¹

לפני חדשיים נשלח מהאוניברסיטה אל הקונסול האיטלקי בירושלים המכתב דלקמן:

חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית החליט בועידתו שנתקיימה זה לא כבר בלונדון, כי בשים-לב לפוליטיקה האנטי-יהודית שממשלת איטליה נקטה בה ואשר היו לה תוצאות במיוחד לגבי אנשי-מדע וסטודנטים יהודים, אין האוניברסיטה העברית רואה לעצמה אפשרות לקבל להבא את ההקצבה שממשלת איטליה נתנה עד עתה לשם הוראת הלשון והספרות האיטלקית. בו בזמן מציין חבר-הנאמנים כי למוד האיטלקית באוניברסיטה יתקיים גם להבא.

אחד מעובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי מסר לי בימים אלה עלון המכיל הודעות של האוניברסיטה בבולוניה על התנאים שלפיהם יכולים זרים להירשם בה כסטודנטים. בראש ההודעות מודפסות בדיו אדומה המלים:

עלון דומה אפשר היה שיגיע מכל אוניברסיטה איטלקית ורק במקרה נתקבל מבולוניה; ומתוך כך דפדפתי קצת בספרי היסטוריה על תולדות היהודים בעיר זו ותשמש נא לנו בשעה זו כעיר איטלקית סמלית.

פלא איך ביחס אל עם ישראל “אין חדש תחת השמש”! מעלל החיים מסתובב וחוזר בשבילנו ללא הפסקה וללא ליאות. הכל היה ומי יודע עד מתי הכל גם יהיה!

הידיעה הראשונה על קיום ישוב יהודי בבולוניה היא מראשית המאה הרביעית, עוד לפני שהוכרזה הנצרות כדת הרשמית של האימפריום הרומאי. ואילו מאז ואילך אין עוד ידיעות על יהודי בולוניה עד המחצית המאה השתים-עשרה – בה גורשו היהודים לראשונה מבולוניה. ודווקא במאה ההיא מסרו יהודי בולוניה כמתנה לפרא אימריקו מהמנזר הדומיניקני בבולוניה כתב-יד עתיק של החומש שייחסוהו לעזרא הסופר. הספרים “במדבר” ו“דברים” מכתב-יד זה עודם נמצאים בספרית האוניברסיטה בבולוניה.

במאה השלוש-עשרה סוגרו יהודי בולוניה בגיטו בפעם הראשונה. דבר זה אירע רק שנים מספר אחרי שהביאו לקבורה את דנטי אשר ברח מחמת העריצים ומצא את מקלטו ברוינה הקרובה לבולוניה; וגם שם ברוינה סוגרו היהודים בגיטו רק שנים אחדות לאחר שהוקמה שם המצבה המפורסמת לזכרו של דנטי. העם האיטלקי עומד תמיד ביראת כבוד לפני מצבה לאומית זו. מי יגלה עפר מעיניך, מחבר “הקומדיה האלהית”! מה היית אתה אומר למראה הפליטים היהודים בארצך היום?

מענין אולי להעיר שהמלה גיטו היא, כנראה, איטלקית, אף על פי שהיו סוגרים יהודים ברובעים מיוחדים בגרמניה עוד לפני שהתחילו להשתמש בביטוי “גיטו”. אף זו מן הפעולות המשותפות הראשונות בין הציר רומא-ברלין.

בסוף המאה הארבע-עשרה בנו שני אחים בבולוניה בית-כנסת, שהוא מבין המפוארים שבאיטליה. ואולם זמן קצר אחר-כך, בראשית המאה החמש-עשרה, יצאה הגזירה הראשונה על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. כעבור שנתיים, בשנת 1419 – כה רופף הוא גורל היהודים – הוציא האפיפיור “בּוּללה” לטובת היהודים, כתוצאה מתזכיר ששלחו אליו רבני איטליה אשר נתאספו בבולוניה, ושנתיים אחר-כך אנו מוצאים שהיהודים מתחילים לתרום תרומה שנתית לקופת הסטודנטים של האוניברסיטה בבולוניה.

בראשית המחצית השניה של אותה מאה ט“ו, בהתחלת ימי הרינסאנס, נמצאו בספרית משפחת פינצי בבולוניה יותר ממאתים כתבי-יד עבריים. ואולם לאחר ארבע שנים מתחדשת הגזירה של הטלאי הצהוב. ושוב עוברות עשרים שנה ובבולוניה נוסד בית-דפוס עברי, אחד הדפוסים העבריים הראשונים, והספר הראשון שיצא מבית-דפוס זה הוא תהלים עם פירוש רד”ק. נשארו מבית-דפוס זה ונשתמרו ארבעה אינקונבולים: תהלים – שתי פעמים, חמשה חומשי תורה וחמש מגילות.

בסוף המאה החמש-עשרה, עם גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, מצאו רבים מן הגולים מקלט באיטליה, ולא פליטי ספרד ופורטוגל בלבד אלא גם פליטי גזירות גרמניה ופולניה. באותן השנים ביקר ההומניסטון הגרמני הגדול יוחנן רייכלין ברומא בפעם השלישית. אני מזכיר את שמו כאן משום שהוא שקד ללמוד עברית מפיו של ר' עובדיה בן יעקב ספורנו מבולוניה, החכם שיסד אחר-כך את הישיבה בבולוניה. רייכלין היה לפרופסור הראשון לעברית באוניברסיטה גרמנית, וידוע למדי איך קידש את השם ברבים במלחמתו נגד הספר “Handspiegel” של המשומד פפרקורן.

בראשית המאה השש-עשרה האשימו את היהודים במזימה להעלות את בולוניה באש, ובראשית המחצית השניה של אותה מאה, בראש-השנה שי“ד (1553), שרפו את התלמוד לפי פקודת האפיפיור בכמה ערי איטליה, ובתוכן גם בבולוניה, ובכלל השריפה שרפו גם ספרי תנ”ך במקורם העברי. ידועה היטב המלחמה הארוכה והטראגית מסביב לתלמוד בימים ההם. וברצוני רק להביא משפט אחד מתוך מכתב שכתב כומר אחד, Aegidius de Viterbo, ראש האורדן האוגוסטיני, אל רייכלין, בו מחה נמרצות נגד מעשי השריפה: “המלחמה למען הצדק היא המלחמה בעד האור נגד החושך, ומטרתנו היא לשרת לא רק את התלמוד, אלא גם את הכנסיה עצמה”.

גם בימינו אלה המלחמה ביהדות היא גם מלחמה בנצרות, וזאת יודע ומבין האפיפיור של היום. קולו הוא בין המעטים הפונים לא אל הכוח הברברי אלא אל מצפון האנושיות.

במאה השש-עשרה סוגרו שוב בגיטאות וקשה היה להם להרויח את פת-לחמם. אסרו עליהם לעסוק אף במקצועות החפשיים והטילו עליהם עבודות כפיה. והנה שוב שינוי לטובה. בימי כהונתו של פיוס הרביעי הוענק ליהודי איטליה חופש יותר: ובבולוניה בלבד הוסיפו על מספר בתי-הכנסת עד שהגיעו לאחד-עשר. ואולם הבא אחריו ציווה לגרש את היהודים מכל מדינות האפיפיור, ומבולוניה בלבד נודע לנו על שמונה מאות יהודים שהיו האחרונים לצאת את העיר בשנת 1569. כעבור חמש-עשרה שנים הורשו עוד הפעם לחזור לבולוניה. בימים ההם גר בבולוניה המבשר של ההומאניזם היהודי החדש, עזריה די רוססי. בשנת 1593 ניתן רשיון להדפיס את התלמוד תחת צנזורה נוצרית קפדנית. ברם, באותה שנה גורשו היהודים מבולוניה לחלוטין, והפעם לקחו אתם גם את עצמות מתיהם, והביאו אותם לקבורה בכפר הסמוך Pieve di Cento.

אין ידיעות על קיום קהלה יהודית בבולוניה במשך מאתים השנים הבאות. רק עם המהפכה הצרפתית, בשנת 1796, התחילו היהודים לחזור לשם, וצעדו מאז צעד אחרי צעד לקראת חירות ושווי-זכויות – הקונגרס הוינאי, האפיפיור הליברלי פיוס התשיעי, המהפכה של שנת 1848. בשנה ההיא הסתערו הפרופיסורים והסטודנטים של האתיניאום על שערי הגיטו שבפירארה, בקרבת בולוניה, והרסו אותם כסמל לחירות האדם ולאחווה האנושית.

בשנת 1859 נתקיימה בבולוניה האספה הלאומית של גליל רומאנה והוכרז על האיחוד של מדינות איטליה תחת מלכותו של וויקטור עמנואל השני. היהודי הראשון בפרלמנט האיטלקי היה ליונה קרפי מבולוניה.

לכבוד דניאלה מנין, אביה של הרפובליקה הויניציאנית החדשה, ומורגונאטו, וזיר הכספים שלה במשך המלחמה עם אוסטריה, הוקמו מצבות על-ידי העם שהכיר להם טובה. והנה יצחק הרטום, מזכירו של קאבור, ש. אולפר, ידידו האמיץ של מציני ויועצו, לואיגי לוצאטי, מודיליאני – היש צורך לחזור ולהזכיר עוד את השרות המצוין והנאמן של יהודי איטליה למולדתם עד ימינו אלה? והאפשר היה לעלות על דעתו של מישהו כי הזכויות של יהודי איטליה לא תקויימנה לעולם?

מתוך העלטה של תולדות ישראל בוקעות תמיד אבוקות של אור, ואביא דוגמה צנועה מבולוניה. הספר הקטן הזה שבידי – “ספר אור תורה” – הוא להחכם הרב דון יוסף בן דוד ן' יחייא, ויצא לאור בבולוניה בשנת יפר“ח, היא שנת רצ”ח, בחג הסוכות, בדיוק לפני ארבע מאות שנה. הספר מטפל ב“אושר האחרון של הנפש”.

מגילת היוחסין של משפחת יחייא בפורטוגל מתחילה בשנת 1050 בליסבון. במבוא לספר הקטן “אור תורה” מתאר המחבר בפרוטרוט את ההרפתקאות של זקנו יוסף, שהיה בשנת 1495 העשיר המופלג והחשוב ביותר בין יהודי פורטוגל. כשהחליט המלך דון יואן מפורטוגל “להכריח את בני ישראל להמיר את דתם, רחוקים וקרובים, חשב בלבו תועה לאמר: אם אמשוך ברשתי רשת נציבים, את האדון הישיש דון יוסף יחייא מבני הנדיבים, בראות בני ישראל כי המיר דתו גבור בן שנים שבעים חשובים, יעשו גם הם כן ויהיו ריעים אהובים. וישלח אחד משרי הפרתמים הנצבים אל הישיש לאמור: המלך צוה לך רד ועשה כרצונו להמיר דת ולהיות עבד לאלהיו ולכהנו, וימליכך על ערי ברגאנצה… וכשמוע הישיש… בכה ויתחנן אל אל… ויקח עמו את שלשת בניו… ויברח מפני חמת המלך”.

אחרי נדודים נוראים הגיעו לפיסא שבאיטליה “ויאסרום בנחשתיים” את הישיש ואת בניו ויענום… אחרי כן עזבו יוסף ובניו את פיסא ללכת לפרארה. גם שם דברו אתם קשות לאמר: “בני מות אתם, כי עזרתם בממונכם לאנוסים המתיהדים, פעם אחת וארבעתים, ויאסרום בכבלי ברזל… ובכל זאת לא חטא הישיש בשפתיו ותמיד התפלל אל אלהיו בשברון מתנים ומת בקדושתו ונקברו עצמותיו אצל הושע בן בארי בתוככי ארץ ירושלם”.

גם אמו של המחבר ברחה מפני חמת המלך. “בהרגישה כי אנשיה היו בורחים לקדש את ה' אנא ואנא, צעקה אל אלהיה, אנא הושיעה-נא. ולבשה בגדי איש ורדפה אחריהם ונכנסה בלאט בספינה. ושמה את עצמה הטמינה, ולא הרגישו בה עד היותם מקשטיליי”א, ומאד שמחו אנשיה למולה, ועמדה חמשה חדשים על הים בלי אכילת בשר עוף ועגלה, כי לא יכלו לשחוט, הזבח זר בעיני מלחי האניה הגדולה, וריח הצלי אש שהיו הם אוכלים מבשר נבלה, היה מבלבל רוחה… והסכימה למות שם ולבלתי חלל את שם ה', אשר קדשה בגילה, ובעיר פיסא כשנלכדו אנשיה… השליכה עצמה מעל גג הבית עשרים אמה" מבלי להפגע, והיא ברחה לפירנצה ושם ילדה את יוסף בנה הוא מחברנו.

והמחבר קורא אל עצמו במבוא הספר: “הבט אל צור חוצבת אבותיך בני יחייא גוי קדוש וממלכה… הבט אל זקנך השר דון יוסף ן' יחייא קורא הדורות מראש אש קדש ה' ברבים”. והוא ממשיך וקורא אל עצמו: “גם הבט אל מקבת בור נקרת הורך הקדושה דינה”. ובשמעו את כל הקורות את אמו בהרותה אותו “עמדתי מרעיד וקמתי משינת העצלות ונשאתי עיני אל על וברכתי את קוני אשר… בטרם יציאתי מרחם הקדישני לבלתי אתקדש בפורטוגאל מריבת קודש ולבלתי אתגאל בפת בשר פגול נבלה וטרפה מאנשי האניה ונתתי אל לבי לדרוש ברבים חסדי ה' כי רבו ותורתו התמימה ופקודי ה' ישרים משמחי לב ולהוכיח במישור כל ענוי ארץ ולהבהיל העושר והכבוד והתענוגות בני האדם… לכן הסכמתי אני הדל באלפי לחבר חוט משולש שלשה ספרי קודש נקראים בשם תורה אור. דרך חיים. נר מצוה”.

רק הספר תורה אור נשאר לנו. יש ידיעה שספר דרך חיים וספר נר מצוה נשרפו בשנת שי“ד בעיר פדובה ע”י שוטרים שטעו בחשבם גם אלא ספרי התלמוד.

אם תחתור לפתרון החידה של הצלת עם ישראל מכל גלויותיו וקיומו עד היום הזה הנה ספר קטן זה יהיה לפניך כסמל היהדות. הספר אינו נודע ברבים, אינו מפורסם בספרות העברית. יוצא ירך פליטי פורטוגל חיבר אותו באימולה בקרבת בולוניה, ונדפס בבולוניה לפני ארבע מאות שנה ונתגלגל לירושלים, תחילה לבית עקד הספרים על שמו של הפליט המופלג דון יצחק אברבנאל ואחר-כך לאוצר הספרים בספרית האוניברסיטה העברית.

כל זמן שישראל יביט אל צור מחצבתו וישאל זקניו ויגידו לו, כל עוד יקדש ישראל את ה' ברבים כשמענים אותו, כל עוד יחברו ספרי תורה תמימה וישתו מבארות בארות נאמנות, חמת המלכים לא תוכל להם, וספר קטן ודל אחד שמתוכו בוקעת “תורה אור” יישאר נעלה מכל המדע הארי המסולף שמכסה את העולם עלטה ומשקה את נפש האדם סם-מות.

מסופר על רבי חנינא בן תרדיון שעל אף האיסור מטעם השלטון היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר-התורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור… אמרו תלמידיו: רבי מה אתה רואה? אמר להם: הגוילין נשרפים והאותיות פורחות.

מרגיש אני לפעמים בימים אלה, וכזה יקרה בלי ספק לרבים, כאילו הייתי רואה במו עיני את עלית הגויים והממלכות בעבר וגם את נפילתם – מצרים, אשור, בבל, פרס, יון, רומא. אם יש צדק בכינוי עם היסטורי הניתן לעם ישראל, הרי הכוונה היא לכך שכל ההיסטוריה הישראלית במשך כל הדורות מורגשת וערה בחיינו גם היום. החוש ההיסטורי הישראלי נעשה מלוטש ומעמיק כתוצאה מן הטרגדיה הבלתי-פוסקת, כתוצאת סבלותיו ותקוותיו של עמנו בעבר; ולא רק לגבי העבר, אלא גם לקראת העתיד. נדמה כאילו אנו רואים כבר עכשיו את הריסת האימפריות של היום אשר בונים אותן על אהבת הבצע, על צביעות האנשים “הקדושים” שבהן, על החיה הטורפת שבאדם. תפולנה תחתיהן האימפריות הללו שיסודן עבדות ושפיכת דמים, מעינותייהם וייסוריהם של בני-אדם.

ותעודתו הנאמנה שלישראל היא להעיד עדות נאמנה, כי “נצח ישראל לא ישקר”.

¹

כשאנו פותחים את שנת-הלימודים נמצאים עוד כמה מן הסטודנטים באירופה, לאחר שנסעו בקיץ לביקור בבית-הוריהם ועם פרוץ המלחמה נותקו מן הארץ. ורבים כאן מחכים לשוא זה שבועות לידיעה איזו-שהיא על גורל משפחותיהם. ואין אנו ידועים על כמה כאן יוטל לעזוב את כתלי האוניברסיטה ולצאת לשרות מזויין או לשרות אחר. לא ברור מה הם הקיצוצים שיהא מן ההכרח לעשות במחקר ובהוראה. ואין זה מן הקלות להמשיך בלמודים ובמחקר כשהעולם כולו אחוז בלהבות.

אך עבודתה של האוניברסיטה מן ההכרח הוא שתתמיד. כמה ממרכזי התורה הגדולים באירופה המרכזית והמזרחית נחרבו במשך השנים האחרונות, ואולי בשעה זו כשאנו יושבים כאן, עולות עוד תמרות-עשן מחורבות כמה בתי-אולפנא שאך עתה היו לעיי-מפולת. ולא עוד אלא שהיהודים לאלפים גורשו מבין כתלי אוניברסיטאות שונות ומתוך המקצועות שדורשים הכשרה אוניברסיטאית.

ובשעה כזו דווקא הלא מן ההכרח הוא לקיים את האוניברסיטה העברית, וככל האפשר לחזקה.

ננסה-נא, כל כמה שנוכל, לשמור על שווי-המשקל שלנו, על הפרספקטיבה. נצליח בנסיון זה, אם נעיין בתולדות ימי עמנו. אין זו כלל וכלל הפעם הראשונה, שהיהודים נמצאים במרכזו של עולם אחוז מלחמה. במשך הדורות ארבו לקיומנו סכנות כה איומות, שהמושג “שארית הפליטה” נעשה מן השגורים ביותר בספרותנו ובסידור-תפילותינו.

האוניברסיטה העברית יצרה בירושלים מרכז גדול לתורה ולתעודה. בימי מלחמה יש שרואים את למוד התורה ומדעי-הרוח בכלל כמיותרים, מאחר שאינם תורמים, כביכול, את תרומתם המדעית לנצחון. אין אנו מקבלים דעה זו. עם ישראל המשיך בלמוד התורה במשך כל מלחמה, ובמשך כל תקופה של השפלה וגלות שבין מלחמה ומלחמה. ולנהוג כך ולא אחרת מוטל גם עלינו.

והנה שלושה קטעים מתוך ספרים שהתחילו בהוצאתם בימי מלחמת-העולם האחרונה:

בהקדמה להוצאתם של שירי אבן-גבירול אומרים ביאליק ורבניצקי:

“בימי מלחמה ומהפכה. בקום אנוש לקעקע את כל הבירות, נמלטו שני אנשים אל חורבה עתיקה אחת להסתר בה, ועמדו מתוך כך לעסוק בתיקונה. בחוסר כל עשו את מלאכתם: בלי כלים, בלי מסייעים, ופעמים גם בלי נר למאור, אבל הם עשו בה מאהבה. פרצה כל-שהיא, סדק קטן שהעלה ארוכה – הביא להם שמחמה ונחמה. בדעתם כי באחת מחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה”.

וישראל דוידסון ז"ל, שעליו מתאבל עכשיו העולם היהודי, בהקדמה לאוצר שירת ישראל המונומנטלי שלו אומר:

“בה בשעה שהעולם כלו נזדעזע מרעם המלחמה, וכל קריה רעשה לקול מחנות צבאותיה וחייליה, התרחקתי אני משאון החיים, ונכנסתי אל תוך האולם הגדול – העבר שלנו. מחוץ שכלה חרב ומכל עברים נשמע קול ענות גבורה וקול ענות חלושה, ואני מתהלך באולם זה לארכו ולרחבו, בודק בכל פנה וזוית, וחופש כל חדר וקיטונית, ובשעה שבני-אדם לאלפים ולרבבות חגרו איש חרבו על ירכו ללחום איש באחיו, ישבתי אני ועשיתי ציונים לנפשות גבורינו מימי קדם”.

רבי ראובן מרגליות, כיום ספרן בספרית הרמב“ם בת”א, כותב בהקדמה לספרו “נפש חיה” (לבוב תרצ"ב):

“כתבתי וסדרתי ספרי זה בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת העולם. בלילי חורף הארוכים, בהיותי סגור ומסוגר לבדי, בחוסר כל – זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר, אך לאור להב שבתוך תנור החורף למדתי וכתבתי שטוח על הרצפה”.

אולם מלבד הלמוד על כל סטודנט לתת בימים אלה ממרצו וזמנו לעבודה בתפקידים של החינוך והסיוע החברתי – מה שנקרא שרות סוציאלי. בעקבות המלחמה יתרושש הרש יותר ומחוסר הישע יחסר אותו שבעתים, הנחשלים יפגרו שבעים ושבעה.

אתכם הסליחה, אם בדברים שאומר עכשיו יהיה צד אישי יותר מהמקובל בנאומים לפתיחת השנה. בטוחני, שבימים אלא יש להגיד דברים ברורים ופשוטים, ביחוד כשפונים לנוער. אנו הזקנים, בני הדור העובר, שאמרנו להיות מורים ומנהיגים, הגענו לפשיטת-רגל איומה. שואל וחוזר ושואל אני את עצמי, אם יש לנו רשות כל-שהיא לדבר באזני הנוער. זו הפעם השניה בדורנו שהמלחמה ירדה לעולם. חסרנו את החכמה והאומץ ואהבת-הזולת הפשוטה למנוע בעד השואה. קבלנו בירושה אידיאלים נשגבים, והנה נתונים אנו שוב במצב, שעלינו להודות עתה, כמו שעשינו כמה פעמים בנפתולי תולדות האדם הנוטפות דם, שאם כי ידועה לנו דרך טובה יותר, בכל זאת נעדרים אנו הרוח והאינטלקט והכוח הפיסי למצוא פתרון לבעיות שלנו בדרך אחרת זולת מלחמת-דמים.

אף-על-פי שהמלחמה מעמידה כל אחד מאתנו בפני בעיה רוחנית חמורה, אבקשכם להיות סבלנים כלפי, אם אגע בבעיה של אותם הפאציפיסטים הקיצוניים, שעליהם נמניתי גם אני במלחמה ההיא ושרואים עכשיו לחובתם לתמוך במלחמה הזאת.

אפשר שלאחדים יהא נראה הדבר כשינוי קל בטאקטיקה בלבד. אולם למעשה זהו שינוי עמוק מאד, הייתי ואמר: הוא גורם יסורי-שאול. בעצם זהו שינוי בערכי-אמונה. הלא הפאציפיסם היה (המותר לי לומר, כי עודנו?) מעיקרי האמונה של האנשים הללו. אולם הדבר עוד יותר מסובך. הרי כשאדם ממיר את אמונתו הוא עושה זאת כרגיל לשם קבלת אמונה אחרת הנעלה בעיניו יותר. השינוי שאני מדבר עליו טיבו הפוך. הרי זהו בעינים פקוחות קבלת אמונה גרועה יותר – האמונה שמלחמה זו, על אף זאת שלעולם אין מלחמת צדק, הרי היא נמנעת המניעה עכשיו כשהיא נטושה כבר. זוהי כפירה באמונה הפאציפיסטית. אפשר להחזיק עוד באמונה זו, אולם בלי האומץ והכוח להוציאה ברגע זה מן הכוח אל הפועל.

הלא כל זה הוא בשביל כמה אנשים מעין טרגדיה, כי הוא בניגוד גמור לכל מה שהטיפו ברבים עד עכשיו. כל המעונין לדעת מה פירוש הדבר בשבילי באופן אישי יעיין-נא בספרי הקטן “נאומים בימי מלחמה”, שנמצא בספריה הלאומית והאוניברסיטאית ושיצא לאור בשנת 1922. אנשים שבגלל הפאציפיסם שלהם איימו עליהם במאסר, בעונש-מות, בעינוי בני ביתם, אינם עוד פציפיסטים למעשה, אף-על-פי שידוע להם שלמרות הקרבנות של מיליונים בני-אדם אין המלחמה פותרת שום בעיה. כן הם יודעים, שכל עוד שמיליונים של בני אדם מכל המדינות לא יסרבו לצאת למלחמה היה תהיינה מלחמות. ואף-על-פי-כן, עכשיו כשקיימת המלחמה, אין הם יכולים להשאר נייטרליים ואדישים ולומר לשטן הגרמני: עלה וכבוש! סורה אלינו, לא נתיצב נגדך חמושים!

אמרתי: אין מלחמת-צדק. יורשה-נא לי להסביר את דברי.

ראשית, אין מלחמת-צדק באותו מובן, שהאשמה מוטלת רק על צד לוחם אחד. אפשר לשקול את מידת האשמה של כל צד, אולם שופט-צדק זה בתוך בני-האדם איהו? כל הצדדים הכינו את המלחמה, אם במובן פוליטי ואם במובן רוחני. בלתי ידוע לי על איזה צד שהשתדל למנוע בעד המלחמה הנוכחית על-ידי מעשי-נוחם שיהיו כעין כפרה על המלחמה האחרונה, על-ידי ויתורים על אדמות-כיבוש, על-ידי משפט צדק במדינה ומחוצה לה וכן על-ידי קרבנות ממשיים לטובת האנושות. המלחמה, שכל זה הרקע שלה, איך נקרא לה מלחמת-צדק?

שנית, כמלחמת-צדק אפשר שתיראה מלחמה הרצויה לה‘, מלחמת-קודש. אולם איך ידע זאת האדם? האם המלחמות בשם הדתות לא היו מושחתות ומשחיתות כמלחמות האחרות? היודע אתה נאמנה, שה’ שלח אותך ואת חילך לקיים את רצונו? ישעיה אומר שה' שלח את אשור נגד ישראל – ולא את ישראל נגד אשור – “הוי אשור, שבט-אפי… בגוי חנף אשלחנו”. ומי יודע אם עתה ה' אינו שולח אשור מודרני זה כשבט אפו על העמים!

תיקרא המלחמה בשם שתיקרא, אולם אי-אפשר שנקרא לה בשם צדק. לכל היותר נוכל להגיד, שהיא נראית לנו כהכרחית, שמפני חולשתנו ורשעתנו אין אנו רואים לפנינו דרך אחרת לבער את הרע מקרב הארץ.

רק לפני זמן קצר חזר כל הצבור שלנו ברצינות ובפומבי על הדברה: “לא תרצח!”, אז כשחמומי-מוח אחדים עברו על הדברה כתגמול למעשי-עוול נגד בני-עמם. ועתה קוראים כולנו בהמון: “רצח, רצח!”. מה כוח סמכותה של הדברה “לא תרצח”, אם אתמול היה הרצח דבר שברשע, והיום – כנמנע המניעה?

אומר דבר שקשה לי לאמרו. אני תומך, לאסוני, במלחמה זו, וכשאני תומך בה אני מורד ביודעים בדברה האלהית “לא תרצח”. חסר לי עכשיו העוז והאומץ, שפעם חשבתי שיש לי בכל התנאים ובכל הנסיבות, לקיים דברה אלהית זו. נורא לאדם להווכח לדעת, כי מה שנחשב בעיניו כחלק בלתי-נפרד מאמונתו הדתית עלול להשתנות בגלל מעשיו של בשר-ודם אחד. יכול אדם לשנות את נתינותו, ביתו, ידידיו, עניניו, גם את האידיאלים שלו החברתיים והמדיניים. אולם כשהוא מדבר על אמונתו הדתית, על אלוהיו, הוא מדבר על המוחלט הנותן לחיים את עצמותם ומשמעותם. אנו עוברים על דברו ביודעים ובהכרה. מפני חטאינו עברה עלינו כוס-התרעלה. ה' מסתיר פניו ממנו. עלינו לכרוע ברך ולבקש כפרה.

מה קרה?

השטן מתהלך בארץ. אשמדי שהעלה בשר יושב על הכסא הגרמני. ורשע כשהוא לעצמו לבש בשר, השטן פתח את מוסרות המלחמה שלו – ומי יוכל להיות שליו ולא לבחור או בשטן או במשנאיו? אני נרתע מלומר שה' הוא על צדנו ואנו נבחריו, אולם מה שאני אומר הוא: השטן הנה הוא לעיני כל, קולו מחריש אזני כל, תעלוליו הם לגועל לבני-האדם כולם; ותכניותניו – על כל האדם לשימן לאל ולהפר אותן. הנהו, הנה הצלם בהיכל, שיקוץ התועבה, ועלינו להכריעו ארצה. אולי נפול אנחנו במאמצינו אלה – מי ידוע את דרכי ה' בעברתו ובתגמולו! – אולם עלינו לאזור כוח ולעשות מאמצים אלה, ויהי מה.

אי-אפשר לה ליהדות להשלים עם מתן דמות לאלהות. אולם לעומת זה קיימת מסורת יהודית עתיקה ובלתי פוסקת של מתן דמות אדם לרע בתולדות העמים. זהו המקור למסורת הנוצרית בדבר אנטיכריסטוס. הבדלים ידועים התהוו בהתפתחותן של שתי מסורות אלו. אחד ההבדלים העיקריים הוא, שבמסורת היהודית מזדהה השטן כמעט תמיד עם אישיות היסטורית בתוך מצב מדיני ידוע ולעומתה המסורת הנוצרית אע“פ שתכופות היא קשורה באישים ומאורעות היסטוריים, הרי היא מטפלת על פי רוב בשטן על-אנושי, יותר מפשט, שבו ועל-ידיו יכולים להבין את המסתורין של הרשע, של אחרית-הימים ושל המלחמה הסופית בין האלהים והשטן. החוש הריאלי של היהודים במשך תולדותיהם הארוכות מנע אותם, על-פי רוב, מלומר שמצב ידוע זה או אחר, ויהא הרע ביותר, מבשר את אחרית הימים. פרעה מלך מצרים ועמלק, סנחריב, המן ואנטיוכוס אפיפנס, פומפיוס והורדוס קליגולה ונירון קיסר הם שמות, שבמסורת היהודית יש לכל אחד מהם דמות היסטורית מסוימת. הם נציגי העריצים שעינו גם את עם ישראל וגם עמים אחרים, וכל אלו הם הופעות שונות של השטן, זקן-המענים שדימוהו למלאך-המות. נביאי-ישראל היו כה שקועים ומשולבים במצב הפוליטי של ימיהם הם והימים הבאים, עד שאין כמעט להבחין בדבריהם בין הדתיות והמדיניות שהן בשבילנו היום שני מושגים שונים. ובמובן זה הרי גם הספרות האפוקליפטית של היהודים שומרת על המסורת האמיתית של הנבואה. השטן שבתולדות ישראל ובמסורת הנוצרית כמה שמות לו, והוא מופיע בתקופות שונות, אולם בשתי המסורות גם יחד הוא הוא הרודף את בני-האדם על נפשם. הוא הדבר גם בשטן שלבש בשר-ודם בגרמניה. הוא מעמיד את עצמו כדמות משיחית, כחצי-אל, ושיטתו היא כזו של קודמיו, כפי שתוארה באפוקליפסה יהודית מאוחרת: “ואלחם עם אלהיהם תחילה ואחר”כ אהרוג אותם”.

איך נגיד בבטחה ששם שוכן השטן עצמו? על שאלה זו עניתי כבר. לכן מופת אחר: רדיפת בני האדם על נפשם. בדרך זו מוצא השטן בטוי ל“רצונו הבלתי-מנוצח, להתמדתו בנקמה ולשנאתו עדי-עד”.

רדיפת בני אדם על נפשם – הווה אומר, עינוייהם לפי שיטה וישוב-הדעת, עינוים של אנשים, נשים וטף בשל דתם, אמונתם המדינית והחברתית ובשל גזעם וצבעם, מבלי להפלות בין זקן ונער, איש ואשה. השפלת הנפש של היחיד ושל הציבור המעונים תחת ידיו – זהו ההכרח הפנימי בנפשו של הלוחץ. תאוותו – לגרום כאב ואכזריות אין-קץ לנכנעים לכוחו, לשימם מרמס לרגליו, להעבידם בעבודות-פרך עד שיכרעו תחת משאם, לגרש אזרחים שלווים מבתיהם, להפריד בין הורים וילדיהם ולשלול מהם את זכותם האנושית להיות בני-חורין, ולא כל שכן – לשלול מהם כל אפשרות לעסוק בתורה ובעבודה.

בטוחני, שזוהי הסיבה העמוקה והיסודית של מלחמה זו. ודאי שיש גם סיבות אחרות בעלות ערך מסוג זה או אחר, ביחוד לממשלות הלוחמות. אולם רדיפות איומות אלא הן הן שעוררו אתכם ואותי ואת האדם מן רחוב שבארצות-המערב – אחת היא אם אנו מכירים זאת תמיד או לאו. סריקת בשר בני-אדם במסריקות על אמונתם – יהודים, פאציפיסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, חברי “גלאובנסגעמיינדע”, קתולים, – הזעם הזועף הזה של חיה טורפת להמיט אסון על בני-אדם, שדתם, גזעם, מדיניותם שנואות על נפשו, או שהוא ירא אותן או בז להם – אלה הם האותות הבטוחים, שהשטן מתהלך בארץ. וכשהוא אוסר את רכבי-מלחמתו, הרי על בני האדם ללכת יד ביד ולעצור בעדו, ואם אפשר, להשמידו כליל.

איש לא יגיד, שארצות הדמוקרטיה נקיות מעוון. הומות הן פלוטוקראטים עריצים ואוליגרכים ציניים ושופעות הן רשע ואי-צדק שמוצאים את ביטוים בקאפיטליסם, באימפריאליסם ובמיליטאריסם. עניות ללא-הכרח נפוצה בהן; מזה – השובע והגנדרנות וקשיות-הלב של אלה שכיסם מלא, ומזה העוני של דלת העם והעבדות הכלכלית והחברתית. נוספה על אלה העריצות של הלאומניות שבמדינות אחדות שלמענן אנו נלחמים – מה חסרי חמלה היו תכופות העמים הללו כלפי המעוטים שלהם! ואין אני מדבר על המיעוט היהודי בלבד. התאווה לכוח ולשלטון על הזולת, ה-, white man’s burden כביכול, ויהירותו הגזעית והבוז שהוא רוחש לשחור, לחוּם ולצהוב – שולי בגדיהן של הדמוקרטיות אינן נקיות כלל וכלל מכללים אלא ומדם זה!

הסיסמאות של הדמוקרטיות – חופש לעמים וליחיד, זכויותיו האישיות של האדם, הקמת עולם חדש על בסיס של צדק וחסד – מה נכסף לאלה האדם הפשוט ברחבי תבל! אולם, האם אין בזה דמיון יותר מדי לסיסמאות שהשמיעו באזנינו בימי המלחמה האחרונה? ואיזו אנדרלמוסיה הביא השלום ההוא לעולם!

לא, לא זו הדרך – המלחמה אינה הדרך! אם בסופה של המלחמה תשרוד בעולם במקרה רוח של דימוקרטיה, חופש ורחמים יותר מאשר לפני כן, הרי תשרור רוח זו לא בגלל המלחמה, כי אם על אף המלחמה. אין ספק שחובת כל אחד מאתנו, כגדול כקטון, לעשות את כל אשר ביכלתנו כדי שיסודות של עולם חדש וצודק יושתתו למעשה ובאמת, ולא שדמותו בלבד תהא תלויה נגד עינינו. אולם כל כמה שנעשה למען עולם זה ונצפה לו, אין כל בטחה שיקום בסוף המלחמה, וחלילה לנו להשלות את עצמנו. לא, הסיבה הישרה והראשונית להשתתפותנו במלחמה זו היא שלילית בלבד; המלחמה איננה למען הטוב, כי אם נגד הרע-יותר. לעזור להשמדת אשמדאי זה, זוהי תכלית לעצמה, ותהיינה תוצאות-הלוואי מה שתהיינה.

אכן, כל כמה שלא נרשיע את הדמוקרטיות על חולשתן ועל פשעיהן הן, אין בהן שום דבר שאפשר היה להשוותו לרדיפות הפראיות והשטניות והבהמיות שלבשו בשר באדם אחד, והטילו את ידן על כל מוסדות השלטון והחברה בגרמניה, ושמרעילות ומטמטמות את הרגש האנושי של המונים באותה ארץ גופה ומחוצה לה. התאוה והחדוה והנכונות שברדיפות רשמיות וחוקיות אלה, ישוב-הדעת שבהבאת המכאובים והעינויים, השיטתיות והמדעיות שבהריגות ובהמתות אלה, כל אלא נהיו לעקרון פוליטי פעיל לעיקר דתי נלהב ויוקד.

מה משפיל להיות תלוי ברחמי אנשים מספר! שוו לנגד עיניכם את אלפי הצעירים האידיאליסטיים מחלקי-תבל שונים שהקריבו את נפשם זה עכשיו במלחמת ספרד, בהלחמם בשורות הקומוניסטים למען הקמת עולם טוב יותר; ועתה במשיכת-קולמוס אחת חילל מנהיג המדינה הקומוניסטית את זכרם, ועזובים לנפשם השאיר מיליונים של מאמינים שראו באידיאל זה כעין דת להם. ושערו בנפשכם, מה יכול לקרות למיליונים דימוקראטים אידיאליסטיים שיוצאים עתה לשדה-הקרב למען הדימוקרטיה והחירות, אם יישארו לנפשם בשל מחי-עטם של זקנים מספר שלהם.

אם השטן קורא לשלום, האם זה יכול להיות אחר משלום-שטן, שלום בלי נאמנות, ציני ואכזרי? אף-על-פי-כן אין להחמיץ שום הזדמנות להציל את חייהם של מיליונים משני הצדדים. שלום כמעט בכל מחיר, טוב הוא ממלחמה. אולם מהו המחיר? לדידי אפשר להגדירו במלים מספר: לשלול מן השטן את הכוח להיות רודף. אולם היוכל השטן להמנע מרדיפות אלה? הרי זוהי נשמת אפו, עצם עצמותו. הרדיפות בשל סיבה דתית, מדינית, חברתית, גזעית – אם עקירתן היא היא המטרה המפורשת והמיוחדת של מלחמה זו, הרי יבינו זאת המונים של אנשים ונשים פשוטים בכל מקום. מטרות אחרות של המלחמה והשלום גם הן בעלות חשיבות יתירה ויש לתת להן ביטוי ממשי בהקדם האפשרי. על כולנו לעמוד על המשמר ולהשגיח על כך, שמטרות אלו תהיינה ראויות לתקוה הנעלה של האנושות לעולם יותר טוב, טהור יותר, צודק יותר. אך עולם זה בוא לא יבוא כל עוד לא יוכרע כוחו של זה רב הטבחים והלוחצים.

יש ואני שואל את עצמי: האמנם רגשות כאלה מושרשים כה עמוק בלבנו רק משום שאנו יהודים? אני תקוה שאין זה כך. תרעומת מרה ביותר ומחאות אצילות ביותר מצאו את ביטוין האמיתי בפי אנשים מכל ארץ, מכל עם ומכל דת. במלחמה זו בשטן, היהודי הוא במקרה רק הראשון, ואולי יהיה גם האחרון, כמו שקרה תכופות, השותה מכוס-התרעלה עד תומה. יש בעולם כבר רבים המרגישים, כי מה שיכול לקרות ליהודי, יכול לקרות – ואף קרה – גם לאחרים, וחוששים הם מפני מגפה זו שלא תתפשט. היהודי הוא חלוץ המאותתים, הנותן אותות-אזהרה לאנשי דת ורצון-טוב אחרים. ואולי זהו חלק של יעודו – היעוד שהוא בעצמו מתקומם נגדו תמיד – לתת אות-אזהרה זה, ולסבול תחת יד מענים, ולעתים קרובות גם מידיהם של אלה שלהם נתן הוא את האות כי השטן מתהלך בארץ. מתוצאה זו ישמרנו השם בתום מלחמה זו!

לנגד עינינו הולך ונחרב עתה המרכז של היהדות עולמית, מרכז לתורה ולחסידות, היהדות בפולין. פי המסורת קיבלה היהדות בפולין כבר בשנת 905 את כתב-הזכויות על דתה ולאומיותה, ויותר מאלף שנה יצרה והלכה ויצרה יהדות זו, ולפעמים מתוך סבלות איומים ולפעמים מתוך חירות, את הערכים הרוחניים הנצחיים שאנו ניזונים מהם עד היום הזה. למעלה מכוח דמיוננו הוא לתאר לעצמנו מה יהיה פרצופה של היהדות ושל עם ישראל בלי יהדות מרכזית יוצרת, מקורית זו, והיום אין לנו אלא לחזור על דברי הנביא: ובכו אליך במר נפש מספד רב.

אשתקד ביום הזה, ט"ז במרחשון, נשרפו שש מאות בתי-כנסת בערי גרמניה. נקום-נא ונעמוד דום לרגע קל לזכר אלה שנהרגו, נפצעו, עונו בבתי-כלא, לזכרם הם ולזכר הגוילים ששוקצו ונשרפו וחוללו – גוילי תורת אמת וחיי עולם.

שומר ישראל שמור שארית ישראל!

¹

מתוך כתלי האוניברסיטה נתגייסו עד היום לשרות צבאי ארבעים איש. יש בינינו עוד רבים הרוצים להתגייס. אולם, לדאבוננו, אין השלטונות ממהרים בכלל לשתף את האוכלוסיה של הארץ במאמצים שהמלחמה דורשת ממנו.

לאחינו בשדה-הקרב אנו שולחים את ברכותינו הלבביות, ואנו מאחלים להם בריאות הגוף והנפש וקוראים להם: חזקו ואמצו!

סוף סוף הרי כולנו נמצאים בחזית. מלחמה זו היא מלחמה עממית גם במובן זה שכל אחד מאתנו – גברים ונשים, זקן וטף – צפוי אלי חרב והפצצה בכל עת. לפנים היינו אנו הזקנים, הפוליטיקאים והגנרלים, ישובים בטוחים מאחורי החזית. עכשיו אין איש יושב לבטח. חלוקה שווה זו של סכנה, כמו החלוקה השווה של אחריות פוליטית בין כל האוכלוסין, היא הדימוקרטיה העילאית. אולי עכשיו, בפעם הראשונה, ידאגו בני-האדם הפשוטים לכך, שאם יבוא פעם השלום, יהיה זה שלום יותר יציב וקיים, ולא רק שלום שבין ראשי-ממשלות ושרי-צבא, אלא גם שלום בין עמים ועמים.

לשם הכנת הקרקע לשלום כזה, היש בידי האוניברסיטאות לעשות דבר מה?

יש דבר אחד שלפי כל הדעות מחוייבות האוניברסיטאות לעשותו תמיד: להשתמש בשכל האדם באופן יסודי ובלי חמלה לשם ברור הבעיות המעסיקות והמטרידות את האנושות. אין זאת אומרת, שמלאכת המחשבה היא הדבר היחידי שיציל את האנושות. אכן, זקוקה האנושות הרבה יותר לכוחות רוחניים ומוסריים שישלטו על השכל של האדם. ואולם עובדה היא, שתודות למנגנון המחשבתי שלו הספיק האדם לשפר את כוחות ידיו וכוחות שכלו מעבר לכל חלומותיו, וביסוד לכל אוניברסיטה מושכל ראשון הוא, שעל-ידי המחשבה הקפדנית מרבים דעת וחכמה. בעיה אחרת וחשובה יותר היא: איך משתמשים בני-אדם בידיעות המרובות הללו – לברכה או לקללה?

מלחמה זו אינה מלחמה גרידא. זוהי מהפכת הבזק והמעמקים גם יחד הגדולה מכל מהפכה שראה האדם מאז היותו. פשיטת הרגל של כל הדתות והפילוסופיות לא היתה מעולם כה ברורה כמו לאור שלהבת האש המתפרצת מתך ערי אירופה הנחרבות. הלפידים הנזרקים מחשכת השמים מצביעים לקולעים על בנינים היסטוריים ועל בתי מעון ומלאכה, כדי להעלותם באש להבות. בלהט החרב הזה ובמראה הברקים האלה אנו רואים את חורי עיניהם של שלדי האמונות והדעות השרופות של האדם. לא הדת, לא הפילוסופיה, ואף לא הביולוגיה והפסיכולוגיה והפיסיקה ולא הסוציולוגיה – כל אלה לא היה ביכלתם להציל אותנו. חלפו התשובות החלקות שהאסכולות השונות והשיטות המתרברבות נהגו לתת לחקרי-לב האדם. כולנו יחד שקענו במצולות וטבענו.

אוניברסיטאות, היש באפשרותן להושיט עזרה במפנה זה של גורל האדם?

אין לתת תשובה ברורה ומוחלטת על שאלה כה מכרעת. מלחמה זו אפשר שתארך כמו מלחמת שלושים השנה, שגם היא היתה מלחמה על אמונות ודעות, ועד שיעבור הזעם הזה אפשר שכל העולם יעבור ויכלה.

ואף-על-פי-כן ננסה-נא לברר לעצמנו אילו דברים.

הראשון הוא, שהנצחון הצבאי על השטן הגרמני מוכרח להיות שלם וגמור, וחובה קדושה מוטלת על כל אחד, כזקן כצעיר, לעשות כל מה שביכלתו כדי להחיש נצחון זה. אסור לפסוח על שתי הסעיפים. עוול הוא אם משתמשים בלשון המשתמעת לשתי פנים, לכאן ולכאן. כל קרבן שיידרש להביא על מזבח זה אינו גדול מדי.

ואולם העולם החדש לא יוכל להתהוות מעצמו, מתוך הנצחון הצבאי המוחלט בלבד. והראיה לכך – וורסאיל. עלינו להשמר ולהזהר בכל התוקף ובכל הקפדנות מפני דמיון-השוא, שהעולם החדש יצמח בן-לילה מתוך מוחו של איזה יופיטר. בהיות האנושות שותתת דם ונפשה עיפה, בהיות האדם יגע-כוח ורפה-ידים אין בכוחו לחולל נסים ונפלאות כאלה. החלום הנעלה על ארץ חדשה ושמים חדשים זקוק לצבור שיחקור בשיטה וידרוש בסדר ויהגה בלי ליאות, היום, במשך המלחמה, ומחר מחרתים, יומם ולילה. כל העמל הזה מי יודע אם יוכתר בהצלחה, אך בשביל האוניברסיטאות ובשביל איש-האוניברסיטה מן הנמנע הוא שלא להתאזר ולכוון לכך את כל לבו, את כל נפשו, את כל מאודו עד היסוד בם.

כל מושכל ראשון שהושתת כיסוד לחיינו, כל כלל ופרט, כל משפט קדום, כל חיבה יתרה – מן ההכרח הוא לעבור ולבדוק מחדש את כולם. באוניברסיטאות מחנכים את הצעירים להשתמש בשיטה מדעית, כדי להגיע עד להנחות עקרוניות בדרך השכל, וכדי למתוח על אלה את קו הבקורת ולקבוע את אמתותן. אך לשם כך יש צורך חיוני לפתח תחילה את שכלנו ולהעמידו, בלי דעות קדומות, לבחינה חדשה ומחודשת.

יורשה-נא לי להביא שתי דוגמאות, משדה הפוליטיקה ומשטח המוסר, לא כתשובות לשאלתנו – לדאבוני אין לי כאלה – אלא רק כדוגמאות של בעיות שאליהן צריכים בתי-האולפנה העליונים להתיחס ברצינות בימינו הטרופים.

כוח-מחשבה יסודי נחוץ מאוד בשטח הפוליטיקה. משך דור שלם ויותר הרים על נס העולם התרבותי, ואנו בתוכו, את העקרון של הלאומיות, והיו כאלה שהעלו את הלאומיות עד למקומה של הדת. לברכה או לקללה? לא ייתכן וגם לא רצוי למחוק את כל ההפרשים שבין הלאומים. ברם, הלאומיות הקולטורית – הזקוקה היא לסוברניות מדינית, כדי שתתן את פריה? המצב בעולם כיום הוא כזה שהמדינות הלאומיות הקטנות קשה להן לעמוד בפני שכנותיהן החזקות והשודדות. ומאידך, יש בין המדינות הדו-לאומיות והתלת-לאומיות כאלה שמתקשות בהחזקת שווי-המשקל בין הלאומים השונים המהווים את המדינה.

נוסף על כך, הן חבר-הלאומים פשט את הרגל, ומה יוכל לבוא במקומו? פשיטת-רגל זו ודאי שאין פירושה שצריך לחדול מלחשוב על משטר בין-לאומי. מתקבל על הדעת יותר שהרבה מעינויינו היום נובעים מהעובדה שהבין-לאומיות שלנו היתה נעדרת אומץ-לב, ושררה בה ערבוביה שכלית.

ואמנם כן, מה שקרה באנגליה מאז פרוץ המלחמה עלול לחזק את האמונה במחשבה הבין-לאומית. במשך השנה קרו באנגליה שלושה דברים יוצרי תקופה. ראשית כל, הטלת מרות הממשלה על אישיותו של כל אזרח ועל כל רכושו. צעד כזה באנגליה הקונסרבטיבית הוא מעין מהפכה סוציאלית, והכל בן-לילה ובלי מרירות. הצעד השני היה הצעה לצרפת ליצור פדרציה בריטית-צרפתית, נתינות אחת ומאוחדת, חיים משותפים בכל השטחים. מי יכול היה לחלום על צעד כזה כבתוך גבולות האפשרי? חבל, חבל שהצעה זו באה במאוחר. הצעד השלישי הוא ההסכם בין בריטניה לארצות-הברית להתגוננותן המשותפת. צעדים אלה ודרך-ביצועם מגלים את מרומי המחשבה והפעולה שאליהם יכולות הדמוקרטיות להתעלות.

אולי זהו סימן, שהאימפריאליסם שחלקו בקטסטרופה של היום גדול וחמור, אפשר יהיה על-ידי השכל הישר ועל-ידי מעשים ישרים להפוך אותו לכוח חיובי בסידור העולם ותיקונו.

גם בנוגע למזרח התיכון מעוררים את הרעיון של פידירציה, אמנם בצורה בלתי בהירה. ואולם גם כאן כמו בכל מקום, הבעיות הכרוכות ברעיונות אלא מסובכות מאד. יש בתוכן שאלות על סוברניות, אולי על השתייכות לשתי מדינות בבת-אחת, שאלות על המטרות שלמענן רשאי היחיד להשתמש ברכושו, על חלוקת חמרים גלמיים שבאים מן החוץ, וכמו-כן שאלות הנוגעות ללשון. לחנוך, לדת בתוך ציבור שהשלטון בו הוא דמוקרטי.

ושאלה מרכזית נוספת: היש אפשרות להבטיח לכל בן-אדם ולכל משפחה בעת ובעונה אחת שני דברים יקרים וחיוניים שעד עכשיו נשארו נפרדים: לחם לגוף וחירות לנפש? אנגליה נעלה מכל מדינה שבתבל, משום שהיא היא אב ואם לרעיון של חירות דמוקרטית, של חופש הפרט, civil liberty, בעקבות רעיון נעלה זה, ביחוד באנגליה ובארצות הברית, יצאו בני המיעוטים הדתיים מעבדות לחירות, ולכל אב מותר היה להעניק לבניו חינוך ותרבות כרוחו. וכתוצאה מהרעיון של חופש הפרט שברו אנשי ארצות הברית ואנגליה בפעם הראשונה בתולדות האדם את החרצובות שכבלו את ידי העבדים בשתי יבשות. אבל גם אנגליה וגם ארצות-הברית לא עצרו כוח להסיר מעל ארצותיהן את חרפת העוני השפל והמשפיל, ולא הגיעו ליצור בשביל כל אזרחיהם את האפשרות של עבודה ושל חיים צנועים ושקטים.

המושג הזה של דמוקרטיה, שעל מזבחה נתבעים בני-הנוער האהובים להקריב ברבבותיהם את חייהם היקרים, דמוקרטיה זו, מהי לאמיתו של דבר, ובאיזה אופן תביא ברכה לבני-האדם?

בענינים אלה אין תקנה אלא בכוח מחשבה ברורה, אמיצה, מחשבה מתוך התמדה ורוחב-הלב.

המחשבה הטוטליטארית גם היא מדברת ללבותיהם של טיפוסים ידועים של אנשים כבולים, ולא רק בגרמניה גרידא. אי-אפשר להלחם נגד טיפוס זה של עבדי-עבדים על ידי כלי-זין של פלדה ואש בלבד. צריך שתקום פילוסופיה אחרת הדורשת שבועת-אימונים מנפשם ומשכלם של בני-אדם חפשיים. והיכן, אם לא באוניברסיטאות, יעבדו וישננו ויבררו בעיות אלו? אולי תתקיים פעם ועידת השלום. אנשי האוניברסיטה העברית – האם יהיה בכוחם לתרום לה את תרומתם השיטתית, הקונסטרוקטיבית, ומתוך מעוף מחשבתי?

גם הבעיות שבשטח המוסר זקוקות למחשבה קפדנית מרובה. המוסריות אינה כה פשוטה כפי שהיא נראית לנו לפעמים. לעשות את הטוב – איזה טוב? ולמה? גם לנצרות יש ה“מוסריות” שלה. אבל איזו מוסריות, ומהן הסקנציות שלה?

להצביע על העיקרים שבמוסר היהדות, זהו תפקיד די פשוט. “ה' ה' רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת”.

מימי התנ"ך עד ימינו אנו מוסר היהדות פירושו להיות רחמנים בני-רחמנים ולבקש את האמת. את המוסר הזה הכניסו גם הנצרות וגם האיסלם לתוך קניניהם הדתיים. ובמוסריות זו הרשע הוא האיש “אשר לא זכר עשות חסד וירדוף איש עני ואביון ונכאה לבב למותת” (תהלים ק“ט, ט”ז).

אין פלא, איפוא, שהאליליות הגרמניות החדישה מתקוממת נגד העיקרים הללו של היהדות. ואף הנצרות המכריזה על “ברוכים הענוים” גם היא פגיעה בכבוד האינסטינקטים המלחמתיים של הנאצים, האינסטינקטים של היער הקדמון. ולכן, לפי השקפתם, הטלת מרותו של מוסר היהדות עליהם באמצעות הנצרות הוא זיווג שאינו הוגן, וזהו הפרדוקס והדילמה של הנצרות הגרמנית: איך להשלים בין הגנה על החלש – idée fixe זו של היהדות והאינסטינקט הבלתי-מרוסן של ה- blonde Bestie הגרמנית?

סתירה זו חדרה יותר ויותר לתוך התודעה של הנצרות האירופאית משך שני הדורות האחרונים, והגיעה למסקנתה ההגיונית באנטישמיות הקולקטיבית של גרמניה החדישה, ושל אותם הקבוצים ואותם היחידים בעולם שנשבו להשפעתה של גרמניה זו.

הטינא של מוסר נאצי זה נגד מוסר היהדות נתחזקה לאין שעור לא רק בגלל העובדה שתוכנו של המוסר היהודי אינו יכול להתמזג עם הפראות והאכזריות של הנאציזם, אלא, וביחוד, בגלל מקור הקידוש של מוסר היהדות – אלהי ישראל.

משך דורות אמר בלבו העכו"ם הגרמני, ועכשיו הוא קורא בקול רם יותר ובשחצנות יותר, כי יהדות זו לא רק שהיא מצוה עלי מה לעשות ומה לא לעשות, מתי ואיך ולשם מה עלי להכניע את ה-Herreninstinkte שלי, אלא יהדות זו גם נותנת לי הוראות במה עלי להאמין ובמה לא, ובאיזה אלהים להאמין.

בעקביות וביסודיות ובכוח-הארגון המיוחד להם מקדשים הם מלחמה במוסר היהדות ובאלהי ישראל, ולא פחות מזה – במוסר הנצרות ובאלהי הנצרות. הם נלחמים על נפשם הגרמנית העכו"מית ומתאמצים בכל כוחותיהם לפרוק מעל צווארם את העול שנוא עליהם, ולעקור מדמם ומאדמתם סם זה שהוא בעיניהם סם-המות. היהודים בגרמניה והיהודים בכלל מרגיזים אותם משום שהיהודי הוא הסמל החי והנצחי, העד המסתורי לעבדותם ליהדות, לתורת-המוסר של ישראל.

במלחמה כזו לשם הצלת נפשם הגרמנית כל האמצעים כשרים בעיניהם. השיבה לאיתנה של אישיותם האלילית האמיתית – זוהי המטרה המקדשת את כל האמצעים. מלחמת-קודש היא להם והמשרתים אותה הם המדע, ההיסטוריה, הסטטיסטיקה, תורת-הגזע, אהבת המולדת, משפטים קדומים, רדיפות, שקרים, זיופים – הכל עומד לשרותם, הכל מותר לסלף בבית-היוצר שלהם.

הנה כי כן רואים אנו מה בוערת, מה ממשית היא הבעיה של מוסר היהדות. וכאן באוניברסיטה העברית, הלא כאן יותר מבכל מקום אחר מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לנסות ולהבין את המוסר הזה, לחקור את מקורותיו ולהאיר את יסודות סמכויותיו. התלמיד-חכם האוניברסיטאי, בזכות כוח עבודתו המאומצת, בכוח מחשבתו המרוכזת, זכאי ומחויב לרדוף אחרי האמת בלא מורא ולחזק אחרים על-ידי מחקריו בבעיות העמוקות והחיוניות.

בימים גורליים אלה נקרא-נא בספר-הספרים את נבואות הזעם ואת נבואות הנחמה, ואת מזמורי התהלים. נראה איך היתה האומה הישראלית בימים הרחוקים ההם שרויה תכופות בסכנת ההשמדה כמו בימינו אלה. באותם הספרים נמצא בטויים שלא נוכל לשכחם, בטויים שירוממו את רוחנו, ויעודדונו להאמין בימים טובים שיבואו עלינו.

הן לא יימצא בטוי יותר נשגב לשאיפותינו היום מדברי ישעיהו (ס"א):

מָשַּח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים

שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב

לִקְרֹא לִשְבוּיִם דְּרוֹר

וְלַאֲסוּריִם פְּקַח-קוֹחָ…

לְנַחֵם כָּל-אֲבֵלִים…

וְחִדְּשּּו עָרֵי חֹרֶב שּמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר…

וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם.

נקרא ונשנן ומשלש, וכך אולי נזכה לרכוש לנו זעיר פה זעיר שם את הבטחון, שאלהי ישראל אשר הציל את עמו בימים ההם יציל את עמו ואת עולמו גם היום הזה.

¹מאותה שנה שהתחלנו בטכס של פתיחת שנת־הלמודים באולם זה שבבית־הספרים ישב אתנו אוסישקין שנה שנה על הכסא שעכשיו עומד ריק. שנה אחרי שנה שאבנו כוח מנוכחותו בינינו, ומה גדולה היתה תמיד שמחתנו בראותנו את קומתו הזקופה וראשו הגא שעם כל שנה היה יותר מכוסף ויותר אציל.

באוניברסיטה העברית היתה לאוסישקין הזכות המלאה להרגיש שהוא נמצא בביתו.

הוא הוא שעורר בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתקיים בשנת 1913, את ההתלהבות הגדולה בהכריזו בנאומו העברי על הצורך לגשת להקמת האוניברסיטה. הוא הוא שהמציא כיו“ר של חובבי ציון ברוסיה בשנת 1914 את האמצעים הראשונים לקנית הקרקעות הראשונים על הר־הצופים, וכיו”ר של הקרן הקימת אישר כל קניה נוספת של שטחים שעליהם בנויים היום האוניברסיטה והמרכז הרפואי. הוא שכּנס בשנת 1923 כראש ההנהלה הציונית בירושלים את הועדה הראשונה בא“י למען פעולה לשם האוניברסיטה. הוא שישב ראש בהרצאה הראשונה שניתנה על הר־הצופים עוד לפני הקמת האוניברסיטה – הרצאת פרופ' איינשטיין. הוא שהשתתף בטכס־הפתיחה של המכון למדעי־היהדות בחנוכה תרפ”ד. כתוצאה ישירה מפעולתו החליטה הקרן הקימת ליצור באוניברסיטה את הקתדרא לכלכלה אגררית. כחבר חבר־הנאמנים, חבר הועד הפועל, חבר המועצה של המכון למדעי־היהדות, היה נוכח כמעט בכל ישיבה של המוסדות העליונים האלה של האוניברסיטה במשך כל השנים.

הוא אשר מסר באולם זה לידי האוניברסיטה את עצמותיו היקרות של מורו ורבו פינסקר להביאן לקבורה במערת ניקנור אשר “עשה את השערים” לבית המקדש; ורק לפני חודש ימים הבאנו לאותו מקום למנוחתו האחרונה את אוסישקין עצמו. כך היה רצונו – הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

כשהיתה מוטלת לפנינו מטת פינסקר באולם הזה לפני העברתו למערת ניקנור אמר אוסישקין:

"כן אני אומר לכם: שמרו על רוח האומה, על התקוות הגדולות לשחרור האומה, על המסירות לקדשי האומה ועל שמירת יפיה של האומה בקדושתה ובטהרתה, ואלוהים יהי בעזרכם.

חברים, קבלו מאתי את הארון ושמרו עליו לנצח".

ועכשיו – האוניברסיטה העברית, שאוסישקין אהב אותה מעומק נפשו, קיבלה למשמרת עולם את הפקדון הגדול והיקר הזה, את אוסישקין עצמו. נישאר כשומרים נאמנים על שאריתו ועל רוחו.

* * *

אין ספק שכל אחד מאתנו מציג לעצמו את השאלה, אם רשאים אנחנו לפתוח שנת־לימודים בשעה שרבים מן הסטודנטים מתגייסים לכוחות הלוחמים.

כתשובה על השאלה אין טוב מלעיין בספר “”The Universities Review כרך XIII, שהוצא בלונדון במאי שנה זו. מתוכו אנו רואים שכל האוניברסיטאות שבאנגליה, סקוטלנד וולס מאמצות את כל כוחן להמשיך את העבודה גם במחקר וגם בהוראה, ובו בזמן שולחים לחזית לא רק מספר רב של תלמידיהם אלא גם של מוריהם. הנה למשל מה שנאמר על האוניברסיטה שבליברפול:

“בעוד שאין הלמודים הספרותיים והבלשניים מוזנחים, נמשכת הכנתם של הסטודנטים ברפואה ובהנדסה ובכימיה וכדומה, לשם השרות בצבא או בתעשיה, וניתנת האפשרות לחברי חבר המורים לשרת במשרות ממשלתיות ובסוגים שונים של שרותי־הצבא. פקחותה של הממשלה שנותנת רשות לרוב הסטודנטים לגמור את החלק החשוב של הכנתם, אם גם לא בשלמותה, הצילה את האוניברסיטאות מהתרוקנות, מה שקרה במלחמת 1918־1914. על תופעה אחרת של המלחמה, מלבד הפחתת מספר הסטודנטים, אפשר לשפוט על־פי העדרו של מספר גדול של מורים: לא פחות משמונה פרופיסורים וארבעים וששה מרצים יצאו לשרות בקשר למלחמה, ומלבדם עשרים ושמונה עובדים אדמיניסטרטיביים ועובדי מעבדות”.

יורשה־נא לי לחזור על מה שאמרתי בסוף שנת־הלמודים שעברה במכתבי לאוניברסיטה, שהדרך הצודקת בגיוס לצבא הוא גיוס חובה, ושאפשר ומותר להוציאו לפועל אך ורק על־ידי הממשלה עצמה.

ידועות לנו הסיבות למה אין מטילים גיוס־חובה בארץ, ואולי יש בינינו החולקים על הנימוקים האלה, אך לא פה המקום לדון עליהם.

נשאלתי שאלה ישירה אם עכשיו, כשאין גיוס־חובה, צריכים כל הרווקים שבאוניברסיטה בגיל בין 20–30 להתנדב. תשובתי גם היא ישירה: כן. ולא רק בגיל זה, אלא בגיל שבין 19–39 כפי שהצבא דורש.

ותשובתי מרחיקה לכת: על כלנו, על מאות האנשים שבאוניברסיטה, גברים ונשים, סטודנטים, עובדים, מורים, על כל אחד להירשם, והאוניברסיטה צריכה לעיין בהכשרתו של כל אחד ולקבוע את מקומו המתאים במאמץ־המלחמה המקסימלי. הכללים והתקנות שלפיהם מכוונת פעולה זו באנגליה צריכים לשמש הדרכה גם לנו, אמנם בשינויים בהתאם למקום ולזמן.

גם אז כמה מאנשינו יישארו בתוך האוניברסיטה. המלחמה הזאת היא ביסודה מלחמה של אידיאות, והנצחון לא יבוא רק באמצעים צבאיים גרידא. על־כן יש בזה חשיבות שתינתן האפשרות למורים במקצועות ידועים להתעמק יותר, כדי שיזכו להבנה יותר עמוקה של הבעיות הרוחניות הכרוכות במלחמה זו.

מלבד אפשרויות אלו יש עוד ארבעה סוגים של שרות במשטרה, ולמשטרה בעורף במלחמה טוטליטרית זו נודעת חשיבות ממדרגה ראשונה. נוסף על כך קיים גם חיל־המתנדבים הארץ־ישראלי.

כדאי לציין שמספר היהודים בארץ־ישראל הנמצאים כיום בשרות הצבא והמשטרה מגיע לחמש ספרות – ואין זה הישג קטן בצבור כה מצומצם.

הגיוס של אנשי מדעי הטבע והמדעים המדוייקים דורש עיון רב והכנה מרובה מטעם הצבא והממשלה, וגם מטעם אנשי המדע עצמם, וכדאי היה שהאוניברסיטה תטפל בבעיה זו בהתמדה ובשיטתיות. אין ספק שיהיו כאלה המוכנים ומסוגלים להתמסר למקצועות שגובלים במקצועותיהם.

כשאני לעצמי איני, לדאבוני, בגיל הדרוש לצבא ואיני עומד לפניכם במדים, ומשום כך איני זכאי לומר לצעירים ממני: אתם מוכרחים להתגייס. עוד שומע אני את קולותיהם של הזקנים במלחמה ההיא שקוראים בגרון לצעירים שעליהם להתגייס, ועודני רועד בכל גופי בזכרי זאת. רק אם אתה עצמך מגוייס ולבוש מדים יש לך הרשות לומר לצעירים: “אתם מוכרחים!”.

ובכן נשארה לפני רק דרך אחת, דרך ההסברה וההשפעה, ומה שכן אוכל לומר לפי דעתי לצעירים הוא: “יש חובה”.

אפשר להבין את דרישתם של רבים מצעירינו שתינתן להם ההזדמנות להתגייס לצבא עברי. דרישה זו יסודה לאו דוקא בנימוקים נציונליסטיים, אלא ברגש שהם מרגישים שמלחמה זו מלחמתם היא במידה כזו שמן הראוי וההכרח שיהיו מובלטים ומסומנים כבני העם היהודי בקרבות־איתנים אלה, ויהיה גורלם מה שלא יהיה.

ענין זה של הצבא העברי נראה אמנם בעיני פחות חשוב מבעיני אחרים. העיקר הוא, שהאנשים והנשים שלנו יעמידו את עצמם לכל שרות נחוץ. הצעירים שלנו הם אבירים ואמיצי־לב בכל שעה, ובמשבר הגורלי הזה מזוינים הם משנה־אומץ, כי ידוע להם שהם נלחמים שוב בעד מזבחותינו וערי אלהינו; מזבחותינו – היהדות בגולה, ערי אלהינו – ארץ הבחירה.

אין לנו ברירה במלחמה זו. השטן הנאצי מאיים עלינו בעבדות או בהשמדה. הוא עושה את התקפתו הענקית ישר נגד היהדות ומוסר היהדות. במשבר זה אין בשביל היהודי חופש־הבחירה במובנו המקובל. הפילוסופיה שלנו או ארחות־חיינו יהיו מה שיהיו, עמדתנו במלחמה זו נקבעה ע“י הכרח ההיסטוריה, ע”י הדורות שעברו עלינו, מבראשית ועד היום הזה. אותו דין חל על אותם העמים שהושפעו באופן מכריע על־ידי היהדות, אם באמצעות הנצרות ואם בדרך אחרת, וגם הם צועדים לקרב כמונו ונלחמים על אותם האידיאלים.

העולם עומד לפני פאראדוכסון מוזר. דוקא משום שזוהי מלחמה טוטליטרית, שונה מכל מלחמה שהאדם ראה אי־פעם, דוקא משום כך קיים אולי צל של תקוה – איני אומר יותר מזה – להגיע למטרות מוסריות מסויימות, שעוד לא הגיעו אליהן בכל מלחמה אחרת.

במלחמה זו כבר חלו שינויים גדולים במבנה החברתי והמדיני. פני אירופה נשתנו, על כל פנים בצורתם החיצונית. “השאל־והחכר”, פירושו יחס חדש כלפי הכסף. המיליונים של מחוסרי דירות ומקומות־עבודה עומדים על הנחיצות של גישה חדשה לגבי הרכוש הפרטי. החקלאות והתעשיה הופכים יותר ויותר לשרותים ציבוריים תחת היותם משרתים את אהבת־הבצע. וכך באה הגזעיות היהירה של המערב לידי הכרה, שניצולם והשפלתם של רבואות ומיליונים שחורים וצהובים וחומים אינו עוד דבר כל כך פשוט ובטוח ומכניס־רווחים. הולכת ומתפוררת העמדה האימפריאליסטית, ונראה שהיא מפנה את מקומה, אם כי באטיות ומתוך היאבקות, לכיוונים מוסריים יותר של איחוד־עמים, קהליות של לאומים.

כל זה בא לא, חלילה וחס, משום שאהבת־הבצע ירדה מעל במת העולם, אלא משום שהצורה הטוטליטרית של מלחמה זו מטילה על בני־האדם, ובמדה מוגברת, את עיקרון השויון בסיפוק צרכיהם היסודיים. אין ללמוד מזה שהמבנה המעמדי הצר והמוגבל של החברה נעלם כבר – הדרך לכך ארוכה מאד – אך אפשר כבר לראות קצת את הרקע החדש. זוהי מהפכה שאפשר לחשוב עליה. מוחו של האדם מוצא את האפשרות יותר ויותר להתכונן לקראתה.

ולבו של האדם? הנה, זוהי אם־הבעיות. ומי יתן לשאלה זו תשובה מכרעת? אולם אם תימשך היאבקות זו, קיים צל של תקוה – לא אומר יותר מזה – שאפילו לבו של האדם יהיה יותר מוכשר מבכל זמן אחר להביא קרבנות, להסתפק במועט, לחלק יותר עם אחרים, להבין את הצורך בויתורים, לבנות את החיים יותר על אהבה ואחוה מאשר על הרקבון של מחנות־ההסגר הנאציים. מה נוראה המחשבה שהאדם נדחק ונדחף לדרכי־חיים יותר נעלים על־ידי הרס ויגון ופחד ואסון ולא מתוך רצון טוב ושאר־רוח, ואף לא מתוך רגשי המוסר והדת.

מן ההכרח שנשאל באיזו מידה ישפיעו דרכי־חיים אלה על חיינו אנו. הננו כרגיל הקרבן הראשון ותכופות גם הקרבן האחרון. כך הוא מבנה חיינו. ההיסטוריה הדתית־חברתית שלנו היא כזו שקל היה תמיד לכל חמסן, לכל כומר קנאי, לכל סוחר בעיר ולכל בעל־שדות בכפר, לכל אומה מנצחת, וגם מנוצחת, להתקיף אותנו, את גופנו ואת נשמתנו. הרי בשבילנו הטרגדיה העצומה של ההווה היא מעין חזרה איומה על העינויים במשך הדורות.

איני יכול שלא להזכיר כאן את הידיעות האחרונות על הריגות המוניות ביהודים על־ידי גרמנים במחנות־רכוז בפולין. אמנע מלמסור מספרים או פרטים – יותר מדי מזעזעים הם. אין עדין אישור רשמי לידיעות על שחיטות אלו של חפים מפשע, אנשים נשים וטף. אבל מה שאיום ביותר בידיעות אלה הוא, כי כל כמה שלא יהיה עוצם אכזריותם – הנאצים למדונו שאינן בלתי אפשריות. הזעקה קורעת שחקים, ואילו יכולנו להושיט יד־עזרה! ואנו עומדים אזלי־יד, חסרי אונים ומלאי רחמים השפוכים לריק.

אנו קוראים על תרועתם של הנאצים כשהם מאלצים כל יהודי הנמצא בצפרניהם לתפור לבגדו מגן־דוד צהוב. מפני העדר דרך אחרת לתת ביטוי לרגשותינו, אני שואל: כל היהודים באשר הם שם – למה לא ישאו הם אותו ציון, וכך נהפוך את כתם־הקלון לאות אחוה וגאון?

נוכח כל אלה, היש תקוה לעם ישראל? כן, אפילו לעם ישראל – זאת אמונתי וזאת תפילתי – יש צל של תקוה – איני אומר יותר – שאולי תקרה מהפכה במחשבת האדם. האנטישמיות תפסה ציבורים רבים במרירותה ובאלמותה שאין כמעט דוגמתן. בכל זאת יש לראות פה ושם עקבות ראשונים של ההכרה, שרדיפת עם ישראל היא רק רמז לתלאה הרבה יותר גדולה; שרדיפות אלו הן תכופות הסימן הראשון לרדיפות על שכבות יותר רחבות; ושאכזריות זו, עינויים אלה, שנאת־הדם ליהודים, לא יישארו לעולם ללא תגמול.

חשובה היא ההכרה בחוגים רבים שאפילו אחרי ירידת הנאצים לטמיון, הרעל שהפיצו ע"י תורתם יישאר קיים. אתה מזדעזע למחשבה, שדור שלם של גרמנים צעירים חונכו על ברכי תורת־הגזע הנאצית, שדברותיה הן לעג ושנאה לגזעים רבים אחרים. לאיזו תהום־המחשכים של קנאות ופראות הביאה כבר תורת־חלאה זו. אמנם כן, סכנת הנאציזם תישאר גם לאחר שהנאצים יחלופו.

וכאן אני מגיע לעיקר דברי: אם יהיה עולם חדש, הרי לא יקום מעצמו. עולם חדש זה לא ירד מן השמים אל תוך זרועותינו. לא נקבל אותו כמתנה מהAtlantic־Charter או מדברים אחרים שיצאו מפיהם של מר רוזבלט או מר טשרטשיל או מישהו אחר. העולם החדש יקום רק אם הם ואתה ואני, כגדולים כקטנים, כאן ובכל מקום, נתאמץ יחד ונפעל למענו בכל לבבנו ובכל מאודנו. לעולם לא יתהווה אותו עולם חדש, אלא אם כל אחד מאתנו יהיה חדור הרגש שהכל תלוי בו. רגש האחריות של כל יחיד ויחיד – זוהי עצם הדמוקרטיה וזו דורשת מכל אחד מאתנו מהפכה פנימית עמוקה.

כשמישהו אומר: “מי יתן ויבוא הקץ למלחמה, כדי שנוכל להתחיל בבנינו של העולם החדש” – הריני יודע שאיש זה אינו מוכן לעזור בהקמתו של העולם החדש. אמונה פשוטה זו בכוחם של בטויים כגון “בסוף המלחמה”, “נצחון הדמוקרטיות”, “העולם החדש”, אמונה זו בביטויים בלבד אין בכוחה להגשים את המטרות המוסריות העמוקות הממלאות את לבותינו ברגע זה כשסוער הזעם בכל זעפו. אפשר לחכות לקיומן של הבטחות אלו אך ורק אם אנו בעצמנו ממלאים אותן. אין לנו הרשות, אין לנו הסמכות להיות רק חוזי² קץ ומסתמכים על נסים שישימו קץ לכל הפרשה הזאת הקודרת והעגומה.

בימינו אלה עולים על דעתנו אותם ימי האנדרלמוסיה שהביאו ליצירת האפוקליפסות. אנו בעצמנו חיים בעת צרה ומצוקה ולנו לא יקשה להבין איך ראו הם בחזון את היום ההוא שאלהים בכבודו ובעצמו בידו הגדולה רבת־ההוד והתפארת יתערב ישר וישים קץ־עולם לרשע ולפשע ולסבל־האדם. כלה כוח האדם לשאת את התלאה הנמשכת ללא־קץ. מלכות הזדון והרשע היא כה עצומה שהאדם חדל־האונים לא יוכל להתגבר עליה. האדם לבדו לא עמדו בו הכוחות להביא לנצחונו של הצדק. ולכן בטוחים בעלי האפוקליפסות, שרק על־ידי מעשה ישיר מידו רבת־החסד של אל עליון תושמדנה השחיתות והתלאה.

התגלויות אפוקליפטיות כאלה הן ברובן כעין ביטולה של ההיסטוריה. לפיהן ההיסטוריה האנושית היא כה רעה ביסודה, שלא תוכל לשמש כלי ואמצעי להגשמת המטרה האלהית. הן שואלות: מה הם מאורעות ההיסטוריה? לא כלום, מלבד סימנים לעולם מיושן, רקוב וטמא, שהאלהים בחסדו הגדול יחריבנו ובמקומו יברא עולם חדש, תקופה חדשה, אדם חדש – ועכשיו, מחר, יתחיל עולם זה, או בזמן אחר קבוע ומחושב מראש, או “ביום ההוא”…

אך לא כן היא הגישה הרגילה של היהדות זה מאות בשנים. היא מאמינה באמונה שלמה במטרה המוסרית של ההיסטוריה, אותה מטרה שהאדם בעצמו חייב ומסוגל להגשימה. בני־אדם, אנחנו העבדים המשועבדים למטרה מוסרית זו, אנחנו הפועלים בכרם רחב־הידים עתיק־הימים, יודעים שלב האדם הוא רע ונתעב, אך לב זה בכוחו לשאוב כיבוש־היצר ומים חיים מתוך המקורות הלא־אכזבים של אמונתו. כוח השכל של האדם, כוח תבונתו לקוי הוא, אולם כוח זה הוא אחד מכלי־השרת הראשונים והנשגבים ביותר שזכה בו האדם. מהנביאים, מהמשוררים, מהקדושים עלינו לשאוף את רוח־הקודש. אך חזונם לא יהפוך מציאות על־ידי חסד־אלהים בלבד. ההיסטוריה הישראלית ארוכה מאוד והיא המורה עד האינסוף. עלינו לחיות ולעבוד ולתכן תכניות מתוך ההנחה שאנו בעצמנו נושאים את האחריות ליום המחר. כמו לרוח־חיים זקוקים אנו אף לחסד עליון. אך מהי הדרך נלך בה למען נראה את עצמנו ראויים לכך? אם בחיינו היום־יומיים הקשים ועמוסי הבעיות נספיק לארגן את עצמנו ואת צבורנו כמשטר חברתי מבוסס על הציוויים המוסריים, מורשתנו מימי־קדם – “חסד, משפט, וצדקה בארץ”.

¹אנשים צעירים שואלים, כיצד אפשר להמשיך ולומר שעתיד להוולד אולי עולם משובח יותר מתוך מלחמה זו. תוצאותיה המכזיבות של המלחמה הקודמת, שרבים תלו בה תקוות מרובות, יש בהן כדי לשמש אזהרה מפני תקוות מופרזות כיום.

תשובתי היא, שאין בטחה כלל שאמנם יוולד עולם משובח יותר, אלא שיש אפשרות לכך, והאפשרות תלויה בכף־המאזנים. דומה, כאילו עצרה ההיסטוריה את נשימתה כדי לראות לאיזה צד תכריע הכף.

דבר זה תלוי בתוצאת שתי מלחמות, – זו שבחיות־הטרף הטוטליטריות וזו שבאינטרסים הפרטיים של השליטים בעמים הדימוקרטיים. הנצחון במלחמה שניה זו בחזית הפנימית חשוב לגבי השלום כנצחון במלחמה בהיטלריזם ובפשיזם. אם לא ננצח בחזית הפנימית, צפויה לנו עוד מלחמת־עולם, ואולי בקרוב.

הקרב בחזית הפנימית דורש קרבנות שאינם נופלים הרבה מהקרבנות שבשדה־הקרב נגד הנאציזם. כל עוד נמשכת המלחמה האיומה לחיינו ולחרותנו, אנו מוכנים כמעט לכל קרבן. אנו מקבלים ברצון את צמצום זכותנו לבזבוזים ולהתנהגות ככל העולה על רוחנו. רוצים אנו להגשים את העיקרון הדימוקרטי של השויון עד תומו, לישא בעול שוה. אנו חשים בכל נפשנו שמוטלות עלינו גם חובות ואין לנו זכויות בלבד. האפשר יהיה להמשיך בהתרוממות־נפש זו גם בימי השלום הבאים? עלינו להשיב בחיוב על שאלה מוסרית זו, אם אין אנו רוצים להתגלגל חזרה אל תוך התהום.

אנסה לעמוד היום על שלוש בעיות מוסריות של הדימוקרטיה. האחת, הצורך ליתן מוטיב חדש למשטר המדיני והכלכלי בארצות הדימוקרטיה; השניה, ההכרח שזכויות לאומיות תהיינה כפופות לצרכי השלום הבין־לאומי; והאחרונה, המקורות מהן תשאבנה הדימוקרטיות את הכוח המוסרי הדרוש להן. חשוב לדון בבעיות כאלו בעצם ימות־המלחמה ולא לדחותן לתקופה הערטילאית המכונה “אחרי השלום”. סגן־הנשיא וואלס הזהיר אותנו ש“במעשים שאנו עושים עתה יום־יום, אנו כותבים את תנאי השלום”.

א.

באספה הלאומית הצרפתית בשנת 1789, וגם כשנוסחה הקונסטיטוציה היעקובינית בשנת 1793, הוצע שתהא הצהרה לא רק על זכויות האדם, אלא גם על חובותיו. הצעה זו נדחתה.

זה מכבר הגיעה השעה שהצהרה זו על חובות אדם לאדם ועם לעם תהווה חלק חיוני של המבנה המדיני והסוציאלי של הדימוקרטיות.

במהפכה הצרפתית נוסחו ניסוחים שונים על זכויות האדם. בניסוח הראשון תפסה מקום בראש זכות החירות ואילו בחוקה היעקובינית משנת 1793 ניתן מקום בראש לזכות השויון, וכתוצאה ישירה מהדגשה זו על השויון בא סעיף 21 של אותה חוקה: “החברה חייבת לכלכל את האומללים שבאזרחיה או ע”י הספקת עבודה או ע“י הבטחת אמצעי קיום לאלה שאינם יכולים לעבוד”.

כך עמדו כבר לפני מאה וחמישים שנה על אחת הבעיות העיקריות שעומדות גם בפני הדימוקרטיות של היום.

עמוקה היא הטרגדיה ששרשה בעובדה כי עיקרון זה של השויון לא נכלל לפני ק"ן שנה בתוך המבנה המדיני של צרפת ושל כל הדימוקרטיות. העיקרון ההפוך, של laissez faire, ניצח ובשם החירות דוקא. התוצאה היתה משטר שהגיע אמנם להישגים נפלאים בייצור, אלא שמאידך הביא לירידה מוסרית שאין כמותה. בין הסימנים המובהקים להתפוררות מוסרית זו הוא, כשמיליונים של צעירים וצעירות בעלי כוח ורצון לעבודה, מחפשים עבודה ואינם יכולים למצאה ונאלצים לבלות את מיטב שנותיהם בעצלות ובחוסר כל שמחת יצירה.

לפני ימים מועטים קראתי בעיתונים קטע מתוך הצהרה על המדיניות הכלכלית שנוסחה על־ידי מאה בעלי־תעשיה מראשי החרושת באנגליה. הם אומרים: “כל משטר תעשייתי שאינו מביא בחשבון את המוטיב של הריוח הפרטי, מפסיד חלק חיוני מהכוח המניע שבו”.

התשובה על כך היא שהחברה יכולה להתקיים יפה מאוד, אם מוותרים קצת על מוטיב זה ואם לכל העם יוענק יותר שויון וצדק.

משטר זה המבוסס על המוטיב של הריוח הפרטי איפשר למספר מצומצם של אנשים להשתמש בכל מיני אמצעים כדי לצבור הון לטובתם ולתועלתם הם. לאלה שוב איפשר ליצור כל מיני מונופולין ובאמצעות כוחם הכלכלי המשותף לשלוט על חיי העם. משטר זה לא הטיל על אנשים אלה חובות סוציאליות שוות־ערך לטובת המון העם. אמנם, אחדים מהם יסדו קרנות חנוכיות וסוציאליות עצומות ותרמו לטובת מפעלים מועילים, אך זה היה תלוי רק ברצונם הטוב. ואף־על־פי שחלק מסויים מרווחיהם הוחזר למדינה זעיר פה זעיר שם, שלא ברצונם אלא באמצעות חוקות המסים, מה שנשאר ברשותם הוא רב מדי, והמון העם נשאר באבטלתו או בעניותו.

אם רוצה החברה הדימוקרטית באמת לאפשר לכל האוכלוסיה לחיות חיים טובים, לא תוכל עוד להרשות שהמוטיב של הריוח הפרטי ישלוט בחברה זו. אנשים השואבים את כוחם המניע מהריוח הפרטי אינם ראויים לשלוט בדימוקרטיה.

שטות היא לומר שהמוטיב של הריוח הפרטי הוא הכרחי כדי להניע את כוחו של האדם וכשרונו.

התבוננו־נא לרגע באיזו אוניברסיטה. המורה והחוקר אינו מחליט להתעסק במחקר ובהוראה לשם ריוח פרטי. הוא יודע למפרע שעליו להסתפק במועט. רוצה הוא אמנם שיהא לו כדי סידור ספריה לעצמו, מתן חינוך מתאים לילדיו ובטחון שלאחר מותו לא תישאר משפחתו עזובה. אף הוא יצרן, אף הוא מייצר ערכים, שכליים ורוחניים, והוא מוצא את שכרו העיקרי בשמחת היצירה. אין ספק שדבר זה היה חל גם על אנשי התעשיה אילו אזרו המוני־העם כוח מוסרי לעמוד על כך. ייצור מצרכים שיש בהם תועלת לחברה המחולקים ביושר בין כל אנשי החברה, יש בו כדי לתת סיפוק לכל איש גם בלא הכוח המניע של ריוח פרטי.

כדי להימנע מדיבורים מופשטים, נקח לדוגמה את ארץ־ישראל.

המוטיב של הריוח הפרטי הביא כעת לידי צבירת הון רב בארץ־הקודש, יותר אולי מבכל תקופה בתולדותיה הארוכות. לפי הודעה רשמית כבר הגיעו החסכונות בבנקים בלבד לכ“ה מיליון לא”י. יש בין בעלי־התעשייה בחרושת המלחמה שמרויחים עד מאות אלפים לא"י לשנה, ואפילו הפועלים המאורגנים מעונינים במחירים גבוהים, כי בדרך זו יקבלו את חלקם ברווחים אלו. אוצרות אלה מרויחים הם ללא כל מעצורים משפטיים או מוסריים. מלבד זאת רבה הפקעת־השערים במזונות ובשאר מצרכי־החיים. השוחד והשחיתות מגדילים את הרווחים יותר ויותר. כאן לפנינו הכוח המניע של הריוח הפרטי ללא מעצור.

מאידך, נאלצים רבים לחיות למטה ממידת מחייתם הדלה. שכרם תמורת עבודתם אינו מספיק אפילו לצרכיהם המינימליים. לפני ימים מועטים הגיעה לידי תעודה שהוכנה בשקול־דעת ובזהירות על־ידי מומחים בשרותים סוציאליים שבירושלים, ובה הובעה המלה “רעב” – סכנת רעב הצפויה למעוטי־הזכויות בחורף הזה.

האפשר לכנות אי־שויון איום זה בשם דימוקרטיה? האמנם נלחמים אנו כדי לקיים לנצח סדר חברותי ומדיני המרשה תנאים כאלה? כשאתה שואל שאלה כזו, מזכיר לך בעל־הרווחים הפרטי את עיקרון החירות, והוא מזדרז להשיב לך, שבדימוקרטיה יש לכל אדם הזכות להתחרות חפשית; הזכות לאגור נכסים לפי רוחו ולהשתמש בהם לפי רצונו; הזכות, הזכות, הזכות, והחובות – איהן?

יש בארצנו די כסף לסיפוק כל צרכי המוסדות הסוציאליים ובתי־הספר, וגם כדי פיתוחם, ואף־על־פי־כן ממשיכים אנו להתפרץ בבכי רב ולבקש נדבות מחוץ־לארץ. עתים נדמה לי שהתרופה תבוא לארץ־הקודש רק לכשתיפסק כל תרומה מחוץ־לארץ לצרכי שרותים סוציאליים ולצרכי החינוך. האם אין אלו חובות המוטלות על הישוב עצמו?

בירושלים עיר־הקודש ניתנת כל יום ארוחת צהרים לששת אלפים ילדינו. אולם היהודים בירושלים תורמים לכך את החלק העשרים בלבד. הרבה מילדינו מתגוללים ללא־חינוך. ובאשר לילדים ערביים, הרי אלפים מהם עטופים ברעב יום יום, ואלפים רבים נוספים אינם זוכים לקבל כל חינוך.

בארץ נמצאים כיום כמה מאות רבנים שבזמן האחרון מצאו פה מפלט להם ולמשפחותיהם. הרי לידיהם נמסרה כפקדון המסורת היהודית מדור־דור; וכאן מתהלכים הם כצללים, חיורים מסבל ונטולי כבוד, ועיקר כלכלתם הוא מנדבות המגיעות מחוץ־לארץ. מי שמעיז לבקש בשבילם אך קומץ קטנטן מהאוצרות שנצטברו כאן, מצליח לפעמים, אם הוא מתכופף די צרכו, לאסוף לירות מספר, שתמורתן דורש התורם הכרה בפומבי.

האוניברסיטה העברית מקבלת מהארץ הזאת 3500 לא“י לכסוי תקציבה העולה בשנה זו ל־130.000 לא”י. אין מחסור באנשים המשתמשים בכל זכותם להטיל דופי ולגלות מומים באוניברסיטה, בחבר עובדיה, בשעוריה ולימודיה. זכויות הרבה, והיכן חובות הצבור כלפי האוניברסיטה?

וכיצד מגיבים על כך אנחנו – הפרופיסורים, המורים, הרבנים, אלה השומרים על גחלת היהדות שלא תכבה? המורגש בבתי־הכנסת בוז למפקיעי־השערים ומגורשים הם מבוא בשעריהם? אדרבה, הללו עמודי־התווך הם. הכותבים הפרופיסורים ספרים ומחנכים תלמידים בבתי־הספר לשם יצירת עולם חפשי וצודק יותר? שתיקה כמעט מוחלטת בדוכן הדרוש ובקתידרת ההרצאה. פשוט יותר הוא להסתגר בהיכל־השן וליתן למפקיע־השערים חירות גמורה לצבּוֹר כוח כלכלי ומדיני.

ומאין צוברים עכשיו את הרווחים הללו? מתוך המלחמה בהיטלר, מתוך דמם ויסוריהם של מיליוני אחינו ואחיותינו, ואין בושה. אכן, שאננים אנחנו בציון.

לא, מפקיעי־השערים בימות מלחמה ובימות־שלום, בין אם הם שייכים לימין ובין אם לשמאל, אינם האנשים הראויים להכריע את גורלה של האנושות. אין לסמוך על הגינותם בהתחרות ולא על חסדם ומצפונם החברותי לאחר שצברו הון. מן ההכרח ומן האפשר לפתח משטר של חברה שבה תמסור המדינה את ייצור ההון וחלוקתו לא בידי רודפי הריוח הפרטי, אלא בידי אנשים החדורים אידיאות בלתי־אנוכיות של דימוקרטיה סוציאלית.

אנשים כאלה ישנם, ויש היכולת האינטלקטואלית לכך בארץ־ישראל כבכל מקום אחר. אפשר לראות את ההתחלות מכל צד, כאן ובחוץ לארץ. יש מדינות, ציבורים, חברות, אסכולות ויחידים בכל חלקי־תבל שמטפלים בבעיות אלו מבחינה עיונית ואף עיבדו למעשה תכניות בפרוטרוט בשביל עמים שונים. מחלת המשטר של ריוח פרטי זכתה לדיאגנוזה מדעית, והתרופות מוכנות לשימוש.

התשובות שניתנו להלכה ולמעשה אין צורך שתהיינה תמיד שוות. יש מקום רב לכל מיני שינויי־גוונים. העיקר הוא המוטיב המניע, שכל העושר שנוצר תהיה לו תכלית סוציאלית וייעשה נחלת הצבור ולא נחלת יחיד, ושכל העושר הזה יחולק ביושר בין כל בני הצבור. אם דבר זה יכול להצליח, כפי שהוכח בקבוצות קטנות, אין טעם למה לא יצליח בתחומים נרחבים יותר, צעד אחר צעד, עד שכל החברה, המדינה, אחוד העמים, יהיו מבוססים על כלכלה תכניתית של שפע המעסיקה את כל האזרחים והדואגת לחלוקה צודקת של העושר בין כולם.

מובן שדבר כזה לא יתרחש בן־לילה. אולם יש לכוון את המעשים לכך מעתה, בעצם ימי המלחמה. הכשלון הוא עד כה לא כשלון אינטלקטואלי, אלא מוסרי. כשלון מוסרי זה של הדימוקרטיות הוא שסייע להכשרת הקרקע להיטלר. האדם הפשוט, האדם מן העם יש לו הכוח לשנות את המצב אם רק יש לו הרצון לכך. ויש לשנותו לאלתר, בעצם ימי המלחמה. התנאי לכך הוא, שנהיה חדורים אומץ מוסרי לשרש את המוטיב של הריוח הפרטי ואת צוברי־הרווחים גם יחד. אולם לשם כך דרושה מהפכה מוסרית. מאין נשאב את הכוח לכך?

ב.

הרשוני־נא לדון עתה בצדדים לאומיים של הבעיה.

יש שמטילים ספק בזכות ובתועלת לטפל כאן, בארץ קטנה ונדחת זו, בענינים בין־לאומיים. זוהי העמדה שהובעה בבולטין מענין שנתפרסם כאן ע"י קבוצת סטודנטים בזמן האחרון. טוענים: “אחוד העמים? כן; אולם יתאחדו האחרים תחילה, ואחר־כך נצטרף אליהם”. הנוסח: “עשה אתה תחילה, ואני אבוא אחריך” הוא מעגל־הקסמים הידוע המשמש דרך להשתמטות. בטוחני שעמדה זו יסודה בטעות, ביחוד באשר ליהודים. עלינו מוטל תפקיד כפול, שאין בו מוקדם ומאוחר: להיות נאמנים כיהודים וגם לעבוד לשם עולם מתוקן יותר. תפקידים אלה משלימים זה את זה. למאמינים בדימוקרטיה אי־אפשר שיהא העולם חציו עבד וחציו בן־חורין. אנחנו היהודים מיטיבים לדעת מזולתנו, כי העבדות שבאנושות סופה שהיא סוחפת את החרות והתוצאות הן מלחמות ורדיפות, ואנחנו הקרבנות הראשונים והאחרונים של סדר בין־לאומי כזה. צריך שיהא ברור כי זכויותינו וחובותינו כיהודים אחוזות כשלהבת בגחלת בזכויותינו וחובותינו כבני־אדם.

תוצאותיו הנוגות של חוזה וורסיל היה בהן כדי ללמדנו מה בטלה המחשבה שחשבנו פעם כולנו כי מתן הסוביריניות הלאומית וההגדרה־העצמית הלאומית לעמים משועבדים בכוחו לשרש סבל לאומי, להשביע תיאבון לאומי ולהבטיח שלום בין־לאומי.

אירע ההיפך מזה. תיאבונן של המדינות הלאומיות החדשות היה ללא גבול, והן ששימשהו גורם ראשון למלחמה הנוכחית. נתאמתו דבריו המפורסמים של גרילפרצר: מהאנושות דרך הלאומיות אל החייתיותVon der Humanität durch) Nationalität zur Bestialität ).

כל עיקרו של המשפט הנאצי מיוסד על הראשוניות של האומה, על זכותו העליונה של עם־האדונים הגרמני. הם דחו את התפיסה העברית של צדק שווה לכל יחיד ולכל קבוצה ללא הבדל מוצא ואמונה. אולם השקפה נאצית זו על זכותו הראשונית של הלאום לעמוד מעל לכל חובה אחרת, אינה מיוחדת לגרמניה בלבד או למדינות הטוטאליטריות גרידא. נאצים לאומניים נמצאים בכל מקום.

הנה כדוגמה מאמר מן העתון Le Moniteurהיוצא לאור בקלירמון־פירן ושנכתב, לפי דברי המודיע, בידי הנאצי הצרפתי לאוואל עצמו. הוא מזהיר את מנהיגי הכנסיה בצרפת לבלתי התנגד לגרוש היהודים ואומר: “מצפונכם עורר בקרבכם רגשות שהם אמנם נעלים אבל מסוכנים, כי הם מעוררים את חמת העם ומספקים לאויבינו נשק נגד המדינה הצרפתית, נגד המהפכה הצרפתית הלאומית, נגד אחדותה הלאומית של צרפת”. נימוקו הלאומי יותר חשוב בשבילו מאשר קול המצפון האנושי. אחדות לאומית כזאת החוששת מפני מחאות הכנסיה נגד גרושם ורדיפתם של אנשים ונשים חפים מפשע, היא אחדות לאומית שאין לה זכות קיום. היא משביתה את שלום העולם, היא ראויה איפוא להישבר.

יתר על כן, הדימוקרטיות אינן יכולות לסבול מצב מתמיד של האימפריאליסמוס המסורתי שבו יהיו מיליונים של בני־אדם נתונים בשפלות של דלות איומה. הבוז הזה לחוש המוסרי נמשך דורות, ובדרך כלל בשם תרבות עליונה, וכל הזמן מלאו הכובשים את אוצרותיהם. אין להתפלא על ההצטברות העצומה של משטמה כמוסה ועל התפרצותה של זו עתה בשעת חירום.

שלום העולם יכול לקבל משען באימפריה רק אם האימפריה תהא מתוקנת ודימוקרטית, כלומר, רק אם האימפריות הללו תוכרחנה ליתן שויון כלכלי בצד בטחון מדיני לכל עמיהן.

ג.

אך כל זה לא יתרחש מאליו. זה יבוא רק אם מנהיגי העם ומוריהם ירדו מקתידראותיהם ויהיו חדורים חוש־היעוד ליצור את העולם החדש.

אולם מאין יבוא חוש־היעוד, וכיצד יעמוד ברעננותו ותביעתו? כאן, לדעתי, עיקר בעית הדימוקרטיה.

איני יודע תשובה מספקת לשאלה זו מלבד התשובה שניסתה הדת להשיב – אמנם לא תמיד בהצלחה. הדת מדברת על מציאות מעינות־איתן רוחניים שמהם יכולה האנושות לשאוב ולחזור ולשאוב תמיד כחות מוסריים חדשים לבקרים. בקדושי הדת חוש־היעוד עמוק ומתמיד ביותר.

לפיכך שומה עלינו במיוחד לבחון מחדש את מקומו החיוני של רעיון היעוד המוסרי ביהדות. כל חושי האורגניסם היהודי, זכרונו ודמיונו ההיסטורי כמו כיוונו המוסרי חדורים תודעה של מתן תורה מסיני, של שליחות מיוחדת לאנושות. מאות בשנים משמשים נביאי־ישראל מקור לא אכזב להתלהבות והתעוררות מוסרית בין העמים. האמונה החדשה שהאנושות זקוקה לה כל־כך יכולה גם היא לקבל שוב את קידושה מאותם הנביאים.

אם אנו אומרים שהיהדות היא דימוקרטית במהותה אין אלה דברי סניגוריה סתם. עם שלם על תולדותיו, עם ישראל ולא כנסיה, הוא האוביקט של היהדות, הוא החברה הנראית לעין שבה נאבק החוק המוסרי להגשמתו. הצו המוסרי מתאמץ לשלוט גם בדרך המלך וגם בכל קרן זווית של חיי העם הזה. כל אדם בעם צריך להיות חדור חוש־היעוד ולא המעמד של כהנים בלבד. העם כולו הוא המהווה את חברת הכהנים. “מי יתן כל עם ה' נביאים”.

הטעם היחידי לרעיון עם נבחר, שכה לועגים לו, הוא חוש־היעוד הזה, החובה הזאת להיות החלוץ בין העמים להגשמת חוקים מוסריים אלה בחיי הפרט ובחי החברה. איולת היא כשאיזה עם מן העמים אומר, כמו שנאמר בימי־קדם ובימינו, שהוא רם ונשא על שאר העמים בגזעו, בשכלו הישר או בכוחו הרוחני. לגבי עם ישראל כבר צווח הנביא עמוס: “הלא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, נאם ה', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר”. וזה אומר שאין שום הבדל בין העמים במהותם ובזכויותיהם. אבל יש אולי הבדל בחובותיהם; ואם נבחר ישראל – למלא חובותיו המוסריות נבחר. “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם”.

ברשותו של ישראל נמצא הקובץ הכי נשגב של החוקים המוסריים שנתגלו לאדם עד כה. אולם אבד לו לישראל לעתים תכופות חוש־יעודו. הוא נקרא עכשיו מחדש לשירות המיוחד הזה – להביא בחייו הוא את הראיות וההוכחות על מציאותו של אותו כוח על־אנושי שיש בו כדי לחזק את האנושות בהאבקותה לייסוד חברה מוסרית, קהיליה שיתופית של כל העמים.

¹אב־הרחמים שוכן מרומים… הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהלות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם… וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך.

בשפת האמונה אפשר למצוא לפעמים ביטוי־מה לזעזוע האיום שעוד לא היה כמוהו ושהוא מרעיד עכשיו את האנושות כולה. התנ“ך הוא ספר זכרונות של משברים בחיי בני אדם ועמים, וכשהטילה האוניברסיטה העברית על עצמה את התפקיד ההיסטורי של הוצאת התנ”ך, הרי הדחיפה לכך אינה רק בזה שהתנ"ך נכתב בלשון העברית על־ידי עברים בארץ העברים, אלא בראש וראשונה משום שיש בו מן הישות הרוחנית שאנו זקוקים לה בימי פורענות אלה.

ואולם אם יעודנו הוא שהתנ“ך ישמש אבן־הפנה לקיומנו העברי, עלינו להכיר כי התפקיד שלפנינו אינו מן הקלים. “הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם”. התנ”ך הוא הוא הצור, צור חלמיש זה. מוסר התנ“ך קשה מאוד. אמנם אין עוד יצירה שופעת חן וחסד כפרקי התהלים במרביתם, ואין לך דבר המשרה חדוה איסתיטית כלשון התנ”ך. אך קודר ורב־נטל הוא המשא של התנ“ך בעיקרו – ישראל ואחרית הימים, תכליתה של ההיסטוריה, גורל האדם, והמלחמה המתמדת שהאדם לוחם עם החיה הטורפת שבתוך־תוכו. נושאו היסודי של התנ”ך הוא הכל־יכול עצמו.

עלינו להכיר ולדעת, כי התנ“ך אינו אך מפעל ספרותי נשגב או גם ספר תולדות ישראל. כוחו נובע מן העובדה שדורות האמינו, כי ספר זה הוא כתבי קדשנו, והשאלה שהייתי רוצה להציג היום היא, עד כמה אפשר גם לנו לראות בתנ”ך דבר ה'.

אנסה לתת תשובת־מה, שאמנם רבו בה הלקויים, מתוך עיון בדברי המוסר של נביאי ישראל. הבעיה שלפנינו היא בעיה מעשית חשובה מאד. למה ומדוע מקריבים מיליונים בני־אדם את חייהם על נצח המוסר הזה, מוסר המשפט והחסד? העובדה שהם מוכנים לקום כארי להגנת המוסר הזה, כמעט ללא היסוס ופקפוק, מראה מה עמוק חרותה מוסריות זו בעצם הוויתם. ואכן, מוסריות זו נלחמת על רוח־חייה על פני שדות הקרב, ואף בלבותיהם של מיליונים גרמנים ושל כל אלה הנתונים להשפעת ה־.Herrenmoral

ניטשה הביא את ה־ Herrenmoralשלו בנגוד למוסריות של היהדות והנצרות שהיא לפי דבריו.Sklavenmoral מוסריות־עבדים שפלה זו מקורה בגזע היהודים־ העבדים והיא כוללת את “האמונה ברחמים, הושטת־יד, מסירות לב, סבלנות, ענוה, ידידות ורעות”. ואילו ה־ Herrenmoralלעומתה נובעת מתוך “רגש של שפע, כוח העובד על גדותיו, השמחה של מתיחות גבוהה, הרגשת הבעלות על אוצרות המשתפכים בנדיבות הלב, לא מתוך חסד ורחמים אלא מתוך האימפולס שהוא התולדה של כל השפע הזה”². Herrenmoralזו, המוסריות של החיה הארית הבלונדית, של האדם העליון כביכול, היות והיא הניגוד המוחלט למוסריות של היהדות והנצרות, לא תוכל להסתפק בפחות מעקירת המוסר של הנביאים והשמדת העמים, ולראש עם ישראל, הדבקים במוסר זה יותר מאשר בחיים עצמם.

מה היה אומר ניטשה ברוך־הכשרון לפיתוח היסודי שפיתח את ה־ Herrenmoral שלו האדם העליון היטלר? הרי ברנש זה מראה לעולם מה איומה באמת החיה הטורפת בתוך האדם, וכי חיה מודרנית זו נוראה לאין־ערוך מזו שלמדנו לדעת מתוך הספרות וההיסטוריה. החיה המודרנית היא מדעית, יעילה, והמנגנון של כל המדעים עומד לרשות פעולותיה.

עיטורים מכוערים אלה של Wissenschaft מעטרים את כל המבנה של הלך־מחשבה זה. בספר־יובל שהוצא בשנת 1941 לכבודו של א' הימלר דוקא, אומר Gauleiter אחד, היועץ המשפטי של ה־Gestapo:

“השמדת עמים והעברתם אינה סותרת, לפי נסיונות ההיסטוריה, את חוקות החיים, אם מוציאים את ההשמדה לפועל באופן יסודי וטוטאליטארי”³.

הנה לפנינו הכללה מופשטת שנקראת חוקות החיים כאישור ותוקף עליון המצדיקים השמדת עמים שלמים, אם אך עמים זרים הם ואם מעשה ההשמדה נעשה באופן יסודי, טוטאליטארי.

כל אחד מאתנו יודע שיש בתוכו מן החיה הטורפת. עצם המוסריות היא ההאבקות התדירה משך כל שנות־חיינו להכניע את החיה שבתוכנו ולהתהלך באור עליון וצח יותר. אך עתה, בימינו אנו, התחלנו להכיר מה עמוקות תהומות־המחשכים שבחית־האדם – הלא הן האכזריות עד היסוד, העדר כל חמלה, הרדיפות־על־נפש שעצם השעה הזאת עדה להן. הרע – כל מה שלמדנו עליו עד היום אינו אומר ולא כלום – הרע הוא כה ממשי, כה מוחשי ומלאה כל הארץ אימתו בכל עת ובכל שעה; הרע – מה איומים כוחו ותרועות־הנצחון שלו! בימים אלה קראתי ספר מצוין ע"ד האמונה של בעל־מוסר. ואך בקריאה בו מתעוררת המחשבה, שכאילו הרע יותר ממה שהוא רע בפועל ממש – כוח פחות או יותר סוביריני העושה את מלאכת השטן באנשים חיים – הוא משמש בעיקרו נושא לפלפול פילוסופי או תיאולוגי. כוח עצום זה אי־אפשר לך לעבור ולפסוח עליו על־ידי קריאתך אותו “פרינציפ”. הנוסחה “יצר טוב ויצר רע” ידועה היטב, אלא שבהיותה כתובה על גבי הניר הקר, הרי ויכוח זה נראה לנו כדבר שלא מעלמא הדין. היצרים האכזריים האלה שבאדם, שבתוכנו, סוחפים אותנו ומתגברים עלינו, מנצחים ומשפילים עמים. מחריד עצם ההיקף של הרע, מספר ההרוגים והמעונים; ונראה שריח הדם מגרה את תאבון החיה ליתר דם, והשיטות המדעיות של הרדיפות־על־נפש מעוררות את התאוה למכשירי־עינוי יותר ויותר זידוניים. ספר גדול על תולדות הרדיפות היה מכיל חלק גדול מדי על היהודים. אך גם בתולדות הרדיפות רבות־ההיקף אין למצוא דבר הדומה בהיקפו או בשחיתותו לרדיפות של השעה הזאת בשמה ובחסותה של Herrenmoral מדעית זו.

ברם, אפילו הגרמנים אינם אוזרים כוח להוציא לפועל פעלים ענקיים כאלה בלי סנקציה עליונה. רק מתוך אמונתם כי פעלים אלה הם באיזה אופן שהוא צו ממעל לשם תכלית יותר עליונה, יכלו הגרמנים המודרניים לאמץ כח זידוני כזה. הגרמנים המודרניים לוחמים את “מלחמת הקודש” שלהם כשהם מקודשים ע"י קדושת ה־ Herrenmoral, מורשת אלי אבותיהם שעודם מתהלכים ביערות הטויטוניים החשוכים.

אלים אלה או דומים לאלה, המולך ואחרים, נגדם התקוממו נביאי ישראל; ובחירת האל עומדת לפני בני־אדם כיום כמו אז לפני הנביאים. “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”. מובנה של הבחירה החפשית אצל הנביאים הוא, כי בן־אדם, או עם וחברת עמים, לא רק שיכולים אלא שמוכרחים לבחור, ולא רק בפעולה זו או אחרת עליהם לבחור אלא גם באל זה או אחר. במלים אחרות, תורת המוסר של הנביאים יש לה תוקף ואישור דתי. לפיהם המוסר שלך תלוי באלהיך, והמוסר שלהם, של הנביאים, נובע מטיבו ועצמותו של אלהי ישראל. “דרשו את ה' וחיו” נאמר ע"י אותו הנביא שאמר “ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”.

אך מאין מקבלים הנביאים עצמם את הסמכות לדבר בשם אלהיהם? איך ידעו שמשוחים הם להיות מבשריו ונושאי־דברו?

על זאת מספר כל נביא על פי דרכו הוא, והשאלה היא אם נוכל אנחנו לקבל את דבריהם. הנביא טוען שהוא מקבל את דברו ממעל דרך חושיו האישיים. כשאומר ישעיהו “רוח אדוני אלהים עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבש לנשברי לב, לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח־קוח”, הוא מתכוון בפועל ממש שהיד נגעה על פיו, ושהוא נשלח לבשר תורה זו. בשבילו הרי זה צו מחלט משמים.

ואמנם כן, למה לדרוש משפט ודרור לענוים ולאביונים, לנדרסים ולשבויים? אפשר שהצדק עם ה־Herrenmoral? כוח, תוקפנות, שפע, האדם העליון, הגזע השליט – אם מגשימים את אלה ביסודיות מספקת, שמא תספיק ה־ Herrenmoralליצור חברה יותר יפה שבה כל אחד יהיה טוב־מראה, חזק, ראוי להיות שליט? ולמה תדאג לחלשים ותגזול מזמנך למען נשברי־לב? הם משעממים ומפריעים לקצב המודרני, הדורש מבני־אדם להיות מוצקים ויציבים כפלדה, ולמה איפוא לא ייזרקו לגל־האשפה? למה לתת חופש לשבויים ולהאיר את דרכם של המתהלכים בחושך? יהיו־נא יותר פקחים שלא לעמוד בדרכם של התקיפים בהאחזם בסבך של המכונה החברתית. למה לתת למוסר העברי הזה לחדור כה עמוק בנפשך שאתה נכון בשעת הצורך לשלם בעדו בחייך? למה נעמול ליצור מדינה על יסודות הצדק של הנביאים ויחד עם זה לרככו על־ידי החסד של הנביאים? משום מה להתיחס ברצינות לדברי הנביאים “הלא אב אחד לכלנו”, ולשאוף למשפחה אוניברסלית של העמים? הנקל הוא לפעול ברוח זו של אחוה אנושית כשהחיה הלאומנית שואגת וזועפת?

ידוע שיש תיאוריות שונות על שורש המוסר. בכל אנציקלופדיה תמצא רשימה, ואין בדעתי, כפי שאין בכחי, לדון ולהכריע. בדעתי רק לומר אילו מלים בדבר שתים או שלוש מן התיאוריות האלה.

אומרים כי תורת־המוסר של הנביאים אפשר ללמדה מתורת־ההגיון וכי אפשר לגלות מוסר זה על ידי ניתוח מיטאפיסי. מובן, יש צורך חיוני להוכיח את המעלות של תורת המוסר שלנו לפי השכל הישר. ואולם תומאס הובס פיתח את ה“לויתן” הגדול שלו לפי שיטתו הצלולה וההגיונית, ובא לידי המסקנה שאין בחיים דבר־מה שלמענו אתה מוכרח להקריב את חייך. והמוסריות הניאו־גרמנית מסוגלת אף היא להסברה הגיונית ולביסוס פילוסופי. הווה בטוח, הפרופיסור באוניברסיטה הגרמנית כבר דואג לכך.

ואומרים, שקובעים את חוקי המוסר לפי התועלת החברתית. אין ספק, כמעט שאין לך מוסריות שאינה שואפת להחזקת החברה ולתיקונה. ואולם מבחן כל מוסריות הוא, איך היא פועלת בזמן משבר, ונביאי ישראל העדיפו שתפול המדינה, ובלבד שהעניים והדלים לא ייעשקו. “מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו?”. הם היו נתונים בתוך תוכם של המשברים המדיניים והמוסריים של זמנם. הם האמינו שההיסטוריה – פירור קטנטן זה של הזמן הבלתי־פוסק – ערך עליון לה בשל התפקיד שהיא מטילה על האדם וביחוד על ישראל להכניס לתוך תולדות האדם דבר־מה מן הנצח. ואף־על־פי־כן ניבאו על מפלת עמם האהוב להם מנפשם, והעידו שמים וארץ ושינוי מעשי בראשית לרעתם. “הוי המתאווים את יום ה‘, למה זה לכם יום ה’, הוא חושך ולא אור”.

ועוד, אין די לומר, כפי שפסיכולוגים אחדים אומרים, שהגאון המוסרי שווה ליתר הטיפוסים של הגאונות – נגינה, שירה, אמנות. אכן גם הגאון בשטחים אלה בא במגע עם איזו עצמות, איזו מהות או חיים יותר נעלים ועל־ידי זה הוא מביא גם אותך במגע אתם. אלא שבשאר הטיפוסים האלה של הגאונות אין דרישה מוחלטת לפעולות נוספות מצדך; ואילו הגאון המוסרי אינו מסתפק בהבאה לידי גילוי מה שהוא רואה ושומע. כאן לא המלה, לא התבנית, לא הסמל הוא העיקר, אלא הפעולה הנוספת המצווה עליך.

בכל פעולה שכלית, בכל הסברה הגיונית מגיעים לנקודה ששם מניחים הנחות על־סמך איזו אמונה שהיא; ואף בכל מעשה־יצירה אתה מגיע לאותה נקודה, שבה אתה נתבע למעשה־אמונה. כן, נראה לי, אנו מגיעים גם בשטח המוסרי לאותה נקודה, שממנה מוכרחים אנו לעשות את ה־,salto mortale קפיצה זו לתוך אמונה דתית. כשאני לעצמי, משוכנע אני מדבריהם של נביאי ישראל, שלא בבשר־ודם בלבד יימצא הצידוק למוסר שלהם, למוסריות שלנו; ואני משוכנע כי יש להאמין שביצירת המוסר הזה זכו להתקרב קרבה ממשית ליש העליון, לאלהי ישראל.

לנו, ילודי־אשה רגילים, לנו אין הסגולות והזכויות הללו. הדבר ממקור עליון אינו מגיע אלינו; ועל אף הפעלתם של כל כשרונותינו אנו עומדים כלפי קיר אטום חרשים ועוורים ונעדרי־תבונה מול פני הסבל והרשע.

אך הנה לפנינו בתנ"ך שורה נפלאה זו של גאונים מוסריים – ולא רק מחוקק יחידי – אשר יצרו את החוקים המוסריים שלנו והטביעו עליהם את חותם אישיותם. הם נתנו לתורת־המוסר את בטויה רב־הסמכות והכל־יכול. הם הם מקור־המקורות, שורש־השרשים, ראש־הראשים של האופי המוסרי שלנו וגם של שאיפותינו המוסריות כלפי האנושות כולה. ואם אנו מנסים לחיות את חייהם המוסריים של מורינו ורבותינו אלה, אין לראות בזה את קבלת מרותם של חוקים מוסמכים, אלא, להיפך, בחיים מוסריים אלה אנו מחפשים בעקבות הנביאים את היש העמוק והעליון ביותר, ותהא הקירבה בשבילנו מעורפלת ומלאה חידות. אכן, אם אנו מנסים בכל לבנו ומאדנו לפעול לפי תורת נביאינו בתנאים הקשים שבעולם רב־חתחתים זה, והקול שבפנים, קולם, מצווה עלינו להתנגד אף לידידינו ולהתייצב בפני כוח השלטון וקללות החברה; ואם נזכה להעיד עדות של אמת על האידיאלים של אחוה אנושית ולפעול ברחמים ולרתוח לכל מעשה אי־צדק – זוהי דעת אלהים שעליה דברו הנביאים. זוהי העבודה לאדון־הכל על ידי עבדו אשר אינו כורע ברך בפני שום בן־תמותה. זוהי החוויה המוסרית והרוחנית הגדולה ביותר בחיינו אשר מקרבת אותנו אל היש הנצחי, עד כמה שאנו מסוגים לכך בכלל.

ברצוני אך להוסיף אילו הערות על המסורת החיה שבאמצעותה עבר אלינו מוסר זה מדור דור. המסורת עצמה נפלאה היא כמעט באותה מדה כיצירת המוסר גופו. תשעים ושלש הבנות הללו בפולין – מקצתן מורות והאחרות שהתכוננו לתפקיד של מורות – שבחרו בטהרת המות על החיים בבית־קלון לחיילים גרמניים, קידשו את השם אך תמול כאותם רבבות הקדושים בתולדות עמנו. מסורת זו חיונית היא, מרתתת ופועלת בכל רמה של חינוך. תורת־המוסר של הנביאים היא היא שארית הפליטה שניצלה בדרך המסורת משיני הדורות, והמסורת מצדה היא שהיתה לכוח העז שסייע להצלת שארית העם. אנחנו נפדינו מעבדות מצרים, אנחנו העם קשה־העורף, ישראל משובה נצחת, שהנביאים יסרוהו ואף נחמוהו. אנחנו, הדור הנוכחי, הננו רק טבעת בתוך שרשרת־הנצח, ואחרינו יבואו דורות על דורות.

מסורת חיה זו היא קדומה מסיני: “ואברהם… כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט”. המסורת היתה לא רק צינור שדרכו נודעה התורה, אלא שימשה בית־יוצר לצרכים חדשים לבקרים.

אף בימי התנ"ך היתה המסורת פעילה ויוצרת. היא הרימה על נס את דוד נעים זמירות התהלים, בעל התשובה, מעל דוד שופך הדמים. החלק הראשון של ישעיה והחלק השני יש ביניהם מרחק של מאתים שנה לפחות. ואולם הדופק האמיתי של המסורת חיברם לספר ישעיה אחיד. “למודי ה'” – התלמידים האחרונים – הרגישו את עצמם חדורים המסורת האמתית של הנביא, וכך אמנם היו. אותה מסורת איפשרה למוסריות הנבואית לוותר מזמן לזמן על כמה ארחות־חיים ולשנותם, וגם לקלוט לתוך המוסר הזה את הגדלות המוסרית של כמה מנביאי הגויים, ובו בזמן נשארה המסורת נאמנה לעיקרה. רבבות “למודי ה'” משך הדורות פירשו, אהבו, תיקנו מחדש מסורת זו, והיא נשארה תמיד פתוחה לכל אדם בישראל: “הוי כל צמא לכו למים, לכו שברו בלא כסף בלא מחיר”. ממים חיים אלה אנו שואבים עד היום הזה.

במובן זה, איפוא, נסיתי לתת תשובת־מה על השאלה, עד כמה אפשר גם לנו לראות בתנ"ך את דבר ה'.

ארץ־הקודש וכתבי־הקודש מהווים יחידה בלתי נפרדת. בחסדי עליון ציון נשארה לפליטה לפליטי הגויים, ועל אף שה“שאר מעט מזער לא כביר”, היתה הארץ הזאת מחדש למרכז של יראת־השם ולימוד־תורה; ובה בשעה נעשים בארץ זו נסיונות, המושפעים מהאידיאלים של חברה שיסודה צדק. השמרנות של יראת־השם ולימוד־תורה, והקיצוניות החברתית אינן מתנגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו, ושתיהן נובעות מן המסורת של מוסר הנביאים. אחד מתפקידינו הוא למצוא את הגשר ביניהן. שתיהן ביחד מסמלות את תורת־המוסר ואת התעודה האנושית שנחקקה מבראשית במגילת הנביאים.

הרי משא נביאי ישראל לישראל בלתי נפרד הוא ממשאם לאנושות. “נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ”. זהו העבד האמיתי, העבד הנבזה של ה־Sklavenmoral. ישראל אי־אפשר לו לחיות ולחשוב אך ורק על ישראל, על אף המצאו בכור הענויים, ועל אף זאת שכמעט אין עוד בכוחנו להרים את ראשנו מפני רוב היגיעה והקלון.

והר ציון זה אוינו למושב לנו – נביאינו חוזים בחזונם את יעודו הנעלה ביותר: “ובלע בהר הזה המסכה הנסוכה על כל הגויים, בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ”.

¹

(תהלים מ״ד, כ״ג)

לפני ארבעה חדשים נמסר לי בקושטא מיסמך ועל קריאה באזניכם מתוך מיסמך כה איום אני מבקש סליחתכם.

״המספר הסדורי של האנשים, חרוט בכתובת קעקע, 38000—38600: שש מאות יהודים שקבלו אזרחות צרפתית. יהודים אלה הגיעו יחד עם בני משפחותיהם (יחד כ־1600 נפשות). מביניהם כ־400 גברים ו־200 נשים, מסומנים במספרים כדלעיל, באו למחנה בדרך הידועה; יתר 1000 היהודים הצרפתיים, נשים זקנים וילדים, הובלו פשוט במסילה צדדית אל יער הלבנה, ושם חונקו בגזים ונשרפו.

״למן הרגע הזה נהגו בצורה דומה בכל המשלוחים של יהודים. כ-10% מהגברים וכ־5% מהנשים כוונו אל המחנה, את היתר חנקו תיכף בגזים ושרפום.

״החניקה בגזים והשרפה בוצעו ע״י ה-Sonderkommando שעבד בשתי משמרות יומם ולילה. בתקופה זו חנקו בגזים ושרפו יהודים למאות אלפים. אנשי ה-Sonderkommando גרו במבודד. לא באנו אתם במגע גם בגלל ריח הפגרים שנדף מהם. תמיד היו מזוהמים, פרועים ופראים.

״בפברואר 1943 נפתחה המשרפה ותאי הגזים החדשים. ברגע זה פועלות ארבע משרפות בבירקנאו. המשרפות מורכבות משלשה חלקים: א) כבשן, ב) ״אולמי רחצה״, ג) תאי־גזים.

״מאמצע המשרפה עולה מעשנה גבוהה, אשר מסביב לה בנויים 9 כבשנות ולכל אחד מהם 4 פתחים. כל פתח יכול להכיל 3 גויות רגילות, אשר שרפתן נמשכת כשעה וחצי. כוח הקבול היומי של הכבשנות הוא כ־2000 גויות. בסמוך להם נמצא אולם־הכנה גדול בנוי בצורה כזאת שיעשה רושם של בית־מרחץ. האולם מכיל 2000 איש ואומרים כי מתחת לו נמצאים אולמי המתנה אחרים הדומים בגודלם. מכאן מובילות דלת ומדרגות אחדות לתא-הגזים הארוך והצר, אשר קרקעו נמוך במקצת מקרקע האולם. בקיר תא־הגזים הותקנו כעין מקלחות מזויפות המקנות לתא מראה של אולם רחצה ענקי. בגג השטוח של התא יש צוהר הסגור באופן הרמטי ע״י שלשה שסתומים. מסילת פסים מובילה מתא הגזים דרך האולם אל הכבשנות. את הקרבנות מובילים אל האולם ושם נאמר להם כי הם עומדים להתרחץ. הם מתפשטים שם ובכדי לחזק אותם באמונתם נותנים להם מגבות וסבון. אחרי כך הם נדחפים אל תא הגזים. אחרי שנסגרו הדלתות, מפזרים אנשי ס. ס. מין אבקה אל התא דרך השסתומים הפתוחים. על הפחים כתוב: Schädlingsbekampfun Zyklon zur (ציקלון להשמדת מזיקים) והם נושאים עליהם את סימנו של בית־חרושת בהמבורג. נראה שהאבקה היא תרכובת של ציאן המתאדה במדת חום מסוימת. כעבור שלש דקות מתים כולם״.

א.

בכל ימי תולדות האדם לא היו דברים כאלה לא בהיקפם ולא בצורתם. גם כיום כשנערמות ההוכחות לכך לא תאמינו כי יסופר. מארגנים באופן מדעי את הציד אחרי רבבות בני־אדם שנבראו בצלם, ומובילים אותם לשערי הטומאה הללו כדי להשמידם באופן מדעי. מומחה לכימיה באוניברסיטה העברית, כשקרא תיאור זה אמר: ״כאילו היה כתוב בשביל ספר־לימוד מדעי, באופן אוביקטיבי, בקרירות גמורה״.

כולנו מרגישים זה מכבר את הטרגדיה שמשתמשים באופן כזה במדע, שהוא התוצאה של ההתאמצויות והקרבנות של אלף אלפי אנשים גבורי־הרוח. לכך הביא את העולם האדם המודרני, וזהו הפרוגרס, כביכול, לעומת תקופות ברבריות אחרות. איזה ריח נבלה, איזה סרחון גופות שרופות עולה ממחנות אלה וממלא את חלל כל העולם כולו, באותו העולם שבו יש גם כל כך הרבה יופי, אור, אהבה ועליזות? והנברא בצלם הוא החיה הרעה והאכזרית ביותר בין כל החיות הטורפות, בה בשעה שאתה מוצא גם בני־אדם החסרים מעט מאלהים.

הייתכן שמעללים כאלה יקרו תחת שמי ה׳? לא אוכל להתחמק מלעורר שאלה זו, על אף חוסר תשובה מתאימה בפי. השאלה מדריכה את מנוחתם של מיליונים. העולם עומד כיום בפני הרבה בעיות גורליות, אך בעיה זו היא הגורלית ביותר. היש אלהים חיים, שטעם ומובן לו בכל המעשים האלה? היש מחשבה תחילה ותכלית? או ששורר בחיים ובעולם כח עוור בלתי־מוסרי, או איזה deus absconditus אשר ברא את העולם ועכשיו אינו לוקח חלק בגורלו, או שהוא ישן או שהוא צוחק על ייסורי יצוריו עלי אדמות? כשאני משתדל לברוח מהעמדת בעיה נוראה זו איני מצליח. ״והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאתי כלכל ולא אוכל״.

ב.

שאלה זו שואלים בכל אומה ובכל תקופה של תולדות האדם, ונותנים תשובות שונות, גם בישראל. זו של בראשית אחרת מזו של איוב, ואינה דומה תשובת איוב לתשובת קהלת. הצדוקים שללו את רעיון ההשגחה האלהית ואילו האסיים — את הרעיון של הבחירה החפשית בידי האדם; ובין חכמי התלמוד היתה שאיפה לחייב את שני הקצוות — גם ההשגחה וגם הברירה בידי האדם לפעול כרצונו, אם טוב ואם רע. וכך נתנו פתרונות הפילוסופים, ואף אנשי־הקבלה, וכך ניתנים הפתרונות עד היום הזה.

לא זכיתי להימנות על אלה שמצאו לעצמם את פשר החידה. אבל יש גישה לבעיה שעליה אני רוצה לדבר.

גישה זו היא — חושבני שמותר לקרוא לה כך — דתית.

ג.

אף לגישה זו יש הנחות מטפיסיות, כמו לכל השקפה כללית. אך היא דתית, ולא פילוסופית. היא מביאה בחשבון גם את ההנחות והתוצאות של המדע, אבל אינה מדעית, אלא דתית.

ד.

אין ביכלתי לדון על כל המון התשובות הפילוסופיות והנחותיהן המטפיסיות. אסתפק בקביעת שתים שלוש מההנחות המשמשות יסוד לגישה דתית זו.

העיקר שביניהן הוא שהעולם המוחשי איננו מהווה או ממצה את כל המציאות, אלא שיש שטחים במציאות שאינם נראים לעין ואף־על־פי־כן הם ריאליים מאד. יש ערכים שכליים, אסתיטיים, מוסריים, דתיים, שהם התוצאה מכוחות אשר עולים על החושים גרידא. הכוחות האלה מהווים חלק של המשטר הרוחני, ובתוך משטר רוחני זה יש הרבה אפשרויות, אלטרנטיבות וסתירות, ועל האדם להכריע ביניהן.

את בעיתנו זו, המציאות הריאלית של כל הרעה והרשעה הזו — מלכות־שטן זו — משתדלת הפילוסופיה להכריע על־ידי השכל, על ידי שיטות ספקולטיביות. ואילו הגישה הדתית טוענת שההכרעה על מציאות הרשע והרע בעולמו של הקב״ה דורשת לא רק את כוחותיך השכליים, אלא את כל היותך, כל ישותך כולה, וההכרעה שלך לכאן או לכאן, היא האימנציה השלמה מתוך כל המקורות והשרשים והתהומות שבנפש האדם. ההכרעה בשאלת הרשע והרע היא כעין הכרעה הירואית, וכמו בכל מעשה־גבורה עליך לבחור ולהחליט בכל נפשך, בכל מאודך, ולא רק ע״י השכל בלבד.

גישתנו אינה פילוסופית גם בזה שהיא לא תוכל להסתפק בניסוחים ובפורמולות בלבד, ויהיו הנשגבים ביותר. בתולדות הפילוסופיה רואים לא רק ששיטה פילוסופית מפנה את מקומה לשיטה אחרת, אלא שבאה מעין התאבנות אחרי שסוף סוף מגיעים לשיא השאיפה הפילוסופית ז״א אל הניסוח הספקולטיבי. הניסוח הוא המטרה וראש הפסגה, והניסוח באפיו להטותך מן הריאליות. אחרי עמל רב אתה מספיק להשיג את הניסוח המבוקש. זהו אמנם ערך פוזיטיבי חשוב מאד. אלא שהניסוח הפילוסופי מעמיד אותך בפני הנסיון לעבור לסדר־היום ולראות את העינויים ואת המענים לא כמשהו ממשי, קיים ונוכח היום וגם מחר, אלא כעין אבסטרקציה.

הלא ידוע שבתולדות הספקולציה הפילוסופית חושבים את הרע לפעמים לא לדבר ריאלי, פוזיטיבי, אלא שלילי, ז״א כפי שאין אור בלי צל, כך לא ייתכן טוב בלי רע. האם באמת הטוב בכדי שיראו אותו, זקוק לשריפת מיליונים חפים מפשע?

אומרים גם כן, שבסבל תיטהר נפשו של האדם, ומתוך החטא והיסורים מתעלה האישיות. הייתכן שהאדם זקוק לכל הנבלות הללו בכדי לטהר את נפשו, בכדי להכניס משמעת לתוך אופיו? להיפך, עצם המחשבה על האפשרות של מעללים כאלה, הממדים האיומים והאופן השפל של ההגשמה, עלולים לא לרומם אותנו לשטח גבוה יותר של חיים, אלא להשפיל אותנו. אם גם תוכל למצוא נימוקים רציונליים ליסורים שלך, של היחיד, מהו הביסוס הרציונלי לעינוייהם הגופניים והנפשיים של אלפי אלה? ההתרוממו נפשותיהם כשהובילום למקום ההרג, כשהכניסום לתוך אולמי הגזים? ר׳ עקיבא האריך ב״אחד״ באותה שעה איומה, אך כמה רבי עקיבא יש בעולם? הלא גם מתוך פיהם של מלאכי־השרת פרצה הצעקה: זו תורה וזה שכרה?

אומרים עוד, שאילו עלה בידך להגיע עד העליון, המוחלט, עד ה- ens absolutissi et perfectissimum, היית מבין שהרע הוא רק נראה כרע, ובשביל המוחלט אין מקום להבדל שבני־תמותה עושים בין הטוב והרע. אבל מי הגבר שיוכל לעלות עד המוחלט? ובינתים מטשטשת נוסחה זו את הגבולות שבין הטוב והרע.

והסטואיקונים מה אמרו? העולם הוא שלם וכולו שכל. והרע אין לו מקום בו, אלא יש להתגבר עליו כאילו איננו בנמצא.

יש גם כאלה שעומדים על כך שהעולם הזה הוא הטוב ביותר בין כל העולמות האפשריים. ההנמקה היא, שאי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות של השינוי הקטן ביותר ברקמת מבנה העולם. ולכן אנו נשארים עם ניסוח אבסטרקטי זה ואין מה לעשות בכדי לשנות את העולם הבלתי־משתנה הזה.

מובן, ההיכל המפואר שהשכל האנושי בנה משך הדורות נתן מקלט ועידוד להרבה מגדולי־הרוח של האנושות. אבל שם, בתוך ההיכל, אפשר יותר מדי לשכון בשלות־נפש, ולא לדעת ולא להרגיש שיש חיים ריאליים והרשעה הריאלית בתוכם, והרע אינו למראית־עין בלבד.

התאמצות זו ע״י הכוחות השכליים לדעת משהו על הרעה והרשעה מהווה חלק חשוב מאד של האישיות, של ישות האדם; אלא השכל הוא רק חלק, והגישה הדתית דורשת את הצטרפותם של כל כוחות האדם ליחידה אחת — לנקודה בוערת אחת ומרוכזת.

ה.

גישה דתית זו אינה גם מדעית, אם אנו מקבלים את הגדרת השיטה המדעית מאחד הביולוגים המפורסמים של ימינו, האומר: ״השיטה המדעית מסרבת להציג שאלות שאי־אפשר לענות עליהן״², ז״א שאיש המדע לא שהוא אינו יודע לשאול, אלא הוא בבחינת מי שאינו רשאי לשאול ומכל שכן לתת תשובה.

הוא מכחיש למפרע את האפשרות לתת תשובה על טעם הרע והרשע שבעולם, ולכן אין טעם להציג את השאלה. זוהי אגנוסטיות שלילית קיצונית. אין זה אמנם אתיאיסם. זה האחרון יודע בבטחה גמורה שאין אלהים בשמים ובארץ, ושאפשר להוכיח זאת; ואילו איש המדע הוא יותר צנוע ואומר שאינו יכול לבוא לידי הכרעה, משום שהחומר שבידיו אינו שלם. לעולם לא יהיה שלם.

זו תפארתו של המדע שהוא יכול לתת עדות אוביקטיבית ובטוחה על כל מיני עובדות ותופעות. אך הכרעות מוסריות ודתיות, האפשר שהן תחכינה לאיסוף כל החומר העובדתי? כשאיש המדע עומד על האמת המדעית שלו, שום ארגומנטציה סקפטית לא תוכל לזעזע אותו. אלא כשהוא מסרב מתוך חוסר החומר המושלם להעמיד שאלות או לתפוס עמדה כלפי בעיות מוסריות או דתיות, הוא מכריע בעצם נגד האפשרות של הכרעה בכוון החיובי.

הגישה הדתית אומרת שאי אפשר להישאר נייטרלי, בלתי-מפלגתי לגבי בעיות יסודיות אלה. החיים דורשים הכרעות בלי הפסק, או לנו או לצרנו. האם בתוך השואה והתועבות של ימינו אסור לעבור את הגבולות שהשיטה המדעית מצגת לפני האדם? יש במציאות יותר מאשר החומר המוחשי, יש גם רוח, יש האישיות המוסרית, יש הרצון. יש משטר מבוסס על ערכים מוסריים ודתיים, ולשם יצירת הערכים האלה האדם זקוק לכל כוחותיו — גם שכל, גם שיטה מדעית, וגם הכוח המוסרי המעיז להכריע הן או לאו על דברים כה ריאליים כמו הרע והרשע שבעולם.

ו.

יש גם גישות דתיות המכחישות את הריאליות והפעילות של הרעה והרשע, וגם הן מבוססות על פורמוּלות. פורמוּלות אלה מכילות דברי־אמת עליונים וקדושים, אלא שעלולות גם הן להרגיע את המצפון לגבי הרע והרשע.

גישתנו הדתית לא תוכל להסתפק בפורמולות, אפילו אם הן לקוחות מכתבי־הקודש. נקח את המלים הנעלות של ישעיה:

כי לא מחשבותי מחשבותיכם

ולא דרכיכם דרכי.

אמנם כן. תהום רובצת בין היוצר ויצוריו, תהום איומה ואין-סופית, ועצם הבעיה הדתית היא להתלבט בלי קץ בשאלה, אם יש אפשרות לגשור גשר מעל תהום זו, ואם יש בכוחו של בשר־ודם להעמיד רגל על הגשר ההוא. אם חושבים היום הן, מחר מתעוררים ספקות; היום רואים בבהירות־מה, ומחר — ענן וערפל וצלמות, והקרב הנפשי הולך ומתחדש יום יום ולילה לילה.

אכן, תוכל לצטט בנקל את המלים העמוקות של ישעיה כפורמולה וע"י כך להרגיע את מצפונך לגבי הטרגדיה של החיים. אין פלא שיש מימרה מפורסמת ופועלת בדבר הדת כאופיום לאדם.

או נקח את הנוסחא ״בעוונותינו הרבים״. אדם־הראשון חטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. עם ישראל הוא עם חוטא ועושה און, והפרט והכלל צריך שיהיו נכונים לקבל את ענשם. אבל מי יכול לחשוב במצפון נקי שהשמדת מיליונים של בנים ובנות מעם ישראל הוא עונש על עוונותיהם? האם מדת העונש הזה היא כנגד מדת העוונות של אלה? היש כאן פרופורציה? הלב מתכווץ ומתקומם נגד רעיון כזה. ענשם של הרוצחים נקווה שבוא יבוא, אם כי אין במציאות עונש ההולם את המעשים המתועבים האלו. ובעצם ענין העונש אינו כאן העיקר. מה שמזעזע אותנו היא העובדה שיש דברים כאלה בעולמו של הקב״ה, ויש אנשים שגם הם נבראו בצלם ולהם יכולת לעשות כל זאת לזולתם, ותכופות גם בהנאה יתירה.

היהדות עמדה תמיד על כך שה׳ יצר גם את הרע. עושה שלום ובורא רע. חכמינו לא פסקו מלחפש את הדרך להשלים בין האל הטוב ובין הרע שבעולם. בדחותה את הדואליסם, היתה הבעיה ביהדות קשה ורצינית יותר. ואולם כשמצטטים את המשפטים הגדולים האלה בשקט ובלי קוצר־רוח, אתה מבין שיש גישה שהיא אמנם דתית, אלא אין לך חלק בה. זוהי הגישה הדתית של Quietism, הדתיות המבטיחה לך שלוה נפשית, המצווה עליך כעין הודאה פסיבית לגבי כל המתרחש מסביבך. בין מזמורי התהלים יש יצירות עליונות ביותר שעלו מתוך רוח זו. אלא קשה לא להתקומם כשנתקלים בעמדה זו בימים טרופים אלה.

ז.

לגישה הדתית הבלתי־שלווה ולפסימיות יש צד שווה ששתיהן רואות את הרע כמציאות ריאלית מאד, שהאדם רע מנעוריו; ושתיהן אינן נכונות לתת, לא לנוסחאות מקודשות ולא לחוסר הרצון, להסתיר את העובדה, שהרשעות הריאלית הזאת הולכת וגדלה. הפסימיות היא בעצם כעין טענה דתית. היא חדורת הרגש והדעה שלא הכל כשורה בעולם. בפיה כל השאלות והטענות של הגישה הדתית אשר קרובה לה. אלא הפסימיות אבדה כל תקוה, ומוֹתר האדם מן הבהמה אין. אין ביכלתה לאזור כוח, כל הכוחות, בכדי לעבור גבולות אלה שסוגרים ומסגירים את האדם. הפסימיסט נוצח ונכנע, ואילו גישתנו הדתית אינה נכונה להיכנע. ״התאזרו וחתו, התאזרו וחתו״. אפשר שלא יצא דבר בשל אי־כניעתנו, וכתוצאה של התאזרותנו נישבר לרסיסים. אלא עצם גישתנו הדתית היא בכך שלא נחדל מלהתאזר בכל כוחותינו אפילו אם ניחת לשברי שברים.

ח.

הלא איוב עמד בפני אותה השאלה.

איוב לא קבל תשובה על טענותיו. אמנם הוא הבריא ממחלתו, אבל לא זו התשובה. והמענה מן הסערה אינו מענה. הלא יודע איוב היטב שה׳ הוא כל יכול.

היחס אל הטבע בפרקים אלה אין דוגמתם בכל הספרות האנושית. אלא השאלה הראשונית הצורבת את השפתים היא: למה לא ירצה הכל־יכול לשים קץ לכל ההרג וההשמדות הללו? המעט סבלה האנושות דורות על דורות? עד מתי?

לא רק מן הסערה מדבר הכל־יכול, אלא אף מתוך הקול־דממה־דקה. לפני שבועות מספר ראיתי איך מתעורר פרח אחד של מלכת־הלילה משנתו הארוכה, ונושם ורועד ופותח את עליו לאט לאט, והנה הצבעים העדינים, והגוונים הרכים, ופרח שני קטן באמצע הדומה לפרח הגדול כמו תינוקת לאמה. אותו הכוח שבעולם שיש לו יכולת זו הוא הכל־יכול לחלוטין.

אלא התשובה המסתמכת על פלאי הטבע אינה תשובה לבעיתנו. אמנם השמים מספרים כבוד אל, ומי לא מתפרץ בברכי נפשי את ה׳ למראה ההוד וההדר שבשמים ובארץ, מעינים בנחלים בין הרים יהלכון, לשיר לו ולזמר לו כל עודך?

אבל השאלה שלנו היא אם אלהי הטבע הוא גם אל מוסרי, הדואג לחיי האדם. כי הטבע מתגלה ככוח אדיש כלפי האדם. הוא יכול ״להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו״. כשפניו מוסתרים כל הטבע אחוז בהלה ויש קטקליסמין של הטבע ההורסים עולמות באש וגפרית, מבולים המציפים את פני הארץ וסוחפים את האדם לתוך התהום.

ט.

ויש עוד צד חלש בענין איוב. איוב מתקומם נגד ה׳ בשל עינוייו הוא. הוא טוען שהוא צדיק ואינו ראוי לעונש המר שנענש בו. כשהוא מספר על התנהגותו משך חייו כלפי העניים, אתה רואה שבאמת תם וישר היה, וכמו רבים החושבים את עצמם לצדיקים היה מרוצה מן הסידור שבעולם. הלא היו לו בנים ובנות, ורכוש גדול. אבל גם בימים הללו שברכת ה׳ נחה עליו, הלא גם אז אפשר היה לדעת שיש אי־סדר בעולם, סבל וצער, ואכזריות ועינויי החפים מפשע. ואז הוא לא התקומם נגד בוראו, ולא קלל את יומו.

ערך הרבה יותר גדול היה להתקוממותו של איוב, אילו נבעה מתוך נפשו של איש בריא, איש שהפגע לא נגע בו. אנחנו, במקרה, לא הוכנסנו לתוך התנור, — האם משום כך לא תעמוד השאלה לנגד עינינו? השאלה היא לא אישית, של הפרט הסובל. השאלה עומדת בעינה דווקא בשביל אלה שאינם סובלים ביותר. יש ויש אנשים שמשך כל ימי חייהם לא ידעו יום אחד של רעב, לא יום אחד בלי עבודה, בלי אהבה ורעות; הם אך הושיטו ידם והאושר נפל לתוך כפם. בנערותם שמחו בבחרותם, וכשהם מזקינים יכולים הם, על אף מחלות ודאגות ואכזבות, לומר בפה מלא קטונתי מכל החסדים, ושיש מעין השגחה פרטית עליהם. הנה, לא הסבל והצער והכאב שלהם העיקר, אפילו לא המוות שלהם הוא הבעיה העיקרית בשבילם, אלא כל הקורות את הרבבות והמיליונים; והאפשרות כי יקרה כזאת תחת השמים. והם הם המתקוממים נגד ה׳ ומתוך עמקי הווייתם מתפרצת השאלה: האמנם יש טעם לכל התועבה הזאת?

י.

אם יש לענות בכלל, הרי רק ע״י ההצטרפות וההתעוררות של כל כוחות האדם כאחד. אנו הנחנו כיסוד ראשון שיש שטחים שונים של מציאות, וביניהם יש שאינם מזדהים עם העולם המוחשי או האבסטרקטי, אלא יש עוד עולמות רוחניים, אסתיטיים, מוסריים, דתיים; ובכדי לתפוס את אלה ולחדור לתוכם יש צורך באיחודם של כל הכוחות השונים של כל האדם כולו.

הוספנו שיש אפשרויות שונות בעולם, אלטרנטיבות נבדלות, ועלינו מוטל התפקיד לבחור ביניהם. יש אפשרות של מלכות שמים ויש אפשרות של ממשלת זדון ורשע, ואסור לנו להסתפק בנוסחאות גרידא, או לעמוד מן הצד, לתפוס עמדה נייטרלית, מדעית, כביכול. אנו מוכרחים להיות מפלגתיים. וכשאנו מכריעים סוף סוף לכאן או לכאן, כח־ההכרעה שלנו הוא כח מסובך מאד והוא מורכב מכל מה שקרה לנו כפרט וככלל. ברגע של ההכרעה זורם בתוכנו מהלך ההיסטוריה, וכל מה שלמדנו מגאוני הרוח, מנביאים וצדיקים, מפילו­סופים ואמנים. וכשאנו מחליטים את ההחלטה הגורלית ההיא כל כוחות הנפש מתאחדים כולם ביחד, בנקודה בוערת בבת אחת.

יא.

וביחוד כשאנו מסתכלים בהווייתנו וחווייתנו כעם ישראל, באיזו עקשנות בחרנו ואמרנו: הן! עם־קשה־עורף, שפנה את ערפו ועשה סטיות ענקיות מדרך־המלך ושתה את כוס התרעלה עד היסוד בה וסבל במדה ששום עם בכל ההיסטוריה האנושית לא סבל, אף־על־פי־כן התעקש ותוך כדי ויכוח ודיון ומרד נשאר נאמן עם עליון. באיזו גבורה הירואית בחרה המחשבה הישראלית היוצרת מבין כל האלטרנטיבות: בריאת העולם ע״י בורא שיוצר את הטוב ואת הרע; אדם הראשון ואחדות הגזע האנושי; אברהם אבינו סמל האמונה לאין־סוף; הגאולה מעבדות מצרים והיא סמל האפשרות לישועת האדם; ההתגלות על הר סיני — סימן שהאדם יכול לדעת את ה׳ ולהקשיב לקולו; משה רבנו והאפשרות של סידור צודק בחברה ובמדינה ובעולם; והנביאים, ומזמורי התהלים, ואיוב, וקהלת; התורה שבכתב והתורה שבעל־פה; הגלות והפדות, הגירושים השונים וההאבקות עם תרבויות שונות נחותות ורמות; הרעיון של ציון שממנה תצא תורה, והבית שיהיה בית-תפילה לכל העמים; והרעיון המשיחי; — והבחירה הראשונה והאחרונה שמכילה את כל יתר הבחירות: הבחירה החיה באלהים חיים.

יב.

אמרתי שאיני יודע מהו הטעם של כל המדבר האטום הסובב אותנו. אלא גישה דתית זו מביאה אותי להפנות את הפנים לכוון החיובי הזה ולא לכוון האחר. למה הדבר דומה? לשני אנשים העומדים על קו דק וכהה. הקו הזה הוא הפסימיות המשותפת לשניהם. אז האחד פונה כולו לצד הכוון השלילי, והנה הוא עומד ונשאר שם; והשני פונה כולו לצד הכוון החיובי, אל ה“הן” שהוא תשובה על השאלה אם יש טעם לכל זה.

כשזה האחרון מפנה את פניו אל הכוון החיובי הוא מתחיל ללכת בדרך ארוכה וקשה. ברצונו של זה להיות בין מבקשי הפנים שהם גם רודפי צדקה. אבל ה׳ מסתיר פניו ממנו. המסך בין אלהים חיים והאדם מבדיל ביניהם, ועל אף השתדלותו להתקרב ולגעת בקצה השולים, לא יוכל. לא יזכה להיראות פנים או להקשיב לקול או להבין טעמן של השמדות אלה; ובכל־זאת הוא לא יכול אלא לחפש, להיאבק, להתקומם. כל עודו לא ראוי שתהיה לו שלוה נפשית. אלא אם יזכה לחדש את כוחותיו הנפשיים יום יום ולהימנות בלי הפסק בין הדורשים והמתקוממים — זהו כתר־חייו וכל התפארת שאליה הוא נכסף.

מיחסים לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב את המלים האלה:

״לא זה אני מבקש ממך רבונו של עולם שתגלה לי את רזי דרכיך לא הייתי יכול להכילם. איני חפץ לדעת מדוע אני סובל, אלא רק אם אני סובל למענך…״³

די היה אילו גם אנחנו יכולנו לבקש את זאת: לא מהו הטעם לכל הסבל של האדם, אלא אם יש טעם. אילו יכולנו לבקש את פניו בדרישה נפשית כה חיונית שהופכת לתפילת־דרך אחת ויחידה:

אך זאת פתח גם לנו, אלהים, אם למענך סובל האדם.