רות אלמוג: “ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, פרצו מאורעות בירושלים ובחברון. למחרת התנפלו תושבי הכפר הערבי קולוניה על בתי המתיישבים במוצא השכנה ורצחו חמישה מבני משפחת מקלף. במוצא נוסדה ההתיישבות החקלאית הראשונה בארץ ישראל ב־1860 על־ידי משפחות ילין ומקלף. הבן מרדכי ששרד את הטבח היה לימים לרמטכ”ל השלישי של ישראל.
“בחברון נרצח במאורעות גם תלמיד ישיבה מפתח תקווה, בנו של הרב הלר ואחי־אמו של הסופר יהושע קנז. יהושע מעולם לא דיבר על כך אבל אין לי ספק שהרצח הזה השפיע עליו והתגנב בדלת האחורית של הנפש אל יצירתו.” [“תרבות וספרות”, “הארץ”, 21.6].
אהוד בן עזר: שמו של הנער תלמיד הישיבה בחברון היה צבי. צבי בן הרב יחיאל הלר מפתח תקווה. שם אביו של יהושע היה צבי הרמן גלס. מרוב אהבתה של רבקה, אימו של יהושע, לאחיה שנרצח, היא מעולם לא קראה לאביו בשם צבי אלא רק הרמן. יהושע עצמו מעולם לא דיבר בפנינו על דודו צבי הלר שנרצח (1929) בטרם הוא־עצמו נולד (1937), כשם שהתכחש לעובדה שסבו היה הרב יחיאל הלר, שבית הכנסת שלו נמצא לא רחוק מבית הוריו. על שמו של הסב קרוי אחיו הצעיר של יהושע, חיליק, יחיאל.
כאשר שינה יהושע את שם משפחתו מגלס לקנז, היה בכך ביטוי להשקפתו ה“כנענית” שהתגלגלה לימים לשותפותו להשקפות ה“שלום” ה“יוניות” (והמתגמלות) של ידידיו עמוס עוז וא"ב יהושע. ואולם ביצירתו, החל מהרומאן הראשון מלפני 60 שנה “אחרי החגים” (1964, בהיותו בגיל 27), יש ביטויים לאימה מפני הערבים, אותם ראה בשנות ילדותו עד 1948, מהכפר הערבי פג’ה, ממזרח לפרדסים ולאזור שבו היה ביתו בפתח תקווה.
ב־1948 גם נפטר סבו, הרב יחיאל הלר.
אגב, כאשר עמוס עוז היה עושה מילואים בענף היסטוריה של חיל השיריון, הוא לא היה חוזר בערב לקיבוצו חולדה אלא, לדברי יהושע, נשאר מדי פעם לישון אצלו בתל אביב כדי שבקיבוץ יתייחסו ביתר רצינות לשירות המילואים שלו.
אילו עמוס חי היום, מעניין איך היה מסתדר לו טבח ה־7 באוקטובר עם תקוותו לזכות בפרס נובל ולשאת חן בעיני גויים בשאיפתו ל“שלום”?
[“חדשות בן עזר” 1962 מיום 24.6.24].
עזי שטרן, ירושלים: על יהושע. אני אמשיך בעניין הדוד [צבי הלר], תלמיד הישיבה שנרצח בחברון. איני זוכר מה הוביל את יהושע להסביר לי את ההיסטוריה של משפחת אימו. אבל יום אחד סיפר שהם גרים על אדמת הנחלה של סבו [הרב יחיאל הלר]. הצביע על בית הכנסת ומשם הנחלה נמשכה עד בית דודו [הלר] ששכחתי את שמו, זה היה בית פתח תקוואי טיפוסי מפעם, אח"כ הבית הקטן יותר בו גרה משפחת גלס, חצר גדולה שפעם היתה שם רפת. דיר ולול תרנגולות ואווזים ולבסוף בית חדש יותר שנבנה על רחוב אחד העם שבו גר הבן שנשאר דתי. את הנחלה חתכו רחוב הרצל ורחוב אחד העם, כשהחליטו לסלול את הרחובות “חתכו” את הנחלה.
בבית המקורי של הרב התגורר הבן [הלר] ששכחתי שמו, שהיה איכר ובעיקר פרדסן. הפרדסים היו באיזור צומת סירקין. הוא היה נשוי לאישה ממוצא אמריקאי. היו להם שלוש בנות, האמצעית, בת גילנו פחות או יותר, היא נעמה, שנישאה לקלמן [ישראל] כרמל מקריית חיים, שלמד עם נילי פרידלנדר ויהודית בן עזר [אז טייטלבוים] בכיתה אחת ולימים יסד הוצאת ספרים מכובדת [כרמל] ויהושע ידע להעריך זאת.
כשיהושע חזר מפריז החליט להתמקם בירושלים וגר אצלנו בדירתנו בקריית משה איני זוכר כמה זמן עד שהחליט לעבור לתל־אביב. כעבור מיספר שנים אביבה ואני החלטנו לעבור לדירה חדשה בגבעת מרדכי. יהושע בחוש ההומור שלו אמר – “איך זה שקניתם דירה מבלי להיוועץ איתי? איך אדע אם אפשר יהיה לשכור חדר?”
איני זוכר כמה זמן עבר עד שיהושע הודיע שיבוא לביקור. ויום אחד הוא הגיע (אולי ביחד עם אודי?) כשהגיע, בשלב מסויים, הוא שואל – “מה זה הבניין שממול וקולות התפילה?” עניתי “זו ‘ישיבת חברון’.” יהושע קצת נמתח, “ו… הרחוב הקצר הזה שאנו גרים בו נקרא ‘הרב הלר’.”
יהושע אומר – “אז אולי החליטו לקרוא רחוב ע”ש אותו בחור ישיבה שנרצח? "
אמרתי לו שאיני יודע, לנו כתבו (מהעיריה?) שזה ע"ש חיים הלר.
יהושע בניסיון אחרון – “נהוג כשאדם נפצע מצמידים לו את השם ‘חיים’.” אינני יודע. לא זוכר שאי פעם חזרנו לאזכר את זה.
אהוד: שכחת להזכיר את השנים שלפני נסיעתו של יהושע הצעיר עם משפחתו לפריס, כאשר גרת איתו בדירת חדר מקסימה בחצר מלאה עצים ברחוב הנביאים בירושלים, שהתברר לימים שהיתה פרק זמן דירתה של המשוררת רחל. לאותה דירת חדר שלכם בבית קטן נפרד בחצר, היה יהושע מזמין חברים לערבי זמר, שבהן כיכבה לוסי־אליעזרה אייג, לימים ז’קוב, בקול האלט הנפלא שלה, ויהושע היה מלווה אותה בגיטרה, וגם שר לנו שאנסונים צרפתיים, ואת “יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ –אִישׁ לֹא הֵעֵז גַּעַת בָּה” למילים של זלמן שניאור.
לאחר שנסע לפריס גר איתך בדירת החדר חברו עוזי לוי, לימים מכוכבי “ניקוי ראש”.
וכן שכחת להזכיר כי לאחר שחזר יהושע מפריס והמשיך ללמוד באוניברסיטה בירושלים, הוא גר אצלכם בחדר שכור בדירתכם בקריית משה ושם כתב ב־1963 לערך את הרומאן הראשון שלו “אחרי החגים”.
[“חדשות בן עזר” 1966 מיום 8.7.24].
יפה ברלוביץ: א־פרופו ההערה של רות אלמוג
[פורסם לראשונה בשם “באיזה שם יקרא יהושע קנז לבְנו” במוסף “תרבות וספרות” בעריכת בני ציפר בעיתון “הארץ” מיום 2.8.2024].
א
לפני מיספר שבועות, בטור שלה (יומן) במוסף “תרבות וספרות”, הארץ (21 ביוני), העלתה רות אלמוג את זכר מאורעות תרפ"ט (1929), מאורעות של מעשי טרור ורצח שלא ידע היישוב היהודי בארץ קודם לכן. הטבח ארך כשבוע ימים (מ־23 עד 29 באוגוסט), ופשט ברחבי הארץ, כשמיספר יישובים וקהילות אף ננטשו ונמחקו (השנה יציינו 95 שנה לטבח). אלמוג התייחסה לשני מקרים מזעזעים: האחד במוצא, שם פרצו בני הכפר קאלוניה הקרוב, אל ביתה של משפחת מקלף ורצחו את המשפחה ואורחים שהיו עימה (צאצא ממנה היה לימים הרמטכ"ל השלישי, מרדכי מקלף), ובחברון, בה טבחו ערביי חברון בבני עירם היהודים, וביניהם צבי הלר תלמיד מחונן בישיבת חברון, שהיה דודו של הסופר יהושע קנז.
קנז עבד בהארץ, בין היתר כעורך המוסף “תרבות וספרות”, רות אלמוג שימשה שנים רבות כעורכת משנה, וחרף הידידות והעבודה המשותפת אלמוג לא ידעה מאומה על טרגדיה משפחתית זו. וכך היא כותבת: “יהושע מעולם לא דיבר על כך אבל אין לי ספק שהרצח הזה השפיע עליו והתגנב בדלת האחורית של הנפש ואל יצירתו.”
קנז הלך לעולמו ב־2020. באותן שנים, ועוד רבות שקדמו לטבח של ה־7 באוקטובר, מאורעות תרפ"ט לא היה נושא לענות בו. אלה שקעו ככתם מזעזע בתולדות הסכסוך היהודי־הערבי של טרום המדינה, ולא צויין לו כל יום זיכרון. אמנם עם כיבוש חברון במלחמת ששת הימים (1967), ועם התחדשות היישוב היהודי שם, נעשו מספר ניסיונות להנציח את זכרם של הקורבנות (בחברון נרצחו 67 יהודים, ביניהם 24 תלמידי ישיבה), אבל גם בדיון שהתקיים בינואר 2022 (בוועדת שרים לענייני חקיקה), שוב נדחתה ההצעה ולא יספה.
והנה מה־7 באוקטובר אנחנו חוזרים ובגדול אל ההיסטוריה האפלה שלנו, כשהזיכרונות אודות פוגרומים ומעשי שטנה, ממלאים אותנו עד אפס מקום: מזוועות חמלינצקי ופטלורה במזרח אירופה ועד עלילות דמשק והפרהוד בבגדד, שלא לדבר על עיר ההרגה (קישינב) לביאליק, ו’השואה' שהייתה לקנה מידה השוואתי לכל אירוע.
אבל נחזור למאורעות תרפ"ט ולמשפחת הלר: זו מעולם לא דחקה ולא השכיחה את האסון. “הסיפור ריחף בחלל הבית כל שנות ילדותי,” כתבה צביה גולן, בת דודו של קנז (שנקראה על שם הדוד צבי), וגם את קנז אני זוכרת בילדותו, מתייחס לדוד שאיננו – בשיחות אודות המשפחה (ראו בהמשך). ואכן, סיפור משפחת הלר הוא סיפור מטלטל של רצח בן, אבל הוא גם סיפור מטלטל של משפחה רבנית שבמהפך העיתים מחברה אורתודוכסית לחברה משכילית, ולא כל שכן לחברה המתעוררת לקסמו של החלום הציוני (אם לא הציוני הסוציאליסטי), מוצאת עצמה מוכה ומתפוררת.
במה דברים אמורים?
ב
סבו של קנז, הרב יחיאל הלר (השני), נמנה על שושלת רבנים מן העילית של רבני ליטא. הוא נקרא על שם דוד־אביו הרב יחיאל הלר ששמו יצא למרחוק כ“עילוי מקוידנוב”. בגיל 21 מונה הרב יחיאל הלר (הראשון) לרב הקהילה, וחרף גילו הצעיר – פנו אליו גדולים בתורה בשאלות הלכתיות מסובכות, ואחרים הירבו לצטט מדבריו ומכתביו. ספרו עמודי אור (1858) הביא לפרסומו בבתי המדרש כאחד מגאוני ליטא.
הרב יחיאל הלר השני (1866–1948), כמו אביו, סבו וכל דודיו הרבנים, המשיך במסורת המשפחתית. למד בישיבת וולוז’ין, נסמך לרבנות על ידי רבי יצחק אלחנן ספקטור (רבה הראשי של קובנה ואחד מגדולי הפוסקים בדור), והיה מקורבם של רבנים ומנהיגים נערצים כמו הנצ"יב (נפתלי צבי יהודה ברלין) והרב חיים סולוביצ’יק. בשנות העשרים שלו היה לרבה של קוידנוב ונהג בה ביד רמה במשך שלושים וחמש שנה (עד שעלה לארץ ישראל). כן חיבר את ספר המצוות לרמב"ם לפי סדר פרשיות התורה.
נשא לאישה את חנה לבית למפרט, והביא לעולם ארבעה בנים: ישראל, אברהם־מאיר, שלמה וצבי, ובת רבקה (אימו של קנז).
הרב יחיאל הלר (השני), היה גאה בבניו וכמו מובן מאליו ראה בהם ממשיכי דרכו וממילא ממשיכי שושלתו. אבל לא כך פעלו הדברים. ישראל בכורו, נער מבריק ומבטיח, היה הראשון למרוד. הוא התנער מהדת, הצטרף להכשרה חלוצית וגם אם המשיך לבקר בבית, התעקש להופיע שם בגילוי ראש. הרב הלר הצניע את מכתו, ובצערו כי רב ניסה להתנחם בבנו שלמה. הוא שלח נער מחונן זה לטובי המלמדים במקום, וכשבגר בחר לשלחו לעיר הגדולה לנבחרת שבישיבות. שלמה אמנם הצטיין בלימודיו, אבל קל מהרה סולק מהישיבה כי המשגיח מצא בארונו אותם ספרים אסורים שעניינם השכלה.
מאידך, עם כל העוגמה על “כפירת” הבנים, צמח והפתיע הצעיר שבבנים – צבי. כבר מילדותו בלט בכישרונותיו המגוונים: נהנה מלימודי הגמרא, שעשע את המשפחה בחיקויו התיאטרליים, ומאן־שהוא גילה את המתימטיקה והפליא לעסוק בה להנאת כולם.
בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). הקשר עם הבן ישראל נותק, גם אברהם־מאיר קיבל צו גיוס לצבא הרוסי, וברח אל קרובים בעיירה רחוקה, ושלמה נעלם וחזר כשהוא מחפש דרכים להצטרף להכשרה לארץ ישראל.
הרב הלר לא ידע את נפשו מדאגה. המשפחה התפוררה לו נגד העיניים, ואחרי המלחמה חש ביתר שאת באובדנה, כשהבנים ישראל ושלמה קמו ויצאו לאותה ארץ אבות נחשקת שמעבר לים. כאן נחלצה לעזרה משפחת אשתו – משפחת למפרט. היתה זו משפחה ידועה בעושרה הרב, והיא לקחה על עצמה לסייע לאיחוד המשפחה ולממן את נסיעתם של הרב, אשתו וילדיו הצעירים (רבקה וצבי) לארץ (הבן אברהם־מאיר יגיע מאוחר יותר עם משפחתו). כמו כן רכשו עבורם נחלה למגוריהם בפתח תקווה, ופרדס שיספק את פרנסתם.
בחורף 1929, אחרי 35 שנות רבנות מזהירה, יוצא הרב הלר עם משפחתו לדרך. הוא ואשתו היו כבר בעשור החמישי לחייהם (הוא בן 53), ושוב היה עליהם לפתוח דף חדש במטרה לנסות לשקם את המשפחה, בנחלה הגדולה שחיכתה להם בפאתי המושבה.
בראש וראשונה הם דואגים ללימודיהם של הצעירים: צבי מתקבל לישיבת סלובודקה בחברון (ענף מישיבת סלובודקה היוקרתית שבליטא), ורבקה ממשיכה את לימודיה בגימנסיה פרטית בפתח תקווה: ‘גימנסיה אחד העם’.
לא עברו מיספר חודשים ומשפחת הלר שוב הוכתה קשות. כזכור בקיץ 1929 שטפו הפוגרומים את הארץ, וביניהם הטבח הנורא בחברון. הטבח השתולל שם כ־4 ימים. הוא החל ביום השבת – י“ח באב תרפ”ט, בו נפצע תלמיד הישיבה צבי, וב־כ"ב באב, ארבעה ימים אחרי, הוא נפטר מפצעיו. האח ישראל שהה בקיבוצו הרחוק, האח אברהם מאיר – (נשוי עם ילדים קטנים) בליטא, ורק האח שלמה הספיק להגיע אליו, להחזיק בידו עד שנדם. הנצר האחד שנותר להמשיך את האב בשושלת המפוארת של הרבנים לבית הלר – נדם.
ג
כל עולמה של משפחת הלר חרב עליה. האם התקשתה לחזור לחיי היום יום, ולא עברו ימים רבים והיא לקתה בשבץ ומתה בדמי ימיה. האחים, כל אחד ממקומו אזר כוח לתמוך באב, בניסיון לאושש את המשפחה הרצוצה, ושלמה, כדרכו, התייצב בקדמת הדברים. ואכן שלמה לא מש מאביו. הוא המשיך בפעילותו בהגנה ובמאבק על עבודה עברית, אבל בה בעת הקים, על הנחלה, את הבית הגדול והמרווח, שעמד עטור חורש אורנים, ומאחוריו – משק ביתי עם מיספר פרות, תרנגולות וערוגות ירק; שלמה גם ניהל את הפרדס שהיה לאב מקור רווח ופרנסה; ובצד הצפוני של הנחלה בנה בית כנסת קטן, שבו הרב הקים קהילה משלו, והנהיג אותה.
עד נישואיה חיה רבקה עם האב וטיפלה בו לצרכיו, כשנישאה הקימו לה ולבחיר ליבה בית קטן בצד המזרחי של הנחלה. וכאשר אברהם־מאיר עלה לארץ עם משפחתו, בנו לו בית בצד הדרומי של הנחלה. גם שלמה, עם נישואיו, הצטרף לנחלה לחיות בצד אחיו ואחותו. ב־1948, בעצם מלחמת העצמאות הלך הרב הלר לעולמו. היה זה בחודש אב, תשע עשרה שנה בדיוק אחר רצח הבן, והרחוב בו נמצא בית הכנסת – נקרא על שמו.
בנחלה גדולה זו, מוקף במשפחה מכל עבר, נולד וגדל קנז.
ד
לא נסיים כאן את דיווחנו, כי אי אפשר לנו בלעדי צביה גולן וספרה המיתר האחרון (1986). צביה היתה בת דודו של קנז, גדולה ממנו בשנתיים, נקראה כאמור על שם הדוד צבי, ובת בכורה של שלמה (בין שלוש בנותיו). גם צביה גולן שלחה ידה בעט סופרים, כשהיא מקדישה את עיקר כתיבתה לספרות נוער.
צביה הלר־גולן גדלה בנחלה בביתו הגדול של הסב. היתה פעילה בתנועת “הנוער העובד”, ועם התגייסותה לצבא יצאה עם גרעין נח"ל שהצטרף לקיבוץ גבים (דרום לשדרות). שם נישאה לדב (דביקי) גולן, שם הקימה משפחה, ושם החלה לפרסם את ספרי הנוער שלה.
ספרה הראשון ראה אור בסוף שנות ה־70 (אהוד מקבוצת נרקיסים) ובשנות השמונים פירסמה כשישה ספרים (ביניהם מי אוהב חמציצים, כרים על הראש, ובת הנילוס). רוב ספריה עוסקים בהווי חייהם של ילדים בקיבוץ, ואילו ב־1986 ראה אור ספר שונה לגמרי: המיתר האחרון שעוסק בסיפורה המשפחתי. וכך גולן הציגה אותו:
“הסיפור ריחף בחלל הבית כל שנות ילדותי. כשבאתי לספר אותו, נפרשו לפניי קורות המשפחה כסיפור הרפתקאות מרתק. תחילתו בימים הסוערים של מלחמת העולם הראשונה. הנער שלמה נודד ברחבי רוסיה, ובדרכים מלאות סכנות, רעב ומוות, ומוצא את עצמו במחנה הסגר לפליטים, משם נחלץ ברגע האחרון. הוא מסכן את חייו בדאגתו לפרנסת המשפחה, ומעורר את צעירי העיירה להתגונן מפני הנוצרים המתפרעים. המשכו – נדודים בדרכים לא דרכים לארץ ישראל, עד לבניית הבית ונטיעת הפרדס בפתח תקווה. וסופו – הטבח הנורא שנערך ביהודי חברון, שבו קיפח את חייו צבי, האח הצעיר. במותו פקע המיתר האחרון שקשר את המשפחה.”
כאמור, גולן פורשת את סיפור המשפחה באמצעות סיפור חייו של שלמה אביה. הוא הגיבור המוביל, אם כי רצח האח בחברון מטביע את חותמו על העלילה כולה.
ה
יהושע קנז הגיע לכיתה שלנו ב’גימנסיה אחד העם' (בית ספר יסודי ותיכון גם יחד), בכיתה ג'. כאמור הוא נולד בפתח תקווה ואת שנותיו הראשונות עשה בה, אבל עם מלחמת העולם השנייה המשפחה עברה לחיפה, שם הועסק אביו במחנה הבריטי הגדול בכניסה לעיר. מילדותו אני זוכרת מעמדים שונים בהם התייחס לדוד המת, והנה דוגמה להלן:
לאביו של קנז קראו צבי (גלס), אבל אימו רבקה לא יכלה בשום פנים ואופן לפנות אליו בשם זה. היא פנתה אליו בשם “הרמן”.
משפחת גלס היו יוצאי גליציה ובביתם דיברו גרמנית (גליציה היתה תחת שלטון הממלכה האוסטרו הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה). “צבי” בגרמנית הוא “הירש”, ואף כי “הרמן” פרושו איש צבא, לוחם, בעלי השם “צבי” נקראו לא פעם “הרמן”. באותם ימים, היה די מביש אם לאבא שלך קראו בשם גלותי, שהרי כל עולה חדש שהגיע לארץ בסוף שנות ה־40 וה־50 מיהר לשנות את שמו הלועזי לשם עברי. והנה קנז, שעם הימים ינכס לו את התורה הכנענית – על מקורותיה העבריים השורשיים, מציג את אביו בשם כזה.
נראה שקנז הילד התלבט לגבי שם אביו – ובעיקר לעתיד לבוא.
אני זוכרת שיחה שבה הוא תוהה באיזה שם יקרא לבנו. לפי המסורת עליו להנציח את שם אביו, אבל מה יעשה? האם יקרא לו “הרמן” (שם גלותי דוחה), ואם בכל זאת – “צבי” (שם טראומטי לאימו). והנה אורו עיניו: “מה דעתך על השם ‘עופר’?” שאל. היום שמות כמו “עופר” או “גור” הם שמות חביבים ומקובלים, אבל בשנות החמישים השם “עופר” נשמע כמו היה קורא לבנו “טלה” או “עגל”.
פרצנו בצחוק.
יפה ברלוביץ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.