העברית בגלותה.    🔗

מיום שנקרע עם ישראל מעל אדמתו ונדד מגוי אל גוי וממלכה אל ממלכה, ירדה גם שפתו מגדולתה וגלתה עמו, מלשון טבעית ומדוברת בפי עם טבעי, היושב על אדמתו, ומשתמש בשפתו לכל דבר שבין אדם לחברו, לכל צרכי חייו, – נהפכה השפה העברית לבריאה מיוחדת במינה, שאינה מתקימת אלא בספרות ובתפלה, תלויה בזכות עברה המזהיר ומשמשת לעניני דין ודת ולדברים שבין אדם למקום.

ההתעוררות לתחיה.    🔗

ההתעוררות הלאומית גרמה לשאיפות של תחיה בקרב נושאי דגל השפה העברית. אולם גלוי וידוע הוא הדבר, כי בשום מקום בעולם לא הגיעה תחיתה של שפתנו העברית למדרגה כזו כמו בארץ ישראל. ביחוד בתקופת עשרות השנים האחרונות.

תקומתה של השפה.    🔗

תחית השפה אינה חזיון ספרותי, אלא חזיון תרבותי לאומי במלא רחב המלה הזאת. וכלל זה נקוט בידךְ, תחיה זו אינה מתגשמת מתוךְ לימוד בספרים, וחנוכם של תינוקות בלבד, אלא מתוךְ החיים במלואם. אמנם שני הגורמים הנזכרים– הלמוד והחנוךְ – אמצעים עיקריים הם לקיומה של השפה. אךְ אינם היחידים לתחיתה. תקומתה של שפה באה מתוךְ דבור ושמוש בחיי יום־ֿיום, מתוךְ יחסיהם הרגילים של בני האדם זה לזה, מתוךְ עבודתם, משאם ומתנם. הספרים וכתבי היד, שעברו לנו בירושה מדורות קדומים ועד היום לא שמרו אפילו על כל השרשים ששפת החיים השתמשה בהם ברוב או במעט, מזמנם של אבות האומה ועד סוף תקופת המדרשים בארץ ישראל (בזמן שלטון הערבים). על אחת כמה וכמה שלא אצרו בקרבם את המון המלים והניבים, שחיו בפי המוני העם, בחייו הפּרטיים ובחיי הכלל, את מונחי העבודה והמכשירים את מושגי הפּעולות והתנועות בבית ובשדה. ולא זה בלבד, אלא שגם מבטאים רבים, שגופם נשמר בספרים עד ימינו, פּרחה נשמתם ונשארו צלצולים חנוטים, שמות שנתרוקנו מתכנם, כי נשכחה הוראתם מפני מעוט השמוש בהם, ויהיו לאותיות מתות.

השמוש בחיים ובעבודה.    🔗

תחיתה הגמורה של שפה יכולה לבוא רק יחד עם התחלת שמושה בחיים. הפּועל והאיכר מחדשים בחיי יום ֿיום את ניבי העבודה, שנשתכחו או נעלמו, את המושגים הטכניים הישנים והחדשים, את שמות המכשירים והכלים, הצמחים ובעלי החיים, הנפגשים על דרכם, לסוגיהם ולמיניהם: הסבל והעגלון, הסוחר ובעל המלאכה מחיים בפיהם את השפה ומעשירים אותה אף שלא במתכוין, אם גם דבורם הוא פּגום ומשובש, לא פּחות מהסופר והאמן, המושכים בקולמוס, או מהמורה והתלמיד השוקדים על אהלה של תורה. כבודו של ועד הלשון שבירושלם במקומו מונח. אולם, למרות מה שבין חברי האקדמיה הזו נמנים גדולי הידענים והמומחים בלשון העברית, כמו מר אליעזר בן־יהודה, מר דוד ילין, הד“ר מזיא, הד”ר ליפשיץ ועוד, – ארשה לעצמי להחליט בלי פקפוק, כי לא ועד הלשון בירושלם הוא היוצר והמרחיב את השפה העברית בארצנו. מלבד אנשי המקצוע הללו, ישנם כבר מאות ואולי גם אלפי עבריים ועבריות, ששמם לא נרשם בספר ולא ישאר לזכרון לדור אחרון: אולם אלמלא פּעולתם של אלה האלפים לא היה ערךְ קיים למעשי הסופרים והיוצרים היחידים.

בארץ העברים.    🔗

והנה בשום מקום אחר לא הוכשרו התנאים להחזרת עטרה ליושנה ולהתפתחותה החדשה של שפתנו, כמו בארץ מולדתה ההסטורית, בארץ העברים הקדומה. תקומתה לתחיה של השפה העברית בארץ ישראל אינה מצמצמת בחוג מגבל של החנוךְ והספרות. כבר ראינו למעלה דגמאות אחדות המעידות על חדירת השפה בין שדרות העם השונות, בין פּועלים ואנשי המסחר, בין אכרים ובעלי מלאכה. וכבר זכינו לשמע בארץ ישראל דבור עברי מפי “עמי הארץ”, שאינם יודעים קרא וכתוב, ולמדו את השפה מפי הנסיון בלבד – אות היותר נאמן, שחדלה השפה להיות שפת הספר והחלה להיות לשון חיה ומדוברת באופן טבעי.

החנוךְ.    🔗

אולם יתרונה של הארץ מתגלה לא רק בהרחבת הגבולים, כי אם גם בקרב מקצע החנוךְ עצמו. בארץ ישראל נברא לראשונה הטפּוס של גן הילדים, המתחיל בדרךְ טבעית את חנוכם של התינוקות מהגיל היותר רךְ, בשפה העברית. כאן נוצרו בתי ספר עממיים למופת בערים ובכפרים, ולבסוף, בתי ספר בינוניים אחדים (בירושלם ובחיפה), מדרשות (גמנסיות) עבריות (ביפו ובירושלם) והונח היסוד ליצירת בתי ספר גבוהים. החנוךְ בבתי הספר הקימים קבל מעט מעט צורה שיטתית קבועה במובן הלאומי והפּדגוגי, ביחוד הודות למרצם ולמסירותם של המורים העברים שהתארגנו בהסתדרות מיוחדת.

השפּעת בתי הספר.    🔗

השפּעת בתי הספר למיניהם רבה גם על הסביבה. בשום ארץ אחרת אין בתי הספר של האליאנס והעזרה קובעים שעות לעברית כמו בארץ ישראל: כאן מוכרחים הם לעשות כזאת בעל כרחם, בכדי למשוךְ את לב ההורים והתלמידים. ולא אלה בלבד, כי אם גם את היסודות האדוקים הקצוניים מוכרחים להקדיש יותר תשומת לב לשפה ולספרות מפני אותם הטעמים עצמם. קשה למצא במקום אחר חבה ומסירות כזו מצד התלמידים, ואף התינוקות של בית רבן, למוסדות החנוךְ שלהם. ומי שלא ראה את התלהבות התינוקות בזמן “מלחמת השפות” בארץ ישראל, את גלוי הדעת שסדרו הפעוטים על דעת עצמם ואת מחאות חניכות בית היתומות של “עזרה”, – לא ראה מחזה נלהב ומרהיב עין.

בתי הספר והסביבה.    🔗

ולא רק הילדים כי אם גם האבות וביחוד האמהות מקבלות השפּעה מאת הפעוטים, והן נגררות, שלא בטובתן, אחרי התינוקות. לעתים קרובות אפשר לפגוש באמהות שלא למדו ולא שנו בילדותן והן מוכרחות ללמוד בזקנותן, כי ילדיהן אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת שום שפה אחרת מלבד זו שהם שומעים בבית הספר מפי המורה, או בגן הילדים מפי ה“גברת”.

תנאי חוץ.    🔗

אין אנו עוסקים כאן בברור הסבות המיוחדות לארץ ישראל, שיצרו את האפשריות הרחבות ואת התנאים הנוחים לתחיתה של השפה בתור שפה מדוברת. הסבות החצוניות מונחית במצבו החמרי והרוחני הנמוךְ של ישובה הערבי, ובערכו התרבותי הגבה של הישוב היהודי לעומתו: בתנאים הכלכליים ובאפיה המדיני של הממלכה כלה, וכמו כן בצרךְ הפּנימי שצץ בקרב הישוב היהודי, המנומר ליסודותיו, שנקהלו כאן מכל קצות תבל. אולם התנאים החצוניים המנויים לא היו מספּיקים לבאר חזיון צבורי זה וכאן צריךְ לצרף לחשבון עוד סבה אחרת – גורם פּנימי שנשמר ונמסר מדור אל דור.

יסודות הציוניות.    🔗

הציונות אינה שאיפה אידאלית נאצלה או רעיון מפשט בלבד, כי אם תנועה עממית חיה ומוחשית שנשענה על רצון הקיום האדיר, המפעם בלב האומה היהודית, צבור חי זה שעוד לא נואש מחייו. ציוניים הננו לא רק מפני שהציוניות היא רעיון יפה ונהדר, אלא מפני שכל האינטרסים הלאומיים שלנו, החמרים והרוחניים, זקוקים לחפש ההתפּתחות, ואין לנו חפש אמיתי בלי בסיס ארצי מוצק תחת כפּות רגלינו. אולם שאיפתנו לארץ ישראל מתבארת לא רק בדרךְ אספּקולציה הגיונית, ואין צריךְ לאמר, לא על ידי חשבונות גיאוגרפים, אם ארץ ישראל עולה על שאר ארצות במעלותיה הטבעיות או להפךְ, לכל אלו החשבונות והסברות יש ערךְ ומקום רק¹ מפני שהשאיפה אל ארץ ישראל היא תנועה קימת במציאות ששרשיה קודמים לחשבונות הנזכרים. ועצם השאיפה לשוב לארץ ישראל לא נעקרה מלבנו מיום שנקרענו מעל ארצנו בכח הזרוע.

תחית התרבות המקורית.    🔗

וכן גם ענין השפה. אנו עובדים לתחיתה, לא מפני שהשפה הזאת היא היותר נמלצה, או היותר מיוחסת בכל הלשונות, אלא שהיא חלק אורגני מתרבותנו אשר אצרנו בקרבנו, ולא הסחנו את דעתנו ממנה כל הימים. וכמו שאין אנו מתארים לעצמנו עבדות רוחנית במשטר של חרות אמתית וחפש כללי, כךְ אין אנו יכולים לצייר לנו חרות לאומית מבלי שנצייר לנו יחד עם זה תחית תרבותנו ושפתנו הלאומית על יסוד אותו הבסיס המקורי, החבוי בקרבנו. ואם ישובנו החדש בארץ ישראל ושיבתן אל הקרקע, הם תחלת שחרורנו הלאומי במובן הכלכלי, שיבתנו אל הלשון העברית והשלטת לשוננו בכל מקצעות החיים הן סמני שחרורנו הלאומי במובן התרבותי והצבורי.

הישוב והתרבות.    🔗

במציאות אין גבולים כל כךְ בולטים לשני החזיונות. התבצרות הישוב במובן החמרי אינה אפשרית בלי סיגים צבוריים, משפּטיים ותרבותיים. ישוב יהודי עם בתי חנוךְ זרים ומוסדות הנהגה לא יהודיים הם דבר והפכו. לישוב שכזה לא היה שום ערךְ של קימא ושום עתיד בחיים. ולהפךְ רבויו והתבצרותו של הישוב הרי הם ערובה נכונה להתבצרות תרבותנו המקורית. כי אותן הסבות הפּנימיות והחצוניות שגרמו ליצירתה של התרבות העברית בארצנו, בתנאים יותר קשים, יוסיפו לפעל ביתר עז וביתר שאת: תנאי ההתפתחות להבא הם יותר נוחים מכיון שכבר הונח היסוד, הלכךְ, צריךְ לשער שהפרוצס יעבר במהירות יותר גדולה.

עתידות.    🔗

אךְ בכלל תלוי גורלה של תרבותנו ושפתנו בארץ ישראל בגורל הישוב בתור כלל. הזכויות המדיניות והכלכליות

החשובות, שאנו דורשים עכשיו בעד העם היהודי, ושמטרתן היא לאפשר יצירת ארץ מולדת חדשה לעמנו על

אדמת מולדתו ההסטורית, אותן הזכויות עצמן תביאנה גם לתחיתה הגמורה של שפתנו ותפתחנה כר נרחב ואפקי אין סוף להתקדמותנו הרוחנית ולהתפתחות תרבותנו המקורית.