¹

בפעם הראשונה פגשתי את ד“ר שלסינגר כשהיינו סטודנטים בברלין, בשנה הראשונה של המאה הנוכחית, לפני מ”ד שנה. הוא יוצא ירך משפחה מיוחסת מהיידלברג, אנוכי — מאמריקה. מה שמשך אותי אליו היתה זו המזיגה היפה של עליזות מצד אחד ורצינות מוסרית מצד שני. כבר אז כסטודנט, נתבלטו בו אותן התכונות שהשפיעו על אחרים במשך כל ימי חייו: הנאמנות שלו, האפשרות לבטוח בו בהחלט, להשען ולהסתמך עליו בכל נפשך. אלה היו שנים של התעוררות גדולה, וחוג של סטודנטים ב”לעהראנשטאלט פיר דיא וויסענשאפט דעס יודענטומס” יסדו מה שקראו “אגודה לאומית”. היה מובן מאליו שבחרו בו כיו“ר. פרופ' וייל, שהיה מזכירה של אותה אגודה, מסר לפני זמן־מה את הפרוטוקולים של אגודה לאומית זו לידי הארכיון הציוני שבירושלים. שלושת האחרים שעודם בחיים הם פרופ' טויבלר, עכשיו בסינסינטי, ד”ר אמיל כהן היושב בקליפורניה, וד"ר בירם, מנהל בית־הספר הריאלי בחיפה.

בימים הללו רצינו, ד“ר שלסינגר ואנוכי, לצאת לגליציה ולהכיר קצת יותר מקרוב מה שקראו “אוסט־יודען”. שנינו לא ראינו אותם אלא באכסמפלרים בודדים. ביקרנו ביחד את הסופר קרל אמיל פראנצוז, מחבר הספר “די יודען פון ברנוב”. שנינו קראנו סיפורים אלה בחשק רב, ברומנטיות של הימים הללו; והיינו מאוכזבים מאד כשהאיש המצויין ההוא, שישב על ספסל נמוך ובקומו היה גבוה הרבה יותר משנינו, אמר: ”אני מיעץ לכם לבלי לנסוע”. שאלנו: ”למה"? ותשובתו היתה: “טוב שתישארו במושגיכם של עכשיו על האוֹסט־יודען”.

הדיסרטציה שלו לקבלת תואר דוקטור בשם:

מוריו העיקריים היו פרופ' זכאו בשפות שמיות' פרופ' בארט בערבית ופרופ' דליטש באשורית. הוא לא רצה להשאר בגרמניה ולא רצה להיות לרבינר. בשני המושגים הללו — גרמניה ורבינר — פקפק ביותר. ואף זו היתה אחת הסיבות להתידדותנו. סיפרתי לו, לפי בקשתו, הרבה על אמריקה. הוא שואף לחירות. חירות הנפש, וחשב שכ"רבינר”, ביחוד בגרמניה, אי־אפשר יהיה לו לחיות חיי חירות, וחשוב חשב כי נכס יקר זה אפשר למצוא באמריקה.

כשסיפר למשפחתו ולידידיו על רצונו לעבור לאמריקה לא לקחו הללו את דבריו ברצינות. כשהגיע לאמריקה — בשנת 1903 או 1904 — עבד במערכת של ”ג’ואיש אנציקלופדיה“, וכבר בכרך השלישי אתה מוצא את שמו בין העורכים. שם נרשם ”ד”ר שלסינגר מהיידלברג“, ואילו בכרך הרביעי הוא כבר ”ד”ר שלסינגר מניו־יורק“. הוא נתמנה גם כ”אופיס אדיטור“, יחד עם שלושה מלומדים אחרים. ובכרכים הרבים — האנציקלופדיה היא בעלת י”ב כרכים — תמצא הרבה תרומות מדעיות משלו.

בכל כרך אתה מוצא ידיעה שונה עליו, ומתוכן אתה רואה את מהלך חייו. ב”היברו יוניון קולג’” בסינסינטי הוא משמש ספרן וגם מרצה לפרשנות המקרא. הייתי שנתיים לפני־כן ספרן בסינסינטי, וגם כביכול מרצה, ובמקרה, ואולי לא במקרה, כשיצאתי משם בא הוא במקומי.

שנותיו הראשונות בסינסינטי היו שנות אושר וכוח יצירה, שם הוציא את חיבורו על רש”י. שם יצר, אפשר לומר, ריקונסטרוקציה של ההלכה של אלדד הדני מתוך כתבי־יד וגם מתוך קטעי ה“גניזה”. ואולם רוח אנטי־ציונית נשבה בסינסינטי. הוא ושני חבריו, מרגליות — ייזכר כאן, כי הלא כיהן גם באוניברסיטה העברית — ומלטר, היו אי־שקטים בגלל אותה רוח שבמוסד.

מלטר חיבר כמה מאמרים שהופיעו בעתון הסטודנטים של ”היברו יוניון קוליג‘", שנה ג’, ואלה עוררו סערה רבה בכל קצוי אמריקה. הוא מתח ביקורת חריפה מאד על היהדות הריפורמית, ושלסינגר מצדו, שהיה בעצם איש שקט שמזגו רך, קולו צח, עמוק ונעים, איש שלא רצה מעולם להלחם, להכניס את ראשו לתוך ענינים שגוררים מדנים, מצא בכל זאת לחובתו להוציא חוברת, שגם היא עוררה את הרוחות. בשם Reform Judaism and Zionism והמסקנה שלו היתה, שאם היהדות הריפורמית לא תושפע על־ידי היהדות הלאומית ועל־ידי הציונות, תחוסל ותרד היהדות ההיא מעל הפרק.

ראש ה“היברו יוניון קוליג'” היה המלומד המצוין והאיש אנין־הדעת בעל הטמפרמנט הסוער, קנאי לערכי היהדות הריפורמית, ד”ר קויפמן־ קהלר. ראוי האיש להערכה רבה בגלל קנאותו ומסירותו לעקרונות שהאמין בהם ושהיה מבין מחולליהם. עמו, עם ד”ר קהלר, אי־אפשר היה לשלושת אלה לדור בכפיפה אחת. הם אמנם כיבדו אותו על טוהר־נפשו, אלא שעל כל צעד ושעל רצה להעמיד מכשולים בדרכם. אחרי התיעצות עם ידידים במקומות שונים, החליטו כל השלושה להגיש את התפטרותם. מלטר עבר ל“דרופסי קוליג'”, אשר עמדו אז להקימו, מרגליות עבר לקליפורניה, לאוניברסיטה שבברקלי, כפרופיסור לתנ”ך ולשפות שמיות.

אולם שלסינגר, שאף הוא יכול היה למצוא בנקל את מקומו באמריקה, השליך מאחרי גוו את כל הטיפול במדעי היהדות. מאורע זה זיעזע את נפשו. קשה היה לו לתפוס שבאמריקה שלו, האהובה עליו, שאליה התיחס באידיאליזציה מאין כמוה, יכול היה לקרות מאורע של אי־סבלנות כה בולטת ועמוקה. אז אמר לנפשו, ועמד על החלטתו על אף כל הויכוחים עם ידידיו: ”אני מוותר עכשיו על החיים הללו ואחזור לגרמניה דווקא, ולבית־המסחר של משפחתי". בימי־נעוריו חשבוהו כסטודנט מלומד וכאידיאליסטן גרידא. למדתי הרבה גרמנית משלסינגר, גם שכחתי הרבה ממה שלמדתי מפיו; מפיו שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי הגרמני "אונערביטליך”, בלי חמלה, והוא היה “אונערביטליך” כלפי עצמו. אמרתי שהיה איש רך בטבעו, ומוזר שדווקא עליו עברו כמה משברים. כשגמר בלבו לבלי התעסק במדעי היהדות היה באמת “אונערביטליך.”

וראה פלא, סטודנט מלומד זה, שהכל ראוהו כאיש בלי חוש של מציאות, גילה את הצד השני של אפיו — חוש המציאות שלו, יראת־הכבוד בפני דברים ממשיים שאתה פוגשם בעניני־מסחר. בכניסתו לתוך הפירמה של המשפחה הרים את קרנה. הוא הראה לשותפיו את חכמת הרחבת הגבולות. ידיעותיו בגיאוגרפיה, המבט הבינלאומי שלו. עמדו להם בפעולותיהם. כתוצאה מהתאמצויותיו נפתחו סניפים לבית־המסחר לא רק בגרמניה, אלא גם בהולנד, באמריקה הדרומית, באמריקה הצפונית, ואף פותחו קשרי־מסחר עם פרס.

ברצוני להזכיר שני דברים מלפני המלחמה העולמית הראשונה. מצאתי מאותם הימים שני מכתבים ממנו. עלי להגיד, שלפעמים כואב הלב על שאינך שומר על דברי ידידים. הכל נראה לך כל כך בטוח וברור, עד שאינך רואה צורך בשמירת מכתבים. והרי זוהי טעות אנושית. על כל פנים, מצאתי שני מכתבים בימים אלה מהחדשים הראשונים של שנת 1914. מתוך ענינים שהוא מזכיר במכתבים הללו אתה נמצא למד, שאף־על־פי ששלח ידו במסחר נשאר לבו נתון לעניני היהדות. הוא שואל, אם יש באפשרותי להציג את ד”ר סוסקין לפני אנשים באמריקה, ומזכיר את שמה של גב' סולד. מכתב זה נכתב בקשר עם תחנת הנסיונות של אהרן אהרונסון, שסוסקין היה אף הוא קשור בה. במכתב השני הוא שואל, אם אפשר למצוא תומכים בבית־הספר הריאלי בחיפה, ומוסיף שד”ר בירם יהיה בקרוב בגרמניה, ולפי דעתו (של שלסינגר) לא יצליח בה; אולי בכל זאת אפשר יהיה להשיג דבר מה באמריקה? בין השאר הוא כותב: "אנו כאן גם שמחנו שמחה עצומה על עמדת החברים האמריקאיים של חבר־הנאמנים של התכניון”. — זכור בודאי שהיתה אז מלחמת־הלשונות, והחברים האמריקאיים הצילו סוף־סוף את המצב והכף הוכרעה לטובת העברית.

זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה הקודמת עבר שלסינגר להולנד כבא־כוח הפירמה שלו. הוא אהב את הולנד אהבת־נפש, וראה אותה כעין אמריקה מתוקנת ומשופרת, ארץ בעלת אותה מסורת של חופש, של יראת־הכבוד בפני הפרט; וכתום המלחמה היה לנתין הולנדי. כשהציעו לו אחרי פרוץ המלחמה העולמית הנוכחית שיוציא מהולנד קצת מהונו שהשקיע בה, אמר: ”לא! הנני אסיר־תודה להולנד ואסור לי לעשות זאת". עד־שמיעה הייתי לדבריו אלה. בהולנד טיפל בעניני הקרן הקיימת ביחד עם יעקובוס קאן, ייבדל לחיים, — מי יתן וינצל בקרוב! — ונחמיה דה־לימה.

בשנים הללו חזר לספר העברי. הוא הביא להולנד חומר רב על ויקרא רבה, שממנו רצה להוציא טכסט יסודי, וחשב שעכשיו, משהגיע למנוחה נפשית, במידה האפשרית בימי־מלחמה, יוכל לחדש את התעסקותו במדע. להולנד העביר את ספריתו הגדולה, שעליה לא ויתר בשעה שויתר על המדע, והתחיל לטפל בחומר זה בנאמנות ובהתמדה, אלא מצא שעבר זמנו. גם זה קורה לבני־אדם. אותו חומר של ויקרא רבה מסר אחר־כך לידי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

מצאתי גם כרוז חתום על ידי שלושת האנשים הללו — דה־לימה, קאן ושלסינגר — מיולי 1920. בכרוז שנשלח לכמה ארצות — העתקה אחת קבלתי באמריקה — הם מסבירים, כי לשם החשת העליה ארצה וכדי ליצור הזדמנויות להתישבות גדולה יש ליצור ארגון יהודי כללי, וכי מחובת העם כולו להתענין בשאיפות הללו. אין בידי חומר על תוצאות פנייתם.

בהולנד היה לחבר של קרן וולפסון. אחרי המלחמה החלטנו לאחר דיון ממושך — ד"ר לשצ’ינסקי, הנוכח אתנו, ד”ר שלסינגר, יעקובוס קאן ואנוכי, כנאמני הקרן ההיא — שהשימוש הטוב והמועיל ביותר ברכושו של וולפסון יהיה בהקמת בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. בנין בית־הספרים הוקם והוא נקרא בית דוד וולפסון. במידה גדולה הרי זו זכותו של שלסינגר.

הוא נוכח אתנו בשעת פתיחת האוניברסיטה. כל דבר גדול וקטן שימח אותו, ולשמחה זו לא היה סוף. פתחנו אוניברסיטה בלי אוניברסיטה. מה היה אז? חובות, ולא קטנים. ובין הדברים הראשונים שצריך היה לעשות — התפקיד הזה חל עלי — היה לאסוף כספים. והיכן? — באמריקה. עברתי איפוא לשם. לפני אותה נסיעה נתקיימה בבית אחד־העם ז”ל הישיבה הראשונה של חבר־הנאמנים. השתתפו, מחוץ לאחד־העם, ביאליק ז”ל, סוקולוב ז”ל, ויבדל לחיים ווייצמן ואנוכי. ובין ההחלטות הראשונות היתה גם זו — להקים ועדה אדמיניסטרטיבית. חבריה היו ה”ה בנטביטש, סאקר ושלסינגר, ה' גינצברג כמזכיר, ואני כיו”ר. אני מוצא שחתמתי על הפרוטוקול הראשון. על כל שאר הפרוטוקולים חתם ד”ר שלסינגר, שהיה היו”ר בהעדרי. אנו, שלסינגר ואני, המשכנו בסידור זה כמה שנים, עד תרצ”ה. שאלו לפעמים: על סמך מה עשינו סידור זה? עלי לומר: לא רק על סמך ההחלטה ההיא, אלא גם על סמך החיים, על סמך כוח היצירה שהיה בנו, על סמך המציאות.

ואולי יתענינו לדעת בסקירה שטחית על כמה מהנושאים הנזכרים בפרוטוקול הראשון של אותה ועדה אדמיניסטרטיבית: גמר המו“מ בין האוניברסיטה ו”בני־ברית" בדבר הספריה, וזה לא סודר כל־כך בנקל; 1000 לא”י שהנציב העליון הרבט סמואל הבטיח לפרסים; תכנית להקמת מכון לידיעת הטבע הארצישראלי. נמצאת שם הערה מיוחדת בנוגע לגיאולוגיה. גם כתוב כי דרוש “ביזנס מנג’ר” (מנהל עניני המשק). הוחלט להעביר את המכון — זה היה כמדומני מכון הבריאות שנמצא אז במכון פסטיר (מן הראוי לכתוב על ענינים אלה פעם) — לדירה שבקרבת הספריה שבעיר, ושישמש כיסוד לפקולטה הרפואית, שתוקם בעזרת השם. גם רשום בפרוטוקול, שיש לשכור עוד שני בתים בקרבת הספריה, ואמנם עשינו זאת, ולאחר רעידת־האדמה שכרנו בשכונה ההיא גם בית שלישי. אף הוחלט להקים את המשרד של האוניברסיטה בעיר, באם אי־אפשר יהיה לאכסנו בהר־הצופים. אינני רוצה לעבור על כל הדיונים — אם צריך לשלם את דמי־הנסיעח להר־הצופים לפרופיסורים ולסטודנטים, אם באמת כדאי להמשיך בעבודת האוניברסיטה על הר־הצופים — שאלה שנשאלת לפעמים גם כיום. דברו גם על תכנית גדס, על התפתחות האוניברסיטה, על חשבונות של לשכת האוניברסיטה בלונדון שלא נתקבלו כאן. מוצא אני שהתחלתי שוב לחתום על פרוטוקולים של הועדה האדמיניסטרטיבית כשחזרתי מאמריקה באמצע יוני; ואז לא היה עוד ד”ר שלסינגר בארץ. ז”א כשאני נסעתי נשאר הוא, וכשאני נשארתי נסע הוא. בימים הללו היה סידור זה לא רע כלל. אני מוצא שבחודש יולי של אותה שנה חתם ד”ר שלסינגר על הזמנה לחברי הועדה למכון למדעי־היהדות, ותפקידה של ועדה זו היה להכין את החומר בשביל הועידה של המכון למדעי היהדות, שנתקיימה אח”כ בלונדון (יושבים כאן אנשים שהשתתפו באותה ועידה). בספטמבר של אותה שנה נתקיימה הישיבה השניה של חבר הנאמנים במינכן. ד”ר שלסינגר השתתף בישיבה ההיא ושם פגשתי אותו.

אחרי המאורעות של תרפ”ט, דוקא בימים הקשים הללו, קבלתי מכתב מאת ד”ר שלסינגר ואשתו ובו הודיעו לי שהם נכונים לעלות ארצה. אי־אפשר היה להם להשלים עם הרעיון שיישארו בביתם בימי־סכנה. עודדתי אותם מאד לבוא, והם הגיעו באביב תר”ץ. ומהיום ההוא ועד צאתם לאמריקה בת”ש היתה ירושלים מקום־מגורם ומקום־פעולתם.

עברתי על כמה מכתבים שחתם עליהם בשנת תרצ”א. בנושאים שונים טיפל: התחלת הקורסים הביאולוגיים, שאחר כך נהיו לפקולטה למדעי־הטבע, בנין רוזנבלום, קרקע על הר־הצופים, חפירות בתל־ג’רישה, התקציב שעיבד בילליג המנוח לקונקורדנציה של השירה הערבית, אזכרה לפרופ' הורביץ המנוח — בקשר עם זאת הוא מזכיר לשבח את דברי ד“ר גויטיין, והוא מודיע כי אחרי היסוסים רבים קיבל עליו פרופ' מאיר להיות יושם־ראש (אולי, צ"ל יושב –ראש?) של המכון למדעי־המזרח. בכמה מכתבים הוא מדבר על הספריה, וכבר בתרצ”א הוא מטפל בשאלה, אם הגיע הזמן למנות ראש אקדימאי של האוניברסיטה. סבורים שזהו נושא חדש מן השנים האחרונות, והרי אין הדבר כך; היו כבר אז כמה דיונים על שאלה זו. בתוך המכתבים נזכרת תחילת עבודתו של ד”ר בונה, שהארכיון שלו היה בראשונה כאן בספריה, וכן הבימה על שם אונטרמייאר. ומענין שכבר באותן השנים הוזכר שמו של פרופ' אייזקס בקשר עם המקצוע אנגלית. בתוך המכתבים הללו מדובר גם על המחלקה הפדגוגית. בתרצ”ד השפיע באופן ניכר על תורם בעילום־שם לשם ייסוד המעבדות לסרטן. בכל ימיו כאן באוניברסיטה, וגם באמריקה בשנים האלה, התענין באופן מיוחד בהתפתחותן של מעבדות אלו וכתב לי מאמריקה כמה הערות על מה שיש לעשות כאן בנידון זה.

על פעולתו באוניברסיטה משנת תרצ”ה ואילך אספר אולי בהזדמנות קצת יותר מתאימה.

כשפרצה מלחמה זו היה חולה, ואף אשתו ידועת חלי. — מה לעשות? האניות האחרונות מפליגות והרופאים מצווים עליהם לנסוע לאמריקה. בשבילה, כבדת־השמיעה, אין תקוה אחרת. יש התפתחות מיכנית עצומה במקצוע זה באמריקה. באשר לו, הרי לא ידעו אז — על כל פנים חשבו שהרופאים לא ידעו — מה לו, והוא לא רצה לצאת את הארץ. מצד שני ראה את עצמו אנוס לנסוע, והאבקותו הנפשית היתה גדולה מאד. סוף־סוף קנה כרטיסים להפלגה באניה היוונית ”ניאה הילאס”, ויום לפני צאתם, לפנות ערב, היה אצלי ואמר: ”כרטיסי הנסיעה כאן בכיסי, אבל אינני רוצה לנסוע. אני מרגיש כאילו אני עריק. אמור לי אתה את דברך — מה שתאמר אעשה”. — אמרתי לו: ”כן, כל אדם שעוזב את מקום־הקרב הוא במובן מה עריק, אבל אתה חולה, מצוּוה אתה לנסוע ושוב אין בידך ברירה חפשית. חובה עליך לנסוע גם בגלל אשתך וגם בגלל מצב בריאותך. לך בשלום ושוב בקרוב בשלום“. — לקח את ידי בידו ואמר: ”עד מה אסיר־תודה אני לך על דבריך”. אלה היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו. מעל האניה כתב: ”אני מרגיש את עצמי קצת יותר טוב, אלא שאני מודאג מאד מהצורך להפגש עם אנשים בניו־יורק, תקוותי שהדבר יסתדר בעזרת מרים (אשתו)”. והיא כותבת: ”חושבת אני שיצאנו בדיוק ברגע האחרון, עד כמה שהדבר נוגע למצב בריאותו. לו היינו יכולים לא לעשות בניו־יורק ולחזור ארצה באיזו דרך ארוכה באוקינוס, היתה זאת הרפואה הטובה ביותר. נשתדל להשתמט מועידות, ויכוחים וכו', ולגמור את ענינינו במהירות האפשרית”.

במשך זמן שהותם באמריקה קיבלתי מהם מכתבים רבים. במכתב אחד הוא כותב בנוגע לטכסט של בלאד’ורי, שהיה מעבד אותו זמן רב: ”אני חושב שעבודתם של ברפמן ובראון מועילה מאד כדי לקבוע טכסט שלם, אולם אם אני אחיה ואזכה לראות את ספרי מודפס — זוהי שאלה שניה". זוהי הפעם היחידה בכל המכתבים האלה שהוא רומז על מצבו. הוא ידע על מצבו והחזיק מעמד. "אונערביטליך” גם בנדון זה.

בין הדברים האחרונים שטיפל בהם היה התנ”ך שלנו. ה”ג’ואיש פובליקיישן סוסייטי" חושבת זה יותר מעשרים שנה על הוצאת התנ”ך בנוסחו העברי ובצדו תרגום אנגלי. הוא השתדל לפני כמה חברים של הועד הפועל שלהם שיוותרו על תכנית זו ויעזרו לאוניברסיטה העברית להוציא לאור את התנ”ך העברי, שיהיה תנ”ך ירושלמי, והאוניברסיטה העברית תוכל אולי לעזור להם בהוצאת התרגום האנגלי שלהם. במכתב האחרון היתה זו דאגתו העיקרית — התנ"ך שלנו. הוא רוצה להשפיע על פלוני ועל אלמוני כדי להשיג כספים, כדי לעורר את הרוחות.

ד”ר שלסינגר, אף־על־פי שבעצמו טיפל בערבית ובעניני האיסלם, יותר מאשר בעניני יהדות הכתובים ערבית, ואף־על־פי שהעריך כל ענין הנוגע לאוניברסיטה, התענין בכל זאת באופן מיוחד במכון למדעי היהדות, והיה אומר: ..אם יבוא יום שבאוניברסיטה יתחילו לוותר על מקומם המרכזי של מדעי־היהדות — אותו יום יהיה ראשון לירידת קרנה". והוא צדק בהחלט, לדעתי. בו ברגע שהאוניברסיטה העברית שבירושלים לא תשים את לבה באופן מיוחד למדעי־היהדות, יתמוטט חלק גדול ויסודי להצדקת קיומה של האוניברסיטה. אני שומע בימים אלה שמספר התלמידים במדעי־היהדות הולך ופוחת, אני שמח שהדבר לא הגיע אליו. אם מותר לי לומר מלה בשמו ולזכרו, הייתי חוזר על דבריו ועל אזהרתו.

דיברנו ארוכות ותכופות על הדרך לתיקון המצב ובאנו לידי הכרה, ואני שמח ששמעתי את הדברים האלה מחברי כאן באוניברסיטה, שהדרך היא יצירת פרסים לחברי־מחקר. מקובל היה באוניברסיטה להעניק את התואר חבר־מחקר למלומדים שלא היו קשורים לאוניברסיטה מתוך משרתם. זה אומר יותר מתלמיד־מחקר. אני רוצה להזכיר בשם רק אחד מחברי־מחקר אלה. שהלך לעולמו — ייבדלו לחיים האחרים שיושבים כאן — הלא הוא אבינועם ילין ז”ל, שרצינו לעודד אותו, כשהיה מטופל במשרה ממשלתית, להמשכת עבודתו המדעית. צריך לפי דעתי — ואני מעיז להגיד זאת: ולפי דעתו של שלסינגר — ליצור כאן באוניברסיטה פרסים שונים בעלי סכום הגון, כל אחד לחמש שנים, כדי לתת לדוקטורים של האוניברסיטה, ואולי למלומדים צעירים אחרים, את האפשרות להמשיך את עבודתם המדעית לא לשנה אחת אלא לחמש שנים. ובינתיים יהא באפשרותם גם לשאת אשה ולהקים בית בישראל. מה יהיה אחרי שתעבורנה חמש השנים הללו — מי יודע. אבל עד אז יתפרסם בלי ספק שמם בעולם המדעי, ואנו נצטרך לדאוג להם, מבלי שנקח עלינו איזו התחייבות שהיא כלפיהם.

כדי לממש רעיון זה אני רוצה להקציב מקרן־הנשיא 300 לא”י לשנה אחת בעד פרס כזה, בתקוה שאחרים יוסיפו עליו, כדי שיספיק בשביל בעל פרס אחד לחמש שנים. והצעתי היא, שבעל הפרס הזה יטפל בראשונה, ואינני יודע כמה זמן דרוש לכך, בחומר של ויקרא רבה, כדי שימצא ויקרא רבה של שלסינגר את גואלו.

קשה לדבר על איש שהיה ידיד נפש. הוא לא היה בין המבריקים, בין הנוצצים. צעדיו היו אטיים, ללא פסיעות גסות. היה כבד קצת, לא כמראה הבזק. הוא שקל כל דיבור לפני שהוציאו מפיו. שקלא־וטריא ממושכת היתה תמיד בקרבו. אף פעם לא יצא מפיו דבר שקר. זה לא היה בכוחו. כל דבר שהשיג תוך התחבטויות השיגו, אך אם אחת החליט דבר — ידעת כי הענין נמצא בידים נאמנות. משהופקד הפקדון בידיו למשמרת — אפשר היה להשען עליו במאה אחוז. יכולת למסור לו את חייך, את מצפונך, את בעיותיך ודאגותיך הרבה יותר מאשר לעצמך אתה. הלא ידוע אותו מעשה במלך ששאלוהו מהו הפקדון שבידו, והתשובה היתה: — הנפש. כל פקדון שקבל לידיו ראה כפקדון של נפש. דיבורו היה טהור, הוא היה מבין אצילי בני־ישראל. שואלים: איש אמונים מי ימצא? אני חושב שכל איש שהכיר אותו, שהיה ידידו — מצא בו איש אמונים. אנו קיימנו את המשפט: דברו אמת איש לרעהו, אם כי לא תמיד הסכמנו זה לזה. כשנסעתי לפעמים וידעתי שהוא על המקום, חשבתי תמיד על הכתוב: אז תלך לבטח דרכך. ועכשיו הלך לדרכו הארוכה. ואני רוצה לומר לו גם בדברי הכתוב: שלום שלום, כי כך בטוח.