(מעין הקדמה)

ב“מכתבי מירושלם” הודעתיכם כבר קוראי החביבים את תכלית האספה הזאת אשר שלוחי חובבי ציון ובראשם מר אוסישקין העסקן החרוץ אומרים לכונן, אף סיפרתי לכם ראשית עניניה. ועתה בקרבה לצאת לפעל אמרתי ליחד לה מדור לעצמה, ועל המצפה אעמד לספר לכם על אודותיה, בהיותי בטוח כי כאורח הטוב תאמרו: כל מה שטרח “מודיענו” לא טרח אלא בשבילי, כי האמנם טרחה מעטה היא לנסוע כיום בימי החם העז והבוער מירושלם ועד זכרון יעקב? האמינו לי כי גם דעת רב נבחרינו כדעתי.

אך כמעט שכחתי כי עוד טרם שמעתם דבר על אודות “זכרון” ועל דבר המסע, וע"כ מוטב לסדר את דברי גם בהיותם רק קוים ורשמים “כאשר יעלה המזלג” כדברי סופרנו. ובכן שמעו נא:

 

א. ירושלם כ“ה אב תרס”ג    🔗

יותר משבע מאות חברים משלמים עלתה ביד האדון עטינגר לאסף בירושלם לבדה במשך הימים האחדים אשר שהה בה, ושמונה ועשרים נבחריהם להאספה הכללית הם מבני כל הכתות והמפלגות השונות, אשכנזים, ספרדים, מערבים, תימנים, פרסים ובוכרים.

– על די האספה הכללית תהיה גם “אספת המורים” לכל מורי בתי הספר בא“י, להועץ ע”ד הטבת מצב החנוך בבתי הספר שבערים ובמושבות.

– האדונים אוסישקין ודרויאנוב באו ירושלימה וישהו בה כשבוע ימים, ואחרי התבוננות והתיעצות החלט, כי מקום האספות לא יהיה בירושלם כי אם ב“זכרון יעקב” אשר במרכז הארץ, ואשר אליה נקל יותר לבני הגליל לבוא.

– חשיבות “ירושלם” מצד כבודה ויקרה, ומצד היותה מקום העדה היותר גדולה בכל הארץ, וגם מצד גודל מספר נבחריה – נותנת מקום לתרעומות צודקות לנבחריה ולבוחריהם; אספות נקראות, אומרים לעשות מחאות, אומרים לא לנסוע לאספות, אך סוף סוף גובר הרצון לקחת חלק במפעל חשוב כזה, ורב הנבחרים מחליטים לנסוע.

– וכיון שהגענו לתרעומות נוסיף כי גם המורים לא שבעו רצון מהכתוב במכתב החוזר כי “לנצרכים שבהם ישיבו חלק מהוצאות מסעם”. המורים יודעים ערכם וכבודם (הם אומרים) והנצרכים שבהם יבושו לקבל חלק הוצאותיהם, ונסעו על חשבון עצמם או כי ימנעו מנסוע לגמרי, וכל שני האופנים לא נכוחים הם.

– ה' אוסישקין בקר את בתי הספר שבעירנו ויבחן את תלמידיהם משך שעות רבות.

– אחד מחלקי השעשועים בין האספה הכללית ובין אספת המורים, יהיה עריכת מחזה “זרבבל” בעברית ע“י בחירי תלמידי ביה”ס למל אשר ה' אוסישקין הזמינם לבוא לזכרון יעקב על חשבונו, אחרי הסגר ביה“ס בר”ח אלול.

– נבחרינו יוצאים בעגלות בים ה' בשבוע הזה כעלות השחר מירושלם והגיעו בערב למושבה “פתח תקוה” ולנו שם, ובבקר יצאו והגיעו “זכרונה” ביום ו' אחרי הצהרים.

– האדונים אוסישקין וחבריו נסעו כבר שמה לסדר ולהכין את הדרוש, כי בני “זכרון” קבלו עליהם לאכסן את כל הבאים מבלי כל תשלומים, וגם ארוחתם יתנו להם.

– מלבד הנבחרים והמורים הזמנו גם “אורחים נכבדים”, לאמר אלה אשר פעולתם נכרת בעניני העדות.

– יום פתיחת האספה הכללית נקבע ליום א' א' דר"ח אלול, הוא יום פתיחת הקונגרס בבזל.

– תכניות האספות: ידועות לקוראי “המליץ”.

– לבני ירושלים נמסרו ההרצאות האלה:

ע“ד ההתפתחות הישוב בא”י – להח' יחיאל מיכל פינס.

ע"ד החנוך הגופני והרוחני בערים בבתי הספר ובגני הילדים – לה' דוד ילין.

ע“ד החנוך במושבות ויסוד בי”ס למורים ־ לה' מרדכי קרישבסקי.

 

ב. יום ד' כ"ו אב.    🔗

י"ז מצירי ירושלם שוכרים להם עגלות לצאת יחד מעירנו אחרי חצות הלילה. העגלונים יהודים.

באחת מארבע העגלות היוצאות שכרתי לי מקום גם אני, אחרי הודיעי להד“ר וייץ בזכרון־יעקב כי אני אומר לבוא, כי כן נגזרה הגזרה “שחור על גבי לבן” כי ”כל המחליט לנסוע להכנסיה עליו להודיע החלטתו להד”ר וייץ בזכרון־יעקב למען יפנה לו מעון וארוחה חנם". המלה האחרונה הזאת עוררה גם היא מעט התמרמרות בקרב יקירי ירושלם, אמנם הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו אך להכריז הן אין החובה עליו…

מר צימרינסקי ראש נבחרי הפועלים ועל ידו מר בלומנפלד הם “המזיעים”, הם המתעסקים בענין שכירת העגלות וסדור המסע. מר צימרינסקי “מזיע” מזה יותר משבועים, כי על ידו ובתעמולתו נספחו יותר ממאה חברים מכתת האומנים ומצדם נוסע עתה הוא וחבריו לוינזון ובלומנפלד. האדון אדלמן מורשה חברת “למען ציון”, נבחרם הרביעי, איננו נוסע. אך כנגד זה נוסעים צירי אגדת “יגיע כפים” Contro Zimrinsky (כן יקראו לה בני עירנו מפני כי חבריה מתנגדים לאגדתו כנהוג, והדברים עתיקים) ג"כ שלשה במספר – וכמובן בעגלה אחת.

 

ליל יום ה' כ"ז אב.    🔗

שעה אחרי חצות הלילה. העגלון בא את עגלתו וידפק בחלוני להעירני, אך ללא צרך, כי מרב רגשותי בקרבי טרם הספקתי לישון.

ובכן נוסעים הננו סוף סוף אל “הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל”!

התנגדות, התיאשות, ספקנות, כל אלה האחיות הזעומות וחברותיהן חלפו כצל עובר, ותקוה, ושאיפה, ומשאת נפש, פרשו מוטות כנפיהן, כנפי אורה.

בחוץ ימש חשך, כי הלילה מלילות החדש האחרונים, בכל בתי שכונתנו דומית השקט, ירושלם ישנה! רק קול חליל השומר הכושי הסובב בשכונה נשמע לרגעים, וקול רעש גלגלי עגלתנו העיר בלי תפונה ישנים מתרדמתם, אכן כבר הגיעה העת…

מביתי חזרה העגלה על פתחי יתר בני עגלתי, הלוך וסוב מבית לבית, הספסלים הולכים ומתמלאים ומאחרינו חבילות וצרורות שונים אשר עגלוננו המתון קושרם ומהדקם היטב אל אחורי העגלה, חברי מפהקים, מעבירים ידיהם על עיניהם, מלאך השנה עודנו מרפרף בכנפיו כנפי נועם על עפעפיהם, והמה נלחמים בכל עז לגרשהו מעליהם.

הגענו אל דרך המלך, והנה כל יתר עגלותינו כבר נחפזו לנסוע, ואיש מבלעדו אין. זאת היא ראשית ה“אחדות”…

בחצי שעה הגענו מוצאה.

מוצא.    🔗

פה מצאנו רק עוד עגלה אחת מעגלותינו, כי שתים האחרות נחפזו לנסוע גם מפה והלאה, ותחת אשר אמרנו: נסעה יחד ובלינו שעות מסענו בשיחות ובשירות, הננו נוסעים מפזרים ומפרדים, וחלק גדול מהצד הפיוטי שבמסע שלוחי עמנו בית ישראל הולך ומתעופף.

אכרי מוצא מקדמים בשמחה פנינו, וביחוד המה שמחים לקראת נבחרם החכם פינס הנוסע בעגלה יחד את חתניו מר ילין ומיוחס ונשיהם, זאת היא עגלת “קרית ספר”… האכרים מקוים לגדולות ונצורות, ותחלת פרעון קבלו כבר, כי, כמדומני, צוה אותם מר אוסישקין להשתדל להשיג קרוב למקום מושבתם שדה זרע בן חמש מאות דונם, הוא ימציא להם מחירו ויחלקו ביניהם.

שתינו חמים, אחדים מאתנו מבני הותיקין מהרו להתפלל תפלת השחר, והנשארים מפלפלים עתה בענין שביעית ומעשרות, והאכרים מביאים לנו בקבוקים אחדים מיינם הטוב, צדה לדרך.

אחדים מהאכרים מספרים לנו תוצאות הליכתם לתור את הארץ מסביב למושבתם, וכנראה קרוב הדבר לצאת לפעל במצאם כבר את הנחלה הדרושה.

מעלה ההר ממוצא קסטל זקוף מאד, ובכל ההקפות אשר תעשה העגלה להחלץ מהזקיפות היתרה בעלותה, היא מתנהלת לאט לאט, היא מתאמצת לעלות, ובין כה וכה הספיקו אחדים מהאכרים ללכת אל כרמיהם ולקטף ענבים ולהפתיענו בהגיענו לראש ההר בסל ענבים שחורים וקרים מאד המספיקים גם לנו גם לחברינו אשר נחפזו לדרכם.

“חנם!” קרא אחד מחברי בטעמו אשכל ענבים, וברמזו על ארוחתנו העתידה לבוא בזכרון יעקב. “מזונותינו הבאים לנו הפעם מדי בשר ודם אינם לע”ע מרים כזית, נחיה ונראה דרכנו הלאה".

צעיף העלטה הולך ונגול, ומבעד לשמיכת האפלה המכסה את כל היקום מבצבץ האור ובוקע לו דרכו, והוא הולך ומתגבר, ומפניו יחבאו כל מאורי אור הקטנים, אלה רבבות הכוכבים אשר כל כחם וגבורתם להאיר רק בתוך ד' אמותיהם הולכים ונעלמים אחד אחד, כי האור הכללי הולך ובא להאיר לארץ ולדרים עליה פעם אחת.

“אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כלנו מהרה לאורו”, נשמע קול אחד המתפללים בעגלה ההולכת מאחרינו…

יום ה' כ"ז אב.    🔗

לא רק החשך מעביר האור כ“א גם את השנה. בשעת האפלה מתכוץ לו איש איש בקרן זויתו בעגלה, ואת ראשו הוא מטה אחורנית או הצדה. אם ישן הוא אם לא, בכל אופן חפץ הוא להיות במצב השנה ואין לבו נתון לשיחות ולפטפוטי דברים. אך במקום אור שם עבודה, ואם אין העבודה מצויה הן רגילים אנו מאז למלא מקומה ב”שיח שפתותינו"…

ושיח שפתותינו נסב כמובן על הכנסיה ועל עמדת ירושלים נכחה. הצדקו רבני האשכנזים במשכם ידם ממנה? הנכון היה הדבר כי אחרי שנאספו לאספה והרוב הסכין ל“הן” יקום המעוט ויאמר כי הוא איננו נכנע להרוב ואיננו מבטל דעתו כלל? זאת היא דרך רבנינו מאז לעמד מרחוק לכל דבר המתחדש ואחרי עבור זמן יבואו בטענותיהם ותביעותיהם, הספרדים שלחו אחדים מחכמיהם, עדת המערבים שלחה את רבה, ואלה העומדים מנגד, ולמה? היכריחם איש להסכים לדעות אשר לא כדעותיהם, או לקבל השקפות מתנגדות להשקפותיהם? אדרבה, יבואו וישמיעו דעתם ויעמדו בכל תקף להגן עליה, ובלי תפונה היו נספחים אליהם חבריהם־בדעה גם מיתר המקומות. אך רבותינו הם תמיד מחזיקים בכלל “שב ואל תעשה עדיף”, והם חושבים כי ע"י ישיבתם יעמידו את גלגל המעשים מלכת דרכו, ושוכחים הם כי ישנם גם כאלה השמחים לעמדתם זאת.

עוד חברי מתוכחים בדבר הזה והנה קול זעקה נשמע. בעגלת “קרית ספר” נשמט אופן מצידו והעגלה חשבה להשבר. הגברים והנשים והטף נחפזו לצאת ופניהם פני ירקון, אך כל אסון לא קרה, “שלוחי מצוה אינם נזוקים”. רק עבודת שעה או שתים לעגלון עד תקנו את הכל למען תוכל העגלה לבוא למצער עד “באב אל ואד” ולהחליפה שם באחרת טובה ממנה, אכן אין מסע בלי פגע, ואנחנו שמחנו כי יצאנו ידי חובתנו זאת רק בפחד בלבדו.

בשעה תשע בערך הגענו ל“שער הנחל” (באב אלואד) ושמה מצאנו גם את יתר חברינו אשר הקדימונו לבוא הנה, והפעם הבטיחונו לחכות לנו למען נסע מפה והלאה כלנו יחד כראוי לצירי “הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל”.

באב אל ואד.    🔗

האולם הגדול שבמארחה מלא כבוד צירינו. רבם יושבים אל השלחן, ואיש איש מריק אמתחתו ומוציא את הצידה הרזה או השמנה אשר הכינה לו אשתו לדרך־מצוה זו – כמובן הכל לפי השקפתה או השקפת שכנותיה על “הענין”. אך מעט מעט נמחו רשמי הפרטיות שבסעודתנו ותהי לכללית, מעין סעודת חסידים כהלכתה. כל ציר מתמלא מחרבנה של ארוחת רעהו, ורוח עליזות שפוכה על פני כל, עתה כשנאספנו כבר כולנו מתחילת “האחדות” לבצבץ קמעא והשיחה מתחלת להראות בעליל כי מטרה אחת למסע כלנו – מלבד הסעודה הכללית.

החברים מתוכחים על השאלה: על מה אנו הולכים? מה תכלית האספה ועל מה ידבר בה? ב“מכתב החוזר” סתם הכתוב כל כך את הדברים עד כי שאלות רבות מוכרחות להתעורר. אומרים לנו להסתדר ולהתאחד וימיננו תחולל נפלאות, אף אנו הן יודעים אנו כי “הישוב הארצישראלי”, (כאשר יקרא לו הח' פינס בהרצאתו) לא הגיע עוד למדרגה שיהיה בלתי תלוי בדעות אחרים, ומה תועלנה החלטותינו אם אלה “האחרים” לא יסכימו להן? ומה יחס “חובבי ציון” בנוגע להסתדרותנו? מחוללי האספה הלא שלוחיהם הם ומה שהם עושים הן על דעתם הם עושים, ועתה היתכן שהם יעמדו אח"כ מנגד למעשה שלוחיהם? – אך למה לא שמענו עד כה מפיהם דבר בנוגע לזה? – ומה דעתך אתה ר' קרוב? הן אתה ממקורביהם, אולי לך נגלו הנסתרות מלפנינו? – כמוכם כמונו רבותי! גם אנכי לא שמעתי דבר וחצי דבר. – בלי תפונה לא חפצו לגלות למפרע את אשר יעדו לבשרנו מעל הבמה הרשמית, הן זה מנהג שפשט כבר בקונגרסים, – ומה את הציונים? הן המה עומדים בלי תפונה מצד דעת הקהל, בתמיכתם אין להטיל שום ספק.

ומר מרגובסקי הציוני ובעל־הבטחון מבטיח את הקהל כי לולא היה בסיס ויסוד נכון לענין לא היו אנשים נכבדים כאלה חרדים את כל החרדה הזאת, והיו חסים על ממונם של ישראל שמוטב לו להנתן ל“שקלים”.

מר מ. חולם תמיד בעניני שקלים ומניות – –

מר מיכלין “האשכנזי העומד מצד הספרדים” מוחה ובצדק על אשר השיחות כולן בז’רגון, וחכם שירזלי הספרדי היושב אתנו איננו נזקק לה והוא יושב כאלם בתוכנו.

החבורה נענתה לו לרגעים אחדים ותדבר עברית. אך כעוד רגע והנה נגש ציר ספרדי שני אל רבי שירזלי ולתמם החלו לדבר – ספרדית.

משום: מדה כנגד מדה, או משום: הרגל נעשה טבע? – כנראה הטעם האחרון עיקר.

לצירינו אין עוד שיטה מסימה וקבועה אשר על פיה יתאגדו ויעמדו בקשר אמיץ להגן עליה מפני הזרמים המתנגדים. עתה הננו עוד בתקופת “מלפני ראשית”: הולכים הננו לעמד על סף הכנסיה הראשונה, ופרכת עבה וכבדה פרושה עוד למסך בפני הפתח ואין יודע את הנרקם לפנים מן הקלעים, איש איש אומר: תגיע השעה ונראה. הידבר על עניני החלוקה? הידברו על אדות העדות והמוסדות השונות? היוצעו ענינים אשר על פיהם יהיה על צירינו להלחם איש ברעהו, או ידברו רק על אשר יש לחדש מעתה, בעזבנו את כל מה שנמצא כבר במעמדו ההוה מבלי לנגע בו? בקרב צירינו ישנם באי־כח בקור־חולים ומשגב־לדך, הועד הכללי האשכנזי והועד הספרדי, גם רואה הנני בקרב ציריני מבני העדות הקטנות אשר נבלעו בלוע העדה הספרדית הגדולה, או: הגדול (כמעט שכחתי על מי מוסב בתאר הזה…): המערבית, התימנית, הפרסית, והארם־הצובית, שנאספו כלם למלחמה בשעת הצרך ולהגן על עניני מפלגתם, או המקרה קבצם יחד? אין איש מגלה סודו, אך בשני דברים יתאחדו כלם כנראה: בכל הנוגע להגדיל כבוד ירושלים ולהאדיר כחה, וככל הנוגע לשאלת הדת.

רק מבני העדות העשירות, הבוכרית והגורזית, אין בקרבנו; כנראה “בתוך עמם הם יושבים” ואינם חשים כל מחסור בעניני עדתם. המה שלמו חצאי המגידי, המה בחרו בצירים, ואם עפ"י מקרה לא יכלו ציריהם לנסוע לא התאמצו לבחור באחרים תחתם.

אחד מצירינו מתאמץ לבאר לבעל הבית המטה אזנו לשמוע את מטרת מסענו בלשון מדברת גדולות ובמהירות נפלאה; ואחרי כל הפנינים היקרות ששפך לפניו הוא שואלהו: האם יבוא היום ליפו? הן אין אניה באה היום ולא מחר!

הציר המסכן לא ידע כי בעל ביתנו כבד־אזן הוא, ובעה"ב ציר לו בדמיון כי איזה רב וגאון נכון לבוא, וכולנו יוצאים לקראתו. אמנם הוא עוד טרם ראה מין רב וגדול כזה שהוא רצוי ומקבל לכל העדות השונות… אך מתנועות הדובר והתלהבותו נדמה לו כי אכן כן הוא הדבר.

ומפני טעם זה לא זכינו לשתות גם כוס חמים אשר דרשו אחרים מאתו (לא בקול רם) למהר ולהביא – והוא מהר וצוה לעגלונים לרתם מרכבותיהם במהרה כי אצים אנחנו לדרכנו.

שבים הננו אל דור־ההפלגה!

אך באין בררה, בהיות מרכבותינו רתומות כבר, נסענו הלאה.

לרמלה!

והאחדות כיון שהחלה שוב לא פסקה עוד, ומפה יצאו כל ארבע עגלותינו יחד. צירי הפועלים (חברת מר צימרינסקי) ו“משגב לדך” ראשונה יסעו; צירי “יגיע כפים” ואתם עוד ספרדי ואשכנזי נוסעים אחריהם; בשלישית נוסעים ארבעת צירי הפרסים והתימנים וציר ארם־הצובים; ולאחרונה נוסעת עגלת “קרית ספר”, במהדורה חדשה ומתקנת, כי פה החליפוה באחרת שאיננה צולעת על אופנה האחד.

דרכנו עוברת במישור, והעגלונים דופקים סוסיהם ומאיצים להחיש דרכם למען נבוא אל המנוחה לפני חם היום.

מעגלת חברינו הספרדים נשמע קול עלז:

"נעימה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים־כנרת חומתה

שם העיר הבנויה.

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה"

צירינו עליזים ושרים “פזמונים” לכבוד המסע בא“י, והשיר הזה שרגילים אחינו לשיר בנסעם לפני ל”ג בעומר לטבריה ולצפת עולה על לבם ראשונה.

אחינו הספרדים אשר ימי מגורם בארץ ספרד היפה השאירו רשמיהם העמוקים בחייהם עד היום, הם יותר קרובים אל הטבע ואל ששון־החיים מאחינו האשכנזים אשר מזה מאות רבות בשנים היו כלואים וסגורים בחומות גיטותיהם הנאלחות, משללים מכל מראה מחזות יפי התולדה והדרה, וגם בקרב ה“חכמים” לומדי התורה הספרדים גדולה עוד התשוקה לצאת לפעמים אל אחד הכפרים ולערוך משתה ושמחה על פני השדה, בצל עצים רעננים תחת כפת השמים הנהדרה בארצנו הטובה. ואהבת מטע פרחים וכל עשבי בשמים נפרצה בקרב הספרדים העירונים יותר מאשר בקרב אחינו האשכנזים בני המושבות.

רמלה.    🔗

לרמלה (“עיר החול”) הגענו כשעה לפני הצהרים, ופה נטל עלינו לחכות עד כשעת ארבע, לאמר עד רפות היום לערוב. החם חזק מאד, ורגבי החול אשר מתחת לרגלינו רשפי אש, שלהבתיה.

אותה האכסניא ואותו האכסנאי שתאר הסופר בספור מסעו “מדן ועד באר־שבע” (בס' “הגן” תשורה של המליץ) לפני חמש שנים בערך, נמצאים שם גם היום כמעט מבלי שנוי; רק כי בני הבית זקנו מעט יותר, על הקירות והתקרה נערמו שכבות עפר ופיח מעט יותר, ובמקום הילדים הקטנים אשר גדלו כעת נוספו אולי ילדים קטנים אחרים, זאת הברכה השלוחה עפ"י רב בבתי העניים.

שתינו שם בקבוקי מי זלצר אחדים, אך למצא במקום הזה מנוחה משך שעות החם מטלטול המסע ונדודי השנה של ליל אמש לא היה אפשר לנו כלל, ולמרות חפצנו נאלצנו אנכי ועוד אחדים מאתנו לפנות אל האכסניא הגרמנית.

אין לי כל צדקה כמובן לקטרג על ר' פלוני האכסנאי על דלותו ושפלות אכסניתו, אך בכל עת עברי על פני רמלה ושתי אכסניותיה השונות, אינני יכול להתאפק מהתפלא על חריצות הגרמנים הנכרים הבאים בארץ ובסכומים קטנים הם מכוננים בתי מלון שהם אמנם פשוטים בתכלית הנקיון ומסדרים בסדר היותר מדיק; בשעה שאחינו רחוקים מאד מן היכלת להתחרות אתם לא רק בכוננם בתים כאלה בידים ריקניות כ“א גם בהיות כספם שהם משקיעים בהם רב יותר מכסף האחרים, הנקיון, הסדר, הדיוק, ו”בעל־הביתיות" בכלל הם מהדברים שאינם נקנים בכסף, וראיה לדבר הם גם רבים מבתי המלון אשר לאחינו בערים הגדולות שבאירפה.

במחשבותי אלה נרדמתי על המצעות הלבנים שבאכסניה הגרמנית, וכנחם לנפשי היה לי זכר “מלון קמיניץ” שבירושלם, אשר גם מבקריו הנכרים ממלאים פיהם תהלתו.

לפתח תקוה.    🔗

עד כה היה דרכנו דרך המלך, סלולה ומתקנה אם רב ואם מעט, אך מפה והלאה דרכנו “דרך חול”, ולמען יחרת ההבדל עמק בזכרוננו כבדונו עגלונינו בהליכה רגלי משך זמן חצי שעה, בהיות החול עמק ועגלותינו טעונות משא לעיפה. ההליכה בחול אשר הוחם מקוי השמש הלוהטים בכל שעות החם מפרכת את הגוף. ההולך הוא כמו יוצר ירמס טיט, הרגל שוקעת עד הקרסולים בחול הבוער, וכל פסיעה קדימה דורשת התאמצות רבה מהגוף המזיע מכף רגל ועד ראש.

– התזכר עוד את דברי בירושלם? שאלני כמנצח אחד חברי ההולך ונטפי זיעתו מרטיבים את החול.

באספתנו בירושלם אשר בה התוכחנו אם לנסוע עד זכרון־יעקב אם לחדל, שאלתי לתמי: ומה כל החרדה? הן אחינו שבחו"ל מכתתים רגליהם דרך ימים רבים עד בזל ולא ייעפו, ואנחנו נפקפק ככה בדבר דרך יום או ימים! – אז פתח ידידי זה פיו ואמר: השכחת חביבי כי לא כאירפה ארצנו הקדושה, המה יש להם שמה כל הרוחות שבעולם, ודרך יום פה כבד מדרך חדש שמה.

עתה מצא בעל חובי מקום לגבות את חובו.

ואנכי לא חתי ולא נרתעתי כלל, ובמחותי את אגלי הזעה המכסים גם את פני עניתיו: הידעת, ידידי, כי בחלק גדול מעמלנו הננו אשמים אנו בעצמנו? הגע בעצמך: לו במקום חמשה היינו נוסעים רק שלשה או ארבעה בעגלה אחת, ולחבילותינו כלנו יחד היינו שוכרים עגלה מיחדה או שני פרדים כדרך כל הנוסעים העוברים בארצנו “a' l’anglaise” התחשב כי גם אז היה עלינו ללכת רגלי בחול או להתענות בישיבתנו בלחץ ובדחק? האירפים החפצים למצוא רוחה במסעם הם מוצאים אותה בכל פנות שהם פונים, ואחינו החושבים כי אסור להנות בעולם הזה יותר מדי, הולכים רגלי, וכשהם יושבים בעגלה הם יושבים צפופים ודחוקים עד אפס מקום.

– ומה, ידידי המזיע? שאלתי את אחד מזיעינו אשר פשט כבר את מעילו ואת חזיתו ועוד ידו נטויה.. ארץ ישראל היא מהדברים הנקנים ביסורים. הלא כן?

– אך היסורים הם יסורים של אהבה, המוקירים תמיד את ערך נושא אהבתנו בעינינו.

אך זאת היא תשובה נכונה! ומלבד זאת, הנה גם שכר פסיעותינו בצדן, כי עוברים הננו כעת על פני חלק א"י אשר יד ושם לו בתקופת תנאינו. הנה העיר לוד, מקום ישיבת ר' אליעזר הגדול וחבריו…

– אף מקום “תגרי לוד” האכזרים – שסעני אחד חברינו – אשר סחרם ומערבם עלה לי בימי נעורי בענווי גו ורוח לא מעטים.

– והנה שם ימינה מרחוק מעט הכפר “גמזו” מקום האיש אשר קבל את כל הבא עליו באהבה…

– כמונו היום; העיר אחד ההולכים בכבדות.

– אך כנגד זה הנה שם מרחוק הכפר “מודעית” אשר בו התנשא כארי האיש אשר לא סבל כל עול זרים על צואר עמו, הוא המכבי הנפלא.

ועוד מעט וראינו לשמאלנו את הכפר “בני ברק” אשר בו היו חכמינו מסובים כל אותו הלילה לספר ביציאת מצרים. ואחריו יראה לעינינו הכפר “יהוד” נחלת מטה דן לפנים. אחינו בחו"ל רואים בדרך מסעם כל מקומות גלותינו: מפה גורשו אבותינו במאה פלונית, ושם העלום על המוקד במאה פלונית; פה כלאום ברחוב דלתים ובריח, ושם דכאום השפילום עד עפר והם נתנו גום למכים ולחייהם למורטים. ואנחנו רואים מקומות ישיבת אבותינו בשלותם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או מקומות מלחמותיהם בגבורה ובאומץ בעד חרותם וחפשתם אשר גם פה אמרו צורריהם לגזלה מהם.

עגלותינו עמדו ותחכנה לנו, ואנחנו שבנו לשבת ולנסוע הלאה. אחרי שעה נגלתה לעינינו מימיננו קבוצת בתים חדשים ויפים בנוים בטעם אירפה.

“זאת היא “ולהלמיאַנה־חמידיה”, המושבה הגרמנית החדשה אשר יסדו בשנה הזאת (אמר אחד חברינו). י”ג אלף דונם ממיטב הקרקעות אשר בסביבה הזאת קנו להם, ובשנה אחת הקימו את כל בניניהם. היו אמנם אחדים אשר בנו יותר מכפי הרשיון שקבלו מממשלתנו, ופקידי הרשות נסו למנעם, אך ציר ממשלתם שביפו עמד לימינם, וכל המפריעים והמכשולים הוסרו כרגע, ואת כל חמתם כלו הפקידים ביהודי אשר גם הוא נתין גרמניה ויחל לבנות על שמו בית תלמוד־תורה במושבת פתח תקוה, כי העמידו את המלאכה ואיש לא עמד לימינו".

ראיתי מעשה ונזכרתי מעשים רבים בתולדות ישובנו. נזכרתי עקרון וארבעת בתיה הגדולים אשר נבנו לכתחילה לשם רפתים (כי רשיון לבנות בתי מושב לא היה אפשר לקבל אז), ואחרי כן נחלקו כתבת נח לקנים תחתיים שניים ושלישים ובם התישבו שמונה ועשרים משפחות בני המושבה. נזכרתי גדרה ובתי עצה (כי רשיון לבנות בתי אבן לא היה אפשר לקבל אז), וגלגוליהם אשר לא מעטו מגלגולי הצפרדע או הצפורת, בתי העץ אשר בם אכל החרב את האכרים ביום והקרח בלילה – היו לבתי חומר אשר צפו האכרים את הקרשים מבית; ורק אחרי עבור עדן ועדנים הורשה להם להרוס מעונותיהם ולבנותם אבן. נזכרתי רחובות והדחק הגדול אשר היה בה משך שנים רבות, בעמוד פקידים על המשמר לבלתי תת שם אבן על אבן, עד כי נאלצו הפועלים היהודים שעבדו בה לגור במושבות האחרות או ברמלה, בכל המצא שם מקום של ד' אמות על ד' אמות. ואם אבוא ללכת ולחשב האספיק? עלעלו בכל ספרי קורות מושבותינו השונות וראו אם ישנה אחת אשר לא סבלה נוראות בדבר מעונות אכריה.

ובכן זאת היא “יהודיה־הגרמנית”! קראתי בתמהון.

כי אמנם צלצול שם “יהודיה הגרמנית” וצרוף הרכבתו איננו תמוה ומוזר פחות מהשם “ולהלמיאנה־חמידיה”…

ישנה “יהודיה־ערבית”, ישנה “יהודיה־גרמנית”, גם “יהודיה־יהודית” היתה לנו…

אך מצב המושבה בכללה הוטב מבחינה זו: כל בני המושבה אינם עוד בבחינת יונקים משפעת ההשפעה הכללית בהניחם כל הוצאות הצבור רק על שכם הכורמים המעטים המוסרים ענביהם ליקב הפקידות, עתה נותנים כלם חלקם בהוצאות הכלליות, וכלם נהנים מתשלומיהם. ובכלל מתקדמת עתה ההחלטה להעמיד את בני המושבות ברשות עצמם ובדעת עצמם.

עברנו על פני בית פקידות נחלת מר לחמן הברליני והנה עגלה באה לקראתנו מדרך יפו.

“הנה עגלת ה”חבריא“; הידד!” נשמע קול קורא.

ואיש מהר ויעל ויתקע מבטי עיניו לתור את העגלה ויקרא:

"אך איה האהל? ואי רב הטבחים? סוף סוף הנכם נוסעים ככל אחיכם בני בשר ודם!

– הטרם תדע, חביבי, מה רב כח מלת “חנם”? שמע ה“שר” שלנו שיחיה בשורת ה“חנם” והנה מאן לפרוש מן הצבור. אכן “חנם” נמכרנו!

– הקולך זה בני, ר' ברזל? שלום עליכם!

– עליכם שלום! אבל, רבותי, הלא תתנונו לצאת ממכלאנו.

מן העגלה ירדו ארבעה צירים (כי אמנם מי מבלעדי צירים נוסע כיום), כלם עטופים שמלות צמר לבן, שמלות דקות, קלות ורחבות, להתעטף בהן מכף רגל ועד צואר בשעות המסע, כדרך פרשי הערבים או התרים האנגלים; ועוד שנים מחבריהם יורדים אחריהם. אלה הם צירי יפו, מר שמעון רוקח (לו יקראו בני חברתן בשם ה“ש”ר") ואחוזת מרעהו. על אודותם שמענו עוד בירושלם כי אומרים הם להביא אתם אהל גדול אשר יתקעוהו באחד הגנים למשכנם, ורב טבחים להכין מאכלם וכבר קנאו בם אחדים מצירינו; אך כל הרוח הפיוטי שהיה נסוך על מסעם גז ויחלף בשמענו כי גם הם מחכים כמונו להודע בזכרון־יעקב איש איש דרכו ומעונו, ובכל זאת מלאה עגלתם רוח חיים ועליזות; זאת היא עגלת ה“אחדות” האמתית, כי כל רוכביה נוסעים בדעה אחת וברוח אחת.

“עגלתנו היא ב”ה “עולם ומלואו”, – אומר ר' ברזל – אנו יש לנו הכל משלנו. גם שר משלנו, גם צדיק משלנו, גם מחמיר גם מקל, גם צרפתי בנסח ספרד, גם צרפתי בנסח אשכנז, וככה עגלתנו יורדת ועולה כל הדרך, רגע גורם החטא ומורידה מטה, ורגע תבאנה זכיות צדיקינו והעלוה מעלה מעלה. אשרינו שגם צדיקינו נוסעים אתנו ולא עזבונו לנפשנו חלילה".

על הגזוזטרה של בית פקידות מר לחמן שם ישבו גם נדברו בני החבורה יחד, ואליהם נלוו אחדים מצירינו, הדברים התגלגלו על אודות הבחירות ביפו, כי בה לא בחרה כל קבוצה של כ“ה איש לבדה, כי כל החברים בחרו יחד, ואלה אשר להם נטו דעות יותר מאשר לחבריהם נבחרו לצירים, בחשבון של ציר אחד לכ”ה מהבוחרים. “כעשרים מהבוחרים מחו כנגד הבחירות באמרם כי אנשי שלומנו השתדלו לדבר על לב הבוחרים ולפעול באמצעים שונים להכריע הכף לצדנו; אך לו גם יהי כן, האם אסורה ההשתדלות בשעת הבחירות? הן בכל העולם כלו רבה תמיד התעמולה בשעה כזו, ולמנצח יאָמר כי הוא זריז ונשכר”.

מר שיינברג, נבחרה של אגדת־הפועלים “פעולה” שביפו, מדבר בלשון שהיא מעין גרמנית וחציה צרפתית, והוא מדבר גבוהה גבוהה על פרלמנטים ומנהגיהם. וסוף סוף הוא בא לידי החלטה כי מרוב דברים שכחו כי כבר הגיע זמן סעודה של ערבית, ועד אשר יזכו לארוחת “חנם” הן אסור להם ל“התרפות”.

– על כגון זה נאמר: אמר מעט ועשה הרבה; נענה ר' ברזל לעומתו, לע“ע לא המדרש העיקר אלא המעשה. במנאמים ודרשות יכבדונו שמה, והחשבון פשוט: הלשון משמשת לשני צרכים, וכל אשר תרבה בדבור תמעט באכליה… הבה, אחים, נקדמה את פני הרעה למצער פה”.

החבורה סרה אל מארחת מר קמיניץ, ואת מועד המסע קבעה לשעת ד' אחרי חצות הלילה.

 

ד. יום ו' כ"ז אלול.    🔗

זכרונה!    🔗

השעה שלש אחרי חצות הלילה. חשך ימש על פני חוצות. חברינו קמים בעצלתים. עיפות מסע יום אתמול דרשה אמנם מנוחה יותר ממושכה אחריה. אך כנגדם הנה קדמו בני עגלות “יגיע כפים” והתימנים לנסוע עוד לפני קומנו.

"הזאת אחדותכם, יקירי ירושלם? שואל ר' ברזל.

– מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! עניתיו בסגנון ר' יהודה הלוי.

– צאתכם לשלום, מלאכי השלום! נשמע קול אחדים מבני המושבה אשר עיניהם קדמו אשמורות. אך שימו לבבכם היטב על דרככם, כי חתחתים בדרך.

זאת ידענו מראש כי חתחתים בדרך… נענה ר' ברזל; אך אל תפחדו, זכות צדיקים תגן עלינו. הלחנם קראום הלום?"

אופני העגלות החלו להתגלגל, ועגלת ה“חבריא” הולכת ראשונה, כי עגלונה אומר כי בקי הוא בדרך הזאת ובחתחתים.

והדרכים אמנם מקולקלות מאד בשפלה, כי בימי הגשמים פורצים המים להם דרך במישור וגורפים אתם חול רב ועושים חריצים במקומות רבים, אלו הן השלוליות. ופה עלינו לעבור עוד את גשרי הירקון אשר לא בכל מקום רחבים וישרים הם.

עוברים הננו בשדות שמשמים אשר עוד טרם נקצרו גבעוליהם, לשמאלנו נראה מבצר אנטיפארוס הקדמון ושדות כפר סבא אשר ברב עמל והון עתק עלתה ביד אחינו לקנות חלק גדול מהם ועתה עודם שוממים מאין מתישב בם ומזרחה לנו מכתירים את השפלה מסביב הרי אפרים המכוסים עוד בערפלי טל בקר.

ועגלוננו הבקי, היודע את הדרך ומכון לקצר בה, הגיע את עגלותינו עד למקום גשר אבנים זקוף הבנוי מעל לנחל מים. הוא שם עיניו על דרכו, ופניו הפיקו אותות דאגה.

“פה על כלנו לרדת עד עברנו את הגשר הרעוע הזה”.

ואמנם הדרך רעה מאד, לפני הגשר מורד קצר אשר בו ימהרו הסוסים לרדת בדחוף העגלה אותם, ואחרי המורד מעלה הגשר אשר בחלקו הימני נחרבו ונעקרו אבניו ואי אפשר לעגלה לעבר דרכו, ועליה לעבור רק בצדו השמאלי הצר מאד, על יד שפתו הפונה אל הנחל, לאמר אל עברי פי פחת…

הגשר נבנה כחצי קשת נטויה מקיר נמוך אל קיר גבוה, ומלמעלה מלאוהו בעפר כדי לישר את המעבר עליו. אך ברבות הימים גרפו מי הגשמים את העפר מעליו ומקרוב לו, והרשות המקומית לא שמה לב לתקונו כנהוג.

העגלה הראשונה עברה בשלום אחרי נענועים ונדנודים נוראים, אך השנית עמדה מלכת, כי נאחזו אופניה בחריצים שבין האבנים הרצוצות. העגלון החל למשך את העגלה אחורנית, ומר בלומנפלד הידוע לאמיץ לב ומשליך נפשו מנגד בשעת הסכנה, קפץ ויעמד על שפת הגשר ויחזק במוטות העגלה, ובכחו האמיץ הטה אותה ימינה. העגלה שב ללכת, החלה לעלות במעלות הגשר, ומר בלומנפלד אתה, רגע נטתה שמאלה לצד הנחל העמק, אופן אחד היה תלוי כבר באויר, אך העגלון החזיק מעמד, דפק את סוסיו במהירות והעגלה נצולה, אך קול נפילה נשמע, מר בלומנפלד נפל מטה…

הפלצות אשר אחזה את כלנו ברגע זה לא תתואר בדבר שפתים. כחץ מקשת חשנו אל שפת הגשר ומר בלומנפלד עומד למטה במנוחה, ממש כדניאל בשעתו בגוב האריות, וקורא: “אין דבר, אין דבר רק נעלי ומכנסי נרטבו, ואנכי רק מגובה שתי קומות אדם ירדתי המימה. המים אינם עמוקים, אין דבר”.

– אכן שלוחי מצוה אינם נזוקים; קורא מר לפין.

– הלא אמרתי לכם כי זכות צדיקינו תעמד לנו, עונה ר' ברזל. הטרם תראו את רבינו העומד שמנה עשרה" שמה, ואיננו מפסיק חלילה.

– ו“למלשינים” אל תהי תקוה, וכל עושי רשעה מהרה יאבדו… קורא מר גדלמן בקול מתוך תפלתו ומטעים את המלים המפוזרות:

– על הצדיקים ועל החסידים, ועל פלטת סופריהם! – עונהו ר' ברזל בהטעימו מלת “סופריהם”.

ובין כה וכה ומר צימרינסקי חש לעזרת מר בלומנפלד ויעלהו מן המהמורה לקול תרועת כלנו.

“בריך דיהבך ךן ולא יהבך לעפרא”! קראו חברינו.

– ולא יהבך למימא! מתקן ר' ברזל.

– אתם ראיתם את מר בלומנפלד בבואו במים, נענה מר י. ואנכי ראיתיו גם בבוןאו באש. הדבר הזה היה לפני שנים אחדות. אז פרצה שרפה בשכונתנו, ולולא הוא שעמד בפרץ בעברו במקרה שמה מי יודע כמה בתים שרפה. הוא בא הביתה ולא שת לבו אל לשונות האש השלוחות אליו מסביב, ויצל את שני הילדים אשר היו בחדר, ואחר עלה הגגה ובכחו כי עז שבר קורות ויפוצץ קרשים, עד הפרידו בין התבערה ויתר הגגון והאש שקעה במקומה.

בעגלתנו השלישית עסקו כבר שלשת עגלונינו ולאט לאט העבירוה בשלום ואחר אחזנו דרכנו הלאה, ובשעת תשע בערך הגענו אל תחנת “חאן עבד אלעזיז” אשר בה ישבנו כשעה, ור' ברזל מודענו התעקש לדבר את הערבי המשרת דוקא בלשון־הקדש.

"אם לכנסיה ישראלית הננו הולכים אז גם על הערבים לדעת כי לשון לנו, ואם את כספנו יקחו עליהם להבין את לשוננו. כמובן הועילו רמיזותיו להבנת הערבי יותר ממוצא שפתותיו.

“מים לחוג’ת (לאדונים) האלה! – הבא חלב! – עשר כוסות! – עוד שבע כוסות! – הבא סוכר! – ארבעה אבטיחים!”.

את כל הפקודות האלה מלא המשרת בזריזות ובדיוק. (רב המלים האלה דומות הרבה אל המלות הערביות המורות על הענינים האלה). אך בקראו אליו: “דע לך לפני מי אתה עומד! לפני שלוחי קהלות עמנו בית ישראל ואל הכנסיה אנו הולכים!” לטש הערבי ויעמד פניו ויבט בו בתמהון.

“הראיתם רבותי מה גדול הפחד שנפל עליו אך בשמעו מי ומה אנחנו? ככה עלינו לדבר את אויבינו בשער!”

עוד עגלות באות מיפו. הנה עגלת הד“ר יפה ומשפחתו, הד”ר לא נבחר ביפו כי אם בזכרון־יעקב, אשר שם שמש בתור רופא לפני שנים רבות.

“אין איש נביא בעירו!” קורא עליו מר ברזל מודענו, אשר גם הוא לא נבחר ביפו כ"א בצפת.

הנה עוד עגלה באה ובה עוד שני צירי ירושלם: הרב נחמן פטיטו ומר בן־יהודה.

" הידד! קורא מר ברזל בראותו את בן־יהודה. עתה לשוננו אתנו, מי אדון לנו? לו ראה כבודו איך הנני מגיֵר את הערבים בלמדי אותם את לשוננו העבריה!

– ועלי הן אתם אומרים, ענהו בן־יהודה, כי אנכי הנני מגיר את העברים בלמדי אותם את הלשון הערבית… הכונתי לדעתכם?

– ברוך שחלק מידיעתו לבשר ודם!" עונהו ר' ברזל.

אחרי חצי שעה שבנו לדרכנו, ובערך שעה אחת אחרי הצהרים הגענו אל עין הצרקסים, ונגש אל פרדס הקרוב אל המקום הזה לנוח בו ולאכל ארוחת הצהרים בצל עציו הרעננים. אדוני הפרדס, שני משלמים בני משפחה תקיפה בשכם, פקפקו בראשונה אם יתנונו לבוא בגבולם; אך ר' ברזל בהתבוננו כי האחד מהם כואב בעיניו, היה פתאם לרופא וימשח את עפעפיו, ד' יודע במה. אם לו היתה הרוחה – זהו דבר המוטל בספק גדול, אך זה ברור כי לנו היתה הרוחה גדולה, כי האדונים קבלונו בסבר פנים יפות ויושיבונו במבחר המקומות בגן, את האנשים האלה לא דבר עוד “רופאנו” עברית כ“א ערבית צחה, אך את סגנונו שהיה בחאן הקודם ב”לשון צווי" לא שנה הרבה, ויהי גם פה לנגיד ומצוה על אדוני הפרדס.

ומר שיינברג מצדו היה לנגיד ומצוה עלינו בהאיצו בנו לאמר: כלו מעשיכם, אל תותירו מכל אשר אתכם מאומה; השמעתם? מאומה! הלחנם כתבו לנו ,חנם"? ומלבד זאת, הן אם נביא אתנו כמה שיהיה משירי צידתנו נלבין את פני מקדמי פנינו באמרם כי לא בטחנו בהכנסת ארחיותם.

הדרך מפה ועד זכרון־יעקב היא היותר קשה. במשך שעה בערך היתה דרכנו טובה, אך בקרבנו אל “יער הצרקסים”, לאמר היער אשר הצרקסים מבערים את אלוניו מעט מעט, כבד המסע מאד. החול רב ועמוק, והדרך עולה בגבעות, ןהחם בוער מאד, והסוסים עיפים.

כלנו ירדנו ונלך רגלי בחול הלוהט זמן רב, הלוך והזיע, הלוך והשען על שמשיותינו או מאותינו, לצדנו שמאלה נראתה מרחוק מושבת “חודירה” ואזור עצי האקלפטוס אשר כמזח יחגרנה מסביב, ולרגעים נראה גם את פני הים, ורוח צח כי ישב והשיב את רוחנו הנהלאה. ולפנינו שלשלת הרי הכרמל ובאחריתה ימה היא כסלע אחד זקוף מרגלי ההר ועד ראשו, כחומת אבן בצורה לחוף הים.

עד קצה דרך החול הגענו בקצר רוח, כי ההליכה הוגיעתנו מאד, ואחר שבנו לרכב הלאה בעצלתים. אחדים מחברינו קראו כבר כי את שבתנו נשבת בדרך, ואלה התלוננו על בלי השאירנו מאומה ל“שלש־הסעודות”, ועגלונינו טוענים כי הסוסים עיפים, כי זה כעשרים שעה אשר לא נחו מנוחה שלמה.

לשמאלנו מתרוממים תלי חול הבאים משפת הים והם הולכים ומכסים יותר ויותר את השדות אשר על גבולם, כל עוד שלא יקימו בפניהם מטעי שורות עצים רבים, אך פה ושם ראינו גם גני ירק על יש גבעות החול האלה כי מקרוב להם מעינות מים המשקים אותם. גם בצות רבות על יד גבעת החול המונעות את מימיהן לרדת הימה.

אחרי דרך שלש שעות הגענו סוף סוף אל נחל מים אשר לרגלי הר זכרון־יעקב, מפה משתנה מראה הקרקע כלו בפתע פתאם ממראה השפלה הישרה ורגבי חולה הדק למראה ההרים הגבנונים, ושפעת סלעיהם, ואדמתם האדומה והמעורבה בצרורות האבנים.

דרך מעלה ההר קשה גם היא, כי מלאה היא אבנים ואיננה סלולה, וגם פה נאלצנו ללכת ברגלינו. כלנו משרכים דרכנו. הלוך והנפש מעת לעת, בצל עצי החרובים אשר לפנינו. רוח העליזות סר מעלינו, וגם ליצנינו מדברים בכבד ראש על העדר סלילת הדרכים במושבות ומסביב להן, וב“עדן ריתחא” מחליטים כי זה הוא אחד הדברים אשר גם על אודותם צריך לדבר באספתנו הכללית.

את המושבה עוד טרם ראינו, אותה לא נראה מצד זה עד היותנו כבר בתוכה. אך שדרות עצי הקציעה היפים משני עברי הדרך נגלו כבר לעינינו. מה יפה היא ההליכה לפנות ערב בין שדרות העצים האלה המשליכים צלם לרחב הדרך כלה ומפיצים ריח פרחיהם לאף כל עובר. אך מה ערכה בעינינו כעת? מי מתבונן אליה ומי משים לב ועין? איש איש סופר את הרגעים אשר מפה ועד המושבה, איש איש קורא: האין סוף להלוכה הזאת?

עתה ישבתנו שנית בעגלותינו ולבנו סמוך בטוח כי עוד מעט והגענו למטרת מסענו, עוד כרבע שעה עלינו לסעת. הזמן הזה היה אמנם בעינינו כשעות אחדות, אך גם לשעות קץ ותכלה… ובשעת חמש וחצי הגענו זכרונה!

לנגדנו עומד מר ציפרין מנהל בית הספר, ואתו חבריו המורים ואחדים מתלמידיהם, הם מקדמים פנינו בחבה, רושמים שמותינו, מושיבים ילד בכל עגלה ומוסרים בידו פתקה למען ידע אל בית מי יוביל את כל אחד מאתנו.

בעלי הבתים יוצאים לקראתנו, ובזרועות פוחות הם מקבלים אותנו ומביאים אותנו ואת כל חבילותינו אל ביתם, שנים שנים אל כל בית. הועד שנקבע להתעסק בקבלת האורחים קבע לכל אחד מקומו כראוי למעלתו ולנטיתו, ואת מעשהו עשה בטוב טעם וביתרון הכשר. עודנו מספיקים לרחוץ, להחליף בגדינו ולשתות כוס חמים, והנה מביאים לכל חאד מצירינו עט עופרת ופנקס אשר על מכסהו רשום שמו ומספר מקום מושבו באולם האספה, ובתוך הפנקס לוטה ציצה (Cocarde) של פסי משי לבן ותכלת, אשר עליו לשאתה על חזהו בשעת האספות.

גם חברי תזמרת “ראשון לציון” באו למשך ימי הכנסיה והשמיע מנגינותיהם הנעימות, וגם הם נשלחים אל בתי בני המושבה.

מספר הצירים והאורחים שבאו מכל קצות א"י, והמורים אשר הקדימו לבוא, עולה הקרוב למאתים, ובמושבה, גם אם גדולה היא, עושה מספר כזה רושם גדול.

עת קבלת השבת הגיעה, וכולנו יחד מכל קצותהמושבה פונים אל מקום אספתנו העתיק אל מקום המאספנו והמאחדנו זה כאלפים שנה – אל בית־הכנסת.

שבת בזכרון־יעקב.    🔗

ערבית.

בית־הכנסת מלא אנשים מפה לפה עד אפס מקום בתוכו ורבים עומדים מבחוץ. רוב הצירים עומדים איש איש על יד מאָרחו, לפני התבה עומד חזן גבה קומה ומנעים זמירות, נגינות חזני אירפה מתבלות בהרמוניה יפה בנעימות הערביים, אלה הנעימות אשר רוח עצב מלא חן נסוך עליהן, בהתערבן את הזמירות האירפיות המלאות הוד ועזוז, הן משוות לנו באמת את היהודי ויום השבת; ומר משה דוד שו"ב חזננו יודע כנראה את הסוד הזה.

ובית־הכנסת הנקרא בשם “אהל יעקב” על שם אבי הנדיב גדול ורם, וכל עין רואהו תעידהו כי ידי האדמיניסטרציון הצרפתית עסקו בבנינו. על שתים עשרה הקשתות התומכות את גזוזטרת עזרת הנשים אשר בחדר מלמעלה מזה ומזה כתובים שמות שלשת האבות וגדולי מלכינו ונביאינו, ומעל לעמודים שבין כל קשת וקשת כתובים שמות האמהות והנביאות, ועל שתי הקשתות הקרובות לכתל המזרחי רשום שם הבארון בנימין בן יעקב ושם אשתו הגברת הברונית אדלהייד. ומעל לפתח, על החלון הגדול ובעל השמשות המגוונות, רשום הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”, ולמטה באותיות גדולות לרוחב רוב הקיר המלים:Aime ton prochain comme toi־meme בצרפתית.

יראו הגוים ויקראו בכתבם ובלשונם כי סבלנים הננו כנגד כל הנברא בצלם! גם בבית תפלתנו, בבית היחיד הזה בו הנפש הישראלית פונה ישר לאלהיה, גם פה נאלצים הננו לבלבל כונתנו בפחד “מה יאמרו הבריות”! גם פה מחויבים אנו עוד להראות לבאי עולם כי בני אדם הננו ולא חיתו טרף!

וקרוב לכותל המזרחי, מזה ומזה, תלויים שני לוחות. האחד הוא מעין “הנותן־תשועה” להוד מלכותו השולטן, כתוב באותיות מזהבות בערבית, והשני הוא “מי שברך” בנסח מיוחד לכבוד הנדיב.

זכורני עוד כי ב“ימים הטובים” היה תלוי עוד לוח שלישי, אשר בו העתירו בני זכרון ל“שולח מלאכו לפני עמו ומעלה מושיעים בהר ציון” כי “ישלח עזרו מקדש למלאכו הנאמן השר אליהו בן שמעון (שייד) נרו יאיר”, ול“אל הכבוד” התחננו כי “יתנהו לחן ולכבוד בעיניו ובעיני עבדו אדוננו מגננו רוח אפנו (הנדיב), ולשם ולתהלה ולתפארת בעיני כל ישראל”.

אך ימי העבדות וההכנעה הנפרזה חלפו עברו, הלוח נדון כנראה בגניזה, ולוחות אחרים ל“אלהים” אחרים לא נתלו במקומו.

לצד מזרח, לפני הארון, מתרומם דוכן לרוחב הבית אשר במעלות יעלו אליו משני עברים ומעקה מסביב לו. בתוך עומדת הבימה (התבה), ומסביב מושב פקידי האדמיניסטרציון, זאת המפלגה אשר לפנים נחשבה במושבה הזאת כמפלגת “בני האלהים”, וכן היתה בעיניה.

ספור טפוסי ספרו לי על אלה הימים־הטובים שעברו. פעם בא אחד הפקידים לבית הכנסת, והבית היה מלא וגדוש, רק “בני־הדוכן” עוד טרם באו, ויקרא: “מה הדבר כי בבית־הכנסת אין עוד איש?”… המושג “איש” הגיע במחשבתו רק עד קצה הדוכן.

אך יחד עם הלוח הגנוז נגנזו כבר דברים רבים והשקפות רבות בזכרון־יעקב.

על הדוכן יושבים עתה חברי־המלאָכות מחוללי הכנסיה, ואחדים מנכבדי הצירים. מבני־הדוכן האמתים באו רק שנים שלשלה, נכר הדבר כי השבת “שבת־הכנסיה” היא.

במשך זמן התפלה הספיקו כבר רבים להעיף עין על באי הבית ולהכיר את ידידיהם ומכריהם אשר באו גם הם אל המוּעדה, ותכף אחרי גמר התפלה הם נגשים איש אל רעהו, וברכות “שלום עליכם”! וקריאות התמהון והשמחה “הגם שאול בנביאים?” “הגם אתה באת הלום?” נשמעות מכל עברים, והן נמשכות והולכות גם עד מחוץ לבית.

והבית בכל היות מראהו בפנים כמראה רוב בתי הכנסת הגדולים שבאירופה הנה מבחוץ אין לו אותו ההדר, אותם הקשוטים המזרחים, הכפות היפות והמגדלים העגולים אשר בתי הכנסת שמה מתגדרים בהם ומראים את הסגנון האָרינטלי הקדמון בלב אירפה.

ממול לבית הכנסת, מעברה השני של הדרך הרחבה, משתרע גן המושבה הנהדר, ואנכי במצאי לי רבים ממכרי בקרב הבאים טילתי עוד ארוכות וקצרות על יד הגן לפני הפרדנו איש מעל אחיו.

“מה־ידידות מנוחתך, את שבת המלכה”! בוקע ויוצא מאחד החלונות קול נעים וצלול, קול ילד רך המזמר זמירות יחד עם אביו, ואכן מה ידידות מנוחת מלכתנו זאת פה על אדמת ישראל ובתי ישראל המפיצים אור מסביב, ויושביהם מתענגים על רב שלום אחרי עבודת השבוע בשדות ובכרמים. ומה ידידות מנוחתה לנו הבאים ממרחק – הרגיש איש איש מאתנו; כי מנוחת השבת היתה דרושה לנו מאד מאד אחרי עיפות המסע ונדודי השנה. כתה הכרנו טובה למכונני הכנסיה על כי קבעו אספתה הראשונה לליל מוצאי השבת, כי רק באופן זה היו הבאים מוכרחים לבוא ביום הששי ולנוח יום אחד ולהחליף כח לעבודה התכופה, עבודת ההשתתפות בישיבות, ולולא זאת אז קרוב לודאי כי רבים מצירינו היו באים ישר מהעגלה אל אולם האספה, בכל עיפותם ואפיסת כחותיהם.

שחרית.

גם בבקר רבו הבאים אל התפלה. והפעם נראו פנים חדשות על הדוכן. ליד הארון כנגד כל הקהל יושבים שלשה מחכמי הספרדים ורבניהם לבושים בתלבשתם המזרחית הנהדרה ועטופים בטליתותיהם, אלה הם נכבדי צירי הספרדים מירושלים ומטבריה, המה התפללו כבר תפלתם את אחיהם הספרדים והנה באו כנראה לשם דקורציה, והם יושבים וקוראים מזמורי תחלים.

נסח התפלה בבית הכנסת הוא כמנהג ספרד, כי בני המושבה שבאו מרומניה נחשבים על מפלגת החסידים. בימי הפקיד וורֶמסר אשר חפץ להראות יד הפקידות בכל, היו מתפללים כלם בנוסח אשכנז, מפני היותו הוא אשכנזי; אך הבאים אחריו לא שמו לבם כנראה כל כך לכבוד שבבית הכנסת, ובדבר הזה למצער בטלו רצונם מפני רצון הצבור.

מר סלור, אחד צירי פתח־תקוה, קורא בספר התורה, הוא קורא ומטעים את דברי פרשת היום “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה… כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו לשכנו תדרשו ובאת שמה…” צירי ירושלם קורצים בעיניהם איש לרעהו.

הנה הגיע לפסוק: “בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגדדו”, והנה עמד, הוא מתבונן בספר, מראה לאחרים ברמיזה את הכתוב, גוללים את הספר ומחזירים אותו למקומו ולוקחים אחר תחתיו ושבים לקרא.

ב“לא תתגדדו” נמצאה שגיאה. “תתגדדו” כתובה בדלת אחת!

אצבע אלהים היא! אומר לי שכני; קול קורא לנו לשום לב לאזהרת “לא תתגדדו”.

הקריאה כלתה, ומר אייזנשטדט (ברזילי) ציר “ארטוף” דורש בקול רם ובהתרגשות והתפעלות את פסוקי ההפטרה “עניה סוערה לא נחמה”. הוא מתאר את ענות אחינו בני הגולה, ואת תשועתנו ע“י התחיה הלאומית, בבנין הריסות ארצנו ושפתנו, ואת תעודת הכנסיה להרמת רוח יושבי א”י, ולאחרונה הוא נותן תודה בשם חברי המלאכות לבני “זכרון־יעקב” על הראותם את מדת הכנסת אורחים בכל יפעת זהרה.

אחריו עולה מר פינס ציר “מוצא” הבמתה ודורש על הפסוקים: “את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וכו‘, והקללה אם לא תשמעו וכו’”; והוא מבאר כי תחית עמנו היא רק בתחית תורתנו, לאמיותנו ותולדתנו יחד, ובכל פעולותינו צריכה תורתנו ודתנו להיות נר לנתיבתנו.

“הדרכים מתפצלות כבר” לוחש אחד משכני.

אחדים מצירינו נקראים תכף אחרי התפלה מאת חברי המלאכות לאספות, ואחרים קובעים מועד ומקום לאספותיהם המה, להתבונן ולהועץ בדבר עמדתם לעניני הכנסיה. המפלגות מתחילות להתרקם, להתכונן.

ב“לא תתגודדו” הן נפלה שגיאה!…

עתה, חביבי הקורא, 0 אקרא אליך בסגנון מחברי הרומנים – עתה נעזבם לרגע כלם, המה ועניניהם ואספותיהם ווכוחיהם, עוד שבוע שלם לנו כלל הדברים האלה. ורנחנו נטילה מעט בזכרון ורחובותיה.

* *

זכרון־יעקב.    🔗

יפה ונאוה היא “זכרון” בידי הטבע, עוד לפני העשותה Petit Pasis בידי אדם, מקומה הוא בראש הר גבוה ונשא, אחד מהרי הדר־הכרמל; והמראה מסביב מרומם נפש ומרהיב עינים. קדמה וצפונה נראים עד למרחוק רכסי הרי הגלבוע, הר תבור והרי הגליל המכתירים את עמק יזרעאל, זה מצע שלל הצבעים הפרוש באולם התפארת שבהיכל ארץ ישראל. מעברה השלישי, מנגב, מגולל כיריעה כל מישור השרון הנמשך עד קצה הארץ, ומים מלחכים גלי הים הגדול ומשבריו את רגלי ההר אשר עליו עומדות רגלינו; ושם על יד סלעי טנטורה, היא “דאר” הכנענית הקדמונה, הם משתברים ומתפוצצים, ורסיסיהם שבים ונתזים הימה בכל הגונים המזהירים אשר ישפכו עליהם קוי השמש המופיעים עליהם, חליפות המראות שבכל עבר מזכירות אותנו את דברי משוררנו הנעלה:

חליפות הרקמות בכל־עת תחליף

ככלה מתענגה ומתפנקת.

אומרים עליהם על המתישבים הראשונים במושבה הזאת כי מראה מקומה הפיוטי לקח כל כך את לבם שבי, עד כי ברגע אחד החליטו לקנות את הנחלה, מבלי שים לב כלל אם טובה ומכשרה היא לתת להם גם אכל למלא רעבון בתיהם אם לא.

המה אכלו אמנם פרי התפעלותם היתרה של רגע אחד משך שנים רבות ותמימות, ואולי עד היום עוד טרם הספיקו לאכלו כלו, פעם אחר פעם נאלצו לחצב גומות באבנים ולטעת בהן גפנים אשר יבולן מעט מאד. אך על יפי המקום הנה העובדה הזאת העדות היותר מספקת.

גם על רוח הנדיב פעל הרבה הרוח הפיוטי הנסוך על המקום הזה; ההתפעלות הזאת היא שהצילה את המתישבים למצער מעט מתוצאות התפעלותם המה. אכן אין מכה שאין רפואתה בצדה.

ההתפעלות הזאת היא שגרמה להנדיב לפתוח את ידו הרחבה ל“זכרון” חביבתו, ולא נח ולא שקט עד כוננו ועד שומו אותה מול יתר המושבות “ככלה בין רעותיה משבצה”.

ידו הנדיבה של הנדיב נראה פה בכל, למן שדרות עצי הקציעה שבמבוא המושבה שהן ככריכה מזהבת לספר מקשט ועד התעלה המעלה את המים ממעמקים מרחוק בכח מכונות קיטור ומחלקתם דרך צנורות בכל בתי המושבה, ועד מזרקות המים אשר בצד כל רחוב לכל צמא באדם ובבהמה, ועד הדרכים הרחבות הסלולות והנקיות אשר לא נראה כמוהן גם בערינו – הכל אומר כל לקמץ בכסף לא שת איש לבו.

ומה רבו הרבבות אשר הוציא הנדיב על ההצעות שהציעו לפניו פקידיו השונים! אחד הרופאים הציע כי צריך לבנות על אחד ההרים בית לשנוי האויר (Sanatorium) לחולי המושבה, הבית נבנה תכף – ועד היום אין משתמש בו, אחד האדמיניסטראטורים הציע לכונן “מחלבה” (לפי אשר קרא בספר בלי ספק) ויהי הדבר הראשון לבנות בית גדול, הבית נבנה – ועד היום הוא עומד על יסודיו ריקם מאין פרות, ופרות אין מאין מרעה להן בכל המקום מסביב. את דבר המרעה זכר הפקיד אחרי אשר נבנתה המחלבה, ב“ספר המחלבה” לא היה כתוב כנראה כי למחלבה דרוש גם מרעה מסביב לה! בא אחר והציע להקים בית חרשת לזכוכית בטנטורה, טנטורה היא מקום יפה מאד, ולהקים “מזגגה” באותו המקום אשר בו המציאו הכנענים לפנים את מעשה הזכוכית לעולם כלו – הוא גם כן רעיון יפה אשר בידו לקחת לב נדיבים. הדבר הראשון היה כמובן לבנות בית גדול, ובית פקידות, וכ' וכו', הבתים נבנו, התנור הוסק – ופסוק “הרוצה לאבד מעותיו יעסק בכלי זכוכית” חרות על כל בקבוק מאלפי הבקבוקים המונחים עוד לזכר עולם באחד מרתפי בית החרושת השומם הזה.¹

בכלל היה הדבר לשיטה קבועה כי כל פקיד חדש שבא היה צריך לחדש נסיונות. ראשית כל דבר היה צריך לבטל כעפרא דארעא את כל מעשי הפקיד שלפניו, ואחר היה מחדש ומאבד ממון, מחדש ומאבד ממון, עד בוא ממלא מקומו לכהן תחתיו.

כולם, כנודע, היו באים בכל חדש בכח טענת ה“צמצום” (Economie) ודבר גלוי ומפורסם הוא, כי אין איש אשר “מצא חשבונו” בכל החדושים האלה כמוהם בעצמם…

והפקידים השונים, זאת “משפחת המלכות” (Famulle Royale) שבפי בני זכרון לפנים, תופשים מקום גדול במושבה, כמעט לא פחות ממקום האכרים בעצמם, והם נפרדים מהם גם פרוד מקום לגמרה, ממש כפרוד ה“קסטות” השונות שבהודו. כי שני רחובות במושבה, האחד לארכה מנגב צפונה, הוא רחוב האכרים, והשני מפסיקהו באמצע, והוא עובר לרחב המושבה ממזרח ימה, הוא רחוב־הפקידים, רב בניני הצבור הם כמובן ברחוב הפקידים, בית־הכנסת ובית־הספר הם במרכז המושבה, במקום פרשת הדרכים, רק שני בתי־צבור הם ברחוב האכרים משני קצותיו, והם – בית־החולים ובית־הקברות.

משני עברי רחוב האכרים קירות נמוכים בנויים באבני גזית ושערים בהם לבית כל אכר, וגם משני עברי כל חצר אכר קירות כאלה להבדיל בין נחלת כל אחד ואחד, וגם לגדרים האלה “היסטוריה” כמובן. הנדיב קצף פעם על אשר לא יעסקו האכרים בגדול עופות, ויציעו פקידיו כי יבנה חצרות לכל האכרים למקום לעופות. ויבנו הכתלים, ותהיינה החצרות – ואת העופות תגדלנה הכפריות הערביות בכפרים מסביב, והן מוכרות אותן לבני המושבה בזול גדול כל כך, עד כי לפי דברת בני המושבה אין הדבר כדאי להם כלל לעסק בעבודה הזאת.

גם לגרמנים יושבי “עמק רפאים” בירושלים שאינם עוסקים בעבודת האדמה כי אם במסחר ובחרשת המעשה ישנן חצרות לפני בתיהם, והן מועדות לגנות ירק לצרכי הבית, ובהן עוסקות ביחוד בעלות הבית. אך פה, כמו ברוב מושבות אחינו, “אין נוהגים” לעסק בגני ירק, וגם את הצרך בירקות ממלאים הכפרים הערבים הטובים, המביאים ירקותיהם לשוק זכרון. “הם מוכרים יבול גנותיהם כל כך בזול”!

כמדומני שבנימין־פרנקל הוא האומר: אין איש מתמסכן אלא מרב קניות בזול, ועל אלה הערבים והערביות הננו יכולים לאמר מבלי כל פקפוק כי לא נתעשרו אלה מרב מכירות בזול.

ורחוב הפקידים העולה ממזרח ימה מתחיל ביקב וכל בניניו ומכונותיו, וקדמה לו בניני סמרין העתיקה, לאמר בניני אכרי זכרון לפני קום הנדיב למגן ולמושיע להם. ברחוב הזה גם בית הרפואות והדפו (Depot) של המושבה אשר גם לו “הסטוריה” מיחדה. לפנים היו בו כל אטוני פאריז, והכל על פי ה“מדה” האחרונה. “הנה Petit Louvre שלנו!” היו בני זכרון מורים עליו באצבע בגאוה, והדבר מובן, היוכל להיות Petit Paris מבלי Petit Louvre? אך דא היתה עקא, כי המתנגד היותר גדול ללוּבר־הקטן הזה היה הנדיב בכבודו ובעצמו. דעתו היתה כי על האכרים והאכרות היהודים ללבש תלבשת ערבית פשוטה וזלה, ויהי בבואו וירא את כל הכבודה אשר באוצר ויקצף מאד, ויצו להוציא תכף חפצים רבים ממנו, ולהביא אחרים תחתיהם, אך לא עברו ימים רבים ו“מלאכו הנאמן” הופיע, ויצו וישיבו את העולם למנגו, ותהי הרוחה. ולמני אז היו פקידי האוצר נוהגים כי בכל פעם ששמעו כי הנדיב נכון לבוא זכרונה היו מריקים תכף את האוצר, וישיבו את העולם לתהו ובהו – עד יעבר זעם.

כמובן, כל אלה הם ספורי “הימים הטובים” שחלפו ואינם.

גם השוק, בית הספר ובית התפלה לפועלים היהודים שבמושבה, ברחוב הזה מקומם.

עתה הגענו אל חצי הרחוב, לאמר אל המקום אשר בו מפסיקהו רחוב האכרים, מפה והלאה הולך הרחוב ועולה גם במקום גם בחשיבות. בחציו זה נמצא בית הכנסת אשר כבר דברתי על אודותיו, בית־המקלט (Asile) לילדים הקטנים, ולאחרונה בית־הפקידות הרם והנשא, זה “קדש־הקדשים” של בני זכרון לפנים, אשר בו השפיל הפקיד ממרום שבתו לעסוק גם בעניני האכרים וצרכיהם.

וראה זה פלא: “קדש הקדשים” הזה אשר כל בני המושבה רגילים להביט אליו ביראת הרוממות, וחיל ורעדה יאחזם בגשתם אל שעריו, ההיכל הזה היה הפעם המקום המועד לאספת־עם היותר דמוקרטית, לאספות “הכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ־ישראל!”

האין זה מראה היכל־ורסייל בהתאסף בו נסיכי עם אשכנז?

הבית סגור לע"ע. אך מבחוץ הוא מקשט כלו בדגלי טורקיה גדולים. על כל עברי הפתח, על החלונות, מעל לגזוזטרה של היציע העליונה מנפנפים הדגלים האדמים ועליהם חצי הירח והכוכב הלבן, רק באמצע הגזוזטרה בולט מגן דוד כחול על בד לבן, ובתוכו מלת “ציון” באותיות כחולות.

הפקידות – וסמל הציונות! מה נפלאו מעשיך, הזמן!

וכנגד כל הבתים האלה, מעברו השני של הרחוב משתרע הגן הגדול והנהדר, גן־המושבה, שדרות עצים רעננים המשליכים צלליהם עד למרחוק, ערגות פרחים יפים, תהלוכות סלולות וישרות לטיולים, ספסלים למנוחה, במה לתזמרת, ורוח וריח אביב נעים של הרי הכרמל גם בשעת חם צהרים – זה הוא הדר הגן הזה.

בזה תם בקורנו במושבה בכל עבריה, ולפני התמי דברי בענין הזה עלי להעיר עוד הערה אחת:

בכל אשר ידאב לבנו תמיד לראות בפזור רבבות השקלים אשר נפזרו לבלי כל תועלת ישרה להטבת מצב האכרים במושבות הנדיב, יכול לא נוכל להתאפק מהודות כי ברבה הרבה יהיה הישוב חיב תודה לפזור הזה. חלקו היותר גדול הלך לבטלה, אך המעט הנשאר הוא ג“כ לברכה. די לנו להעיף עין על המושבות של הנדיב ועל יתר המושבות שהתכוננו מעצמן, לראות את ההבדל הגדול ביניהן בנוגע לכל הרוָחות לכל הנוגע לטוב הטעם וההדור. הדרכים הסלולות, שדרות העצים במבואות, הסדור והשיטה בבנינים, גני־הצבור, בניני הצבור, תעלות המים לכל בית ובית – על כל הדברים האלה לא יוכלו לא האכרים ולא חברות־ישוב להוציא סכומים גדולים הדרושים להם; לכל הענינים האלה היתה דרושה “היד המלאה הפתוחה והרחבה” של הנדיב הגדול. לדברים הנחוצים ימצאו תמיד אנשים אשר ידאגו להם, ועל הפאר והיפי בישוב אחינו בא”י, אשר ישארו גם לימים הבאים, יזכר תמיד לברכה שם האיש הנפלא הזה.

אנחנו מטילים לנו במנוחה, מתבוננים לכל דבר ברוח השלוה והמרגעה הממציאה פנאי גם לזכר ולהזכיר נשכחות, כאילו אין דבר היום במושבה – ושם, במקומות שונים, הכל כבר כמרקחה. לו מצא ה“קורא” היום שלש אותיות “ד” במלת “תתגודדו” לא היתה זאת כל שגיאה. השגיאה היא רק “ד” אחת היתה שם…

החשובות שבאספות האלה הן שתים: האחת בחדר גן הילדים אשר בה רב צירי ה“גליל” ומרכז הארץ, ואחדים מיתר המקומות אשר רוחם נוטה יותר אליהם. והשנית בבית מגורי מר רוקח, אשר אליה באו רב צירי “יהודה”.

“יהודה – ואפרים!”, “יהודה – וגליל!”

אלה שני המרכזים המתנגדים ההסטוריים שבארץ־ישראל בימי הבית הראשון ובימי הבית השני, התקום התנגדותם לתחיה עוד הפעם, עתה בשעת מבנה הבנין הלאומי הכללי בשלישית?

התכונה הכללית הזאת מתחלת כבר לבצבץ…

מצד המשלחת נאספו בבקר חמשה צירים מחמשת גלילי הארץ, וביניהם הסכימו להציע בפני האספה את אלה הראוים לפי דעתם להבחר לחברי נשיאות אספות הכנסיה במשך שלשת הימים, ובדבר הזה עוסק עתה ביחוד אספת גן הילדים: לרכש חברים לדבר המסכם הזה, לאצר כי חברי הנשיאות לא יבחרו בדעות נעלמות כ"א בהסכמה בגלוי, לחברי הועד יבחרו חברי המשלחת ואוסישקין בראשם, ועליהם יוסיפו שני סגנים וארבעה מזכירים מבני א,י, דורשים על אבוד הזמן בבחירות על פי דעות נעלמות, דורשים על האחדות וההסכמה בדבר החשוב הזה, אף מדברים גבוהה גבוהה על דבר בטול קטנות־המוחין ועל חותרים, ועל עוד רעיונות כאלה וכאלה.

אך בין כה וכה נודע הדבר לאספת הצירים השניה, אף נמצא מגלה סוד כי על הדברים האלה כבר הסכימה האספה מאז הבקר, וההתמרמרות הלכה וחזקה; כיצד?! קוראים אותנו לאספה דמוקרטית וגוזלים מאתנו חפש הדעה? בבחירות עפ,י דעות נעלמות כל אדם חפשי לרשם את שם מי שירצה מבלי שיפחד פן יודע לפלוני או לאלמוני כי לא בחר בם; לא כן בבחירות גלויות זה יבוש מפני זה, וזה לא ירצה כי השני יחשבהו לשונא לו באשר לא בחר בו, ועל כן יהיו רבים מחויבים להסכים לכל מה שיציעו לפניהם, וזאת היא “כפיה מוסרית”, אולי הננו מסכימים בדעתנו לכל אשר יציעו לפנינו, אך למה יביאונו לידי כך שיחשדונו כי עשינו זאת רק מפני שהיה הדבר בגלוי והיה משוא פנים בדבר, בשעה שהננו יכולים להראות כי איננו עושים זאת “מיראה”, כ“א מ,אהבה”? ובכל אופן: אספה דמוקרטית צריכה להיות דמוקרטית. ואין לה להכניס חפש דעתה בעול הפחד מפני זה או זה.

עוד כבד הדבר לבני א"י להגן על דעותיהם והשקפותיהם בגלוי בפומבי; מעוט האמון אשר בני חו,ל נתונים בהם שדד מהם את אמץ הרוח להתנגד להשקפת איש מבלי לירא פן יחשב כי התנגדות־אישית ישנה בזה…

אך מסביב למקומות האספות שחבריהן יושבים ודנים בעניניהן בכבד־ראש – הכל שש ועלז; נסו יגון ואנחה, וכל לב הומה, שואף, ומקוה.

* *

מוצאי־שבת.    🔗

רחוב בית־הפקידות הומה מאדם, אנשים ונשים וטף הולכים ושבים, מתלחשים ומתפלאים; ופני הכל מוסבים אל הגזוזטרה והחלונות שביציע העליונה אשר מהם אור גדול שופע כבר, מעת לעת עוברים צירים או אורחים לבושים בגדי חג, והציצה הלבנה־הכחולה מתנוססת על חזיהם, בידיעת ערך־עצמם הם פורצים להם דרך בקרב ההמון העומד ומעיף עליהם מבטי קנאה. מה מאשר עתה האיש אשר חמשה ועשרים ידידים היו לו! כל עמל הדרך ותלאותיה שוים ברגע של נחת הזה.

ובבתי גן־הילדים יושבים עתה חברי תזמרת “ראשון לציון”, וחלק גדול מההמון עומד צפוף בכר־הנרחב אשר לפני הבית, עומד ומחכה לשמוע מנגינותיהם, ואכן הכח־המושך הזה מסגל הוא להרחיק השאון מסביב לבית־הכנסיה.

שער בית הכנסיה נפתח, ובתוך זרם הבאים אל תוכו הנני נמשך גם אני; והדבר הראשון המושך את העין אליו הוא שפעת דגלי־ציון המתנוססים ביפעת גוניהם הלבן והכחול עוד במבוא היציע התחתונה, מעל לפתח כל חדר אגדת שלשה דגלים אשר שפודים מזהבים להם בראשם המוסיפים להם לוית חן והדר. מעקה המדרגות המובילות אל היציע העליונה עטוף כולו בשלשה פסי בד רחבים אשר גוניהם כגוני הדגלים, ומגן־דוד ומלת,ציון" רקומים בהם בתוך. מראה שני הגונים הבהירים האלה מרגיע את העין ואת הרוח מאד, ומביע באופן בולט ומוחשי מאד את תכלית המנוחה והשלוה המבוקשת לעם נודד וגולה, עם עיף ונלאה, כעמנו אנו.

במעלה היציע העליונה עומדים אחדים מצעירי המושבה ועל זרועם הימנית קשורי משי לבנים וכחולים, זה האות של ה“מסדרים” המקדמים פני כל הבא אשר להם עליו להראות את כרטיס כניסתו.

והכרטיסים שונים, לצירים נתנו כרטיסים ורדיים, ולאורחים הקרואים כרטיסים לבנים, ולבני המושבה, אשר לכל אחד מהם הרשה לבוא רק לישיבה אחת או לשתים בכל ימי הכנסיה, נתנו רק עגולי קרטון מסומנים, ובבואם הם מוסרים אותם למסדרים.

עוברים הננו דרך חדרים אחדים לפני בואנו אל אולם האספה. והננו נמסרים ממסדר למסדר בקריאות “ציר” או “אורח” בעברית והמסדרים האחרונים העומדים באולם האספה מראים לאיש איש מאתנו את מקום מושבו המיעד לו על פי כרטיסו.

האולם גדול, נהדר ומואר באור גדול, מסביב לקירות זרי עלים ירקים וקבוצות דגלים ציונים ביניהם, ומתחת לדגלים תמונות לאומיינו הגדולים ומפות ארצנו, ומחזות ממושבות אחינו אשר בתוכה. ובין כל קבוצת דגלים לחברתה הפסוקים: אם אשכחך ירושלם וכו‘, למען ציון לא אחשה וכו’ איש את רעהו יעזרו וכו', ועל הקיר הימני לוח ועליו מלת “יהודה”, ועל הקיר השמאלי “גליל”.

עוד פעם “יהודה – וגליל!”.    🔗

על הקיר שכנגדנו תמונת השולטן ודגלי טורקיה משני עבריה. למטה ממנה תמונת הנדיב ומסביב לה זר עלים, ולמטה ממנה הפתגם הנמרץ: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. ועל יד הקיר הזה לרחב האולם בימת־הנשיאות גדולה, וגם היא עטופה בגונים הלאמיים, וכנגדה כסאות הצירים ערוכים שורות שורות, הצירים לבושים מחלצות, בגדי אירפה והתלבשת היפה המזרחית של החכמים הספרדים מתערבים בהרמוניה יפה, ואחרי מושב הצירים מעקה עץ, ומאחריו מושב האורחות והאורחים הממלאים חלק מהחדר הגדול ואת שני החדרים הקטנים אשר מאחריו, משמאל לבימת הנשיאים חדר חברי המשלחת, ומימינה למטה שולחן הסופרים, ומימין לאולם חדר המאכל והמשתה.

כל הצירים כבר באו, והכנסיה הראשונה לבני ישראל בארץ ישראל קמה ונהיתה! ההמולה איננה גדולה. הבאים מתלחשים איש את רעהו, או רושמים בפנקסיהם שנתנו להם את רגשות לבם בעת ההיא, מראה האולם ממלא את כל איש תמהון ורגשי קדש.

כי אספה כזאת, באופן כזה, תעשה לבני ישראל במושבה יהודית בארץ־ישראל – כזאת לא נראה זה אלפי שנים, ואת חשיבות הרגע הזה מרגיש עתה כל איש.

השעה שמנה, והפעמון מתחיל לצלצל, הסופרים יושבים להם איש על מקומו, איש עטו בידו, מוכנים ועומדים להעתיק כל הגה, כל אמר, אשר יצא מפי המדברים בכל ימי אספות הכנסיה; ולמענכם, קוראי החביבים, יושב כבר וכותב ידידי הסופר המהיר מר יוסף מיוחס, אשר בו תוכלו לבטח כי לא יגרע מכם דבר, וכל “דברי” ימי הכנסיה תשמעו מפי עטו כצאתם מפי אומריהם.