א. 🔗
חברים,
מאורעות רבי־חשיבות שאין דוגמתם מתרחשים בקצב מהיר, ומי יודע מה ילד יום.
מה טוב היה עכשיו לפגוש את כולכם פנים אל פנים, לראותכם יחד, ללחוץ את ידו של כל אחד ולהביע מלה של עידוד ותקוה, וכך לחזק בקרב כולנו את ההרגשה שמשפחה אחת אנחנו.
במכתב זה רוצה אני לומר דבר לכולכם: מורים, מוסמכים, תלמידים, פקידים, עובדים. כל אחד משתוקק בלבו לשרת את הארץ הקדושה ואת עם ישראל, לשרת את העמים והצבאות הלוחמים באותו עריץ, באותו אכזר. כל אחד מוכן להקריב אף את חייו. אין עם כישראל שהראה במשך הדורות יותר יכולת־התמדה ונכונות לקרבנות. כל אחד מחפש את הדרך בה יוכל לסייע בידי העומדים בפרץ.
תפילתי ותקותי שהרעה תפסח עלינו.
אך תהיה מנת־חלקו של היחיד מה שתהיה, אנו תפילה שתזכה האוניברסיטה העברית להמשיך את עבודתה עם חידוש שנת־הלימודים. ערכי־נצח הם אלה, שערכם רב לאין שיעור מחיינו כיחידים.
בדניאל ג' (ט“ז – י”ח) אנו קוראים:
“ויענו שדרך מישך ועבד־נגו את המלך נבוכדנצר… אלהינו אשר אנחנו עובדים יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת ומיד המלך יצילנו. והן לא… נעבד את אלהיך”.
והן לא, ואם לאו. שתי מלים אלו הן מן הדברים האמיצים והנוקבים ביותר שנאמרו אי־פעם. פעמים רבות בדברי־ימיו הארוכים מרובי הסבל לא ניצל ישראל מעברת הימים. לא היינו ראויים להצלה. התפללנו לגאולה, ידענו שאלהינו יכול להצילנו אם יעלה רצון לפניו, אולם גם ידענו שפעמים הוא מסתיר פניו ממנו ומפקיר אותנו לאש הכבשן.
אך גם בימי מצוקה ורעה נוראים ביותר ענינו: את אלהי הרשע ועכו"ם לא נעבוד.
והנה שוב נתונה ציון בקרב־לאומים. היא יודעת חורבן על חורבן. אולי מתוך הד דברי נביאינו, חוזי־ציון וירושלים, ייגלה לנו פשר־מעט מכל הקורות לה ולישראל.
מעמק־הבכא של ימי מורא אלה נעלה־נא באזנינו את דברי הנביא:
"קומי אורי, כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח.
כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים…
שאי סביב עיניך וראי…
בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה".
ב.2 🔗
חברים,
חלפה עוד שנה, והאוניברסיטה העברית זוכה להמשיך את עבודתה בהוראה ובמחקר. יש מביניכם שנתגייסו לצבא ויש שחכו בהתגייסותם עד גמר שנת־הלימודים. את כולכם אנו מברכים בברכת האוניברסיטה כולה: צאתכם לשלום ושובכם לשלום.
כל אלה מתנדבים הם. אין גיוס־חובה בארץ. אני מצטער על זאת. גיוס־־חובה על ידי הממשלה היא לפי דעתי הדרך הצודקת, הדימוקרטית. כל זמן שאין גיוס־חובה מטעם הממשלה, אני רוצה לקוות שלא ינסו אחרים להשתמש באמצעי כפיה שלא מטעם הממשלה נגד הנוער העברי.
על כל אחד מאתנו, מורה ותלמיד, מוטלת החובה לחפש יחד ולברר יחד עד היסוד את מובנה הפנימי של מלחמה ענקית ומכרעת זו. מעולם לא היה הרס כזה, אכזריות כזאת. העם המדעי ביותר, העם האוניברסיטאי ביותר, העם הגרמני, הוא בדור הזה העם הלא־חכם ביותר, העם הלא־מוסרי ביותר. ועל חורבות העולם ההולך ונהרס, מה יקום? עולם חדש, בלי ספק, אבל עולם טוב יותר, צודק יותר?
גם בנו זה תלוי. המוכנים אנו ברוחנו, בני עם ישראל בארץ ישראל, להשתתף עם עמים אחרים בהקמתו של עולם חדש? מפחד אני שמא לא למדנו עד היום מהי דימוקרטיה, חירות מהי. ואוי לנו אם הזמן החדש ימצא אותנו עוד נאחזים בסבך המפלגתי הישן־נושן שהוא בעוכרנו היום כמו אז בימי חורבן הבית. זוהי שעת־כושר לשם התכוננות נפשית כלפי המחר הגדול. שעה זו אסור שנחמיצנה. ואם אנשי האוניברסיטה העברית לא יתכוננו באופן יסודי, מי יעשה זאת?
ראו את העם היוגוסלבי. אפשר היה להם לחיות בשקט עבדים להיטלר, כפי שעושים עמים אחרים. אך הם התקוממו באופן ספונטאני מתוך נימוקים היסטוריים, רוחניים, בלי חשבונות, ללא תנאים. כחותיהם החפשיים של כל העמים המשועבדים לוחמים היום בכל מאודם, ללא תנאים, ליצירת עולם חפשי.
יותר מכל עם אחר תלוי עם ישראל, חייו וגורלו, ביצירת עולם שהוא כולו חפשי. זהו התנאי היחידי לגאולתנו, זוהי המטרה היחידה של מלחמתנו.
באגרתו של מרשל סמאטס לציוני דרום־אפריקה מלפני חדשיים נתפרצה שאלה מרה ויסודית זו מתוך עמקי לבו: “ומה התועלת לכם אם תרכשו את ציון, ואתם ואנו ביחד נאבד את כל העולם כולו?” אין תקוה לעם ישראל אלא אם יש תקוה לאנושות כולה. בעולם החפשי יזכה גם ישראל להיגאל, כי, “ציון במשפט תפדה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.