¹

בספרו של אבן־זהב מאשים שיילוק את אנטוניו הנוצרי: “בני־בניהם של המעונים בידי העכו”ם מענים אותם באש ובחרב על אמונתם… מרסקים את אבריהם בבתי־הכלא, חותכים בצבת את בשרם… ובכן סיניור אנטוניו, נלך יחד אל הנוטריון ואתה תחתום לי על השטר – אך לשם הלצה נכניס בו, שאם לא תשלם לי למועד הקבוע אני רשאי לחתוך ליטרא מבשרך מן המקום שאבחר לי". גונבים משיילוק את בתו האהובה וממירים את דתה, מנסים לרמות אותו בבית־הדין; ועכשיו הגיעה שעת נקמתו. הכומר משתדל לפייסו: “רחמים היא מדת ישראל, ואם אין רחמים בלבך אינך יהודי.” “יהי כן! אנני יהודי, אינני כלל בן־אדם… אתם הפכתם אותי לחיה, לשטן, ואני אנהג כחיה וכשטן!”

אולם ברגע האחרון גם הוא, איש־חימה זה, הנקמן הנורא הזה – קולו רועד, ברכיו כושלות – והוא לא יוכל.

הצו של תורת יהדות הוא: “לא תקוֹם ולא תטוֹר”. הנוקם רוצה לעשות משפט בידיו הוא, לראות את סבל אויבו בעיניו הוא; אתה מתגעש מרוגז ומעצב על הרע שעשו לך, וכשדמך רותח אתה רוצה לשלם מדה כנגד מדה. הנוקם הוא גואל הדם, וכבר בעת העתיקה ריסנו את גואל הדם. הקימו ערי מקלט והעדה הצילה את הרוצח מידי גואל הדם עד שתשפוט “העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה”. לפי תורת היהדות, איפוא, יש משפטים ויש בית־דין־צדק, ואפילו אם כל הצדק על צדך, אינך רשאי לעשות דין לעצמך. מוכרח אתה לשלוט ברוחך, להמתין לפסק־הדין ולהכנע לו. אינך רשאי לנהוג לפי הרגש הטבעי של נקמה – נפש תחת נפש, עין תחת עין. עליך לסמוך על בית־הדין שיעניש את הפושע עונש צודק. ועצם הטלת עונש צודק מעשה מוסרי הוא. זוהי הנקמה היחידה בשביל הפרט, נקמה משפטית.

לא כן הדבר בחיי העמים. כל עם נוטל לעצמו את הרשות לעשות כפי רצונו. אין בית־משפט עליון בין־לאומי, שהוא בעל יכולת כזו שיעניש את העמים הרשעים כרשעתם. והתוצאה מזה – מלחמה בין העמים. במלחמה לית דין ולית דיין, ואין מלחמה בלי נקמה. מה חשבת באמת אותה שעה שקידשת את המלחמה הנוכחית נגד השטן של ימינו אלה? האם לא ידעת ברגע ההוא, שגם אתה עוררת כל מיני אינסטינקטים ברבריים ואכזריים, וביניהם גם זה של הנקמה?

בכל יום מפיצים טונות של פצצות המחריבות את ערי האויב. הלב מתכווץ מבהלה ומזוועה. ואולם, היש לך דרך אחרת? רוצה אתה שיפסיקו? הטייס הצעיר הטס בעננים מעל הערים הללו, שליחנו הוא. כשהוא פותח את פתח אוירונו להוריד את פצצותיו, ידו היא ידנו. אנחנו ההורסים, אנחנו ההורגים את האוכלוסיה, בלי להבדיל בין אשמים וחפים מפשע, אנחנו שופכים דמי זקנים וחולים ותינוקות. כל מלחמה היא חיה טורפת, וכשאתה מגיש לה את אצבעך הקטנה היא בולעת את כל גופך וגם את נפשך. אין לי ביטוי אחר למעשינו אלה אלא נקמה. המלחמה הזו היא הנקמה הקולקטיבית נגד אויבנו הקולקטיבי, כל העם נגד כל העם.

ברם, הלא זהו פשע, עוון, חטא מצדנו? והאם חשבת שאפשר היה לצאת למלחמה בלי אלה?

והשלום כשיבוא, אם ירצה השם – מה לעשות לאויב? איני רוצה לאבד מלים על המנהיגים ועל כל המתעללים אנשי הזדון והרצח. אותם יש להשמיד בלי רחם. אבל העם הגרמני הגדול? הצו המוסרי דורש שהעם הזה ייענש קשה. העם הזה צריך שיסבול. אולם איך? להינקם בו בלי קץ? – “כאשר עשה, כן ייעשה לו” לאין סוף? או היש צורך לחפש עיקרון אחר כבסיס להענישו?

לפי עניות דעתי דרך הנקמה אינה הדרך בימי שלום. כשתיגמר שפיכת הדמים לא תהיה גרמניה העיקר. יש דבר־מה הרבה יותר חשוב, וזוהי טובת העולם ותיקונו. צריך להכריח את גרמניה לעשות או לא לעשות כל דבר גדול וקטן כפי שהוא נחוץ לתיקון העולם. למשל, ולכל לראש, יש לשבר לרסיסים את כוחה לבל תוכל עוד להכריז מלחמה. אם לשם כך יש צורך לשנות את המבנה התעשייתי, החברתי והפוליטי של גרמניה, יהי כן. אם על־ידי כך ינמיכו את רמת החיים בגרמניה, יהי כן. אם תיקון העולם ידרוש שרבבות גרמנים יצטרכו לבנות ערים וכפרים מחדש על תלי־התלים שעשו ברוסיה ובמקומות אחרים, יהי כן. ויש עוד פעולות רבות בכל שטחי החיים – בפוליטיקה, בכלכלה, בחנוך. אך לא לנהוג לפי ההצעות הרווחות של נקמה, מדה כנגד מדה – לא לעשות את העם הזה לעם של עבדים, או להמית עשרות אלפים על ידי גאזים, או להפיל אותם לאלפיהם חיים לתוך קברים, ועוד, ועוד.

עונש צודק – אותו דורש הצדק; בלעדיו אין ערך גדול להקמת ההריסות והשמות. אלא על העם הזה לסבול לשם תיקון העולם החדש, ולא כדי לתת סיפוק לאינסטינקט הנקמה שלי או שלך.

הלא כתוב: “לי נקם ושלם”, זאת אומרת רק לו בלבד. כשאנו נוקמים את נקמתנו במלחמה זו, האם בטוחים אנו כל כך שאנו שליחיו? איננו באמת אלא פועלי אוון. ובעצם הרי כל הטרגדיה היא, שאנו אובדי עצות ואין לנו ברגע זה דרך אחרת אלא לקרוא: “אל נקמות ה', אל נקמות הופיע”.

והנה הוא נענה לתפלתנו זו והוא מופיע כיום במלחמה כנוקם ונוטר גם נגדנו כמו נגד אויבנו. המלחמה הזאת היא נקמתו באדם. האדם יודע היטב מהו הטוב: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת; אלא האדם עם־נבל ולא־חכם, ואינו משים לב לצדיק ורע לו ולרשע וטוב לו. האדם משלה את עצמו לאמר: “לא יראה יה, ולא יבין אלהי יעקב”, והאדם שוכח שה' “בסופה ובסערה דרכו… לפני זעמו מי יעמוד?” על האדם – על ישראל כמו על הגויים – כתוב: “הם קנאוני בלא־אל ואני אקניאם בלא־עם… אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם”. מלחמה זו היא נקמתו, ונקמתו היא צדק ומשפט.

אם תשאל, למה סובל ישראל יותר מעמים אחרים, אין תשובה בפי. ואם תשאל: איך אפשר שאל רחום וחנון יהיה גם אל אשר נקה לא ינקה, אין לי תשובה אלא זו שביהדות אין דואליסם, ואל אחד “יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע”. וכך אין תשובה בפי גם על שמצד אחד “יצר לב האדם רע מנעוריו” ומצד שני “ובצלם אלהים עשה את האדם”.

היום הוא מסתיר פניו ומחר יתנחם ויגאל את עמו ואת עולמו. “ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים־עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?”