א.    🔗

בשמונים ושלש שנותיו עומד הוא עדיין בחיים, כמונומנט חי של תקופת־ההשכלה, דור סמולנסקין־יל"ג. הוא משיירי הענקים של מספרי הדור ההוא. שלשה הם היו בדורם, מספרים על כרחם, שיצר התאור בער בהם כאש: סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר. הראשונים עלו על האחרון בהיקף־עולמות, בעושר־חיים, הואיל והרבה ראו והתרשמו בנדודיהם, כי לא ידעו מנוח מעולם. לעומתם ברנדשטטר ראה בחייו את המנוחה, וגם נעמה לו. והיא שהעמידתהו על דוכנו המיוחד, ויחדה לו את תפקידו העצמי, שהוטל עליו למלא בספרות –

כי הוא היה ההומוריסטן הראשון בספרותנו, הודות למזגו השקט; ועל הכל הודות לתנאי־חייו המרווחים והנוחים. בשעה שחבריו פשעו בהכרח על פת לחם (“פשעו” בדרך השאלה!), היה מ. ד. ברנדשטטר פבריקנט עשיר ושופט אזרח קיסרי במלכות קיר“ה. הוא לא אוּכּל באִבו, כסמולנסקין בלהט־אישיותו, באהלה של תורה. לו ניתן להתבונן במנוחת־נפש על יצוריו, לסקרם מן החוץ. ולמראית כל העוית־חיים נפסדה היה ברנדשטטר מגַחך. מגחך מטוב־לב ולא לועג, מפני ששורש־ההפסד לא נכחד מעיניו הפקחות. ואם כי ברנדשטטר היה צעיר מסמולנסקין בס”ה רק שנתיים, ואף גדול מברודס שמונה שנים – נראה הוא, לפי אופי יצירתו ומדרגת־היחס שלה לחמר־החיים המשותף לשלשתם, בעל גיל הרבה צעיר מהם, יותר מאוחר מהם בכרונולוגיה הספרותית. כי חבריו הנ"ל נראים, שהם עצמם מעורים מבלי משים בחיים ההם. טובלים בכל גופם בתוך היורה הרותחת. מְשַוְעים וקוראים להחלץ ממנה. וברנדשטטר נראה, שהנהו מורחק מהחיים ההם בזמן, משוחרר כמעט מהם. כמסתכל מן הצד… יצירתו של ברנדשטטר לא פוגעת, לא מוחצת ולא עולבת, מפני שארס־הסטירה אינו מפעפע בה, הואיל והוא גופו אינו נוגע בדבר. אמנם יצירתו כולה היא בבואת ההעויה הנפסדה המעוררת גחוך, והקורא את ספוריו של ברנדשטטר, אם הוא במקרה בעל־ההעויה, יגחך גם הוא במלוא פיו, בשעה שהעויתו זו עצמה תהא נעקרת מאליה משרשה, לבלי שוב אליו שנית. –

מ. ד. ברנדשטטר הנהו בן הדור השני מתקופת ההשכלה בגליציה. לאחר אסכולת־הרנ“ק בלטו עוד פה ושם ספיחים, שבלתם היתה האסכולה פגומה: ד”ר שלמה רובין, פרופיסור מילר, שלמה באבער ומ. ד. ברנדשטטר ועוד. ברנדשטטר היה ההמשך המודרג של יצחק ארטר מגליציה, קרוץ מאותה משפחת היוצרים, אלא שיחס ברנדשטטר ליצוריו הנהו של בן דור שני. מתוך חנינת המרחק. הוא השיג פסגה של יחס: ההומור. ולא היתה זו רק סגולה אישית או מורשתית מצד ארטר, אלא היתה זאת מדרגת־ההתפתחות של ספרותנו החדשה בכלל. הספרות זכתה בזה למנה היקרה ששמה: הומור.

גליציה תוארה בספוריו של ברנדשטטר בכל מהותה, לטפוסיה ולמנהגיה המיוחדים, וכל חטיביותה העצמית. ברם, האקורד החזק ביותר בספוריו, המחריש הכל מסביביו הוא: האהבה. הוא, שהנהו ריאליסטן בכל תפיסתו, מזורה אצלו רשת של נסים סביב המציאות החולונית שמחוללים בכ"ז פלא האהבה. ועל הכל מהדד צחוק ממלוא כל הריאה על הבטלנות. וביתר עוז על זו של “המשכילים”, כביכול, מטפוס קיטני קריניצא…

הִמָשחו לסופר מצד ה“כהן הגדול” סמולנסקין ראוי להזכר. בבוא ברנדשטטר וינה לשם מסחרו, שִחֵר את בית בעל “השחר” מתוך יראת־הרוממות של קורא גליצאי. אגב בקורו, מסר “הסוחר” בידי סמולנסקין כתב־יד לא בלי בשת־פנים והסוס־לב, לעיון בשעת־פנאי. ומה נפעם ברנדשטטר למחרת עם ההשכמה לראות באכסניתו את “התועה” כלומר, סמולנסקין בכבודו ובעצמו למולו, ובידו “בירשטענאבצוג” מספורו אשר נתן אתמול לידו. שחור על גבי לבן באותיות מרובעות “אליהו הנביא, מאת…”

מאותה שעה הוקדש ברנדשטטר ע"י סמולנסקין להיות סופר “השחר”. ומאותו ספור־שירי נעשה חביב "הקורא " – ועלתה מכסת חתומי “השחר” לכמה עשרות. וסמולנסקין החזיק באיש־הפרקמטיה המעשי הלזה, בכל מחמאות הלשון ודברי פתויים – ולא הרפה ממנו עד נשימת־רוחו האחרונה. ופעם גם הפליט סמולנסקין במכתבו אליו אמת־הלצה, מעריכה את יקר ערכו של המספר ברנדשטטר בלי שפת־חונף: “לולא הייתי סמולנסקין. כי אז חפצתי להיות ברנדשטטר”.

ב.    🔗

הני נמי בני עלמא דאתי

ננהו. אזל לגַבייהו אמר להו:

“מה עובדייכו?” "אינשי בדיחי

אנן, מבדחיני עציבי"…

תענית כ“ב ע”א.

סמולנסקין ויל"ג, מחזיקי הגה הספרות בתקופתם, שניהם חבבו את מ. ד. ברנדשטטר, ופנקוהו כילד שעשועים, כאילו התחרו זה בזה לקנות לעצמם כל אחד מהמה, את לב בן־הזקונים הזה של ספרותנו…

כשנתבשר יל"ג שנמצא גואל לספוריו המפוזרים של ברנדשטטר, שיקבצם ויוציאם לאור, הפליט קולמוסו משמחה: “ידעתי כי רבים ישמחו כמונו על אבן־החן הזאת הנוספת בעטרתה של כנסת ישראל”.

שניהם, גם יל"ג וגם סמולנסקין, הסַמבטיונים שלא נחו מזעפם, נתקנאו מאד בתכונה אחת שבברנדשטטר, שהם היו משוללים אותה כל ימיהם: המנוחה. כי תכונה זו בלבד היתה יתד ופנה לעצמיות המופלאת של ברנדשטטר, שהיתה בספרות המשכילית כאי־שֶקֶט בלב ים. הם הרגישו נכוחה, שלמרות הצמצום שבו, למרות דלות־רוחו בהשוָאה לעושר הנפרז של חבריו, היה דוקא הוא העשיר של הקריה. לפי כל תנועותיה והעויותיה של רוחו. כי באזור יצירתו היו נושמים אויר אחר לגמרי, מהרגיל באותה תקופה: רוח דזֶ’נטלמני, בלא התפעלות יתרה ובלא התרגשות נפרזה, בלי כל סימן של פרובינציַליות…

סמולנסקין ויל“ג, מלבד סְנֵה־הנפש שבער בתוכם תמיד ולא אוּכּל, היו גם מרוגָזים בתוך תוכם, סתם מתוך סבות חיצוניות. כי ה”משכיל“, זה אידיאל־האדם שרחף לנגד עיניהם, היה להַוָתם לא פעם, בהתגשמותו בחיים – קטנטן, אנוכיי, מטושטש־פרצוף ודוחה עד לגועל. לא מותאם כלל למשאת־נפשם. ולא פעם היו הם למראיתו מסוערים עד תהום־הנפש, מדוכדכים עד היסוד – והחשו (סמולנסקין לא תמיד החשה). לעומתם ברנדשטטר – הוא לא התפעל כלל מאכזבה זו, כביכול. הגחוך שבמשכיל היה בשבילו חומר הגון למהתלות לא פחות מזה של החסיד. אדרבא, אם תדוקו ותמצאו גם קצת חריפות בסגנונו, כעין גַון סטירי, דוקא בהוקעתו את המשכיל. כאן, כאילו הרגיש חובה לגלות את קלונו ברבים¹. אולם גם בספוריו על ה”משכילים" אין כאֵב מחלחל. האם בהִפָּסל המשכיל תהא נפסלת עמו גם ההשכלה? חס וחלילה! ההשכלה – זו משאת־הנפש לחיים אירופיים, נאורים, תרבותיים, היא גם למ. ד. ברנדשטטר נשמת כל היצירה, מגדל־האור של ההויה כולה. הדרך המובילה אליה עלולה להיות אצלו אפילו חלקלקה, ביותר כמו בספורו “צורר היהודים בעיר גריליב”, או מן הנמנעות לגמרי כגון “ד”ר יוסף אלפסי". ההשכלה בתור השקפת־עולם של מוסר ואסטטיקה היא גם ליצירתו חזות־הכל. והיא בעיקר גם סוגה בפרחי־אהבה בכל העברים עם שפעת ריחות עדנים לא משוערים. כל זה אמת ויציב. אולם ביחד עם זה, האם המשכילים מסוגם של הקיטנים בקריניצא, אינם מגָרים בלי הפסק את שקדי־הצחוק? ומי מכם יעצור כח להתאפק מצחוק למראה פניהם הנעוים מאריסטוקרטיות מלאכותית?…

בכלל, הצחוק הטוב, החונֵן והמחמם, בלי קורטוב של מרה ופנִיה שהיא בדבר; זה ההומור המאיר שהוא פסגת החכמה בחיים ובספרות – נראה בספרותנו החדשה, כאמור, רק עם הופעת מ. ד. ברנדשטטר. איני זוכר שקָדם אותו בזה מישהו, וזוהי חשיבותו המוחלטה, שקובעת לברנדשטטר זכות אזרח־נכבד לא בממלכת קיר"ה בלבד, כי אם בממלכת הספרות העברית כולה. וגם עתה, בטפלי לרגלי עבודתי הנוכחית בימים האחרונים ביצירתו של ברנדשטטר, עשרות שנים אחרי הוָצרה, נשקפה לי מכל דַפֶּיה, ממלוא תיבותיה ותגיה, הודאות הגמורה, שמ. ד. ברנדשטטר גם כן בן עולם הבא הנהו. הואיל והוא ידע לבדח את האנשים העצובים ביותר בעולם. הואיל והוא הצליח להעלות חיוך של הנאה על שפתותיה המרופטות של כנסת־ישראל הדוויה…

ג.    🔗

ועוד זכות אחת הכתירה את ברנדשטטר בתואר “ראשון” בספרותנו החדשה. בשעתו גָאה לבלי הפוגות שֶטף של דבור בספורתנו, ועבר את כל גדות הנפש. בכח־ההתאפקות לא נֵחַנָה ספרותנו בימים ההם. הכל השתמשו בצורת הרומן הרחבה. נתעורר אפוא צורך אמנותי להכניס את היצירה לאפיקיה הטבעיים, לחתור אל התמצית, הצמצום. הנובליסטן האמתי הראשון, שידע בדרך־הטבע ובהכרה אמנותית לשלוט על החומר, היה מ. ד. ברנדשטטר. היתה זו שאיפתם של רבים וגם שלמים להגיע לרכוז – כי הכתיבה הרומניסטית לא היתה שוב תוצאה של שפע פנימי, כי אם חוסר־יכולת של בלום־עצמו, מין שבלונה גרידא. והנה נסו רבים ליצור נובילה. ברם הנובילות של האחרים היו בעצם פרקים בודדים, מעין פרַגמנטים של רומנים לפי אפים הפנימי. לעומתם ברנדשטטר בעל המזג הכבוש – המצע של יצירתו היה עשוי אצלו מלכתחילה במדה כזו, שתכיל את התוכן כולו של הציור מבלי שיָר כל שהוא. הוא היה אפוא הנובליסטן הטבעי ולפי מהותו בכל המובנים בין בתוכן ובין בצורה.

וזאת היתה הפתעה בשביל סמולנסקין, ואולי גם מקצת מקנאת־ספרים פורִיה. הוא שרוחו לא ידעה שום מחסום, ולא עצר כח באין־אופן לעצרָהּ – ראה פה לפניו פתאום חטיבה מסוימה בתחומיה, שהכל בה צפוי מראש, ומותנה באיכות ובכמות להתגלמות קבועה מלמפרע, בצורה אחת ידועה, בלתי משתנית.

נובילה זו של ברנדשטטר, שהיתה עשויה תשבץ של טבע, אהבה, יופי וצחוק, שהיתה בטוי כח מגובש של אישיות מאוששת, סיעה להבשיל את תפיסת מנדלי הקלסית ופִלסה את הנתיב למרחביה של שלום־עליכם. ועוד נִכּרים גם כהיום עקבות השפעתו, בהומור ובטכניקה לחלקים, על אחד מגדולי המסַפרים האחרונים, בן־מולדתו של ברנדשטטר: ש"י עגנון.

הטכניקה של ברנדשטטר מרהיבה עוד היום כל עין. היא ידעה כבר אז כל הקפנדריות, להגיע בקפיצת־דרך אל התכלית הנִרצה. מבעד העוית־פנים אופיית אחת או דיאלוג מפעפע חִיות, הובררו לנו טפוסים שונים למכביר ושכבות בני־אדם מכל המינים. כי מלבד במקומות בודדים, ספורים, אין ברנדשטטר מתפרץ כחבריו באמצע הספור בהשתפכויות מליציות או בדברי־תעמולה לטובת ההשכלה, וכדומה. אצלו המגמה שלו, (וכזו יש לו כמו לכל הסופרים המשכילים), נובטה ועולה בדרך בלתי־אמצעית מבפנים, מבעד קרקע החיים המתוארים.

ומתוך שברנדשטטר הנהו חטיבה מסוימה, מוגבלה בתוכה ובתקופתה, לכן כמעט נזדרז לסַים את פעולתו מבעוד מועד. בשעה שנראה היה עדין הדבר כהפסק שלא בעונתו. הוא נשל מהבימה הספרותית כתפוח זה שהבשיל עד גמירא, שלא התליע ולא הרקיב, זהו סוד מיוחד של אמנים גדולים, מיוחדים במינם, שאיזה אינסטינקט מזהיר אותם בפני אֹנֶס־עצמם, שלא ישַחתו לבטלה.

וכשנשאל פעם ברנדשטטר ממשורר צעיר לסבת השתתקותו באמצע היצירה, דוקא בשעה שדבריו עוד עוררו ענין, והקהל עוד יִחל להם, והשם ברנדשטטר עוד היה “כח־מושך” בשבילו. מהו הסוד שבדבר?

– “אין שום סוד בדבר, חביבי!” – נענה המשורר ברנדשטטר – “כמו בכל הויתי כולה, כך גם בעובדה זו שבחיי יש רק פשַט ולא סוד. פשט בתכלית הפשטות. האינסטינקט שלי לחש לי ברגע הנכון: חדל: והוא לא הוליכני שולל. קראתי את יצירת הצעירים, בלי קנאה ותחרות, ונתחַור לי שהגיעה שעתי להסתלק לפחות מעולם הספרות, אם לא מהעולם ממש בכלל. ויפה עשיתי שנעניתי להרגשה זו שבי. כהיום, אם בא מישהו לחקור את תולדות הספרות החדשה, ונתקל מבלי משים בההופעה “ברנדשטטר”. אי אפשר לו למבקר לדלוג על חזיון ספרותי זה, שמִלא בשעתו תפקיד מיוחד בספרות, זה שהיה חוליה הכרחית בשלשלת שלה. לא כן אלו המשכתי ליצור גם הלאה, בין בנוסחתי הישנה ובין בנוסחתכם החדשה. כתיבתי זו היתה גורמת לסרוס אופיי ולטשטוש חטיביותי, והייתי באפן כזה נטרד מזה ומבא”…

יפים וראויים הדברים לאומרם. ואפילו הראיה ממנדלי, למשל, לא תהא עלולה לסתור אותם. למנדלי, שבשעת־הפריחה של ברנדשטטר וחבריו – אם כי היה כביר לימים מהם – היה בלתי בולט כלל, קרה זה מפני שעדין לא בָגר לגמרי באותה שעה לתפקידו. כי מנדלי שאני. הוא לא נמדד בקנה־המדה הרגיל. כי תעודתו היתה, כמקובל: יצירת נוסח, לא לדורו בלבד, אלא לספרות בכלל. לא כן ברנדשטטר, שהיה יוצר לדורו ובדורו, אישיותו משובצה במסגרת תקופתו, ועם הִסָפותה יהא נספֶּה גם הוא במדה ידועה, כי על יוצר מסוג זה יציב ונאמן הפתגם: “מי שיצר לדורו – לדורות יצר”. כי מ. ד. ברנדשטטר חי עמָנו גם כהיום, ויהא גם קים לדורי־דורות.

שבט תרפ"ד