מוסרות המלחמה שלו – ומי יוכל להיות שליו ולא לבחור או בשטן או במשנאיו? אני נרתע מלומר שה' הוא על צדנו ואנו נבחריו, אולם מה שאני אומר הוא: השטן הנה הוא לעיני כל, קולו מחריש אזני כל, תעלוליו הם לגועל לבני-האדם כולם; ותכניותניו – על כל האדם לשימן לאל ולהפר אותן. הנהו, הנה הצלם בהיכל, שיקוץ התועבה, ועלינו להכריעו ארצה. אולי נפול אנחנו במאמצינו אלה – מי ידוע את דרכי ה' בעברתו ובתגמולו! – אולם עלינו לאזור כוח ולעשות מאמצים אלה, ויהי מה.

אי-אפשר לה ליהדות להשלים עם מתן דמות לאלהות. אולם לעומת זה קיימת מסורת יהודית עתיקה ובלתי פוסקת של מתן דמות אדם לרע בתולדות העמים. זהו המקור למסורת הנוצרית בדבר אנטיכריסטוס. הבדלים ידועים התהוו בהתפתחותן של שתי מסורות אלו. אחד ההבדלים העיקריים הוא, שבמסורת היהודית מזדהה השטן כמעט תמיד עם אישיות היסטורית בתוך מצב מדיני ידוע ולעומתה המסורת הנוצרית אע“פ שתכופות היא קשורה באישים ומאורעות היסטוריים, הרי היא מטפלת על פי רוב בשטן על-אנושי, יותר מפשט, שבו ועל-ידיו יכולים להבין את המסתורין של הרשע, של אחרית-הימים ושל המלחמה הסופית בין האלהים והשטן. החוש הריאלי של היהודים במשך תולדותיהם הארוכות מנע אותם, על-פי רוב, מלומר שמצב ידוע זה או אחר, ויהא הרע ביותר, מבשר את אחרית הימים. פרעה מלך מצרים ועמלק, סנחריב, המן ואנטיוכוס אפיפנס, פומפיוס והורדוס קליגולה ונירון קיסר הם שמות, שבמסורת היהודית יש לכל אחד מהם דמות היסטורית מסוימת. הם נציגי העריצים שעינו גם את עם ישראל וגם עמים אחרים, וכל אלו הם הופעות שונות של השטן, זקן-המענים שדימוהו למלאך-המות. נביאי-ישראל היו כה שקועים ומשולבים במצב הפוליטי של ימיהם הם והימים הבאים, עד שאין כמעט להבחין בדבריהם בין הדתיות והמדיניות שהן בשבילנו היום שני מושגים שונים. ובמובן זה הרי גם הספרות האפוקליפטית של היהודים שומרת על המסורת האמיתית של הנבואה. השטן שבתולדות ישראל ובמסורת הנוצרית כמה שמות לו, והוא מופיע בתקופות שונות, אולם בשתי המסורות גם יחד הוא הוא הרודף את בני-האדם על נפשם. הוא הדבר גם בשטן שלבש בשר-ודם בגרמניה. הוא מעמיד את עצמו כדמות משיחית, כחצי-אל, ושיטתו היא כזו של קודמיו, כפי שתוארה באפוקליפסה יהודית מאוחרת: “ואלחם עם אלהיהם תחילה ואחר”כ אהרוג אותם”.

איך נגיד בבטחה ששם שוכן השטן עצמו? על שאלה זו עניתי כבר. לכן מופת אחר: רדיפת בני האדם על נפשם. בדרך זו מוצא השטן בטוי ל“רצונו הבלתי-מנוצח, להתמדתו בנקמה ולשנאתו עדי-עד”.

רדיפת בני אדם על נפשם – הווה אומר, עינוייהם לפי שיטה וישוב-הדעת, עינוים של אנשים, נשים וטף בשל דתם, אמונתם המדינית והחברתית ובשל גזעם וצבעם, מבלי להפלות בין זקן ונער, איש ואשה. השפלת הנפש של היחיד ושל הציבור המעונים תחת ידיו – זהו ההכרח הפנימי בנפשו של הלוחץ. תאוותו – לגרום כאב ואכזריות אין-קץ לנכנעים לכוחו, לשימם מרמס לרגליו, להעבידם בעבודות-פרך עד שיכרעו תחת משאם, לגרש אזרחים שלווים מבתיהם, להפריד בין הורים וילדיהם ולשלול מהם את זכותם האנושית להיות בני-חורין, ולא כל שכן – לשלול מהם כל אפשרות לעסוק בתורה ובעבודה.

בטוחני, שזוהי הסיבה העמוקה והיסודית של מלחמה זו. ודאי שיש גם סיבות אחרות בעלות ערך מסוג זה או אחר, ביחוד לממשלות הלוחמות. אולם רדיפות איומות אלא הן הן שעוררו אתכם ואותי ואת האדם מן רחוב שבארצות-המערב – אחת היא אם אנו מכירים זאת תמיד או לאו. סריקת בשר בני-אדם במסריקות על אמונתם – יהודים, פאציפיסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, חברי “גלאובנסגעמיינדע”, קתולים, – הזעם הזועף הזה של חיה טורפת להמיט אסון על בני-אדם, שדתם, גזעם, מדיניותם שנואות על נפשו, או שהוא ירא אותן או בז להם – אלה הם האותות הבטוחים, שהשטן מתהלך בארץ. וכשהוא אוסר את רכבי-מלחמתו, הרי על בני האדם ללכת יד ביד ולעצור בעדו, ואם אפשר, להשמידו כליל.

איש לא יגיד, שארצות הדמוקרטיה נקיות מעוון. הומות הן פלוטוקראטים עריצים ואוליגרכים ציניים ושופעות הן רשע ואי-צדק שמוצאים את ביטוים בקאפיטליסם, באימפריאליסם ובמיליטאריסם. עניות ללא-הכרח נפוצה בהן; מזה – השובע והגנדרנות וקשיות-הלב של אלה שכיסם מלא, ומזה העוני של דלת העם והעבדות הכלכלית והחברתית. נוספה על אלה העריצות של הלאומניות שבמדינות אחדות שלמענן אנו נלחמים – מה חסרי חמלה היו תכופות העמים הללו כלפי המעוטים שלהם! ואין אני מדבר על המיעוט היהודי בלבד. התאווה לכוח ולשלטון על הזולת, ה-, white man’s burden כביכול, ויהירותו הגזעית והבוז שהוא רוחש לשחור, לחוּם ולצהוב – שולי בגדיהן של הדמוקרטיות אינן נקיות כלל וכלל מכללים אלא ומדם זה!

הסיסמאות של הדמוקרטיות – חופש לעמים וליחיד, זכויותיו האישיות של האדם, הקמת עולם חדש על בסיס של צדק וחסד – מה נכסף לאלה האדם הפשוט ברחבי תבל! אולם, האם אין בזה דמיון יותר מדי לסיסמאות שהשמיעו באזנינו בימי המלחמה האחרונה? ואיזו אנדרלמוסיה הביא השלום ההוא לעולם!

לא, לא זו הדרך – המלחמה אינה הדרך! אם בסופה של המלחמה תשרוד בעולם במקרה רוח של דימוקרטיה, חופש ורחמים יותר מאשר לפני כן, הרי תשרור רוח זו לא בגלל המלחמה, כי אם על אף המלחמה. אין ספק שחובת כל אחד מאתנו, כגדול כקטון, לעשות את כל אשר ביכלתנו כדי שיסודות של עולם חדש וצודק יושתתו למעשה ובאמת, ולא שדמותו בלבד תהא תלויה נגד עינינו. אולם כל כמה שנעשה למען עולם זה ונצפה לו, אין כל בטחה שיקום בסוף המלחמה, וחלילה לנו להשלות את עצמנו. לא, הסיבה הישרה והראשונית להשתתפותנו במלחמה זו היא שלילית בלבד; המלחמה איננה למען הטוב, כי אם נגד הרע-יותר. לעזור להשמדת אשמדאי זה, זוהי תכלית לעצמה, ותהיינה תוצאות-הלוואי מה שתהיינה.

אכן, כל כמה שלא נרשיע את הדמוקרטיות על חולשתן ועל פשעיהן הן, אין בהן שום דבר שאפשר היה להשוותו לרדיפות הפראיות והשטניות והבהמיות שלבשו בשר באדם אחד, והטילו את ידן על כל מוסדות השלטון והחברה בגרמניה, ושמרעילות ומטמטמות את הרגש האנושי של המונים באותה ארץ גופה ומחוצה לה. התאוה והחדוה והנכונות שברדיפות רשמיות וחוקיות אלה, ישוב-הדעת שבהבאת המכאובים והעינויים, השיטתיות והמדעיות שבהריגות ובהמתות אלה, כל אלא נהיו לעקרון פוליטי פעיל לעיקר דתי נלהב ויוקד.

מה משפיל להיות תלוי ברחמי אנשים מספר! שוו לנגד עיניכם את אלפי הצעירים האידיאליסטיים מחלקי-תבל שונים שהקריבו את נפשם זה עכשיו במלחמת ספרד, בהלחמם בשורות הקומוניסטים למען הקמת עולם טוב יותר; ועתה במשיכת-קולמוס אחת חילל מנהיג המדינה הקומוניסטית את זכרם, ועזובים לנפשם השאיר מיליונים של מאמינים שראו באידיאל זה כעין דת להם. ושערו בנפשכם, מה יכול לקרות למיליונים דימוקראטים אידיאליסטיים שיוצאים עתה לשדה-הקרב למען הדימוקרטיה והחירות, אם יישארו לנפשם בשל מחי-עטם של זקנים מספר שלהם.

אם השטן קורא לשלום, האם זה יכול להיות אחר משלום-שטן, שלום בלי נאמנות, ציני ואכזרי? אף-על-פי-כן אין להחמיץ שום הזדמנות להציל את חייהם של מיליונים משני הצדדים. שלום כמעט בכל מחיר, טוב הוא ממלחמה. אולם מהו המחיר? לדידי אפשר להגדירו במלים מספר: לשלול מן השטן את הכוח להיות רודף. אולם היוכל השטן להמנע מרדיפות אלה? הרי זוהי נשמת אפו, עצם עצמותו. הרדיפות בשל סיבה דתית, מדינית, חברתית, גזעית – אם עקירתן היא היא המטרה המפורשת והמיוחדת של מלחמה זו, הרי יבינו זאת המונים של אנשים ונשים פשוטים בכל מקום. מטרות אחרות של המלחמה והשלום גם הן בעלות חשיבות יתירה ויש לתת להן ביטוי ממשי בהקדם האפשרי. על כולנו לעמוד על המשמר ולהשגיח על כך, שמטרות אלו תהיינה ראויות לתקוה הנעלה של האנושות לעולם יותר טוב, טהור יותר, צודק יותר. אך עולם זה בוא לא יבוא כל עוד לא יוכרע כוחו של זה רב הטבחים והלוחצים.

יש ואני שואל את עצמי: האמנם רגשות כאלה מושרשים כה עמוק בלבנו רק משום שאנו יהודים? אני תקוה שאין זה כך. תרעומת מרה ביותר ומחאות אצילות ביותר מצאו את ביטוין האמיתי בפי אנשים מכל ארץ, מכל עם ומכל דת. במלחמה זו בשטן, היהודי הוא במקרה רק הראשון, ואולי יהיה גם האחרון, כמו שקרה תכופות, השותה מכוס-התרעלה עד תומה. יש בעולם כבר רבים המרגישים, כי מה שיכול לקרות ליהודי, יכול לקרות – ואף קרה – גם לאחרים, וחוששים הם מפני מגפה זו שלא תתפשט. היהודי הוא חלוץ המאותתים, הנותן אותות-אזהרה לאנשי דת ורצון-טוב אחרים. ואולי זהו חלק של יעודו – היעוד שהוא בעצמו מתקומם נגדו תמיד – לתת אות-אזהרה זה, ולסבול תחת יד מענים, ולעתים קרובות גם מידיהם של אלה שלהם נתן הוא את האות כי השטן מתהלך בארץ. מתוצאה זו ישמרנו השם בתום מלחמה זו!

לנגד עינינו הולך ונחרב עתה המרכז של היהדות עולמית, מרכז לתורה ולחסידות, היהדות בפולין. פי המסורת קיבלה היהדות בפולין כבר בשנת 905 את כתב-הזכויות על דתה ולאומיותה, ויותר מאלף שנה יצרה והלכה ויצרה יהדות זו, ולפעמים מתוך סבלות איומים ולפעמים מתוך חירות, את הערכים הרוחניים הנצחיים שאנו ניזונים מהם עד היום הזה. למעלה מכוח דמיוננו הוא לתאר לעצמנו מה יהיה פרצופה של היהדות ושל עם ישראל בלי יהדות מרכזית יוצרת, מקורית זו, והיום אין לנו אלא לחזור על דברי הנביא: ובכו אליך במר נפש מספד רב.

אשתקד ביום הזה, ט"ז במרחשון, נשרפו שש מאות בתי-כנסת בערי גרמניה. נקום-נא ונעמוד דום לרגע קל לזכר אלה שנהרגו, נפצעו, עונו בבתי-כלא, לזכרם הם ולזכר הגוילים ששוקצו ונשרפו וחוללו – גוילי תורת אמת וחיי עולם.

שומר ישראל שמור שארית ישראל!