––– הישיבה המשותפת קבלה בתור הנחה מוקדמת, שביטול המפלגות איננו נכנס בסמכותה של הועידה, ברצותה ליישר את ההדורים ולהגות מהמסלה את המכשלה מדרך “שתוף־הפעולה”, אולם אנו העובדים, הנושאים על גבנו את כל גודל האסון של פרודנו, אסון אשר שום לחשים ותרופות של “שתוף־פעולה” ו“מוסדות משותפים” לא יעלו לו ארוכה, אנחנו העומדים בתוך העבודה רואים בעין פקוחה את התהום הנוראה הרובצת לרגלינו והאומרת לבלוע ולהחריב את הכל – אנחנו לא נשלים את רוח ה“שלום” אשר נוססה בקרב העומדים בראש, דבר שבגללו אומרים להניח בצל ולהבליע בנעימה את פרובלמת החיים שלנו העיקרית, פרובלימה שממנה יתד ממנה פנה לכל שאר השאלות ושבה תלויה כל עבודתנו.

עד שאתם באתם לדבר על קופת־חולים משותפת ועל לשכת עבודה מאוחדת וכו' למה אינכם עומדים על המשבר של תנועת העבודה בארץ, תנועה אשר התחילה לפני יותר מ־15 שנה, אשר הלכה והתקדמה בצעדים ענקיים משנה לשנה, בהתעמקותה הפנימית ובהצלחתה המוסרית הגדולה, בחיפוש דרכים ובסילולם, — ושבאה עתה, ברגע הגדול הנוכחי של האפשרויות הגדולות. לידי משבר שלא היה דוגמתו במחננו, מַשבּר המאיים להחריב את כל עמלנו? למה עוברים בשתיקה על המבוכה והכשלון הנורא שבהם אנו טובעים כולנו בלי יוצא מהכלל, למן הקבוצות הכי נושנות והמפורסמות ועד העולים החדשים שכבר הספיקו לראות את אשר לפניהם, למה עוברים בשתיקה על ההתפוררות הפנימית ועל היאוש שתקף את הכל?

עברו בכל הארץ והסתכלתם לנעשה בתוך הקבוצות הישנות, בעלות החברים המנוסים בעבודה והמסורים לה ורואים בה חזות הכל, והקשבתם לדברי היאוש ואבדן־האמונה וראיתם את ההכנות לנדידה עם גמר השנה! עברו גם את הקבוצות החדשות, בעלות חברים הצעירים מלאי־המרץ וראיתם – איך נפל רוחם בקרבם ומה גדולה המבוכה השוררת בתוכם!

כל מי שעיניו פקוחות לא יתקשה במקור האסון. עומדים אנו לפני קיר־ברזל. עמל־שנים וקרבנות אין־קץ – את כולם עומד לשאת הרוח. סגר עלינו המחנק – ואין מוצא. אין מוצא – זוהי ההכרה הכי נוראה שממיתה כל מרץ לפעולה וכל אמונה והתעוררות לחיים. הקבוצות מוסיפות להמשיך את עבודתן בתנאים לא־אנושיים ללא־בתים וללא־מים, בקדחת ובכל מיני פגעים, ועל יסודות מבטיחי־דפיציטים: במצוק כספי, באופן־עבודה ערבי – מאין אמצעים להכניס אינטנסיביות ע"י עזרה מדעית ומכונות – בחוסר קרקע, בהכרח למכור את התבואה ישר מהגורן ולחזור ולקנותה מסוחרים בשעת הזריעה, וכו' וכו'. כל קבוצה יודעת לספר סיפורים אשר יעוררו השתוממות למידת הסבלנות ההתאמצות והמרץ אשר הושקעו בעבודת סיזיפוס, מוסיפים והולכים בדרך זו, באין מוצא נשקף מכל זה ומתוצאותיו – הדפיציט, זו המפלצת האיומה המקננת בדאגה רבה בלב העובד במשך כל השנה והמהממת אותו בסופה, אשר דחפה רבים וטובים מבין שורות העובדים בקבוצות ומאיימת גם על שארית הפליטה. —

בהפוה"צ האחרון (גל' 40) עומד המאמר הראשי על הקטסטרופה שמחכה לנו עם התחלת העליה המוגבלת הנוכחית, באשר “לא נעשה שום דבר מצד ההסתדרות הציונית בכדי להעסיק בעבודה גם איש אחד”. כל הופעה של קבוצת חלוצים, שכל כך חרד ושמח הלב לקראתה, מעמידה לפני פרובלימה: כיצד ואיפה לסדר אותה וקשים הסידורים כקריעת ים־סוף, מה יהיה כשתתמלא באמת דרישתנו הבלתי פוסקת והשערים יפתחו?

ולא רק הפועלים החדשים – גם הפועלים הישנים והמוני־העם עומדים לפני דילמה זו. אלה העייפים והעורגים לפינת עבודה ומנוחה ונדחפים גם מהמקומות שכבשו והתבצרו שנים רבות ומוצגים לפני נדידה, חיפוש עבודה וכל הנלווה לזה. אחר עשר שנות עבודה בכרכור נגזרת גזירת גירוש על הפועלים, עי“ז שנמכרה כל האדמה ע”י משרדי האר“י לאנשים פרטיים ואין הקה”ק נענית לדרישת הפועלים לגאול בחזרה חלק אדמה ידוע לפועלים, מידי בעלי כרכור, המוכרים אותה. תימני רחובות ומחנה יהודה¹ נידונו למחנק ולעבדות עולמים מאותו ה“פרינציפּ” חסר־הטעם שאסור לקנות אדמה מיהודים.

הרבו להתאונן על חברי הגדודים האמריקאים שעזבו את הארץ ברובם הגדול, הביטו כיצד נמקים בעניים בחוסר־עבודה־ודרך המעטים האמיצים, שהחליטו להשאר וראו באיזה דאגה מחכים אנו לשחרורן של המאות האחדות מחברינו שבגדוד – מה נעשה ל“סידורם”? ואם חלק מהעולים החדשים נשלחים לכבישים (אלה הם מין נס מן השמים) ולסקול אבנים – את רובם הגדול של המשוחררים אי אפשר לשלוח לעבודות מעין אלו ומוכרחים הם סוף־סוף לבוא אל המנוחה. אחרי שנות העמל והתלאה.

עכשיו, עם ההכנות לשנת העבודה הבאה מתרוצצים חברי המרכזים שלנו בכל פנות הארץ, למן עזה ובאר־שבע ועד עכו לחפש שטחי אדמה אשר יוכלו לחכור מידי אחב“י ומידי נכרים, ובמחירים הגונים, בכדי לספק, ולו גם במקצת, את הצורך הנמרץ בקרקע, המורגש במחננו. – בו בזמן הולך ראש חובבי־ציון (ראש ועד הצירים כיום) ומוכר לאיש פרטי חלק מ־600 הדונם אשר לחו”צ בכרכור, שארית תקותם של חברי הקבוצה בכרכור. באותו זמן שמחפשים בנרות אמת־קרקע ומשלמים סכומים עצומים דמי חכירה – שוממים הם שדות שלזינגר בכרכור או נחכרים לערבים, ־ ואסור לגאול! קבוצת גן־שמואל נחנקת בגבולה הצר אשר גבלו לה, מאין על שעל אדמה לירק ולתבואה – ובגבולות חדרה משתרעים שדות טובים שוממים שבעלים בחו"ל ושחלק גדול מהם לעולם לא יבוא הנה.

לבסוף – למי לא ידועות ההתרוצצויות האומללות של חברינו המשכימים לפתחם של מוסדות הישוב, מלחמותיהם על כל נפש פועל שהם מצליחים להכניס בעבודה פרודוקטיבית, על כל בנין־עץ ועל כל פרה ועל כל קוצו של יוד שהם מצליחים להכניס לקבוצה זו או אחרת. דרכי עסקנותם ושתדלנותם, שלא תמיד מוסיפים כבוד לנו, ופגישותיהם, המלאות לא פעם עלבון והשפלה? ־

הצריך עוד להוסיף על כל האמור, האין די בכל זה בכדי שתתקבל התמונה האיומה של עמידתנו הדלה והריקה כיום, בתקופת התגלות האפקים הרחבים והפרספקטיבות המזהירות, למרות כל השקידה והכחות והמרץ היוצאים מהכלל שמשקיעים הפועלים בשנים האחרונות?

אי המוצא?

אי־המוצא? – רק תשובה יחידה יכולה להיות כיום על סימן־שאלה זה הגדול: — אחודנו השלם והגמור! מוכרחים אנו בהקדם לרכז את כל הכוחות העובדים בארץ יחד את כוחות הפועלים והצעירים היהודים־הלאומיים שברחבי הגולה, לשם יצירת חזית עבודה ומלחמה מאוחדת ומוצקה. אם לא אחרנו עדיין ואם יש גאולה לנו – ביצירת המחנה הציוני־הסוציאלי הגדול גאולתנו. עלינו לצאת מאוחדים, עלינו לצאת מאוחדים אל המערכה, אל מול פני המלחמה הכבדה ואל מול פני העבודה הנמרצה. מוכרח לבוא הקץ למעגל־הקסמים המחפיר שבו אנו מתרוצצים זה שנים ללא־מוצא. הקץ לעמידה העלובה והדלה! שנוי יסודי מוכרח לבוא בהקדם, מהפכה, יצירת תנאים של עבודה, של יצירה בלתי פוסקת, של בנין ועליה – של מרחביה! רק הכחות המאוחרים של עשרות ומאות אלפי העובדים ושואפי־העבודה הצעירים – רק אלה יבנו את הארץ. רק יצירת הכח הגדול הציוני־הסוציאלי יפיח רוח חדשה, רוח אמונה ומרץ והתעוררות ומסירות נפש בלב כחות־העבודה המצויינים אשר בארץ ובלב המוני הפועלים והצעירים אשר ברחבי הגולה, המחכים לדברינו, רוח הנחוצה כל כך ברגע הגדול הנוכחי, לעבודה הגדולה של בנין הארץ ותקומת־העם, רוח שבלעדה לא יתואר מפעל־העם הגדול.

כן, האחוד – זוהי המלה הגואלת. אותה המלה, ששמו לצחוק וללעג במשך שנה וחצי – שוב נשוב אליה, ובכל הרצינות ובכל גודל האחריות המוטלת עלינו כרגע כלפי עברה של תנועת העבודה בארצנו ועוד יותר – כלפי יום המחר שלה. הגרעין שנזרע בעמל רב כל כך ואל קרקע צחיחה – הנה צמח ויגדל לעינים וגם הולך ובשל, וגם הכה שרשים עמוקים בארץ ומוטות כנפיו מגיעות לקצוי־ארץ. מתוך עצם חיינו, התלויים על הר־געש בא"י וברוב ארצות פזורינו, צצה ועולה מאליה התביעה הנמרצה לאחוד כל כחות־הנוער העברי, השואפים לשחרורנו, מתבלט יותר ויותר הכרח־החיים בגיוס כל חלקי תנועת העבודה המפוזרים.

כי הנה הגיעה שעת העבודה הגדולה ויחד אתה – המלחמה הגדולה, מלחמה לחיים ולמות. כל יום אשר יעבור ויעזוב אותנו נחשלים כעד כה – מרחיק אותנו יותר ויותר ממשאת נפשנו. החיים לא יחכו, במהירות יזרמו ויפרחו בארצנו – ואוי לנו אם לא נעמוד מאורגנים וערוכים להטותם למסלולנו, כי אז ישליכו אותנו מעל פניהם ויעברו הלאה, מבלי שנוכל להשיגם…

בגודל־לבו הודיע י. אהרנוביץ “בפעם המאה”, כי אנחנו לועידת אחוד לא נלך! – הלוך תלך, חבר אהרונוביץ, בפעם המאה ואחת, אם תאבה ואם תמאן! עד כמה שתעצום את עיניך ולא תרצה להביט בפני “סכנת” האיחוד – זו סוף־סוף באה ומתקרבת ומתוך הבית פנימה נפתחת “הרעה”: גמלה ומתבשלת ההכרה בנחיצות אחוד כל חלקי תנועת הציונות הסוציאלית בלבות צעירי־ציון, כמו שהתבשלה בלבות טובי פועלי־ציון, כמו שחודרת יותר ויותר ללבות החלוצים. כי דוחפים לזה בכח אדיר בכל הוויתנו הנוכחית, כל מצבנו הגלוי באר"י ובגולה. מכריחנו לזה מצב הענינים בהסתדרות הציונית, המתיצבת יותר ויותר על דרך המלחמה בנו ובכל היקר לנו והמבליטה יותר ויותר את הטנדנציה להחליש את כוחנו ולפוררו, מכריח לזה מצב הענינים בארץ מצד הממשלה, אשר יותר ויותר מתבררת דרכה, דרך ההבטחות בעלמא. מכריחנו לזה מצב הענינים בתנועה הציונית הצעירה, השבורה לרסיסים ונדונה משום זה לכליון הכוחות להבל ולריק, במקום לרכז אותם לגאולתנו ופדות נפשנו. מלחמה לנו בכל אלה, והמלחמה תהיה כבדה, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, כי רבים המפריעים והמכשילים בקרבנו פנימה, ורק בכחות מאוחדים נתגבר על הכל, נתגבר – או נכרע ונפול. –

לפנינו לא שאלת “מוסדות משותפים” או “פעולה משותפת” – כי־אם שאלת־חיינו בכל היקפה ובכל עמקה, סימן שאלה גדול הדורש מאתנו את פתרונו. ברצון או באונס מוכרחים אנו כולנו להאחז כרגע בשאלה זו ולהעמידה במרכז, גלויה לכל: “הנה אני נותן לפניך את דרך החיים ודרך המות – ובחרת”.

בקריאה נואשה זו עלינו לפנות לחברים העובדים שבארץ ולחברינו שבחו"ל: לצעירי־ציון, לפועלי־ציון, להפועל־הצעיר, להחלוץ, להתאחדויות הפועלים העברים הלאומיים – ולכל האחים הנדחים במרחקי הגולה, אשר לבם יתעורר לקראת קריאתנו, כולם, יבואו ויתרכזו סביב הדגל הציוני־הסוציאלי.

בזה ורק בזה אנו צריכים ללכת אל ועידת פועלי ארץ־ישראל, אשר צריכה להקרא בהקדם.

והמסקנה העיקרית של הועידה הכללית צריכה להיות: איחוד פועלי א"י ויצירת ההתאחדות הציונית־הסוציאלית העולמית.

גן שמואל, י“ב אב תר”פ. (קונטרס מ"ו)