יותר מבכל זמן אנו עומדים עתה לפני חשבון הנפש. סימן השאלה הגדול ניצב לנו על דרכנו ודורש: פתור! בבהירות אכזרית לוחשת לנו ההכרה: התקדמות – או כליה, שפעת חיים – או חדלון! לו גם נרצה – אין שום אפשרות, מפאת התנאים הסובייקטיביים והאובייקטיביים, לשׂרך דרכנו הלאה ולהמשיך לצעוד צעדי צב. בהכרח ישמש לנו פרק זמן זה סיומה של תקופה בעבודתנו, — לקראת תקופה של התעוררות ותנועה רבה בהתישבות ובנין – או לקראת חורבן המיצער הקיים. דרך שלישית אין. מי זה יתאר לו עוד שנה שלמה של אפס־פעולה גמור בהתיישבות. חוסר אנשים חדשים על הקרקע, ועמידה על מקום אחד, בתוך משקינו המעטים הקיימים?
בהכרה זו, בהכרת ההכרח המוחלט של התחלת פעולה רחבה בהתיישבות ובהרמת החקלאות, בשחרור מוחלט של משקינו השונים ויצירת שורת משקים חדשים – אנו הולכים אל המועצה.
אין אנו מרמים את עצמנו, יודעים אנו את חולשתנו וכל חוסר־כוחנו ברגע זה – אף על פי כן יהיה ערך רב למועצה, אם תדע לתת ביטוי נאמן למציאות הקיימת בהוה ולמשאלת לב כולנו בעתיד, אם תביא לידי בירור את מה שיש לנו ומה שחסר לנו בכל המובנים. ע“י זה תתן דחיפה לכל הכוחות הפועלים בשדה עבודתנו, בארץ ובחו”ל, להתקדמות נמרצה של עבודתנו בעתיד הקרוב, מחר.
מוטל על המועצה למצוא את הדרך: א) לשכלול מוחלט של המשקים הקיימים; ב) ליצירת משקים חדשים.
א. ברור הוא כי אין אנו יכולים לחשוב על התקדמות רבה, כל עוד לא נפתור פעם אחת את שאלת הקבוצות והמושבים הקיימים, כל עוד לא נמצא דרך להעמיד אותם בהחלט ברשות עצמם, באופן שתפּקע סוף כל סוף האפוטרופסות התדירית עליהם ויצאו לגמרי מחוג הדאגה והטפול של עסקנינו. מוכרח לבוא קץ לחזיון המחפיר – אחת היא מי שאשם בזה ואם בכלל אשם מישהו בזה – של נתינת תקציבים מדי שנה בשנה למשקים שקיימים שנים. עצם המושג הזה של תקציב וכל מה שנלווה לזה – כמה משפיל ומדכא הוא את רוח אלה האנשים, העובדים כל ימיהם בהתאמצות לחיות על יגיע כפיהם. עלינו, איפוא, לתת ולהכניס אל המשקים: קרקע ובנינים, מכונות ואינונטר – בכל מקום ובמידה שאלה חסרים, — ויחד עם זה להודיע להם, כי אדונים הם לעצמם. השכלול הזה לא יעלה בסכומים גדולים: במקומות שונים הספיקו בהתאמצויות שונות לכונן חלק מהתיקונים הנחוצים. בתקציב מספיק לשם אלה פעם אחת צריך להבטיח את המשקים ובזה לגמור אתם.
הנחה זו מביאתנו לידי המסקנא, שלהבא צריך להיפסק לגמרי התקציב לקרן החוזרת לאלה הקבוצות הקיימות שנים אחדות והספיקו לקצור תבואת עבודתן. יחד עם זה צריכה להיפסק במקומות האלה שיטת־המשכורת הנהוגה. עם מסירת המשק כולו לרשות ולאחריות הקבוצה, אחרי שיש לה כל התנאים והמכשירים לעבודה אינטנסיבית פחות או יותר, — תדע היא שאין לה אלא מה שיתן לה המשק, וכי רק בה בעצמה, במסירותה, בחריצותה ובכלכלת כל הענינים בחשבון ודעת תלוי כל גורלה. אחרי שנים של עבודה ונסיון מוכרח לבוא סוף כל סוף הזמן שהמשק יהיה סמוך על שולחן עצמו בהחלט, אם טובה היא השנה ואם רעה, אם היו תנאים חיצוניים טובים ואם לאו. רק בהכרה זו ובידיעה ברורה שאין שום מקור אחר של כסף מלבד מה שיכניסו ענפי המשק השונים – רק בזה תלויה הצלחת המשקים. מה יעשו בשנת רזון או במקרה אסון? – מה שעושים החקלאים בכל העולם: יצטמצמו בצרכיהם וייעזרו בקרדיטים על יסודות מסחריים. עלינו רק לברוא את המפעלים והמוסדות הנחוצים בשביל התפתחות בריאה של משקי החקלאות שלנו.
עלינו, איפוא, לעבּד תוכנית ברורה לשכלול משקינו החיוניים, להתאמץ להוציא את זה לפועל השנה – ובזה לגמור אתם. הדאגה להתפתחותם והתקדמותם נשאיר מאז לבעליהם עצמם ולמוסדותינו הכלכליים: המשביר והבנק. את כל כוחותינו נוכל מכאן להבא להקדיש להקמת משקים חדשים והתפתחותם.
ב. בדרך אחרת עלינו ללכת בבואנו לפתוח בשורה שלמה של משקים חקלאיים חדשים. עלינו להעמיד לנו למטרה להכין, במשך הקיץ הבא, את הקרקע, ולהכשיר את כל התנאים ליצירת משקים חקלאיים במדה ובכדי להכניס לפחות אלף עובדים חדשים אל תוכם. עם ההנחה היסודית הזאת, ז.א. עם ההכרה הברורה והאמיצה בהכרח ההתאחזות בקרקע לכהפ"ח לאלף האיש, מבין אלפי האנשים הנאחזים בכל מיני עבודות שבעולם, שלא חלמו הם ואבותיהם, רק בתקוה היחידה שיתאזו אחיזה ממשית בחקלאות משאת נפשם, — עם ההנחה המוצקה והבלתי־מופרכת הזאת עלינו לצאת עתה אל החיים, אל העבודה הנמרצה להתגשמות התכנית המינימלית הזאת. זו תהא לנו לקו ולאבן־בוחן להיותנו מוכשרים לעשות ברגע הנחוץ את הדבר, שמבלעדו – הכל אפס ואין!
וכאן אנו מוכרחים לזכור את מידת יכולתנו ברגע הזה, ליישב כעת אלף איש ויותר דרושים סכומים עצומים, אשר היום – וברור שאנו מוכרחים לגשת לעבודה זו היום ולא מחר – אינם. אין אנו יכולים לפיכך לבוא היום עם תכנית של משקים משוכללים וערוכים בכול, ולדחות את התאחזותנו עד שתהי היכולת ליצור משקים משוכללים בראשיתם – איננו יכולים. אנחנו מוכרחים להתאחז ולבנות נקודות ישוב חקלאיות חדשות במדה רחבה – ויהיה מה! בל נסתפק בפרורים, בנקודות מספר, בהתיישבות אילו עשרות, או אפילו מאות אנשים, אשר אופי הזחילה והעמידה של כל השנים הקודמות לכל זה. המספר הוא לנו עיקר חשוב ובזה נבחן.
הנני מתאר לי, איפוא, את עבודתנו הקרובה בקירוב ככה:
אנחנו רוכשים שטחי קרקע מוכשרים לפלחה, ירקות, גידול בהמות ועופות – ובמדה ידועה גם גידול נטיעות – אשר פירותיהם יאכלו בזמן הכי קרוב. מהטעמים האמורים לעיל אין אנו יכולים להרשות לעצמנו ברגע זה “מותרות” מעין נטיעת יערי־אורן וגידול עצי־סרק וקישוט, או לעשות נסיונות־ישוב שונים בהרי־טרשים ובכל מיני גידולים, הדורשים הכשרה ואמצעים מרובים, אשר תוצאותיהם ופירותיהם מי ישורם? עלינו להתעסק בתקופה קשה בלתי־רגילה זו אך ורק ביצירת צרכי־החיים העיקריים: לחם וירקות, חלב, ביצים ושמן, ואולי גם בגדים, — אלה הדברים אשר אנו חסרים כמעט לגמרי כיום הזה, בהיותנו עסוקים לרוב ביצירת דברים אחרים לגמרי, ושלפיכך כל הכספים העצומים שאנו מכניסים לארץ שוטפים להם מיד לכל הרוחות כמים הקלים, מבלי להשאיר מאומה בידינו אנו.
הננו צריכים לרכוש, עד כמה שאפשר, שטחי אדמה מרוכזים במקום אחד, במידה שיוכלו להוָצר עליהם ישובים גדולים וסמוכים זה לזה, דבר אשר יקל הרבה מאד על התישבותנו בכל המובנים. תיכף ומיד נתקע אהלים על השטחים הנרכשים ונתחיל לעבוד. עוד בחורף הבא אנו נחרוש ונזרע אותם — ובשנה הבאה נאכל מפרותיהם וגם נתחיל בבנין ובשכלול המשקים בשטחים הנכבשים. כי לכבוש אנו צריכים לעצמנו שורש ויסוד בקרקע ארצנו – ובכל האמצעים! לעת עתה נחיה כאנשי־צבא וכעובדי־הכבישים והמסילות: באהלים ובלי הכנות מרובות. בלבד שתחל מיד עבודה חיה ומחייה.
וזה אשר אנו צריכים להשיג בהקדם: מספר גדול של אהלים, כלי עבודה ומכונות לכל מקצועות החקלאות וסכומי כסף ידועים להתחלת העבודה, כמו כן מספר אנשים מומחים במקצועות שונים בחקלאות ובהתישבות בכלל.
זו צריכה, לפי דעתי, להיות בקויה הכוללים דרך עבודתנו בימים הקרובים. כל השאר: היכולת לבנות בנין מוצק ומבוסס והאמצעים הרוחניים והחמריים לעבודה יותר רחבה ומשוכללת – ממילא יבוא. בה במידה שנתקע יתידות חדשים בקרקע ארצנו – תרבה היכולת ותגדלנה האפשרויות בכל המובנים. זוהי הדרך לקביעת חלונות בקיר האטום, שאנו עומדים לפניו זה שנים. –
לבסוף מילים אחדות על הקה"ק.
עדים אנו לחזיון שהנהלת הקה"ק בוגדת בעיקרים שהונחו ביסודה ושהם הם שנתנו לה את התוכן הלאומי והסוציאלי וקנו לה את לב העם. כשבא הרגע המכריע בבנין הארץ – קופצת היא את ידיה ואינה עושה שום פעולה לרכישת קרקע לעם. תחת זה משקיעה היא סכומים גודלים בחברות פרטיות ובעסקים שונים, שדבר אין להם עם עניני העם ולפעמים הם גם נגדם. וכשבאה הזדמנות לקנות שטח־אדמה טוב להתיישבות עובדים – אין לה כסף ובאה בחשבונות שלא כדאי, שעולה ביוקר, וצריך לחכות וכו'. ואם ירעימו בדרישות ובטלגרמות על נחיצותה וחשיבותה של קניה זו ואחרת – ההנהלה הראשית קרה כאבן לכל זה. ואם רואים בעליל שהפרינציפּ של איסור קניית קרקע מידי יהודים מחריב נקודות־ישוב קיימות, בהיותן נידונות בחניקה מתוך זה שהן נמצאות בגבול קרקעות, השייכים באופן רשמי ליהודים ושבפועל לא תדרוך שם רגל עובד יהודי, — ואם נרעיש עולמות על זה – ההנהלה לא תשים לב.
שואל אני: עד מתי נתן למוסד העממי היחידי שלנו, הנערץ על כל העם, שיהיה בידי אנשים יחידים, המתנגדים לעניני העם, לעניני ההתיישבות הלאומית, הזרים לעצם המטרה של הקה"ק והעושים בו כאדם העושה בתוך שלו ומהפכים אותו לדבר ריק? האמנם נשתוק על זה שבבוא הזמן של פעולה ובנין – יסתלק מזה בהחלט? האמנם לא נקום להציל את המוסד הזה, שהוא כולו שלנו, של העם?
על המועצה הקרובה לדרוש תשובה בשאלה זו.
כ“ו אדר ב' תרפ”א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.