שוב יצא י. אהרנוביץ¹ בקטרוג קשה נגד “אחדות העבודה”; הוא עומד ומזהיר את הרבים, ביחוד – את אלה הנפשות התמימות שנתעו ברשת שטמנו לרגליהן פועלי ציון בדמות אחדות־העבודה, על הסכנה הגדולה הצפויה לאחד הערכים הכי חשובים של תחיתנו הלאומית, השפה, “ההולך ונרמס ברגלים” ועל חלול כבוד צבור הפועלים וכו'.

אין בדעתי להכנס בפולמוס ולנגוע בכל ההנחות הפזורות פה ושם במאמרו, אבל רוצה אני להעיר אל קול־הענות שהתחיל מנסר בזמן האחרון ומאיים בסכנה גדולה וקורא למלחמה.

אוי לה לשפתנו ממגניה המושבעים, המכריזים על זה השכם והערב: אין כמוהם משפילים את ערכה ועושים אותה לצחוק ולקלס בחוץ. הגיעו בעצמכם: באו שליחי־פועלים מחו“ל² למען הביא לשולחיהם תכניות פעולה בשביל ארץ־ישראל. מהם דברו עברית, ומהם היו גם כאלה אשר דברו אידיש, מהם דברו ברוח פועלי א”י, ואחדים דברו דברים אשר ארץ־ישראל העובדת מתנגדת להם – והנה הם מעמידים בסכנה את שפתנו העברית באיימם לבלוע את כל העם יושב ציון המדבר בשפתו ולהרעיל את אלה החוגים שהיו עד כה מבצר לשפה העברית. היתואר תיאור יותר טרגי־קומי ממצב השפה כיום בא"י העברית, מאשר זה המתקבל אחרי קריאת דברים מעין אלו?

ואנחנו לא כן נחשוב, אילו באמת היה המצב כך, שיש ביד אלו אנשים ולו גם עומדים בראש תנועת הפועלים – להזיז את צבור הפועלים הא"י, המשמש אמת מבצר לשפתנו, מעמדתו האיתנה מחודרת הכרה העמוקה – כי אז אוי ואבוי לנו מהעתיד הקרוב המקווה, כי יבוא נחשול־עליה הראשון ויציף אותנו ובלענו כרגע, עד כי לא יוָדע כי באנו אל קרבו. אלמלי הדבר כך – אין עצה ואין תחבולה להציל את השפה ולא יועילו כל הכרזות המלחמה וכל מיני הלחשים. מי שרואה את השפה במצב שכזה – זה בהכרח יבוא אל התוצאה ההגיונית – להתיאשות גמורה, אם אין אמונה בנסים, מהיות השפה העברית שולטת בארצנו.

לאשרנו אין הדבר כך. בשנים האחרונות התעמקה והתרחבה בקרב ציבור־הפועלים ובעיקר בציבור זה – הכרת כל ערכה הלאומי והתרבותי של העברית לנו ובמעשה קנתה לה זכות אזרח בחיים ובלבבות, במדה שאין לה לפחוד ולרעוד כעלה נדף לפני רוח למשמע הצלצול הז’רגוני באספה זו או אחרת, ולו יהיה משמיעו – הגדול שבגדולים. ולמי שיש אמונה בכוחם הרוחני העז של פועלי א“י ורואה את עמדתם הנמרצת והעקשנית על המשמרות הלאומיים — זה לא יאמין כי צבור זה פתאום ירתע מדרכו, כי בבקר בהיר אחד יעשה לעדר אשר ישפע וירעל ע”י דברי “מנהיגים”. דומני, כי אין עלבון קשה יותר לצבור הפועלים ולעברו מאשר לחשוב כי כל נואם בעל קסם יטה אותו לאשר ירצה, — וכל הצבור הזה יתכחש לכל אשר יקר לו והכה שרשים עמוקים בלבו.

לאמיתו של דבר אין כלל במציאות אותה הסכנה, שכל כך מרבים להתריע עליה בימים האחרונים, והמימרא כי “להלכה העמידו בא”י את שאלת השפות" היא קלוטה לגמרי מן האויר, תודה לאל – זוהי פרזה בעלמא, עדיין לא הגענו לידי כך ומקוים אנו שלא נגיע – לא נגיע, אם נדע אנחנו, העובדים, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, אלה שהשפה היא להם חלק בלתי נפרד מחייהם ועבודתם, לעבוד בלי הרף את עבודת השפה בשקט הדרוש. כלי זיננו הכי חריף צריך להיות: חיזוק וביצור המחנה מבפנים ועשייתו לגוף מוצק ומאוחד בהכרתו ובמעשיו, הפצת ידיעת השפה והעמקתה בקרב ההמון הרחב ע“י שליחת מורים וספרות לכל פנה נדחה שיש שם מספר אנשים בלתי־ידועים, תעמולת־חיוב רחבה בפה ובדפוס. במבצר נאדר זה כשיתקבל באהבה מחנה עולי הגולה – בהכרח יענה אמן, גם כשימצאו בקרבו מלאכים רעים, כי גדול כחו של צבור – אמיץ ומאוחר הרוח. את כל העולים לארץ לעבוד ולחיות בה, בלי הבדל, אנו צריכים לפגוש בזרועות פתוחות, לדבר אליהם דברי נחומים ועידוד ולהקשיב לענות־נפשם ולשיחם, באיזו שפה שלא ידברו ואילו רעיונות שלא ישמיעו, בין אם אלה משתפכים בקרב נפשנו כנחלי־שמן ובין אם צורבים בה צרבת – לכּול נקשיב בתשומת לב, ובו בזמן נשתדל להקנות להם את האמתיות שלנו ולהאציל עליהם מרוחנו ולכבוש את הלבבות, — גם זה באמצעי החיוב הנ”ל: נפגוש אותם במורים לשפה בכוח וברצון מאוחד, ברוח אהבה ורחמים. קשה ומייגעת היא דרך זו, הרבה יותר קשה מהכרזת חרם וסתימת פיות, אולם נדעה־נא: זוהי תורת מלחמתנו הגדולה בעד אחד מעקרי תחיתנו, זוהי הדרך היחידה בה נלך להפצת השפה להרחיבה ולהאדירה ולהשליטה בתוך העם יושב ארצנו, וזולתה דרך אחרת – אין.

וכבר הגיע הזמן לנו, העובדים, אשר רבות וחליפות עברו עלינו במשך הימים ושלא מעט נצרפו על ידי כן השקפותינו ודעותינו, ונבחנו בכור הבקורת־העצמית – הגיע הזמן שנחדל ללכת בעינים עצומות אחרי הנחות מקובלות, אשר נתקדשו מרוב ימים ואין למחשבה החפשית שליטה בהם; הגיע הזמן שנעזוב את כלי הזין שבהם נלחמים “לוחמי” העברית,³ שנעיז לעצור פתע ביד המניפתם ולהגיד: הרף נא, אחא, נעמוד נא רגע ונחשוב, אם באמת מביא זיון זה את הפרי ישוה לנו ואם ח“ו, להיפך. הפסיקו איפא לרגע את זריקת אבני הבליסטראות ונוָכחה־נא: האמנם יביאו לשפה העברית את הנצחון אמצעי החרם וכפיה וסתימת־הפה בכוח? האפשר הדבר, שערך רוחני ותרבותי נעלה כשפה הלאומית תשלוט בימינו בכח האגרוף ובמעשי אלמות, ולו יהיו גם אלה לשם שמים? – אך נהפוך הוא: אין אמצעי טוב להפצת רעיון ידוע ולהגברתו, עד כמה שיהא זה נפסד ותועה, מאשר רדיפתו והחרמתו בפומבי, ובמקום לחזק את עמדת שפתנו רק נוסיף כח ועצמה לצריה מכל הסטרות. כי הרי תמיד ובכל המקומות ראינו, שרפרסיות ורדיפות הביאו ממש את ההפך ממה שרצו אלה שאחזו בהן: שרק מלחמת דעות ורוח חפשית – היא היא העלולה להביא את הנצחון הגדול ביותר למשאת נפש ולרעיון, בכח האמת הצפונה בהם: כי טבע הוא בנפש האדם, אותו הרצון והנטיה שבקרבו, הנלחצת ע”י אלמות והעקה של זולתו, עלולים אמנם להחנק ולהכסות לזמן מה, אולם סופם להתפרץ בכח איתנים דרך כל הסדקים, כשהם מחוזקים ביתר עז ועקשנות. הרצון יכול רק להשפיע על הרצון בכח הוכחת האמת ובעוז־הרוח, מאידך גיסא: כל רעיון שאין לו יסוד ושורש בחיים והפרץ שבו מרובה – הריהו הולך ומסתאב בכח אפסותו העצמית, עד שעובר מן העולם; ודי רק לקרוא עליו מלחמה ולרדפהו בכדי להפיח בו רוח חיים ולהגביר את כוחו עד כדי בכיה לדורות. דברי־הימים ומעשי יום־יום יביאו דוגמאות לאלפים לכל מביט בעין פקוחה ובלתי משוחדת על ידי דעות קדומות.

ואל יגידו: רק הקנאות הלוחמת היא שעשתה את הפלא הזה של תחית השפה, כאשר עינינו רואים כיום. טעות גמורה: כיום אחרי עבודת עשרות בשנים אין השפה העברית חיה בארץ אלא בקרב חלק קטן מהישוב, שמספרם יגיע לאלפים אחדים, ואלה הם: המורים וחלק קטן מהאינטלגנציה, צבור הפועלים, ואנשים יחידים בכל מושבה ומושבה, מלבד, כמובן, התלמידים והילדים. כל אלה – לא הקנאות הרודפת עשתה לעברים, אלא, ראשית כל, משאת־הנפש שהביאו אתם מהגולה, ובעיקר – עבודת החינוך הפנימית החיובית בהחלט. מבלעדם – שפת כל המושבות, בלי יוצא מן הכלל, והערים מרובי האוכלוסין היא עד היום שפת בבל, ולא עוד אלא אף חלק גדול מהילדים בצאתם מבית הספר נקלטים עד מהרה באטמוספירה של הבית והשוק ושוכחים לאט־לאט את שפתם, וכל הקנאות הגדולה לא הועילה בזה עד היום. היא הועילה, רק לעשות אצלנו את השפה למין קישוט, לצעצוע, שכל איש הגון מתקשט ומתהדר בה באסיפות, בו בזמן שבשוק ובבית, רבים־רבים מהמדברים גבוהות ישתמשו בכל מיני שפות שבעולם, מבלי לדבר כבר על ההמון הרחב. –

עד כמה שיכאב בנו הלב, אחרי שהתרגלנו – במשך חמש שנות היותנו קרועים מהעולם וסגורים בחוגנו הצר⁴ – למידה רבה של שלמות והרמונית ביחס לשפה, למראה התפרצות שפות אחרות לתוך רחובנו העברי, אין לפנינו דרך אחרת, מאשר לגייס את כל הכוחות והאמצעים – לא למען גרש את האידיש ולסתום את הפיות, כי זה לא יעלה, אלא להכניס ולהפיץ את רעיון השפה העברית ולהקנותה באופן ממשי לעולים החדשים.

לא, חברים שבפוה"צ! לא תהי צלחה דרך ההתבדלות שבה אחזתם להוות כלנו. אם בימי הזחילה האיטית של ישובנו עוד נוח היה לשגות באילוזיה של ממלכת כהנים המתבּצרת בתחומה, הנה כיום, בעמדנו לפני התחלה של קבוץ גליות ועבודת־בנין כבירה, תנוּפּץ לרסיסים האילוזיה הזאת. ברגע הגדול הזה ולשם מבחר שאיפותינו המשותפות נקראים כל כוחות־החיוב שבארץ לעמוד על הדרך הגדולה והרחבה שפתחה אחדות־העבודה, אותה הדרך שבה יפגשו בשמחת־אחים ובאהבה כל כוחות החיוב שיעלו מהגולה, מבלי שידרשו פספורטים לשפה ולמפלגה, כי מאמינים אנו בכוחות־החיים המפכים מתוך הרעיונות והעבודה המשותפים בלי הבדל לכל צבור העובדים בארץ ושלשמם נקראים כל העובדים היהודים שבגולה.

רק בעבודות חינוך פנימית, בהפצת מעינותינו בחוץ ובהתאחדות הכוחות – כל תשועתנו.

אדר תר"פ. (קונטרס)