¹

קשה להאמין, ואף על פי כן מוכרחים להאמין.

ולמה כה קשה להאמין?

הנה כל העולם כולו גיא הריגה והארץ מלאה חמס. יום יום, שעה שעה נופלים חללי־חרב לאלפים ולרבבות.

הלא מבראשית ימינו, בדפים הראשונים של התנ”ך, אנו שומעים: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. והשאלה הנצחית: השומר אחי אנכי?

"ומי האמין לשמועתנו?” שואל הנביא ישעיהו בתארו את עמו כחדל־אישים; לא תואר לו ולא הדר, נגוע ומוכה אלהים ומעונה.

אין ספר כה קרוב לנפשו של איזה עם כספר התהלים לישראל, ואף הוא כולו נהי בכי תמרורים. ערו ערו עד היסוד בה, קראו אויבינו, אשר נפצו את עוללינו אל הסלע.

ובתקופת אדריאנוס קיסר, תקופת הרדיפות והענויים — בכל שנה במחזור של יום־הכפורים אנו קוראים אזכרה על עשרת הרוגי מלכות. וכך בכל תקופה אחרת — במסעי הצלב וב“ממרבוך” של נירנברג מהמאה הי”ג אנו קוראים על קהילות הקודש באותה גרמניה שמסרו את נפשם על קדושת השם.

ובכל זאת קשה לנו להאמין לידיעות המגיעות אלינו. למה זה לא נאמין? מפני שאין אנו רוצים להאמין כי האדם אשר נוצר בצלם גם חיה טורפת הוא. נדמה שבכל דור ודור מוכרחים אנו ללמוד זאת מחדש. זוהי המלחמה הנצחית בין הנברא בצלם לבין החיה, וכנראה לא התקדמנו בהרבה, והאדם נשאר בחלאתו.

מציון פונה האוניברסיטה העברית לכל האוניברסיטאות שבעולם לאמור:

קול דמי אחיכם צועקים אליכם מן האדמה.

אוי־נא לי כי עיפה נפשי להורגים.

הלא אב אחד לכלנו?

האם ירימו את קולם? או יאמרו לנו: השומר אחי אנכי?

אין מרפא לעולם עד שיהיה מרפא לישראל. והתפקיד הנשגב ביותר של ישראל הוא להטות שכם ככל יכלתו למען הביא מרפא גם לאנושות.

ואנחנו, אנו מרימים את קולנו למרומים:

הקיצה אל תזנח לנצח.

למה פניך תסתיר ותשכח ענינו ולחצנו.

אל נקמות ה', אל נקמות הופיע.

וכשאנו אומרים את המלים האיומות האלה, צריכים אנו להוסיף: לי נקם ושלם, אני אשלם למנשאי: הוא אשר ילבש בגדי נקם.

ידין עמים במישרים… כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו.

¹

שמעתי על אהרן אהרונסון בפעם הראשונה בשנת 1907, כאשר הגעתי לכפר הדרוזי ארני הקרוב לראש החרמון. בלווית יהושע חנקין יח' סיירתי את הארץ ואת עבר־הירדן ברכיבה על סוס. אמרו לנו בארני, כי לפני ימים מספר היה שם ”אותו יהודי”. חנקין פירש לי כי הכוונה היא לאהרונסון, שאסף ”עשבים רעים מחוסרי ערך” והוביל מהם עגלה מלאה הביתה. בהרצאתו הנפלאה של: Chodet propose d’un grain de blé: שתורגמה לאנגלית בשם ) A grain of Wheatגב' סאָלד ואנכי טיפלנו בתרגום זה ובהוצאתו האנגלית), תמצא את דבריו:

“לאחר שעלה אהרונסון לראש החרמון, ירד מהצד השני, ומול הכפר ארני ראה את חיטת־הבר והיא שכיחה שם מאוד”.

את הבעיה הנצחית הזאת למד אהרונסון מידי אלה שקדמו לו. הבעיה המדעית היתה קיימת למעלה ממאה שנה: חיטה זו שממנה עשו הקדמונים את הלחם — ”המוציא לחם מן הארץ” — מנין היא באה?

זוהי בעיה כפולה: בעיה בתולדות התרבות ובעיה מעשית חשובה מאד. בתולדות התרבות עמדה השאלה, אם האדם הפרימיטיבי יצר על ידי הכלאה את החיטה שאפשר היה להשתמש בה ללחם; או אם מצא את החיטה הזאת מן המוכן, וחיטה זו גרמה לכך שהוא, האדם הפרימיטיבי, נהפך לאדם תרבותי. תגליתו של אהרן אהרונסון את חיטת־הבר הוכיחה, כי לא האדם הפרימיטיבי הוא שיצר את החיטה, אלא החיטה הזאת היא שיצרה את הציביליזציה.

הבעיה המעשית מהי? אם מוצאים באמת את חיטת־הבר, האב־טיפוס של החיטה, בקרבת השלגים של החרמון, בנקיקי הסלעים של ראש־פנה ובכל טמפרטורה, גם בקרבת ים־המלח וגם בהרים, אפשר להניח שעל ידי הכלאה של מין זה עם מינים או זנים תרבותיים שונים יספיקו לגדל את החיטה לצרכי בני־אדם בכל מקום שהוא. והחיטה הלא הוא לחמו של האדם, שבמקומות שונים בעולם עודנו רעב ללחם.

בשנת 1909 עבר אהרונסון לאמריקה ונתקבל בהתלהבות על־ידי המומחים של המחלקה לחקלאות של ממשלת ארצות־הברית. תגליתו היתה לסנסציה מדעית. דיברו עליה בכל מקום, וכשהופיע אהרון לפנינו, לפני קומץ יהודים שהוא שמע עליהם אף־על־פי שהם ברובם לא שמעו עליו, שמחו כולם לראות איש כמוהו, צעיר לימים, ער, אדם הוגה דעות, שהוא מומחה לחקלאות, לבוטניקה, לגיאולוגיה, וגם פרובלימות בתולדות התרבות האנושית מעסיקות אותו, ובלשון בני־אדם ידבר. בבילינגס־מונטנה במערב ארצות־הברית נתקיים אז קונגרס שהיה מוקדש לבעיה של "דריי־פרמינג”, הפלחה החרבה, ואהרונסון הוזמן אף הוא להשתתף באותו קונגרס.

כשהגיע לאמריקה לא דיבר אנגלית. היו שגורות בפיו צרפתית, גרמנית, עברית, ערבית, ודאי גם תורכית ואולי שפות אחרות, אבל אנגלית — אף מלה לא דיבר. לאחר שסייר במערב־אמריקה רק שלושה חדשים דיבר רק אנגלית, ובשטף, ובלשון עממית, לא בלשון מדעית שאפשר ללמוד אותה מהספר אלא בלשון החיים, עד כדי כך שלא היססו לסדר בשבילו הרצאה באנגלית ב־American Musuum of National History בניו־יורק, זה המוזיאון לתולדות־הטבע הגדול ביותר בארצות־הברית. ההרצאה היתה על תגליתו, על חיטת־הבר.

כתוצאה מפעולות אלו אפשר היה ליצור את התחנה בעתלית, שקראו לה Jewish Agricultural Expermimental Station. היו"ר היה יוליוס רוזנוולד משיקגו, איש די ידוע בגלל פעולותיו היפות בכמה שטחים, ולתוך הועדה נכנסו גם אנשים שלא היו ציונים אלא שהתענינו באיש הזה ובבעיה היסודית שהעמיד לפניהם. היו ביניהם יעקב שיף, לואי מרשל, פאול וורבורג — אחיו של פליקס ורבורג, השופט מק, ותיבדל לחיים גב' סולד וגם אני.

ברצוני לגולל קצת מזכרונותי. אשתי ואנוכי הגענו לחיפה שנתיים אחר כך, בשנת 1912, וראשית דרכנו היתה לחפש את אהרון אהרונסון. מעל הגזוזטרה של המלון ראינו את ד”ר הלל יפה, כשהוא עובר ברחוב בדרכו לזכרון־יעקב, והוא שהביא את ברכתנו לאהרן אהרונסון. מיד בא אהרן וחזרנו יחד אתו לתחנת הנסיונות שבעתלית. שבועות מספר לפני כן נפטרה אמו. ועלי לומר, שאיש זה שהיה חסון כארז, Fortiter in re, suaviter in modo שלא נרתע משום דבר, איש זה כשהיה בימים הללו ובכל השנים אחר־כך מדבר על אמו או מזכיר את שתי אחיותיו, נעשה רך כילד.

בעתלית זכינו לנטוע את שני התמרים הראשונים, שרואים אותם כיום בשתי השורות שבצדי הדרך המובילה לאדמות התחנה. נטענו את התמר הראשון על שמו של בננו הבכור; ואהרן קרא לעץ הזה וושינגטוניה רובוסטה דוידי. ילד זה קרא לאהרונסון תמיד בבואו אלינו. ”דוד שלום”. שלום — בברכה זו קידמנו תמיד איש את פני רעהו.

בימים הללו, כשנמצאנו בעתלית ודיברנו על תכניות מרחיקות לכת, הופיע בחור שקראו לו אבשלום; זה היה אבשלום פיינברג. כשראינו אותו בפעם הראשונה היה רכוב על סוס בלי אוכף, הסוס דוהר והבחור אשר עליו — עליז ושמח בחלקו. ואפשר היה מן הרגע הראשון לתת אמון בבחור הזה, כי בעל נפש נקיה היה כמו רבו ומורו, ידיד־נפשו ושאר־בשרו — אהרן אהרונסון.

אותה שנה ביקרנו בארץ יחד עם נתן שטראוס ואשתו, זה הזוג הנפלא שהתענין ביותר בבעיות הבריאות של הארץ. בעתלית שוחחנו עם אהרונסון על התכנית של המוסד שנקרא אחר־כך ”משרד הבריאות שבירושלים”, שבטיפול במלריה ובגרענת ראו את תפקידו הראשון. אהרן הציע למנות כמנהל את ד”ר ברין מחדרה, רופא אשר התענין אף הוא באיזו חלקת־נסיון בחדרה בשביל אהרן. בזמן ההוא היתה לי הזכות לדבר עם אהרן גם על שתי פקולטאות של האוניברסיטה העתידה לבוא, על הפקולטה לחקלאות — הלא התחנה שלו היא יסוד לכך; והפקולטה הרפואית — הלא אותו משרד־הבריאות הוא היסוד לה. שוחחנו אחר־כך עם שמריהו לוין, שטיפל אז בהקמת התכניון — ראינו שם את הסתתים התימנים הראשונים — על הקמת הפקולטה להנדסה, ועם פרופ' קלוזנר ועם רב־צעיר על הפקולטה למדעי היהדות במובן רחב של המושג הזה.

בשנת 1913 בא אהרונסון שוב לאמריקה. התחנה היתה במצוקה כספית. יוליוס רוזנוולד, היו”ר, היה איש קפדן מאד, בעל תכניות משלו וקשה היה להביאו לידי שינוי תכניותיו. על המצאת עוד כסף לתחנה לא רצה לשמוע. ביקשנו דרכים למצוא את הסכום הנדרש על־ידי אהרן, אשר טעה בחשבונו הראשון וביקש תחילה פחות מדי. אחרי שיחה ארוכה עם אהרן שהשתתפו בה השופט מק, גב' סולד, אשתי יחד אתי, הוטל עלי התפקיד לפנות לרוזנוולד. נסעתי לשיקגו והוצאתי ממר רוזנוולד בעל כרחו את הסכום הדרוש — סכום נוסף של חמשים אלף דולר. כשאני מהרהר עכשיו על מה שעשיתי בחיי ומה שלא עשיתי, הריני חושב את הצעד הזה מצדי כמוטעה, כי מאז לא רצה רוזנוולד לטפל עוד בתחנה. כשיצאתי ממנו לאחר שניצחתי אותו, אמר לי: ”אתה תצטער על כך”. על כל פנים היתה קצת רווחה בשביל ידידנו, והוא חזר ארצה.

כעבור שנה פרצה מלחמת־העולם הראשונה, והלא ידוע שאהרן טיפל בכמה וכמה דברים. אחד מידידי, מוריס וורטהיים, נשלח לכאן בשם הג’ונט, שהייתי חבר הועד שלו,. ולפני נסעו שאל אותי מי הם האנשים שצריך למסור להם את הכסף ואת החיטה שהג’וינט עמד לשלוח לארץ. אמרתי: “תמצא בארץ שני אנשים מתאימים; אמנם אין אני יודע אם יעבדו יחד, אך עליך להראות שאתה מבין את המצב, ואם אתה תבין גם הם יבינו”. שני האנשים שהזכרתי לפניו את שמותיהם היו אהרונסון ורופין. אני חושב שעד אז לא עבדו יחד. כשסיפר וורטהיים אחר כך על הצלחתו. אמר:..הכנסתי אותם לחדר, יצאתי ונעלתי את הדלת. כעבור כמה שעות קראו לי לבוא פנימה".

אמריקה נכנסה למלחמה ההיא בשנת 1917. בסוף 1916 יצאתי לאירופה בשם הג’וינט, כדי להסתכל קצת בעבודת הסיוע בפולניה וברוסיה. הגעתי לפולניה דרך ברלין. פרופ' אוטו ווארבורג אמר לי ביום בהיר אחד: “באורינט אכספרס יגיע היום לכאן אהרונסון”. כשנכנסה הרכבת לתחנה אפשר היה להבחין בעד החלונות כמה ראשים של קצינים תורכים חבושים קולפקים אפורים. רק ראש אחד היה בלי קולפק, ואני הכרתי אותו בלי קושי — זה היה אהרונסון. נגשתי לחלון וראיתיו כשהוא מסתובב אנה ואנה ומחפש “געפּעק טרעגער”. קראתי בשמו, ומבלי הביט עלי קפץ מן הקרון וחיבק אותי. אחר כך שאלתי אותו: "הן לא הבטת בפני, מנין היה לך שאני העומד כאן?”. הוא השיב: "הכרתיך בקולך”. זה מראה מה מאד היו החושים של האיש הזה מפותחים וטבעיים. הוא חי את חיי־הטבע ומכיר היה את האדם באופן ישיר, כבן־אדם, בלי כל פילוסופיה.

אני זוכר שב־19 באוקטובר, בדרכי חזרה לאמריקה, הגעתי לקופנהגן כשרגלי שבורה. זוכר אני את היום, משום שקבלתי אז מברק מאשתי — זהו יום־הנשואין שלנו. בעמדי לעלות על האניה לשם הפלגה לאמריקה, ראיתי ואהרונסון נצב לפני. שאלתי אותו: "האם חזרת כבר משוודיה?” — הלא יצא מן הארץ כדי לבקר, כביכול, בתחנת הנסיונות בשוודיה, במקום שעשה נילסון את הנסיונות המפורסמים בזני חיטה. — “כן, חזרתי משוודיה”, השיב. “ומתי תחזור ארצה?”. ”לא אחזור עכשיו”. "ולמה?”. “אספר לך כשנהיה באניה”. “האם יש לך כרטיס־אניה?” שאלתי. "לא, אין לי כרטיס”. “אם כן, אין תסע?”. "אתה תעזור לי”. "ואיך?”. “אתה תעלה ותרד (זה היה קצת קשה לי בשל המיחושים ברגל) ונמצא את הדרך”.

הוא נסע בתא שלי בלי כרטיס. הבאתי לו את האוכל ונעלתי את הדלת, ובעד המשרת עצרתי מלהכנס פנימה. מקופנהגן עד כריסטיניה — זו אוסלו של היום — ישב וכתב. למחרת היום אמרתי לו:"עתה אפשר לך לצאת”. הוא השיב: “אמנם כן, ברצוני שיראוני”. כשישבנו יחד מסר לי מה שכתב. על כך אספר אולי פעם אחרת. לא הייתי תמים דעים אתו, והוא ידע זאת מראש. אמרתי לו: "רצונך לשים את נפשך בכף — טוב, אבל מה יהא על האחרים?”. הוא ביקש ממני להמציא אותו מסמך לשלושה אנשים: לפליכס פרנקפורטר, שאתו נתידד בנפש — עכשיו הוא שופט בבית־המשפט העליון בוושינגטון — לי’וליאן מק ולגברת סולד. ועל אחריותם, אם יראו את הדבר לנחוץ, יוכלו להראות את המסמך גם לרוזנוולד.

אולי ידוע שאהרן נלקח מהאניה ההיא בקורקוואל, קבוצת איים צפונה מסקוטלנד. הוא נאסר והובא ללונדון, וזה היה חפצו.

בימים ההם — אני צריך לספר יותר מדי על אודותי, משום שכל זה קשור אתו — התנגדתי למלחמה ההיא כשם שעכשיו אני בעד המלחמה הזאת, ואסרו על הבריות לבקר אותי. בכל זאת כשבא לאמריקה — אני חושב שזה היה כעבור חצי שנה — ביקר אותי, ואמר: "אותי לא רחיקו”. וכשחזר לאמריקה בפעם האחרונה, הספיק רק לצלצל אלי טלפונית כמה רגעים לפני נסיעתו חזרה לאירופה לועידת־השלום. שמעתי את קולו בפעם האחרונה דרך הטלפון. בקראו בשמו שאלתיו מיד: "העוד אביך חי?”. הוא השיב: “ברוך השם, ואנו נתראה בארץ”. אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו.

בועידת חבר־הנאמנים של האוניברסיטה, שנתקיימה ב־1935, הציע השופט מק, בהסכם עם הגב' סולד ועמי, להקציב 8000 לא”י לשם הקמת בנין זה ברחובות, בתנאי שהבית ייקרא על שם אהרן אהרונסון. וזו פרשת הסכום הזה. אהרן קנה מגרש בחיפה, ואף קניה זו הרגיזה את רוזנוולד, ששאל: באיזו רשות קנה אהרונסון מגרש בחיפה? המגרש היה למטה, תחת ההר, ובימים ההם לא היו שם בתים. אהרן רצה להשתמש גם במגרש זה לנסיונותיו. זה לא כבר ראיתי בקרבת יערות־הכרמל חלקת־מטעים שקוראים לה "גן־עדן”; על שום מה? משום שיש שם עצים שאהרן נטע וטיפח אותם, ועד היום הזה — אחרי עבור שנים — הם פאר הסביבה כולה. מה שעשה בהרים רצה לעשות גם למטה, בסביבת חיפה. על כל פנים, מר מוהל, שלידיו נמסר הענין, מכר את המגרש בעד 8000 לי”ש, ובזכות אותו מגרש שהרגיז את יו”ר תחנת הנסיון של אהרונסון, הוקם בנין זה על שמו כאן ברחובות.

תכופות אני שואל את עצמי את שאלת־השוא של ”אילו”, ולא רק בקשר עם אהרונסון. אילו היה אהרונסון נשאר בארץ והיה מטפל בתתנת־הנסיון שלו. מכליא זן בזן ומין במין, וחוקר את ארץ עד היסוד בה — הלא היה מביא ברכה שאין כמוה? הטרגדיה של מותו היא לא רק טרגדיה של האיש היקר, הנאמן והישר, העליז ומלא־ההומור, אלא זוהי גם טרגדיה של הרעיון שלו, של בעית חיטת־הבר. ד”ר אופנהיימר הנוכח כאן יסלח לי אם אומר דבר־מה שאין לי רשות לומר. אינני יודע עד היכן הוא, או אחרים, הגיעו במחקרם בבעית חיטת־הבר, אבל הטרגדיה של אותה סנסציה מדעית היא בהעדרו של אותו איש שהראה, כי בארץ הזאת על מורד הלבנון התחילה תרבות האדם. מקום הימצאה של חיטת־הבר הוא מקום התהוותה של התרבות האנושית, הוא ולא מקום אחר. בארץ זו נוצר גם התנ”ך, נוצר עם־ישראל, גם האדם הפרימיטיבי היה לאדם בן־תרבות כשהשתמש בחיטת־הבר ההיא שמצא לפניו, ושנתנה לו לפתח את לחמו ואת תרבותו. בעיה זו נעלמה מעל האופק, ואין זו סנסציה יותר. אולי אין זו המלה המתאימה. החיים אינם דורשים סנסציה, המדע מכל שכן. אשתמש בביטוי אחר: דבר חיוני, חיים, גיוון, צבע, שיר, חזון שנעלם — כל זה נמצא באבנים הללו, בגיאולוגיה ובחיטת־הבר שבמדבריות ובשלגים. והאיש איננו. קשה לאדם לבחור אותה שעה שהוא עומד לפני בחירה. ודאי יש בחיי־האדם בחירה חפשית, למרות כל חילוקי הדעות התיאולוגיות־פילוסופיות. איש זה עמד לפני בחירה: לצאת את הארץ עם התכנית האחרת ההיא, או להשאר בארץ עם תכנית זאת. אז אמרתי לו: “אהרן, השאר, חזור לארץ, וטפל בענינים האלה, הם יותר יסודיים ויותר חשובים, אף־על־פי שעכשיו אתה חושב את ההיפך”. אבל הוא בחר מתוך נשמתו הטהורה. זוהי טרגדיה במלוא מובן המלה, שאדם בוחר, ובוחר במותו הוא ובמות בעייתו המדעית.

בשנת 1923, בחודש מאי, שנה ויותר אחרי צאתנו את אמריקה להשתקע בארץ, כתבתי מכתב למר רוזנוולד. מכתב זה נמצא בביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי וורנר, סופר די ידוע באמריקה. המחבר ביקש ממני רשות בזמנו להשתמש במכתב, שלא היה לי העתק ממנו, ואמר, שאחרי מותו של רוזנוולד מצאו את מכתבי בארנק קטן שלו, שלתוכו הכניס מכתבים מעטים, שהוקיר אותם באופן יוצא מן הכלל. בין היתר נמצא מכתב מנשיא ארצות־הברית תיאודור רוזוולט, וגם מכתבי זה. ופלא, אלי לא הגיע אפילו אישור מרוזנוולד על קבלת מכתבי זה. ברצוני לקרוא קטע ממנו בתרגום:

"הנה שתי שושנים מקברו של אהרן אהרונסון. לפני ימים מספר נסענו אשתי ואנכי לשם. התמרים המפוארים עומדים בשתי שורות משני צדי הדרך המובילה לאדמות תחנת־הנסיון, אך הדרך עצמה מכוסה כולה פרגים, דרדרים, חרציות ועשבים אחרים, כאילו אף אחד לא היה כה עני לטרוח ולהכנס לבית־עלמין זה של תקוות כה נעלות. גמלים וחמורים סעדו את לבם בשדות־הנסיון והגמלים כירסמו כמעט את כל העלים הצעירים של התאנים. טחנת־הרוח עודנה עומדת על מקומה, וגם הבנינים. בקומה התחתונה של אחד מהם גרות נשים ערביות אחדות. מרוב שמחה על בואו של מישהו לשם, אספו לנו פרחים מלוא החפנים; במחסן מונחות ערמות של ציוד חקלאי אמריקאי, בלי סדר, ללא שימוש, מכוסי חלודה. עלינו במדרגות ההולכות ונרקבות. הצצנו בעד חלון סתום בקרשים לתוך החדר אשר בו ישבנו לפני י”א שנים על כוס תה, שמחים, מאושרים, מלאי תכניות. והנה זכוכיות הנסיון תלויות לאורך הקיר, ובקצה השני דוגמאות של זני־חיטה בחלקם מפוזרים על הרצפה. מאחורי הבית קטפנו לוונדר ושושנים משיחים נפלאים. וכשקטפנו אותם הרגשנו שאהרן כה קרוב וכה מת.

"ידידי, האם לא תוכלו לעשות דבר כדי לעזור? הוא הקריב את הכל. אינני דורש שתעזרו לנו להקים את המפעל מחדש, אף־על־פי שראוי ונאה היה שיהיה לו גם במותו חלק־מה בחיים הפורחים כאן בארץ שאותה אהב כל כך. עשו כן, לכל הפחות למען הימים ההם, לפני שהמלחמה הנוראה מלאה את לבות בני־האדם מרירות ואכזבה. אולי לא אני הייתי צריך לבקש את זאת מכם ואולי אין אתם מעונינים בארץ־ישראל, אבל אל תתנו לא לזה ולא לדבר אחר לעמוד ביניכם ובין חיבתכם הישנה והעמוקה לאהרן אהרונסון”.

¹

בפעם הראשונה פגשתי את ד“ר שלסינגר כשהיינו סטודנטים בברלין, בשנה הראשונה של המאה הנוכחית, לפני מ”ד שנה. הוא יוצא ירך משפחה מיוחסת מהיידלברג, אנוכי — מאמריקה. מה שמשך אותי אליו היתה זו המזיגה היפה של עליזות מצד אחד ורצינות מוסרית מצד שני. כבר אז כסטודנט, נתבלטו בו אותן התכונות שהשפיעו על אחרים במשך כל ימי חייו: הנאמנות שלו, האפשרות לבטוח בו בהחלט, להשען ולהסתמך עליו בכל נפשך. אלה היו שנים של התעוררות גדולה, וחוג של סטודנטים ב”לעהראנשטאלט פיר דיא וויסענשאפט דעס יודענטומס” יסדו מה שקראו “אגודה לאומית”. היה מובן מאליו שבחרו בו כיו“ר. פרופ' וייל, שהיה מזכירה של אותה אגודה, מסר לפני זמן־מה את הפרוטוקולים של אגודה לאומית זו לידי הארכיון הציוני שבירושלים. שלושת האחרים שעודם בחיים הם פרופ' טויבלר, עכשיו בסינסינטי, ד”ר אמיל כהן היושב בקליפורניה, וד"ר בירם, מנהל בית־הספר הריאלי בחיפה.

בימים הללו רצינו, ד“ר שלסינגר ואנוכי, לצאת לגליציה ולהכיר קצת יותר מקרוב מה שקראו “אוסט־יודען”. שנינו לא ראינו אותם אלא באכסמפלרים בודדים. ביקרנו ביחד את הסופר קרל אמיל פראנצוז, מחבר הספר “די יודען פון ברנוב”. שנינו קראנו סיפורים אלה בחשק רב, ברומנטיות של הימים הללו; והיינו מאוכזבים מאד כשהאיש המצויין ההוא, שישב על ספסל נמוך ובקומו היה גבוה הרבה יותר משנינו, אמר: ”אני מיעץ לכם לבלי לנסוע”. שאלנו: ”למה"? ותשובתו היתה: “טוב שתישארו במושגיכם של עכשיו על האוֹסט־יודען”.

הדיסרטציה שלו לקבלת תואר דוקטור בשם:

מוריו העיקריים היו פרופ' זכאו בשפות שמיות' פרופ' בארט בערבית ופרופ' דליטש באשורית. הוא לא רצה להשאר בגרמניה ולא רצה להיות לרבינר. בשני המושגים הללו — גרמניה ורבינר — פקפק ביותר. ואף זו היתה אחת הסיבות להתידדותנו. סיפרתי לו, לפי בקשתו, הרבה על אמריקה. הוא שואף לחירות. חירות הנפש, וחשב שכ"רבינר”, ביחוד בגרמניה, אי־אפשר יהיה לו לחיות חיי חירות, וחשוב חשב כי נכס יקר זה אפשר למצוא באמריקה.

כשסיפר למשפחתו ולידידיו על רצונו לעבור לאמריקה לא לקחו הללו את דבריו ברצינות. כשהגיע לאמריקה — בשנת 1903 או 1904 — עבד במערכת של ”ג’ואיש אנציקלופדיה“, וכבר בכרך השלישי אתה מוצא את שמו בין העורכים. שם נרשם ”ד”ר שלסינגר מהיידלברג“, ואילו בכרך הרביעי הוא כבר ”ד”ר שלסינגר מניו־יורק“. הוא נתמנה גם כ”אופיס אדיטור“, יחד עם שלושה מלומדים אחרים. ובכרכים הרבים — האנציקלופדיה היא בעלת י”ב כרכים — תמצא הרבה תרומות מדעיות משלו.

בכל כרך אתה מוצא ידיעה שונה עליו, ומתוכן אתה רואה את מהלך חייו. ב”היברו יוניון קולג’” בסינסינטי הוא משמש ספרן וגם מרצה לפרשנות המקרא. הייתי שנתיים לפני־כן ספרן בסינסינטי, וגם כביכול מרצה, ובמקרה, ואולי לא במקרה, כשיצאתי משם בא הוא במקומי.

שנותיו הראשונות בסינסינטי היו שנות אושר וכוח יצירה, שם הוציא את חיבורו על רש”י. שם יצר, אפשר לומר, ריקונסטרוקציה של ההלכה של אלדד הדני מתוך כתבי־יד וגם מתוך קטעי ה“גניזה”. ואולם רוח אנטי־ציונית נשבה בסינסינטי. הוא ושני חבריו, מרגליות — ייזכר כאן, כי הלא כיהן גם באוניברסיטה העברית — ומלטר, היו אי־שקטים בגלל אותה רוח שבמוסד.

מלטר חיבר כמה מאמרים שהופיעו בעתון הסטודנטים של ”היברו יוניון קוליג‘", שנה ג’, ואלה עוררו סערה רבה בכל קצוי אמריקה. הוא מתח ביקורת חריפה מאד על היהדות הריפורמית, ושלסינגר מצדו, שהיה בעצם איש שקט שמזגו רך, קולו צח, עמוק ונעים, איש שלא רצה מעולם להלחם, להכניס את ראשו לתוך ענינים שגוררים מדנים, מצא בכל זאת לחובתו להוציא חוברת, שגם היא עוררה את הרוחות. בשם Reform Judaism and Zionism והמסקנה שלו היתה, שאם היהדות הריפורמית לא תושפע על־ידי היהדות הלאומית ועל־ידי הציונות, תחוסל ותרד היהדות ההיא מעל הפרק.

ראש ה“היברו יוניון קוליג'” היה המלומד המצוין והאיש אנין־הדעת בעל הטמפרמנט הסוער, קנאי לערכי היהדות הריפורמית, ד”ר קויפמן־ קהלר. ראוי האיש להערכה רבה בגלל קנאותו ומסירותו לעקרונות שהאמין בהם ושהיה מבין מחולליהם. עמו, עם ד”ר קהלר, אי־אפשר היה לשלושת אלה לדור בכפיפה אחת. הם אמנם כיבדו אותו על טוהר־נפשו, אלא שעל כל צעד ושעל רצה להעמיד מכשולים בדרכם. אחרי התיעצות עם ידידים במקומות שונים, החליטו כל השלושה להגיש את התפטרותם. מלטר עבר ל“דרופסי קוליג'”, אשר עמדו אז להקימו, מרגליות עבר לקליפורניה, לאוניברסיטה שבברקלי, כפרופיסור לתנ”ך ולשפות שמיות.

אולם שלסינגר, שאף הוא יכול היה למצוא בנקל את מקומו באמריקה, השליך מאחרי גוו את כל הטיפול במדעי היהדות. מאורע זה זיעזע את נפשו. קשה היה לו לתפוס שבאמריקה שלו, האהובה עליו, שאליה התיחס באידיאליזציה מאין כמוה, יכול היה לקרות מאורע של אי־סבלנות כה בולטת ועמוקה. אז אמר לנפשו, ועמד על החלטתו על אף כל הויכוחים עם ידידיו: ”אני מוותר עכשיו על החיים הללו ואחזור לגרמניה דווקא, ולבית־המסחר של משפחתי". בימי־נעוריו חשבוהו כסטודנט מלומד וכאידיאליסטן גרידא. למדתי הרבה גרמנית משלסינגר, גם שכחתי הרבה ממה שלמדתי מפיו; מפיו שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי הגרמני "אונערביטליך”, בלי חמלה, והוא היה “אונערביטליך” כלפי עצמו. אמרתי שהיה איש רך בטבעו, ומוזר שדווקא עליו עברו כמה משברים. כשגמר בלבו לבלי התעסק במדעי היהדות היה באמת “אונערביטליך.”

וראה פלא, סטודנט מלומד זה, שהכל ראוהו כאיש בלי חוש של מציאות, גילה את הצד השני של אפיו — חוש המציאות שלו, יראת־הכבוד בפני דברים ממשיים שאתה פוגשם בעניני־מסחר. בכניסתו לתוך הפירמה של המשפחה הרים את קרנה. הוא הראה לשותפיו את חכמת הרחבת הגבולות. ידיעותיו בגיאוגרפיה, המבט הבינלאומי שלו. עמדו להם בפעולותיהם. כתוצאה מהתאמצויותיו נפתחו סניפים לבית־המסחר לא רק בגרמניה, אלא גם בהולנד, באמריקה הדרומית, באמריקה הצפונית, ואף פותחו קשרי־מסחר עם פרס.

ברצוני להזכיר שני דברים מלפני המלחמה העולמית הראשונה. מצאתי מאותם הימים שני מכתבים ממנו. עלי להגיד, שלפעמים כואב הלב על שאינך שומר על דברי ידידים. הכל נראה לך כל כך בטוח וברור, עד שאינך רואה צורך בשמירת מכתבים. והרי זוהי טעות אנושית. על כל פנים, מצאתי שני מכתבים בימים אלה מהחדשים הראשונים של שנת 1914. מתוך ענינים שהוא מזכיר במכתבים הללו אתה נמצא למד, שאף־על־פי ששלח ידו במסחר נשאר לבו נתון לעניני היהדות. הוא שואל, אם יש באפשרותי להציג את ד”ר סוסקין לפני אנשים באמריקה, ומזכיר את שמה של גב' סולד. מכתב זה נכתב בקשר עם תחנת הנסיונות של אהרן אהרונסון, שסוסקין היה אף הוא קשור בה. במכתב השני הוא שואל, אם אפשר למצוא תומכים בבית־הספר הריאלי בחיפה, ומוסיף שד”ר בירם יהיה בקרוב בגרמניה, ולפי דעתו (של שלסינגר) לא יצליח בה; אולי בכל זאת אפשר יהיה להשיג דבר מה באמריקה? בין השאר הוא כותב: "אנו כאן גם שמחנו שמחה עצומה על עמדת החברים האמריקאיים של חבר־הנאמנים של התכניון”. — זכור בודאי שהיתה אז מלחמת־הלשונות, והחברים האמריקאיים הצילו סוף־סוף את המצב והכף הוכרעה לטובת העברית.

זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה הקודמת עבר שלסינגר להולנד כבא־כוח הפירמה שלו. הוא אהב את הולנד אהבת־נפש, וראה אותה כעין אמריקה מתוקנת ומשופרת, ארץ בעלת אותה מסורת של חופש, של יראת־הכבוד בפני הפרט; וכתום המלחמה היה לנתין הולנדי. כשהציעו לו אחרי פרוץ המלחמה העולמית הנוכחית שיוציא מהולנד קצת מהונו שהשקיע בה, אמר: ”לא! הנני אסיר־תודה להולנד ואסור לי לעשות זאת". עד־שמיעה הייתי לדבריו אלה. בהולנד טיפל בעניני הקרן הקיימת ביחד עם יעקובוס קאן, ייבדל לחיים, — מי יתן וינצל בקרוב! — ונחמיה דה־לימה.

בשנים הללו חזר לספר העברי. הוא הביא להולנד חומר רב על ויקרא רבה, שממנו רצה להוציא טכסט יסודי, וחשב שעכשיו, משהגיע למנוחה נפשית, במידה האפשרית בימי־מלחמה, יוכל לחדש את התעסקותו במדע. להולנד העביר את ספריתו הגדולה, שעליה לא ויתר בשעה שויתר על המדע, והתחיל לטפל בחומר זה בנאמנות ובהתמדה, אלא מצא שעבר זמנו. גם זה קורה לבני־אדם. אותו חומר של ויקרא רבה מסר אחר־כך לידי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

מצאתי גם כרוז חתום על ידי שלושת האנשים הללו — דה־לימה, קאן ושלסינגר — מיולי 1920. בכרוז שנשלח לכמה ארצות — העתקה אחת קבלתי באמריקה — הם מסבירים, כי לשם החשת העליה ארצה וכדי ליצור הזדמנויות להתישבות גדולה יש ליצור ארגון יהודי כללי, וכי מחובת העם כולו להתענין בשאיפות הללו. אין בידי חומר על תוצאות פנייתם.

בהולנד היה לחבר של קרן וולפסון. אחרי המלחמה החלטנו לאחר דיון ממושך — ד"ר לשצ’ינסקי, הנוכח אתנו, ד”ר שלסינגר, יעקובוס קאן ואנוכי, כנאמני הקרן ההיא — שהשימוש הטוב והמועיל ביותר ברכושו של וולפסון יהיה בהקמת בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. בנין בית־הספרים הוקם והוא נקרא בית דוד וולפסון. במידה גדולה הרי זו זכותו של שלסינגר.

הוא נוכח אתנו בשעת פתיחת האוניברסיטה. כל דבר גדול וקטן שימח אותו, ולשמחה זו לא היה סוף. פתחנו אוניברסיטה בלי אוניברסיטה. מה היה אז? חובות, ולא קטנים. ובין הדברים הראשונים שצריך היה לעשות — התפקיד הזה חל עלי — היה לאסוף כספים. והיכן? — באמריקה. עברתי איפוא לשם. לפני אותה נסיעה נתקיימה בבית אחד־העם ז”ל הישיבה הראשונה של חבר־הנאמנים. השתתפו, מחוץ לאחד־העם, ביאליק ז”ל, סוקולוב ז”ל, ויבדל לחיים ווייצמן ואנוכי. ובין ההחלטות הראשונות היתה גם זו — להקים ועדה אדמיניסטרטיבית. חבריה היו ה”ה בנטביטש, סאקר ושלסינגר, ה' גינצברג כמזכיר, ואני כיו”ר. אני מוצא שחתמתי על הפרוטוקול הראשון. על כל שאר הפרוטוקולים חתם ד”ר שלסינגר, שהיה היו”ר בהעדרי. אנו, שלסינגר ואני, המשכנו בסידור זה כמה שנים, עד תרצ”ה. שאלו לפעמים: על סמך מה עשינו סידור זה? עלי לומר: לא רק על סמך ההחלטה ההיא, אלא גם על סמך החיים, על סמך כוח היצירה שהיה בנו, על סמך המציאות.

ואולי יתענינו לדעת בסקירה שטחית על כמה מהנושאים הנזכרים בפרוטוקול הראשון של אותה ועדה אדמיניסטרטיבית: גמר המו“מ בין האוניברסיטה ו”בני־ברית" בדבר הספריה, וזה לא סודר כל־כך בנקל; 1000 לא”י שהנציב העליון הרבט סמואל הבטיח לפרסים; תכנית להקמת מכון לידיעת הטבע הארצישראלי. נמצאת שם הערה מיוחדת בנוגע לגיאולוגיה. גם כתוב כי דרוש “ביזנס מנג’ר” (מנהל עניני המשק). הוחלט להעביר את המכון — זה היה כמדומני מכון הבריאות שנמצא אז במכון פסטיר (מן הראוי לכתוב על ענינים אלה פעם) — לדירה שבקרבת הספריה שבעיר, ושישמש כיסוד לפקולטה הרפואית, שתוקם בעזרת השם. גם רשום בפרוטוקול, שיש לשכור עוד שני בתים בקרבת הספריה, ואמנם עשינו זאת, ולאחר רעידת־האדמה שכרנו בשכונה ההיא גם בית שלישי. אף הוחלט להקים את המשרד של האוניברסיטה בעיר, באם אי־אפשר יהיה לאכסנו בהר־הצופים. אינני רוצה לעבור על כל הדיונים — אם צריך לשלם את דמי־הנסיעח להר־הצופים לפרופיסורים ולסטודנטים, אם באמת כדאי להמשיך בעבודת האוניברסיטה על הר־הצופים — שאלה שנשאלת לפעמים גם כיום. דברו גם על תכנית גדס, על התפתחות האוניברסיטה, על חשבונות של לשכת האוניברסיטה בלונדון שלא נתקבלו כאן. מוצא אני שהתחלתי שוב לחתום על פרוטוקולים של הועדה האדמיניסטרטיבית כשחזרתי מאמריקה באמצע יוני; ואז לא היה עוד ד”ר שלסינגר בארץ. ז”א כשאני נסעתי נשאר הוא, וכשאני נשארתי נסע הוא. בימים הללו היה סידור זה לא רע כלל. אני מוצא שבחודש יולי של אותה שנה חתם ד”ר שלסינגר על הזמנה לחברי הועדה למכון למדעי־היהדות, ותפקידה של ועדה זו היה להכין את החומר בשביל הועידה של המכון למדעי היהדות, שנתקיימה אח”כ בלונדון (יושבים כאן אנשים שהשתתפו באותה ועידה). בספטמבר של אותה שנה נתקיימה הישיבה השניה של חבר הנאמנים במינכן. ד”ר שלסינגר השתתף בישיבה ההיא ושם פגשתי אותו.

אחרי המאורעות של תרפ”ט, דוקא בימים הקשים הללו, קבלתי מכתב מאת ד”ר שלסינגר ואשתו ובו הודיעו לי שהם נכונים לעלות ארצה. אי־אפשר היה להם להשלים עם הרעיון שיישארו בביתם בימי־סכנה. עודדתי אותם מאד לבוא, והם הגיעו באביב תר”ץ. ומהיום ההוא ועד צאתם לאמריקה בת”ש היתה ירושלים מקום־מגורם ומקום־פעולתם.

עברתי על כמה מכתבים שחתם עליהם בשנת תרצ”א. בנושאים שונים טיפל: התחלת הקורסים הביאולוגיים, שאחר כך נהיו לפקולטה למדעי־הטבע, בנין רוזנבלום, קרקע על הר־הצופים, חפירות בתל־ג’רישה, התקציב שעיבד בילליג המנוח לקונקורדנציה של השירה הערבית, אזכרה לפרופ' הורביץ המנוח — בקשר עם זאת הוא מזכיר לשבח את דברי ד“ר גויטיין, והוא מודיע כי אחרי היסוסים רבים קיבל עליו פרופ' מאיר להיות יושם־ראש (אולי, צ"ל יושב –ראש?) של המכון למדעי־המזרח. בכמה מכתבים הוא מדבר על הספריה, וכבר בתרצ”א הוא מטפל בשאלה, אם הגיע הזמן למנות ראש אקדימאי של האוניברסיטה. סבורים שזהו נושא חדש מן השנים האחרונות, והרי אין הדבר כך; היו כבר אז כמה דיונים על שאלה זו. בתוך המכתבים נזכרת תחילת עבודתו של ד”ר בונה, שהארכיון שלו היה בראשונה כאן בספריה, וכן הבימה על שם אונטרמייאר. ומענין שכבר באותן השנים הוזכר שמו של פרופ' אייזקס בקשר עם המקצוע אנגלית. בתוך המכתבים הללו מדובר גם על המחלקה הפדגוגית. בתרצ”ד השפיע באופן ניכר על תורם בעילום־שם לשם ייסוד המעבדות לסרטן. בכל ימיו כאן באוניברסיטה, וגם באמריקה בשנים האלה, התענין באופן מיוחד בהתפתחותן של מעבדות אלו וכתב לי מאמריקה כמה הערות על מה שיש לעשות כאן בנידון זה.

על פעולתו באוניברסיטה משנת תרצ”ה ואילך אספר אולי בהזדמנות קצת יותר מתאימה.

כשפרצה מלחמה זו היה חולה, ואף אשתו ידועת חלי. — מה לעשות? האניות האחרונות מפליגות והרופאים מצווים עליהם לנסוע לאמריקה. בשבילה, כבדת־השמיעה, אין תקוה אחרת. יש התפתחות מיכנית עצומה במקצוע זה באמריקה. באשר לו, הרי לא ידעו אז — על כל פנים חשבו שהרופאים לא ידעו — מה לו, והוא לא רצה לצאת את הארץ. מצד שני ראה את עצמו אנוס לנסוע, והאבקותו הנפשית היתה גדולה מאד. סוף־סוף קנה כרטיסים להפלגה באניה היוונית ”ניאה הילאס”, ויום לפני צאתם, לפנות ערב, היה אצלי ואמר: ”כרטיסי הנסיעה כאן בכיסי, אבל אינני רוצה לנסוע. אני מרגיש כאילו אני עריק. אמור לי אתה את דברך — מה שתאמר אעשה”. — אמרתי לו: ”כן, כל אדם שעוזב את מקום־הקרב הוא במובן מה עריק, אבל אתה חולה, מצוּוה אתה לנסוע ושוב אין בידך ברירה חפשית. חובה עליך לנסוע גם בגלל אשתך וגם בגלל מצב בריאותך. לך בשלום ושוב בקרוב בשלום“. — לקח את ידי בידו ואמר: ”עד מה אסיר־תודה אני לך על דבריך”. אלה היו המלים האחרונות ששמעתי מפיו. מעל האניה כתב: ”אני מרגיש את עצמי קצת יותר טוב, אלא שאני מודאג מאד מהצורך להפגש עם אנשים בניו־יורק, תקוותי שהדבר יסתדר בעזרת מרים (אשתו)”. והיא כותבת: ”חושבת אני שיצאנו בדיוק ברגע האחרון, עד כמה שהדבר נוגע למצב בריאותו. לו היינו יכולים לא לעשות בניו־יורק ולחזור ארצה באיזו דרך ארוכה באוקינוס, היתה זאת הרפואה הטובה ביותר. נשתדל להשתמט מועידות, ויכוחים וכו', ולגמור את ענינינו במהירות האפשרית”.

במשך זמן שהותם באמריקה קיבלתי מהם מכתבים רבים. במכתב אחד הוא כותב בנוגע לטכסט של בלאד’ורי, שהיה מעבד אותו זמן רב: ”אני חושב שעבודתם של ברפמן ובראון מועילה מאד כדי לקבוע טכסט שלם, אולם אם אני אחיה ואזכה לראות את ספרי מודפס — זוהי שאלה שניה". זוהי הפעם היחידה בכל המכתבים האלה שהוא רומז על מצבו. הוא ידע על מצבו והחזיק מעמד. "אונערביטליך” גם בנדון זה.

בין הדברים האחרונים שטיפל בהם היה התנ”ך שלנו. ה”ג’ואיש פובליקיישן סוסייטי" חושבת זה יותר מעשרים שנה על הוצאת התנ”ך בנוסחו העברי ובצדו תרגום אנגלי. הוא השתדל לפני כמה חברים של הועד הפועל שלהם שיוותרו על תכנית זו ויעזרו לאוניברסיטה העברית להוציא לאור את התנ”ך העברי, שיהיה תנ”ך ירושלמי, והאוניברסיטה העברית תוכל אולי לעזור להם בהוצאת התרגום האנגלי שלהם. במכתב האחרון היתה זו דאגתו העיקרית — התנ"ך שלנו. הוא רוצה להשפיע על פלוני ועל אלמוני כדי להשיג כספים, כדי לעורר את הרוחות.

ד”ר שלסינגר, אף־על־פי שבעצמו טיפל בערבית ובעניני האיסלם, יותר מאשר בעניני יהדות הכתובים ערבית, ואף־על־פי שהעריך כל ענין הנוגע לאוניברסיטה, התענין בכל זאת באופן מיוחד במכון למדעי היהדות, והיה אומר: ..אם יבוא יום שבאוניברסיטה יתחילו לוותר על מקומם המרכזי של מדעי־היהדות — אותו יום יהיה ראשון לירידת קרנה". והוא צדק בהחלט, לדעתי. בו ברגע שהאוניברסיטה העברית שבירושלים לא תשים את לבה באופן מיוחד למדעי־היהדות, יתמוטט חלק גדול ויסודי להצדקת קיומה של האוניברסיטה. אני שומע בימים אלה שמספר התלמידים במדעי־היהדות הולך ופוחת, אני שמח שהדבר לא הגיע אליו. אם מותר לי לומר מלה בשמו ולזכרו, הייתי חוזר על דבריו ועל אזהרתו.

דיברנו ארוכות ותכופות על הדרך לתיקון המצב ובאנו לידי הכרה, ואני שמח ששמעתי את הדברים האלה מחברי כאן באוניברסיטה, שהדרך היא יצירת פרסים לחברי־מחקר. מקובל היה באוניברסיטה להעניק את התואר חבר־מחקר למלומדים שלא היו קשורים לאוניברסיטה מתוך משרתם. זה אומר יותר מתלמיד־מחקר. אני רוצה להזכיר בשם רק אחד מחברי־מחקר אלה. שהלך לעולמו — ייבדלו לחיים האחרים שיושבים כאן — הלא הוא אבינועם ילין ז”ל, שרצינו לעודד אותו, כשהיה מטופל במשרה ממשלתית, להמשכת עבודתו המדעית. צריך לפי דעתי — ואני מעיז להגיד זאת: ולפי דעתו של שלסינגר — ליצור כאן באוניברסיטה פרסים שונים בעלי סכום הגון, כל אחד לחמש שנים, כדי לתת לדוקטורים של האוניברסיטה, ואולי למלומדים צעירים אחרים, את האפשרות להמשיך את עבודתם המדעית לא לשנה אחת אלא לחמש שנים. ובינתיים יהא באפשרותם גם לשאת אשה ולהקים בית בישראל. מה יהיה אחרי שתעבורנה חמש השנים הללו — מי יודע. אבל עד אז יתפרסם בלי ספק שמם בעולם המדעי, ואנו נצטרך לדאוג להם, מבלי שנקח עלינו איזו התחייבות שהיא כלפיהם.

כדי לממש רעיון זה אני רוצה להקציב מקרן־הנשיא 300 לא”י לשנה אחת בעד פרס כזה, בתקוה שאחרים יוסיפו עליו, כדי שיספיק בשביל בעל פרס אחד לחמש שנים. והצעתי היא, שבעל הפרס הזה יטפל בראשונה, ואינני יודע כמה זמן דרוש לכך, בחומר של ויקרא רבה, כדי שימצא ויקרא רבה של שלסינגר את גואלו.

קשה לדבר על איש שהיה ידיד נפש. הוא לא היה בין המבריקים, בין הנוצצים. צעדיו היו אטיים, ללא פסיעות גסות. היה כבד קצת, לא כמראה הבזק. הוא שקל כל דיבור לפני שהוציאו מפיו. שקלא־וטריא ממושכת היתה תמיד בקרבו. אף פעם לא יצא מפיו דבר שקר. זה לא היה בכוחו. כל דבר שהשיג תוך התחבטויות השיגו, אך אם אחת החליט דבר — ידעת כי הענין נמצא בידים נאמנות. משהופקד הפקדון בידיו למשמרת — אפשר היה להשען עליו במאה אחוז. יכולת למסור לו את חייך, את מצפונך, את בעיותיך ודאגותיך הרבה יותר מאשר לעצמך אתה. הלא ידוע אותו מעשה במלך ששאלוהו מהו הפקדון שבידו, והתשובה היתה: — הנפש. כל פקדון שקבל לידיו ראה כפקדון של נפש. דיבורו היה טהור, הוא היה מבין אצילי בני־ישראל. שואלים: איש אמונים מי ימצא? אני חושב שכל איש שהכיר אותו, שהיה ידידו — מצא בו איש אמונים. אנו קיימנו את המשפט: דברו אמת איש לרעהו, אם כי לא תמיד הסכמנו זה לזה. כשנסעתי לפעמים וידעתי שהוא על המקום, חשבתי תמיד על הכתוב: אז תלך לבטח דרכך. ועכשיו הלך לדרכו הארוכה. ואני רוצה לומר לו גם בדברי הכתוב: שלום שלום, כי כך בטוח.

¹

אם תרצה לדעת מוסר היהדות מהו, שאל וחקור במצפונה של הנריטה סאלד. אם תרצה להכיר את המצפון הישראלי, הקשב לקולה הרצוף קולות הר סיני ונביאי ישראל מזה, ומזה קול דממה דקה של בת־ישראל רחמניה ששמעה את הבכי של אמהות וילדים, את בכי הדורות.

בגוף רזה ועדין זה נתגשם מוסר היהדות. כל מלה שיצאה מפיה שקולה היתה ומקורה בטהרת הקודש, הן ביטויים חריפים בדיון והן דברי הומור בשעות עליזות. כל מעשיה שורשם בכוונה טהורה ובלי שום פניה אישית. בכל מעשה נתכוונה לטובת מישהו אחר, בכל שאפה להיות נאמנה לאידיאלים הנשגבים שמילאו את נשמתה רוח חיים קדושים.

בבית־הוריה נתקשרה קשר בלי־ינתק בשרשרת המסורת המוסרית והדתית שבישראל. מסורת זו שתי מידות מנוגדות לה — מידת־הדין ומידת־הרחמים, ורק מחונני עליון בכוחם לקיים שתי מצוות אלה כאחת. בשרשי נשמתה, באורח טבעי איחדה וקידשה שתי מידות אלו.

הלא ראית אותה מלאת תרעומת וזעם על אי־צדק, על שפלות ואנוכיות, על אכזריות החזק כלפי החלש? זכרונה הראשון הוא, שאביה נשא אותה על כפים למען תראה אנשים הולכים ברחוב אחרי ארונו של מת. ”זהו, בתי, ארונו של אברהם לינקולן אשר שנא את העבדות ואהב את החירות". ושנואה היתה גם עליה העבדות שמטיל אדם על זולתו, והחירות — זהו, לדעתה, משפט־הבכורה של האדם.

וליד הצו של החובה המוסרית, איזו עדינות אצילה, איזו חמלה רבה עטפה כל מהותה כמעיל של קדושה. כעלמה שפעה יופי ורחמים כלפי עולי רוסיה על חופי בלטימור; כישישה לא חסכה כל עמל וטורח־נסיעה, כל יסורין, כדי להיות נוכחה בעצמה ולקבל בברכה את פני הנוער העולה על חופי ארצנו. בכל תולדות האדם איני מכיר מסירות נפש גדולה יותר, מקודשת יותר, ובתום־דרכה זה הלכה כל ימי חייה.

פירושו של הדבר מהו? צדיקה, אבל לא בעיניה היא. גדולה היתה בלי שאיפות לגדלות. פשוטה עד היסוד בה ובלי קישוטים, היתה היא מקושטת מכל אשה בחסד ובאהבה.

כאדם המקיים ”יקוב הדין את ההר” פנתה אל הישוב לפני יותר משלוש שנים. אז לא הקשיבו הרבה לקולה ורצוי להשמיעו מחדש:

“כאחראית ליותר משבעת אלפים ושלוש מאות נערים ונערות… אני מרהיבה עוז בנפשי לפנות אל עסקני הישוב ומנהיגיו… רוח של אי־סבלנות עומדת להשתלט עלינו. אלה המבטאים השקפות שאינן בהתאמה גמורה לדעות המתהלכות צפויים לחבלה גופנית. חשבונות פוליטיים נפרעים ע”י פצצות. ההפקרות נוטה לרשת את מקום החוק בקרב העם אשר הטיף לחוק לראשונה. נכסי היסוד שבחופש המצפון והדרור, עלולים להשמט מידינו. ערכי המוסר המקודשים שלנו נתונים בסכנת התמוטטות. דעה זו יש לבער ממחננו… (צעירים) בונים־לוחמים אלה שנשמעו לצו (להילחם בטוטאליטריות) והאמהות של העתיד שתעמודנה בשורות החירות והצדק תובעים מאתנו, כי נעלה על לבנו את הלקח שלמדנו בתולדות עמנו: שהיהודים והיהדות החזיקו מעמד משך דורות לא בכוח האגרוף ולא בחוזק יד אכזרית אלא ברוח האהבה ותורת אלהים חיים”.

וגם לנהוג לפנים משורת הדין שאפה תמיד. בנעוריה היתה מורה, ונשארה מורה מחנכת כל ימיה, מורה לנבוכי־הזמן הצעירים. מי שזכה פעם ללוות אותה באחת מנסיעותיה המרובות לנקודות הנוער העולה שבארץ, לא ישכח את היופי ואת הרצינות ואת התכלית החינוכית של ביקורים אלה. הכל מתישבים מסביב לשולחן והיא יושבת בראש. לכל נער ונערה יש בעיה אישית, נפשית, ולחברה בכללה בעיות מדאיגות בנוגע להווה ולעתיד. היא מכירה היטב בעיות כלליות ופרטיות אלה. הלא היא קוראת לכל אחד בשמו. היא מסירה מעליה את כובעה ויושבת אתם לשם דיון משפחתי. ואיך היו מחכים להזדמנות בואה! הנה האם באה, ואצלה ימצאו הבנה ואהדה — ואהבה. הם מביטים בכליון־נפש לתוך עיניה, ונשמעים לכל מלה היוצאת מפיה. ובאיזה בטחון עצמי היא מדברת, באיזו פניה ישרה לשכלם וללבם, איך היא שוכחת את הסביבה, את החדר, שקועה בתפקידה שהוא חלק בלתי־נפרד מנשמתה! אתה מברך על הקשר ההדוק והאינטימי שהיא יוצרת בכל מלה ובכל תנועה נוספת. זוהי תופעה ראשונית, גאונית, דומה לגשם המרענן את העשב, כמים על ארץ ציה, כטל על לבבות נרגשים. כי מי הם אלה היושבים אל מול אור פניה של אשה זו? הם ילדים פליטי שלטון הרשע, אודים מוצלים; ומי היא שנשלחה אליהם? — מלאך מן השמים.

בחדר־העבודה של המורה הזאת תראה צילומים של נוער עולה: הירידה מן האניה בחיפה וההסתגלות לעבודה במקומות שונים בארץ; וסיפוק־נפש עמוק היה לה כשחשבה על התופעות המשמחות הרבות שבחייהם החדשים בארצם המחדשת את נעוריה. אך בצילום אחד שהיה תלוי בחדר־עבודתה היתה מסתכלת בחיבה יתירה. שלוש נפשות, יהודי זקן, ילד בן שש, ילדה בת ארבע — שם למטה, בבטן האניה השטה בלב־ים. ספר עברי פתוח לפניהם על שולחן רעוע ובידו השמאלית של הזקן חתיכת־עץ קטנה המצביעה על השורה שלומדים אותה, כשימינו מונחת על כתפו של הילד, והילדה מביטה עליו מתוך עיניה העגומות והשואלות. תמונה זו היא כעין תמונה של שרשרת הקבלה, השלשלת הארוכה של המסורת הישראלית שנצטברה בתוך לבה של האשה הזאת.

רוח־היצירה שלה היה כביר, וככל שהזקינה, משנה לשנה, גברה רעננותה היוצרת. נוסף על כל יצירותיה יצרה בשנים אלה גם את ועדת־הדסה לשעת חירום, שהיתה צריכה לשמש את המוסד כתריס בפני כל רעה שלא תבוא כתוצאה מן המלחמה. ועדת־הדסה נתאספה פעם בחודש משך יותר מארבע שנים בחדרה שבדירתה, והמשתתפים נתישבו מסביב לשולחן־הכתיבה שלה. איזו עירנות שכלית ורוחנית, איזו חריפות והגיון בדיוניה, איזה כח־זכרון מדוייק כבור סוּד שאינו מאבד טפה, איזו עצה טובה בכל שאלה קטנה כגדולה, איזה מרץ ורצון לפעולה! היית שוכח בן־רגע שאתה מתווכח עם אשה זקנה והיית מתאמץ בכל כוחותיך להיות ראוי לעבוד במחיצתה.

בנעוריה שימשה כמזכירה את אביה הרב בנימין סאלד, שהתעסק בפירושו העברי על ספר איוב. בספר הזה היתה קוראת תכופות. תעשה־נא פרפרזה של המשפטים הידועים בפרק ל”א, ותמצא כי עליה הכתוב מדבר:

“אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה… אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון… אם הניפותי על יתום ידי… כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר….”

שאלת הנביא היתה בשבילה שאלה ממשית ורצינית מאד: ”ומה ה' דורש ממך?". היא הרגישה בדרישה, בצו, בפקודה; ותשובתו היתה עוד יותר רצינית משום שמתוכה נוצר בשבילה תפקיד חייה: ”כי אם עשות משפט ואהבה חסד והצנע לכת עם אלוהיך” — פסוק כמשמעו. בשבילה היה זה פסק־דין. הצדק והחסד, הדין והרחמים בזיווגם העליון — רק בעל־מצפון שניזון מכל הדורות אפשר היה לו ללכת בדרך הישרה והקשה הזאת. כי נר מצוה ותורה אור מאירים דרך זו להולכים בחושך. על אף גאונותה המוסרית ידעה היא עצמה שנגעה רק בשולי שוליה של היריעה. בשבילה היו כל חייה רק כעין התחלה, כעין גישוש בחושך. שאיפתה היתה אל מקורות החיים האמיתיים, וחייה היו בלתי־אפשריים ונטולי כל מובן בלי אמונתה בנצח, באלהי ישראל. בכל כוחותיה ובכל מאמציה ניסתה — בגוף ובנפש — להצנע לכת עם אלהיה.

קול ברמה נשמע, נחי בכי תמרורים. בנים מבכים את רחל. מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה, כי יש שכר לפעולתה. כי באים בניה מארץ אויב ושבו בנים לגבולם.