לזכרו של ידיד נעורי מכס שלסינגר ז"ל חברי בבנית האוניברסיטה העברית
תודתי העמוקה נתונה לא. אבן-זהב, שהשתתף עמדי בהכנת רוב החומר שבספר זה.

פתיחות

מאת

יהודה ליב מאגנס

---

איטליה ויהודיה

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

לפני חדשיים נשלח מהאוניברסיטה אל הקונסול האיטלקי בירושלים המכתב דלקמן:

חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית החליט בועידתו שנתקיימה זה לא כבר בלונדון, כי בשים-לב לפוליטיקה האנטי-יהודית שממשלת איטליה נקטה בה ואשר היו לה תוצאות במיוחד לגבי אנשי-מדע וסטודנטים יהודים, אין האוניברסיטה העברית רואה לעצמה אפשרות לקבל להבא את ההקצבה שממשלת איטליה נתנה עד עתה לשם הוראת הלשון והספרות האיטלקית. בו בזמן מציין חבר-הנאמנים כי למוד האיטלקית באוניברסיטה יתקיים גם להבא.

אחד מעובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי מסר לי בימים אלה עלון המכיל הודעות של האוניברסיטה בבולוניה על התנאים שלפיהם יכולים זרים להירשם בה כסטודנטים. בראש ההודעות מודפסות בדיו אדומה המלים:

עלון דומה אפשר היה שיגיע מכל אוניברסיטה איטלקית ורק במקרה נתקבל מבולוניה; ומתוך כך דפדפתי קצת בספרי היסטוריה על תולדות היהודים בעיר זו ותשמש נא לנו בשעה זו כעיר איטלקית סמלית.

פלא איך ביחס אל עם ישראל “אין חדש תחת השמש”! מעלל החיים מסתובב וחוזר בשבילנו ללא הפסקה וללא ליאות. הכל היה ומי יודע עד מתי הכל גם יהיה!

הידיעה הראשונה על קיום ישוב יהודי בבולוניה היא מראשית המאה הרביעית, עוד לפני שהוכרזה הנצרות כדת הרשמית של האימפריום הרומאי. ואילו מאז ואילך אין עוד ידיעות על יהודי בולוניה עד המחצית המאה השתים-עשרה – בה גורשו היהודים לראשונה מבולוניה. ודווקא במאה ההיא מסרו יהודי בולוניה כמתנה לפרא אימריקו מהמנזר הדומיניקני בבולוניה כתב-יד עתיק של החומש שייחסוהו לעזרא הסופר. הספרים “במדבר” ו“דברים” מכתב-יד זה עודם נמצאים בספרית האוניברסיטה בבולוניה.

במאה השלוש-עשרה סוגרו יהודי בולוניה בגיטו בפעם הראשונה. דבר זה אירע רק שנים מספר אחרי שהביאו לקבורה את דנטי אשר ברח מחמת העריצים ומצא את מקלטו ברוינה הקרובה לבולוניה; וגם שם ברוינה סוגרו היהודים בגיטו רק שנים אחדות לאחר שהוקמה שם המצבה המפורסמת לזכרו של דנטי. העם האיטלקי עומד תמיד ביראת כבוד לפני מצבה לאומית זו. מי יגלה עפר מעיניך, מחבר “הקומדיה האלהית”! מה היית אתה אומר למראה הפליטים היהודים בארצך היום?

מענין אולי להעיר שהמלה גיטו היא, כנראה, איטלקית, אף על פי שהיו סוגרים יהודים ברובעים מיוחדים בגרמניה עוד לפני שהתחילו להשתמש בביטוי “גיטו”. אף זו מן הפעולות המשותפות הראשונות בין הציר רומא-ברלין.

בסוף המאה הארבע-עשרה בנו שני אחים בבולוניה בית-כנסת, שהוא מבין המפוארים שבאיטליה. ואולם זמן קצר אחר-כך, בראשית המאה החמש-עשרה, יצאה הגזירה הראשונה על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. כעבור שנתיים, בשנת 1419 – כה רופף הוא גורל היהודים – הוציא האפיפיור “בּוּללה” לטובת היהודים, כתוצאה מתזכיר ששלחו אליו רבני איטליה אשר נתאספו בבולוניה, ושנתיים אחר-כך אנו מוצאים שהיהודים מתחילים לתרום תרומה שנתית לקופת הסטודנטים של האוניברסיטה בבולוניה.

בראשית המחצית השניה של אותה מאה ט“ו, בהתחלת ימי הרינסאנס, נמצאו בספרית משפחת פינצי בבולוניה יותר ממאתים כתבי-יד עבריים. ואולם לאחר ארבע שנים מתחדשת הגזירה של הטלאי הצהוב. ושוב עוברות עשרים שנה ובבולוניה נוסד בית-דפוס עברי, אחד הדפוסים העבריים הראשונים, והספר הראשון שיצא מבית-דפוס זה הוא תהלים עם פירוש רד”ק. נשארו מבית-דפוס זה ונשתמרו ארבעה אינקונבולים: תהלים – שתי פעמים, חמשה חומשי תורה וחמש מגילות.

בסוף המאה החמש-עשרה, עם גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, מצאו רבים מן הגולים מקלט באיטליה, ולא פליטי ספרד ופורטוגל בלבד אלא גם פליטי גזירות גרמניה ופולניה. באותן השנים ביקר ההומניסטון הגרמני הגדול יוחנן רייכלין ברומא בפעם השלישית. אני מזכיר את שמו כאן משום שהוא שקד ללמוד עברית מפיו של ר' עובדיה בן יעקב ספורנו מבולוניה, החכם שיסד אחר-כך את הישיבה בבולוניה. רייכלין היה לפרופסור הראשון לעברית באוניברסיטה גרמנית, וידוע למדי איך קידש את השם ברבים במלחמתו נגד הספר “Handspiegel” של המשומד פפרקורן.

בראשית המאה השש-עשרה האשימו את היהודים במזימה להעלות את בולוניה באש, ובראשית המחצית השניה של אותה מאה, בראש-השנה שי“ד (1553), שרפו את התלמוד לפי פקודת האפיפיור בכמה ערי איטליה, ובתוכן גם בבולוניה, ובכלל השריפה שרפו גם ספרי תנ”ך במקורם העברי. ידועה היטב המלחמה הארוכה והטראגית מסביב לתלמוד בימים ההם. וברצוני רק להביא משפט אחד מתוך מכתב שכתב כומר אחד, Aegidius de Viterbo, ראש האורדן האוגוסטיני, אל רייכלין, בו מחה נמרצות נגד מעשי השריפה: “המלחמה למען הצדק היא המלחמה בעד האור נגד החושך, ומטרתנו היא לשרת לא רק את התלמוד, אלא גם את הכנסיה עצמה”.

גם בימינו אלה המלחמה ביהדות היא גם מלחמה בנצרות, וזאת יודע ומבין האפיפיור של היום. קולו הוא בין המעטים הפונים לא אל הכוח הברברי אלא אל מצפון האנושיות.

במאה השש-עשרה סוגרו שוב בגיטאות וקשה היה להם להרויח את פת-לחמם. אסרו עליהם לעסוק אף במקצועות החפשיים והטילו עליהם עבודות כפיה. והנה שוב שינוי לטובה. בימי כהונתו של פיוס הרביעי הוענק ליהודי איטליה חופש יותר: ובבולוניה בלבד הוסיפו על מספר בתי-הכנסת עד שהגיעו לאחד-עשר. ואולם הבא אחריו ציווה לגרש את היהודים מכל מדינות האפיפיור, ומבולוניה בלבד נודע לנו על שמונה מאות יהודים שהיו האחרונים לצאת את העיר בשנת 1569. כעבור חמש-עשרה שנים הורשו עוד הפעם לחזור לבולוניה. בימים ההם גר בבולוניה המבשר של ההומאניזם היהודי החדש, עזריה די רוססי. בשנת 1593 ניתן רשיון להדפיס את התלמוד תחת צנזורה נוצרית קפדנית. ברם, באותה שנה גורשו היהודים מבולוניה לחלוטין, והפעם לקחו אתם גם את עצמות מתיהם, והביאו אותם לקבורה בכפר הסמוך Pieve di Cento.

אין ידיעות על קיום קהלה יהודית בבולוניה במשך מאתים השנים הבאות. רק עם המהפכה הצרפתית, בשנת 1796, התחילו היהודים לחזור לשם, וצעדו מאז צעד אחרי צעד לקראת חירות ושווי-זכויות – הקונגרס הוינאי, האפיפיור הליברלי פיוס התשיעי, המהפכה של שנת 1848. בשנה ההיא הסתערו הפרופיסורים והסטודנטים של האתיניאום על שערי הגיטו שבפירארה, בקרבת בולוניה, והרסו אותם כסמל לחירות האדם ולאחווה האנושית.

בשנת 1859 נתקיימה בבולוניה האספה הלאומית של גליל רומאנה והוכרז על האיחוד של מדינות איטליה תחת מלכותו של וויקטור עמנואל השני. היהודי הראשון בפרלמנט האיטלקי היה ליונה קרפי מבולוניה.

לכבוד דניאלה מנין, אביה של הרפובליקה הויניציאנית החדשה, ומורגונאטו, וזיר הכספים שלה במשך המלחמה עם אוסטריה, הוקמו מצבות על-ידי העם שהכיר להם טובה. והנה יצחק הרטום, מזכירו של קאבור, ש. אולפר, ידידו האמיץ של מציני ויועצו, לואיגי לוצאטי, מודיליאני – היש צורך לחזור ולהזכיר עוד את השרות המצוין והנאמן של יהודי איטליה למולדתם עד ימינו אלה? והאפשר היה לעלות על דעתו של מישהו כי הזכויות של יהודי איטליה לא תקויימנה לעולם?

מתוך העלטה של תולדות ישראל בוקעות תמיד אבוקות של אור, ואביא דוגמה צנועה מבולוניה. הספר הקטן הזה שבידי – “ספר אור תורה” – הוא להחכם הרב דון יוסף בן דוד ן' יחייא, ויצא לאור בבולוניה בשנת יפר“ח, היא שנת רצ”ח, בחג הסוכות, בדיוק לפני ארבע מאות שנה. הספר מטפל ב“אושר האחרון של הנפש”.

מגילת היוחסין של משפחת יחייא בפורטוגל מתחילה בשנת 1050 בליסבון. במבוא לספר הקטן “אור תורה” מתאר המחבר בפרוטרוט את ההרפתקאות של זקנו יוסף, שהיה בשנת 1495 העשיר המופלג והחשוב ביותר בין יהודי פורטוגל. כשהחליט המלך דון יואן מפורטוגל “להכריח את בני ישראל להמיר את דתם, רחוקים וקרובים, חשב בלבו תועה לאמר: אם אמשוך ברשתי רשת נציבים, את האדון הישיש דון יוסף יחייא מבני הנדיבים, בראות בני ישראל כי המיר דתו גבור בן שנים שבעים חשובים, יעשו גם הם כן ויהיו ריעים אהובים. וישלח אחד משרי הפרתמים הנצבים אל הישיש לאמור: המלך צוה לך רד ועשה כרצונו להמיר דת ולהיות עבד לאלהיו ולכהנו, וימליכך על ערי ברגאנצה… וכשמוע הישיש… בכה ויתחנן אל אל… ויקח עמו את שלשת בניו… ויברח מפני חמת המלך”.

אחרי נדודים נוראים הגיעו לפיסא שבאיטליה “ויאסרום בנחשתיים” את הישיש ואת בניו ויענום… אחרי כן עזבו יוסף ובניו את פיסא ללכת לפרארה. גם שם דברו אתם קשות לאמר: “בני מות אתם, כי עזרתם בממונכם לאנוסים המתיהדים, פעם אחת וארבעתים, ויאסרום בכבלי ברזל… ובכל זאת לא חטא הישיש בשפתיו ותמיד התפלל אל אלהיו בשברון מתנים ומת בקדושתו ונקברו עצמותיו אצל הושע בן בארי בתוככי ארץ ירושלם”.

גם אמו של המחבר ברחה מפני חמת המלך. “בהרגישה כי אנשיה היו בורחים לקדש את ה' אנא ואנא, צעקה אל אלהיה, אנא הושיעה-נא. ולבשה בגדי איש ורדפה אחריהם ונכנסה בלאט בספינה. ושמה את עצמה הטמינה, ולא הרגישו בה עד היותם מקשטיליי”א, ומאד שמחו אנשיה למולה, ועמדה חמשה חדשים על הים בלי אכילת בשר עוף ועגלה, כי לא יכלו לשחוט, הזבח זר בעיני מלחי האניה הגדולה, וריח הצלי אש שהיו הם אוכלים מבשר נבלה, היה מבלבל רוחה… והסכימה למות שם ולבלתי חלל את שם ה', אשר קדשה בגילה, ובעיר פיסא כשנלכדו אנשיה… השליכה עצמה מעל גג הבית עשרים אמה" מבלי להפגע, והיא ברחה לפירנצה ושם ילדה את יוסף בנה הוא מחברנו.

והמחבר קורא אל עצמו במבוא הספר: “הבט אל צור חוצבת אבותיך בני יחייא גוי קדוש וממלכה… הבט אל זקנך השר דון יוסף ן' יחייא קורא הדורות מראש אש קדש ה' ברבים”. והוא ממשיך וקורא אל עצמו: “גם הבט אל מקבת בור נקרת הורך הקדושה דינה”. ובשמעו את כל הקורות את אמו בהרותה אותו “עמדתי מרעיד וקמתי משינת העצלות ונשאתי עיני אל על וברכתי את קוני אשר… בטרם יציאתי מרחם הקדישני לבלתי אתקדש בפורטוגאל מריבת קודש ולבלתי אתגאל בפת בשר פגול נבלה וטרפה מאנשי האניה ונתתי אל לבי לדרוש ברבים חסדי ה' כי רבו ותורתו התמימה ופקודי ה' ישרים משמחי לב ולהוכיח במישור כל ענוי ארץ ולהבהיל העושר והכבוד והתענוגות בני האדם… לכן הסכמתי אני הדל באלפי לחבר חוט משולש שלשה ספרי קודש נקראים בשם תורה אור. דרך חיים. נר מצוה”.

רק הספר תורה אור נשאר לנו. יש ידיעה שספר דרך חיים וספר נר מצוה נשרפו בשנת שי“ד בעיר פדובה ע”י שוטרים שטעו בחשבם גם אלא ספרי התלמוד.

אם תחתור לפתרון החידה של הצלת עם ישראל מכל גלויותיו וקיומו עד היום הזה הנה ספר קטן זה יהיה לפניך כסמל היהדות. הספר אינו נודע ברבים, אינו מפורסם בספרות העברית. יוצא ירך פליטי פורטוגל חיבר אותו באימולה בקרבת בולוניה, ונדפס בבולוניה לפני ארבע מאות שנה ונתגלגל לירושלים, תחילה לבית עקד הספרים על שמו של הפליט המופלג דון יצחק אברבנאל ואחר-כך לאוצר הספרים בספרית האוניברסיטה העברית.

כל זמן שישראל יביט אל צור מחצבתו וישאל זקניו ויגידו לו, כל עוד יקדש ישראל את ה' ברבים כשמענים אותו, כל עוד יחברו ספרי תורה תמימה וישתו מבארות בארות נאמנות, חמת המלכים לא תוכל להם, וספר קטן ודל אחד שמתוכו בוקעת “תורה אור” יישאר נעלה מכל המדע הארי המסולף שמכסה את העולם עלטה ומשקה את נפש האדם סם-מות.

מסופר על רבי חנינא בן תרדיון שעל אף האיסור מטעם השלטון היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר-התורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור… אמרו תלמידיו: רבי מה אתה רואה? אמר להם: הגוילין נשרפים והאותיות פורחות.

מרגיש אני לפעמים בימים אלה, וכזה יקרה בלי ספק לרבים, כאילו הייתי רואה במו עיני את עלית הגויים והממלכות בעבר וגם את נפילתם – מצרים, אשור, בבל, פרס, יון, רומא. אם יש צדק בכינוי עם היסטורי הניתן לעם ישראל, הרי הכוונה היא לכך שכל ההיסטוריה הישראלית במשך כל הדורות מורגשת וערה בחיינו גם היום. החוש ההיסטורי הישראלי נעשה מלוטש ומעמיק כתוצאה מן הטרגדיה הבלתי-פוסקת, כתוצאת סבלותיו ותקוותיו של עמנו בעבר; ולא רק לגבי העבר, אלא גם לקראת העתיד. נדמה כאילו אנו רואים כבר עכשיו את הריסת האימפריות של היום אשר בונים אותן על אהבת הבצע, על צביעות האנשים “הקדושים” שבהן, על החיה הטורפת שבאדם. תפולנה תחתיהן האימפריות הללו שיסודן עבדות ושפיכת דמים, מעינותייהם וייסוריהם של בני-אדם.

ותעודתו הנאמנה שלישראל היא להעיד עדות נאמנה, כי “נצח ישראל לא ישקר”.

---

המלחמה ושארית ישראל

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

כשאנו פותחים את שנת-הלימודים נמצאים עוד כמה מן הסטודנטים באירופה, לאחר שנסעו בקיץ לביקור בבית-הוריהם ועם פרוץ המלחמה נותקו מן הארץ. ורבים כאן מחכים לשוא זה שבועות לידיעה איזו-שהיא על גורל משפחותיהם. ואין אנו ידועים על כמה כאן יוטל לעזוב את כתלי האוניברסיטה ולצאת לשרות מזויין או לשרות אחר. לא ברור מה הם הקיצוצים שיהא מן ההכרח לעשות במחקר ובהוראה. ואין זה מן הקלות להמשיך בלמודים ובמחקר כשהעולם כולו אחוז בלהבות.

אך עבודתה של האוניברסיטה מן ההכרח הוא שתתמיד. כמה ממרכזי התורה הגדולים באירופה המרכזית והמזרחית נחרבו במשך השנים האחרונות, ואולי בשעה זו כשאנו יושבים כאן, עולות עוד תמרות-עשן מחורבות כמה בתי-אולפנא שאך עתה היו לעיי-מפולת. ולא עוד אלא שהיהודים לאלפים גורשו מבין כתלי אוניברסיטאות שונות ומתוך המקצועות שדורשים הכשרה אוניברסיטאית.

ובשעה כזו דווקא הלא מן ההכרח הוא לקיים את האוניברסיטה העברית, וככל האפשר לחזקה.

ננסה-נא, כל כמה שנוכל, לשמור על שווי-המשקל שלנו, על הפרספקטיבה. נצליח בנסיון זה, אם נעיין בתולדות ימי עמנו. אין זו כלל וכלל הפעם הראשונה, שהיהודים נמצאים במרכזו של עולם אחוז מלחמה. במשך הדורות ארבו לקיומנו סכנות כה איומות, שהמושג “שארית הפליטה” נעשה מן השגורים ביותר בספרותנו ובסידור-תפילותינו.

האוניברסיטה העברית יצרה בירושלים מרכז גדול לתורה ולתעודה. בימי מלחמה יש שרואים את למוד התורה ומדעי-הרוח בכלל כמיותרים, מאחר שאינם תורמים, כביכול, את תרומתם המדעית לנצחון. אין אנו מקבלים דעה זו. עם ישראל המשיך בלמוד התורה במשך כל מלחמה, ובמשך כל תקופה של השפלה וגלות שבין מלחמה ומלחמה. ולנהוג כך ולא אחרת מוטל גם עלינו.

והנה שלושה קטעים מתוך ספרים שהתחילו בהוצאתם בימי מלחמת-העולם האחרונה:

בהקדמה להוצאתם של שירי אבן-גבירול אומרים ביאליק ורבניצקי:

“בימי מלחמה ומהפכה. בקום אנוש לקעקע את כל הבירות, נמלטו שני אנשים אל חורבה עתיקה אחת להסתר בה, ועמדו מתוך כך לעסוק בתיקונה. בחוסר כל עשו את מלאכתם: בלי כלים, בלי מסייעים, ופעמים גם בלי נר למאור, אבל הם עשו בה מאהבה. פרצה כל-שהיא, סדק קטן שהעלה ארוכה – הביא להם שמחמה ונחמה. בדעתם כי באחת מחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה”.

וישראל דוידסון ז"ל, שעליו מתאבל עכשיו העולם היהודי, בהקדמה לאוצר שירת ישראל המונומנטלי שלו אומר:

“בה בשעה שהעולם כלו נזדעזע מרעם המלחמה, וכל קריה רעשה לקול מחנות צבאותיה וחייליה, התרחקתי אני משאון החיים, ונכנסתי אל תוך האולם הגדול – העבר שלנו. מחוץ שכלה חרב ומכל עברים נשמע קול ענות גבורה וקול ענות חלושה, ואני מתהלך באולם זה לארכו ולרחבו, בודק בכל פנה וזוית, וחופש כל חדר וקיטונית, ובשעה שבני-אדם לאלפים ולרבבות חגרו איש חרבו על ירכו ללחום איש באחיו, ישבתי אני ועשיתי ציונים לנפשות גבורינו מימי קדם”.

רבי ראובן מרגליות, כיום ספרן בספרית הרמב“ם בת”א, כותב בהקדמה לספרו “נפש חיה” (לבוב תרצ"ב):

“כתבתי וסדרתי ספרי זה בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת העולם. בלילי חורף הארוכים, בהיותי סגור ומסוגר לבדי, בחוסר כל – זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר, אך לאור להב שבתוך תנור החורף למדתי וכתבתי שטוח על הרצפה”.

אולם מלבד הלמוד על כל סטודנט לתת בימים אלה ממרצו וזמנו לעבודה בתפקידים של החינוך והסיוע החברתי – מה שנקרא שרות סוציאלי. בעקבות המלחמה יתרושש הרש יותר ומחוסר הישע יחסר אותו שבעתים, הנחשלים יפגרו שבעים ושבעה.

אתכם הסליחה, אם בדברים שאומר עכשיו יהיה צד אישי יותר מהמקובל בנאומים לפתיחת השנה. בטוחני, שבימים אלא יש להגיד דברים ברורים ופשוטים, ביחוד כשפונים לנוער. אנו הזקנים, בני הדור העובר, שאמרנו להיות מורים ומנהיגים, הגענו לפשיטת-רגל איומה. שואל וחוזר ושואל אני את עצמי, אם יש לנו רשות כל-שהיא לדבר באזני הנוער. זו הפעם השניה בדורנו שהמלחמה ירדה לעולם. חסרנו את החכמה והאומץ ואהבת-הזולת הפשוטה למנוע בעד השואה. קבלנו בירושה אידיאלים נשגבים, והנה נתונים אנו שוב במצב, שעלינו להודות עתה, כמו שעשינו כמה פעמים בנפתולי תולדות האדם הנוטפות דם, שאם כי ידועה לנו דרך טובה יותר, בכל זאת נעדרים אנו הרוח והאינטלקט והכוח הפיסי למצוא פתרון לבעיות שלנו בדרך אחרת זולת מלחמת-דמים.

אף-על-פי שהמלחמה מעמידה כל אחד מאתנו בפני בעיה רוחנית חמורה, אבקשכם להיות סבלנים כלפי, אם אגע בבעיה של אותם הפאציפיסטים הקיצוניים, שעליהם נמניתי גם אני במלחמה ההיא ושרואים עכשיו לחובתם לתמוך במלחמה הזאת.

אפשר שלאחדים יהא נראה הדבר כשינוי קל בטאקטיקה בלבד. אולם למעשה זהו שינוי עמוק מאד, הייתי ואמר: הוא גורם יסורי-שאול. בעצם זהו שינוי בערכי-אמונה. הלא הפאציפיסם היה (המותר לי לומר, כי עודנו?) מעיקרי האמונה של האנשים הללו. אולם הדבר עוד יותר מסובך. הרי כשאדם ממיר את אמונתו הוא עושה זאת כרגיל לשם קבלת אמונה אחרת הנעלה בעיניו יותר. השינוי שאני מדבר עליו טיבו הפוך. הרי זהו בעינים פקוחות קבלת אמונה גרועה יותר – האמונה שמלחמה זו, על אף זאת שלעולם אין מלחמת צדק, הרי היא נמנעת המניעה עכשיו כשהיא נטושה כבר. זוהי כפירה באמונה הפאציפיסטית. אפשר להחזיק עוד באמונה זו, אולם בלי האומץ והכוח להוציאה ברגע זה מן הכוח אל הפועל.

הלא כל זה הוא בשביל כמה אנשים מעין טרגדיה, כי הוא בניגוד גמור לכל מה שהטיפו ברבים עד עכשיו. כל המעונין לדעת מה פירוש הדבר בשבילי באופן אישי יעיין-נא בספרי הקטן “נאומים בימי מלחמה”, שנמצא בספריה הלאומית והאוניברסיטאית ושיצא לאור בשנת 1922. אנשים שבגלל הפאציפיסם שלהם איימו עליהם במאסר, בעונש-מות, בעינוי בני ביתם, אינם עוד פציפיסטים למעשה, אף-על-פי שידוע להם שלמרות הקרבנות של מיליונים בני-אדם אין המלחמה פותרת שום בעיה. כן הם יודעים, שכל עוד שמיליונים של בני אדם מכל המדינות לא יסרבו לצאת למלחמה היה תהיינה מלחמות. ואף-על-פי-כן, עכשיו כשקיימת המלחמה, אין הם יכולים להשאר נייטרליים ואדישים ולומר לשטן הגרמני: עלה וכבוש! סורה אלינו, לא נתיצב נגדך חמושים!

אמרתי: אין מלחמת-צדק. יורשה-נא לי להסביר את דברי.

ראשית, אין מלחמת-צדק באותו מובן, שהאשמה מוטלת רק על צד לוחם אחד. אפשר לשקול את מידת האשמה של כל צד, אולם שופט-צדק זה בתוך בני-האדם איהו? כל הצדדים הכינו את המלחמה, אם במובן פוליטי ואם במובן רוחני. בלתי ידוע לי על איזה צד שהשתדל למנוע בעד המלחמה הנוכחית על-ידי מעשי-נוחם שיהיו כעין כפרה על המלחמה האחרונה, על-ידי ויתורים על אדמות-כיבוש, על-ידי משפט צדק במדינה ומחוצה לה וכן על-ידי קרבנות ממשיים לטובת האנושות. המלחמה, שכל זה הרקע שלה, איך נקרא לה מלחמת-צדק?

שנית, כמלחמת-צדק אפשר שתיראה מלחמה הרצויה לה‘, מלחמת-קודש. אולם איך ידע זאת האדם? האם המלחמות בשם הדתות לא היו מושחתות ומשחיתות כמלחמות האחרות? היודע אתה נאמנה, שה’ שלח אותך ואת חילך לקיים את רצונו? ישעיה אומר שה' שלח את אשור נגד ישראל – ולא את ישראל נגד אשור – “הוי אשור, שבט-אפי… בגוי חנף אשלחנו”. ומי יודע אם עתה ה' אינו שולח אשור מודרני זה כשבט אפו על העמים!

תיקרא המלחמה בשם שתיקרא, אולם אי-אפשר שנקרא לה בשם צדק. לכל היותר נוכל להגיד, שהיא נראית לנו כהכרחית, שמפני חולשתנו ורשעתנו אין אנו רואים לפנינו דרך אחרת לבער את הרע מקרב הארץ.

רק לפני זמן קצר חזר כל הצבור שלנו ברצינות ובפומבי על הדברה: “לא תרצח!”, אז כשחמומי-מוח אחדים עברו על הדברה כתגמול למעשי-עוול נגד בני-עמם. ועתה קוראים כולנו בהמון: “רצח, רצח!”. מה כוח סמכותה של הדברה “לא תרצח”, אם אתמול היה הרצח דבר שברשע, והיום – כנמנע המניעה?

אומר דבר שקשה לי לאמרו. אני תומך, לאסוני, במלחמה זו, וכשאני תומך בה אני מורד ביודעים בדברה האלהית “לא תרצח”. חסר לי עכשיו העוז והאומץ, שפעם חשבתי שיש לי בכל התנאים ובכל הנסיבות, לקיים דברה אלהית זו. נורא לאדם להווכח לדעת, כי מה שנחשב בעיניו כחלק בלתי-נפרד מאמונתו הדתית עלול להשתנות בגלל מעשיו של בשר-ודם אחד. יכול אדם לשנות את נתינותו, ביתו, ידידיו, עניניו, גם את האידיאלים שלו החברתיים והמדיניים. אולם כשהוא מדבר על אמונתו הדתית, על אלוהיו, הוא מדבר על המוחלט הנותן לחיים את עצמותם ומשמעותם. אנו עוברים על דברו ביודעים ובהכרה. מפני חטאינו עברה עלינו כוס-התרעלה. ה' מסתיר פניו ממנו. עלינו לכרוע ברך ולבקש כפרה.

מה קרה?

השטן מתהלך בארץ. אשמדי שהעלה בשר יושב על הכסא הגרמני. ורשע כשהוא לעצמו לבש בשר, השטן פתח את מוסרות המלחמה שלו – ומי יוכל להיות שליו ולא לבחור או בשטן או במשנאיו? אני נרתע מלומר שה' הוא על צדנו ואנו נבחריו, אולם מה שאני אומר הוא: השטן הנה הוא לעיני כל, קולו מחריש אזני כל, תעלוליו הם לגועל לבני-האדם כולם; ותכניותניו – על כל האדם לשימן לאל ולהפר אותן. הנהו, הנה הצלם בהיכל, שיקוץ התועבה, ועלינו להכריעו ארצה. אולי נפול אנחנו במאמצינו אלה – מי ידוע את דרכי ה' בעברתו ובתגמולו! – אולם עלינו לאזור כוח ולעשות מאמצים אלה, ויהי מה.

אי-אפשר לה ליהדות להשלים עם מתן דמות לאלהות. אולם לעומת זה קיימת מסורת יהודית עתיקה ובלתי פוסקת של מתן דמות אדם לרע בתולדות העמים. זהו המקור למסורת הנוצרית בדבר אנטיכריסטוס. הבדלים ידועים התהוו בהתפתחותן של שתי מסורות אלו. אחד ההבדלים העיקריים הוא, שבמסורת היהודית מזדהה השטן כמעט תמיד עם אישיות היסטורית בתוך מצב מדיני ידוע ולעומתה המסורת הנוצרית אע“פ שתכופות היא קשורה באישים ומאורעות היסטוריים, הרי היא מטפלת על פי רוב בשטן על-אנושי, יותר מפשט, שבו ועל-ידיו יכולים להבין את המסתורין של הרשע, של אחרית-הימים ושל המלחמה הסופית בין האלהים והשטן. החוש הריאלי של היהודים במשך תולדותיהם הארוכות מנע אותם, על-פי רוב, מלומר שמצב ידוע זה או אחר, ויהא הרע ביותר, מבשר את אחרית הימים. פרעה מלך מצרים ועמלק, סנחריב, המן ואנטיוכוס אפיפנס, פומפיוס והורדוס קליגולה ונירון קיסר הם שמות, שבמסורת היהודית יש לכל אחד מהם דמות היסטורית מסוימת. הם נציגי העריצים שעינו גם את עם ישראל וגם עמים אחרים, וכל אלו הם הופעות שונות של השטן, זקן-המענים שדימוהו למלאך-המות. נביאי-ישראל היו כה שקועים ומשולבים במצב הפוליטי של ימיהם הם והימים הבאים, עד שאין כמעט להבחין בדבריהם בין הדתיות והמדיניות שהן בשבילנו היום שני מושגים שונים. ובמובן זה הרי גם הספרות האפוקליפטית של היהודים שומרת על המסורת האמיתית של הנבואה. השטן שבתולדות ישראל ובמסורת הנוצרית כמה שמות לו, והוא מופיע בתקופות שונות, אולם בשתי המסורות גם יחד הוא הוא הרודף את בני-האדם על נפשם. הוא הדבר גם בשטן שלבש בשר-ודם בגרמניה. הוא מעמיד את עצמו כדמות משיחית, כחצי-אל, ושיטתו היא כזו של קודמיו, כפי שתוארה באפוקליפסה יהודית מאוחרת: “ואלחם עם אלהיהם תחילה ואחר”כ אהרוג אותם”.

איך נגיד בבטחה ששם שוכן השטן עצמו? על שאלה זו עניתי כבר. לכן מופת אחר: רדיפת בני האדם על נפשם. בדרך זו מוצא השטן בטוי ל“רצונו הבלתי-מנוצח, להתמדתו בנקמה ולשנאתו עדי-עד”.

רדיפת בני אדם על נפשם – הווה אומר, עינוייהם לפי שיטה וישוב-הדעת, עינוים של אנשים, נשים וטף בשל דתם, אמונתם המדינית והחברתית ובשל גזעם וצבעם, מבלי להפלות בין זקן ונער, איש ואשה. השפלת הנפש של היחיד ושל הציבור המעונים תחת ידיו – זהו ההכרח הפנימי בנפשו של הלוחץ. תאוותו – לגרום כאב ואכזריות אין-קץ לנכנעים לכוחו, לשימם מרמס לרגליו, להעבידם בעבודות-פרך עד שיכרעו תחת משאם, לגרש אזרחים שלווים מבתיהם, להפריד בין הורים וילדיהם ולשלול מהם את זכותם האנושית להיות בני-חורין, ולא כל שכן – לשלול מהם כל אפשרות לעסוק בתורה ובעבודה.

בטוחני, שזוהי הסיבה העמוקה והיסודית של מלחמה זו. ודאי שיש גם סיבות אחרות בעלות ערך מסוג זה או אחר, ביחוד לממשלות הלוחמות. אולם רדיפות איומות אלא הן הן שעוררו אתכם ואותי ואת האדם מן רחוב שבארצות-המערב – אחת היא אם אנו מכירים זאת תמיד או לאו. סריקת בשר בני-אדם במסריקות על אמונתם – יהודים, פאציפיסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, חברי “גלאובנסגעמיינדע”, קתולים, – הזעם הזועף הזה של חיה טורפת להמיט אסון על בני-אדם, שדתם, גזעם, מדיניותם שנואות על נפשו, או שהוא ירא אותן או בז להם – אלה הם האותות הבטוחים, שהשטן מתהלך בארץ. וכשהוא אוסר את רכבי-מלחמתו, הרי על בני האדם ללכת יד ביד ולעצור בעדו, ואם אפשר, להשמידו כליל.

איש לא יגיד, שארצות הדמוקרטיה נקיות מעוון. הומות הן פלוטוקראטים עריצים ואוליגרכים ציניים ושופעות הן רשע ואי-צדק שמוצאים את ביטוים בקאפיטליסם, באימפריאליסם ובמיליטאריסם. עניות ללא-הכרח נפוצה בהן; מזה – השובע והגנדרנות וקשיות-הלב של אלה שכיסם מלא, ומזה העוני של דלת העם והעבדות הכלכלית והחברתית. נוספה על אלה העריצות של הלאומניות שבמדינות אחדות שלמענן אנו נלחמים – מה חסרי חמלה היו תכופות העמים הללו כלפי המעוטים שלהם! ואין אני מדבר על המיעוט היהודי בלבד. התאווה לכוח ולשלטון על הזולת, ה-, white man’s burden כביכול, ויהירותו הגזעית והבוז שהוא רוחש לשחור, לחוּם ולצהוב – שולי בגדיהן של הדמוקרטיות אינן נקיות כלל וכלל מכללים אלא ומדם זה!

הסיסמאות של הדמוקרטיות – חופש לעמים וליחיד, זכויותיו האישיות של האדם, הקמת עולם חדש על בסיס של צדק וחסד – מה נכסף לאלה האדם הפשוט ברחבי תבל! אולם, האם אין בזה דמיון יותר מדי לסיסמאות שהשמיעו באזנינו בימי המלחמה האחרונה? ואיזו אנדרלמוסיה הביא השלום ההוא לעולם!

לא, לא זו הדרך – המלחמה אינה הדרך! אם בסופה של המלחמה תשרוד בעולם במקרה רוח של דימוקרטיה, חופש ורחמים יותר מאשר לפני כן, הרי תשרור רוח זו לא בגלל המלחמה, כי אם על אף המלחמה. אין ספק שחובת כל אחד מאתנו, כגדול כקטון, לעשות את כל אשר ביכלתנו כדי שיסודות של עולם חדש וצודק יושתתו למעשה ובאמת, ולא שדמותו בלבד תהא תלויה נגד עינינו. אולם כל כמה שנעשה למען עולם זה ונצפה לו, אין כל בטחה שיקום בסוף המלחמה, וחלילה לנו להשלות את עצמנו. לא, הסיבה הישרה והראשונית להשתתפותנו במלחמה זו היא שלילית בלבד; המלחמה איננה למען הטוב, כי אם נגד הרע-יותר. לעזור להשמדת אשמדאי זה, זוהי תכלית לעצמה, ותהיינה תוצאות-הלוואי מה שתהיינה.

אכן, כל כמה שלא נרשיע את הדמוקרטיות על חולשתן ועל פשעיהן הן, אין בהן שום דבר שאפשר היה להשוותו לרדיפות הפראיות והשטניות והבהמיות שלבשו בשר באדם אחד, והטילו את ידן על כל מוסדות השלטון והחברה בגרמניה, ושמרעילות ומטמטמות את הרגש האנושי של המונים באותה ארץ גופה ומחוצה לה. התאוה והחדוה והנכונות שברדיפות רשמיות וחוקיות אלה, ישוב-הדעת שבהבאת המכאובים והעינויים, השיטתיות והמדעיות שבהריגות ובהמתות אלה, כל אלא נהיו לעקרון פוליטי פעיל לעיקר דתי נלהב ויוקד.

מה משפיל להיות תלוי ברחמי אנשים מספר! שוו לנגד עיניכם את אלפי הצעירים האידיאליסטיים מחלקי-תבל שונים שהקריבו את נפשם זה עכשיו במלחמת ספרד, בהלחמם בשורות הקומוניסטים למען הקמת עולם טוב יותר; ועתה במשיכת-קולמוס אחת חילל מנהיג המדינה הקומוניסטית את זכרם, ועזובים לנפשם השאיר מיליונים של מאמינים שראו באידיאל זה כעין דת להם. ושערו בנפשכם, מה יכול לקרות למיליונים דימוקראטים אידיאליסטיים שיוצאים עתה לשדה-הקרב למען הדימוקרטיה והחירות, אם יישארו לנפשם בשל מחי-עטם של זקנים מספר שלהם.

אם השטן קורא לשלום, האם זה יכול להיות אחר משלום-שטן, שלום בלי נאמנות, ציני ואכזרי? אף-על-פי-כן אין להחמיץ שום הזדמנות להציל את חייהם של מיליונים משני הצדדים. שלום כמעט בכל מחיר, טוב הוא ממלחמה. אולם מהו המחיר? לדידי אפשר להגדירו במלים מספר: לשלול מן השטן את הכוח להיות רודף. אולם היוכל השטן להמנע מרדיפות אלה? הרי זוהי נשמת אפו, עצם עצמותו. הרדיפות בשל סיבה דתית, מדינית, חברתית, גזעית – אם עקירתן היא היא המטרה המפורשת והמיוחדת של מלחמה זו, הרי יבינו זאת המונים של אנשים ונשים פשוטים בכל מקום. מטרות אחרות של המלחמה והשלום גם הן בעלות חשיבות יתירה ויש לתת להן ביטוי ממשי בהקדם האפשרי. על כולנו לעמוד על המשמר ולהשגיח על כך, שמטרות אלו תהיינה ראויות לתקוה הנעלה של האנושות לעולם יותר טוב, טהור יותר, צודק יותר. אך עולם זה בוא לא יבוא כל עוד לא יוכרע כוחו של זה רב הטבחים והלוחצים.

יש ואני שואל את עצמי: האמנם רגשות כאלה מושרשים כה עמוק בלבנו רק משום שאנו יהודים? אני תקוה שאין זה כך. תרעומת מרה ביותר ומחאות אצילות ביותר מצאו את ביטוין האמיתי בפי אנשים מכל ארץ, מכל עם ומכל דת. במלחמה זו בשטן, היהודי הוא במקרה רק הראשון, ואולי יהיה גם האחרון, כמו שקרה תכופות, השותה מכוס-התרעלה עד תומה. יש בעולם כבר רבים המרגישים, כי מה שיכול לקרות ליהודי, יכול לקרות – ואף קרה – גם לאחרים, וחוששים הם מפני מגפה זו שלא תתפשט. היהודי הוא חלוץ המאותתים, הנותן אותות-אזהרה לאנשי דת ורצון-טוב אחרים. ואולי זהו חלק של יעודו – היעוד שהוא בעצמו מתקומם נגדו תמיד – לתת אות-אזהרה זה, ולסבול תחת יד מענים, ולעתים קרובות גם מידיהם של אלה שלהם נתן הוא את האות כי השטן מתהלך בארץ. מתוצאה זו ישמרנו השם בתום מלחמה זו!

לנגד עינינו הולך ונחרב עתה המרכז של היהדות עולמית, מרכז לתורה ולחסידות, היהדות בפולין. פי המסורת קיבלה היהדות בפולין כבר בשנת 905 את כתב-הזכויות על דתה ולאומיותה, ויותר מאלף שנה יצרה והלכה ויצרה יהדות זו, ולפעמים מתוך סבלות איומים ולפעמים מתוך חירות, את הערכים הרוחניים הנצחיים שאנו ניזונים מהם עד היום הזה. למעלה מכוח דמיוננו הוא לתאר לעצמנו מה יהיה פרצופה של היהדות ושל עם ישראל בלי יהדות מרכזית יוצרת, מקורית זו, והיום אין לנו אלא לחזור על דברי הנביא: ובכו אליך במר נפש מספד רב.

אשתקד ביום הזה, ט"ז במרחשון, נשרפו שש מאות בתי-כנסת בערי גרמניה. נקום-נא ונעמוד דום לרגע קל לזכר אלה שנהרגו, נפצעו, עונו בבתי-כלא, לזכרם הם ולזכר הגוילים ששוקצו ונשרפו וחוללו – גוילי תורת אמת וחיי עולם.

שומר ישראל שמור שארית ישראל!

---

מחשבה מאומצת – תפקיד האוניברסיטאות

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

מתוך כתלי האוניברסיטה נתגייסו עד היום לשרות צבאי ארבעים איש. יש בינינו עוד רבים הרוצים להתגייס. אולם, לדאבוננו, אין השלטונות ממהרים בכלל לשתף את האוכלוסיה של הארץ במאמצים שהמלחמה דורשת ממנו.

לאחינו בשדה-הקרב אנו שולחים את ברכותינו הלבביות, ואנו מאחלים להם בריאות הגוף והנפש וקוראים להם: חזקו ואמצו!

סוף סוף הרי כולנו נמצאים בחזית. מלחמה זו היא מלחמה עממית גם במובן זה שכל אחד מאתנו – גברים ונשים, זקן וטף – צפוי אלי חרב והפצצה בכל עת. לפנים היינו אנו הזקנים, הפוליטיקאים והגנרלים, ישובים בטוחים מאחורי החזית. עכשיו אין איש יושב לבטח. חלוקה שווה זו של סכנה, כמו החלוקה השווה של אחריות פוליטית בין כל האוכלוסין, היא הדימוקרטיה העילאית. אולי עכשיו, בפעם הראשונה, ידאגו בני-האדם הפשוטים לכך, שאם יבוא פעם השלום, יהיה זה שלום יותר יציב וקיים, ולא רק שלום שבין ראשי-ממשלות ושרי-צבא, אלא גם שלום בין עמים ועמים.

לשם הכנת הקרקע לשלום כזה, היש בידי האוניברסיטאות לעשות דבר מה?

יש דבר אחד שלפי כל הדעות מחוייבות האוניברסיטאות לעשותו תמיד: להשתמש בשכל האדם באופן יסודי ובלי חמלה לשם ברור הבעיות המעסיקות והמטרידות את האנושות. אין זאת אומרת, שמלאכת המחשבה היא הדבר היחידי שיציל את האנושות. אכן, זקוקה האנושות הרבה יותר לכוחות רוחניים ומוסריים שישלטו על השכל של האדם. ואולם עובדה היא, שתודות למנגנון המחשבתי שלו הספיק האדם לשפר את כוחות ידיו וכוחות שכלו מעבר לכל חלומותיו, וביסוד לכל אוניברסיטה מושכל ראשון הוא, שעל-ידי המחשבה הקפדנית מרבים דעת וחכמה. בעיה אחרת וחשובה יותר היא: איך משתמשים בני-אדם בידיעות המרובות הללו – לברכה או לקללה?

מלחמה זו אינה מלחמה גרידא. זוהי מהפכת הבזק והמעמקים גם יחד הגדולה מכל מהפכה שראה האדם מאז היותו. פשיטת הרגל של כל הדתות והפילוסופיות לא היתה מעולם כה ברורה כמו לאור שלהבת האש המתפרצת מתך ערי אירופה הנחרבות. הלפידים הנזרקים מחשכת השמים מצביעים לקולעים על בנינים היסטוריים ועל בתי מעון ומלאכה, כדי להעלותם באש להבות. בלהט החרב הזה ובמראה הברקים האלה אנו רואים את חורי עיניהם של שלדי האמונות והדעות השרופות של האדם. לא הדת, לא הפילוסופיה, ואף לא הביולוגיה והפסיכולוגיה והפיסיקה ולא הסוציולוגיה – כל אלה לא היה ביכלתם להציל אותנו. חלפו התשובות החלקות שהאסכולות השונות והשיטות המתרברבות נהגו לתת לחקרי-לב האדם. כולנו יחד שקענו במצולות וטבענו.

אוניברסיטאות, היש באפשרותן להושיט עזרה במפנה זה של גורל האדם?

אין לתת תשובה ברורה ומוחלטת על שאלה כה מכרעת. מלחמה זו אפשר שתארך כמו מלחמת שלושים השנה, שגם היא היתה מלחמה על אמונות ודעות, ועד שיעבור הזעם הזה אפשר שכל העולם יעבור ויכלה.

ואף-על-פי-כן ננסה-נא לברר לעצמנו אילו דברים.

הראשון הוא, שהנצחון הצבאי על השטן הגרמני מוכרח להיות שלם וגמור, וחובה קדושה מוטלת על כל אחד, כזקן כצעיר, לעשות כל מה שביכלתו כדי להחיש נצחון זה. אסור לפסוח על שתי הסעיפים. עוול הוא אם משתמשים בלשון המשתמעת לשתי פנים, לכאן ולכאן. כל קרבן שיידרש להביא על מזבח זה אינו גדול מדי.

ואולם העולם החדש לא יוכל להתהוות מעצמו, מתוך הנצחון הצבאי המוחלט בלבד. והראיה לכך – וורסאיל. עלינו להשמר ולהזהר בכל התוקף ובכל הקפדנות מפני דמיון-השוא, שהעולם החדש יצמח בן-לילה מתוך מוחו של איזה יופיטר. בהיות האנושות שותתת דם ונפשה עיפה, בהיות האדם יגע-כוח ורפה-ידים אין בכוחו לחולל נסים ונפלאות כאלה. החלום הנעלה על ארץ חדשה ושמים חדשים זקוק לצבור שיחקור בשיטה וידרוש בסדר ויהגה בלי ליאות, היום, במשך המלחמה, ומחר מחרתים, יומם ולילה. כל העמל הזה מי יודע אם יוכתר בהצלחה, אך בשביל האוניברסיטאות ובשביל איש-האוניברסיטה מן הנמנע הוא שלא להתאזר ולכוון לכך את כל לבו, את כל נפשו, את כל מאודו עד היסוד בם.

כל מושכל ראשון שהושתת כיסוד לחיינו, כל כלל ופרט, כל משפט קדום, כל חיבה יתרה – מן ההכרח הוא לעבור ולבדוק מחדש את כולם. באוניברסיטאות מחנכים את הצעירים להשתמש בשיטה מדעית, כדי להגיע עד להנחות עקרוניות בדרך השכל, וכדי למתוח על אלה את קו הבקורת ולקבוע את אמתותן. אך לשם כך יש צורך חיוני לפתח תחילה את שכלנו ולהעמידו, בלי דעות קדומות, לבחינה חדשה ומחודשת.

יורשה-נא לי להביא שתי דוגמאות, משדה הפוליטיקה ומשטח המוסר, לא כתשובות לשאלתנו – לדאבוני אין לי כאלה – אלא רק כדוגמאות של בעיות שאליהן צריכים בתי-האולפנה העליונים להתיחס ברצינות בימינו הטרופים.

כוח-מחשבה יסודי נחוץ מאוד בשטח הפוליטיקה. משך דור שלם ויותר הרים על נס העולם התרבותי, ואנו בתוכו, את העקרון של הלאומיות, והיו כאלה שהעלו את הלאומיות עד למקומה של הדת. לברכה או לקללה? לא ייתכן וגם לא רצוי למחוק את כל ההפרשים שבין הלאומים. ברם, הלאומיות הקולטורית – הזקוקה היא לסוברניות מדינית, כדי שתתן את פריה? המצב בעולם כיום הוא כזה שהמדינות הלאומיות הקטנות קשה להן לעמוד בפני שכנותיהן החזקות והשודדות. ומאידך, יש בין המדינות הדו-לאומיות והתלת-לאומיות כאלה שמתקשות בהחזקת שווי-המשקל בין הלאומים השונים המהווים את המדינה.

נוסף על כך, הן חבר-הלאומים פשט את הרגל, ומה יוכל לבוא במקומו? פשיטת-רגל זו ודאי שאין פירושה שצריך לחדול מלחשוב על משטר בין-לאומי. מתקבל על הדעת יותר שהרבה מעינויינו היום נובעים מהעובדה שהבין-לאומיות שלנו היתה נעדרת אומץ-לב, ושררה בה ערבוביה שכלית.

ואמנם כן, מה שקרה באנגליה מאז פרוץ המלחמה עלול לחזק את האמונה במחשבה הבין-לאומית. במשך השנה קרו באנגליה שלושה דברים יוצרי תקופה. ראשית כל, הטלת מרות הממשלה על אישיותו של כל אזרח ועל כל רכושו. צעד כזה באנגליה הקונסרבטיבית הוא מעין מהפכה סוציאלית, והכל בן-לילה ובלי מרירות. הצעד השני היה הצעה לצרפת ליצור פדרציה בריטית-צרפתית, נתינות אחת ומאוחדת, חיים משותפים בכל השטחים. מי יכול היה לחלום על צעד כזה כבתוך גבולות האפשרי? חבל, חבל שהצעה זו באה במאוחר. הצעד השלישי הוא ההסכם בין בריטניה לארצות-הברית להתגוננותן המשותפת. צעדים אלה ודרך-ביצועם מגלים את מרומי המחשבה והפעולה שאליהם יכולות הדמוקרטיות להתעלות.

אולי זהו סימן, שהאימפריאליסם שחלקו בקטסטרופה של היום גדול וחמור, אפשר יהיה על-ידי השכל הישר ועל-ידי מעשים ישרים להפוך אותו לכוח חיובי בסידור העולם ותיקונו.

גם בנוגע למזרח התיכון מעוררים את הרעיון של פידירציה, אמנם בצורה בלתי בהירה. ואולם גם כאן כמו בכל מקום, הבעיות הכרוכות ברעיונות אלא מסובכות מאד. יש בתוכן שאלות על סוברניות, אולי על השתייכות לשתי מדינות בבת-אחת, שאלות על המטרות שלמענן רשאי היחיד להשתמש ברכושו, על חלוקת חמרים גלמיים שבאים מן החוץ, וכמו-כן שאלות הנוגעות ללשון. לחנוך, לדת בתוך ציבור שהשלטון בו הוא דמוקרטי.

ושאלה מרכזית נוספת: היש אפשרות להבטיח לכל בן-אדם ולכל משפחה בעת ובעונה אחת שני דברים יקרים וחיוניים שעד עכשיו נשארו נפרדים: לחם לגוף וחירות לנפש? אנגליה נעלה מכל מדינה שבתבל, משום שהיא היא אב ואם לרעיון של חירות דמוקרטית, של חופש הפרט, civil liberty, בעקבות רעיון נעלה זה, ביחוד באנגליה ובארצות הברית, יצאו בני המיעוטים הדתיים מעבדות לחירות, ולכל אב מותר היה להעניק לבניו חינוך ותרבות כרוחו. וכתוצאה מהרעיון של חופש הפרט שברו אנשי ארצות הברית ואנגליה בפעם הראשונה בתולדות האדם את החרצובות שכבלו את ידי העבדים בשתי יבשות. אבל גם אנגליה וגם ארצות-הברית לא עצרו כוח להסיר מעל ארצותיהן את חרפת העוני השפל והמשפיל, ולא הגיעו ליצור בשביל כל אזרחיהם את האפשרות של עבודה ושל חיים צנועים ושקטים.

המושג הזה של דמוקרטיה, שעל מזבחה נתבעים בני-הנוער האהובים להקריב ברבבותיהם את חייהם היקרים, דמוקרטיה זו, מהי לאמיתו של דבר, ובאיזה אופן תביא ברכה לבני-האדם?

בענינים אלה אין תקנה אלא בכוח מחשבה ברורה, אמיצה, מחשבה מתוך התמדה ורוחב-הלב.

המחשבה הטוטליטארית גם היא מדברת ללבותיהם של טיפוסים ידועים של אנשים כבולים, ולא רק בגרמניה גרידא. אי-אפשר להלחם נגד טיפוס זה של עבדי-עבדים על ידי כלי-זין של פלדה ואש בלבד. צריך שתקום פילוסופיה אחרת הדורשת שבועת-אימונים מנפשם ומשכלם של בני-אדם חפשיים. והיכן, אם לא באוניברסיטאות, יעבדו וישננו ויבררו בעיות אלו? אולי תתקיים פעם ועידת השלום. אנשי האוניברסיטה העברית – האם יהיה בכוחם לתרום לה את תרומתם השיטתית, הקונסטרוקטיבית, ומתוך מעוף מחשבתי?

גם הבעיות שבשטח המוסר זקוקות למחשבה קפדנית מרובה. המוסריות אינה כה פשוטה כפי שהיא נראית לנו לפעמים. לעשות את הטוב – איזה טוב? ולמה? גם לנצרות יש ה“מוסריות” שלה. אבל איזו מוסריות, ומהן הסקנציות שלה?

להצביע על העיקרים שבמוסר היהדות, זהו תפקיד די פשוט. “ה' ה' רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת”.

מימי התנ"ך עד ימינו אנו מוסר היהדות פירושו להיות רחמנים בני-רחמנים ולבקש את האמת. את המוסר הזה הכניסו גם הנצרות וגם האיסלם לתוך קניניהם הדתיים. ובמוסריות זו הרשע הוא האיש “אשר לא זכר עשות חסד וירדוף איש עני ואביון ונכאה לבב למותת” (תהלים ק“ט, ט”ז).

אין פלא, איפוא, שהאליליות הגרמניות החדישה מתקוממת נגד העיקרים הללו של היהדות. ואף הנצרות המכריזה על “ברוכים הענוים” גם היא פגיעה בכבוד האינסטינקטים המלחמתיים של הנאצים, האינסטינקטים של היער הקדמון. ולכן, לפי השקפתם, הטלת מרותו של מוסר היהדות עליהם באמצעות הנצרות הוא זיווג שאינו הוגן, וזהו הפרדוקס והדילמה של הנצרות הגרמנית: איך להשלים בין הגנה על החלש – idée fixe זו של היהדות והאינסטינקט הבלתי-מרוסן של ה- blonde Bestie הגרמנית?

סתירה זו חדרה יותר ויותר לתוך התודעה של הנצרות האירופאית משך שני הדורות האחרונים, והגיעה למסקנתה ההגיונית באנטישמיות הקולקטיבית של גרמניה החדישה, ושל אותם הקבוצים ואותם היחידים בעולם שנשבו להשפעתה של גרמניה זו.

הטינא של מוסר נאצי זה נגד מוסר היהדות נתחזקה לאין שעור לא רק בגלל העובדה שתוכנו של המוסר היהודי אינו יכול להתמזג עם הפראות והאכזריות של הנאציזם, אלא, וביחוד, בגלל מקור הקידוש של מוסר היהדות – אלהי ישראל.

משך דורות אמר בלבו העכו"ם הגרמני, ועכשיו הוא קורא בקול רם יותר ובשחצנות יותר, כי יהדות זו לא רק שהיא מצוה עלי מה לעשות ומה לא לעשות, מתי ואיך ולשם מה עלי להכניע את ה-Herreninstinkte שלי, אלא יהדות זו גם נותנת לי הוראות במה עלי להאמין ובמה לא, ובאיזה אלהים להאמין.

בעקביות וביסודיות ובכוח-הארגון המיוחד להם מקדשים הם מלחמה במוסר היהדות ובאלהי ישראל, ולא פחות מזה – במוסר הנצרות ובאלהי הנצרות. הם נלחמים על נפשם הגרמנית העכו"מית ומתאמצים בכל כוחותיהם לפרוק מעל צווארם את העול שנוא עליהם, ולעקור מדמם ומאדמתם סם זה שהוא בעיניהם סם-המות. היהודים בגרמניה והיהודים בכלל מרגיזים אותם משום שהיהודי הוא הסמל החי והנצחי, העד המסתורי לעבדותם ליהדות, לתורת-המוסר של ישראל.

במלחמה כזו לשם הצלת נפשם הגרמנית כל האמצעים כשרים בעיניהם. השיבה לאיתנה של אישיותם האלילית האמיתית – זוהי המטרה המקדשת את כל האמצעים. מלחמת-קודש היא להם והמשרתים אותה הם המדע, ההיסטוריה, הסטטיסטיקה, תורת-הגזע, אהבת המולדת, משפטים קדומים, רדיפות, שקרים, זיופים – הכל עומד לשרותם, הכל מותר לסלף בבית-היוצר שלהם.

הנה כי כן רואים אנו מה בוערת, מה ממשית היא הבעיה של מוסר היהדות. וכאן באוניברסיטה העברית, הלא כאן יותר מבכל מקום אחר מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לנסות ולהבין את המוסר הזה, לחקור את מקורותיו ולהאיר את יסודות סמכויותיו. התלמיד-חכם האוניברסיטאי, בזכות כוח עבודתו המאומצת, בכוח מחשבתו המרוכזת, זכאי ומחויב לרדוף אחרי האמת בלא מורא ולחזק אחרים על-ידי מחקריו בבעיות העמוקות והחיוניות.

בימים גורליים אלה נקרא-נא בספר-הספרים את נבואות הזעם ואת נבואות הנחמה, ואת מזמורי התהלים. נראה איך היתה האומה הישראלית בימים הרחוקים ההם שרויה תכופות בסכנת ההשמדה כמו בימינו אלה. באותם הספרים נמצא בטויים שלא נוכל לשכחם, בטויים שירוממו את רוחנו, ויעודדונו להאמין בימים טובים שיבואו עלינו.

הן לא יימצא בטוי יותר נשגב לשאיפותינו היום מדברי ישעיהו (ס"א):

מָשַּח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים

שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב

לִקְרֹא לִשְבוּיִם דְּרוֹר

וְלַאֲסוּריִם פְּקַח-קוֹחָ…

לְנַחֵם כָּל-אֲבֵלִים…

וְחִדְּשּּו עָרֵי חֹרֶב שּמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר…

וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם.

נקרא ונשנן ומשלש, וכך אולי נזכה לרכוש לנו זעיר פה זעיר שם את הבטחון, שאלהי ישראל אשר הציל את עמו בימים ההם יציל את עמו ואת עולמו גם היום הזה.

---

בנו זה תלוי

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹מאותה שנה שהתחלנו בטכס של פתיחת שנת־הלמודים באולם זה שבבית־הספרים ישב אתנו אוסישקין שנה שנה על הכסא שעכשיו עומד ריק. שנה אחרי שנה שאבנו כוח מנוכחותו בינינו, ומה גדולה היתה תמיד שמחתנו בראותנו את קומתו הזקופה וראשו הגא שעם כל שנה היה יותר מכוסף ויותר אציל.

באוניברסיטה העברית היתה לאוסישקין הזכות המלאה להרגיש שהוא נמצא בביתו.

הוא הוא שעורר בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתקיים בשנת 1913, את ההתלהבות הגדולה בהכריזו בנאומו העברי על הצורך לגשת להקמת האוניברסיטה. הוא הוא שהמציא כיו“ר של חובבי ציון ברוסיה בשנת 1914 את האמצעים הראשונים לקנית הקרקעות הראשונים על הר־הצופים, וכיו”ר של הקרן הקימת אישר כל קניה נוספת של שטחים שעליהם בנויים היום האוניברסיטה והמרכז הרפואי. הוא שכּנס בשנת 1923 כראש ההנהלה הציונית בירושלים את הועדה הראשונה בא“י למען פעולה לשם האוניברסיטה. הוא שישב ראש בהרצאה הראשונה שניתנה על הר־הצופים עוד לפני הקמת האוניברסיטה – הרצאת פרופ' איינשטיין. הוא שהשתתף בטכס־הפתיחה של המכון למדעי־היהדות בחנוכה תרפ”ד. כתוצאה ישירה מפעולתו החליטה הקרן הקימת ליצור באוניברסיטה את הקתדרא לכלכלה אגררית. כחבר חבר־הנאמנים, חבר הועד הפועל, חבר המועצה של המכון למדעי־היהדות, היה נוכח כמעט בכל ישיבה של המוסדות העליונים האלה של האוניברסיטה במשך כל השנים.

הוא אשר מסר באולם זה לידי האוניברסיטה את עצמותיו היקרות של מורו ורבו פינסקר להביאן לקבורה במערת ניקנור אשר “עשה את השערים” לבית המקדש; ורק לפני חודש ימים הבאנו לאותו מקום למנוחתו האחרונה את אוסישקין עצמו. כך היה רצונו – הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

כשהיתה מוטלת לפנינו מטת פינסקר באולם הזה לפני העברתו למערת ניקנור אמר אוסישקין:

"כן אני אומר לכם: שמרו על רוח האומה, על התקוות הגדולות לשחרור האומה, על המסירות לקדשי האומה ועל שמירת יפיה של האומה בקדושתה ובטהרתה, ואלוהים יהי בעזרכם.

חברים, קבלו מאתי את הארון ושמרו עליו לנצח".

ועכשיו – האוניברסיטה העברית, שאוסישקין אהב אותה מעומק נפשו, קיבלה למשמרת עולם את הפקדון הגדול והיקר הזה, את אוסישקין עצמו. נישאר כשומרים נאמנים על שאריתו ועל רוחו.

* * *

אין ספק שכל אחד מאתנו מציג לעצמו את השאלה, אם רשאים אנחנו לפתוח שנת־לימודים בשעה שרבים מן הסטודנטים מתגייסים לכוחות הלוחמים.

כתשובה על השאלה אין טוב מלעיין בספר “”The Universities Review כרך XIII, שהוצא בלונדון במאי שנה זו. מתוכו אנו רואים שכל האוניברסיטאות שבאנגליה, סקוטלנד וולס מאמצות את כל כוחן להמשיך את העבודה גם במחקר וגם בהוראה, ובו בזמן שולחים לחזית לא רק מספר רב של תלמידיהם אלא גם של מוריהם. הנה למשל מה שנאמר על האוניברסיטה שבליברפול:

“בעוד שאין הלמודים הספרותיים והבלשניים מוזנחים, נמשכת הכנתם של הסטודנטים ברפואה ובהנדסה ובכימיה וכדומה, לשם השרות בצבא או בתעשיה, וניתנת האפשרות לחברי חבר המורים לשרת במשרות ממשלתיות ובסוגים שונים של שרותי־הצבא. פקחותה של הממשלה שנותנת רשות לרוב הסטודנטים לגמור את החלק החשוב של הכנתם, אם גם לא בשלמותה, הצילה את האוניברסיטאות מהתרוקנות, מה שקרה במלחמת 1918־1914. על תופעה אחרת של המלחמה, מלבד הפחתת מספר הסטודנטים, אפשר לשפוט על־פי העדרו של מספר גדול של מורים: לא פחות משמונה פרופיסורים וארבעים וששה מרצים יצאו לשרות בקשר למלחמה, ומלבדם עשרים ושמונה עובדים אדמיניסטרטיביים ועובדי מעבדות”.

יורשה־נא לי לחזור על מה שאמרתי בסוף שנת־הלמודים שעברה במכתבי לאוניברסיטה, שהדרך הצודקת בגיוס לצבא הוא גיוס חובה, ושאפשר ומותר להוציאו לפועל אך ורק על־ידי הממשלה עצמה.

ידועות לנו הסיבות למה אין מטילים גיוס־חובה בארץ, ואולי יש בינינו החולקים על הנימוקים האלה, אך לא פה המקום לדון עליהם.

נשאלתי שאלה ישירה אם עכשיו, כשאין גיוס־חובה, צריכים כל הרווקים שבאוניברסיטה בגיל בין 20–30 להתנדב. תשובתי גם היא ישירה: כן. ולא רק בגיל זה, אלא בגיל שבין 19–39 כפי שהצבא דורש.

ותשובתי מרחיקה לכת: על כלנו, על מאות האנשים שבאוניברסיטה, גברים ונשים, סטודנטים, עובדים, מורים, על כל אחד להירשם, והאוניברסיטה צריכה לעיין בהכשרתו של כל אחד ולקבוע את מקומו המתאים במאמץ־המלחמה המקסימלי. הכללים והתקנות שלפיהם מכוונת פעולה זו באנגליה צריכים לשמש הדרכה גם לנו, אמנם בשינויים בהתאם למקום ולזמן.

גם אז כמה מאנשינו יישארו בתוך האוניברסיטה. המלחמה הזאת היא ביסודה מלחמה של אידיאות, והנצחון לא יבוא רק באמצעים צבאיים גרידא. על־כן יש בזה חשיבות שתינתן האפשרות למורים במקצועות ידועים להתעמק יותר, כדי שיזכו להבנה יותר עמוקה של הבעיות הרוחניות הכרוכות במלחמה זו.

מלבד אפשרויות אלו יש עוד ארבעה סוגים של שרות במשטרה, ולמשטרה בעורף במלחמה טוטליטרית זו נודעת חשיבות ממדרגה ראשונה. נוסף על כך קיים גם חיל־המתנדבים הארץ־ישראלי.

כדאי לציין שמספר היהודים בארץ־ישראל הנמצאים כיום בשרות הצבא והמשטרה מגיע לחמש ספרות – ואין זה הישג קטן בצבור כה מצומצם.

הגיוס של אנשי מדעי הטבע והמדעים המדוייקים דורש עיון רב והכנה מרובה מטעם הצבא והממשלה, וגם מטעם אנשי המדע עצמם, וכדאי היה שהאוניברסיטה תטפל בבעיה זו בהתמדה ובשיטתיות. אין ספק שיהיו כאלה המוכנים ומסוגלים להתמסר למקצועות שגובלים במקצועותיהם.

כשאני לעצמי איני, לדאבוני, בגיל הדרוש לצבא ואיני עומד לפניכם במדים, ומשום כך איני זכאי לומר לצעירים ממני: אתם מוכרחים להתגייס. עוד שומע אני את קולותיהם של הזקנים במלחמה ההיא שקוראים בגרון לצעירים שעליהם להתגייס, ועודני רועד בכל גופי בזכרי זאת. רק אם אתה עצמך מגוייס ולבוש מדים יש לך הרשות לומר לצעירים: “אתם מוכרחים!”.

ובכן נשארה לפני רק דרך אחת, דרך ההסברה וההשפעה, ומה שכן אוכל לומר לפי דעתי לצעירים הוא: “יש חובה”.

אפשר להבין את דרישתם של רבים מצעירינו שתינתן להם ההזדמנות להתגייס לצבא עברי. דרישה זו יסודה לאו דוקא בנימוקים נציונליסטיים, אלא ברגש שהם מרגישים שמלחמה זו מלחמתם היא במידה כזו שמן הראוי וההכרח שיהיו מובלטים ומסומנים כבני העם היהודי בקרבות־איתנים אלה, ויהיה גורלם מה שלא יהיה.

ענין זה של הצבא העברי נראה אמנם בעיני פחות חשוב מבעיני אחרים. העיקר הוא, שהאנשים והנשים שלנו יעמידו את עצמם לכל שרות נחוץ. הצעירים שלנו הם אבירים ואמיצי־לב בכל שעה, ובמשבר הגורלי הזה מזוינים הם משנה־אומץ, כי ידוע להם שהם נלחמים שוב בעד מזבחותינו וערי אלהינו; מזבחותינו – היהדות בגולה, ערי אלהינו – ארץ הבחירה.

אין לנו ברירה במלחמה זו. השטן הנאצי מאיים עלינו בעבדות או בהשמדה. הוא עושה את התקפתו הענקית ישר נגד היהדות ומוסר היהדות. במשבר זה אין בשביל היהודי חופש־הבחירה במובנו המקובל. הפילוסופיה שלנו או ארחות־חיינו יהיו מה שיהיו, עמדתנו במלחמה זו נקבעה ע“י הכרח ההיסטוריה, ע”י הדורות שעברו עלינו, מבראשית ועד היום הזה. אותו דין חל על אותם העמים שהושפעו באופן מכריע על־ידי היהדות, אם באמצעות הנצרות ואם בדרך אחרת, וגם הם צועדים לקרב כמונו ונלחמים על אותם האידיאלים.

העולם עומד לפני פאראדוכסון מוזר. דוקא משום שזוהי מלחמה טוטליטרית, שונה מכל מלחמה שהאדם ראה אי־פעם, דוקא משום כך קיים אולי צל של תקוה – איני אומר יותר מזה – להגיע למטרות מוסריות מסויימות, שעוד לא הגיעו אליהן בכל מלחמה אחרת.

במלחמה זו כבר חלו שינויים גדולים במבנה החברתי והמדיני. פני אירופה נשתנו, על כל פנים בצורתם החיצונית. “השאל־והחכר”, פירושו יחס חדש כלפי הכסף. המיליונים של מחוסרי דירות ומקומות־עבודה עומדים על הנחיצות של גישה חדשה לגבי הרכוש הפרטי. החקלאות והתעשיה הופכים יותר ויותר לשרותים ציבוריים תחת היותם משרתים את אהבת־הבצע. וכך באה הגזעיות היהירה של המערב לידי הכרה, שניצולם והשפלתם של רבואות ומיליונים שחורים וצהובים וחומים אינו עוד דבר כל כך פשוט ובטוח ומכניס־רווחים. הולכת ומתפוררת העמדה האימפריאליסטית, ונראה שהיא מפנה את מקומה, אם כי באטיות ומתוך היאבקות, לכיוונים מוסריים יותר של איחוד־עמים, קהליות של לאומים.

כל זה בא לא, חלילה וחס, משום שאהבת־הבצע ירדה מעל במת העולם, אלא משום שהצורה הטוטליטרית של מלחמה זו מטילה על בני־האדם, ובמדה מוגברת, את עיקרון השויון בסיפוק צרכיהם היסודיים. אין ללמוד מזה שהמבנה המעמדי הצר והמוגבל של החברה נעלם כבר – הדרך לכך ארוכה מאד – אך אפשר כבר לראות קצת את הרקע החדש. זוהי מהפכה שאפשר לחשוב עליה. מוחו של האדם מוצא את האפשרות יותר ויותר להתכונן לקראתה.

ולבו של האדם? הנה, זוהי אם־הבעיות. ומי יתן לשאלה זו תשובה מכרעת? אולם אם תימשך היאבקות זו, קיים צל של תקוה – לא אומר יותר מזה – שאפילו לבו של האדם יהיה יותר מוכשר מבכל זמן אחר להביא קרבנות, להסתפק במועט, לחלק יותר עם אחרים, להבין את הצורך בויתורים, לבנות את החיים יותר על אהבה ואחוה מאשר על הרקבון של מחנות־ההסגר הנאציים. מה נוראה המחשבה שהאדם נדחק ונדחף לדרכי־חיים יותר נעלים על־ידי הרס ויגון ופחד ואסון ולא מתוך רצון טוב ושאר־רוח, ואף לא מתוך רגשי המוסר והדת.

מן ההכרח שנשאל באיזו מידה ישפיעו דרכי־חיים אלה על חיינו אנו. הננו כרגיל הקרבן הראשון ותכופות גם הקרבן האחרון. כך הוא מבנה חיינו. ההיסטוריה הדתית־חברתית שלנו היא כזו שקל היה תמיד לכל חמסן, לכל כומר קנאי, לכל סוחר בעיר ולכל בעל־שדות בכפר, לכל אומה מנצחת, וגם מנוצחת, להתקיף אותנו, את גופנו ואת נשמתנו. הרי בשבילנו הטרגדיה העצומה של ההווה היא מעין חזרה איומה על העינויים במשך הדורות.

איני יכול שלא להזכיר כאן את הידיעות האחרונות על הריגות המוניות ביהודים על־ידי גרמנים במחנות־רכוז בפולין. אמנע מלמסור מספרים או פרטים – יותר מדי מזעזעים הם. אין עדין אישור רשמי לידיעות על שחיטות אלו של חפים מפשע, אנשים נשים וטף. אבל מה שאיום ביותר בידיעות אלה הוא, כי כל כמה שלא יהיה עוצם אכזריותם – הנאצים למדונו שאינן בלתי אפשריות. הזעקה קורעת שחקים, ואילו יכולנו להושיט יד־עזרה! ואנו עומדים אזלי־יד, חסרי אונים ומלאי רחמים השפוכים לריק.

אנו קוראים על תרועתם של הנאצים כשהם מאלצים כל יהודי הנמצא בצפרניהם לתפור לבגדו מגן־דוד צהוב. מפני העדר דרך אחרת לתת ביטוי לרגשותינו, אני שואל: כל היהודים באשר הם שם – למה לא ישאו הם אותו ציון, וכך נהפוך את כתם־הקלון לאות אחוה וגאון?

נוכח כל אלה, היש תקוה לעם ישראל? כן, אפילו לעם ישראל – זאת אמונתי וזאת תפילתי – יש צל של תקוה – איני אומר יותר – שאולי תקרה מהפכה במחשבת האדם. האנטישמיות תפסה ציבורים רבים במרירותה ובאלמותה שאין כמעט דוגמתן. בכל זאת יש לראות פה ושם עקבות ראשונים של ההכרה, שרדיפת עם ישראל היא רק רמז לתלאה הרבה יותר גדולה; שרדיפות אלו הן תכופות הסימן הראשון לרדיפות על שכבות יותר רחבות; ושאכזריות זו, עינויים אלה, שנאת־הדם ליהודים, לא יישארו לעולם ללא תגמול.

חשובה היא ההכרה בחוגים רבים שאפילו אחרי ירידת הנאצים לטמיון, הרעל שהפיצו ע"י תורתם יישאר קיים. אתה מזדעזע למחשבה, שדור שלם של גרמנים צעירים חונכו על ברכי תורת־הגזע הנאצית, שדברותיה הן לעג ושנאה לגזעים רבים אחרים. לאיזו תהום־המחשכים של קנאות ופראות הביאה כבר תורת־חלאה זו. אמנם כן, סכנת הנאציזם תישאר גם לאחר שהנאצים יחלופו.

וכאן אני מגיע לעיקר דברי: אם יהיה עולם חדש, הרי לא יקום מעצמו. עולם חדש זה לא ירד מן השמים אל תוך זרועותינו. לא נקבל אותו כמתנה מהAtlantic־Charter או מדברים אחרים שיצאו מפיהם של מר רוזבלט או מר טשרטשיל או מישהו אחר. העולם החדש יקום רק אם הם ואתה ואני, כגדולים כקטנים, כאן ובכל מקום, נתאמץ יחד ונפעל למענו בכל לבבנו ובכל מאודנו. לעולם לא יתהווה אותו עולם חדש, אלא אם כל אחד מאתנו יהיה חדור הרגש שהכל תלוי בו. רגש האחריות של כל יחיד ויחיד – זוהי עצם הדמוקרטיה וזו דורשת מכל אחד מאתנו מהפכה פנימית עמוקה.

כשמישהו אומר: “מי יתן ויבוא הקץ למלחמה, כדי שנוכל להתחיל בבנינו של העולם החדש” – הריני יודע שאיש זה אינו מוכן לעזור בהקמתו של העולם החדש. אמונה פשוטה זו בכוחם של בטויים כגון “בסוף המלחמה”, “נצחון הדמוקרטיות”, “העולם החדש”, אמונה זו בביטויים בלבד אין בכוחה להגשים את המטרות המוסריות העמוקות הממלאות את לבותינו ברגע זה כשסוער הזעם בכל זעפו. אפשר לחכות לקיומן של הבטחות אלו אך ורק אם אנו בעצמנו ממלאים אותן. אין לנו הרשות, אין לנו הסמכות להיות רק חוזי² קץ ומסתמכים על נסים שישימו קץ לכל הפרשה הזאת הקודרת והעגומה.

בימינו אלה עולים על דעתנו אותם ימי האנדרלמוסיה שהביאו ליצירת האפוקליפסות. אנו בעצמנו חיים בעת צרה ומצוקה ולנו לא יקשה להבין איך ראו הם בחזון את היום ההוא שאלהים בכבודו ובעצמו בידו הגדולה רבת־ההוד והתפארת יתערב ישר וישים קץ־עולם לרשע ולפשע ולסבל־האדם. כלה כוח האדם לשאת את התלאה הנמשכת ללא־קץ. מלכות הזדון והרשע היא כה עצומה שהאדם חדל־האונים לא יוכל להתגבר עליה. האדם לבדו לא עמדו בו הכוחות להביא לנצחונו של הצדק. ולכן בטוחים בעלי האפוקליפסות, שרק על־ידי מעשה ישיר מידו רבת־החסד של אל עליון תושמדנה השחיתות והתלאה.

התגלויות אפוקליפטיות כאלה הן ברובן כעין ביטולה של ההיסטוריה. לפיהן ההיסטוריה האנושית היא כה רעה ביסודה, שלא תוכל לשמש כלי ואמצעי להגשמת המטרה האלהית. הן שואלות: מה הם מאורעות ההיסטוריה? לא כלום, מלבד סימנים לעולם מיושן, רקוב וטמא, שהאלהים בחסדו הגדול יחריבנו ובמקומו יברא עולם חדש, תקופה חדשה, אדם חדש – ועכשיו, מחר, יתחיל עולם זה, או בזמן אחר קבוע ומחושב מראש, או “ביום ההוא”…

אך לא כן היא הגישה הרגילה של היהדות זה מאות בשנים. היא מאמינה באמונה שלמה במטרה המוסרית של ההיסטוריה, אותה מטרה שהאדם בעצמו חייב ומסוגל להגשימה. בני־אדם, אנחנו העבדים המשועבדים למטרה מוסרית זו, אנחנו הפועלים בכרם רחב־הידים עתיק־הימים, יודעים שלב האדם הוא רע ונתעב, אך לב זה בכוחו לשאוב כיבוש־היצר ומים חיים מתוך המקורות הלא־אכזבים של אמונתו. כוח השכל של האדם, כוח תבונתו לקוי הוא, אולם כוח זה הוא אחד מכלי־השרת הראשונים והנשגבים ביותר שזכה בו האדם. מהנביאים, מהמשוררים, מהקדושים עלינו לשאוף את רוח־הקודש. אך חזונם לא יהפוך מציאות על־ידי חסד־אלהים בלבד. ההיסטוריה הישראלית ארוכה מאוד והיא המורה עד האינסוף. עלינו לחיות ולעבוד ולתכן תכניות מתוך ההנחה שאנו בעצמנו נושאים את האחריות ליום המחר. כמו לרוח־חיים זקוקים אנו אף לחסד עליון. אך מהי הדרך נלך בה למען נראה את עצמנו ראויים לכך? אם בחיינו היום־יומיים הקשים ועמוסי הבעיות נספיק לארגן את עצמנו ואת צבורנו כמשטר חברתי מבוסס על הציוויים המוסריים, מורשתנו מימי־קדם – “חסד, משפט, וצדקה בארץ”.

---

בעיות מוסריות בדימוקרטיה

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹אנשים צעירים שואלים, כיצד אפשר להמשיך ולומר שעתיד להוולד אולי עולם משובח יותר מתוך מלחמה זו. תוצאותיה המכזיבות של המלחמה הקודמת, שרבים תלו בה תקוות מרובות, יש בהן כדי לשמש אזהרה מפני תקוות מופרזות כיום.

תשובתי היא, שאין בטחה כלל שאמנם יוולד עולם משובח יותר, אלא שיש אפשרות לכך, והאפשרות תלויה בכף־המאזנים. דומה, כאילו עצרה ההיסטוריה את נשימתה כדי לראות לאיזה צד תכריע הכף.

דבר זה תלוי בתוצאת שתי מלחמות, – זו שבחיות־הטרף הטוטליטריות וזו שבאינטרסים הפרטיים של השליטים בעמים הדימוקרטיים. הנצחון במלחמה שניה זו בחזית הפנימית חשוב לגבי השלום כנצחון במלחמה בהיטלריזם ובפשיזם. אם לא ננצח בחזית הפנימית, צפויה לנו עוד מלחמת־עולם, ואולי בקרוב.

הקרב בחזית הפנימית דורש קרבנות שאינם נופלים הרבה מהקרבנות שבשדה־הקרב נגד הנאציזם. כל עוד נמשכת המלחמה האיומה לחיינו ולחרותנו, אנו מוכנים כמעט לכל קרבן. אנו מקבלים ברצון את צמצום זכותנו לבזבוזים ולהתנהגות ככל העולה על רוחנו. רוצים אנו להגשים את העיקרון הדימוקרטי של השויון עד תומו, לישא בעול שוה. אנו חשים בכל נפשנו שמוטלות עלינו גם חובות ואין לנו זכויות בלבד. האפשר יהיה להמשיך בהתרוממות־נפש זו גם בימי השלום הבאים? עלינו להשיב בחיוב על שאלה מוסרית זו, אם אין אנו רוצים להתגלגל חזרה אל תוך התהום.

אנסה לעמוד היום על שלוש בעיות מוסריות של הדימוקרטיה. האחת, הצורך ליתן מוטיב חדש למשטר המדיני והכלכלי בארצות הדימוקרטיה; השניה, ההכרח שזכויות לאומיות תהיינה כפופות לצרכי השלום הבין־לאומי; והאחרונה, המקורות מהן תשאבנה הדימוקרטיות את הכוח המוסרי הדרוש להן. חשוב לדון בבעיות כאלו בעצם ימות־המלחמה ולא לדחותן לתקופה הערטילאית המכונה “אחרי השלום”. סגן־הנשיא וואלס הזהיר אותנו ש“במעשים שאנו עושים עתה יום־יום, אנו כותבים את תנאי השלום”.

א.

באספה הלאומית הצרפתית בשנת 1789, וגם כשנוסחה הקונסטיטוציה היעקובינית בשנת 1793, הוצע שתהא הצהרה לא רק על זכויות האדם, אלא גם על חובותיו. הצעה זו נדחתה.

זה מכבר הגיעה השעה שהצהרה זו על חובות אדם לאדם ועם לעם תהווה חלק חיוני של המבנה המדיני והסוציאלי של הדימוקרטיות.

במהפכה הצרפתית נוסחו ניסוחים שונים על זכויות האדם. בניסוח הראשון תפסה מקום בראש זכות החירות ואילו בחוקה היעקובינית משנת 1793 ניתן מקום בראש לזכות השויון, וכתוצאה ישירה מהדגשה זו על השויון בא סעיף 21 של אותה חוקה: “החברה חייבת לכלכל את האומללים שבאזרחיה או ע”י הספקת עבודה או ע“י הבטחת אמצעי קיום לאלה שאינם יכולים לעבוד”.

כך עמדו כבר לפני מאה וחמישים שנה על אחת הבעיות העיקריות שעומדות גם בפני הדימוקרטיות של היום.

עמוקה היא הטרגדיה ששרשה בעובדה כי עיקרון זה של השויון לא נכלל לפני ק"ן שנה בתוך המבנה המדיני של צרפת ושל כל הדימוקרטיות. העיקרון ההפוך, של laissez faire, ניצח ובשם החירות דוקא. התוצאה היתה משטר שהגיע אמנם להישגים נפלאים בייצור, אלא שמאידך הביא לירידה מוסרית שאין כמותה. בין הסימנים המובהקים להתפוררות מוסרית זו הוא, כשמיליונים של צעירים וצעירות בעלי כוח ורצון לעבודה, מחפשים עבודה ואינם יכולים למצאה ונאלצים לבלות את מיטב שנותיהם בעצלות ובחוסר כל שמחת יצירה.

לפני ימים מועטים קראתי בעיתונים קטע מתוך הצהרה על המדיניות הכלכלית שנוסחה על־ידי מאה בעלי־תעשיה מראשי החרושת באנגליה. הם אומרים: “כל משטר תעשייתי שאינו מביא בחשבון את המוטיב של הריוח הפרטי, מפסיד חלק חיוני מהכוח המניע שבו”.

התשובה על כך היא שהחברה יכולה להתקיים יפה מאוד, אם מוותרים קצת על מוטיב זה ואם לכל העם יוענק יותר שויון וצדק.

משטר זה המבוסס על המוטיב של הריוח הפרטי איפשר למספר מצומצם של אנשים להשתמש בכל מיני אמצעים כדי לצבור הון לטובתם ולתועלתם הם. לאלה שוב איפשר ליצור כל מיני מונופולין ובאמצעות כוחם הכלכלי המשותף לשלוט על חיי העם. משטר זה לא הטיל על אנשים אלה חובות סוציאליות שוות־ערך לטובת המון העם. אמנם, אחדים מהם יסדו קרנות חנוכיות וסוציאליות עצומות ותרמו לטובת מפעלים מועילים, אך זה היה תלוי רק ברצונם הטוב. ואף־על־פי שחלק מסויים מרווחיהם הוחזר למדינה זעיר פה זעיר שם, שלא ברצונם אלא באמצעות חוקות המסים, מה שנשאר ברשותם הוא רב מדי, והמון העם נשאר באבטלתו או בעניותו.

אם רוצה החברה הדימוקרטית באמת לאפשר לכל האוכלוסיה לחיות חיים טובים, לא תוכל עוד להרשות שהמוטיב של הריוח הפרטי ישלוט בחברה זו. אנשים השואבים את כוחם המניע מהריוח הפרטי אינם ראויים לשלוט בדימוקרטיה.

שטות היא לומר שהמוטיב של הריוח הפרטי הוא הכרחי כדי להניע את כוחו של האדם וכשרונו.

התבוננו־נא לרגע באיזו אוניברסיטה. המורה והחוקר אינו מחליט להתעסק במחקר ובהוראה לשם ריוח פרטי. הוא יודע למפרע שעליו להסתפק במועט. רוצה הוא אמנם שיהא לו כדי סידור ספריה לעצמו, מתן חינוך מתאים לילדיו ובטחון שלאחר מותו לא תישאר משפחתו עזובה. אף הוא יצרן, אף הוא מייצר ערכים, שכליים ורוחניים, והוא מוצא את שכרו העיקרי בשמחת היצירה. אין ספק שדבר זה היה חל גם על אנשי התעשיה אילו אזרו המוני־העם כוח מוסרי לעמוד על כך. ייצור מצרכים שיש בהם תועלת לחברה המחולקים ביושר בין כל אנשי החברה, יש בו כדי לתת סיפוק לכל איש גם בלא הכוח המניע של ריוח פרטי.

כדי להימנע מדיבורים מופשטים, נקח לדוגמה את ארץ־ישראל.

המוטיב של הריוח הפרטי הביא כעת לידי צבירת הון רב בארץ־הקודש, יותר אולי מבכל תקופה בתולדותיה הארוכות. לפי הודעה רשמית כבר הגיעו החסכונות בבנקים בלבד לכ“ה מיליון לא”י. יש בין בעלי־התעשייה בחרושת המלחמה שמרויחים עד מאות אלפים לא"י לשנה, ואפילו הפועלים המאורגנים מעונינים במחירים גבוהים, כי בדרך זו יקבלו את חלקם ברווחים אלו. אוצרות אלה מרויחים הם ללא כל מעצורים משפטיים או מוסריים. מלבד זאת רבה הפקעת־השערים במזונות ובשאר מצרכי־החיים. השוחד והשחיתות מגדילים את הרווחים יותר ויותר. כאן לפנינו הכוח המניע של הריוח הפרטי ללא מעצור.

מאידך, נאלצים רבים לחיות למטה ממידת מחייתם הדלה. שכרם תמורת עבודתם אינו מספיק אפילו לצרכיהם המינימליים. לפני ימים מועטים הגיעה לידי תעודה שהוכנה בשקול־דעת ובזהירות על־ידי מומחים בשרותים סוציאליים שבירושלים, ובה הובעה המלה “רעב” – סכנת רעב הצפויה למעוטי־הזכויות בחורף הזה.

האפשר לכנות אי־שויון איום זה בשם דימוקרטיה? האמנם נלחמים אנו כדי לקיים לנצח סדר חברותי ומדיני המרשה תנאים כאלה? כשאתה שואל שאלה כזו, מזכיר לך בעל־הרווחים הפרטי את עיקרון החירות, והוא מזדרז להשיב לך, שבדימוקרטיה יש לכל אדם הזכות להתחרות חפשית; הזכות לאגור נכסים לפי רוחו ולהשתמש בהם לפי רצונו; הזכות, הזכות, הזכות, והחובות – איהן?

יש בארצנו די כסף לסיפוק כל צרכי המוסדות הסוציאליים ובתי־הספר, וגם כדי פיתוחם, ואף־על־פי־כן ממשיכים אנו להתפרץ בבכי רב ולבקש נדבות מחוץ־לארץ. עתים נדמה לי שהתרופה תבוא לארץ־הקודש רק לכשתיפסק כל תרומה מחוץ־לארץ לצרכי שרותים סוציאליים ולצרכי החינוך. האם אין אלו חובות המוטלות על הישוב עצמו?

בירושלים עיר־הקודש ניתנת כל יום ארוחת צהרים לששת אלפים ילדינו. אולם היהודים בירושלים תורמים לכך את החלק העשרים בלבד. הרבה מילדינו מתגוללים ללא־חינוך. ובאשר לילדים ערביים, הרי אלפים מהם עטופים ברעב יום יום, ואלפים רבים נוספים אינם זוכים לקבל כל חינוך.

בארץ נמצאים כיום כמה מאות רבנים שבזמן האחרון מצאו פה מפלט להם ולמשפחותיהם. הרי לידיהם נמסרה כפקדון המסורת היהודית מדור־דור; וכאן מתהלכים הם כצללים, חיורים מסבל ונטולי כבוד, ועיקר כלכלתם הוא מנדבות המגיעות מחוץ־לארץ. מי שמעיז לבקש בשבילם אך קומץ קטנטן מהאוצרות שנצטברו כאן, מצליח לפעמים, אם הוא מתכופף די צרכו, לאסוף לירות מספר, שתמורתן דורש התורם הכרה בפומבי.

האוניברסיטה העברית מקבלת מהארץ הזאת 3500 לא“י לכסוי תקציבה העולה בשנה זו ל־130.000 לא”י. אין מחסור באנשים המשתמשים בכל זכותם להטיל דופי ולגלות מומים באוניברסיטה, בחבר עובדיה, בשעוריה ולימודיה. זכויות הרבה, והיכן חובות הצבור כלפי האוניברסיטה?

וכיצד מגיבים על כך אנחנו – הפרופיסורים, המורים, הרבנים, אלה השומרים על גחלת היהדות שלא תכבה? המורגש בבתי־הכנסת בוז למפקיעי־השערים ומגורשים הם מבוא בשעריהם? אדרבה, הללו עמודי־התווך הם. הכותבים הפרופיסורים ספרים ומחנכים תלמידים בבתי־הספר לשם יצירת עולם חפשי וצודק יותר? שתיקה כמעט מוחלטת בדוכן הדרוש ובקתידרת ההרצאה. פשוט יותר הוא להסתגר בהיכל־השן וליתן למפקיע־השערים חירות גמורה לצבּוֹר כוח כלכלי ומדיני.

ומאין צוברים עכשיו את הרווחים הללו? מתוך המלחמה בהיטלר, מתוך דמם ויסוריהם של מיליוני אחינו ואחיותינו, ואין בושה. אכן, שאננים אנחנו בציון.

לא, מפקיעי־השערים בימות מלחמה ובימות־שלום, בין אם הם שייכים לימין ובין אם לשמאל, אינם האנשים הראויים להכריע את גורלה של האנושות. אין לסמוך על הגינותם בהתחרות ולא על חסדם ומצפונם החברותי לאחר שצברו הון. מן ההכרח ומן האפשר לפתח משטר של חברה שבה תמסור המדינה את ייצור ההון וחלוקתו לא בידי רודפי הריוח הפרטי, אלא בידי אנשים החדורים אידיאות בלתי־אנוכיות של דימוקרטיה סוציאלית.

אנשים כאלה ישנם, ויש היכולת האינטלקטואלית לכך בארץ־ישראל כבכל מקום אחר. אפשר לראות את ההתחלות מכל צד, כאן ובחוץ לארץ. יש מדינות, ציבורים, חברות, אסכולות ויחידים בכל חלקי־תבל שמטפלים בבעיות אלו מבחינה עיונית ואף עיבדו למעשה תכניות בפרוטרוט בשביל עמים שונים. מחלת המשטר של ריוח פרטי זכתה לדיאגנוזה מדעית, והתרופות מוכנות לשימוש.

התשובות שניתנו להלכה ולמעשה אין צורך שתהיינה תמיד שוות. יש מקום רב לכל מיני שינויי־גוונים. העיקר הוא המוטיב המניע, שכל העושר שנוצר תהיה לו תכלית סוציאלית וייעשה נחלת הצבור ולא נחלת יחיד, ושכל העושר הזה יחולק ביושר בין כל בני הצבור. אם דבר זה יכול להצליח, כפי שהוכח בקבוצות קטנות, אין טעם למה לא יצליח בתחומים נרחבים יותר, צעד אחר צעד, עד שכל החברה, המדינה, אחוד העמים, יהיו מבוססים על כלכלה תכניתית של שפע המעסיקה את כל האזרחים והדואגת לחלוקה צודקת של העושר בין כולם.

מובן שדבר כזה לא יתרחש בן־לילה. אולם יש לכוון את המעשים לכך מעתה, בעצם ימי המלחמה. הכשלון הוא עד כה לא כשלון אינטלקטואלי, אלא מוסרי. כשלון מוסרי זה של הדימוקרטיות הוא שסייע להכשרת הקרקע להיטלר. האדם הפשוט, האדם מן העם יש לו הכוח לשנות את המצב אם רק יש לו הרצון לכך. ויש לשנותו לאלתר, בעצם ימי המלחמה. התנאי לכך הוא, שנהיה חדורים אומץ מוסרי לשרש את המוטיב של הריוח הפרטי ואת צוברי־הרווחים גם יחד. אולם לשם כך דרושה מהפכה מוסרית. מאין נשאב את הכוח לכך?

ב.

הרשוני־נא לדון עתה בצדדים לאומיים של הבעיה.

יש שמטילים ספק בזכות ובתועלת לטפל כאן, בארץ קטנה ונדחת זו, בענינים בין־לאומיים. זוהי העמדה שהובעה בבולטין מענין שנתפרסם כאן ע"י קבוצת סטודנטים בזמן האחרון. טוענים: “אחוד העמים? כן; אולם יתאחדו האחרים תחילה, ואחר־כך נצטרף אליהם”. הנוסח: “עשה אתה תחילה, ואני אבוא אחריך” הוא מעגל־הקסמים הידוע המשמש דרך להשתמטות. בטוחני שעמדה זו יסודה בטעות, ביחוד באשר ליהודים. עלינו מוטל תפקיד כפול, שאין בו מוקדם ומאוחר: להיות נאמנים כיהודים וגם לעבוד לשם עולם מתוקן יותר. תפקידים אלה משלימים זה את זה. למאמינים בדימוקרטיה אי־אפשר שיהא העולם חציו עבד וחציו בן־חורין. אנחנו היהודים מיטיבים לדעת מזולתנו, כי העבדות שבאנושות סופה שהיא סוחפת את החרות והתוצאות הן מלחמות ורדיפות, ואנחנו הקרבנות הראשונים והאחרונים של סדר בין־לאומי כזה. צריך שיהא ברור כי זכויותינו וחובותינו כיהודים אחוזות כשלהבת בגחלת בזכויותינו וחובותינו כבני־אדם.

תוצאותיו הנוגות של חוזה וורסיל היה בהן כדי ללמדנו מה בטלה המחשבה שחשבנו פעם כולנו כי מתן הסוביריניות הלאומית וההגדרה־העצמית הלאומית לעמים משועבדים בכוחו לשרש סבל לאומי, להשביע תיאבון לאומי ולהבטיח שלום בין־לאומי.

אירע ההיפך מזה. תיאבונן של המדינות הלאומיות החדשות היה ללא גבול, והן ששימשהו גורם ראשון למלחמה הנוכחית. נתאמתו דבריו המפורסמים של גרילפרצר: מהאנושות דרך הלאומיות אל החייתיותVon der Humanität durch) Nationalität zur Bestialität ).

כל עיקרו של המשפט הנאצי מיוסד על הראשוניות של האומה, על זכותו העליונה של עם־האדונים הגרמני. הם דחו את התפיסה העברית של צדק שווה לכל יחיד ולכל קבוצה ללא הבדל מוצא ואמונה. אולם השקפה נאצית זו על זכותו הראשונית של הלאום לעמוד מעל לכל חובה אחרת, אינה מיוחדת לגרמניה בלבד או למדינות הטוטאליטריות גרידא. נאצים לאומניים נמצאים בכל מקום.

הנה כדוגמה מאמר מן העתון Le Moniteurהיוצא לאור בקלירמון־פירן ושנכתב, לפי דברי המודיע, בידי הנאצי הצרפתי לאוואל עצמו. הוא מזהיר את מנהיגי הכנסיה בצרפת לבלתי התנגד לגרוש היהודים ואומר: “מצפונכם עורר בקרבכם רגשות שהם אמנם נעלים אבל מסוכנים, כי הם מעוררים את חמת העם ומספקים לאויבינו נשק נגד המדינה הצרפתית, נגד המהפכה הצרפתית הלאומית, נגד אחדותה הלאומית של צרפת”. נימוקו הלאומי יותר חשוב בשבילו מאשר קול המצפון האנושי. אחדות לאומית כזאת החוששת מפני מחאות הכנסיה נגד גרושם ורדיפתם של אנשים ונשים חפים מפשע, היא אחדות לאומית שאין לה זכות קיום. היא משביתה את שלום העולם, היא ראויה איפוא להישבר.

יתר על כן, הדימוקרטיות אינן יכולות לסבול מצב מתמיד של האימפריאליסמוס המסורתי שבו יהיו מיליונים של בני־אדם נתונים בשפלות של דלות איומה. הבוז הזה לחוש המוסרי נמשך דורות, ובדרך כלל בשם תרבות עליונה, וכל הזמן מלאו הכובשים את אוצרותיהם. אין להתפלא על ההצטברות העצומה של משטמה כמוסה ועל התפרצותה של זו עתה בשעת חירום.

שלום העולם יכול לקבל משען באימפריה רק אם האימפריה תהא מתוקנת ודימוקרטית, כלומר, רק אם האימפריות הללו תוכרחנה ליתן שויון כלכלי בצד בטחון מדיני לכל עמיהן.

ג.

אך כל זה לא יתרחש מאליו. זה יבוא רק אם מנהיגי העם ומוריהם ירדו מקתידראותיהם ויהיו חדורים חוש־היעוד ליצור את העולם החדש.

אולם מאין יבוא חוש־היעוד, וכיצד יעמוד ברעננותו ותביעתו? כאן, לדעתי, עיקר בעית הדימוקרטיה.

איני יודע תשובה מספקת לשאלה זו מלבד התשובה שניסתה הדת להשיב – אמנם לא תמיד בהצלחה. הדת מדברת על מציאות מעינות־איתן רוחניים שמהם יכולה האנושות לשאוב ולחזור ולשאוב תמיד כחות מוסריים חדשים לבקרים. בקדושי הדת חוש־היעוד עמוק ומתמיד ביותר.

לפיכך שומה עלינו במיוחד לבחון מחדש את מקומו החיוני של רעיון היעוד המוסרי ביהדות. כל חושי האורגניסם היהודי, זכרונו ודמיונו ההיסטורי כמו כיוונו המוסרי חדורים תודעה של מתן תורה מסיני, של שליחות מיוחדת לאנושות. מאות בשנים משמשים נביאי־ישראל מקור לא אכזב להתלהבות והתעוררות מוסרית בין העמים. האמונה החדשה שהאנושות זקוקה לה כל־כך יכולה גם היא לקבל שוב את קידושה מאותם הנביאים.

אם אנו אומרים שהיהדות היא דימוקרטית במהותה אין אלה דברי סניגוריה סתם. עם שלם על תולדותיו, עם ישראל ולא כנסיה, הוא האוביקט של היהדות, הוא החברה הנראית לעין שבה נאבק החוק המוסרי להגשמתו. הצו המוסרי מתאמץ לשלוט גם בדרך המלך וגם בכל קרן זווית של חיי העם הזה. כל אדם בעם צריך להיות חדור חוש־היעוד ולא המעמד של כהנים בלבד. העם כולו הוא המהווה את חברת הכהנים. “מי יתן כל עם ה' נביאים”.

הטעם היחידי לרעיון עם נבחר, שכה לועגים לו, הוא חוש־היעוד הזה, החובה הזאת להיות החלוץ בין העמים להגשמת חוקים מוסריים אלה בחיי הפרט ובחי החברה. איולת היא כשאיזה עם מן העמים אומר, כמו שנאמר בימי־קדם ובימינו, שהוא רם ונשא על שאר העמים בגזעו, בשכלו הישר או בכוחו הרוחני. לגבי עם ישראל כבר צווח הנביא עמוס: “הלא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, נאם ה', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר”. וזה אומר שאין שום הבדל בין העמים במהותם ובזכויותיהם. אבל יש אולי הבדל בחובותיהם; ואם נבחר ישראל – למלא חובותיו המוסריות נבחר. “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם”.

ברשותו של ישראל נמצא הקובץ הכי נשגב של החוקים המוסריים שנתגלו לאדם עד כה. אולם אבד לו לישראל לעתים תכופות חוש־יעודו. הוא נקרא עכשיו מחדש לשירות המיוחד הזה – להביא בחייו הוא את הראיות וההוכחות על מציאותו של אותו כוח על־אנושי שיש בו כדי לחזק את האנושות בהאבקותה לייסוד חברה מוסרית, קהיליה שיתופית של כל העמים.

---

מוסר הנביאים ומקורו

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹אב־הרחמים שוכן מרומים… הוא יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהלות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם… וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך.

בשפת האמונה אפשר למצוא לפעמים ביטוי־מה לזעזוע האיום שעוד לא היה כמוהו ושהוא מרעיד עכשיו את האנושות כולה. התנ“ך הוא ספר זכרונות של משברים בחיי בני אדם ועמים, וכשהטילה האוניברסיטה העברית על עצמה את התפקיד ההיסטורי של הוצאת התנ”ך, הרי הדחיפה לכך אינה רק בזה שהתנ"ך נכתב בלשון העברית על־ידי עברים בארץ העברים, אלא בראש וראשונה משום שיש בו מן הישות הרוחנית שאנו זקוקים לה בימי פורענות אלה.

ואולם אם יעודנו הוא שהתנ“ך ישמש אבן־הפנה לקיומנו העברי, עלינו להכיר כי התפקיד שלפנינו אינו מן הקלים. “הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם”. התנ”ך הוא הוא הצור, צור חלמיש זה. מוסר התנ“ך קשה מאוד. אמנם אין עוד יצירה שופעת חן וחסד כפרקי התהלים במרביתם, ואין לך דבר המשרה חדוה איסתיטית כלשון התנ”ך. אך קודר ורב־נטל הוא המשא של התנ“ך בעיקרו – ישראל ואחרית הימים, תכליתה של ההיסטוריה, גורל האדם, והמלחמה המתמדת שהאדם לוחם עם החיה הטורפת שבתוך־תוכו. נושאו היסודי של התנ”ך הוא הכל־יכול עצמו.

עלינו להכיר ולדעת, כי התנ“ך אינו אך מפעל ספרותי נשגב או גם ספר תולדות ישראל. כוחו נובע מן העובדה שדורות האמינו, כי ספר זה הוא כתבי קדשנו, והשאלה שהייתי רוצה להציג היום היא, עד כמה אפשר גם לנו לראות בתנ”ך דבר ה'.

אנסה לתת תשובת־מה, שאמנם רבו בה הלקויים, מתוך עיון בדברי המוסר של נביאי ישראל. הבעיה שלפנינו היא בעיה מעשית חשובה מאד. למה ומדוע מקריבים מיליונים בני־אדם את חייהם על נצח המוסר הזה, מוסר המשפט והחסד? העובדה שהם מוכנים לקום כארי להגנת המוסר הזה, כמעט ללא היסוס ופקפוק, מראה מה עמוק חרותה מוסריות זו בעצם הוויתם. ואכן, מוסריות זו נלחמת על רוח־חייה על פני שדות הקרב, ואף בלבותיהם של מיליונים גרמנים ושל כל אלה הנתונים להשפעת ה־.Herrenmoral

ניטשה הביא את ה־ Herrenmoralשלו בנגוד למוסריות של היהדות והנצרות שהיא לפי דבריו.Sklavenmoral מוסריות־עבדים שפלה זו מקורה בגזע היהודים־ העבדים והיא כוללת את “האמונה ברחמים, הושטת־יד, מסירות לב, סבלנות, ענוה, ידידות ורעות”. ואילו ה־ Herrenmoralלעומתה נובעת מתוך “רגש של שפע, כוח העובד על גדותיו, השמחה של מתיחות גבוהה, הרגשת הבעלות על אוצרות המשתפכים בנדיבות הלב, לא מתוך חסד ורחמים אלא מתוך האימפולס שהוא התולדה של כל השפע הזה”². Herrenmoralזו, המוסריות של החיה הארית הבלונדית, של האדם העליון כביכול, היות והיא הניגוד המוחלט למוסריות של היהדות והנצרות, לא תוכל להסתפק בפחות מעקירת המוסר של הנביאים והשמדת העמים, ולראש עם ישראל, הדבקים במוסר זה יותר מאשר בחיים עצמם.

מה היה אומר ניטשה ברוך־הכשרון לפיתוח היסודי שפיתח את ה־ Herrenmoral שלו האדם העליון היטלר? הרי ברנש זה מראה לעולם מה איומה באמת החיה הטורפת בתוך האדם, וכי חיה מודרנית זו נוראה לאין־ערוך מזו שלמדנו לדעת מתוך הספרות וההיסטוריה. החיה המודרנית היא מדעית, יעילה, והמנגנון של כל המדעים עומד לרשות פעולותיה.

עיטורים מכוערים אלה של Wissenschaft מעטרים את כל המבנה של הלך־מחשבה זה. בספר־יובל שהוצא בשנת 1941 לכבודו של א' הימלר דוקא, אומר Gauleiter אחד, היועץ המשפטי של ה־Gestapo:

“השמדת עמים והעברתם אינה סותרת, לפי נסיונות ההיסטוריה, את חוקות החיים, אם מוציאים את ההשמדה לפועל באופן יסודי וטוטאליטארי”³.

הנה לפנינו הכללה מופשטת שנקראת חוקות החיים כאישור ותוקף עליון המצדיקים השמדת עמים שלמים, אם אך עמים זרים הם ואם מעשה ההשמדה נעשה באופן יסודי, טוטאליטארי.

כל אחד מאתנו יודע שיש בתוכו מן החיה הטורפת. עצם המוסריות היא ההאבקות התדירה משך כל שנות־חיינו להכניע את החיה שבתוכנו ולהתהלך באור עליון וצח יותר. אך עתה, בימינו אנו, התחלנו להכיר מה עמוקות תהומות־המחשכים שבחית־האדם – הלא הן האכזריות עד היסוד, העדר כל חמלה, הרדיפות־על־נפש שעצם השעה הזאת עדה להן. הרע – כל מה שלמדנו עליו עד היום אינו אומר ולא כלום – הרע הוא כה ממשי, כה מוחשי ומלאה כל הארץ אימתו בכל עת ובכל שעה; הרע – מה איומים כוחו ותרועות־הנצחון שלו! בימים אלה קראתי ספר מצוין ע"ד האמונה של בעל־מוסר. ואך בקריאה בו מתעוררת המחשבה, שכאילו הרע יותר ממה שהוא רע בפועל ממש – כוח פחות או יותר סוביריני העושה את מלאכת השטן באנשים חיים – הוא משמש בעיקרו נושא לפלפול פילוסופי או תיאולוגי. כוח עצום זה אי־אפשר לך לעבור ולפסוח עליו על־ידי קריאתך אותו “פרינציפ”. הנוסחה “יצר טוב ויצר רע” ידועה היטב, אלא שבהיותה כתובה על גבי הניר הקר, הרי ויכוח זה נראה לנו כדבר שלא מעלמא הדין. היצרים האכזריים האלה שבאדם, שבתוכנו, סוחפים אותנו ומתגברים עלינו, מנצחים ומשפילים עמים. מחריד עצם ההיקף של הרע, מספר ההרוגים והמעונים; ונראה שריח הדם מגרה את תאבון החיה ליתר דם, והשיטות המדעיות של הרדיפות־על־נפש מעוררות את התאוה למכשירי־עינוי יותר ויותר זידוניים. ספר גדול על תולדות הרדיפות היה מכיל חלק גדול מדי על היהודים. אך גם בתולדות הרדיפות רבות־ההיקף אין למצוא דבר הדומה בהיקפו או בשחיתותו לרדיפות של השעה הזאת בשמה ובחסותה של Herrenmoral מדעית זו.

ברם, אפילו הגרמנים אינם אוזרים כוח להוציא לפועל פעלים ענקיים כאלה בלי סנקציה עליונה. רק מתוך אמונתם כי פעלים אלה הם באיזה אופן שהוא צו ממעל לשם תכלית יותר עליונה, יכלו הגרמנים המודרניים לאמץ כח זידוני כזה. הגרמנים המודרניים לוחמים את “מלחמת הקודש” שלהם כשהם מקודשים ע"י קדושת ה־ Herrenmoral, מורשת אלי אבותיהם שעודם מתהלכים ביערות הטויטוניים החשוכים.

אלים אלה או דומים לאלה, המולך ואחרים, נגדם התקוממו נביאי ישראל; ובחירת האל עומדת לפני בני־אדם כיום כמו אז לפני הנביאים. “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”. מובנה של הבחירה החפשית אצל הנביאים הוא, כי בן־אדם, או עם וחברת עמים, לא רק שיכולים אלא שמוכרחים לבחור, ולא רק בפעולה זו או אחרת עליהם לבחור אלא גם באל זה או אחר. במלים אחרות, תורת המוסר של הנביאים יש לה תוקף ואישור דתי. לפיהם המוסר שלך תלוי באלהיך, והמוסר שלהם, של הנביאים, נובע מטיבו ועצמותו של אלהי ישראל. “דרשו את ה' וחיו” נאמר ע"י אותו הנביא שאמר “ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”.

אך מאין מקבלים הנביאים עצמם את הסמכות לדבר בשם אלהיהם? איך ידעו שמשוחים הם להיות מבשריו ונושאי־דברו?

על זאת מספר כל נביא על פי דרכו הוא, והשאלה היא אם נוכל אנחנו לקבל את דבריהם. הנביא טוען שהוא מקבל את דברו ממעל דרך חושיו האישיים. כשאומר ישעיהו “רוח אדוני אלהים עלי, יען משח ה' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבש לנשברי לב, לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח־קוח”, הוא מתכוון בפועל ממש שהיד נגעה על פיו, ושהוא נשלח לבשר תורה זו. בשבילו הרי זה צו מחלט משמים.

ואמנם כן, למה לדרוש משפט ודרור לענוים ולאביונים, לנדרסים ולשבויים? אפשר שהצדק עם ה־Herrenmoral? כוח, תוקפנות, שפע, האדם העליון, הגזע השליט – אם מגשימים את אלה ביסודיות מספקת, שמא תספיק ה־ Herrenmoralליצור חברה יותר יפה שבה כל אחד יהיה טוב־מראה, חזק, ראוי להיות שליט? ולמה תדאג לחלשים ותגזול מזמנך למען נשברי־לב? הם משעממים ומפריעים לקצב המודרני, הדורש מבני־אדם להיות מוצקים ויציבים כפלדה, ולמה איפוא לא ייזרקו לגל־האשפה? למה לתת חופש לשבויים ולהאיר את דרכם של המתהלכים בחושך? יהיו־נא יותר פקחים שלא לעמוד בדרכם של התקיפים בהאחזם בסבך של המכונה החברתית. למה לתת למוסר העברי הזה לחדור כה עמוק בנפשך שאתה נכון בשעת הצורך לשלם בעדו בחייך? למה נעמול ליצור מדינה על יסודות הצדק של הנביאים ויחד עם זה לרככו על־ידי החסד של הנביאים? משום מה להתיחס ברצינות לדברי הנביאים “הלא אב אחד לכלנו”, ולשאוף למשפחה אוניברסלית של העמים? הנקל הוא לפעול ברוח זו של אחוה אנושית כשהחיה הלאומנית שואגת וזועפת?

ידוע שיש תיאוריות שונות על שורש המוסר. בכל אנציקלופדיה תמצא רשימה, ואין בדעתי, כפי שאין בכחי, לדון ולהכריע. בדעתי רק לומר אילו מלים בדבר שתים או שלוש מן התיאוריות האלה.

אומרים כי תורת־המוסר של הנביאים אפשר ללמדה מתורת־ההגיון וכי אפשר לגלות מוסר זה על ידי ניתוח מיטאפיסי. מובן, יש צורך חיוני להוכיח את המעלות של תורת המוסר שלנו לפי השכל הישר. ואולם תומאס הובס פיתח את ה“לויתן” הגדול שלו לפי שיטתו הצלולה וההגיונית, ובא לידי המסקנה שאין בחיים דבר־מה שלמענו אתה מוכרח להקריב את חייך. והמוסריות הניאו־גרמנית מסוגלת אף היא להסברה הגיונית ולביסוס פילוסופי. הווה בטוח, הפרופיסור באוניברסיטה הגרמנית כבר דואג לכך.

ואומרים, שקובעים את חוקי המוסר לפי התועלת החברתית. אין ספק, כמעט שאין לך מוסריות שאינה שואפת להחזקת החברה ולתיקונה. ואולם מבחן כל מוסריות הוא, איך היא פועלת בזמן משבר, ונביאי ישראל העדיפו שתפול המדינה, ובלבד שהעניים והדלים לא ייעשקו. “מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו?”. הם היו נתונים בתוך תוכם של המשברים המדיניים והמוסריים של זמנם. הם האמינו שההיסטוריה – פירור קטנטן זה של הזמן הבלתי־פוסק – ערך עליון לה בשל התפקיד שהיא מטילה על האדם וביחוד על ישראל להכניס לתוך תולדות האדם דבר־מה מן הנצח. ואף־על־פי־כן ניבאו על מפלת עמם האהוב להם מנפשם, והעידו שמים וארץ ושינוי מעשי בראשית לרעתם. “הוי המתאווים את יום ה‘, למה זה לכם יום ה’, הוא חושך ולא אור”.

ועוד, אין די לומר, כפי שפסיכולוגים אחדים אומרים, שהגאון המוסרי שווה ליתר הטיפוסים של הגאונות – נגינה, שירה, אמנות. אכן גם הגאון בשטחים אלה בא במגע עם איזו עצמות, איזו מהות או חיים יותר נעלים ועל־ידי זה הוא מביא גם אותך במגע אתם. אלא שבשאר הטיפוסים האלה של הגאונות אין דרישה מוחלטת לפעולות נוספות מצדך; ואילו הגאון המוסרי אינו מסתפק בהבאה לידי גילוי מה שהוא רואה ושומע. כאן לא המלה, לא התבנית, לא הסמל הוא העיקר, אלא הפעולה הנוספת המצווה עליך.

בכל פעולה שכלית, בכל הסברה הגיונית מגיעים לנקודה ששם מניחים הנחות על־סמך איזו אמונה שהיא; ואף בכל מעשה־יצירה אתה מגיע לאותה נקודה, שבה אתה נתבע למעשה־אמונה. כן, נראה לי, אנו מגיעים גם בשטח המוסרי לאותה נקודה, שממנה מוכרחים אנו לעשות את ה־,salto mortale קפיצה זו לתוך אמונה דתית. כשאני לעצמי, משוכנע אני מדבריהם של נביאי ישראל, שלא בבשר־ודם בלבד יימצא הצידוק למוסר שלהם, למוסריות שלנו; ואני משוכנע כי יש להאמין שביצירת המוסר הזה זכו להתקרב קרבה ממשית ליש העליון, לאלהי ישראל.

לנו, ילודי־אשה רגילים, לנו אין הסגולות והזכויות הללו. הדבר ממקור עליון אינו מגיע אלינו; ועל אף הפעלתם של כל כשרונותינו אנו עומדים כלפי קיר אטום חרשים ועוורים ונעדרי־תבונה מול פני הסבל והרשע.

אך הנה לפנינו בתנ"ך שורה נפלאה זו של גאונים מוסריים – ולא רק מחוקק יחידי – אשר יצרו את החוקים המוסריים שלנו והטביעו עליהם את חותם אישיותם. הם נתנו לתורת־המוסר את בטויה רב־הסמכות והכל־יכול. הם הם מקור־המקורות, שורש־השרשים, ראש־הראשים של האופי המוסרי שלנו וגם של שאיפותינו המוסריות כלפי האנושות כולה. ואם אנו מנסים לחיות את חייהם המוסריים של מורינו ורבותינו אלה, אין לראות בזה את קבלת מרותם של חוקים מוסמכים, אלא, להיפך, בחיים מוסריים אלה אנו מחפשים בעקבות הנביאים את היש העמוק והעליון ביותר, ותהא הקירבה בשבילנו מעורפלת ומלאה חידות. אכן, אם אנו מנסים בכל לבנו ומאדנו לפעול לפי תורת נביאינו בתנאים הקשים שבעולם רב־חתחתים זה, והקול שבפנים, קולם, מצווה עלינו להתנגד אף לידידינו ולהתייצב בפני כוח השלטון וקללות החברה; ואם נזכה להעיד עדות של אמת על האידיאלים של אחוה אנושית ולפעול ברחמים ולרתוח לכל מעשה אי־צדק – זוהי דעת אלהים שעליה דברו הנביאים. זוהי העבודה לאדון־הכל על ידי עבדו אשר אינו כורע ברך בפני שום בן־תמותה. זוהי החוויה המוסרית והרוחנית הגדולה ביותר בחיינו אשר מקרבת אותנו אל היש הנצחי, עד כמה שאנו מסוגים לכך בכלל.

ברצוני אך להוסיף אילו הערות על המסורת החיה שבאמצעותה עבר אלינו מוסר זה מדור דור. המסורת עצמה נפלאה היא כמעט באותה מדה כיצירת המוסר גופו. תשעים ושלש הבנות הללו בפולין – מקצתן מורות והאחרות שהתכוננו לתפקיד של מורות – שבחרו בטהרת המות על החיים בבית־קלון לחיילים גרמניים, קידשו את השם אך תמול כאותם רבבות הקדושים בתולדות עמנו. מסורת זו חיונית היא, מרתתת ופועלת בכל רמה של חינוך. תורת־המוסר של הנביאים היא היא שארית הפליטה שניצלה בדרך המסורת משיני הדורות, והמסורת מצדה היא שהיתה לכוח העז שסייע להצלת שארית העם. אנחנו נפדינו מעבדות מצרים, אנחנו העם קשה־העורף, ישראל משובה נצחת, שהנביאים יסרוהו ואף נחמוהו. אנחנו, הדור הנוכחי, הננו רק טבעת בתוך שרשרת־הנצח, ואחרינו יבואו דורות על דורות.

מסורת חיה זו היא קדומה מסיני: “ואברהם… כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט”. המסורת היתה לא רק צינור שדרכו נודעה התורה, אלא שימשה בית־יוצר לצרכים חדשים לבקרים.

אף בימי התנ"ך היתה המסורת פעילה ויוצרת. היא הרימה על נס את דוד נעים זמירות התהלים, בעל התשובה, מעל דוד שופך הדמים. החלק הראשון של ישעיה והחלק השני יש ביניהם מרחק של מאתים שנה לפחות. ואולם הדופק האמיתי של המסורת חיברם לספר ישעיה אחיד. “למודי ה'” – התלמידים האחרונים – הרגישו את עצמם חדורים המסורת האמתית של הנביא, וכך אמנם היו. אותה מסורת איפשרה למוסריות הנבואית לוותר מזמן לזמן על כמה ארחות־חיים ולשנותם, וגם לקלוט לתוך המוסר הזה את הגדלות המוסרית של כמה מנביאי הגויים, ובו בזמן נשארה המסורת נאמנה לעיקרה. רבבות “למודי ה'” משך הדורות פירשו, אהבו, תיקנו מחדש מסורת זו, והיא נשארה תמיד פתוחה לכל אדם בישראל: “הוי כל צמא לכו למים, לכו שברו בלא כסף בלא מחיר”. ממים חיים אלה אנו שואבים עד היום הזה.

במובן זה, איפוא, נסיתי לתת תשובת־מה על השאלה, עד כמה אפשר גם לנו לראות בתנ"ך את דבר ה'.

ארץ־הקודש וכתבי־הקודש מהווים יחידה בלתי נפרדת. בחסדי עליון ציון נשארה לפליטה לפליטי הגויים, ועל אף שה“שאר מעט מזער לא כביר”, היתה הארץ הזאת מחדש למרכז של יראת־השם ולימוד־תורה; ובה בשעה נעשים בארץ זו נסיונות, המושפעים מהאידיאלים של חברה שיסודה צדק. השמרנות של יראת־השם ולימוד־תורה, והקיצוניות החברתית אינן מתנגדות זו לזו אלא משלימות זו את זו, ושתיהן נובעות מן המסורת של מוסר הנביאים. אחד מתפקידינו הוא למצוא את הגשר ביניהן. שתיהן ביחד מסמלות את תורת־המוסר ואת התעודה האנושית שנחקקה מבראשית במגילת הנביאים.

הרי משא נביאי ישראל לישראל בלתי נפרד הוא ממשאם לאנושות. “נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ”. זהו העבד האמיתי, העבד הנבזה של ה־Sklavenmoral. ישראל אי־אפשר לו לחיות ולחשוב אך ורק על ישראל, על אף המצאו בכור הענויים, ועל אף זאת שכמעט אין עוד בכוחנו להרים את ראשנו מפני רוב היגיעה והקלון.

והר ציון זה אוינו למושב לנו – נביאינו חוזים בחזונם את יעודו הנעלה ביותר: “ובלע בהר הזה המסכה הנסוכה על כל הגויים, בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ”.

---

״כי עליך הרגנו כל היום״

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

(תהלים מ״ד, כ״ג)

לפני ארבעה חדשים נמסר לי בקושטא מיסמך ועל קריאה באזניכם מתוך מיסמך כה איום אני מבקש סליחתכם.

״המספר הסדורי של האנשים, חרוט בכתובת קעקע, 38000—38600: שש מאות יהודים שקבלו אזרחות צרפתית. יהודים אלה הגיעו יחד עם בני משפחותיהם (יחד כ־1600 נפשות). מביניהם כ־400 גברים ו־200 נשים, מסומנים במספרים כדלעיל, באו למחנה בדרך הידועה; יתר 1000 היהודים הצרפתיים, נשים זקנים וילדים, הובלו פשוט במסילה צדדית אל יער הלבנה, ושם חונקו בגזים ונשרפו.

״למן הרגע הזה נהגו בצורה דומה בכל המשלוחים של יהודים. כ-10% מהגברים וכ־5% מהנשים כוונו אל המחנה, את היתר חנקו תיכף בגזים ושרפום.

״החניקה בגזים והשרפה בוצעו ע״י ה-Sonderkommando שעבד בשתי משמרות יומם ולילה. בתקופה זו חנקו בגזים ושרפו יהודים למאות אלפים. אנשי ה-Sonderkommando גרו במבודד. לא באנו אתם במגע גם בגלל ריח הפגרים שנדף מהם. תמיד היו מזוהמים, פרועים ופראים.

״בפברואר 1943 נפתחה המשרפה ותאי הגזים החדשים. ברגע זה פועלות ארבע משרפות בבירקנאו. המשרפות מורכבות משלשה חלקים: א) כבשן, ב) ״אולמי רחצה״, ג) תאי־גזים.

״מאמצע המשרפה עולה מעשנה גבוהה, אשר מסביב לה בנויים 9 כבשנות ולכל אחד מהם 4 פתחים. כל פתח יכול להכיל 3 גויות רגילות, אשר שרפתן נמשכת כשעה וחצי. כוח הקבול היומי של הכבשנות הוא כ־2000 גויות. בסמוך להם נמצא אולם־הכנה גדול בנוי בצורה כזאת שיעשה רושם של בית־מרחץ. האולם מכיל 2000 איש ואומרים כי מתחת לו נמצאים אולמי המתנה אחרים הדומים בגודלם. מכאן מובילות דלת ומדרגות אחדות לתא-הגזים הארוך והצר, אשר קרקעו נמוך במקצת מקרקע האולם. בקיר תא־הגזים הותקנו כעין מקלחות מזויפות המקנות לתא מראה של אולם רחצה ענקי. בגג השטוח של התא יש צוהר הסגור באופן הרמטי ע״י שלשה שסתומים. מסילת פסים מובילה מתא הגזים דרך האולם אל הכבשנות. את הקרבנות מובילים אל האולם ושם נאמר להם כי הם עומדים להתרחץ. הם מתפשטים שם ובכדי לחזק אותם באמונתם נותנים להם מגבות וסבון. אחרי כך הם נדחפים אל תא הגזים. אחרי שנסגרו הדלתות, מפזרים אנשי ס. ס. מין אבקה אל התא דרך השסתומים הפתוחים. על הפחים כתוב: Schädlingsbekampfun Zyklon zur (ציקלון להשמדת מזיקים) והם נושאים עליהם את סימנו של בית־חרושת בהמבורג. נראה שהאבקה היא תרכובת של ציאן המתאדה במדת חום מסוימת. כעבור שלש דקות מתים כולם״.

א.

בכל ימי תולדות האדם לא היו דברים כאלה לא בהיקפם ולא בצורתם. גם כיום כשנערמות ההוכחות לכך לא תאמינו כי יסופר. מארגנים באופן מדעי את הציד אחרי רבבות בני־אדם שנבראו בצלם, ומובילים אותם לשערי הטומאה הללו כדי להשמידם באופן מדעי. מומחה לכימיה באוניברסיטה העברית, כשקרא תיאור זה אמר: ״כאילו היה כתוב בשביל ספר־לימוד מדעי, באופן אוביקטיבי, בקרירות גמורה״.

כולנו מרגישים זה מכבר את הטרגדיה שמשתמשים באופן כזה במדע, שהוא התוצאה של ההתאמצויות והקרבנות של אלף אלפי אנשים גבורי־הרוח. לכך הביא את העולם האדם המודרני, וזהו הפרוגרס, כביכול, לעומת תקופות ברבריות אחרות. איזה ריח נבלה, איזה סרחון גופות שרופות עולה ממחנות אלה וממלא את חלל כל העולם כולו, באותו העולם שבו יש גם כל כך הרבה יופי, אור, אהבה ועליזות? והנברא בצלם הוא החיה הרעה והאכזרית ביותר בין כל החיות הטורפות, בה בשעה שאתה מוצא גם בני־אדם החסרים מעט מאלהים.

הייתכן שמעללים כאלה יקרו תחת שמי ה׳? לא אוכל להתחמק מלעורר שאלה זו, על אף חוסר תשובה מתאימה בפי. השאלה מדריכה את מנוחתם של מיליונים. העולם עומד כיום בפני הרבה בעיות גורליות, אך בעיה זו היא הגורלית ביותר. היש אלהים חיים, שטעם ומובן לו בכל המעשים האלה? היש מחשבה תחילה ותכלית? או ששורר בחיים ובעולם כח עוור בלתי־מוסרי, או איזה deus absconditus אשר ברא את העולם ועכשיו אינו לוקח חלק בגורלו, או שהוא ישן או שהוא צוחק על ייסורי יצוריו עלי אדמות? כשאני משתדל לברוח מהעמדת בעיה נוראה זו איני מצליח. ״והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאתי כלכל ולא אוכל״.

ב.

שאלה זו שואלים בכל אומה ובכל תקופה של תולדות האדם, ונותנים תשובות שונות, גם בישראל. זו של בראשית אחרת מזו של איוב, ואינה דומה תשובת איוב לתשובת קהלת. הצדוקים שללו את רעיון ההשגחה האלהית ואילו האסיים — את הרעיון של הבחירה החפשית בידי האדם; ובין חכמי התלמוד היתה שאיפה לחייב את שני הקצוות — גם ההשגחה וגם הברירה בידי האדם לפעול כרצונו, אם טוב ואם רע. וכך נתנו פתרונות הפילוסופים, ואף אנשי־הקבלה, וכך ניתנים הפתרונות עד היום הזה.

לא זכיתי להימנות על אלה שמצאו לעצמם את פשר החידה. אבל יש גישה לבעיה שעליה אני רוצה לדבר.

גישה זו היא — חושבני שמותר לקרוא לה כך — דתית.

ג.

אף לגישה זו יש הנחות מטפיסיות, כמו לכל השקפה כללית. אך היא דתית, ולא פילוסופית. היא מביאה בחשבון גם את ההנחות והתוצאות של המדע, אבל אינה מדעית, אלא דתית.

ד.

אין ביכלתי לדון על כל המון התשובות הפילוסופיות והנחותיהן המטפיסיות. אסתפק בקביעת שתים שלוש מההנחות המשמשות יסוד לגישה דתית זו.

העיקר שביניהן הוא שהעולם המוחשי איננו מהווה או ממצה את כל המציאות, אלא שיש שטחים במציאות שאינם נראים לעין ואף־על־פי־כן הם ריאליים מאד. יש ערכים שכליים, אסתיטיים, מוסריים, דתיים, שהם התוצאה מכוחות אשר עולים על החושים גרידא. הכוחות האלה מהווים חלק של המשטר הרוחני, ובתוך משטר רוחני זה יש הרבה אפשרויות, אלטרנטיבות וסתירות, ועל האדם להכריע ביניהן.

את בעיתנו זו, המציאות הריאלית של כל הרעה והרשעה הזו — מלכות־שטן זו — משתדלת הפילוסופיה להכריע על־ידי השכל, על ידי שיטות ספקולטיביות. ואילו הגישה הדתית טוענת שההכרעה על מציאות הרשע והרע בעולמו של הקב״ה דורשת לא רק את כוחותיך השכליים, אלא את כל היותך, כל ישותך כולה, וההכרעה שלך לכאן או לכאן, היא האימנציה השלמה מתוך כל המקורות והשרשים והתהומות שבנפש האדם. ההכרעה בשאלת הרשע והרע היא כעין הכרעה הירואית, וכמו בכל מעשה־גבורה עליך לבחור ולהחליט בכל נפשך, בכל מאודך, ולא רק ע״י השכל בלבד.

גישתנו אינה פילוסופית גם בזה שהיא לא תוכל להסתפק בניסוחים ובפורמולות בלבד, ויהיו הנשגבים ביותר. בתולדות הפילוסופיה רואים לא רק ששיטה פילוסופית מפנה את מקומה לשיטה אחרת, אלא שבאה מעין התאבנות אחרי שסוף סוף מגיעים לשיא השאיפה הפילוסופית ז״א אל הניסוח הספקולטיבי. הניסוח הוא המטרה וראש הפסגה, והניסוח באפיו להטותך מן הריאליות. אחרי עמל רב אתה מספיק להשיג את הניסוח המבוקש. זהו אמנם ערך פוזיטיבי חשוב מאד. אלא שהניסוח הפילוסופי מעמיד אותך בפני הנסיון לעבור לסדר־היום ולראות את העינויים ואת המענים לא כמשהו ממשי, קיים ונוכח היום וגם מחר, אלא כעין אבסטרקציה.

הלא ידוע שבתולדות הספקולציה הפילוסופית חושבים את הרע לפעמים לא לדבר ריאלי, פוזיטיבי, אלא שלילי, ז״א כפי שאין אור בלי צל, כך לא ייתכן טוב בלי רע. האם באמת הטוב בכדי שיראו אותו, זקוק לשריפת מיליונים חפים מפשע?

אומרים גם כן, שבסבל תיטהר נפשו של האדם, ומתוך החטא והיסורים מתעלה האישיות. הייתכן שהאדם זקוק לכל הנבלות הללו בכדי לטהר את נפשו, בכדי להכניס משמעת לתוך אופיו? להיפך, עצם המחשבה על האפשרות של מעללים כאלה, הממדים האיומים והאופן השפל של ההגשמה, עלולים לא לרומם אותנו לשטח גבוה יותר של חיים, אלא להשפיל אותנו. אם גם תוכל למצוא נימוקים רציונליים ליסורים שלך, של היחיד, מהו הביסוס הרציונלי לעינוייהם הגופניים והנפשיים של אלפי אלה? ההתרוממו נפשותיהם כשהובילום למקום ההרג, כשהכניסום לתוך אולמי הגזים? ר׳ עקיבא האריך ב״אחד״ באותה שעה איומה, אך כמה רבי עקיבא יש בעולם? הלא גם מתוך פיהם של מלאכי־השרת פרצה הצעקה: זו תורה וזה שכרה?

אומרים עוד, שאילו עלה בידך להגיע עד העליון, המוחלט, עד ה- ens absolutissi et perfectissimum, היית מבין שהרע הוא רק נראה כרע, ובשביל המוחלט אין מקום להבדל שבני־תמותה עושים בין הטוב והרע. אבל מי הגבר שיוכל לעלות עד המוחלט? ובינתים מטשטשת נוסחה זו את הגבולות שבין הטוב והרע.

והסטואיקונים מה אמרו? העולם הוא שלם וכולו שכל. והרע אין לו מקום בו, אלא יש להתגבר עליו כאילו איננו בנמצא.

יש גם כאלה שעומדים על כך שהעולם הזה הוא הטוב ביותר בין כל העולמות האפשריים. ההנמקה היא, שאי אפשר לדעת מה תהיינה התוצאות של השינוי הקטן ביותר ברקמת מבנה העולם. ולכן אנו נשארים עם ניסוח אבסטרקטי זה ואין מה לעשות בכדי לשנות את העולם הבלתי־משתנה הזה.

מובן, ההיכל המפואר שהשכל האנושי בנה משך הדורות נתן מקלט ועידוד להרבה מגדולי־הרוח של האנושות. אבל שם, בתוך ההיכל, אפשר יותר מדי לשכון בשלות־נפש, ולא לדעת ולא להרגיש שיש חיים ריאליים והרשעה הריאלית בתוכם, והרע אינו למראית־עין בלבד.

התאמצות זו ע״י הכוחות השכליים לדעת משהו על הרעה והרשעה מהווה חלק חשוב מאד של האישיות, של ישות האדם; אלא השכל הוא רק חלק, והגישה הדתית דורשת את הצטרפותם של כל כוחות האדם ליחידה אחת — לנקודה בוערת אחת ומרוכזת.

ה.

גישה דתית זו אינה גם מדעית, אם אנו מקבלים את הגדרת השיטה המדעית מאחד הביולוגים המפורסמים של ימינו, האומר: ״השיטה המדעית מסרבת להציג שאלות שאי־אפשר לענות עליהן״², ז״א שאיש המדע לא שהוא אינו יודע לשאול, אלא הוא בבחינת מי שאינו רשאי לשאול ומכל שכן לתת תשובה.

הוא מכחיש למפרע את האפשרות לתת תשובה על טעם הרע והרשע שבעולם, ולכן אין טעם להציג את השאלה. זוהי אגנוסטיות שלילית קיצונית. אין זה אמנם אתיאיסם. זה האחרון יודע בבטחה גמורה שאין אלהים בשמים ובארץ, ושאפשר להוכיח זאת; ואילו איש המדע הוא יותר צנוע ואומר שאינו יכול לבוא לידי הכרעה, משום שהחומר שבידיו אינו שלם. לעולם לא יהיה שלם.

זו תפארתו של המדע שהוא יכול לתת עדות אוביקטיבית ובטוחה על כל מיני עובדות ותופעות. אך הכרעות מוסריות ודתיות, האפשר שהן תחכינה לאיסוף כל החומר העובדתי? כשאיש המדע עומד על האמת המדעית שלו, שום ארגומנטציה סקפטית לא תוכל לזעזע אותו. אלא כשהוא מסרב מתוך חוסר החומר המושלם להעמיד שאלות או לתפוס עמדה כלפי בעיות מוסריות או דתיות, הוא מכריע בעצם נגד האפשרות של הכרעה בכוון החיובי.

הגישה הדתית אומרת שאי אפשר להישאר נייטרלי, בלתי-מפלגתי לגבי בעיות יסודיות אלה. החיים דורשים הכרעות בלי הפסק, או לנו או לצרנו. האם בתוך השואה והתועבות של ימינו אסור לעבור את הגבולות שהשיטה המדעית מצגת לפני האדם? יש במציאות יותר מאשר החומר המוחשי, יש גם רוח, יש האישיות המוסרית, יש הרצון. יש משטר מבוסס על ערכים מוסריים ודתיים, ולשם יצירת הערכים האלה האדם זקוק לכל כוחותיו — גם שכל, גם שיטה מדעית, וגם הכוח המוסרי המעיז להכריע הן או לאו על דברים כה ריאליים כמו הרע והרשע שבעולם.

ו.

יש גם גישות דתיות המכחישות את הריאליות והפעילות של הרעה והרשע, וגם הן מבוססות על פורמוּלות. פורמוּלות אלה מכילות דברי־אמת עליונים וקדושים, אלא שעלולות גם הן להרגיע את המצפון לגבי הרע והרשע.

גישתנו הדתית לא תוכל להסתפק בפורמולות, אפילו אם הן לקוחות מכתבי־הקודש. נקח את המלים הנעלות של ישעיה:

כי לא מחשבותי מחשבותיכם

ולא דרכיכם דרכי.

אמנם כן. תהום רובצת בין היוצר ויצוריו, תהום איומה ואין-סופית, ועצם הבעיה הדתית היא להתלבט בלי קץ בשאלה, אם יש אפשרות לגשור גשר מעל תהום זו, ואם יש בכוחו של בשר־ודם להעמיד רגל על הגשר ההוא. אם חושבים היום הן, מחר מתעוררים ספקות; היום רואים בבהירות־מה, ומחר — ענן וערפל וצלמות, והקרב הנפשי הולך ומתחדש יום יום ולילה לילה.

אכן, תוכל לצטט בנקל את המלים העמוקות של ישעיה כפורמולה וע"י כך להרגיע את מצפונך לגבי הטרגדיה של החיים. אין פלא שיש מימרה מפורסמת ופועלת בדבר הדת כאופיום לאדם.

או נקח את הנוסחא ״בעוונותינו הרבים״. אדם־הראשון חטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. עם ישראל הוא עם חוטא ועושה און, והפרט והכלל צריך שיהיו נכונים לקבל את ענשם. אבל מי יכול לחשוב במצפון נקי שהשמדת מיליונים של בנים ובנות מעם ישראל הוא עונש על עוונותיהם? האם מדת העונש הזה היא כנגד מדת העוונות של אלה? היש כאן פרופורציה? הלב מתכווץ ומתקומם נגד רעיון כזה. ענשם של הרוצחים נקווה שבוא יבוא, אם כי אין במציאות עונש ההולם את המעשים המתועבים האלו. ובעצם ענין העונש אינו כאן העיקר. מה שמזעזע אותנו היא העובדה שיש דברים כאלה בעולמו של הקב״ה, ויש אנשים שגם הם נבראו בצלם ולהם יכולת לעשות כל זאת לזולתם, ותכופות גם בהנאה יתירה.

היהדות עמדה תמיד על כך שה׳ יצר גם את הרע. עושה שלום ובורא רע. חכמינו לא פסקו מלחפש את הדרך להשלים בין האל הטוב ובין הרע שבעולם. בדחותה את הדואליסם, היתה הבעיה ביהדות קשה ורצינית יותר. ואולם כשמצטטים את המשפטים הגדולים האלה בשקט ובלי קוצר־רוח, אתה מבין שיש גישה שהיא אמנם דתית, אלא אין לך חלק בה. זוהי הגישה הדתית של Quietism, הדתיות המבטיחה לך שלוה נפשית, המצווה עליך כעין הודאה פסיבית לגבי כל המתרחש מסביבך. בין מזמורי התהלים יש יצירות עליונות ביותר שעלו מתוך רוח זו. אלא קשה לא להתקומם כשנתקלים בעמדה זו בימים טרופים אלה.

ז.

לגישה הדתית הבלתי־שלווה ולפסימיות יש צד שווה ששתיהן רואות את הרע כמציאות ריאלית מאד, שהאדם רע מנעוריו; ושתיהן אינן נכונות לתת, לא לנוסחאות מקודשות ולא לחוסר הרצון, להסתיר את העובדה, שהרשעות הריאלית הזאת הולכת וגדלה. הפסימיות היא בעצם כעין טענה דתית. היא חדורת הרגש והדעה שלא הכל כשורה בעולם. בפיה כל השאלות והטענות של הגישה הדתית אשר קרובה לה. אלא הפסימיות אבדה כל תקוה, ומוֹתר האדם מן הבהמה אין. אין ביכלתה לאזור כוח, כל הכוחות, בכדי לעבור גבולות אלה שסוגרים ומסגירים את האדם. הפסימיסט נוצח ונכנע, ואילו גישתנו הדתית אינה נכונה להיכנע. ״התאזרו וחתו, התאזרו וחתו״. אפשר שלא יצא דבר בשל אי־כניעתנו, וכתוצאה של התאזרותנו נישבר לרסיסים. אלא עצם גישתנו הדתית היא בכך שלא נחדל מלהתאזר בכל כוחותינו אפילו אם ניחת לשברי שברים.

ח.

הלא איוב עמד בפני אותה השאלה.

איוב לא קבל תשובה על טענותיו. אמנם הוא הבריא ממחלתו, אבל לא זו התשובה. והמענה מן הסערה אינו מענה. הלא יודע איוב היטב שה׳ הוא כל יכול.

היחס אל הטבע בפרקים אלה אין דוגמתם בכל הספרות האנושית. אלא השאלה הראשונית הצורבת את השפתים היא: למה לא ירצה הכל־יכול לשים קץ לכל ההרג וההשמדות הללו? המעט סבלה האנושות דורות על דורות? עד מתי?

לא רק מן הסערה מדבר הכל־יכול, אלא אף מתוך הקול־דממה־דקה. לפני שבועות מספר ראיתי איך מתעורר פרח אחד של מלכת־הלילה משנתו הארוכה, ונושם ורועד ופותח את עליו לאט לאט, והנה הצבעים העדינים, והגוונים הרכים, ופרח שני קטן באמצע הדומה לפרח הגדול כמו תינוקת לאמה. אותו הכוח שבעולם שיש לו יכולת זו הוא הכל־יכול לחלוטין.

אלא התשובה המסתמכת על פלאי הטבע אינה תשובה לבעיתנו. אמנם השמים מספרים כבוד אל, ומי לא מתפרץ בברכי נפשי את ה׳ למראה ההוד וההדר שבשמים ובארץ, מעינים בנחלים בין הרים יהלכון, לשיר לו ולזמר לו כל עודך?

אבל השאלה שלנו היא אם אלהי הטבע הוא גם אל מוסרי, הדואג לחיי האדם. כי הטבע מתגלה ככוח אדיש כלפי האדם. הוא יכול ״להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו״. כשפניו מוסתרים כל הטבע אחוז בהלה ויש קטקליסמין של הטבע ההורסים עולמות באש וגפרית, מבולים המציפים את פני הארץ וסוחפים את האדם לתוך התהום.

ט.

ויש עוד צד חלש בענין איוב. איוב מתקומם נגד ה׳ בשל עינוייו הוא. הוא טוען שהוא צדיק ואינו ראוי לעונש המר שנענש בו. כשהוא מספר על התנהגותו משך חייו כלפי העניים, אתה רואה שבאמת תם וישר היה, וכמו רבים החושבים את עצמם לצדיקים היה מרוצה מן הסידור שבעולם. הלא היו לו בנים ובנות, ורכוש גדול. אבל גם בימים הללו שברכת ה׳ נחה עליו, הלא גם אז אפשר היה לדעת שיש אי־סדר בעולם, סבל וצער, ואכזריות ועינויי החפים מפשע. ואז הוא לא התקומם נגד בוראו, ולא קלל את יומו.

ערך הרבה יותר גדול היה להתקוממותו של איוב, אילו נבעה מתוך נפשו של איש בריא, איש שהפגע לא נגע בו. אנחנו, במקרה, לא הוכנסנו לתוך התנור, — האם משום כך לא תעמוד השאלה לנגד עינינו? השאלה היא לא אישית, של הפרט הסובל. השאלה עומדת בעינה דווקא בשביל אלה שאינם סובלים ביותר. יש ויש אנשים שמשך כל ימי חייהם לא ידעו יום אחד של רעב, לא יום אחד בלי עבודה, בלי אהבה ורעות; הם אך הושיטו ידם והאושר נפל לתוך כפם. בנערותם שמחו בבחרותם, וכשהם מזקינים יכולים הם, על אף מחלות ודאגות ואכזבות, לומר בפה מלא קטונתי מכל החסדים, ושיש מעין השגחה פרטית עליהם. הנה, לא הסבל והצער והכאב שלהם העיקר, אפילו לא המוות שלהם הוא הבעיה העיקרית בשבילם, אלא כל הקורות את הרבבות והמיליונים; והאפשרות כי יקרה כזאת תחת השמים. והם הם המתקוממים נגד ה׳ ומתוך עמקי הווייתם מתפרצת השאלה: האמנם יש טעם לכל התועבה הזאת?

י.

אם יש לענות בכלל, הרי רק ע״י ההצטרפות וההתעוררות של כל כוחות האדם כאחד. אנו הנחנו כיסוד ראשון שיש שטחים שונים של מציאות, וביניהם יש שאינם מזדהים עם העולם המוחשי או האבסטרקטי, אלא יש עוד עולמות רוחניים, אסתיטיים, מוסריים, דתיים; ובכדי לתפוס את אלה ולחדור לתוכם יש צורך באיחודם של כל הכוחות השונים של כל האדם כולו.

הוספנו שיש אפשרויות שונות בעולם, אלטרנטיבות נבדלות, ועלינו מוטל התפקיד לבחור ביניהם. יש אפשרות של מלכות שמים ויש אפשרות של ממשלת זדון ורשע, ואסור לנו להסתפק בנוסחאות גרידא, או לעמוד מן הצד, לתפוס עמדה נייטרלית, מדעית, כביכול. אנו מוכרחים להיות מפלגתיים. וכשאנו מכריעים סוף סוף לכאן או לכאן, כח־ההכרעה שלנו הוא כח מסובך מאד והוא מורכב מכל מה שקרה לנו כפרט וככלל. ברגע של ההכרעה זורם בתוכנו מהלך ההיסטוריה, וכל מה שלמדנו מגאוני הרוח, מנביאים וצדיקים, מפילו­סופים ואמנים. וכשאנו מחליטים את ההחלטה הגורלית ההיא כל כוחות הנפש מתאחדים כולם ביחד, בנקודה בוערת בבת אחת.

יא.

וביחוד כשאנו מסתכלים בהווייתנו וחווייתנו כעם ישראל, באיזו עקשנות בחרנו ואמרנו: הן! עם־קשה־עורף, שפנה את ערפו ועשה סטיות ענקיות מדרך־המלך ושתה את כוס התרעלה עד היסוד בה וסבל במדה ששום עם בכל ההיסטוריה האנושית לא סבל, אף־על־פי־כן התעקש ותוך כדי ויכוח ודיון ומרד נשאר נאמן עם עליון. באיזו גבורה הירואית בחרה המחשבה הישראלית היוצרת מבין כל האלטרנטיבות: בריאת העולם ע״י בורא שיוצר את הטוב ואת הרע; אדם הראשון ואחדות הגזע האנושי; אברהם אבינו סמל האמונה לאין־סוף; הגאולה מעבדות מצרים והיא סמל האפשרות לישועת האדם; ההתגלות על הר סיני — סימן שהאדם יכול לדעת את ה׳ ולהקשיב לקולו; משה רבנו והאפשרות של סידור צודק בחברה ובמדינה ובעולם; והנביאים, ומזמורי התהלים, ואיוב, וקהלת; התורה שבכתב והתורה שבעל־פה; הגלות והפדות, הגירושים השונים וההאבקות עם תרבויות שונות נחותות ורמות; הרעיון של ציון שממנה תצא תורה, והבית שיהיה בית-תפילה לכל העמים; והרעיון המשיחי; — והבחירה הראשונה והאחרונה שמכילה את כל יתר הבחירות: הבחירה החיה באלהים חיים.

יב.

אמרתי שאיני יודע מהו הטעם של כל המדבר האטום הסובב אותנו. אלא גישה דתית זו מביאה אותי להפנות את הפנים לכוון החיובי הזה ולא לכוון האחר. למה הדבר דומה? לשני אנשים העומדים על קו דק וכהה. הקו הזה הוא הפסימיות המשותפת לשניהם. אז האחד פונה כולו לצד הכוון השלילי, והנה הוא עומד ונשאר שם; והשני פונה כולו לצד הכוון החיובי, אל ה“הן” שהוא תשובה על השאלה אם יש טעם לכל זה.

כשזה האחרון מפנה את פניו אל הכוון החיובי הוא מתחיל ללכת בדרך ארוכה וקשה. ברצונו של זה להיות בין מבקשי הפנים שהם גם רודפי צדקה. אבל ה׳ מסתיר פניו ממנו. המסך בין אלהים חיים והאדם מבדיל ביניהם, ועל אף השתדלותו להתקרב ולגעת בקצה השולים, לא יוכל. לא יזכה להיראות פנים או להקשיב לקול או להבין טעמן של השמדות אלה; ובכל־זאת הוא לא יכול אלא לחפש, להיאבק, להתקומם. כל עודו לא ראוי שתהיה לו שלוה נפשית. אלא אם יזכה לחדש את כוחותיו הנפשיים יום יום ולהימנות בלי הפסק בין הדורשים והמתקוממים — זהו כתר־חייו וכל התפארת שאליה הוא נכסף.

מיחסים לר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב את המלים האלה:

״לא זה אני מבקש ממך רבונו של עולם שתגלה לי את רזי דרכיך לא הייתי יכול להכילם. איני חפץ לדעת מדוע אני סובל, אלא רק אם אני סובל למענך…״³

די היה אילו גם אנחנו יכולנו לבקש את זאת: לא מהו הטעם לכל הסבל של האדם, אלא אם יש טעם. אילו יכולנו לבקש את פניו בדרישה נפשית כה חיונית שהופכת לתפילת־דרך אחת ויחידה:

אך זאת פתח גם לנו, אלהים, אם למענך סובל האדם.

כשהיה נפרד…

מאת

יהודה ליב מאגנס

---

כשהיה נפרד...

מאת

יהודה ליב מאגנס

א.¹

אתם יוצאים מתוך כתלי האוניברסיטה בשעה שהעולם, כפי שאנו מכירים אותו, עומד לעינינו על עברי פי פחת. האויר מלא ריח המות והתעללות בגוף ובנפש. מסביבנו שומעים אנו את כל הסיסמאות הישנות־נושנות שלמענן תידרשו להקריב את חייכם. אל־נא תתנו לרמותכם! סיסמאות אלו כשהן לעצמן נשגבות הן, ואולם לעולם לא ישיגו אותן ולא יתגשמו על־ידי מלחמה. הטוב – אי־אפשר שיושג במלחמה. כשמובילים אתכם כשה לטבח, דעו לכם, בני הנוער, כי לא למען הטוב אתם נלחמים, אלא נגד הרע ביותר, נגד האלילות הזאת המרעילה את חיי העולם. לא תהיה זו מלחמת הצדק, אבל אולי מלחמת־ההכרח. ולמה לא מלחמת־הצדק? משום שחכמתו של האדם ורוחב־לבו רופפים, והתאווה לשפיכות־דמים ואהבת־הבצע חזקות ללא־שיעור. אולי היא תהיה מלחמה של הכרח, מפני שהעוול הזה המתבטא בשם היטלר הוא הרע העמוק לאין־ערוך מכל הרעות שבאימפריאליסמין ושבמיליטריסמין של הדימוקרטיות, ר"ל. עצמו את עיניכם, אטמו את אזניכם כשניגשים הכמרים והמולים והרבנים לשים את ידיהם על דגלי החיילים. מה לחיי האמונה שלנו ולקרבנות האלה למולך?

למה להטיל על האחרים את האשמה להשחתה זו של הציביליזציה? כל אחד מאתנו אחראי לכך, כל אחד לפי דרכו, וביחוד אלה הקוראים לעצמם מורים ומנהיגים. הרי אנו רשאים רק במעט מזער לתת לכם, הצעירים, עצה איך לכוון את חייכם.

ובכל זאת הייתי רוצה לומר לכם אילו דברים, ויהיה ערכם מה שיהיה.

הדבר שבני־אדם קוראים לו הצלחה הוא לפעמים קרובות רק שקר ומרמה, ומה שקוראים לו כשלון הוא פעמים רבות תוצאה של רוחב־לב והקרבה עצמית. ההצלחה גם בחיי הפרט, גם בחיי האומות באה תכופות מדי כתוצאה של בגידה ומעילה, והכשלון – כתוצאה מזה שבן־האדם לא היה נכון לשקר או להרוג או למעול בידידו או לגזול את הפרוטה האחרונה מאלמנה ויתום.

ולכן, הצריך האדם להעדיף הצלחה המבוססת על הפשע בפני כשלון המבוסס על הטוב? לא אוכל אלא להביע את הכרתי העמוקה, עד כמה שיש ערך לכך, שהצלחתנו או כשלוננו אינם העיקר בחיים, אלא נאמנותנו כעבדים לאדון־עולם העליון והאחד, כאוהבי משפט ועושי חסד ומצניעי לכת לפניו.

אכן, אין האדם לומד הרבה מלימודי ההיסטוריה והספרות, אך מפליא עד היכן לא למד העולם ולא השתנה ביחסו לישראל.

נקח־נא בידינו את ספר ישעיהו שמזמן חבורו עברו כבר למעלה מאלפים וחמש מאות שנה, ונעיין בפרק נ"ג. פרק זה היה כבד־גורל. פירשוהו וחזרו ופירשוהו פירושים שונים בכמה דרכים, בלמדנות ובהשתוקקות הנפש, לא פחות מאיזה שהוא דף ידוע אחר בספרות העולמית. ואנו רואים שכבר אז בימי הנביא, כמו בימינו אנו, אין לך כינוי־גנאי שלא כינו בו את ישראל. נביא ישראל אמיץ־הלב אינו מהסס לומר לנו איך הביטו הגויים על ישראל. “לא תואר לו ולא הדר… נבזה וחדל־אישים, נגוע מוכה־אלהים ומעונה… מעוצר וממשפט לוקח… נגזר מארץ חיים” – הוא חי חיי מחולל ומדוכא ונקבר קבורת־חמור.

הנביא אף לא יהסס מלומר לנו, כי הגויים מטילים על ישראל לא רק את האחריות בעד עוונות עצמם, כי אם גם בעד מכאוביהם וחלייהם, פשעיהם וענוייהם של הגויים וגם בעד החמס והמרמה והאלמות של הגויים – גם כל זה בא בגלל ישראל. הוא נשאם, הוא סבלם, כי, לפי דברי הגויים, “ה' הפגיע בו את עון כלנו”. אם כל הגויים כצאן תעו, הרי ישראל ולא הגויים הם התועים בשרירות־לבם, והוא שהובל כשה לטבח וכרחל לפני גוזזיה.

נאמר הרבה פעמים משך הדורות, ובתקופה האחרונה הביע זאת גם הרמן כהן, כי הנביא התכוון לכך, שישראל גורלו להיות כוהן לעמים, לשאת את עוונותיהם ופשעיהם ולשמש כפרה להם. מאידך, לפי פירוש רד“ק מהמאה הי”ב ולפי דבריו הנמרצים של שד"ל לפני כמאה שנה, התכוון הנביא לכך, שישראל מחוייב אמנם לשאת את עוונותיו הרבים שלו, אבל לא יתכן שרצון ההשגחה הוא כי על אומה אחת לשאת פשעיה של אומה אחרת.

בעיה זו היא כה עמוקה ומסובכת, שאי־אפשר לטפל בה באופן יסודי בשעה זו, אך רוצה אני לומר מלים מספר על שני פסוקים של הפרק ההוא שקשר להם עם הבעיה העיקרית.

הנביא אומר “מפשע עמי נגע למו”, ז"א שבגלל הפשעים של העמים נגד עמי ישראל יגע בעמים עצמם. לא יתכן שהעמים ירדפו ויענו את ישראל וימלטו מענשם. הרע אשר יבוא עליהם לא יהיה קטן מזה שהם המיטו על ישראל. נצח־ישראל אינו בעיקר בגלל מעשיו הוא, אלא בגלל מעשיהם של האחרים נגדו. ולא המעשים של ישראל כלפי הגויים, אלא המעשים של אלה כלפי ישראל, מבשרים על כליונם של העמים. הנביא שומע איך הגויים קוראים בלעג ובבוז: מי יאמין את השמועה ההיא שזרוע ה' נגלתה על עם בזוי ושפל כישראל? ואולם אם נתגלה אלוה לאיזה עם שהוא, הלא לישראל נתגלה – ולא אחת ולא שתים.

הנביא שומע גם את קריאת הגויים: “מוסר שלומנו עליו”, על ישראל. בעוד שנה יהיה יום הולדתו השמונה־מאות של רש"י, הגאון שבפרשנים, וממנו, מאיש יהודי בן ימי הבינים, שאנו רואים אותם כנחותי הדורות, בא לנו הפירוש על “מוסר שלומנו עליו”: “שבאו על ישראל יסורי השלום וישראל היה מיוסר להיות שלום לכל העולם”.

ישראל אמנם מיוסר, ובכל זאת השלום אינו בא לעולם; ישראל עצמו חוטא נגד האידיאל העליון שלו. ישראל אינו נאמן לאלוהיו אפילו במידה שהוא נאמן לעמים שבידם הפקיד ולתוכם החדיר את רוחו. רק שאלה אחת, גדולה וכבירה, מכוונת אל ישראל: האם עבד ה' אתה?

הנביא פותח את מוסרו במלים: “הנה ישכיל עבדי”. ובמקומות אחרים הוא אומר: “ואתה ישראל עבדי”; “ועתה שמע יעקב עבדי”; “אל תירא עבדי יעקב”.

חברים, כשיבוא יום־הבוחן שלכם זכרו את המלים האחרונות: אל תירא עבדי יעקב!

ב.²

זכות היא לנו, חברים יקרים, שטכס־סיום זה חל בשבוע של פרשת קדושים, כאן היהדות ומלואה, תורת־המדות שלה. והיא גם, בשינויי־נוסחאות, תורת־המוסר של הנצרות ושל האיסלם. על תורה זו נאבקים היום שני עולמות, זה של הדימוקרטיות וזה של הנאציסם.

קדמונינו הבינו היטב את חשיבותה העקרונית של פרשה זו. היא מכוונת לכל אדם בישראל. “דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם”. קדושה זו היא לא רק לכהנים או לאיזו כת של פרושים, או לראשי העם בלבד, אלא לכל הקהל. “איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו”; “איש איש אשר יתן מזרעו למולך”. הדגשה זו ביארו בזה, שרוב הדינים בפרשה זו “שייכים לידיעת כל המון העם בדרכי החיים”, ז"א שרוב דינים אלה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, נראים לנו פשוטים וטבעיים; ורק המיעוט שבהם, ביחוד בנוגע ללאווים, זקוק בהם האדם למורה ורב. אלה ואלה מהווים את מוסר היהדות, אשר יעשה אדם וחי בהם.

פרשה זו נאמרה לכל הקהל גם מפני שהיא כוללת “כל גופי התורה”. הכוונה היא לעשרת הדיברות. הם מהווים, לפי השקפה זו, את עצם התורה. בפרשה שלפנינו אתה מוצא את עיקר עשרת הדיברות, אמנם בניסוח אחר.

נשוה־נא בקיצור נמרץ את עשרת הדיברות לפי פרשה זו.

א. “כי אני ה' אלהיך”. – מלים אלו חוזרות ונשנות בכל רחבי הפרשה. העליון הוא הוא האסמכתא היחידה לכל מוסר היהדות.

ב. “לא תפנו לאובות וידעונים”. – כל מיני אלילים קמים כיום. אל תזנו אחריהם ואל תעשו ככל תועבותיהם.

ג. “לא תשבעו לשקר”. – השקר אינו מקודש ע"י זה שהמשקרים מתפללים לשמו המיוחד או לאחד מכינויי שמו.

ד. “את שבתותי תשמורו”. – השבת היא האות לברית עולם בין האל הקדוש והעם הקדוש השואף ליצירת חברה מקודשת.

ה. “איש אמו ואביו תראו”. – “אף שאתה תחזור על הפתחים ותתן להם, כי הקב”ה העדיף את כיבוד אב ואם מפני כבודו". לא לפי מוסר האלילים החדישים המתירים לבן ולבת להסגיר את ההורים לידי הרשות בשל חילוקי־דעות פוליטיים.

ו. “לא תעמוד על דם רעך”. – תצילהו גם אם תסכן בשל כך את חייך אתה.

ז. “מות יומת הנואף והנואפת”. – שלא לפי הספרות החדישה, גם בעברית, שאין בה חשיבות יתירה לטהרת המשפחה ולטהרת המין.

ח. “לא תגנובו”. – לא תיעשה “גניבת ממון של חברו וגניבת נפשו”.

ט. “לא תלך רכיל בעמך”. – לא תגלה את סוד רעך, ולא תתגנב אל ביתו בסתר כדי להוציא דבה נגדו, או למסור אותו לרשות בעד דבר שאינו בניגוד לתורת ישראל.

י. “ואהבת לרעך כמוך”. – זהו השיא של כל הפרשה. הלל הזקן אמר “זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא, זיל גמור”, ולפי דברי ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה.

יגעו הרבה בבעיה המסובכת, האיך אפשר לאדם לאהוב את רעהו כמוהו. אפשר לאהוב את ה' בכל לבבך, אלא זולתך כמוך? פירושו של הלל ידוע: “מה דעלך שׂני, לחברך לא תעבד”. אהבה זאת פירושה העדר שנאה. אחרים מוצאים את העיקר במעשים ולא בהרגשה. אם כה ואם כה, עשה לרעך מעשים מתוך אהבה. אלה ואלה מוצאים כי מצוה חמורה ועמוקה זו חייב כל אדם בישראל לקיים לפי מיטב יכלתו.

מלבד נוסחה זו של עשרת הדיברות, כוללת פרשת קדושים עוד רשימה ארוכה של דינים וחוקים ומשפטים, מהם שבין אדם לחברו, ומהם שבין אדם למקום, מהם התלויים בארץ ומהם שיש לעשות בכל מקום, חיובים מוסריים ולאווים מוסריים. לא תקום ולא תטור, לפני עור לא תתן מכשול ולא תקלל חרש, ולא תעשה עול במשפט, בצדק תשפוט עמיתך. בכלל מדבר הכתוב הרבה על הלכות הנוגעות לבתי־דין־צדק, כי על הצדק יושתתו מעשיך וחייך – מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק – צדק צדק תרדוף.

“והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם”.

האם יוכל בשר־ודם להיות קדוש? על כך ענו קדמונינו בחיוב. דימו את האדם בישראל לפמליא של מלך. הלא כל בני־ביתו חפצים להיות מחקים לאביהם המלך. “אף על פי שקדושתי היא למעלה מקדושתכם” האדם “יכול כמוני”. כפי שהוא חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ואמת, אף עליך לשאוף לכך ולחקות את תואריו ומידותיו. “אם אתם מקדשים את עצמכם מעלה אני כאילו קדשתם אותי”. זוהי ה־imitatio dei של היהדות.

נגד קדושת המוסר הזה נלחמים אלה הרוצים להטיל על העולם את קדושת אליליהם ושטניהם. הם מקדשים את המלחמה, את הכריעה וההשתחוויה למולך וכפיהם מגואלות בדם. קדושת היהדות עומדת כנגד קדושת הנאציסם, קדושה כנגד קדושה.

מוסרים על גזירת מלכות הרשעה הרומאית, שכל מי שסומך ייהרג וכל מי שנסמך ייהרג, וכל עיר שסומכין בה תיחרב ותחומי־שבת שסומכין בהם ייעקרו. מה עשה יהודא בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עירות גדולות ובין שני תחומי־שבת, בין אושא ושפרעם, וסמך שם חמישה זקנים.

מכאן אנו למדים שביהדות סומכין את ממשיכי המסורת בכל מחיר. אכן, אינה דומה סמיכה לסמיכה. האוניברסיטה העברית סומכת את ידיה היום על ראשיכם הצעירים, חברים יקרים, ומהיום והלאה אתם מוסמכיה. שם בגיא ההריגה נחרבו מקומות התורה, וכאן בירושלים עיר הקודש אוניברסיטה עברית ועוד בתי־אולפנא, ישיבות ובתי־מדרש, סומכים כל אחד לפי דרכו וממשיכים את החיים הרוחניים של ישראל.

רב הונא אמר בשם רבא: הקב"ה אמר למשה אמור לישראל: בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה.

חברים, עסקו בתורה.

ג.³

בפרשת השבוע, ויגש, מספר לנו הכתוב על יוסף שהתודע אל אחיו, ובתתו את קולו בבכי אמר להם: אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה. כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.

אותו רגע עשה יוסף לעצמו את חשבון נפשו. אחרי שעברו עליו שנות עליתו לגדולה סיכם במלים ספורות את השקפתו על חייו הוא וחיי עמו: לא הם שלחוהו, כי אם האלהים – ולמחיה שלחהו.

כל פעם שאנו מפסיקים את מחזור החיים היום־יומיים, עלינו לתת לעצמנו חשבון־הנפש. ובקשר עם חשבון־הנפש שלנו היום רוצה אני לשאול את השאלה: למה למדנו ולימדנו כאן שנים על שנים? השאלה מזדהה עם שאלה שניה: לשם מה נשתמש בידיעות שרכשנו לעצמנו?

מובן מאליו שאם אין קמח אין תורה. תפקיד גדול לכל לימוד, לכל אוניברסיטה, להקנות לחניכים אותם הדברים שסוף סוף אפשר יהיה להם באופן ישר או בעקיפין להשתמש בהם לשם פרנסתם.

בעולם הנמצא היום בתוך מלחמה ובאותו עולם שלפי תפילת כל אחד יתהווה ויתחדש אחרי היגמרה, יש צורך כעת, ויהי בעתיד צורך גדול יותר, באנשים בעלי השכלה וידיעות מדוייקות, אנשים היודעים את הגישה של השיטה המדעית.

אבל יש מטרה יותר חשובה ללימודים. מטרה זו אפשר לתאר על ידי שאלה נוספת. הדור שלנו, מדוע הוא נתון במדבר רוחני, ומדוע זה הננו נבוכי הזמן ובלי הדרכה רוחנית, אובדי עצה ודרך, הורסים זה את זה, מהפכים על פניהם את כל הערכים התרבותיים, המוסריים, הדתיים שאנו לומדים ומלמדים אותם בבתי־האולפנא?

אולי אפשר יהיה להתקרב קרבה כלשהי לתשובה, אם נזכיר כאן עובדה מעניינת של כינוס מלומדים שנתקיים לפני יותר מחצי שנה בניו־יורק רבתי. היה זה כינוס, ועד כמה שידוע לי יחיד במינו, שעלה בידו להביא תחת צל קורה אחת מלומדים גדולים משלושה סוגים: פילוסופים, אנשי מדעי־הטבע ותיאולוגים, ויחד הציגו את השאלה: מה הם היחסים שבין מדעי־הטבע והפילוסופיה והדת?

דור שלם, שנים, שלושה דורות, הכחישו שיש יחסים כל־שהם בין שלושת העולמות הללו. בעלי מדעי־הטבע אמרו שאין להם צורך לטפל בשאלות עיוניות של שני אלה. לדידם קיים הטבע שחשים אותו, בו הם מטפלים ובזה די להם. והפילוסופים אמרו שאפשר ליסד חיים רוחניים, חיי מוסר, בלי יחס לערכי הדת; ואילו הדתיים אמרו שאין להם יחס לחיים המעשיים, לדאגות היום־יומיות, המדאיגות את הדור ואת האנושות. אמרו: טבע וטכנולוגיה לחוד, פילוסופיה ופוליטיקה לחוד, מוסר ואמנות לחוד, ותיאולוגיה לחוד. והנה בימי מלחמה זו קיימו אותו כינוס וכל משתתף ניסה לתת את תשובתו על יחסי הגומלין שבין כל אלה. כי כהנחה יסודית של הכינוס היתה הדעה המשותפת שיש יחסים בין מדעי־הטבע, הפילוסופיה והתיאולוגיה, שיש יסודות משותפים לכולם. אם אנו שואלים: מה עושים אנחנו? אי־אפשר לומר שדורנו שואף ליסד את כלם על עקרונות משותפים, שאנו שואפים בכל מאודנו לחפש את הדבר העולה מעל כולם, הדבר שהוא העמוק ביותר בכל אחד. ואם אנו באוניברסיטה העברית רוצים בימים אלה, לפני תלמידים שיוצאים אל החיים, לתת איזו תשובה שהיא על השאלה: לשם מה למדנו ולימדנו שנים על שנים? נראה לי שצריך לומר בפירוש, שעלינו להשתדל לחפש את ההיקף, את המעוף, את הכלליות, את היסודות השכליים והרוחניים המשותפים שבמדעי־הטבע, בפילוסופיה ובתיאולוגיה, כי רק עליהם אפשר יהיה ליצור דור חדש ופניו לחיים ולא למות.

יש אומרים שאין ערכים אבסולוטיים, שהמוסר הנהו דבר יחסי, היום כך ומחר אחרת; קיצורו: אין ערכים קיימים בחיים. אין לי בשעה זו היכולת להתווכח על בעיה יסודית זו. ברצוני רק להביע את דעתי לפני המוסמכים והדוקטורים שלנו, שאם אנו יוצאים מתוך ההנחה היסודית שאין ערכים אבסולוטיים בחיים הרי אנו אבודים כמו כל הדור שלנו, כמו כל הדור שלפניו. אם רק “אכל ושתה”, הרי אין סיבה למה לא: “כי מחר נמות”. למה לא? איפה היא הסנקציה האבסולוטית שאוסרת זאת עלינו?

מהו האחד, מה טיבו, מהו עצם האחד – זוהי שאלת השאלות. הדור שאין לו אומץ־הלב לעמוד בפני שאלה זו פנים אל פנים, דור זה, אחרי הנסיונות של שלושת הדורות האחרונים להתחמק, אין לו, לפי דעתי, זכות־קיום. אלה הלומדים והמלמדים, עליהם החובה לחפש תשובות חיוניות אלה. יותר מדי יקר הוא ללמוד וללמד לשם פרנסה בלבד.

כשאני מוסר את התעודות האלה הריני משמש מכשיר, כלי, מיופה־כוח; – וממי? ממסורת ארוכה של דורות, של האומות ושל ישראל גם יחד, של חכמה ותורה. לשבת וללמוד – זוהי זכות שאין כמוה. כל אחד שהיתה לו זכות זו מחויב להשתדל ולנסות לחדור לתוך עמקן של בעיות רוחניות יסודיות אלה המדאיגות אותנו בדורנו כשאנו הורגים זה את זה.

הנה אנו עומדים בסוף חנוכה, והסמל של חנוכה הלא היא המנורה. בתיאור המקדש של שלמה מסופר, שעשה את המנורות חמש מימין וחמש משמאל לפני הדביר, לפני הבית הפנימי של קדשי הקדשים. הדביר שלנו הרי זהו ההיכל של המדע, של החכמה, של המוסר, של האמנות, של הדת. ומי יתן ואתם, מוסמכים ודוקטורים במדעי־הרוח ובמדעי־הטבע, תעמדו מצד זה ומצד זה כמנורות שלפני הדביר, לפני הבית הפנימי.

ד.⁴

בזמן האחרון זכיתי לקרוא ספר קטנטן שחובר באיספניה לפני יותר מחמש מאות ושלושים שנה, בשנת 1415, ע“י שלמה אל־עמי. הספר הוא בצורה של “אגרת־מוסר” לתלמידו בפורטוגל, אשר נמלט שמה בין יתר פליטי איספניה. הוא נדפס בפעם הראשונה בקושטא לפני יותר משלוש מאות ושלושים שנה, בשנת 1605, ומאז חביב היה על העולם היהודי. בספריתנו נמצאות שש מהדורות ממנו, האחרונה מאת ילינק, מלפני ששים וחמש שנה. בכל הוצאה חדשה מודיעים כי הספר אזל מן השוק, “נחטף מחמת חביבותו על הרבים המתאווים לשתות בצמא מדברי קדשו”. דברי הספר מובאים גם במחזור של יוה”כ שהוצא בגרמניה לפני יותר ממאתים שנה, והכותרת שבראשם היא: “אגרת התוכחה והאמונה” שהיא הולמת את הספר, את צורתו ואת תכנו.

המחבר היה עד־ראיה לפורענויות וליסורים האיומים שבאיספניה שבשנת 1391, גם לאלה שבשנים שלפניה ולאחריה. הוא נותן רשימה די ארוכה של שחיטות ורדיפות, של קהילות שלמות ועתיקות שנהרסו, והוא מתאר את ההשמדה והשמד מימי האלמוהדים עד ימיו הוא. אנו יודעים, מה שלא יכול הוא לדעת, ששלושה דורות אחריו בא הגירוש הסופי של כל שרידי היהדות החיה והנאמנה מארץ איספניה.

מחברנו שואל את השאלה המרה והגורלית שנשאלה בישראל בלי הפסק במשך כל הדורות ושעליה – עד כמה שאני רשאי להביע דעה – אין תשובה המניחה את הדעת: “מה זאת עשה אלוהים לנו בכל דור ודור להכחידנו, לתת אותנו לידי האמורי, להשמידנו?”

קשה היה לו לתת את תשובתו, אף־על־פי שהיה יהודי חרד לדבר ה‘. הוא מספר “על המבוכה אשר הייתי נבוך זה עשרים וארבע שנים”, ורק עכשיו הוא מוצא את העוז בנפשו לבוא לפני תלמידו ולהצדיק את משפטי ה’.

אין שאלה חשובה יותר בכל דור ודור, גם בפינו היום. הרבה בעיות חשובות וקשות עומדות ברומו של עולם, אולם אין היום שאלה יותר בוערת ואקטואלית משאלה זו על צדקת ה' כלפי עולמו ועמו. הצדק שלוחמים עליו במלחמה גורלית זו – מהו? מנין הוא? ולמה הוא בא?

השאלה נשאלת בצורות שונות. אברהם אבינו שאל: “האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט?”. בכל ספר איוב מתלבטים בבעיה עיקרית זו ואף קוהלת עומד על השאלה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו.

לאל־עמי מחברנו יש תשובה מסוימת, כמעט התשובה הרשמית של הדורות: “כי אנחנו חפרנו הגומץ אשר בו נפלנו… ואם תאמר בלבבך מדוע קרונו אלה, דע והאמן: מידינו היתה זאת ברב עוונותינו”. ועיקר כל העיקרים בשבילו הוא “ובמדת המשפט הביא עלינו את המהומה והחרדה… מדה כנגד מדה”. המצב הקטסטרופלי הוא לפי דעתו התגמול לכל החטאים והפשעים שהוא רואה בעיניו ושעליהם הוא מתרעם ברוח נביאי ישראל.

תיאור מפורט ומלא חרדה הוא נותן לחיים הרקובים עד היסוד של בית ישראל באיספניה בתקופת הקטסטרופה ההיא. קשה להאמין שבימי שחיטות של אלפי יהודים יימצאו יהודים אחרים שבחייהם ובמעשיהם יש פריצות מוסרית כה רבה, כה עמוקה. ואולם אם נסתכל קצת במתהווה לנגד עינינו היום, ונראה את השאננים בציון, את שחיתות המידות, גניבה וזנות, שקר ובערות, נוכל להסתמך על העובדות שמחברנו מביא. עובדה אחרי עובדה.

אין בדעתי לחזור כאן על הרשימה הטרגית ההיא. אביא רק אי־אלו דוגמאות, שמתוכן נוכל ללמוד גזרה שוה לגבי ימינו אנו.

חמתו בערה ביחוד על מנהיגי הדור “העומדים לפני מלכים אשר נותנים בידם מפתח סגולות אוצרותיהם”, שתפקידם היה לרחם על כל שבויי ישראל, ובמקום זה, “בעבור אחד היהודים האומללים נתונים לעם אחר הרוגים גרושים ושלולים,…עוורים וחרשים סמוכים לאלה האוכלים בשמחה לחמם מחללים בחלילים ומתהוללים… ויגאו בעשרם וגדלם, וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, ויקחו להם פרדות גדולות וטובות למרכבות וילבשו בגדי מלכות, ותלבשנה נשותיהם כשׂרות וגבירות, ותבואנה בעדי עדים זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות, וימאסו בתורה ובענוה ובמלאכת אומנים… ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלך והסגנים סרה. לא ידעו כי בנפשם הוא ואחריתם מרה. הולכי רכיל נחושת וברזל מלשני בסתר ובגלוי רעהו להשחיתו… וברוע הנהגותיהם הבאישו את ריחם בעיני שוטריהם ומוניהם… ויגרשום מחצרי המלכים… מי יתן ונתעורר משנת אוולתנו… אבל אשמים אנו בלתי מודים על הטובות והחסדים, בלתי נכנעים מפני התלאות ובלתי חרדים”.

ידוע כי הפיננסיסטים של המלכות, וביחוד גובי המסים, היו יהודים. והנה קטע עליהם: “כי הולכנו את העכו”ם באונאה ובמרמה, וקבענו אותם בחוקים לא טובים בערמה, עד אשר מאסונו והחזיקונו כגנבים ורמאים מנאפים עצרת בוגדים, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה מכנים מלאכת יהודים".

ועוד קטע על המנהיגים הדתיים: “תעו במדבר… בשנאתם זה את זה בקנאתם… מה שזה מגלה זה מסתיר. מה שזה אוסר זה מתיר, עד שנעשות מתורה אחת כשתי תורות במחלקותם. על קורי עכביש יארוגו להבאיש את ריחם לגלות את נבלותם”.

חיים של פריצות מוסרית, מלשינות נוראה, גאוה על עשרם, ללא רחם על עניים, גנבים ורמאים, וקוראים למלאכתם זו מלאכת יהודים. רבנים וחכמים רבים על קטנות, ונוסף על כל אלה המרת הדת, זה מרצון וגאוה, וזה מאונס; רקבון בכל איברי הגוף.

כשאתה קורא דברים אלה ומביא בחשבון כל מה שמספר לנו גם בעל שבט־יהודה; המעשה המפורסם, למשל, על הריב הנורא בבית־כנסת אחד בליל כל נדרי, רק חדשים מספר לפני הגירוש הסופי, אתה שואל את עצמך, אם ציבור כזה לא נענש כראוי, כתגמול על מעשיו המושחתים. אמנם כן הוא, אם המדובר במנהיגי הדור, מוריו, רבניו, עשיריו, בעלי ההשכלה העליונה. ואולם בו ברגע עומדות לפני עיניך הדמויות של כל אלה, ביחוד מדלת העם ומבין הנשים, אשר נשארו נאמנים בחייהם, ובמותם קידשו את השם ברבים.

נכון כי רוח יזרעו וסופתה יקצורו. אנו קוצרים היום את היבול שזרע כל העולם כולו, גם בית ישראל בתוכו. אמנם כן, מדה כנגד מדה. אלא שרבבות אלה, שחייהם היו קשים למדי ומעשיהם טהורים לפי מיטב יכלתם, גם הם נענשים – למה עונש אחד לכולם, למנהיג ולדלת־העם, צדיק ורשע גם יחד? ובית ישראל לעומת העמים? הנה אותה השאלה שכל הפרק הראשון של חבקוק מלא אותה: תחריש כבלע רשע צדיק ממנו? אותה שאלה חותכת שיצאה גם מפי האפוקליפטן עזרא הרביעי: ציון רעה היא מבבל?

מחבר אגרת התוכחה והאמונה לא הסתפק במסירת רשימת־החטאים, אלא נתן לתלמידו גם הוראות מסוימות על התנהגותו היום־יומית כלפי אלהים ואדם, מה לעשות ומה לא לעשות בארחות־חיים קטנים כגדולים. יודעים אנו כעובדה היסטורית, מה שמחברנו יכול היה רק לנחש, שפליטי איספניה שנמלטו לפורטוגל, כמו תלמידו, גורשו גם הם אחר כך. ואולם למרות אי־הבטחון של התישבותם שם אין מחברנו מנסה לנחם ולחזק את תלמידו על־ידי חזונות על העתיד ואינו מדבר על ביאת המשיח, ולא על הגאולה, ולא על הקץ, על אף הנבואות על כך מצד כמה מנבאים בימים הללו. הוא מפנה את תשומת־לב תלמידו פנימה, אל נפשו הוא, ואל כל המצוות והחובות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

בתהלים, מזמור מ"ד, קובל המשורר על שאלהי מעוזו מוסר את עמו כצאן מאכל לידי האויב המגדף והנוקם, ובכל זאת הוא קורא בקול רם: “לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך”. על אף המבוכה שלנו כיום, על אף הרדיפות והשחיטות של הצדיק והרשע יחד, נישאר גם אנו נאמנים לאלהי ישראל, לו ולבריתו. נאמנות זו אינה מונעת בעדנו מלהעמיד את השאלה שבאותו מזמור, הנוקבת מעמקי לב: “למה פניך תסתיר?” ותשובה אין. אנו רשאים ומחויבים לשאול שאלה זו השכם והערב, גם כדי שנשאף ממנה כוח ואמונה למען עבודתנו יום יום, למען חיינו, למען גורלנו.

ה.⁵

…במשך שנות למודיכם באוניברסיטה העברית באתם במגע עם המדעים השונים. למדתם שהמדע מאפשר לבני־אדם ליצור חברה צודקת, להשליט את הצדק ואת החסד, ולהסיר מעל פני הארץ את חרפת הרעב ואת פורענות המלחמה. אולם האנושות אינה משתמשת בכוחות העצומים של המדע לשם מטרות אלו; שהרי הכוחות המוסריים והדתיים אינם מתקדמים בד בבד עם הכוחות המדעיים. ולא עוד אלא שהכוחות המדעיים משתלטים על הכוחות האחרים, במקום שאלה ירסנו את הללו ויתגברו עליהם, כדי שבני־אדם לא ישתמשו בהם לרעה. אין תקופה כתקופתנו המשמשת ראיה חותכת לאפשרות של שימוש זידוני בכוחות המדע… תקופה זו מעמידה כל אחד מאתנו בפני בעיות נפשיות עמוקות ומסובכות.

ויש לעורר את הבעיה כיצד תשתמשו אתם במדע שרכשתם לכם כאן באוניברסיטה. האם תצליחו למצוא את הדרך לעולם חדש ולפעול למען התחדשות התרבות האנושית? אפשר ואפשר ליצור בעזרת הכוחות הרוחניים חיים חדשים, בתנאי קודם שאנו רוצים בכך.

כל אחד מכם נצב היום בפני תפקיד קשה וקדוש וחייב לנסות את כוחו בכל מחיר. – “אל תעצבו, כי למחיה נשלחתם לפני אחיכם”! לפי דברי הכתוב בפרשת השבוע. אתם זכיתם לשקוד על התורה, אולם זכרו שאחיכם לא זכו לכך. רק במקרה אתם השלוחים והם הנעצרים. נשלחתם להחיות עם רב, נשלחתם להיות לפליטה גדולה.

מאמרות

מאת

יהודה ליב מאגנס

---

מכתב אל גנדי

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

דברך אל עם ישראל, זה לא מכבר, הוא היחידי שעד עכשיו נראה לי שאנו מחויבים להגיב עליו באופן יסודי. דברך דורש שנתפוס עמדה, וביחוד לאלה מבינינו שחשבנו את עצמנו כתלמידיך.

עלי להודות שיש מן מצדק בדבריך על יכלתם של יהודי גרמניה לעמוד, כפי תורתך², בפני זעם הבליעל של מעניהם שהם בלא צלם ודמות.

אלא איך ואימתי? על שאלות אלו אינך נותן תשובה. תאמר, אולי, שאין העינויים מצד הגרמנים ידועים לך במדה כזו שתוכל להציע את הדרך המעשית של סאטיאגראהא בשביל יהודי גרמניה. ואולם, אחד הדברים הגדולים בך ובתורתך היה שהצבעת תמיד בכל מקרה לחוד על הסכויים להצלחה מעשית אם ינהגו על־פי סאטיאגראהא. אבל ליהודי גרמניה לא נתת אותה העצה המעשית שרק אתה היית יכול לתתה מתוך נסיונך היחיד במינו. ואני שואל את עצמי מה היה יוצא להם ליהודי גרמניה שאליהם פונה אתה במלים כלליות גרידא ללכת בדרכך. אומרים שיש יהודים בגרמניה שכבר שאלו את עצמם איך ואימתי אפשר היה לנהוג כפי תורת סאטיאגדאהא ולא מצאו תשובה מעשית. התנאים השוררים בגרמניה שונים הם שנוי רדיקלי מאלה שבדרום־אפריקה או בהודו. אנחנו, שזכינו לחיות מחוץ לגרמניה, מחוייבים, כך נראה לי, להבין ולחקור היטב כל עצה שאנו עומדים ליעץ לאלה אשר בדמם ובבשרם נתקעו צפרני החיה ההיטלרית הטורפת.

אם תעבור על אותם המשפטים שבדברך המוסבים על מה שאתה היית עושה אילו היית יהודי גרמני, תמצא, נדמה לי, כי לא רק ליהודי אחד, כפי שאתה תובע, היה “אומץ הלב וכוח החזון” הדרושים לפי דבריך, אלא להרבה ששמותיהם נודעו לנו ולעוד הרבה יותר, שהעידו על האלהים שבקרבם מבלי שנדע את שמותיהם.

“הייתי טוען שגרמניה היא ביתי”. מעולם לא היה צבור קשור בכל נימי נפשו יותר מיהודי גרמניה בארץ גרמניה. אלפי הפליטים הנמצאים עכשיו בכל אתר אתר הם גרמניים באופן כה יסודי – בשכלם, בפסיכולוגיה שלהם, בדיבורם, במנהגיהם, במשפטים הקדומים שלהם ובהשקפותיהם, עד שאנו שואלים את עצמנו: כמה דורות יעברו עד שייעקר כל זה מן השורש? המקורות ההיסטוריים על יהודי גרמניה ידועים מימי הרומאים לכל הפחות, ואף אם במשך הדורות ההם עונו ונשחטו היהודים וגורשו כמה פעמים, חזרו אליה תמיד.

“הייתי דורש ממנו לירות בי או להשליכני לתוך הבור”. הרבה יהודים – מאות, אלפים – נורו. מאות, אלפים הורדו לתוך הבור. מה תוכל סאטיאגראהא לתת להם יותר? אני שואל את שאלתי בענוותנות יתירה, כי בטוחני שתוכל לתת תשובה קונסטרוקטיבית.

“לא הייתי מחכה לאחרים מבין אחי היהודים שישתפו פעולה אתי בהתננגדותי הבלתי־מזוינת אלא הייתי מאמין שהאחרים סופם שיעשו לאחרונה כמוני”. והרי השאלה המעשית היא: באיזה אופן יכולים יהודי גרמניה להראות את התנגדותם הבלתי־מזוינת? להראות את הסימן הקל ביותר על התנגדות כזו פירושו להרצח או להכלא במחנה־הסגר או להעלם בדרכים אחרות. מסלקים אותם כרגיל בחשכת הלילה, ומחוץ למשפחותיהם המזועזעות, אין הדבר נודע למישהו. היעלמם אינו מכה כל גלים על פני החיים הגרמניים. הרחובות אותם הרחובות הם, בתי העסק הם כמו שהיו, והתייר הארעי אינו רואה ולא כלום. השווה־נא מצב אלם זה עם הכרזה של שביתת־רעב אחת בבית סוהר אמריקאי או אנגלי, והרעש שזו מעוררת בקהל; הערך את זה מול אחד הצומות שלך, או מול התהלוכה שלך להוציא מלח מן הים, או ביקורך אצל משנה־המלך. הרי אז כל העולם כולו רשאי להקשיב לדבריך ולהיות עד־ראיה למעשיך. כלום לא היה כל זה אפשר רק הודות לעובדה שעל אף כל הרעות שבאימפריאליזם הבריטי, אנגליה היא בכל זאת ארץ דמוקרטית, בעלת פרלמנט ובמדה מרובה ארץ של חופש הדבור? ובגרמניה הטוטאליטרית ספק גדול הוא אם אפילו אתה היית יכול למצוא את דרכך אל דעת הקהל. מכבים את חיי האדם ככבות פתילה של נר ואין רואה ואין יודע.

“אם יהודי אחד או כל היהודים היו מקבלים עליהם את הקווים שאני מציע אי־אפשר שגורלם היה יותר רע מגורלם עכשיו”. וודאי שאינך רוצה לומר בזה, שאותם היהודים שאפשר יהיה להם פעם לצאת מגרמניה גורלם רע כמו אלה שמוכרחים להשאר שם. אתה משתדל להפנות את תשומת־לבו של העולם לפראוּת שלא־תאומן נגד כל היהודים בגרמניה בגלל הפשע של “צעיר אחד – צעיר מטורף על אף אומץ־הלב שלו”. ואולם אין כל ספק כי אילו צעיר אחד בגרמניה היה עושה את הנסיון הקל ביותר להתנגדות בלתי־מזוינת, ולא כל שכן כל הצבור היהודי בגרמניה, היו מתיחסים אל נסיון זה כאל פשע לאין ערוך גדול יותר, והיו חוזרים ונוקמים בצבור היהודי באכזריות איומה יותר וביתר שאת.

“הענויים שהם מקבלים עליהם מרצון יתנו להם כוח פנימי ושמחה”. מתפלא אני שלא הפנו את תשומת־לבך לכך, שהיהודים הגרמניים שנשארים נאמנים ליהדות – והם הרוב הגדול – חדורים כבר במדה מרובה אותו הכוח הפנימי והשמחה הבאים מתוך סבלם על האידיאלים שלהם. מאידך, הרי לפניך “הבלתי אריים” האומללים שבעורקיהם נוזלים שיירים של הדם היהודי ושחונכו כנוצרים גרמניים – דוקא עליהם יש לרחם, כי הרי הללו סובלים יסורים ואין הם יודעים על מה. ביניהם יש כאלה שחונכו לבוז ליהודים וליהדות, ועתה הם צריכים לקנא בעצמתו הנפשית של עם בזוי זה ויהדות נתעבת זו אשר נראית להם כסיבה לסבלותיהם. כמה גדולה הטרגדיה שלהם!

ואשר לעם ישראל – איני יודע אם תמצא היסטוריה של קדוש־השם עמוקה וגדולה יותר. תמצא קיצור של היסטוריה זו באנציקלופדיה היהודית שיצאה לאור בניו־יורק לפני דור שלם. תקח־נא רק את גרמניה, וודאי שתתענין לשמוע על מסמך אחד שניצל ונשאר לנו מימי־הבינים. המסמך הזה נקרא ה“ממרבוך של נירנברג” – אותה נירנברג של החוקות האנטישמיות של היום, אותה עיר שבחדשים האחרונים הרסו את בית־הכנסת שלה וגזלו משם פרוכת של ספר־תורה מהמאה הט"ו ונתנוה מתנה לשד הראשי של העיר ההיא.

במממרבוך זה נמצאת רשימה של מקומות ששם שחטו את היהודים משך מסעי־הצלבנים משנת 1096 עד 1298. נרשמו בספר באופן כרונולוגי כחמשים שחיטות כאלו, ועוד ששים וחמשה דפים גדולים מכילים את התאריכים ואת המקומות יחד עם השמות של אלה שקדשו את השם ברבים משנת 1096 עד שנת 1349. עיין־נא במאורע־הדמים שאירע ביום אחד באותה נירנברג, בערב שבת, כ“ב באב ה’נ”ח, יום א' באוגוסט 1298. שש מאות עשרים ושמונה גברים, נשים וטף – כולם נקובים בשמותיהם – משפחות שלמות, זקנים עם צעירים, חזקים וחלשים, רבנים ותלמידי־חכמים, עשירים ודלת־העם – כולם נשחטו ביום ההוא, הומתו מי באש ומי במים, מי בחרב ומי בחניקה או בפריכה על הגלגלים. בקומות אחדים שחטו הזקנים את הצעירים ואחר־כך שמו קץ לחייהם.

באיספניה ובפורטוגליה ששם נתנו ליהודים את האפשרות להמיר את דתם – מה קרה בדרך כלל בערים הנגועות? שליש אחד בערך המיר את דתו ושליש הספיק להמלט, ותמיד נשאר שליש אחד לכל־הפחות אשר קיבל על עצמו את עול היסורים, ועל שפתות המעונים רחפו תהלות לאל וליחודו. הספרות העברית היא במדה מרובה ספרות מרטירולוגית. התלמוד שנתהווה משך אלף שנה נוצר על־פי־רוב בתקופות של ענויים וגלות וקידוש־השם, ובתוך התלמוד מצויים ויכוחים, מסורות ותקנות על חובת היהודי להעדיף מות־קדושים על “עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים”. סידור־התפילות שלנו מלא קינות שבהן מספידים משוררי הדורות ומוריהם את נשמותיהם של הקדושים מדור דור.

אם יש דור בעולם שהיה דור אחרי דור עם של אי־אלימות – הרי זהו עם ישראל. סבורני שהעם הזה אינו זקוק להוראה על נאמנות לאלוהיו ועל הצורך לשאת ולסבול על קידוש השם.

ובאשר לך – הדבר החדש והגדול היה, נדמה לי, לא רק שהרימות את אי־האלמות על הנס כעיקרון השליט על כל החיים כולם, כדתיים כחברתיים וכפוליטיים, אלא שיצרת בצד העיקרון הזה גם את הטכניקה המעשית בשביל שיחתך עם העליון על עליונים, וגם בעד מלחמתך למען עולם של צדק וחסד ויראת־הכבוד בפני כל הנברא בצלם, אף בפני המנודה השפל ביותר. כדי לעזור ליהודי שיתרום לאנושיות, נוסף על תרומתו בעבר, גם “את התרומה העליונה בה' הידיעה, של מעשה אי־האלימות”, היית צריך לא להטיף לו מוסר שיקבל עליו את היסורים מרצון, כי אם להורות לו את דרכי הטכניקה המעשית של סאטיאגראהא.

תצדק אם תאמר, שצריך שימצא יהודי שיעשה זאת. ואולם אין לנו מנהיג דתי ופוליטי שאפשר להשוותו אליך.

יודע אני, שנוסף על אי־האלמות יש בתורת סאטיאגראהא עוד יסודות והם אי־השתוף עם הממשלה, הוותור על רכוש פרטי, ואף הבוז למוות.

עם ישראל מחבב ומשבח את החיים ואין הוא קורא בוז למוות. בתורתנו (ויקרא ה', י"ח) נאמר: “את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם אדם וחי בהם”, ומפרשים: ולא שימות בהם. ומשום כך שואל אני לפעמים, אם עם ישראל מתאים לתורת סאטיאגדאהא. ואשר לרכוש הפרטי, הלא טבעי הוא שפליטי גרמניה רוצים לקחת אתם חלק מינימאלי של רכושם, שלא יפלו למשא על אחרים. בטוחני שהיית מוצא סיפוק בראותך פליטים רבים אשר בגרמניה ידעו חיי עושר ותרבות, איך הם מסתגלים בלא תלונות ולפעמים גם בשמחה לחיים חדשים ופשוטים בארץ־ישראל ובמקומות אחרים, מהם בשדה ומהם בעבודה שחורה בעיר.

אבל בנוגע לאי־ השתוף רוצה אני לשאול אותך שאלה חשובה.

בשם ועידת אוויאן למען הפליטים מעבדים עכשיו חוזה עם הממשלה הגרמנית ולחוזה הזה אין בפי כינוי רך יותר מאשר זדון. הפרטים עוד לא נודעו, אולם הקווים הכלליים הם כנראה כאלה: הממשלה הגרמנית תפקיע את כל הרכוש של יהודי גרמניה והיהודים צריכים להרחיב את מסחרה של גרמניה עם מדינות־חוץ וגם להמציא לגרמניה ולוטה זרה נוספת, ותמורת כל אלה יתנו למספר קבוע של יהודים לצאת מגרמניה בכל שנה במשך מספר שנים. לפי התכנית יימכרו ניירות־ערך של בנק מיוחד העומד להיוסד לשם יציאת האומללים. איני יודע אם הכוונה היא שגם ממשלות תקנינה ניירות־ערך כאלה. על כל פנים יפנו לעולם היהודי לקנות אותם.

והרי לפניך הדילמה: אם אינך קונה, שום יהודי לא יספיק להמלט מבית־הסוהר רב־הענויים הנקרא גרמניה. ואם תקנה, הרי אתה נעשה שותף לממשלה ההיא, ואתה משתתף במקח־וממכר של בשר ודם יהודי בשוק העבדים החדיש ההוא לפי האופנה המודרנית ביותר. אני רואה לפני כאן בירושלים ילד קטן ועליז שבא מגרמניה, וגם אחיו, גם אביו, גם זקנו. “מי שמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”, זוהי בין מימרות היהדות השגורות ביותר. לא לקיים, לא להציל נפש אדם? ומאידך להיות שותף לשלטון הרשע והחשכה? אנא, אם יש תשובה בפיך, הגידה ונשמע. אתה נוגע בצד חיוני של כל הבעיה כשאתה אומר “אם בכלל יש להצדיק איזו מלחמה בשם האנושיות ולשמה של האנושיות, הרי מלחמה כזו נגד גרמניה כדי לעצור את רדיפות ההפקר על גזע שלם, המלחמה ההיא תהא צודקת לגמרי. ואולם איני מאמין באיזו מלחמה שהיא. ולכן הויכוח על דבר ההן והלאו של מלחמה כזו הוא מחוץ לאופק ולגדר שלי”.

ודווקא בנוגע “להן וללאו של מלחמה כזו” אני מבקש לקבל הדרכה ממך. שאלה זו מדריכה את מנוחתי ובטוחני שיש הרבה כמוני. אף אני כמוך איני מאמין באיזו מלחמה שהיא. נשבעתי שלעולם לא אשתתף במלחמה. והרימותי את קולי לשם הפציפיזם גם במשך המלחמה העולמית ושיתפתי פעולה עם כמה אנשים ששמותיהם ידועים לך. המלחמה ההיא הביאה לנו את ה“שלום” של ורסייל ושלטון הרשע של היום. ואולם על הפציפיזם שלי עובר משבר לבלי־רחמים. שואל אני את עצמי: אם אמריקה אנגליה וצרפת תימצאנה במלחמה נגד הבהמיות של היטלר – מה עלי לעשות, מה עלי להורות? מלחמה זו בכוחה להרוס חלקים גדולים של חיים צעירים בעולם, ולהכריח את אלה הנשארים לחיות כפראים. ואולם באשר אלי יודע אני שאתפלל בכל לבי ובכל נפשי למפלתה של אי־האנושיות ההיטלרית, ולכן הייתכן שאעמוד מן הצד ואתן לאחרים ללכת לקרב? במלחמה האחרונה התפללתי אחרת – למען השלום בלי נצחון ובלי מפלה לאיזה צד שהוא.

התשובה שניתנה על ידי רומן רולאן ב־1935 בספרו הקטן “Par la révolotion la paix” היא לכאורה שבעוד הוא כיחיד ממשיך לסרב לשאת את כלי־הזיין, באותו הזמן יעשה כל מה שביכלתו לעזור לצד הלוחם שלו (במקרה זה, רוסיה הסוביטית) שיגיע לידי נצחון. קשה לומר שיש סיפוק בתשובה זו

שואל אני את עצמי מה היו רגשותי אילולא הייתי יהודי. האם הרשעות ששמה היטלר היא באמת כה עמוקה כפי שהיא נראית בעיני יהודי? מזכיר אני את הארגומנטציה נגד גרמניה משך המלחמה העולמית ההיא ואז לא האמנתי בארגומנטציה זו. היא היתה כמעט אותה ארגומנטציה שאנו מביאים נגד גרמניה ההיטלרית של היום. אולי מזעזעים אותי יותר מדי העינויים של עמי אני? ואולם, לפי עניות דעתי היהודי מרגיש את אי־הצדק בנימי־נפש רגישים יותר מהלא־יהודי הרגיל, ולכן אני ער קצת יותר לתוצאות הרעות בשביל האנושיות כולה של הרשעות ההיטלראית המטורפת. היהודי, המפוזר והמפורד, הוא החלוץ הראשון וגם האחרון שסובל מההתנפלויות על האנושיות בכל תקפן. מתוך כמה טעמים היסטוריים הוא הוא הנוח ביותר מבין כל העמים להיות השעיר לעזאזל. אני אומר כל זה כדי להגיע למסקנה, שאם היהודי נתעורר במדה כזו נגד השיגעון ההיטלראי תוכל להניח שהתרגשותו והתמרמרותו זו מבוססות לא רק על הפגיעה האישית בו כיהודי, אלא, ובעיקר, על הערכתו והרגשתו את הרע שמן ההכרח לראותו פנים אל פנים.

אם תטרח לעבור על החוברת הקטנה הרצופה פה – “חברות בימי המלחמה” שהוצאה על־ידי (ב־1936), תווכח שאני מאמין באמונה שלמה שאין במציאות מלחמה של צדק. המלחמה של מחר “למען הדימוקרטיה” או בשמה של סיסמה נשגבה אחרת תהיה נעדרת הצדק והממשיות כמו המלחמה של אתמול “למען הצלת הדימוקרטיה”. כדי ללחום את המלחמה הבאה תיהפכנה המדינות הדימוקרטיות לטוטליטאריות. אפילו המלחמה נגד ההיטלריות איננה מלחמה של צדק, כי כולנו חטאנו, כמנצחים וכמנוצחים של המלחמה ההיא, ובעוונותינו, בגלל חוסר רחבות־הלב והעדר נכונות לעשות שלום מתוך ויתורים, הצליחה החיה ההיטלרית להרים את ראשה. אפילו על דפי הממרבוך של נירנברג כתוב: “בעוונותינו הרבים” באה עלינו שחיטה זו וזו. אין במציאות דבר כמלחמת עמים למען הטוב. את הטוב חייבים להשיג על־ידי אמצעים אחרים לגמרי.

ואולם המלחמה נגד הרע?

אילו הכריזה הרשעות ההיטלרית מלחמה נגדך מה היית עושה, מה תעשה? התוכל להמנע מלבחור בין הרעות – בחירה בין הקפיטליסמין, האימפריאליסמין, המליטריסמין של הדימוקרטיות במערב ובין הדת ההיטלרית? האם תוכל לפקפק מה הוא הרע מבין שני אלה? ובכן, הלא הבחירה הכרחית לחלוטין! אני נמצא במצב המדאיב הזה שאני מתחיל לומר לנפשי, כי אם היטלר זה יכוף את מלחמתו עלינו, מוכרחים אנו להתיצב כנגדו. בשבילנו תהא המלחמה ההיא לא מלחמה צודקת, או, כפי דבריך, מלחמה בת־הצדקה, אלא מלחמה הכרחית. מכיון שברירה אחרת לא נשארה לנו, מלחמה נגד היותר רע. או שמא יודע אתה על ברירה אחרת?

הארכתי במכתבי יותר מדי. אבל בהסמכי על סבלנותך ברצוני להמשיך ולומר מלים מספר על ארץ־ישראל.

אני מעמיס עליך עוד חוברת משלי “כמו כל הגויים?”, ואני מפנה אותך לעמ' 14 ־ 15 ואחר־כך לעמ' 29 ־ 32. בעמ' 31 תמצא שאמרתי, כי עלינו להתגבר על המכשולים בא“י “ע”י כל כלי־הזין של התרבות חוץ מאשר פגיונות… כלי־זין של אחוה וידידות”; ובעמ' 32: “היהודי אינו צריך לרצות או להאמין במולדת יהודית שאפשר היה להקימה ולהחזיקה לאורך ימים רק על אפם וחמתם של העם הערבי והעמים המושלמים”.

יש יהודים המצדדים בדעות אלו ומביטים בחשש על המנדט, משום שבהתאם לדבריך “אין למנדט סמכות אלא כתוצאה מהמלחמה האחרונה”. בנאום שנאמתי בניו־יורק במאי 1919 (בחוברת הראשונה עמ' 60) אמרתי: “ארץ־ישראל, כך אומרים, עומדת להנתן לעם ישראל. לפי דעתי אין שום זכות לשום ועידת שלום לתת איזו ארץ שהיא לאיזה עם שהוא ואפילו לא את ארץ־ישראל לעם ישראל. אם ההגדרה העצמית היא עיקר אמיתי לגבי עמים אחרים, היא גם עיקר אמיתי לגבי עם ישראל… אם אנו דימוקרטים אמיתיים, אנו צריכים להיות דימוקרטים גם בחיי היהודים. התחלותינו החדשות בארץ־ישראל סובלות מהעול של המתנה הזאת”.

אך הדבקות של עם ישראל בארץ־ישראל עתיקה כימי התנ"ך. ולא היתה אף תקופה אחת שבה לא הובעה דבקות זו לכל עמקה, וכמו שיודעים עכשיו מתוך חפירות ארכיאולוגיות ומסמכים המוצלים מתוך גניזות, לא היה שום פרק־זמן שבו נעדר לגמרי ישוב עברי מהארץ.

בחיי היהדות ובחיי עם ישראל יחסר תמיד גורם יוצר חיוני, אם לא יהיה לעם הזה מרכז רוחני בא"י. אמנם, כפי שההיסטוריה מוכיחה, שני אלה, היהדות וישראל, יכולים להתקיים בלעדי המרכז, ואולם מעולם לא פסקו היהודים מלהרגיש את הכיסוף הנפשי העמוק למרכז זה או מלנסות ולחזור לנסות ליצור אותו מרכז בארץ־ישראל. בשביל עם ישראל מרכז רוחני ודתי כעין זה מן ההכרח שיהיו לו התארים של בית לאומי. עם ישראל אינו דומה לכנסיה הקתולית שבשבילה ה־ecclesia עצמה היא בעלת הסמכות העליונה. היהדות היא יחידה במינה בזה שהיא שואבת את האבטוריטה העליונה שלה מתוך החיים של העם – סבלותיו, שאיפותיו ומסורותיו – ומתוך התודעה האלהית של העם הזה, שהוא מורכב מילודי־אשה רגילים, מבני־אדם המוכרחים לעבוד קשה יום־יום למען קיומם. מטעם זה אי־אפשר שהמרכז היהודי יורכב מרבנים ותלמידי־חכמים גרידא. כדי שימלא את תפקידו האמיתי צריך שהמרכז היהודי יהיה מטופל בכל הבעיות ובכל האפשרויות שנובעות מתוך החיים עצמם. מי כמוך יודע, שהחיים מתבטאים בצורות שונות – פוליטיות כחברתיות, דתיות כרוחניות.

ובגלל זה, סבורני הכירו נ“ב מדינות בצדקת העיקרון שהיהודים הם בארץ־ישראל לא בחסד אלא בזכות; והאינך חושב שכל הנ”ל, נוסף על הפראיות כלפי היהודים בארצות רבות, נותן מעין “זכות”, שהיא לכל הפחות צודקת ככל מיני "הזכויות” האחרות?

המרכז היהודי, או הבית הלאומי הזה, ככל שהוא נראה להרבה מאד מאתנו כמפעל חיוני והכרחי ליהדות ולעם ישראל, סבורני, כי אינו מונע מרבים מאתנו להסכים לדעתך כי “עוול הוא כלפי האנושיות להשפיל את העם הערבי הגא”.

השאלה היא: מה פירוש המלה השפלה, והאם אמנם משפילים אותם?

לפי דבריך “פלשתינה שייכת לערבים באותו המובן שאנגליה שייכת לאנגלים”.

“לי הארץ” אמר ה' (ויקרא, כ“ג, כ”ה).

ואולם הרשאי אני להצביע על דרכים שתים, לכל הפחות, שלפיהן פלשתינה איננה “שייכת” לערבים כאנגליה לאנגלים?

מנהגו של העולם הוא, שכל ארץ “שייכת” לעם שכבש אותה. זוהי עובדה מכוערת. עם ישראל כבש את הארץ לפני דורות רבים ואבד אותה לכובשים חדשים ואלה אבדוה שוב בזמנם, וסוף סוף נכבשה הארץ ע"י הערבים. ברם, הערבים אבדוה לצלבנים והם שוב לערבים, ואלה למונגולים ולממלוקים, ואלה לתורקים, ומידיהם כבשו אותה המעצמות, ביחוד אנגליה. הערבים אין להם, איפוא, סוברניות מדינית כיום כתוצאה מכבוש, והארץ אינה “שייכת” להם במובן זה.

הארץ “שייכת” לערבים במובן זה, שהם כאן במספר גדול מאז הכבוש המושלמי, וגם במובן זה, שרובם (בשום אופן לא כולם) של אלה המעבדים את האדמה הם ערבים, כמו שרובם של בעלי הקרקעות היורידיים (מספרם הוא קטן באופן יחסי) הם ערביים. וגם במובן זה הארץ “שייכת” להם, שהשפה של רוב האוכלוסין היא ערבית.

מצד שני “פלשתינה” היא שונה מאנגליה גם בזה שהיא ארץ קדושה לשלש דתות מונותאיסטיות ובזה שעם ישראל נהיה לעם בארץ זו ושבסיס כל חייו – התנ"ך – נוצר כאן, ושלא שכח ארץ זו ולא פסק מלשאת עיניו אליה משך כל הדורות.

זוהי עובדה יחידה ובעלת משקל רב.

הבעיה היסודית היא, בהתאם לדבריך, “הנחיצות לישב יהודים בא”י בשתוף רצונם הטוב של הערבים" ולא “תחת צלם של התותחים הבריטיים”.

לא הייתי ישר־לב אילו עוררתי אצלך את הרושם שלפי דעתי בני עמי ואחי צעדו תמיד בכוון זה בדרך הנכונה. דברים נפלאים נוצרים על־ידיהם בבנין הארץ. הם תכנו את תכניותיהם בשום־שכל ואידיאלים חברתיים שמו לנגד עיניהם, ונשאו ברצון את עול הסבל והדחקות. הם אוהבים את הארץ והצילו אותה מכליה, והחיו את הלשון העברית. במובן זה הארץ “שייכת” גם להם. ואולם אם עמי היה לעם אי־סבלני ולפעמים לא־טולרנטי היה זה רק מחמת הלחץ הטראגי של חיי היהודים שבאירופה המרכזית והמזרחית. הטראגיות של הנע־ונד והפליט היהודי לא התחילה עם גרמניה. בעיה זו עומדת תמיד בפנינו, והיא נמנית בין הגורמים הראשיים שיצרו את הציונות המודרנית. ועכשיו לנוכח הברבריות ההיטלרית ולנוכח כל מה שתלוי ועומד עלינו בפולין ובמקומות אחרים, הלחץ לקבל אחיזת מקום תחת כפות רגלינו וקורת־בית מעל לראשנו נהפך למשא שקשה מאד וכמעט בלתי־אפשרי לשאתו עוד.

במשך שלוש השנים האחרונות כשלא פסקו הערבים מלהתקיף את הישוב בארץ, עובדה היא שהצבור היהודי היה צבור של אי־אלמות. צעירינו וצעירותינו הם אותם הרתחנים כמו שהם אצל אומות אחרות. ואולם מקרי התקפה מצדם יש רק מספר קטן מאד לפי הידיעות הרשמיות, ואין כל ידיעות על מעשי־נקמה. “הבלגה” זו – מונח יפה שנוצר מעצמו – יש לזקוף על חשבון כמה גורמים. אולם כפי שמוכיח הויכוח הבלתי־פוסק על עיקרון זה של ההבלגה, יש לראות כגורם העיקרי לאי־אלמות זו את המוסריות היהודית העמוקה.

ספק גדול הוא, איפוא, אם הצעתך מקומה בכלל כאן בארץ־ישראל, שהיהודים צריכים “להתיצב כלפי הערבים לפי תורת סאטיאגראהא”. הצעירים העבריים היו להם מזמן יחידות של הגנה מאורגנת, ואלה הוכנסו עכשיו, על־פי רוב, לתוך הכוחות של השלטון בארץ. עד כמה שידוע לי אינך טוען שיבטלו באיזה מקום שהוא את הכוחות של המשטרה ושל הצבא. כאן בארץ אין אפילו מקרה אחד של התנפלות מצד הכוחות הרשמיים היהודיים. הייתי רוצה לשמוע ממך, אם לפי דעתך צריכים הישובים היהודיים להשאר בלי כל כלי־זיין, או שיפרקו אותם עכשיו, ובשעה שכנופיות נכנסו לעיר כטבריה והרגו ורטשו תינוקות בזרועות אמם, אם היהודים היו צריכים להציע, לפי דבריך, “שיירו בם או שישליכו אותם לתוך ים־כנרת מבלי להרים את האצבע נגד אלה”? כדי שהסאטיאגראהא תפעל באופן יעיל צריך – ככה הבינותי עד עכשיו – להתיצב באי־אלימות רק נגד השלטון החוקי ולא כלפי כנופיות של שודדים ומרצחים. האם זה נכון?

הלא תפנה לערבים ותדבר אתם לפי תורת הסאטיאגראהא? זה היה משפיע עמוקות על היהודים.

על אף הנחיצות החיונית למצוא מקלט בארץ־ישראל לפליטי היהודים הנרדפים,ואע"פ שגדולים הם הסיכויים של ההישגים בבית הלאומי של עם ישראל בכמה שטחי החיים – רוחניים, אינטלקטואליים, חברתיים ומדיניים – למרות כל זאת יש הרבה שמסכימים לדבריך שאין “להשפיל” את הערבים. יושב אני כאן שנים רבות ודעתי היא שהערבים לא הושפלו באיזה מובן ריאלי של המלה. אבל זה אינו משחרר את היהודים מחובתם הראשונית ומההכרח החיוני “לחפש את הדרך איך להפוך את לב הערבים לטובה”. אולי תוכל לסייע לנו בפעולה זו בעצתך?

---

הנקמה היהודית

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

בספרו של אבן־זהב מאשים שיילוק את אנטוניו הנוצרי: “בני־בניהם של המעונים בידי העכו”ם מענים אותם באש ובחרב על אמונתם… מרסקים את אבריהם בבתי־הכלא, חותכים בצבת את בשרם… ובכן סיניור אנטוניו, נלך יחד אל הנוטריון ואתה תחתום לי על השטר – אך לשם הלצה נכניס בו, שאם לא תשלם לי למועד הקבוע אני רשאי לחתוך ליטרא מבשרך מן המקום שאבחר לי". גונבים משיילוק את בתו האהובה וממירים את דתה, מנסים לרמות אותו בבית־הדין; ועכשיו הגיעה שעת נקמתו. הכומר משתדל לפייסו: “רחמים היא מדת ישראל, ואם אין רחמים בלבך אינך יהודי.” “יהי כן! אנני יהודי, אינני כלל בן־אדם… אתם הפכתם אותי לחיה, לשטן, ואני אנהג כחיה וכשטן!”

אולם ברגע האחרון גם הוא, איש־חימה זה, הנקמן הנורא הזה – קולו רועד, ברכיו כושלות – והוא לא יוכל.

הצו של תורת יהדות הוא: “לא תקוֹם ולא תטוֹר”. הנוקם רוצה לעשות משפט בידיו הוא, לראות את סבל אויבו בעיניו הוא; אתה מתגעש מרוגז ומעצב על הרע שעשו לך, וכשדמך רותח אתה רוצה לשלם מדה כנגד מדה. הנוקם הוא גואל הדם, וכבר בעת העתיקה ריסנו את גואל הדם. הקימו ערי מקלט והעדה הצילה את הרוצח מידי גואל הדם עד שתשפוט “העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה”. לפי תורת היהדות, איפוא, יש משפטים ויש בית־דין־צדק, ואפילו אם כל הצדק על צדך, אינך רשאי לעשות דין לעצמך. מוכרח אתה לשלוט ברוחך, להמתין לפסק־הדין ולהכנע לו. אינך רשאי לנהוג לפי הרגש הטבעי של נקמה – נפש תחת נפש, עין תחת עין. עליך לסמוך על בית־הדין שיעניש את הפושע עונש צודק. ועצם הטלת עונש צודק מעשה מוסרי הוא. זוהי הנקמה היחידה בשביל הפרט, נקמה משפטית.

לא כן הדבר בחיי העמים. כל עם נוטל לעצמו את הרשות לעשות כפי רצונו. אין בית־משפט עליון בין־לאומי, שהוא בעל יכולת כזו שיעניש את העמים הרשעים כרשעתם. והתוצאה מזה – מלחמה בין העמים. במלחמה לית דין ולית דיין, ואין מלחמה בלי נקמה. מה חשבת באמת אותה שעה שקידשת את המלחמה הנוכחית נגד השטן של ימינו אלה? האם לא ידעת ברגע ההוא, שגם אתה עוררת כל מיני אינסטינקטים ברבריים ואכזריים, וביניהם גם זה של הנקמה?

בכל יום מפיצים טונות של פצצות המחריבות את ערי האויב. הלב מתכווץ מבהלה ומזוועה. ואולם, היש לך דרך אחרת? רוצה אתה שיפסיקו? הטייס הצעיר הטס בעננים מעל הערים הללו, שליחנו הוא. כשהוא פותח את פתח אוירונו להוריד את פצצותיו, ידו היא ידנו. אנחנו ההורסים, אנחנו ההורגים את האוכלוסיה, בלי להבדיל בין אשמים וחפים מפשע, אנחנו שופכים דמי זקנים וחולים ותינוקות. כל מלחמה היא חיה טורפת, וכשאתה מגיש לה את אצבעך הקטנה היא בולעת את כל גופך וגם את נפשך. אין לי ביטוי אחר למעשינו אלה אלא נקמה. המלחמה הזו היא הנקמה הקולקטיבית נגד אויבנו הקולקטיבי, כל העם נגד כל העם.

ברם, הלא זהו פשע, עוון, חטא מצדנו? והאם חשבת שאפשר היה לצאת למלחמה בלי אלה?

והשלום כשיבוא, אם ירצה השם – מה לעשות לאויב? איני רוצה לאבד מלים על המנהיגים ועל כל המתעללים אנשי הזדון והרצח. אותם יש להשמיד בלי רחם. אבל העם הגרמני הגדול? הצו המוסרי דורש שהעם הזה ייענש קשה. העם הזה צריך שיסבול. אולם איך? להינקם בו בלי קץ? – “כאשר עשה, כן ייעשה לו” לאין סוף? או היש צורך לחפש עיקרון אחר כבסיס להענישו?

לפי עניות דעתי דרך הנקמה אינה הדרך בימי שלום. כשתיגמר שפיכת הדמים לא תהיה גרמניה העיקר. יש דבר־מה הרבה יותר חשוב, וזוהי טובת העולם ותיקונו. צריך להכריח את גרמניה לעשות או לא לעשות כל דבר גדול וקטן כפי שהוא נחוץ לתיקון העולם. למשל, ולכל לראש, יש לשבר לרסיסים את כוחה לבל תוכל עוד להכריז מלחמה. אם לשם כך יש צורך לשנות את המבנה התעשייתי, החברתי והפוליטי של גרמניה, יהי כן. אם על־ידי כך ינמיכו את רמת החיים בגרמניה, יהי כן. אם תיקון העולם ידרוש שרבבות גרמנים יצטרכו לבנות ערים וכפרים מחדש על תלי־התלים שעשו ברוסיה ובמקומות אחרים, יהי כן. ויש עוד פעולות רבות בכל שטחי החיים – בפוליטיקה, בכלכלה, בחנוך. אך לא לנהוג לפי ההצעות הרווחות של נקמה, מדה כנגד מדה – לא לעשות את העם הזה לעם של עבדים, או להמית עשרות אלפים על ידי גאזים, או להפיל אותם לאלפיהם חיים לתוך קברים, ועוד, ועוד.

עונש צודק – אותו דורש הצדק; בלעדיו אין ערך גדול להקמת ההריסות והשמות. אלא על העם הזה לסבול לשם תיקון העולם החדש, ולא כדי לתת סיפוק לאינסטינקט הנקמה שלי או שלך.

הלא כתוב: “לי נקם ושלם”, זאת אומרת רק לו בלבד. כשאנו נוקמים את נקמתנו במלחמה זו, האם בטוחים אנו כל כך שאנו שליחיו? איננו באמת אלא פועלי אוון. ובעצם הרי כל הטרגדיה היא, שאנו אובדי עצות ואין לנו ברגע זה דרך אחרת אלא לקרוא: “אל נקמות ה', אל נקמות הופיע”.

והנה הוא נענה לתפלתנו זו והוא מופיע כיום במלחמה כנוקם ונוטר גם נגדנו כמו נגד אויבנו. המלחמה הזאת היא נקמתו באדם. האדם יודע היטב מהו הטוב: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת; אלא האדם עם־נבל ולא־חכם, ואינו משים לב לצדיק ורע לו ולרשע וטוב לו. האדם משלה את עצמו לאמר: “לא יראה יה, ולא יבין אלהי יעקב”, והאדם שוכח שה' “בסופה ובסערה דרכו… לפני זעמו מי יעמוד?” על האדם – על ישראל כמו על הגויים – כתוב: “הם קנאוני בלא־אל ואני אקניאם בלא־עם… אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם”. מלחמה זו היא נקמתו, ונקמתו היא צדק ומשפט.

אם תשאל, למה סובל ישראל יותר מעמים אחרים, אין תשובה בפי. ואם תשאל: איך אפשר שאל רחום וחנון יהיה גם אל אשר נקה לא ינקה, אין לי תשובה אלא זו שביהדות אין דואליסם, ואל אחד “יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע”. וכך אין תשובה בפי גם על שמצד אחד “יצר לב האדם רע מנעוריו” ומצד שני “ובצלם אלהים עשה את האדם”.

היום הוא מסתיר פניו ומחר יתנחם ויגאל את עמו ואת עולמו. “ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים־עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?”

---

שני מכתבים אל אנשי האוניברסיטה

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

א.

חברים,

מאורעות רבי־חשיבות שאין דוגמתם מתרחשים בקצב מהיר, ומי יודע מה ילד יום.

מה טוב היה עכשיו לפגוש את כולכם פנים אל פנים, לראותכם יחד, ללחוץ את ידו של כל אחד ולהביע מלה של עידוד ותקוה, וכך לחזק בקרב כולנו את ההרגשה שמשפחה אחת אנחנו.

במכתב זה רוצה אני לומר דבר לכולכם: מורים, מוסמכים, תלמידים, פקידים, עובדים. כל אחד משתוקק בלבו לשרת את הארץ הקדושה ואת עם ישראל, לשרת את העמים והצבאות הלוחמים באותו עריץ, באותו אכזר. כל אחד מוכן להקריב אף את חייו. אין עם כישראל שהראה במשך הדורות יותר יכולת־התמדה ונכונות לקרבנות. כל אחד מחפש את הדרך בה יוכל לסייע בידי העומדים בפרץ.

תפילתי ותקותי שהרעה תפסח עלינו.

אך תהיה מנת־חלקו של היחיד מה שתהיה, אנו תפילה שתזכה האוניברסיטה העברית להמשיך את עבודתה עם חידוש שנת־הלימודים. ערכי־נצח הם אלה, שערכם רב לאין שיעור מחיינו כיחידים.

בדניאל ג' (ט“ז – י”ח) אנו קוראים:

“ויענו שדרך מישך ועבד־נגו את המלך נבוכדנצר… אלהינו אשר אנחנו עובדים יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת ומיד המלך יצילנו. והן לא… נעבד את אלהיך”.

והן לא, ואם לאו. שתי מלים אלו הן מן הדברים האמיצים והנוקבים ביותר שנאמרו אי־פעם. פעמים רבות בדברי־ימיו הארוכים מרובי הסבל לא ניצל ישראל מעברת הימים. לא היינו ראויים להצלה. התפללנו לגאולה, ידענו שאלהינו יכול להצילנו אם יעלה רצון לפניו, אולם גם ידענו שפעמים הוא מסתיר פניו ממנו ומפקיר אותנו לאש הכבשן.

אך גם בימי מצוקה ורעה נוראים ביותר ענינו: את אלהי הרשע ועכו"ם לא נעבוד.

והנה שוב נתונה ציון בקרב־לאומים. היא יודעת חורבן על חורבן. אולי מתוך הד דברי נביאינו, חוזי־ציון וירושלים, ייגלה לנו פשר־מעט מכל הקורות לה ולישראל.

מעמק־הבכא של ימי מורא אלה נעלה־נא באזנינו את דברי הנביא:

"קומי אורי, כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח.

כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים…

שאי סביב עיניך וראי…

בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה".

ב.²

חברים,

חלפה עוד שנה, והאוניברסיטה העברית זוכה להמשיך את עבודתה בהוראה ובמחקר. יש מביניכם שנתגייסו לצבא ויש שחכו בהתגייסותם עד גמר שנת־הלימודים. את כולכם אנו מברכים בברכת האוניברסיטה כולה: צאתכם לשלום ושובכם לשלום.

כל אלה מתנדבים הם. אין גיוס־חובה בארץ. אני מצטער על זאת. גיוס־־חובה על ידי הממשלה היא לפי דעתי הדרך הצודקת, הדימוקרטית. כל זמן שאין גיוס־חובה מטעם הממשלה, אני רוצה לקוות שלא ינסו אחרים להשתמש באמצעי כפיה שלא מטעם הממשלה נגד הנוער העברי.

על כל אחד מאתנו, מורה ותלמיד, מוטלת החובה לחפש יחד ולברר יחד עד היסוד את מובנה הפנימי של מלחמה ענקית ומכרעת זו. מעולם לא היה הרס כזה, אכזריות כזאת. העם המדעי ביותר, העם האוניברסיטאי ביותר, העם הגרמני, הוא בדור הזה העם הלא־חכם ביותר, העם הלא־מוסרי ביותר. ועל חורבות העולם ההולך ונהרס, מה יקום? עולם חדש, בלי ספק, אבל עולם טוב יותר, צודק יותר?

גם בנו זה תלוי. המוכנים אנו ברוחנו, בני עם ישראל בארץ ישראל, להשתתף עם עמים אחרים בהקמתו של עולם חדש? מפחד אני שמא לא למדנו עד היום מהי דימוקרטיה, חירות מהי. ואוי לנו אם הזמן החדש ימצא אותנו עוד נאחזים בסבך המפלגתי הישן־נושן שהוא בעוכרנו היום כמו אז בימי חורבן הבית. זוהי שעת־כושר לשם התכוננות נפשית כלפי המחר הגדול. שעה זו אסור שנחמיצנה. ואם אנשי האוניברסיטה העברית לא יתכוננו באופן יסודי, מי יעשה זאת?

ראו את העם היוגוסלבי. אפשר היה להם לחיות בשקט עבדים להיטלר, כפי שעושים עמים אחרים. אך הם התקוממו באופן ספונטאני מתוך נימוקים היסטוריים, רוחניים, בלי חשבונות, ללא תנאים. כחותיהם החפשיים של כל העמים המשועבדים לוחמים היום בכל מאודם, ללא תנאים, ליצירת עולם חפשי.

יותר מכל עם אחר תלוי עם ישראל, חייו וגורלו, ביצירת עולם שהוא כולו חפשי. זהו התנאי היחידי לגאולתנו, זוהי המטרה היחידה של מלחמתנו.

באגרתו של מרשל סמאטס לציוני דרום־אפריקה מלפני חדשיים נתפרצה שאלה מרה ויסודית זו מתוך עמקי לבו: “ומה התועלת לכם אם תרכשו את ציון, ואתם ואנו ביחד נאבד את כל העולם כולו?” אין תקוה לעם ישראל אלא אם יש תקוה לאנושות כולה. בעולם החפשי יזכה גם ישראל להיגאל, כי, “ציון במשפט תפדה”.

נר נשמה

מאת

יהודה ליב מאגנס

---

להרוגי גיא־צלמות

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

קשה להאמין, ואף על פי כן מוכרחים להאמין.

ולמה כה קשה להאמין?

הנה כל העולם כולו גיא הריגה והארץ מלאה חמס. יום יום, שעה שעה נופלים חללי־חרב לאלפים ולרבבות.

הלא מבראשית ימינו, בדפים הראשונים של התנ”ך, אנו שומעים: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. והשאלה הנצחית: השומר אחי אנכי?

"ומי האמין לשמועתנו?” שואל הנביא ישעיהו בתארו את עמו כחדל־אישים; לא תואר לו ולא הדר, נגוע ומוכה אלהים ומעונה.

אין ספר כה קרוב לנפשו של איזה עם כספר התהלים לישראל, ואף הוא כולו נהי בכי תמרורים. ערו ערו עד היסוד בה, קראו אויבינו, אשר נפצו את עוללינו אל הסלע.

ובתקופת אדריאנוס קיסר, תקופת הרדיפות והענויים — בכל שנה במחזור של יום־הכפורים אנו קוראים אזכרה על עשרת הרוגי מלכות. וכך בכל תקופה אחרת — במסעי הצלב וב“ממרבוך” של נירנברג מהמאה הי”ג אנו קוראים על קהילות הקודש באותה גרמניה שמסרו את נפשם על קדושת השם.

ובכל זאת קשה לנו להאמין לידיעות המגיעות אלינו. למה זה לא נאמין? מפני שאין אנו רוצים להאמין כי האדם אשר נוצר בצלם גם חיה טורפת הוא. נדמה שבכל דור ודור מוכרחים אנו ללמוד זאת מחדש. זוהי המלחמה הנצחית בין הנברא בצלם לבין החיה, וכנראה לא התקדמנו בהרבה, והאדם נשאר בחלאתו.

מציון פונה האוניברסיטה העברית לכל האוניברסיטאות שבעולם לאמור:

קול דמי אחיכם צועקים אליכם מן האדמה.

אוי־נא לי כי עיפה נפשי להורגים.

הלא אב אחד לכלנו?

האם ירימו את קולם? או יאמרו לנו: השומר אחי אנכי?

אין מרפא לעולם עד שיהיה מרפא לישראל. והתפקיד הנשגב ביותר של ישראל הוא להטות שכם ככל יכלתו למען הביא מרפא גם לאנושות.

ואנחנו, אנו מרימים את קולנו למרומים:

הקיצה אל תזנח לנצח.

למה פניך תסתיר ותשכח ענינו ולחצנו.

אל נקמות ה', אל נקמות הופיע.

וכשאנו אומרים את המלים האיומות האלה, צריכים אנו להוסיף: לי נקם ושלם, אני אשלם למנשאי: הוא אשר ילבש בגדי נקם.

ידין עמים במישרים… כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו.

---

לאהרן אהרונסון ז”ל

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

שמעתי על אהרן אהרונסון בפעם הראשונה בשנת 1907, כאשר הגעתי לכפר הדרוזי ארני הקרוב לראש החרמון. בלווית יהושע חנקין יח' סיירתי את הארץ ואת עבר־הירדן ברכיבה על סוס. אמרו לנו בארני, כי לפני ימים מספר היה שם ”אותו יהודי”. חנקין פירש לי כי הכוונה היא לאהרונסון, שאסף ”עשבים רעים מחוסרי ערך” והוביל מהם עגלה מלאה הביתה. בהרצאתו הנפלאה של: Chodet propose d’un grain de blé: שתורגמה לאנגלית בשם ) A grain of Wheatגב' סאָלד ואנכי טיפלנו בתרגום זה ובהוצאתו האנגלית), תמצא את דבריו:

“לאחר שעלה אהרונסון לראש החרמון, ירד מהצד השני, ומול הכפר ארני ראה את חיטת־הבר והיא שכיחה שם מאוד”.

את הבעיה הנצחית הזאת למד אהרונסון מידי אלה שקדמו לו. הבעיה המדעית היתה קיימת למעלה ממאה שנה: חיטה זו שממנה עשו הקדמונים את הלחם — ”המוציא לחם מן הארץ” — מנין היא באה?

זוהי בעיה כפולה: בעיה בתולדות התרבות ובעיה מעשית חשובה מאד. בתולדות התרבות עמדה השאלה, אם האדם הפרימיטיבי יצר על ידי הכלאה את החיטה שאפשר היה להשתמש בה ללחם; או אם מצא את החיטה הזאת מן המוכן, וחיטה זו גרמה לכך שהוא, האדם הפרימיטיבי, נהפך לאדם תרבותי. תגליתו של אהרן אהרונסון את חיטת־הבר הוכיחה, כי לא האדם הפרימיטיבי הוא שיצר את החיטה, אלא החיטה הזאת היא שיצרה את הציביליזציה.

הבעיה המעשית מהי? אם מוצאים באמת את חיטת־הבר, האב־טיפוס של החיטה, בקרבת השלגים של החרמון, בנקיקי הסלעים של ראש־פנה ובכל טמפרטורה, גם בקרבת ים־המלח וגם בהרים, אפשר להניח שעל ידי הכלאה של מין זה עם מינים או זנים תרבותיים שונים יספיקו לגדל את החיטה לצרכי בני־אדם בכל מקום שהוא. והחיטה הלא הוא לחמו של האדם, שבמקומות שונים בעולם עודנו רעב ללחם.

בשנת 1909 עבר אהרונסון לאמריקה ונתקבל בהתלהבות על־ידי המומחים של המחלקה לחקלאות של ממשלת ארצות־הברית. תגליתו היתה לסנסציה מדעית. דיברו עליה בכל מקום, וכשהופיע אהרון לפנינו, לפני קומץ יהודים שהוא שמע עליהם אף־על־פי שהם ברובם לא שמעו עליו, שמחו כולם לראות איש כמוהו, צעיר לימים, ער, אדם הוגה דעות, שהוא מומחה לחקלאות, לבוטניקה, לגיאולוגיה, וגם פרובלימות בתולדות התרבות האנושית מעסיקות אותו, ובלשון בני־אדם ידבר. בבילינגס־מונטנה במערב ארצות־הברית נתקיים אז קונגרס שהיה מוקדש לבעיה של "דריי־פרמינג”, הפלחה החרבה, ואהרונסון הוזמן אף הוא להשתתף באותו קונגרס.

כשהגיע לאמריקה לא דיבר אנגלית. היו שגורות בפיו צרפתית, גרמנית, עברית, ערבית, ודאי גם תורכית ואולי שפות אחרות, אבל אנגלית — אף מלה לא דיבר. לאחר שסייר במערב־אמריקה רק שלושה חדשים דיבר רק אנגלית, ובשטף, ובלשון עממית, לא בלשון מדעית שאפשר ללמוד אותה מהספר אלא בלשון החיים, עד כדי כך שלא היססו לסדר בשבילו הרצאה באנגלית ב־American Musuum of National History בניו־יורק, זה המוזיאון לתולדות־הטבע הגדול ביותר בארצות־הברית. ההרצאה היתה על תגליתו, על חיטת־הבר.

כתוצאה מפעולות אלו אפשר היה ליצור את התחנה בעתלית, שקראו לה Jewish Agricultural Expermimental Station. היו"ר היה יוליוס רוזנוולד משיקגו, איש די ידוע בגלל פעולותיו היפות בכמה שטחים, ולתוך הועדה נכנסו גם אנשים שלא היו ציונים אלא שהתענינו באיש הזה ובבעיה היסודית שהעמיד לפניהם. היו ביניהם יעקב שיף, לואי מרשל, פאול וורבורג — אחיו של פליקס ורבורג, השופט מק, ותיבדל לחיים גב' סולד וגם אני.

ברצוני לגולל קצת מזכרונותי. אשתי ואנוכי הגענו לחיפה שנתיים אחר כך, בשנת 1912, וראשית דרכנו היתה לחפש את אהרון אהרונסון. מעל הגזוזטרה של המלון ראינו את ד”ר הלל יפה, כשהוא עובר ברחוב בדרכו לזכרון־יעקב, והוא שהביא את ברכתנו לאהרן אהרונסון. מיד בא אהרן וחזרנו יחד אתו לתחנת הנסיונות שבעתלית. שבועות מספר לפני כן נפטרה אמו. ועלי לומר, שאיש זה שהיה חסון כארז, Fortiter in re, suaviter in modo שלא נרתע משום דבר, איש זה כשהיה בימים הללו ובכל השנים אחר־כך מדבר על אמו או מזכיר את שתי אחיותיו, נעשה רך כילד.

בעתלית זכינו לנטוע את שני התמרים הראשונים, שרואים אותם כיום בשתי השורות שבצדי הדרך המובילה לאדמות התחנה. נטענו את התמר הראשון על שמו של בננו הבכור; ואהרן קרא לעץ הזה וושינגטוניה רובוסטה דוידי. ילד זה קרא לאהרונסון תמיד בבואו אלינו. ”דוד שלום”. שלום — בברכה זו קידמנו תמיד איש את פני רעהו.

בימים הללו, כשנמצאנו בעתלית ודיברנו על תכניות מרחיקות לכת, הופיע בחור שקראו לו אבשלום; זה היה אבשלום פיינברג. כשראינו אותו בפעם הראשונה היה רכוב על סוס בלי אוכף, הסוס דוהר והבחור אשר עליו — עליז ושמח בחלקו. ואפשר היה מן הרגע הראשון לתת אמון בבחור הזה, כי בעל נפש נקיה היה כמו רבו ומורו, ידיד־נפשו ושאר־בשרו — אהרן אהרונסון.

אותה שנה ביקרנו בארץ יחד עם נתן שטראוס ואשתו, זה הזוג הנפלא שהתענין ביותר בבעיות הבריאות של הארץ. בעתלית שוחחנו עם אהרונסון על התכנית של המוסד שנקרא אחר־כך ”משרד הבריאות שבירושלים”, שבטיפול במלריה ובגרענת ראו את תפקידו הראשון. אהרן הציע למנות כמנהל את ד”ר ברין מחדרה, רופא אשר התענין אף הוא באיזו חלקת־נסיון בחדרה בשביל אהרן. בזמן ההוא היתה לי הזכות לדבר עם אהרן גם על שתי פקולטאות של האוניברסיטה העתידה לבוא, על הפקולטה לחקלאות — הלא התחנה שלו היא יסוד לכך; והפקולטה הרפואית — הלא אותו משרד־הבריאות הוא היסוד לה. שוחחנו אחר־כך עם שמריהו לוין, שטיפל אז בהקמת התכניון — ראינו שם את הסתתים התימנים הראשונים — על הקמת הפקולטה להנדסה, ועם פרופ' קלוזנר ועם רב־צעיר על הפקולטה למדעי היהדות במובן רחב של המושג הזה.

בשנת 1913 בא אהרונסון שוב לאמריקה. התחנה היתה במצוקה כספית. יוליוס רוזנוולד, היו”ר, היה איש קפדן מאד, בעל תכניות משלו וקשה היה להביאו לידי שינוי תכניותיו. על המצאת עוד כסף לתחנה לא רצה לשמוע. ביקשנו דרכים למצוא את הסכום הנדרש על־ידי אהרן, אשר טעה בחשבונו הראשון וביקש תחילה פחות מדי. אחרי שיחה ארוכה עם אהרן שהשתתפו בה השופט מק, גב' סולד, אשתי יחד אתי, הוטל עלי התפקיד לפנות לרוזנוולד. נסעתי לשיקגו והוצאתי ממר רוזנוולד בעל כרחו את הסכום הדרוש — סכום נוסף של חמשים אלף דולר. כשאני מהרהר עכשיו על מה שעשיתי בחיי ומה שלא עשיתי, הריני חושב את הצעד הזה מצדי כמוטעה, כי מאז לא רצה רוזנוולד לטפל עוד בתחנה. כשיצאתי ממנו לאחר שניצחתי אותו, אמר לי: ”אתה תצטער על כך”. על כל פנים היתה קצת רווחה בשביל ידידנו, והוא חזר ארצה.

כעבור שנה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, והלא ידוע שאהרן טיפל בכמה וכמה דברים. אחד מידידי, מוריס וורטהיים, נשלח לכאן בשם הג’ונט, שהייתי חבר הועד שלו,. ולפני נסעו שאל אותי מי הם האנשים שצריך למסור להם את הכסף ואת החיטה שהג’וינט עמד לשלוח לארץ. אמרתי: “תמצא בארץ שני אנשים מתאימים; אמנם אין אני יודע אם יעבדו יחד, אך עליך להראות שאתה מבין את המצב, ואם אתה תבין גם הם יבינו”. שני האנשים שהזכרתי לפניו את שמותיהם היו אהרונסון ורופין. אני חושב שעד אז לא עבדו יחד. כשסיפר וורטהיים אחר כך על הצלחתו. אמר:..הכנסתי אותם לחדר, יצאתי ונעלתי את הדלת. כעבור כמה שעות קראו לי לבוא פנימה".

אמריקה נכנסה למלחמה ההיא בשנת 1917. בסוף 1916 יצאתי לאירופה בשם הג’וינט, כדי להסתכל קצת בעבודת הסיוע בפולניה וברוסיה. הגעתי לפולניה דרך ברלין. פרופ' אוטו ווארבורג אמר לי ביום בהיר אחד: “באורינט אכספרס יגיע היום לכאן אהרונסון”. כשנכנסה הרכבת לתחנה אפשר היה להבחין בעד החלונות כמה ראשים של קצינים תורכים חבושים קולפקים אפורים. רק ראש אחד היה בלי קולפק, ואני הכרתי אותו בלי קושי — זה היה אהרונסון. נגשתי לחלון וראיתיו כשהוא מסתובב אנה ואנה ומחפש “געפּעק טרעגער”. קראתי בשמו, ומבלי הביט עלי קפץ מן הקרון וחיבק אותי. אחר כך שאלתי אותו: "הן לא הבטת בפני, מנין היה לך שאני העומד כאן?”. הוא השיב: "הכרתיך בקולך”. זה מראה מה מאד היו החושים של האיש הזה מפותחים וטבעיים. הוא חי את חיי־הטבע ומכיר היה את האדם באופן ישיר, כבן־אדם, בלי כל פילוסופיה.

אני זוכר שב־19 באוקטובר, בדרכי חזרה לאמריקה, הגעתי לקופנהגן כשרגלי שבורה. זוכר אני את היום, משום שקבלתי אז מברק מאשתי — זהו יום־הנשואין שלנו. בעמדי לעלות על האניה לשם הפלגה לאמריקה, ראיתי ואהרונסון נצב לפני. שאלתי אותו: "האם חזרת כבר משוודיה?” — הלא יצא מן הארץ כדי לבקר, כביכול, בתחנת הנסיונות בשוודיה, במקום שעשה נילסון את הנסיונות המפורסמים בזני חיטה. — “כן, חזרתי משוודיה”, השיב. “ומתי תחזור ארצה?”. ”לא אחזור עכשיו”. "ולמה?”. “אספר לך כשנהיה באניה”. “האם יש לך כרטיס־אניה?” שאלתי. "לא, אין לי כרטיס”. “אם כן, אין תסע?”. "אתה תעזור לי”. "ואיך?”. “אתה תעלה ותרד (זה היה קצת קשה לי בשל המיחושים ברגל) ונמצא את הדרך”.

הוא נסע בתא שלי בלי כרטיס. הבאתי לו את האוכל ונעלתי את הדלת, ובעד המשרת עצרתי מלהכנס פנימה. מקופנהגן עד כריסטיניה — זו אוסלו של היום — ישב וכתב. למחרת היום אמרתי לו:"עתה אפשר לך לצאת”. הוא השיב: “אמנם כן, ברצוני שיראוני”. כשישבנו יחד מסר לי מה שכתב. על כך אספר אולי פעם אחרת. לא הייתי תמים דעים אתו, והוא ידע זאת מראש. אמרתי לו: "רצונך לשים את נפשך בכף — טוב, אבל מה יהא על האחרים?”. הוא ביקש ממני להמציא אותו מסמך לשלושה אנשים: לפליכס פרנקפורטר, שאתו נתידד בנפש — עכשיו הוא שופט בבית־המשפט העליון בוושינגטון — לי’וליאן מק ולגברת סולד. ועל אחריותם, אם יראו את הדבר לנחוץ, יוכלו להראות את המסמך גם לרוזנוולד.

אולי ידוע שאהרן נלקח מהאניה ההיא בקורקוואל, קבוצת איים צפונה מסקוטלנד. הוא נאסר והובא ללונדון, וזה היה חפצו.

בימים ההם — אני צריך לספר יותר מדי על אודותי, משום שכל זה קשור אתו — התנגדתי למלחמה ההיא כשם שעכשיו אני בעד המלחמה הזאת, ואסרו על הבריות לבקר אותי. בכל זאת כשבא לאמריקה — אני חושב שזה היה כעבור חצי שנה — ביקר אותי, ואמר: "אותי לא רחיקו”. וכשחזר לאמריקה בפעם האחרונה, הספיק רק לצלצל אלי טלפונית כמה רגעים לפני נסיעתו חזרה לאירופה לועידת־השלום. שמעתי את קולו בפעם האחרונה דרך הטלפון. בקראו בשמו שאלתיו מיד: "העוד אביך חי?”. הוא השיב: “ברוך השם, ואנו נתראה בארץ”. אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו.

בועידת חבר־הנאמנים של האוניברסיטה, שנתקיימה ב־1935, הציע השופט מק, בהסכם עם הגב' סולד ועמי, להקציב 8000 לא”י לשם הקמת בנין זה ברחובות, בתנאי שהבית ייקרא על שם אהרן אהרונסון. וזו פרשת הסכום הזה. אהרן קנה מגרש בחיפה, ואף קניה זו הרגיזה את רוזנוולד, ששאל: באיזו רשות קנה אהרונסון מגרש בחיפה? המגרש היה למטה, תחת ההר, ובימים ההם לא היו שם בתים. אהרן רצה להשתמש גם במגרש זה לנסיונותיו. זה לא כבר ראיתי בקרבת יערות־הכרמל חלקת־מטעים שקוראים לה "גן־עדן”; על שום מה? משום שיש שם עצים שאהרן נטע וטיפח אותם, ועד היום הזה — אחרי עבור שנים — הם פאר הסביבה כולה. מה שעשה בהרים רצה לעשות גם למטה, בסביבת חיפה. על כל פנים, מר מוהל, שלידיו נמסר הענין, מכר את המגרש בעד 8000 לי”ש, ובזכות אותו מגרש שהרגיז את יו”ר תחנת הנסיון של אהרונסון, הוקם בנין זה על שמו כאן ברחובות.

תכופות אני שואל את עצמי את שאלת־השוא של ”אילו”, ולא רק בקשר עם אהרונסון. אילו היה אהרונסון נשאר בארץ והיה מטפל בתתנת־הנסיון שלו. מכליא זן בזן ומין במין, וחוקר את ארץ עד היסוד בה — הלא היה מביא ברכה שאין כמוה? הטרגדיה של מותו היא לא רק טרגדיה של האיש היקר, הנאמן והישר, העליז ומלא־ההומור, אלא זוהי גם טרגדיה של הרעיון שלו, של בעית חיטת־הבר. ד”ר אופנהיימר הנוכח כאן יסלח לי אם אומר דבר־מה שאין לי רשות לומר. אינני יודע עד היכן הוא, או אחרים, הגיעו במחקרם בבעית חיטת־הבר, אבל הטרגדיה של אותה סנסציה מדעית היא בהעדרו של אותו איש שהראה, כי בארץ הזאת על מורד הלבנון התחילה תרבות האדם. מקום הימצאה של חיטת־הבר הוא מקום התהוותה של התרבות האנושית, הוא ולא מקום אחר. בארץ זו נוצר גם התנ”ך, נוצר עם־ישראל, גם האדם הפרימיטיבי היה לאדם בן־תרבות כשהשתמש בחיטת־הבר ההיא שמצא לפניו, ושנתנה לו לפתח את לחמו ואת תרבותו. בעיה זו נעלמה מעל האופק, ואין זו סנסציה יותר. אולי אין זו המלה המתאימה. החיים אינם דורשים סנסציה, המדע מכל שכן. אשתמש בביטוי אחר: דבר חיוני, חיים, גיוון, צבע, שיר, חזון שנעלם — כל זה נמצא באבנים הללו, בגיאולוגיה ובחיטת־הבר שבמדבריות ובשלגים. והאיש איננו. קשה לאדם לבחור אותה שעה שהוא עומד לפני בחירה. ודאי יש בחיי־האדם בחירה חפשית, למרות כל חילוקי הדעות התיאולוגיות־פילוסופיות. איש זה עמד לפני בחירה: לצאת את הארץ עם התכנית האחרת ההיא, או להשאר בארץ עם תכנית זאת. אז אמרתי לו: “אהרן, השאר, חזור לארץ, וטפל בענינים האלה, הם יותר יסודיים ויותר חשובים, אף־על־פי שעכשיו אתה חושב את ההיפך”. אבל הוא בחר מתוך נשמתו הטהורה. זוהי טרגדיה במלוא מובן המלה, שאדם בוחר, ובוחר במותו הוא ובמות בעייתו המדעית.

בשנת 1923, בחודש מאי, שנה ויותר אחרי צאתנו את אמריקה להשתקע בארץ, כתבתי מכתב למר רוזנוולד. מכתב זה נמצא בביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי וורנר, סופר די ידוע באמריקה. המחבר ביקש ממני רשות בזמנו להשתמש במכתב, שלא היה לי העתק ממנו, ואמר, שאחרי מותו של רוזנוולד מצאו את מכתבי בארנק קטן שלו, שלתוכו הכניס מכתבים מעטים, שהוקיר אותם באופן יוצא מן הכלל. בין היתר נמצא מכתב מנשיא ארצות־הברית תיאודור רוזוולט, וגם מכתבי זה. ופלא, אלי לא הגיע אפילו אישור מרוזנוולד על קבלת מכתבי זה. ברצוני לקרוא קטע ממנו בתרגום:

"הנה שתי שושנים מקברו של אהרן אהרונסון. לפני ימים מספר נסענו אשתי ואנכי לשם. התמרים המפוארים עומדים בשתי שורות משני צדי הדרך המובילה לאדמות תחנת־הנסיון, אך הדרך עצמה מכוסה כולה פרגים, דרדרים, חרציות ועשבים אחרים, כאילו אף אחד לא היה כה עני לטרוח ולהכנס לבית־עלמין זה של תקוות כה נעלות. גמלים וחמורים סעדו את לבם בשדות־הנסיון והגמלים כירסמו כמעט את כל העלים הצעירים של התאנים. טחנת־הרוח עודנה עומדת על מקומה, וגם הבנינים. בקומה התחתונה של אחד מהם גרות נשים ערביות אחדות. מרוב שמחה על בואו של מישהו לשם, אספו לנו פרחים מלוא החפנים; במחסן מונחות ערמות של ציוד חקלאי אמריקאי, בלי סדר, ללא שימוש, מכוסי חלודה. עלינו במדרגות ההולכות ונרקבות. הצצנו בעד חלון סתום בקרשים לתוך החדר אשר בו ישבנו לפני י”א שנים על כוס תה, שמחים, מאושרים, מלאי תכניות. והנה זכוכיות הנסיון תלויות לאורך הקיר, ובקצה השני דוגמאות של זני־חיטה בחלקם מפוזרים על הרצפה. מאחורי הבית קטפנו לוונדר ושושנים משיחים נפלאים. וכשקטפנו אותם הרגשנו שאהרן כה קרוב וכה מת.

"ידידי, האם לא תוכלו לעשות דבר כדי לעזור? הוא הקריב את הכל. אינני דורש שתעזרו לנו להקים את המפעל מחדש, אף־על־פי שראוי ונאה היה שיהיה לו גם במותו חלק־מה בחיים הפורחים כאן בארץ שאותה אהב כל כך. עשו כן, לכל הפחות למען הימים ההם, לפני שהמלחמה הנוראה מלאה את לבות בני־האדם מרירות ואכזבה. אולי לא אני הייתי צריך לבקש את זאת מכם ואולי אין אתם מעונינים בארץ־ישראל, אבל אל תתנו לא לזה ולא לדבר אחר לעמוד ביניכם ובין חיבתכם הישנה והעמוקה לאהרן אהרונסון”.

---

למכס שלסינגר ז"ל

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

בפעם הראשונה פגשתי את ד“ר שלסינגר כשהיינו סטודנטים בברלין, בשנה הראשונה של המאה הנוכחית, לפני מ”ד שנה. הוא יוצא ירך משפחה מיוחסת מהיידלברג, אנוכי — מאמריקה. מה שמשך אותי אליו היתה זו המזיגה היפה של עליזות מצד אחד ורצינות מוסרית מצד שני. כבר אז כסטודנט, נתבלטו בו אותן התכונות שהשפיעו על אחרים במשך כל ימי חייו: הנאמנות שלו, האפשרות לבטוח בו בהחלט, להשען ולהסתמך עליו בכל נפשך. אלה היו שנים של התעוררות גדולה, וחוג של סטודנטים ב”לעהראנשטאלט פיר דיא וויסענשאפט דעס יודענטומס” יסדו מה שקראו “אגודה לאומית”. היה מובן מאליו שבחרו בו כיו“ר. פרופ' וייל, שהיה מזכירה של אותה אגודה, מסר לפני זמן־מה את הפרוטוקולים של אגודה לאומית זו לידי הארכיון הציוני שבירושלים. שלושת האחרים שעודם בחיים הם פרופ' טויבלר, עכשיו בסינסינטי, ד”ר אמיל כהן היושב בקליפורניה, וד"ר בירם, מנהל בית־הספר הריאלי בחיפה.

בימים הללו רצינו, ד“ר שלסינגר ואנוכי, לצאת לגליציה ולהכיר קצת יותר מקרוב מה שקראו “אוסט־יודען”. שנינו לא ראינו אותם אלא באכסמפלרים בודדים. ביקרנו ביחד את הסופר קרל אמיל פראנצוז, מחבר הספר “די יודען פון ברנוב”. שנינו קראנו סיפורים אלה בחשק רב, ברומנטיות של הימים הללו; והיינו מאוכזבים מאד כשהאיש המצויין ההוא, שישב על ספסל נמוך ובקומו היה גבוה הרבה יותר משנינו, אמר: ”אני מיעץ לכם לבלי לנסוע”. שאלנו: ”למה"? ותשובתו היתה: “טוב שתישארו במושגיכם של עכשיו על האוֹסט־יודען”.

הדיסרטציה שלו לקבלת תואר דוקטור בשם:

מוריו העיקריים היו פרופ' זכאו בשפות שמיות' פרופ' בארט בערבית ופרופ' דליטש באשורית. הוא לא רצה להשאר בגרמניה ולא רצה להיות לרבינר. בשני המושגים הללו — גרמניה ורבינר — פקפק ביותר. ואף זו היתה אחת הסיבות להתידדותנו. סיפרתי לו, לפי בקשתו, הרבה על אמריקה. הוא שואף לחירות. חירות הנפש, וחשב שכ"רבינר”, ביחוד בגרמניה, אי־אפשר יהיה לו לחיות חיי חירות, וחשוב חשב כי נכס יקר זה אפשר למצוא באמריקה.

כשסיפר למשפחתו ולידידיו על רצונו לעבור לאמריקה לא לקחו הללו את דבריו ברצינות. כשהגיע לאמריקה — בשנת 1903 או 1904 — עבד במערכת של ”ג’ואיש אנציקלופדיה“, וכבר בכרך השלישי אתה מוצא את שמו בין העורכים. שם נרשם ”ד”ר שלסינגר מהיידלברג“, ואילו בכרך הרביעי הוא כבר ”ד”ר שלסינגר מניו־יורק“. הוא נתמנה גם כ”אופיס אדיטור“, יחד עם שלושה מלומדים אחרים. ובכרכים הרבים — האנציקלופדיה היא בעלת י”ב כרכים — תמצא הרבה תרומות מדעיות משלו.

בכל כרך אתה מוצא ידיעה שונה עליו, ומתוכן אתה רואה את מהלך חייו. ב”היברו יוניון קולג’” בסינסינטי הוא משמש ספרן וגם מרצה לפרשנות המקרא. הייתי שנתיים לפני־כן ספרן בסינסינטי, וגם כביכול מרצה, ובמקרה, ואולי לא במקרה, כשיצאתי משם בא הוא במקומי.

שנותיו הראשונות בסינסינטי היו שנות אושר וכוח יצירה, שם הוציא את חיבורו על רש”י. שם יצר, אפשר לומר, ריקונסטרוקציה של ההלכה של אלדד הדני מתוך כתבי־יד וגם מתוך קטעי ה“גניזה”. ואולם רוח אנטי־ציונית נשבה בסינסינטי. הוא ושני חבריו, מרגליות — ייזכר כאן, כי הלא כיהן גם באוניברסיטה העברית — ומלטר, היו אי־שקטים בגלל אותה רוח שבמוסד.

מלטר חיבר כמה מאמרים שהופיעו בעתון הסטודנטים של ”היברו יוניון קוליג‘", שנה ג’, ואלה עוררו סערה רבה בכל קצוי אמריקה. הוא מתח ביקורת חריפה מאד על היהדות הריפורמית, ושלסינגר מצדו, שהיה בעצם איש שקט שמזגו רך, קולו צח, עמוק ונעים, איש שלא רצה מעולם להלחם, להכניס את ראשו לתוך ענינים שגוררים מדנים, מצא בכל זאת לחובתו להוציא חוברת, שגם היא עוררה את הרוחות. בשם Reform Judaism and Zionism והמסקנה שלו היתה, שאם היהדות הריפורמית לא תושפע על־ידי היהדות הלאומית ועל־ידי הציונות, תחוסל ותרד היהדות ההיא מעל הפרק.

ראש ה“היברו יוניון קוליג'” היה המלומד המצוין והאיש אנין־הדעת בעל הטמפרמנט הסוער, קנאי לערכי היהדות הריפורמית, ד”ר קויפמן־ קהלר. ראוי האיש להערכה רבה בגלל קנאותו ומסירותו לעקרונות שהאמין בהם ושהיה מבין מחולליהם. עמו, עם ד”ר קהלר, אי־אפשר היה לשלושת אלה לדור בכפיפה אחת. הם אמנם כיבדו אותו על טוהר־נפשו, אלא שעל כל צעד ושעל רצה להעמיד מכשולים בדרכם. אחרי התיעצות עם ידידים במקומות שונים, החליטו כל השלושה להגיש את התפטרותם. מלטר עבר ל“דרופסי קוליג'”, אשר עמדו אז להקימו, מרגליות עבר לקליפורניה, לאוניברסיטה שבברקלי, כפרופיסור לתנ”ך ולשפות שמיות.

אולם שלסינגר, שאף הוא יכול היה למצוא בנקל את מקומו באמריקה, השליך מאחרי גוו את כל הטיפול במדעי היהדות. מאורע זה זיעזע את נפשו. קשה היה לו לתפוס שבאמריקה שלו, האהובה עליו, שאליה התיחס באידיאליזציה מאין כמוה, יכול היה לקרות מאורע של אי־סבלנות כה בולטת ועמוקה. אז אמר לנפשו, ועמד על החלטתו על אף כל הויכוחים עם ידידיו: ”אני מוותר עכשיו על החיים הללו ואחזור לגרמניה דווקא, ולבית־המסחר של משפחתי". בימי־נעוריו חשבוהו כסטודנט מלומד וכאידיאליסטן גרידא. למדתי הרבה גרמנית משלסינגר, גם שכחתי הרבה ממה שלמדתי מפיו; מפיו שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי הגרמני "אונערביטליך”, בלי חמלה, והוא היה “אונערביטליך” כלפי עצמו. אמרתי שהיה איש רך בטבעו, ומוזר שדווקא עליו עברו כמה משברים. כשגמר בלבו לבלי התעסק במדעי היהדות היה באמת “אונערביטליך.”

וראה פלא, סטודנט מלומד זה, שהכל ראוהו כאיש בלי חוש של מציאות, גילה את הצד השני של אפיו — חוש המציאות שלו, יראת־הכבוד בפני דברים ממשיים שאתה פוגשם בעניני־מסחר. בכניסתו לתוך הפירמה של המשפחה הרים את קרנה. הוא הראה לשותפיו את חכמת הרחבת הגבולות. ידיעותיו בגיאוגרפיה, המבט הבינלאומי שלו. עמדו להם בפעולותיהם. כתוצאה מהתאמצויותיו נפתחו סניפים לבית־המסחר לא רק בגרמניה, אלא גם בהולנד, באמריקה הדרומית, באמריקה הצפונית, ואף פותחו קשרי־מסחר עם פרס.

ברצוני להזכיר שני דברים מלפני המלחמה העולמית הראשונה. מצאתי מאותם הימים שני מכתבים ממנו. עלי להגיד, שלפעמים כואב הלב על שאינך שומר על דברי ידידים. הכל נראה לך כל כך בטוח וברור, עד שאינך רואה צורך בשמירת מכתבים. והרי זוהי טעות אנושית. על כל פנים, מצאתי שני מכתבים בימים אלה מהחדשים הראשונים של שנת 1914. מתוך ענינים שהוא מזכיר במכתבים הללו אתה נמצא למד, שאף־על־פי ששלח ידו במסחר נשאר לבו נתון לעניני היהדות. הוא שואל, אם יש באפשרותי להציג את ד”ר סוסקין לפני אנשים באמריקה, ומזכיר את שמה של גב' סולד. מכתב זה נכתב בקשר עם תחנת הנסיונות של אהרן אהרונסון, שסוסקין היה אף הוא קשור בה. במכתב השני הוא שואל, אם אפשר למצוא תומכים בבית־הספר הריאלי בחיפה, ומוסיף שד”ר בירם יהיה בקרוב בגרמניה, ולפי דעתו (של שלסינגר) לא יצליח בה; אולי בכל זאת אפשר יהיה להשיג דבר מה באמריקה? בין השאר הוא כותב: "אנו כאן גם שמחנו שמחה עצומה על עמדת החברים האמריקאיים של חבר־הנאמנים של התכניון”. — זכור בודאי שהיתה אז מלחמת־הלשונות, והחברים האמריקאיים הצילו סוף־סוף את המצב והכף הוכרעה לטובת העברית.

זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה הקודמת עבר שלסינגר להולנד כבא־כוח הפירמה שלו. הוא אהב את הולנד אהבת־נפש, וראה אותה כעין אמריקה מתוקנת ומשופרת, ארץ בעלת אותה מסורת של חופש, של יראת־הכבוד בפני הפרט; וכתום המלחמה היה לנתין הולנדי. כשהציעו לו אחרי פרוץ המלחמה העולמית הנוכחית שיוציא מהולנד קצת מהונו שהשקיע בה, אמר: ”לא! הנני אסיר־תודה להולנד ואסור לי לעשות זאת". עד־שמיעה הייתי לדבריו אלה. בהולנד טיפל בעניני הקרן הקיימת ביחד עם יעקובוס קאן, ייבדל לחיים, — מי יתן וינצל בקרוב! — ונחמיה דה־לימה.

בשנים הללו חזר לספר העברי. הוא הביא להולנד חומר רב על ויקרא רבה, שממנו רצה להוציא טכסט יסודי, וחשב שעכשיו, משהגיע למנוחה נפשית, במידה האפשרית בימי־מלחמה, יוכל לחדש את התעסקותו במדע. להולנד העביר את ספריתו הגדולה, שעליה לא ויתר בשעה שויתר על המדע, והתחיל לטפל בחומר זה בנאמנות ובהתמדה, אלא מצא שעבר זמנו. גם זה קורה לבני־אדם. אותו חומר של ויקרא רבה מסר אחר־כך לידי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

מצאתי גם כרוז חתום על ידי שלושת האנשים הללו — דה־לימה, קאן ושלסינגר — מיולי 1920. בכרוז שנשלח לכמה ארצות — העתקה אחת קבלתי באמריקה — הם מסבירים, כי לשם החשת העליה ארצה וכדי ליצור הזדמנויות להתישבות גדולה יש ליצור ארגון יהודי כללי, וכי מחובת העם כולו להתענין בשאיפות הללו. אין בידי חומר על תוצאות פנייתם.

בהולנד היה לחבר של קרן וולפסון. אחרי המלחמה החלטנו לאחר דיון ממושך — ד"ר לשצ’ינסקי, הנוכח אתנו, ד”ר שלסינגר, יעקובוס קאן ואנוכי, כנאמני הקרן ההיא — שהשימוש הטוב והמועיל ביותר ברכושו של וולפסון יהיה בהקמת בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. בנין בית־הספרים הוקם והוא נקרא בית דוד וולפסון. במידה גדולה הרי זו זכותו של שלסינגר.

הוא נוכח אתנו בשעת פתיחת האוניברסיטה. כל דבר גדול וקטן שימח אותו, ולשמחה זו לא היה סוף. פתחנו אוניברסיטה בלי אוניברסיטה. מה היה אז? חובות, ולא קטנים. ובין הדברים הראשונים שצריך היה לעשות — התפקיד הזה חל עלי — היה לאסוף כספים. והיכן? — באמריקה. עברתי איפוא לשם. לפני אותה נסיעה נתקיימה בבית אחד־העם ז”ל הישיבה הראשונה של חבר־הנאמנים. השתתפו, מחוץ לאחד־העם, ביאליק ז”ל, סוקולוב ז”ל, ויבדל לחיים ווייצמן ואנוכי. ובין ההחלטות הראשונות היתה גם זו — להקים ועדה אדמיניסטרטיבית. חבריה היו ה”ה בנטביטש, סאקר ושלסינגר, ה' גינצברג כמזכיר, ואני כיו”ר. אני מוצא שחתמתי על הפרוטוקול הראשון. על כל שאר הפרוטוקולים חתם ד”ר שלסינגר, שהיה היו”ר בהעדרי. אנו, שלסינגר ואני, המשכנו בסידור זה כמה שנים, עד תרצ”ה. שאלו לפעמים: על סמך מה עשינו סידור זה? עלי לומר: לא רק על סמך ההחלטה ההיא, אלא גם על סמך החיים, על סמך כוח היצירה שהיה בנו, על סמך המציאות.

ואולי יתענינו לדעת בסקירה שטחית על כמה מהנושאים הנזכרים בפרוטוקול הראשון של אותה ועדה אדמיניסטרטיבית: גמר המו“מ בין האוניברסיטה ו”בני־ברית" בדבר הספריה, וזה לא סודר כל־כך בנקל; 1000 לא”י שהנציב העליון הרבט סמואל הבטיח לפרסים; תכנית להקמת מכון לידיעת הטבע הארצישראלי. נמצאת שם הערה מיוחדת בנוגע לגיאולוגיה. גם כתוב כי דרוש “ביזנס מנג’ר” (מנהל עניני המשק). הוחלט להעביר את המכון — זה היה כמדומני מכון הבריאות שנמצא אז במכון פסטיר (מן הראוי לכתוב על ענינים אלה פעם) — לדירה שבקרבת הספריה שבעיר, ושישמש כיסוד לפקולטה הרפואית, שתוקם בעזרת השם. גם רשום בפרוטוקול, שיש לשכור עוד שני בתים בקרבת הספריה, ואמנם עשינו זאת, ולאחר רעידת־האדמה שכרנו בשכונה ההיא גם בית שלישי. אף הוחלט להקים את המשרד של האוניברסיטה בעיר, באם אי־אפשר יהיה לאכסנו בהר־הצופים. אינני רוצה לעבור על כל הדיונים — אם צריך לשלם את דמי־הנסיעח להר־הצופים לפרופיסורים ולסטודנטים, אם באמת כדאי להמשיך בעבודת האוניברסיטה על הר־הצופים — שאלה שנשאלת לפעמים גם כיום. דברו גם על תכנית גדס, על התפתחות האוניברסיטה, על חשבונות של לשכת האוניברסיטה בלונדון שלא נתקבלו כאן. מוצא אני שהתחלתי שוב לחתום על פרוטוקולים של הועדה האדמיניסטרטיבית כשחזרתי מאמריקה באמצע יוני; ואז לא היה עוד ד”ר שלסינגר בארץ. ז”א כשאני נסעתי נשאר הוא, וכשאני נשארתי נסע הוא. בימים הללו היה סידור זה לא רע כלל. אני מוצא שבחודש יולי של אותה שנה חתם ד”ר שלסינגר על הזמנה לחברי הועדה למכון למדעי־היהדות, ותפקידה של ועדה זו היה להכין את החומר בשביל הועידה של המכון למדעי היהדות, שנתקיימה אח”כ בלונדון (יושבים כאן אנשים שהשתתפו באותה ועידה). בספטמבר של אותה שנה נתקיימה הישיבה השניה של חבר הנאמנים במינכן. ד”ר שלסינגר השתתף בישיבה ההיא ושם פגשתי אותו.

אחרי המאורעות של תרפ”ט, דוקא בימים הקשים הללו, קבלתי מכתב מאת ד”ר שלסינגר ואשתו ובו הודיעו לי שהם נכונים לעלות ארצה. אי־אפשר היה להם להשלים עם הרעיון שיישארו בביתם בימי־סכנה. עודדתי אותם מאד לבוא, והם הגיעו באביב תר”ץ. ומהיום ההוא ועד צאתם לאמריקה בת”ש היתה ירושלים מקום־מגורם ומקום־פעולתם.

עברתי על כמה מכתבים שחתם עליהם בשנת תרצ”א. בנושאים שונים טיפל: התחלת הקורסים הביאולוגיים, שאחר כך נהיו לפקולטה למדעי־הטבע, בנין רוזנבלום, קרקע על הר־הצופים, חפירות בתל־ג’רישה, התקציב שעיבד בילליג המנוח לקונקורדנציה של השירה הערבית, אזכרה לפרופ' הורביץ המנוח — בקשר עם זאת הוא מזכיר לשבח את דברי ד“ר גויטיין, והוא מודיע כי אחרי היסוסים רבים קיבל עליו פרופ' מאיר להיות יושם־ראש (אולי, צ"ל יושב –ראש?) של המכון למדעי־המזרח. בכמה מכתבים הוא מדבר על הספריה, וכבר בתרצ”א הוא מטפל בשאלה, אם הגיע הזמן למנות ראש אקדימאי של האוניברסיטה. סבורים שזהו נושא חדש מן השנים האחרונות, והרי אין הדבר כך; היו כבר אז כמה דיונים על שאלה זו. בתוך המכתבים נזכרת תחילת עבודתו של ד”ר בונה, שהארכיון שלו היה בראשונה כאן בספריה, וכן הבימה על שם אונטרמייאר. ומענין שכבר באותן השנים הוזכר שמו של פרופ' אייזקס בקשר עם המקצוע אנגלית. בתוך המכתבים הללו מדובר גם על המחלקה הפדגוגית. בתרצ”ד השפיע באופן ניכר על תורם בעילום־שם לשם ייסוד המעבדות לסרטן. בכל ימיו כאן באוניברסיטה, וגם באמריקה בשנים האלה, התענין באופן מיוחד בהתפתחותן של מעבדות אלו וכתב לי מאמריקה כמה הערות על מה שיש לעשות כאן בנידון זה.

על פעולתו באוניברסיטה משנת תרצ”ה ואילך אספר אולי בהזדמנות קצת יותר מתאימה.

כשפרצה מלחמה זו היה חולה, ואף אשתו ידועת חלי. — מה לעשות? האניות האחרונות מפליגות והרופאים מצווים עליהם לנסוע לאמריקה. בשבילה, כבדת־השמיעה, אין תקוה אחרת. יש התפתחות מיכנית עצומה במקצוע זה באמריקה. באשר לו, הרי לא ידעו אז — על כל פנים חשבו שהרופאים לא ידעו — מה לו, והוא לא רצה לצאת את הארץ. מצד שני ראה את עצמו אנוס לנסוע, והאבקותו הנפשית היתה גדולה מאד. סוף־סוף קנה כרטיסים להפלגה באניה היוונית ”ניאה הילאס”, ויום לפני צאתם, לפנות ערב, היה אצלי ואמר: ”כרטיסי הנסיעה כאן בכיסי, אבל אינני רוצה לנסוע. אני מרגיש כאילו אני עריק. אמור לי אתה את דברך — מה שתאמר אעשה”. — אמרתי לו: ”כן, כל אדם שעוזב את מקום־הקרב הוא במובן מה עריק, אבל אתה חולה, מצוּוה אתה לנסוע ושוב אין בידך ברירה חפשית. חובה עליך לנסוע גם בגלל אשתך וגם בגלל מצב בריאותך. לך בשלום ושוב בקרוב בשלום“. — לקח את ידי בידו ואמר: ”עד מה אסיר־תודה אני לך על דבריך”. אלה היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו. מעל האניה כתב: ”אני מרגיש את עצמי קצת יותר טוב, אלא שאני מודאג מאד מהצורך להפגש עם אנשים בניו־יורק, תקוותי שהדבר יסתדר בעזרת מרים (אשתו)”. והיא כותבת: ”חושבת אני שיצאנו בדיוק ברגע האחרון, עד כמה שהדבר נוגע למצב בריאותו. לו היינו יכולים לא לעשות בניו־יורק ולחזור ארצה באיזו דרך ארוכה באוקינוס, היתה זאת הרפואה הטובה ביותר. נשתדל להשתמט מועידות, ויכוחים וכו', ולגמור את ענינינו במהירות האפשרית”.

במשך זמן שהותם באמריקה קיבלתי מהם מכתבים רבים. במכתב אחד הוא כותב בנוגע לטכסט של בלאד’ורי, שהיה מעבד אותו זמן רב: ”אני חושב שעבודתם של ברפמן ובראון מועילה מאד כדי לקבוע טכסט שלם, אולם אם אני אחיה ואזכה לראות את ספרי מודפס — זוהי שאלה שניה". זוהי הפעם היחידה בכל המכתבים האלה שהוא רומז על מצבו. הוא ידע על מצבו והחזיק מעמד. "אונערביטליך” גם בנדון זה.

בין הדברים האחרונים שטיפל בהם היה התנ”ך שלנו. ה”ג’ואיש פובליקיישן סוסייטי" חושבת זה יותר מעשרים שנה על הוצאת התנ”ך בנוסחו העברי ובצדו תרגום אנגלי. הוא השתדל לפני כמה חברים של הועד הפועל שלהם שיוותרו על תכנית זו ויעזרו לאוניברסיטה העברית להוציא לאור את התנ”ך העברי, שיהיה תנ”ך ירושלמי, והאוניברסיטה העברית תוכל אולי לעזור להם בהוצאת התרגום האנגלי שלהם. במכתב האחרון היתה זו דאגתו העיקרית — התנ"ך שלנו. הוא רוצה להשפיע על פלוני ועל אלמוני כדי להשיג כספים, כדי לעורר את הרוחות.

ד”ר שלסינגר, אף־על־פי שבעצמו טיפל בערבית ובעניני האיסלם, יותר מאשר בעניני יהדות הכתובים ערבית, ואף־על־פי שהעריך כל ענין הנוגע לאוניברסיטה, התענין בכל זאת באופן מיוחד במכון למדעי היהדות, והיה אומר: ..אם יבוא יום שבאוניברסיטה יתחילו לוותר על מקומם המרכזי של מדעי־היהדות — אותו יום יהיה ראשון לירידת קרנה". והוא צדק בהחלט, לדעתי. בו ברגע שהאוניברסיטה העברית שבירושלים לא תשים את לבה באופן מיוחד למדעי־היהדות, יתמוטט חלק גדול ויסודי להצדקת קיומה של האוניברסיטה. אני שומע בימים אלה שמספר התלמידים במדעי־היהדות הולך ופוחת, אני שמח שהדבר לא הגיע אליו. אם מותר לי לומר מלה בשמו ולזכרו, הייתי חוזר על דבריו ועל אזהרתו.

דיברנו ארוכות ותכופות על הדרך לתיקון המצב ובאנו לידי הכרה, ואני שמח ששמעתי את הדברים האלה מחברי כאן באוניברסיטה, שהדרך היא יצירת פרסים לחברי־מחקר. מקובל היה באוניברסיטה להעניק את התואר חבר־מחקר למלומדים שלא היו קשורים לאוניברסיטה מתוך משרתם. זה אומר יותר מתלמיד־מחקר. אני רוצה להזכיר בשם רק אחד מחברי־מחקר אלה. שהלך לעולמו — ייבדלו לחיים האחרים שיושבים כאן — הלא הוא אבינועם ילין ז”ל, שרצינו לעודד אותו, כשהיה מטופל במשרה ממשלתית, להמשכת עבודתו המדעית. צריך לפי דעתי — ואני מעיז להגיד זאת: ולפי דעתו של שלסינגר — ליצור כאן באוניברסיטה פרסים שונים בעלי סכום הגון, כל אחד לחמש שנים, כדי לתת לדוקטורים של האוניברסיטה, ואולי למלומדים צעירים אחרים, את האפשרות להמשיך את עבודתם המדעית לא לשנה אחת אלא לחמש שנים. ובינתיים יהא באפשרותם גם לשאת אשה ולהקים בית בישראל. מה יהיה אחרי שתעבורנה חמש השנים הללו — מי יודע. אבל עד אז יתפרסם בלי ספק שמם בעולם המדעי, ואנו נצטרך לדאוג להם, מבלי שנקח עלינו איזו התחייבות שהיא כלפיהם.

כדי לממש רעיון זה אני רוצה להקציב מקרן־הנשיא 300 לא”י לשנה אחת בעד פרס כזה, בתקוה שאחרים יוסיפו עליו, כדי שיספיק בשביל בעל פרס אחד לחמש שנים. והצעתי היא, שבעל הפרס הזה יטפל בראשונה, ואינני יודע כמה זמן דרוש לכך, בחומר של ויקרא רבה, כדי שימצא ויקרא רבה של שלסינגר את גואלו.

קשה לדבר על איש שהיה ידיד נפש. הוא לא היה בין המבריקים, בין הנוצצים. צעדיו היו אטיים, ללא פסיעות גסות. היה כבד קצת, לא כמראה הבזק. הוא שקל כל דיבור לפני שהוציאו מפיו. שקלא־וטריא ממושכת היתה תמיד בקרבו. אף פעם לא יצא מפיו דבר שקר. זה לא היה בכוחו. כל דבר שהשיג תוך התחבטויות השיגו, אך אם אחת החליט דבר — ידעת כי הענין נמצא בידים נאמנות. משהופקד הפקדון בידיו למשמרת — אפשר היה להשען עליו במאה אחוז. יכולת למסור לו את חייך, את מצפונך, את בעיותיך ודאגותיך הרבה יותר מאשר לעצמך אתה. הלא ידוע אותו מעשה במלך ששאלוהו מהו הפקדון שבידו, והתשובה היתה: — הנפש. כל פקדון שקבל לידיו ראה כפקדון של נפש. דיבורו היה טהור, הוא היה מבין אצילי בני־ישראל. שואלים: איש אמונים מי ימצא? אני חושב שכל איש שהכיר אותו, שהיה ידידו — מצא בו איש אמונים. אנו קיימנו את המשפט: דברו אמת איש לרעהו, אם כי לא תמיד הסכמנו זה לזה. כשנסעתי לפעמים וידעתי שהוא על המקום, חשבתי תמיד על הכתוב: אז תלך לבטח דרכך. ועכשיו הלך לדרכו הארוכה. ואני רוצה לומר לו גם בדברי הכתוב: שלום שלום, כי כך בטוח.

---

להנריטה סאָלד ז”ל

מאת

יהודה ליב מאגנס

¹

אם תרצה לדעת מוסר היהדות מהו, שאל וחקור במצפונה של הנריטה סאלד. אם תרצה להכיר את המצפון הישראלי, הקשב לקולה הרצוף קולות הר סיני ונביאי ישראל מזה, ומזה קול דממה דקה של בת־ישראל רחמניה ששמעה את הבכי של אמהות וילדים, את בכי הדורות.

בגוף רזה ועדין זה נתגשם מוסר היהדות. כל מלה שיצאה מפיה שקולה היתה ומקורה בטהרת הקודש, הן ביטויים חריפים בדיון והן דברי הומור בשעות עליזות. כל מעשיה שורשם בכוונה טהורה ובלי שום פניה אישית. בכל מעשה נתכוונה לטובת מישהו אחר, בכל שאפה להיות נאמנה לאידיאלים הנשגבים שמילאו את נשמתה רוח חיים קדושים.

בבית־הוריה נתקשרה קשר בלי־ינתק בשרשרת המסורת המוסרית והדתית שבישראל. מסורת זו שתי מידות מנוגדות לה — מידת־הדין ומידת־הרחמים, ורק מחונני עליון בכוחם לקיים שתי מצוות אלה כאחת. בשרשי נשמתה, באורח טבעי איחדה וקידשה שתי מידות אלו.

הלא ראית אותה מלאת תרעומת וזעם על אי־צדק, על שפלות ואנוכיות, על אכזריות החזק כלפי החלש? זכרונה הראשון הוא, שאביה נשא אותה על כפים למען תראה אנשים הולכים ברחוב אחרי ארונו של מת. ”זהו, בתי, ארונו של אברהם לינקולן אשר שנא את העבדות ואהב את החירות". ושנואה היתה גם עליה העבדות שמטיל אדם על זולתו, והחירות — זהו, לדעתה, משפט־הבכורה של האדם.

וליד הצו של החובה המוסרית, איזו עדינות אצילה, איזו חמלה רבה עטפה כל מהותה כמעיל של קדושה. כעלמה שפעה יופי ורחמים כלפי עולי רוסיה על חופי בלטימור; כישישה לא חסכה כל עמל וטורח־נסיעה, כל יסורין, כדי להיות נוכחה בעצמה ולקבל בברכה את פני הנוער העולה על חופי ארצנו. בכל תולדות האדם איני מכיר מסירות נפש גדולה יותר, מקודשת יותר, ובתום־דרכה זה הלכה כל ימי חייה.

פירושו של הדבר מהו? צדיקה, אבל לא בעיניה היא. גדולה היתה בלי שאיפות לגדלות. פשוטה עד היסוד בה ובלי קישוטים, היתה היא מקושטת מכל אשה בחסד ובאהבה.

כאדם המקיים ”יקוב הדין את ההר” פנתה אל הישוב לפני יותר משלוש שנים. אז לא הקשיבו הרבה לקולה ורצוי להשמיעו מחדש:

“כאחראית ליותר משבעת אלפים ושלוש מאות נערים ונערות… אני מרהיבה עוז בנפשי לפנות אל עסקני הישוב ומנהיגיו… רוח של אי־סבלנות עומדת להשתלט עלינו. אלה המבטאים השקפות שאינן בהתאמה גמורה לדעות המתהלכות צפויים לחבלה גופנית. חשבונות פוליטיים נפרעים ע”י פצצות. ההפקרות נוטה לרשת את מקום החוק בקרב העם אשר הטיף לחוק לראשונה. נכסי היסוד שבחופש המצפון והדרור, עלולים להשמט מידינו. ערכי המוסר המקודשים שלנו נתונים בסכנת התמוטטות. דעה זו יש לבער ממחננו… (צעירים) בונים־לוחמים אלה שנשמעו לצו (להילחם בטוטאליטריות) והאמהות של העתיד שתעמודנה בשורות החירות והצדק תובעים מאתנו, כי נעלה על לבנו את הלקח שלמדנו בתולדות עמנו: שהיהודים והיהדות החזיקו מעמד משך דורות לא בכוח האגרוף ולא בחוזק יד אכזרית אלא ברוח האהבה ותורת אלהים חיים”.

וגם לנהוג לפנים משורת הדין שאפה תמיד. בנעוריה היתה מורה, ונשארה מורה מחנכת כל ימיה, מורה לנבוכי־הזמן הצעירים. מי שזכה פעם ללוות אותה באחת מנסיעותיה המרובות לנקודות הנוער העולה שבארץ, לא ישכח את היופי ואת הרצינות ואת התכלית החינוכית של ביקורים אלה. הכל מתישבים מסביב לשולחן והיא יושבת בראש. לכל נער ונערה יש בעיה אישית, נפשית, ולחברה בכללה בעיות מדאיגות בנוגע להווה ולעתיד. היא מכירה היטב בעיות כלליות ופרטיות אלה. הלא היא קוראת לכל אחד בשמו. היא מסירה מעליה את כובעה ויושבת אתם לשם דיון משפחתי. ואיך היו מחכים להזדמנות בואה! הנה האם באה, ואצלה ימצאו הבנה ואהדה — ואהבה. הם מביטים בכליון־נפש לתוך עיניה, ונשמעים לכל מלה היוצאת מפיה. ובאיזה בטחון עצמי היא מדברת, באיזו פניה ישרה לשכלם וללבם, איך היא שוכחת את הסביבה, את החדר, שקועה בתפקידה שהוא חלק בלתי־נפרד מנשמתה! אתה מברך על הקשר ההדוק והאינטימי שהיא יוצרת בכל מלה ובכל תנועה נוספת. זוהי תופעה ראשונית, גאונית, דומה לגשם המרענן את העשב, כמים על ארץ ציה, כטל על לבבות נרגשים. כי מי הם אלה היושבים אל מול אור פניה של אשה זו? הם ילדים פליטי שלטון הרשע, אודים מוצלים; ומי היא שנשלחה אליהם? — מלאך מן השמים.

בחדר־העבודה של המורה הזאת תראה צילומים של נוער עולה: הירידה מן האניה בחיפה וההסתגלות לעבודה במקומות שונים בארץ; וסיפוק־נפש עמוק היה לה כשחשבה על התופעות המשמחות הרבות שבחייהם החדשים בארצם המחדשת את נעוריה. אך בצילום אחד שהיה תלוי בחדר־עבודתה היתה מסתכלת בחיבה יתירה. שלוש נפשות, יהודי זקן, ילד בן שש, ילדה בת ארבע — שם למטה, בבטן האניה השטה בלב־ים. ספר עברי פתוח לפניהם על שולחן רעוע ובידו השמאלית של הזקן חתיכת־עץ קטנה המצביעה על השורה שלומדים אותה, כשימינו מונחת על כתפו של הילד, והילדה מביטה עליו מתוך עיניה העגומות והשואלות. תמונה זו היא כעין תמונה של שרשרת הקבלה, השלשלת הארוכה של המסורת הישראלית שנצטברה בתוך לבה של האשה הזאת.

רוח־היצירה שלה היה כביר, וככל שהזקינה, משנה לשנה, גברה רעננותה היוצרת. נוסף על כל יצירותיה יצרה בשנים אלה גם את ועדת־הדסה לשעת חירום, שהיתה צריכה לשמש את המוסד כתריס בפני כל רעה שלא תבוא כתוצאה מן המלחמה. ועדת־הדסה נתאספה פעם בחודש משך יותר מארבע שנים בחדרה שבדירתה, והמשתתפים נתישבו מסביב לשולחן־הכתיבה שלה. איזו עירנות שכלית ורוחנית, איזו חריפות והגיון בדיוניה, איזה כח־זכרון מדוייק כבור סוּד שאינו מאבד טפה, איזו עצה טובה בכל שאלה קטנה כגדולה, איזה מרץ ורצון לפעולה! היית שוכח בן־רגע שאתה מתווכח עם אשה זקנה והיית מתאמץ בכל כוחותיך להיות ראוי לעבוד במחיצתה.

בנעוריה שימשה כמזכירה את אביה הרב בנימין סאלד, שהתעסק בפירושו העברי על ספר איוב. בספר הזה היתה קוראת תכופות. תעשה־נא פרפרזה של המשפטים הידועים בפרק ל”א, ותמצא כי עליה הכתוב מדבר:

“אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה… אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון… אם הניפותי על יתום ידי… כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר….”

שאלת הנביא היתה בשבילה שאלה ממשית ורצינית מאד: ”ומה ה' דורש ממך?". היא הרגישה בדרישה, בצו, בפקודה; ותשובתו היתה עוד יותר רצינית משום שמתוכה נוצר בשבילה תפקיד חייה: ”כי אם עשות משפט ואהבה חסד והצנע לכת עם אלוהיך” — פסוק כמשמעו. בשבילה היה זה פסק־דין. הצדק והחסד, הדין והרחמים בזיווגם העליון — רק בעל־מצפון שניזון מכל הדורות אפשר היה לו ללכת בדרך הישרה והקשה הזאת. כי נר מצוה ותורה אור מאירים דרך זו להולכים בחושך. על אף גאונותה המוסרית ידעה היא עצמה שנגעה רק בשולי שוליה של היריעה. בשבילה היו כל חייה רק כעין התחלה, כעין גישוש בחושך. שאיפתה היתה אל מקורות החיים האמיתיים, וחייה היו בלתי־אפשריים ונטולי כל מובן בלי אמונתה בנצח, באלהי ישראל. בכל כוחותיה ובכל מאמציה ניסתה — בגוף ובנפש — להצנע לכת עם אלהיה.

קול ברמה נשמע, נחי בכי תמרורים. בנים מבכים את רחל. מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה, כי יש שכר לפעולתה. כי באים בניה מארץ אויב ושבו בנים לגבולם.