למזכרת אהבה

ידיד לבי, הבלשן הצעיר, גבר חכם בעז, ה'

עזריאל בן יוסף שפיעלפאגעלּ!

כתפוח בעצי היער מצאתיך, ידיד לבי, בין צעירי הדור הזה אשר כרבם בהריחם מעט בהשכלת הזמן יפנו עורף לתורתנו ולשפתנו, ואתה אחרי דעתך שפות שונות וידיעות רבות לא עזבת שפת חוזי־יה, ותקדיש לה עת וכח, כי אהבתך לשפת התורה גדולה מאד; ולי מה ינעם להקדיש לך את ספורי זה אשר קראתו בעודנו מוטל בחתולי כתיבת־יד אתי! והיתה זאת למזכרת הימים הטובים אשר יחדו המתקנו סוד, יחדו קראנו ספרי שעקספיר, שיללער והיינע, ונשא דע על ספרות עם ועם; הימים הטובים ההם עברו, סופת הזמן טלטלתני טלטלה גבר, ונתרחקנו איש מעל רעהו, אבל זכרונך שמור אתי, והיה ספורי זה לך לאות זכרון, אות אהבה ואחוה.

המחבר.

ווארשא. תמוז, תרנ"ג.

 

א. החוצב קברים.    🔗

– הנה הקברן הולך! – הלכה אמי עלי אימים בעודני ילד, ובשמעי את השם הנורא יוצא מפורש מפיה, נזדעזעו כל אברי הקטנים ואהי מאזין ומקשיב לקולה.

– כמראה הקברן מראהו! – אמרו הבריות על איש אשר הצטיין ברשמי פנים מגֹאלים ונזעמים.

ובשם “חיים קברן” כנו את כל איש, אשר לשונו התנהגה בכבדות והדבּר אין בו.

ויהי מפלצת לעיר ויושבי בה.

את הילדים אחזה רעדה לשמו ולזכרו, הנשים רכות הלב נסו מפניו, כאשר ינוס איש מפני דוב, לבן נע בקרבן למראה זעוּם אלוה ואנשים, אשר בקוי פניו המוזרים, בשתיקתו התמידית כאלם מלדה ומבטן, ובמלאכתו הבזויה והשפלה נתן אותותיו אותות, כי “לאו אדם פשוט הוא”…

והאנשים?

אין מהם דובר אליו דבר, אין שם אליו לב, אין מעלה את שמו על שפתיו, מוזר היה לכלם, אין מהם יודע מי ומה הוא, משול כחרס הנשבר דאין לאשגח ביה.

פּעמים בשנה היה עולה לתורה בביהכ"נ הישן…

– יעמוד ר' חיים ב"ר ישכר! – היה קורא משה הזגג “הקורא המהולל” מקצה עיר “יבוק” עד קצה, ושפתיו עוו כמעט וכמו אחזה רעדה את כל יצורי גוו…

אז יתנשא ממחבואו אחורי התנור אל יד ארון הספרים איש זקן, גבה קומה ובריא בשר, שערות ראשו הלבנות־אדמדמות ארוכות ומסבכות ונופלות על כתפותיו הגבוהות בלי משטר ומכסות צַוְרוֹן בגדו השחור הישן נושן, אשר כבר היה לברות לשני העש או העת, גבות עיניו צהובות וארוכות עד מאד, עד כי תכסינה את העינים מרואי ומנוחה איומה כמנוחת מת שוררת על פניו, אשר מראה מסכת שעוה להמה, ומלאים תלמים תלמים, קמטים קמטים לארכם ולרחבם; יש מהם ארוכים לארך כל הלחי ויש מהם קצרים משתרעים לרחבה, וזקנו הקצר והרחב, אשר שיבה זרקה בו, שת עליו הוד אימה. על הפנים האלה לא נראה כל אות חיים, אך לעתים רחוקות התנודד כמעט קט קמט אחד אצל השפם, אז התעקמו שפתיו המלאות ויתרומם השפם הארוך בצד השמאלי ושִנים גדולות ושחורות נראו החוצה…

כמלאך בלהות אז יצעד על “הבמה” ובקול אדיר יברך על התורה, קולו היה חזק ומר, מרחוק היה נדמה לזעקת שבר, המלים התגלגלו מפיו ברעם ורעש….

דומיה שוררת בבית הכנסת ומשה הזגג קורא בנשימה אחת את הפסוקים ארור… ארור וארור…

אז תתרוממנה גבות עיניו הארוכות ושתי עינים גדולות ושחורות, אשר הפיצו מבט חודר כליות ולב כסכין חד, ותבטנה כלפי מעלה וכהד אז יענה:

ברוך אתה ה'…

בנחת ולאט ירד מעל הבמה וישים פניו אל הקיר המערבי אחורי התנור; ראוהו נערים ונחבאו, ובאי בימים רעמו פנים, כמו את פני שד משחת ראו עיניהם.

– אי מזה הוא האיש הזה? מה מקור מחיתו, אחרי אשר בשכר עמלו לא לקח מאומה מקופת העדה ובכפו לא דבק מאום מנדבות יחידים? אין איש יודע דבר, כי בודד במועדיו ישב לו בביתו הקטן אל יד אֶשד המים מחוץ לעיר ודבר אין לו עם איש חי. מדי יום ביומו יבא אל בית פקידות העדה לדעת אם יש חפץ בו, וימלא את משלחתו באמונה – וישב סר וזעף אל ביתו, וכה משפטו כל הימים.

תמונה לנגד עיני!

בכל שנה ושנה ביום החמשה עשר לירח כסלו, יום צום לחברה קדישא בכל אתר ואתר, בבקר יתקבצו החברים בבית מדרשם להתפלל בצבור את הסליחות הידועות, וחזן העיר משורר את העלעגיע הנעלה “שוכני בתי חומר”, וכל הקהל הקדוש יגעה בבכיה, ובערב יעשו משתה ושמחה, אָכל בשר ושתות יין, וישתו כל הלילה, ולעתים לא רחוקות יבא גם השטן בתוכם לחרחר ריב ושלח איש את ידו בזקן רעהו.

את הצום והסליחות יקראו בני החברה “חזוק מצוה” והכּרה הגדולה בערב יקראו “הדוּר מצוה”.

ב“חזוק מצוה” לקח גם חיים הקברן חלק, אבל לא ב“הדור מצוה”. אך האיר הבקר וחיים כבר עמד על מקומו ופניו אל הקיר וספר התפלות בידו, לא התנועע ולא נשא קולו, אך כתפותיו התרוממו לפעמים וקול בכיה דקה נשמע בכל פנות בית הכנסת.

העם התלקטו אחד אחר אחד, עוד מעט והבית נתמלא אנשי חברה לויה, איש וטליתו בידו, גם החזן עם להקת משורריו כבר עמד הכן אצל ה“עמוד” ובקול דממה דקה יסלסל את הנגונים החדשים עם הישנים אשר הכין ליום הזה, וחיים עומד על עמדו ופניו אל הקיר ולא יראה ולא יתבונן אל כל אשר מסביב לו, כל העם אליו יביטו אליו יתבוננו ויהי שיחתם קודם התפלה – והוא לא ידע; דומם ישפוך שיחו, דומם תזלנה דמעותיו על הספר, רק כתפותיו מתנועעות לפעמים כמו אחזן רטט חזק…

אין קול ואין קשב…

– מכלכל חיים בחסד מחיה מתים…

החזן החל להראות כחו וגבורתו בשבח הנעלה הזה ונגונים מסֻלסלים מלאו את הבית, כל הנאספים מתענגים על השירות המלאות תמרורים ויגון, עיני כלם נטויות אל החזן המפרש ידיו כשוחה בלב ים, פעם ישלח אצבע יד ימינו כמאַים וקולו אדיר וחזק, ופעם יאסוף אליו ידיו ומניע את ראשו כמבקש רחמים, אז ישפיל קול, יריד בשיחו בנחת ולאט, והנגון מלא עצבת עזה שוברת לב ורוח…

אז תשמע פתאם בכיה גדולה מאחורי התנור… כל העם יסבו עיניהם אל הקיר המערבי… כתפות חיים מתנועעות בחזקה, והוא כלו עטוף בטליתו ופניו אל הקיר ובוכה הרבה בכי…

החזן אשר היה שקוע במנגינותיו, שתצאנה כלולות בהדרן ולא ינקש בשנונו, התעורר גם הוא הפעם ויחס לבבו ויעזוב את המנגינות השגורות על פיו, ויחל לקרא את הדברים כפשוטם, בלי סלסול ועקום, אך הפעם היה קולו מר מאשר בראשונה, יוצא מלב נשבר באמת, ולפעמים נפסק קולו מפני הדמעות אשר שמו מחנק לצוארו. אז נאנח חרש אנחות עמוקות וממשכות, וימלא כל בית הכנסת רוח יגון, ורוח מלא מאלה בא גם אל לב הנערים הקטנים, אשר עמדו עד הנה ואזניהם קשובות רב קשב נגינות החזן… ויבכו גם המה.

נער הייתי אז גם זקנתי ודמעות טהורות כאלה לא שפכתי מאז עד היום הזה.

אֵלי! אֵלי! היש לך דבר קדוש וטהור מדמעת ילד, העומד בבית מקדשך וספר התפלות בידו – ובוכה!

כמסמר נטוע ישב האיש הזה עמק בלבי בעודני נער. שני רגשות שונים נלחמו בי בראותי אותו, אהבה ופחד התרוצצו בי, לבבי נמשך אחריו, וכל עצמותי רחפו ממגור בהביטי אליו ויהי מחשבתי ביום וגם בחלום חזיון לילה היתה תמונתו המוזרה מרחפת לפני… ותדר שנתי מעיני.

** **

קלו מנשרים ימי עלומינו.

ימים רבים עברו מאז ראיתי בפעם הראשונה פני חיים הקברן; במשך הזמן כבר טלטלתי טלטלה גבר, מעיר אל עיר ומארץ אל ארץ, הרבה עניתי בבית־ספר החיים, הרבה עניתי תחת יד המורים הגדולים – צרות ונגעי בני אדם, וכבר למדתי לשפוט כל דבר לא על פי מראהו החצון. בראותי את הקרח הנורא נטוי על פני מי הנחל, עליו תרמוס רגל השור והחמור, יודע אני, כי תחת שמיכת הקרח יזלו יפכו מים זכים וטהורים כעין הבדולח… בבית־ספר החיים למדתי לחדור כליות ולב גבר, לקרא בין השיטין של בני אדם, להבין כתבת קעקע, רשימות הפרצוף וקוי הפנים, להקשיב קשב רב קשב אנחות נסתרות ולהטביע את נפשי בנהרי נחלי דמעות נעצרות…

עיף אין אונים, מוּכה הזמן, נרדף על צוארי שבתי משוּט בארץ אל עיר מולדתי…

מה שֻנית ערש ילדותי!

הגדיים כבר נעשו תישים, הקטנים היו לגדולים, הגדולים לזקנים, והזקנים כבר עברו ובטלו מן העולם, גם פני כל המעשים שֻנו בעולם העברי הקטן וצר, גם חייו התהפכו מן הקצה אל הקצה ויקבלו צורה משונה מעוררת זועה וחרדה, הארץ נמקה תחת רגליו והשמים נאלחו, אחי בני עמי הורידו ראשיהם, כל ראש לחלי וכל לבב דוי!…

אך חיים לא שֻנה, כאז גם עתה יהפך את הקללות לברכות בבית הכנסת הישן, כאז כן עתה יבכה ויבכּה את כל הקהל ביום החמשה עשר לחודש כסליו בעמדו מעוטף בטליתו אחורי התנור אצל קיר המערבי, כאז כן עתה יחצוב קברים לנער וזקן ויביאם אל המנוחה ואל הנחלה, והוא – על עפר יקום. כאז כן עתה כאלם לא יפתח פה ואין אתו יודע עד מה, רק צבע פניו נעשה צהוב־שחרחר, וקמטי מצחו ולחייו עמוקים מאשר בימים ההם…

התחקיתי על שרשי רגליו, חקרתי ודרשתי פי רבים וכן שלמים ואין מגיד, אין משמיע דבר; ערפל חתולתו וסך לו בדומית־מות מבלי בוא את איש בדברים, ובלעדי זאת מי ישים לב לדך נכלם, לדכא ושפל כזה? כצל ממלוכת מות יבא דומם אל הבית אשר שם מת לקחתו אל בית עולמו, אשר ידיו עשו לו, יין ושכר לא ישתה, כאשר הסכן הסכינו כל “הקברנים” בערי ישראל – ותו לא מידי.

אדיר חפצי לדעת ולהכיר את האיש הזה ואת שיחו הגיע עד מרום קצו.

בא היום וחפצי נמלא.

כמה תמרורים ושבר ברוח השביעתני הדעת את האיש ומקרי ימיו…

 

ב. פתחון פה לאלם.    🔗

ויהי ערב.

כבר כלתה תפלת הערב בבית הכנסת הישן, הקהל כבר שוחחו מעט בהליכות עולם, במפלת ביסמארק ששמש שנים רבות בכהונה גדולה ואחר כך נעשה הדיוט, על דבר מצב ישראל בעמים כי איננו נכון וקים, אהוב וחביב, מתוקן ומקובל, על דבר “ישוב ארץ ישראל”, על דבר ארגנטינא, ויתפלפלו בשאלה הישנה: מי ומי ההולכים? כבר התפלפלו במסכת “ערכין” לאמר: מי עשיר ממי? הירש או רוטהשילד? כבר הביעו חירות מני קדם, מעשים שהיו ונבראו, ומעשים שלא היו ולא נבראו אלא משל היו – וישובו לאהליהם.

בדד נשארתי על מקומי ואוחיל עד בוש.

אל יד התנור ישב חיים הקברן, מסביב לו חשך ואפלה, הנרות כבר כבו, רק לפני “העמוד” דלק נר לזכרון נשמת אבות…

אז נשמעה אנחה חרישית מתחת התנור, אנחה קצרה ונמוכה אשר עפה אל כל פנות הבית.

לקחתי את הנר הדולק ואצעד בלאט אל מקום שבתו, נגשתי אליו ואתיצב.

הוא לא שעה אלי, כמו לא שמע קול צעדי, ולא ראה את אור הנר אשר הבאתי.

חם לבי בקרבי ואקראהו בשם.

שתי גבות עיניו הארוכות נשׂאוּ כמעט ושתי עינים שחורות ומברקות ברק נבטו אלי…

המבט הזה היה דומה למבט מטורף או חולה מסוכן ברגעיו האחרונים; תלונה ויאוש, געגועים וגעל נפש התבוללו במבט דומם זה.

– ר' חיים, על מה אתה נאנח?

העינים השחורות והבוערות כגחלי אש עוד לא שעו ממני והוא כפסל חרש לא ינוע ושפתיו כמו סגורות על מסגר.

– מדוע הנך כפרא למוד מדבר? מדוע אין איש מכיר אותך, וגם אתה לא תתרועע את איש?

כעין צחוק קל הופיע על פניו הנזעמים אשר עוו ואין קול ואין קשב.

— בדד אנכי אתך בבית מקדש מעט זה, האלהים! לבי טוב עליך מאז ראותי אותך בפעם הראשונה בימי ילדותי עד היום הזה, רגש פנימי לא יתן דמי לי, עד אשר אבוא בסודך; לבי אומר לי, כי דבר סתר יצוק בך, כי הרבה הרפתקאות ערו עליך והנך אֻמלל מאד, וכי לא לכך נוצרת את אשר הנך; השבעתיך בשם ה', אל תשיב את פני ריקם. הנני חפץ לדעת: מי אתה?

– מה ל ולך, כי תפריע את מנוחתי?

– מנוחה כזו היא אחות מות…

– “הטוב מאד” – נאנח מרה.

– הכה היו לך החיים לטרח?

– יקר בעיני המותה..

– אל תגרע ממני שיחה. ר' חיים, הן כל יושבי העיר חושבים כי לשונך נמקה בפיך, ואני אולי הראשון השומע קול מליך…

– אתה הוא הראשון, אשר פנית אלי בדברים טובים, אתה הראשון אשר תדבר אלי לא בלעג מר, לא תחמוד לצון על תארי והליכות חיי, והנני מכיר לך תודה.

– חלילה לי מהתלוצץ לקשה־יום, מקרב ולב עמק אנוד לגורלך, אשר הרחיקך מאדם והנך בודד כערער בערבה. מה מאד אִותה נפשי לדעת מה חדל אתה, אולי אוכל להיות לך להועיל.

– “במותי!”… – השח כאוב מארץ קולו.

– ובחיים?

– החיים כבר אבדו את חנם בעיני ובמתים נחשבתי זה כבר.

– אל תדחפני מלפניך, זקן ישר! הנני נכון לשבת אתך פה כל הלילה ולשמוע מפיך מקרי ימיך…

– הקשית לשאול, איש טוב – ענה אחרי רגעי דומיה מספר – אבל חפצך יֵעשׂ, יען כי זה שבועות אחדים נדדה שנתי מעיני ותזנח משלום נשפי, כחי יכלה מיום ליום ומרגיש אנכי, כי יומי בא יבא ולא יתמהמה… כנטל החול יכבד על לבי יגוני… וחיי עלי למשא; אבל עתה עיף אנכי ומחר עלי להשכים בבקר להוביל אל חצר־מות גופת נערה מתה בבית האסורים, זה שלשת ימים היא מתגלגלת בחדר המקרה… אך יעלה עמוד השחר ואנכי אהיה ברחוב “המהפכת”…

– גם אנכי אבוא אחריך.

– ותקיים מצות הלוית המת.

ובדברו לקח את מטהו העב ויקם וילך מבית הכנסת…

 

ג. זכרונות.    🔗

אם זכרתי ונבהלתי (איוב כ"א ו').

חלוני רקיע נפתחו ויהי בקר.

יפה הוא הטבע בבקר אביב; הארץ לבשה בגדי תפארתה, טלית שכלה תכלת, רוח חיים ישב מכל אפסים, רוח מלא ריח ניחוח, ריח ירק דשא וטל שמים, והשמים עוטים אור כשלמה, אף עננה קטנה ככף איש לא נראה על חוגם, ושם מפאת מזרח יגיה כדור אדום כדם ומאדים קצות הרקיע, ומנגה נגדו יפזו ראשי האלונים, השתולים מסביב לבית חומה גדול בירכתי עיר “יבק”; גדול מאד הבית הזה לארכו ולרחבו, אך לא ברוב גדלו יביא חרדה בלב המביט אליו, גם לא בגגו של רקוע פחים המשוח בששר שחרחר, אף לא בשעריו ברזל הסגורים תמיד על מסגר, אין יוצא ואין בא, גם לא במבצר אבנים מחטבות, המקיף אותו מסביב, כי אם למראה אנשי הצבא המתהלכים שפי בחצרו וחרבות שלופות בידיהם… דומם יתהלכו איש אל עברו, כצללים יתנודדו מבלי דבּר דבר, כמו דבר סתר יצוק עמם; מרחוק נשמע משק כלי זינם, קול פעמי רגליהם על אבני רצפת החצר, מרחוק נראה להט חרבותיהם, אשר כל עין רואָה תעיד כי לא לשמור את עץ החיים השתול פה בנוה מתהפכת החרב הזאת, כי אם לשמור את המגורשים מארץ החיים.

מבין עפאי האלונים הגבוהים עוף השמים יתנו קול, המשמח לבב אנוש בצאתו לעבודתו ולפעלו או לשאוף רוח צח, לשבוע נעימות הטבע.

אבל פה הָאָלְמנָה דומיה צפרי השמים! אל תשוררנה שירת חופש ודרור לאמללים אשר רגליהם בסד הושמו, אל תשוררנה שירת החיים לקבורים חיים.

קול שריקת המפתח הכבד בהתהפכו במנעול הגדול בשער החומה הפחיד את המזמרים הקטנים, וכרגע התרוממו ונעלמו מן העין בספיר שמי תכלת, ובעופם כלו פרקם בשירה. עוד מעט ושערי הצינוק נפתחו בכבדות ועגלת חיים הקברן רתומה לסוס דל יצאה לאטי ותשם פניה אל המשעול הצר בואכה קברות ישראל, כשלש כברות ארץ מחוץ לעיר.

משני צדי המשעול אלונים רמים רבי ענפים עבתּים, שם צפרים יקננו, רוח צח יניע בלאט את הזלזלים הרכים ובסוד שיח קדש יתלחשו העלים המלאים לשד עלומים ורטובים מטל בקר…

חיים הלך לאטי אל יד העגלה וחבלי הרסן בידו.

– זכור אזכור ותשוח עלי נפשי – נאנח מרה אחרי אשר יצאנו את העיר. החשיתי מעולם, אחריש אתאפק, כי למה אזרה מלח על פצעי האנושים ללא הועיל? אם אדברה לא ירוח לי וכאבי לא יחשך…

– דאגה בלב איש ישיחנה – אמר החכם מכל אדם.

– ישנן דאגות אשר השתיקה יפה להן, ישנם פצעים אשר משוּש היד קשה להם, בנגיעה קלה יוכל להקרע הקרום הדק אשר העלה הזמן.

הזקן משך אליו בחזקה חבלי הרסן, כאלו חפץ לעצור את הסוס בלכתו, לבל יפריע בשעטת פרסותיו מהלך זכרונותיו; אך הסוס, אשר הסכין בלי ספק למשיכות יתרות כאלה, כאשר יתקף הזכּרון את מנהיגו, לא אשגח ביה כלל ויוסף להתנהל לאט הלאה בדרכו.

– בעודני כבן עשתי עשרה שנים – החל הקברן את דברו – מת עלי אבי בעני ובחסר כל בעיר “גשור” העומדת על “תלה”. אבי היה סנדלר, חי מיגיע כפו כל ימיו ויהי נבזה וחדל אישים בעיני יושבי גשור, ככל בעלי מלאכה בישראל בעת ההיא; חברי נחרו בי ויכנוני בשם התאר “מרצע”, אבל מלמדי שם אלי לבו ויאהבני, כי שוקד הייתי על למודי בחשק נמרץ וה' נתן לי לב מבין ואהי בחיר התלמידים. אבי התגאה בי ואהי ששון ישעו בחייו המרים והכבדים.

– אנכי סנדלר ובני יהיה, ברצות ה', למדן, יודע דעת קדושים – היה אומר לאמי ברגעי יגון וצרה.

ודבריו אלה נכנסו אל לבי הרך ואוסף שקידה ויקטנו בעיני שעשועי הילדים ושמחת בני גילי, ואבחר בספר התורה לרעי האחד בעתות המרגוע, ובבואי הביתה מחדרי לא ישבתי בטל אף רגע אחד, כי אם חזרתי על למודי היום בפרשת השבוע, והמעט אשר לכל דברי מלמדי השכלתי ואבינם, כי אם עוד דברים רבים חשתי עם לבבי… ולבבי היה מלא אז רגשות רבים ושונים, אשר גם רבי ומורי הטוב לא היה יכול לסדרם ולהביא במו משטר וערך, כי בכל פעם אשר הקיפותיו בשאלות דחני בקש, או בתשובה נצחת: “אי משום הא לא אריא”… ותשובתו זאת – אזכור – הכאיבה את לבי מאד. אז הוספתי לשיח עם לבבי ולחשוב מחשבות הרבה; דברי מלמדי היו שגורים על פי, אבל דברים רבים היו ספונים טמונים בסתרי לבבי ואהי סר וזעף כל הימים.

עכורה מאד היתה ילדותי…

ערבי שמחה היו לי רק בשנה האחרונה לחיי אבי, זכרו לברכה, אבל השמחה ההיא לא היתה שמחת העלומים, טהורה משמץ תוגה, כי אם שמחה מהולה ביגון וכבד ראש.

בבואי פעם אחת מן החדר וספר ה“חומש” בידי ואסעד את לבי ואשב לשנות את למודי ביום ההוא בקול דממה דקה; אבי ישב כפוף על שלחן עבודתו הקטן ומכה בקורנס לסמר את הסנדל… לאט לאט נפיק הקול, יד אבי האוחזת בקורנס השפלה ותצנח על ברכיו, הסנדל המסומר למחצה נשלף מבין ברכיו ויפול ארצה, ואבי השח מעט ראשו ויבט נכחו אל השלחן הקטן המלא כלי עבודה שונים… אני לא הבנתי אז ללבו ואוסיף להגות בספר, לבי הרך התחמץ על העול אשר אחי יוסף עשו לאחיהם הצעיר, אשר הלך לבקשם ולראות את שלומם והמה התנכלו אותו להמיתו… דמיוני הרך הציב לעיני רוחי את העלם הצעיר התועה בשדה, והנה פגש באיש אחד ויבך ויתחנן לו בדמעות על העינים: את אחי אנכי מבקש… וכאשר בא אליהם וידרוש לשלומם – הפשיטו את כתנתו וישליכו אותו הבורה. ואחרי כן מכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף. עשרים הכסף היו לי ענין לענות בו כל היום, ובחזרי בערב על למודי היום חשבתי לדעת היטב הדק, מה ענה רבי על השאלה אשר שאלתיו: מדוע עוד לקחו כסף מחיר אָח? אם שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום על חלומותיו ועל דבריו ודמו להצמית בבור חייו, אין כל פלא, כבר הראה לנו קין לדעת מה שקנאת אחים תוכל לעשות, אבל כי ימכרו עשרה אחים את אחיהם הרך במחיר עשרים כסף, שנים שנים לכל אחד, זה הוא מעשה רע, עשק ומרוצה; ומה ענה לי מורי? מורי ענני בסבר פנים יפות ויעביר את ידו על לחיי ויחזיקני בסנטרי באהבה רבה, אות הוא כי מחכמה גדולה שאלתי הפעם. חברי הביטו בי בקנאה וצרות עין, חברי שונאים אותי וישטמוני, כי אותי יאהב מורנו מכלם, בכל זאת לא התקוטטו בי כל היום הזה, ולא קראו אחרי: “מרצע” “חוט משוח בזפת”, אות הוא כי גם בעיניהם נעליתי הפעם, בראותם איך הסביר לי המורה פניו ויבינני דעת בענין עשרים הכסף אשר שאלתיו, אך מה ענני מורי? הוא אמר כי הכסף לא נחשב בעיני אחי יוסף מאומה, ומדוע לא נתנוהו בלי מחיר? מדאגה מדבר פן יכירו הישמעאלים כי אחיהם הוא ומשנאתם לו המה מסגירים אותו בידי אדונים רבים, ועל ידי זה יוכל להתגלגל הדבר ולהגיע לאזני אביהם, כי הישמאלים היו אנשים סוחרי את הארץ וקלא אית להם, על כן מכרוהו בכסף והגידו כי עבדם הוא, אבל אין למו חפץ בו… תפוס ברעיונות כאלה הוספתי להגות בלקחי ואבאר כל פסוק ופסוק בשפה ברורה. פתאם נשמע קול בכי תמרורים בבית, העיפותי עיני וארא את אבי והנה הוא נשען בשתי ידיו על שלחן עבודתו וימרר בבכי…

מה לך אבי? – שאלתי בבהלה.

– מה טובו הדברים אשר אתה לומד, בני יקירי! כמה תמרורים יש בספורי התורה, חזור בני על למודך, חזור – ואשמע תורת פיך, כי מישרים תדבר.

חזרתי עוד הפעם על הספור “מכירת יוסף” בכל פרטיו.

– יתום היה האֻמלל, אמו כבר מתה אז, על כן התעמרו בו אחיו, וישטמוהו… הספור הזה מלא תמרורים – נאנח אבי מרה.

אנכי טרם הבינותי אז לאנחתו הגדולה, אבל באו ימים ואנחת אבי צללה באזני פעמים רבות, ואז כבר למדתיה לדעת.

בימים ההם ואנכי החלותי ללמוד בין הערבים את אבי. את אשר למדתי בחדר מפי מלמדי. והערבים האלה הם הטובים בכל ימי חיי…

רגעי מספר פסק חיים מדבר, חבלי הרסן נשלפו מעט מעט מידו וישרכו על הארץ והוא לא התבונן; דומם הלכתי גם אני על ידו תפוס בשעפים ודמי לבבי הכו גלים.

– ובעודני כבן עשתי עשרה שנה מת אבי הישר! – נזעק פתאם כמו מעצמת מכאוביו – כמה התמוגגה אז נפשי בדמעות בבוא אל מעוננו הצר איש קצר הקומה, בעל פנים אדמים וזקן צהוב, לקחת בעגלתו את אבי, להובילו אל מקום מנוחתו עולמים. אמי, בראותה את האיש בא אל הבית, זעקה מרה ותפול אחורנית ותתעלף. אנכי ישבתי על הארץ אל יד גופת המת ואבך הרבה בכי, עד אשר לא היה בי כח לבכות.

ימים רבים אחרי כן היה האיש ההוא נגד עיני רוחי, גם בשעפים בחזיונות לילה רחף לפני כשד משחת ויגזול את שנתי… העלה אז על לבי, כי הנה ימים יבואו וגם אנכי אהיה למפלצת ברחובות קרת?

כמה היה קשים החיים לאמי העניה ורפת כח, כאשר נשארנו בלי משען ומשענה, עזובים גלמודים, בלי מזון ומחיה, ואמי היתה אנוסה להתפרנס מעמל ידיה הרפות ותהי כובסת מדי־בד בבתי “גשור” במחיר פרוטות נחשת. כמה רעבנו ללחם, כמה ירחי סתיו ישבנו בצר מעון בערם ובחסר כל מאכל אשר יאכל, באין בגד לחמם את בשרנו שנעשה חדודין חדודין מקרה…

אמללה מאין כמוה היתה אמי העניה!…

– ובכל זאת – הוסיף אחרי דומיה קצרה – בכל זאת לא התאוננה אמי כל כך על כי יציק לה הרעב, אנחתה נסתרה ממני ודמעתה לא היתה מצויה על לחיה; בבואי מן החדר צהלה תמיד לקראתי ותַּרוני מנשיקות פיה ומאֻשרה היתה בשמעה אותי חוזר על למודי בבית…

“מאֻשר תהיה בתבל ארצה, בני יקירי – היתה אומרת כפעם בפעם ועיניה אֹרו – פי מלמדך מלא תהלתך, הוא חש עתידות טובות לך, יתן ה' ואזכה לראותך בתור אדם המעלה”…

“ראה בני – אמרה אלי פעם אחת כאשר גבר הקור בחוץ ועצמותינו רחפו מקרה בבית – ראה בני, אתמול שלמתי לרבך שכרו משלם בעד חודש תמים, והיום אין לי אף פת לחם חרבה לשבור רעבונך, או קיסמין אחדים להסיק את התנור, והקרה תחדור אל עצמותי ותקפיא בי דמי… אבל המלמד קודם לכל דבר! לך בני החדרה, עוד מעט ואבוא אחריך, והבאתי לך מעט אֹכל, עתה אין לי מאומה לתת לך… למוד בני בשקידה וישמח לב אמך האֻמללה, טוב תורה מהון ועֹשר וכל חפצים לא ישוו בה, אם תלמוד בשקידה תאֻשר בארץ”…

נבואתה לא נתקימה!…

עברו עוד שתי שנים.

אנכי כבר צללתי בנבכי ים התלמוד, מכל חברי השכלתי, ספרי התורה והנביאים ידעתי בעל פה, לבי הרך ומלא רגש שׂבע נעימות נצח מלמודי קדש, מיום ליום הרביתי תושיה ואהי שוקד על דברי תורה יומם ולילה, כי נפשי חשקה בתורה מאד.

פני אמי הלכו הלך ודל, לחייה קמטו ואור עיניה נדעך, ולפעמים נאנחה מרה…

— לא מתוך עבודה קשה הנני נאנחת, בני – היתה אז דברה אלי – למענך הנני נכונה לשפוך את דמי כמים מבלי התאונן, אך מדאגה מדבר פן אפל למשכב, פן אחלה… בריאותי מתמוטטת מיום ליום, ואתה עודך רך וצעיר… מי ידאג לך?…

“לוּ יכלתי להתפלל ב”סדור" כראוי – היתה מתמרמרת לפעמים – לו יכולתי קרא והבין עברית, או אז לא הייתי אומללה כמו… לפעמים יקש לי לבכות, והלב מלא תמרורים, אבן מעמסה תכבד עליו ותלחצנו ואבקש לבכות, להקל מעל לבי משא יגוני הגדול מנשוא, אבל אינני יכולה, לבי כלו מקשה, הדמעות נעצרות בעמקי הלב, ודמעות נעצרות, ידוע תדע, בני, שׂמות מועקה בקרב, על כן טוב לגבר לבכות לעתות בצרה, לשפוך את הדמעות החוצה, להריק את הלב מכבד משאן, אבל לא בכל פעם נוכל לעשות כזאת, והתפלה לפני הקב“ה היא הדלי לדלות את הדמעות המרות מסתרי לב נשבר”…

הזקן נדמה.

שירת הצפור בראש אָמיר צלצלה בקול על פני כל הככר, ולבי חש געגועים עזים לשמע השירה; יש אשר דמיתי לשמוע בכית נפש עגומה, ויש אשר לבי אמר לי, כי הצפור תתפלל לפני הקב"ה…

האמנם תדע נפש צפרי שמים דאבון ועצבת? היכביד גם על לבן משא יגון קודר? התשפוכנה גם הן דמעות?…

העגלה מתנהלת לאט, הסוס צועד צעדים קטנים ומדודים, ואני מביט על הארון השחור ולבי מלא מחשבות: מי היא הנערה המתה? מה לעלמה צעירה בבית האסורים? אי מזה היא? היש לה הורים? מדוע אין מלוה אותה אל בית עולמה? התשבור השמועה כי מתה איזה לב אוהב? התפוֹל באחד הימים דמעה על גל קברה?… גם זה גורל אדם אמלל מאת ה'… אך אולי היתה כבדת עון, והכתה בחרפה פני הורים וקרובים ותעט עליהם כלמת עולם, אולי העמיקה שחת דרכה עד אשר באה אל בית הבור והרצת את עונה… אולי… אולי… ומחשבות לבי התבוללו ויתרוצצו בלי משטר וסדר, ואלך קודר בחמת רוח…

– מאז עד היום חלפו כחמשים ושבע שנים – עוררני חיים מהגות לבי – חמשים ושבע שני רעות רבות, שלשלת ארוכה של נגעים ופגעים, תלאות וצרות צרורות….

הנה כמלאך בלהות יעמוד לפני עיני רוחי היום המר והנמהר, עת אנשים רעים וחטאים חטפוני מזרועות אמי האמללה, אתה הכו בלי חמלה, הכוה פצעוה בהתאבקה אתם לבלי תת אותי בידם, ויגזלו משד יתום וינהגו אותי חשך ולא אור וימסרוני בידי לא אוכל קום…

חטאת לא יוכלו כפרה יחטאו צעירי בני עמנו בהשתמטם כיום הזה מעבודת הצבא… מה היא העבודה הזאת בימים האלה ובזמן הזה? לאו כלום! היוצא לצבא הוא בן עשרים שנה, כעבור חמש שנים והנה הוא נקי לביתו; שרי הצבא מתנהגים את העובדים במדת החסד והרחמים, וכמעט כל צעירי ישראל מבינים כיום הזה שפת הארץ, ומה כל החרדה הזאת? בראותי את אחד מאחינו, כי ישתמש במרמות ותוך להבריח את עצמו מעבודה בצבא, ישוע בי לבי על העול הזה ועל שפלות הרוח מאין כמוה, כי תחת אשר עלינו להודות ולהלל את ה' כי היטיב עמנו ויוציאנו מידי אחינו אשר הכבידו עלינו עוּלם ויעשו כל תועבה, יתום מכרו בעד בצע כסף ואלמנה לא חמלו, בני העניים היו תמיד השה לעולה על מזבח הזהב, על בקרי איש עשיר חמלו ואת כבשת האיש הרש טבחו, וישתררו עלינו גם השתרר בחזק יד ובאכזריות מאין כמוה, ועתה עשיר ורש נפגשו, חק תרומת הצבא אחד הוא לכל הגוים, וככל הגוים גם בית ישראל, ובני עולה המשתמטים מעבודה בצבא, משחירים פני עמנו כשולי קדרה.

כמו בחלום חזיון לילה יתיצבו לפני מראות כל הנגעים, אשר כתומם באו עלי. אין הפה יכול לספר וכח זכרוני ירפה, לחשוב ולספור ולמנות אחת אחר אחת את כל הצרות והתלאות, טלטול דרך רחוקה ברגלים רפות וכושלות אשר לא נסו באלה, רעב וצמאון, חרב וקרח, כל מחלה וכל תקלה, יסורים נאמנים, שבטים ואגרוף, נכר וגעגועים עזים לאֵם רחמניה ואהובה, לספרי הלמוד, לרבי בעל לב טוב וחברים בני גילי…

הרבה, הרבה עברו עלי! האדם הוא קשה מחלמיש צור, כח אבנים כחו ובשרו נחושה לשאת ולסבול כל מיני פורעניות… מי מלל לי כי עוד אחיה כיום הזה?….

את אמי לא זכיתי לראות עוד בעמק הבכא זה, גם אינני יודע את קבורתה, גם הנחמה הזאת לחונן את עפרה קדש, מקום משכן כבודה נצח, נסתרה מנגד עיני… יחידה גלמודה היתה אמי האמללה בתבל אחרי אבדה אותי, ובמותה? בלי ספק מצרות רבות ורעות… מי עשה לה את החסד האחרון?…

אולי מתה עוד בשנה הראשונה להפרדי ממנה, אולי תעתה כשה אובד ערים וכפרים לבקש את בנה יחידה מחמל נפשה ותפל תחתיה בדרך ותגוע… אולי לא באה אל קברות ישראל ותהי לאכלה לחית השדה ולעוף השמים…

רגעי מספר נדמה ויכף להרים את חבלי הרסן אשר היו מכשול לרגליו, ותפל דמעה אחת מעינו על הארץ… ומסביב לנו הדר הטבע וחמדת האביב, מרחוק נשמע דגירת הקורא, שריקת עדרים ונגינת הרועים; הנפשות החיות תשמחנה אל גיל האביב, גם האילנות מלבלבים, גם ירק דשא ישאף רוח צח וישבע מטוב האביב, גם הפרחים על האחו ישישו וישמחו בחג הטבע, ירימו ראש ובעיני חן יביטו על העולם הטוב והיפה… ופה אל יד ארון מתה צעירה ישרך דרכו בעצלתים איש זקן שבע ימים וצרות, יזכור עניו ומרודו, לענה וראש, ואנחותיו העמוקות תחללנה קדושת חג כל היקום, דמעות גדולות עולות ממעמקי לבו הנשבר אל עיניו ותתגלגלה בצנורות פניו אל הזקן הלבן, וכאשר רטב הזקן שספג כבר דמעות הרבה ויטפטף טפות טפות על הארץ…

הה! יפה הוא הטבע, הקב"ה לא חסר בעולמו כלום, את הכל יפה עשה בעתו, אך דמעות העשוקים הנשפכות על הארץ הן מנולות אותה…

– זה ימים רבים אני נהלך כצל – הוסיף לדבר כמו אל נפשו – ונגעי לבבי יציקו לי עד להתחלות, שנתי נדדה מעיני, גם כי אישן יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים…

נחמה אחת יש לי בחיי אֶבלי ו“אמונת אבות” שמה. יזכור לי אלהים לטובה; אך אֵל אלהי הרוחות לכל בשר יודע את אשר נשאתי על אמונתי!

כבהמה בבקעה הלכתי פעם לבגוד באמונתי בחזקת היד נֻתּשתי מעל אדמת ישראל, נתקו מסרות, שרשי לבבי יבשו קמלו, והנער נער, מוחי עוד רופף, לבבי חש געגועים עזים ותזנח משלום נפשי…

באמונה שלמה עבדתי ארץ ומלך, ראוני שרים ביום קרב כן תמהו, כלם פה אחד הגידו ולא כחדו כי לב אריה לי, עשוי לבלי חת. גם כשרוני ללמודים אשר התפתח במרוצת העת כל צרכו, הוא שעמד לי כי יטו השרים לי כנהר חסדם ויפקדוני בפקודת ישועה ורחמים כפעם בפעם… לאט לאט עליתי במעלות עד אשר הייתי לשר מאתים.

אבל תחת בגדי השרד, אשר הנחילוני כח והדר, כאַב בי לבי ותשוח עלי נפשי, השברתי, קודר שחותי ורוח לא קם בי. זכרונות ימי עלומי חלפו תמיד לפני כבני מרון והומים כחוללים כל מעיני בם, תמונת אמי נצבה לפני בשבתי ובלכתי, בשכבי ובקומי ותדריכני מנוחה, קולה צלצל באזני כל היום ויהום בי לבי כהמות ים לגליו… תפלות ישראל עוד ידעתי בעל־פה, שפת הקודש עוד לא היתה מוזרה לי, עוד לא שכחתי גרסא דינקותא אשר בנפשה ובזעת אפה למדתני אמי הטובה…

ימים רבים עניתי בסתר, הנחם ינק כעלוקה דמי לבבי ומח עצמותי, יבש כחרש כחי ואֹמר עם עקת לבי אגוע וארד ביגון שאולה…

הרעיון לשוב בתשובה שלמה אל עמי ואמונתי, אשר היה ימים רבים טמון בכליותי ולזכרו פלצות בעתתני וכל מתני מלאו חלחלה, התפתח מיום ליום ויוסף בי כח ועצמה עד אשר מלא כל חדרי לבי ויכס את עין כל מאויי החיים, וישסע בכנפיו את תקותי לעתיד על שדה העבודה בצבא ולא נתן דמי לי, כל מחשבות הלב, חפציו ותקותיו היו לחפץ אדיר אחד – לחדש ימי כקדם.

הה! כמה בכתה אז נפשי במסתרים, אבל הדמעות לא הקלו יגון לבי, כי היה כמעין המתגבר, כנהר שאינו פוסק וכמים שאין להם סוף.

עברו עוד ימים רבים ואנכי השגתי חֻפשה ממשמרתי ואעוף כעל כנפי נשרים אל עיר מולדתי… אבל כמו מן השמים נלחמו בי!

עקבות אמי לא מצאתי עוד, נעו מעגלותיה ואיש לא ידען; אחי בני עמי פנו לי ערף וינוסו מפני כמו מפני חיה רעה, הכרת פני ענתה עותתי, גם נודעה בבית פקידות העיר המהפכה אשר היתה בי.

ואסע מ“גשור” ואחן ב“לענה” אשר על חוף הניעמאן תשכון. עין השוטרים היתה צופיה הליכותי, ובקרבי ערוך תפתה – ואקוץ בחיים.

פעם אחת פגשתי לעת ערב בילד קטן מילדי העברים הולך לתמו מחדרו וספר קטן תחת אצילי ידיו; למראה פני הילד הרך והיפה נכמרו מעי, ילדותי אָני חלפה עלי וטפחה על לבי…

– בן נחמד – דברתי אליו יהודית – הא לך עשר אגורות ופסוק לי פסוקך.

– “אלהי נשמה שנתת” – ענה הילד בקולו הערב ויבאר כל מלה ומלה יהודית.

לקחתי את הילד על ברכי ואכסה את ראשו בנשיקות חמות, ארבּות עיני נפתחו ואבך בכי גדול.

הנער התחמק ממני וירץ בבהלה ואנכי נשארתי על עמדי דומם כאבן עת רבה.

הלילה ההוא היה חשך ולא אור, רעיונות לבי כמלאכי בלהות ושעירי תפתה ענוני קשה, אבן מעמסה כבדה על לבי עד כי לא יכלתי השב רוח, ימי עלומי קמו מקברותיהם ויסלו עלי ארחות אידם.

התאמצתי לשכך המית לבי – האם לא אב אחד לכלנו? האם לא אל אחד בראנו? אל אחד יחיד ומיוחד אשר לפניו תכרע כל ברך תשבע כל לשון וכלם מקבלים את עול מלכותו… הקצר כח מחשבת אדם להתנשא על הקירות המבדילים אשר בנו למו בני אדם? ומה המה החקים השונים לעמת הכלל הגדול “ואהבת לרעך כמוך” שנאמר ראשונה בתורת משה ונשנה בספרי דתות של כל אומה ולשון? הן אל טוב ומטיב… צדיק ה' צדקות אהב… ועולמו גדול ויפה, ומדוע יעֻנו בני אדם גם בני איש, בני הקב"ה…

אבל לשוא נסיתי להשתיק המון מעי, תמונת אמי נצבה לפני, תעמוד ואכיר מראֶה כמסכת שעוה, עיניה השחורות כלילה העמיקו שבת בחוריהן ותרדנה דמעה, ידיה על ראשה וראשה על לבה ומר תתיפח:

“בני בני! בר בטני! הביטה וראה מי זאת נצבת לקראתך? הכלה שכחתני? השכחת את אמך אשר מתה מעקת לב ומדאבון נפש עת הגלית תחת יד שוביך?… אמללה הייתי בחיי ואמללה אני במותי, בלא יומי מתּי, כי אפפוני בלהות צלמות ומצרי שאול מצאוני, ועתה נשמתי הנבהלה מרחפת ברוח ואין מקום למנוחתה בעדן גן אלהים, במקום שם תגוינה הנפשות הטהורות אחרי הזכּן והטהרן מחלאת החיים ומפשעי בני אדם שוכני בתי חומר”.

אז דלותי מיום ליום, כל אכל תעבה נפשי ואור עולם חשך בעדי, ננערתי כארבה בתגרת יד יגון קודר ומנוחה לא מצאתי. הוי, לו יכולתי אז לשבור הכד על המבוע, לנתוש את לבי המלא יסורים ולשמוט את נפשי מקרבי, או אז ישנתי וינוח לי… קנאתי בעצים ואבנים אשר אין כל רגש בקרבם, קנאתי בחיות ובהמות אשר לא תדענה זבחי אלהים רוח נשברה.

אז אמרתי: יעבור עלי מה, אלכה ואשובה אל אבותי.

אז באתי אל רב העיר וגליתי לו נגעי לבבי ואבקש רחמים.

– אנכי לא אוכל להושיעך ברב או במעט – ענה הרב הצעיר לימים – דינא דמלכותא דינא, ומלכותא דארעא כמלכותא דרקיע…

– רבי! – קראתי ועיני זרמו דמעות – חוסה נא וחמל נא על שה נדח מעדרו. זה ימים רבים אני מתענה תחת יד הנחם הנאדרי ביסורים קשים ואכזריות חמה, אין בי עוד כח לעמוד במסה…

פני הרב לבשו קדרות וברוב שרעפיו בקרבו הניע ראשו מלמעלה למטה ויאנח:

– מעי מעי המו לך, קירות לבי הומה לי, אח יקר, רחם ארחמך מאד, אבל מה אעשה לך? יאר ה' פניו אליך ויחנך.

עזבתי את “לענה” והרחקתי נדוד לדרום, ובמקום שאין מכירים אותי ואת מעשי, עשיתי מה שלבי חפץ.

“השמאילה חיים!!”…

לקול הזה נשאתי עיני וארא גדר אבנים נהרסה סביב חצר מות ליהודים, בפתח השער עומד שמעון השמש דחברה קדישא, והוא הוא הקורא קול גדול" “השמאילה!” כי עגלת חיים נטתה הצדה, נמשכת אחרי הסוס אשר אהב ללכת בצדי הדרכים וללחך ירק דשא, וחיים לא התבונן בהיותו שקוע בזכרונותיו, עוד מעט ונהפכה העגלה.

– הקולך זה חיים? – התלוצץ שמעון השמש – כמדומה לי ששמעתי את קולך מרחוק, ברוך משנה הבריות ושם פה לאתון!…

חיים לא ענה ויהי כלא שומע.

שניהם הורידו את הארון מעל העגלה ויעמיסוהו על שכמם וילכו…

אל יד הגדר בפנת צפונית מערבית נראה תל עפר לבן. ברגע גשתי אל פי הפחת הורידו שמה שני העוסקים במצוה גוית נערה צעירה לימים.

מבית כלא לעפר מות!

כאשר נסתם פי הגולל התיצב חיים על הגל ויאמר “קדיש” בקול אשר חרר כליות ולב.

שמעון התמרמר מאד על המתה ה“דלפונית”, אשר בעד כל טרחתו לה לא קבל אף “כוס” אחת וישא את רגליו וילך העירה.

חיים עמד בלי נוע ועיניו הביטו נכח הקבר.

– “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך” – הביעו שפתיו בדממה. אנכי לא ידעתי נפשי, לבבי נע בקרבי, חפצתי לפול על צוארי חיים לחבקו לנשקו ולבכות רב בכי – ואעמוד כתמר מקשה.

חפצתי להתפלל בעדו תפלה זכה לאל רחום וחנון השומע תפלת דך נכלם – ומחשבות לבי המו רעשו ואעמוד דומם במצבה חיה על הקבר….

 

ד. אהלי שֻדד.    🔗

בערב היום ההוא בקרתי את חיים במעונו.

מצאתיו שוכב על המטה ומטפחת טבולה במים קרים חבושה לראשו. חדרו הצר היה שמם וזעף כפני בעליו, שלחן אדום קטן וספסל ארוך ממנו עמדו על יד מטה משוחה בששר שחור, על השלחן עמדה צפית של רקוע פחים קטנה אשר הפיצה אור כהה סביב השלחן, אבל בפנות החדר היה חשך ולא אור.

– האם מימיך לא נשאת לך אשה? – שאלתיו.

– בסלף ה' ארח איש, אז על אֵם הדרך יתעה כשה אֹבד ואל כל אשר יפנה יתהלך על שבכה ונוקש ונלכד… נשאתי אשה גם בת ילדה לי!

– ומתו?…

– לא.

– הגרשתה?

– לא.

– כי אם?…

– אם אֹמרה אספרה כמו יארכו הדברים.

– לוּ גם יארכו פי שנים, אזני עשויה כאפרכסת לשמוע את כל דבריך והיה היום הזה יום של שיחה לנו, והריקות את לבבך וירוח לך…

– כן דברת, אחרי שיחתי היום נגולה אבן מעמסה מעל לבי, רק ראשי עלי דוי, אבל מה הוא כאב־ראש לעמת עקת־לב! אעזבה עלי שיחי…

– שומע אנכי בכל לבבי ונפשי.

– שנים אחדות גרתי בדרום וראיתי כי אין כל מגור מסביב, ויהי כאשר הונח לי מעצבי ומרגזי אמרתי לבנות בית בישראל. לעתידותי לא דאגתי, ידי היו חזקות כמטילי ברזל, כל אברי יצוקים כאבן, לעבודה הסכנתי, גם “חשׂכתי אגורה ליום צרה”, ואשליך על ה' יהבי, כי יכלכלני ולא יחסר לחמי, ותקוה טובה האירה פניה אלי לחיות בנעימים בחברת הרעיה אשר בחרתי.

נערה עניה היתה רוחמה!

זכור אזכרנה עוד ודפק בי לבי בחזקה, מאֻשר יכולתי להיות בחברתה, לו לא חפץ אלוה דכאני. מבט אחד באור פניה היה די שלומים לי לכל שנות עמל אשר מנה לי הזמן; צלצול הברה אחת מפיה הסה המון בכיות השנים הרעות; צחוק קל על שפתיה האיר לא לבד את ההוה ונבא לי עתידות טובות, כי אם הנעים גם את העבר; ליל חשך ואפלה הפך לאור שבעתים. ברוב חושי בי אמרתי, כי כל העמל והתלאה אשר מצאוני בחיים היו אך כשלבים לעלות אל מרום אָשרי אחרי ימים רבים.

יפה להלל היתה רוחמה אשתי, ואני אהבתיה מאד…

אנכי לא הייתי מעולם יפה תאר… והיא לא אהבתני…

הלב לא ביד יֻקח, הוא לא ידע אדונים, יבוז לחק חקקה יד אנוש או אצבע אלהים, ולא ישמע לקול מצוה…

היא היתה צעירה לימים מלאה מאויי עלומים, נפשה גחלים להטה לחיים ומנעמיהם, ואנכי עיף יגע מעמל החיים ומבקש מנוחה; לבה תמיד אש יוקדת ולבבי כֻסה באפר פגעים רבים ורעים; היא היתה אילה שלוחה, קלה כצבי ובעפר האילים לרדוף אחרי רוח היום, ורגלי כבדות כעפרת על דרך החיים; הי היתה יפה ונעימה כשושנת עמקים, ואנכי לא תאר ולא הדר לי; היא היתה לי לאשה יען כי צר לה המקום בבית אביה, ואנכי אך בה חזיתי כל תענוגי החיים.

אמללה היתה גם היא, אבל אנכי הייתי אמלל פי שנים.

היא דאגה לנפשה, כי נלכדה כצפור בפח יוקשים, היא בכתה את ימי נעוריה ההולכים וכלים כטל בקר, ואנכי נשבר לבי בקרבי בראותי, כי ביתי – קורי עכביש, וכל תקותי פשטו כילק ותעופינה, עוד מעט ואַותר עוד הפעם לבדד, גלמוד ונעזב; אבל עוד משנה שברון השברתי בדאגתי לה. מדי הגיתי בה שכחתי קשי־יומי והיא רק היא היתה אנחתי כל היום.

ומלים נעתקו מפיו ויאָלם דומיה. פניו הפיקו צרה ויגון, ובהביטי במו נדמה לי כי את פני אחד הקדושים, שריד ימים מקדם אני רואה…

הצרות מטהרות את האדם, הענויים עושים את האדם הפשוט לקדוש וטהור; חכמינו בעלי התלמוד צוו לכבד את האיש דעדו¹ עליו הרפתקאות.

עברו רגעי מספר וחיים התעורר כמו מתרדמה עמוקה ויוסף לדבר:

– אז ילדה לי בת!… ילדה נחמדה, זכה משלג, צחה מחלב, ברה כלבנה במלואה. מלאתי חיים ושעשועים היתה “תרצה” בתי הקטנה, עיניה יונים הרהיבוני – ואתנחם למצער.

אז שבה אשתי ותאר אלי פניה; הבנים הם קשר אמיץ בין איש לאשתו.

את תרצה בתנו אהבנו שנינו, הרעיון הזה היה די כח לנחמני ברגעי נהי ויאוש: רוחמה אוהבת נפש אהובה גם לי…

אבל עד ארגיעה חמותי ראיתי אור ומנוחת נפשי עד רגע.

ראיתי פני רוחמה והנם זועפים, דלים ורעים מיום ליום. התבוננתי כי דבר סתר יצוק בה, כי יציקנה יגון עז המסתתר עמוק בחבּה וילחך חלבה ודמה, התבוננתי כי יתוש הדאגה ינקר בצפרניו ברזל את מוחה, ראיתי כי יהפך לשדה כשושנה מחרבוני קיץ, כפרח אשר תחסלנו רמה, ראיתי את הדמעות אשר היתה שופכת לעתים לא רחוקות, שמעתי את אנחותיה המתפרצות מלב קרוע – ואתהלך קודר בלחץ לבבי ואקוץ בחיים.

“רוחמה! – אמרתי אליה פעם אחת, בבואי הביתה ואמצאנה בוכה תמרורים אל יד ערש בתנו – למה תבכי ולמה ירע לבבך? הגידי נא לי שאהבה נפשי, במה אוכל לנחמך? מה עלי לעשות להקל מעל לבך משא יגונך? מה עלי לעשות להצהיל פניך המאירים כי יתקדרו בעבים? הנני נכון לבוא למענך באש ובמים, כי נעמת לי מאד, זולתך אין לי כל נפש חיה בארץ, אַתּ שמשי ביום וירחי בלילה, ואיך אוכל ואראה ברעתך? הגידי מה בקשתך, עד חצי חיי – ותעש…”

“נשפי בשאלתי וחפשי בבקשתי” – השמיעה כאוב מארץ קולה.

“גם לזאת אשא פניך, רוחמה אהובה – עניתי בכבדות וזעה קרה כשלג כסתה את כל גופי – הנני נותן לך ספר כריתות ויצאת והיית לאיש אחר מאֻשר ממני בחיים, ואנכי בבריתך לא אכזב, אנכי אשמור לך את לבי מכל משמר עד ירכתי בור”.

כל מלה ומלה בתּקה את לבי לבתרים קטנים.

עיניה תכלת הטהורות ככוכבי אור והרטבות מטללי דמעות הביטו עלי ברגע ההוא באהבה ורחמים גדולים.

“את האהבה אשר החדלתי ממך אשיב כפלים לבתנו – נאנחה דומיה – כאישון בת עיני אשמרנה, אלמדנה טוב טעם ודעת, כל ימי אקריב על מזבח אהבתי אותה…”

נדמה היה לי כי הארץ נבקעה תחתי לקולה, והנני שוקע תהום רבה, כאבן מעמסה הנני נופל ונופל במהירות נוראה מטה מטה ואין מעמד…

“מה תאמרי רוחמה? – קראתי במרירות – התאמרי לקחת ממני מאור עיני? התאמרי לקבוע את נפשי? מחצית חיי כבר נתונה לך ואַתּ חפצה להעלותני כליל על מזבח אהבתי אותך? איך אוכל ואחיה אחרי אָבדי את שניכן יום אחד? מי לי ומה לי בארץ בלעדיכן? עוד יומך גדול, עוד תלדי בנים ובנות, עוד תאורי באור חיים טובים, ואנכי?… רוחמה! רחמי נא מעט גם עלי!…”

מן הערש הקטן נבטה הילדה הנחמדה, צחוק שעשוע כסה את פניה הזכים, כוכבי עיניה כמו רמזו אלי בחן עולמים ותמולל בידיה הקטנות הזכות משלג על השמיכה הלבנה… אל יד הערש ישבה רוחמה ועיניה אָדמו מדמעות, פניה לבנים כשיר ומפיקים תמרורים רבים…

הה! לו חפץ אל רחום להשיב לי ששון ישעי, לשובב את נפשי הנלאה, להשיב לי לב אשתי יונתי, מה מאֻשר הייתי!…

אבל אֵל לא חפץ כן…

בבקר אחד בקומי משנתי והנה אימה חשכה גדולה נפלה עלי: הבית ריק אין בו לא אשתי ולא בתי…

כהלום רעם עמדתי מרעיד, מחריש משתאה לדעת מה עשה לי אלהים. בקרבי הולם פעם ולבי נבא לי רעה גדולה אשר לא אמיש צוארי ממנה עד יום מותי… עוד מעט ואחזני השבץ…

“רבון כל העולמים! שועתי מקרב לבי – הגם זאת תעשה לי? אנה פנו אנה הלכו הנפשות האהובות לי מחיים?…”

פניתי כה וכה וארא פסת ניר מקופלת מונחת על השולחן…

המכתב – מכתב אשתי!

עודנו שמור אתי עד היום הזה, שמתיו כחותם על לוח לבבי, לא יזח ממנו, ותמיד כאשר יתקפני היגון אני קורא בו, אני מביט אל תמונת האותיות, אני מתבונן אל כל מלה ומלה, אני דורש בו כל קוץ וקוץ, ובכל פעם אני מוצא בו דבר חדש להתבונן…

המכתב – מכתב רוחמה, הוא לי שארית הפלטה מכל מחמדי מקדם… ואלה דברי המכתב:

"אישי!

"לקללה ולא לברכה נפגשנו בשוק החיים, והקללה הזאת רבצה עלינו ותמרר חיי שנינו ובכל תבואתנו שרשה…

"יודעת אני, כי הצעד הזה שאני עושה הפעם הוא צעד שלא כהוגן, אבל רק אֵל אלהי הרוחות לכל בשר יודע, כי אך שני דרכים היו לי לצאת מן המצר: לאַבּד את עצמי לדעת או לנוס מפניך…

"אהבת החיים צותה עלי במפגיע לבחר את הדרך השני…

"ומדוע לא יכולתי לשבת אתך בשלום ובמישור?…

"על השאלה הזאת לא אוכל תת מענה נכון, כי זהו מן הדברים המסורים אל הלב, ומי יבוא עד חקר חליפותיו? אולי יחשב ה' לי לעון התהלכי אתך לא כבת ישראל שומרת אמונים, אשר לא תשמע לקול מלחשים בקרבה?… אנכי רפת־כח הייתי מאז, הלב ימשול בי ממשלה בלי מצרים, אין אנכי שלטת ברוחי לכלוא את הרוח ולפלס לו דרך…

"אולי לב הותל הטני מן הדרך הטוב, אבל הלא לב הוא ומושל בגבורתו עולם…

"אמרתי אצא לחפשי ואתה באהבתך אותי אמרת לעשות את בקשתי, הנני יודעת ומכירה עוז אהבתך אותי. ברגע הראשון אמרתי להתנפל לפניך ולנשק עפר כפות רגליך ולרחצן בדמעותי, דמעות תודה, ולקרוא בבכי תחנונים: לך אני עד עולם, לא אשוב עוד לכסלה… אבל משנהו – וקול השטן הוא יצר לבי נשמע בי, קולו כנחש ילך ורעל תחת לשונו…

"מה מעט הנך יודע לב אֵם, כי חפצת לשלח את האם ולקחת את הבת לך…

"אך לבי הנשבר יודע, מה רב עניתי טרם גמרתי אומר לעזבך עד עולם; כמה פעמים הכו דמי עורקי גלים, כמו צר למו שם המקום, חשתי כי בודדה וגלמודה אני, תעיתי כשה נדח ומנוחה לא מצאתי, אף גם לא ידעתי את מי אני מבקשת, ומה שאלתי ובקשתי; ידעתי כי איש טוב אתה, אבל טובתך כל עלי ותהי עלי למשא; ידעתי כי תאהבני אהבה עזה, אבל הדעת הזאת הביאה בי קרה עזה פעם בפעם ותכס את לבי בקרח נורא; חשתי כי דמי העלומים צועקים אלי מקרב ולב עמוק…

"לקללה ולא לברכה נפגשנו בשוק החיים, ואדיר חפציה היה להפרד ממך, ואם אתה בטובך הואלת לנתק ברצון חוט החק אשר בינינו, אבל לא חפצת לפתח חרצובות יותר חזקות אשר אסרוני אליך: חפצת להשאיר אצלך את בתנו, פרי אסוני, חמדת לבבי ונחמתי ביום אֵד ונכר…

"היו רגעים אשר גמרתי אומר להקריב כל ימי חיי לאהבת בתי, והרעיון הזה האיר לי את החשכה האיומה, וארא מטרה לי בחיים; אבל אל יתהלל החוגר כמפתח, נקל מאד לגמור אומר, אבל להוציא מחשבה טובה לפעולה קשה מאד, ודרוש לזה כביר כח לב, ואנכי רפת־לבב, מלאה רגש ומאויי החיים; הרגש הוא לי אֵל ואל כל אשר יחפוץ יטני.

"אל תבקשני כי לא תמצאני; אלפים ושש מאות שקל כסף לקחתי, יודעת אנכי כי לא תקצוף על זה.

רוחמה".

– בת בליעל היא האשה הזאת! – קראתי בחמת רוח אחרי כלותי קרוא את המכתב.

– אל תתננה לפני בת בליעל, אֻמללה היתה…

– בת ישראל לא תעשה כזאת.

– בת ישראל גם כן אשה היא, גם לה לב חפץ בחיים…

– אבל אתה הלא חפצת לתת לה ספר כריתות?

– רציתי לקרא לה דרור בחפצי הטוב, אבל את הבת לא חפצתי לתת לה והיא לא רצתה להפרד ממני על דעת זו.

– אֵם אוהבת את פרי בטנה לא תבקש עוד יותר בחיים…

– אהבת־אֵם תחשה לפעמים לקול אַות־נפש…

– ומי נדחה מפני מי?…

– הדבר הזה תלוי לא ברצון לב טוב כי אם בכח לב ורוח כביר. נשים רבות אשר רוח אישן זר להנה וביתו הוא קברן, קבר ימי עלומיהן ותקות החיים, ותשתדלנה בכל אשר תוכלנה לפתח חרצבותיהן ולאור באור חיים חדשים, אבל אך תהיינה ל“אמות”, תשכחנה צרת נפשן ואהבת־עצמן תכבה אשה, ואך בפרי בטנן תחזינה חזות הכל, האשה תעל קרבן תמים על מזבח האֵם, התאוה נהיה והופרה האביונה לעמת חובת האם לילדה, בשרה ודמה… נשים כאלה חננו מאת הטבע ברצון כביר ורוח נערץ; אבל ישנן נשים אשר לבן רך ורגש עד מאד ורוחן אש תאכלן, הנה, אם אסונן אסרן לאיש אשר רוחו זרה להן, ולבן ישוע לחיים אחרים, ודמי העלומים הומים, לא תוכלנה לשלוט ברוח, גם בהיותן “אמות” אינן מסוגלות להקריב כל קרבן, אהבת האֵם לא תשכיח שאון קול אהבת החיים, לא מפני שתאהבנה את ילדיהן מעט מנשים אחרות, אך יען כי חדלות־אונים הנה למשול על הלב…

– והלב הלא מלא אהבת אם?

– הלב הוא כנור בעל מיתרים הרבה, יש מיתר המשמיע קול אדיר וחזק, ויש מיתר אשר קולו נמוך ורפה, והקול החזק יהם המית המיתרים הדקים; אבל אם שני מיתרים חזקים ישמיעו קול אדיר בעת אחת, אז דרוש כביר כח לב לנתק את אַחד המיתרים לבל יזעק ולא ישמיע קול בקרב לב עמק… אהבת־אם ואַות נפש הן שני רגשות אדירי כח, ואוי לה לאשה אשר לבה היה לשדה קרב לשני הרגשות החזקים האלה. אך אוי אוי לה אם רפת רוח היא לבחור באחד מהמה ולהשבית מלחמה מקרבה.

אשה כזו היתה אשתי, מלחמה היתה ערוכה בקרבה, מלחמה עזה ונוראה, וכחה קצר להקריב רגש אחד על מזבח השני ותעש מדחה…

אנכי סלחתי לה וה' יסלח לה!…

“על כל פשעים תכסה אהבה” – אמרתי בלבי.

– בקשתיה ימים רבים, בחפצי לתקן את המעות ולעשות כל חפצה, ולא מצאתיה; ננערתי כארבה מעיר לעיר אבל נעו מעגלותיה ועקבותיה לא נודעו. ולבקשה בדרך המלך לא חפצתי ולא יכלתי, כי אז נגלו מצפונותי.

אז נפלתי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, השאלה “אנה לפנות?” הלמה ומחצה את ראשי ולא ידעתי נפשי.

“מע עלי לעשות – שועתי מקירות לבי – מה אָחל לעשות עתה, אהלי שדד וכל מיתריו נתּקו ואנה אני בא?”

“רבונו של עולם! האר עלי אור פניך ונחני בעצתך הטובה” – יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי.

אז באתי יבוקה.

אחרי כל התלאות אשר מצאוני בדרך החיים מאסתי את שאונם והמונם, לבי הכה כעשב וייבש, נפשי שחה עד מאד ואהי עלי למשא, ובתוכנו יהודים אין מעון מנוחה לאוררי יום, למואסי שאון העולם ומבקשים מחסה ומנוס מזרמת החיים, בתוכנו אין נזירים. אָן ימצא קשה יום מפלט מתהפוכות החיים, אשר היו עליו למשא? אָמר אמרתי להסתופף בחצרות ה‘, לעסוק בתפלה כל הימים, אבל חשבתי דרכי, כי עשות חסד וצדקה טוב מתפלה בעיני ה’.

אבל אל מי אטה חסד? מה כחי ומה ישעי, מה גבורתי ומה חסדי? במצוקת לב כזו עברו ירחים אחדים, נחם נסתר מעיני, ואתפלל תמיד לאל רחום, כי יתּר ידו ויבצעני עד מהרה…

אז רוח על פני יחלוף ותמונת אמי הופיעה עוד הפעם לנגדי, דממה וקול אשמע: למתים תעשה פלא, יסופר בקבר חסדך…

הה! משוק החיים גֹרשתי נרדפתי ואשים אל חצר־מות פני; לחיים עלי אדמות חסדי ציץ נובל ואבק פורח, ואצור חסד ליורדי בור…

אז פניתי אל הגבאי דחברה קדישא, אשר היה בימים ההם ביבוק, ואביע לו חפצי להיות קובר מתים חנם אין כסף.

על משמרתי זו אעמודה זה בשמונה עשרה שנים, הנני עושה מלאכת הקודש באמונה ובישרת לבב. כאשר ימות פה איש זר ומוזר בבית החולים אני מתפלל בעד נשמתו את “הקדיש” הראשון על גל קברו, אשר ידי חצבו לו ואחונן את עפרו…

יזכור אלהים לטובה נשמת אמי, זכרה גם לי אלוה לטובה בבוא יומי ואאָסף אל עמי…

הזקן נדמה!…

ועל לבבי עלו דברי שיבצינקו המתאונן האוקרייני:

Чы Богъ бачытъ изъ-за хмары

наши слезы, горе?…

 

ה. שאול ביתי.    🔗

למחרת היום היה קול הקריה הומה. כתבי העת המקומיים ספרו אחרי מטתה של אותה ריבה, אשר אנכי לויתיה לבית עולמה ביחד עם חיים קובר־מתים.

מכתב העת “העטלף” הרוחץ הליכותיו בדם ודמעות יעקב, נאנח גם הוא הפעם, כאלו כפאו שד, על מות עלמה פורחת בדמי עלומיה בבית הסהר – ונפשה זכה.

"אתמול הובלה לקברות מבית האסור המקומי – גנוחי גנח “העטלף” – עלמה כבת עשרים מבנות העברים, אחרי שבתה במאסר כשני ירחים. נערה יפה, טובת שכל ורבת חן היתה טרם בואה במסגר, ופה פנה הודה, זיוה והדרה ונפחה נפשה.

"בעודנה כבת שלש שנים נפלה תגרה בין אביה ואמה, ותעזוב האם את אישה ותלך אתה לונדונה, מעמל כפיהן התפרנסו שם האם והבת, אין אמה מגדת לה על אדות אביה מאומה, אך כאשר קרבו ימיה למות והיא שכבה על מטת מותה גלתה לה מקום מולדתה, ושם אביה – חיים זוראָוו – ותבקשנה לנוד ולבקש עקבות אביה אם עוד בחיים חייתו.

"תרצה – כן שם העלמה – עברה את הגבול בקרבת “אשקלון” ותשים פניה גשורה עיר מולדת אביה בפלך “אילון”, אבל בעברה דרך עירנו קפץ עליה רוגזם של השוטרים אשר תפשוה כבת בלי שם ותובא אל בית האסורים.

"העלמה האמללה, אשר זה לא כבר מתה עליה אמה ותשאר גלמודה כערער בערבה על ארץ רבה ולא יכלה נשוא את האסון החדש, אשר לא ידעה שחרו – ותמת מצער רעה ויגון.

"לפי דברי שר בית הסהר היתה הנפטרת נערה ישרה ומצניעה לכת, כל האסירות אהבוה מישרים ותכבדנה אותה מאד, נחלי דמעה שפכה יום ביומו, גם בשכבה על ערש דוי בחמשת ימים האחרונים היה הכר מראשותיה רטוב מדמעות תמיד. רגעים אחדים לפני מותה כאשר נהפכו עליה ציריה וחבלי מות קדמוה, מלאו עיניה דמעות אשר קפאו על העינים השחורות – ותמת.

“רגש אדם יאָנח בקרבנו להאי שופרא דבלי בעפרא…”

– חזיזים ורעמים! – זעקתי מרה – אין זו כי אם בת הקברן…

* *

כאשר באתי למעון חיים הקברן מצאתיו יושב על הארץ חלוץ הנעל ובגדו קרוע…

– יחנך ה' – קרא בקול נחר – יחשוב לך ה' לצדקה, כי באת אל בית אבל בודד במועדיו… הידעת את מי הצעתי שאול אתמול בבקר?…

– קראתי את הכתוב במ"ע…

– לא זכיתי לראותה חיה, יפה ועליזה, ואראנה מתה… ידי חצבו לה קבר, לפני גויתה שפכתי את לבי כמים, אולי שמעה אזנה ותבן לה… בעד נשמתה התפללתי על גל קברה, אולי היא מתפללת עתה בעדי לפני כסא הכבוד, כי יתּר ידו ויבצעני, כי ימהר לשלוף את רוחי מגוה, ואעלה ואראה שם בעולם הנשמות, בעולם שכלו טוב, את הנפשות האהובות לי. שם לא ימשול לב בשר, לב עקב ואנוש, העושה שלום במרומיו יעשה שלום ביני ובין אשתי…

והיה כי אמותה ועשית לי חסד של אמת ושמת ידך על עיני וקברתני אל יד קבר בתי.

* *

האיש אשר יובילוהו רגליו דרך עיר “יבוק” כי יסור אל חצר־המות ליהודים לשאול בשלום שוכני עפר, יראה אל יד הגדר בפנת צפונית־מערבית שתי מצבות אבן מאבני השדה על המצבה האחת אשר לצד הגדר חרותות המלים:

"פה נקברה הנערה תרצה בת ר' חיים,

“מתה בשנת תרל”ז בתשעה לחודש אייר,

“מנוחתה שלום”.

ועל המצבה השניה אשר לצד הקברים:

“פה נקבר ר' חיים בן שאול, מת בשנת תרל”ז

"בעשרים לחודש אייר, ה' יחונן את עפרו

"ויצרור בצרור החיים את נשמתו וינוח על

“משכבו בשלום”

כן, קוראי בעל נפש, חיים מיודענו לא התענה עוד הרבה אחרי מות אשתו ובתו. כאשר חלפו ימי אבלו עזב את מעונו וכמצבה חיה עמד כל הימים בלי נוע על קבר בתו, כל אכל לא בא אל פיו ולא שם לב למטר סוחף ולרוח זלעפות, כי שם שאול ביתו בעוד בחיים חיתו, ואֵל רחוּם התעשת הפעם לתפלת מעֻנה ומדכא וישלח לו מלאכו הטוב מאד ויפדנו מיד החיים מספר ימים אחרי מות בתו…

בבוא שמעון השמש של החברה קדישא לבית הקברות מצא אל יד קבר הנערה קבר חדש פתוח ובו שוכב מת… חיים הקברן!….