יכול להיות שמחזה זה נגלה לי בהשפעת ההודעה הקצרה שבאה בעתונות: “השנה מלאו שבעים וחמש שנה להולדת המסַפר ראובן אשר ברודס”. אך עובדה היא, שהתיצב לנגדי ר. א. ברודס כמו חי בכל ממשיותו. והדברים הבאים יצאו מפיו דחופים, מחמת בהילות לבטאם עד גמירא, בטרם ימוג שנית כצל…

וכה נבעו דבריו בחפזה, כשארשת קפדנות של מתנגד ליטאי יצוקה בפניו, והאות שין מתלבטה כמטוטלת בין שפתותיו: "הגיע לאָזני שנשתרש מנהג בספרות, כי הסופר מדבר על עצמו, מעריך בעצמו את יצירתו. יורשה נא, אפוא, גם לי הדַל להיות מודֶרני לשעה קלה, ולהתערטל לעיניכם למלוא כל הויתי ומהותי – ".

“כי אלו אמרתי לצפות לחסדי ה”בקורת" – היה הדבר כאלו הסכמתי מלכתחילה להיות נידון לגניזה. כי לו נחרץ גורל הסופר שלנו לפיה – מי מהקוראים היה מנחש, שהיתה פעם בספרות העברית בריה ושמה ברודֶס, או ראובן אבי“ב? רק הסַפרנים, המה יודעים את האמת, שהרוצה לקרוא את הרומן “שתי הקצוות”, חיב לחכות גם כיום זמן ארוך, עד שיגיע “תורו” לזכות בספר. כה רבו עוד הלהוטים אחריו –”.

“ואף בקורת זעומה זו שנפלה לי לחבל, מסוגלה אולי להלום כל עצם שהוא, רק לא את עצמי אני. ומי לנו גדול במבקרים מידידי ראובן בריינין – אף הערכתו אותי כה רחוקה היתה מקלוע אל העיקר. מונה הוא אותי על שהתיחסתי בנטות יומי בזלזול ובצרות־עין ל”צפרים החדשות“. ומודה אני שלא בלבד כנטות יומי ולא “לחדש” בלבד, כי אם לרוב לא “התיחסתי” כלל לשום “זולת” ולא התענינתי בו. כי מעונין ושקוע הייתי רק בי בעצמי ובתפקידי שצָפד להויתי כעור לבשר. העצמיות הזרה של “הזולת” גֵרתה אתי תמיד רק במדה ששמשה אילוסטרציה בנגוד שלה, להבלטת עצמיותי השונה והמיוחדה. וזו ממדת האמנים כולם בכל הדורות”…

“כי אני הנני בראש וראשונה אמן, עם כל האטריבוטים של אישיות כזו. בנקודה זו יש למצוא תעודתי המיוחדה. אולי האמן־הפרוזאיקון הראשון בתקופה הריאליסטית. אברהם מאפו הריאליסטן (הרומנטיקן הגאון לא יובא בחשבוננו זה), משה ליב לילינבלום, ואין צריך לומר פרץ סמולנסקין, כולם עלו עלי בכל המובנים, והָכרעתי לגמרי בפני עוצם כשרונותיהם. האחד עלה בהיקף וקומבינציה. השני: בטהר נפש ובהקרבת־עצמו לאידיאות־האמת. והשלישי: בטמפרמנט ובכח־דמיון ריאליסטי לבלי מעצור. בכל זאת, הודות לחוש־ההרמוניה, חוש־האמנות, שמנה לי הגורל נֵחנתי מכולם להיות נקודת־הגובה של האמנות הריאליסטית בתקופתנו. בלי התפארות־שוא: נקודת־הגובה האמנותית, כי בזה נפליתי משלשתם ביחד, שהם היו בעצם אידיאליסטים. היו להוטים, למשל, אחרי האידיאה של ההשכלה – ואני תארתי את ההשכלה ותקופתה ואשר מסביב לה. אצלם, אצל הנקובים לעיל, היו הגושים הפובליציסטיים מעורים ומעורבבים עם התֵאורים, מבלי שיהא להם שום חוש־הבחנה מה עיקר ומה טפל. המציאות היתה משועבדת תמיד אל השאיפה שלהם. ואמנם הרומנים שלי לא נוקו מגושים פובליציסטיים, הם המִסים והארנוניות שחַבנו לתקופה, אלא שהגושים האלה עומדים כמעט כמובדלים לעצמם, כאילו ניתנו להִפָלט בכל עת מבלי קעקֵע את עצם היצירה, מבלי שיבולע לה…”.

“כאמור, אני הנני האמן הראשון, אמן שלם כמעט מתקופת “ההשכלה” במזרח, (לא יצלצל משפטי זה בהתגנדרות שבו, כחִקוי לסגנונן תקופתם, כי עובדא היא זו לאמתה) אמן עם כל הפסיכולוגיה של יצור כזה. מאפו, סמולנסקין ולילינבלום, שכאבו אמנם את חורבנות האידאלים שלהם, חורבן היהדות וחורבן ההשכלה, שהם היו השמשים שלהם – משנתמוטטו האשיות הללו, נזקקו תיכף למשען־מבטחים אחר, שנגלה להם בצורת “חבת־ציון”. ואני? ההיה לי כאב? אולי לא היה. ואולי נבלע הוא בדמי. ביצירתי, לכאורה, לא חִלחֵל ההֵד… כי בעצם הָפקדתי אני רק לשוער של המציאות בהויתה המוחשית, בלי תוספת סוביקטיבית. עלי נִטל ליצור בדמותו ובצלמו את שמואל לילינבלום הרֶפורמַטור הנצחי על סביבתו הנצחית שמימות עולם. ואם תמצאו לומר: הדֶקַדַנס של טודרוס “בעל הגימטראות”, הנהו בבואתי אני לחלקים. אבל זהו סוד כמוס שלי ואינו שייך לכאן. בעיקר הרי אני רק מתאר. ומחובתי היתה, בכח התקופה, שבה חוללתי, לגלם שני דורות על חלומותיהם וחורבנותיהם, לתאר ב”הדת והחיים" את ההשכלה במזרח, שגשוגה וכבושיה את חזית־החיים, ולהראות ב“שתי הקצוות” את השכלה זו בעריתה בהִכָרעה מתבוססת בדמיה. (הסינתיזה של שתי־הקצוות הִנֶה בעצם טפֵלה ולא מוכחת ומסקנתית מעובדות־החיים.) אמנם אין זו שליחות נעימה לבשר כשלון ה“השכלה”, שכולנו היינו מאביריה ולוחמיה. אולם השקט האֶפי שב“שתי הקצוות”, למרות הארס המפעפע, לא פעל כלל על הקורא כבשורה רעה…"

“שני הרומנים שלי “הדת והחיים” ו”שתי הקצוות“, הגם, כאמור לעיל, שנפלו מבחינת־היכולת בכל המובנים מ”עיט צבוע" “התועה בדרכי החיים” ו“חטאת נעורים” – וּהיו הם מכל מקום נקודת־הגבה האמנותית של התקופה. הם היו המונומנט של הדור, שבהם הָגדרה מאין כמותה הפרובלימה התקופתית: פרובלימת ההשכלה, פתרונה וההתאכזבות שבה בסופי־הסופות. התמצית האמנותית של נשמת התקופה באינטנסיביותה גובשה בשני הספרים האלה. עליהם חיו דורי ובני־דורי במלוא משמעותו של מושג זה. הספרים הפכו להיות להם גוש־חיים דוחף, מניע ומכריע…".

“והאיך לא נפרצו איפא אוגני הכור (כי האמן האמתי הנהו כור־המצרף) משפעת החיים שמלאוהו, וזרמת המשבָרים שעברי על גדותיו?…”.

“הנה הגענו אפוא למקום התורפה שלי, שממנו דוקא ניתן לעמוד על יחוד עצמיותי. בנקודה זו מתגלים אפוא הפסיכולוגיה של האמן מסוגי ויחסו המיוחד. היחוד בהקבלה עם יתר אישי־התקופה. מענין שדוקא אנשי הפַתוס, הקנאים ונאדוקים, סמולנסקין ולילינבלום שסבלו מאכזבת ההשכלה, הם דוקא לא הָשברו בשעתם. להם הָזמנו מלמפרע עוגני־ההצלה, עד שננעצו לבסוף ב”התחיה“, לבלי הִמוט. ואני? מה היה עלי?… לעולם לא תענה בנו הכרת פנינו על מצב־רוחנו האמתי. ואני גם כן העמדתי אז, כביכול וכמובן, לשרות “התחיה”. וספורַי של אותם הימים “הרמון” “שירים עתיקים” הרי היו יצירות נאות ושקטות למדי. (אוי שלקט עמום זה, שמתחתיו נסתתמו התהומות, שפערו לוען ברומנים שלי!) אולם כל כמה שאלך סחור־סחור מסביב לבטוי “משבר” ואשים באפר פני, הרי בכל מקום ובעצם אני הוא האחד בפרוזַאיקנים, (במקצוע השירה קדם לי יל"ג) שהחתך בא עמוק עמוק בבשרי החי. סמולנסקין ולילינבלום אנשי הפתוס, שנזקקו יותר מכל למקום־מוצא לטמפרמנט שלהם, לא היו מחוברים דוקא עם גוש חיים קבוע. הם יכלו להתנחם בנקל עם “חבת־ציון” במקום ה”השכלה“. אולם אני האמן, בבואת נֵד־חיים אחד מוגבל, ושהנני בעצמי נד חיים זה – עם התערערות יסודו, הרי נתערערתי גם אני בעצמי עם היסוד בו. חסל סדר ברודס. מאותו יום ואילך ברודס לא נתן שוב רומנים, אופקי־חיים רחבים משתרעים לאפסַים. הצטמקתי, הגם שהעוָית הפנים היתה, לכאורה, רעננה ומאוששה. מטיף נעשיתי מאז לתנועת “התחיה”. ובמותב סטודנטים חביבים הייתי למוקיון, ללץ, שעוד כהיום הרַקֵיטות של חדודי מנצנצות בחלל האויר…”.

“כי לא לילינבלום נעשה לכופר, למין. הוא במדה שהיה קנאי להשכלה, בה במדה נעשה מניה וביה אדוק לתנועת “חבת־ציון”. אלא אני הנני האחד שנעשיתי באמת ובתמים לאפיקורס. אני הנני התולדה המוחלטת של ההשכלה עד הקצה האחרון, תוצאת החקירה המערערת שלה. אני היחיד האפיקורס הבוֹהֶם, אשר היאוש העָקר, לאסוני, נשאר טמון בחֻבי, במשאון חיי, הלחוכים מאש. ולמראית עין, כאמור, הייתי מלהיב לציוניות, עורך עתונים, מניע גלגלי התחיה, בעל פוזה נמרצה של איש העזמה והמרץ…”.

“לא, באותה התקופה לא הייתי כבר שלם עם עצמי, הגם שברק אישיותי הזהיר עוד למרחוק. ובמדה שהזוהר שלי סִמא עוד את העינים, בה במדה גדלה יותר התבוסה, המפלה. ואתם סטודנטים נלבבים, הגליצאיים התמימים שהתחממתם לאורי הדועך, מכם בלבד חיב אני לבקש סליחה ומחילה. כי לא פעם העטיתי עליכם חרפה, ואתם נשאתם את סבלי בדממה. לא פעם קרה, שהלבשתם את ברודס שלכם “שיראין”, ולאחר חצי שעה מצאוהו בקלקלתו, מתגולל בקיאו בשלולית־מים, להוַתכם ולדאבון לבבכם. אללי לי שלא יכולתי לשבור באין־אופן את יצר־הצמאון שבי,ורק הודות ל”טפה המרה" המבהקת והמעמעמת, “סחבתי” עוד את קיום הויתי העלובה…".

“אמנם, גרעין של אמת יש בדברי בריינין, באמרו: “הוא זכר עוד את ימי גוטלובר”. אבל לא היה הדבר כרוך עם “כעס על הצפרים החדשות”. להיפך. בלי שום צל של טרוניא, יש שבערוב יומי היה מנצנץ לעיני אביב־ימי המלבלב, הריחני והמשכר. העת שהייתי צועה בבטחה כגלגל חמה לאין מעצור בשפריר שמי הספרות. אז בתקופת “הבוקר אור”, כשהוזמנתי מאב”ג, אני הרך, שרק עתה צמחה לי חתימת זקן, לשם תחרות עם בעל “התועה”. וההמשכים של “הדת והחיים” שם שרבבוני בבת אחת לשורה הראשונה של הפרוזַאיקנים שלנו. אז, באותם גליונות “הבוקר אור”, הבלתי ריקים מתוכן כלל וכלל, נתפרסם באותו זמן מאמר בהמשכים רבים “השקפה כללית על הדגים” מאת שלום יעקב אברַמָויץ. וגם “החדש” של אותה תקופה (אכן הכל היה כבר לעולמים!), נבט ועלה. “קדוש השם” ו“נגניאל” של י. ל. פרץ ו“יום כפורים” מאת דוד פרישמאנן. הלא שלשתם יחד הנם שמות שהיו בהמשך השנים בספרות לנס ודגל. אך אז לא הם הסבו אליהם שימת־לב הקוראים. מרכז הירחון הייתי אני. לכל חוברת הענקתי: המשך של הרומן, נובילה, ידיעת־ספרים, הערה במקרא וכו'. שהרי הזמנני אב“ג, כאמרו, להיות דוקא המתחרה של סמולנסקין. וזה לא היה תפקיד קל, כי סמולנסקין היה מין וֵיזוב. ולזכותי צריך לומר, שלא “התנפחתי”, ולא היתה לי פריטנסיה להעשות ל”סמולנסקין השני“, אלא נזהרתי בתור מסַפר מפגימותיו של סמולנסקין, וזה היה יתרוני היחידי והודות לדלותי דוקא, יצאה היצירה שלי יותר הרמונית.”

“אכן תקופה מלאת תסיסה היתה זאת לנו, אם כי בהשואה עם זו שלכם, נראית היא עלובה. מלבד הפסגה האמנותית ברומן של התקופה, שעדיה טפסתי בכח, וגם עליתי כפי המוכח – הייתי שותף באותה שעה לסמולנסקין וברנדשטטר ביצירת הנובילה הריאליסטית קלסית. זו שבעסיסיותה ובהתרכזותה באה בתור ריאקציה כנגד השטח וההתפשטות לבלי־מצרים של הרומנים. והיא היא שהכשירה את בואם של מנדלי מצד אחד ופרץ, פרישמן מצד שני, וגרמה לשכלול ובגרות היצירה”.

“כן. כשהעליתי על לבי זכרון אביבי, ונחירי אפי התרחבו לרֵיח האהבה והעדנים, שהיה נודף מדפי ספָרי הרטובים עוד מבית־האבנים; ביחוד מזו ערוגת־הבושם של נובילות שכללתין בקובץ אחד “זקנים עם נערים” – כשימות חרפי נצבו לנגדי על כל תפארתם וזיום, לעומת שממון וחשכת ימי האחרונים, וסבך הפקעת של יחוס־החיים המגוונים, יתכן מאד שבשעת־פגישה כזו עם בריינין חזות־פני היתה באמת חמוצה וזועפה. אבל בשום פעם לא מתוך קנאה ומרות־נפש. כיצד תהא עיני צרה בשגשוג ספרותנו, בשעה שכל מעיני וכל הגיגי היו קודש תמיד אך ורק להפרחת ספרותנו העברית, והיא בלבד היתה תוכן־חיי האחד והמיוחד? כי החִיות, ההתפתחות של שפתנו היתה לי משאת־נפש נצחית, ונלחמתי תמיד נגד קפאונה. “הרשות אשר ניתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר ניתנה לבעלי־המשנה לכתוב בשפתם לפני בני־דורם, – הרשות הזאת ניתנה גם לנו לכתוב בשפה, אשר יבין העם עתה”. מי שפלט כתובים מהפכניים כאלה, איככה אפשר לחשדו, שהוא לא גרס את ה”חדש" הממשמש ובא בדרך הטבע?…"

“קנצי למלין, כי הגיעה השעה לשוב למאורתי. ועלי אפוא להתודות עוד מספר־מלים. דרך יצירתי היתה תמיד, לפי ההגדרה שנסחתי בהקדמה ל”זקנים עם נערים“: העין רואה, הלב מרגיש והיד כותבת – זאת היא תכונת הספור; הוא הנהו הרושם אשר עשתה החברה על נפש המחבר, הוא הנהו הד החיים, צורת הרגשות, והעתקה נאמנה מן תמונות האנשים, מעשיהם, פעולתם והגות לבם”.

“העתקה נאמנה – בצרוף השם, הד־חיים וצורת הרגשות, הם היו אופני־יצירתו וגם אופיו של הריאליזמוס שלי. וזהו אולי סוד הלחלוחית, שיצרתי מלאה אותה גם כהיום”…

“הכברתי בזה מלים, אולי יותר מכפי שהורשה. אכן, הודות לנמוס־הדור הלזה, הנוח והמשונה כאחד – עלתה לי לחשוף לעיניכם בזה את צומת השרשים של טבעי, כי אמרתי בלבי: הנה הותרע והוכרז ברבים עתה יום־הולדתי השבעים וחמשה. ובודאי ובואו חברינו, ימשמשו וגששו באופיי, וספק אם יחדרו לסבך מהותי. לכך מצאתי לנכון להציע בזה בצמצום ראשי־פרקים על אישיותי, הברורה והאפלולית כאחת, למען הסיר מכשול”…

וכאן כאילו נפסק. היה הרושם שעוד היה דבר בפיו שחוצץ באמצע. אולי המלה השגורה בפי כל “להתראות”, שהחניקה ברודס המזיד לפני הִפָלטה חוצה. ברם הוא העָלה מעלי לפתע פתאום, כאחד החזיונות הקדמונים מתקופת התנ"ך, כשסֵבר־ הקַדרות בפרצופו (שבתחלת הופעתו) נכחד כליל, ובמקומו עטהו חיוך חִוֵר, בטוי הסֵבל והוִתור כאחד…

חשון תרפ"ז