בימי מלחמה, שעה שפורענוּיות גדולות מתרגשות ובאות, אנו קוראים אחרת ספרי היסטוריה, משיגים אותם אחרת. אנו נוכחים, לאסוננו, שבכל דור ובכל תקופה חוזרים והולכים אותם הדברים, אותה האימה, אותה האפשרות לקדם את פני הרעה, למנוע אותה, – אפשרות שלא נתקיימה, וכנראה, לא יכלה להתקיים. אותו הסבך, שלכאורה ניתן להתירו בעוד מועד, – ולא הוּתר (או נראה כהוּתר) אלא לאחר דם וזוועה לאין שיעור. בימי הילדוּת קראנו מתוך התפלצות את הספרים “עמק הבכא”, “שבט יהודה”, “יון מצוּלה”. הם שהטילו עלינו את הצללים הראשונים, ערטלו ראשונה את התהום, שילדים כל־כך אינם מוכשרים לראותה – אולי, גם אינם צריכים לראותה. אף כי קראנו אותם כמגילות עבר רחוק, בכל זאת נראו לנו מוחשיים יותר מסיפורי החורבן שבתנ“ך ואפילו שבאגדה. ברינפליישים, בחמלניצקים, בקריבוֹנוֹסים הכרנו אנשים, שאינם מן האגדה – הם נתלבשו בדמותם של שונאי ישראל החיים אתנו, אלה שאנו נתקלים בהם יום־יום. ואף־על־פי־כן נראו לנו כבלהות תמול, כעולם שוקע והולך, כמשהו שאין להקיש ממנו על ההוה. ורק בשעה שאבא לא היה בבית, היו קולות הלילה שבפרבר מרעידים לרגע את הלב, וקם “אותו הפחד הישראלי”, – פחד דורות, העולה מתוך הקונטרסים ההיסטוריים האלה. מאז ימי הילדות לא שבתי לקרוא את “יון מצולה”. ורק לאחר השחיטות של אוקראינה, שאירעו לאחר המלחמה הקודמת, קראתיו בברלין במהדורה החדשה שיצאה אז על־ידי הוצאת “כלל”. הרושם של קונטרס קטן זה היה עצום. לא רק בלהות אוקראינה של ת”ח ות“ט עלו מתוכו כי אם – אותה המרטירולוגיה הנצחית, שזה עתה שבה ושברה אותנו בשנות 1919­–1921 – אותה חזרה המתאימה גם בפרטים רבים לאסון של שנות ת”ח ות"ט. מתוך חוברת קטנה זו עלתה שוועת ישראל נשכחת ביחד עם שוועת ישראל האחרונה, שהדיה עוד הרעידו את נפשנו. נתן־נטע הנובר זה, יהודי מזאסלאב, דרשן ומקובל, ידע לגולל בחיבוּרו את כל האימה הישראלית, לקפל בה כל פרשת גורלה של האומה. דפים מועטים, השקולים כנגד ספרי היסטוריה שלמים.

*

הסגולה המיוחדת של הקונטרס “יון מצולה”, שנקלט יותר מכל הספורים הדומים לו ונעשה ספר עממי כ“שבט יהודה”, ואולי עוד יותר ממנו (אותו היו קוראים בתפוצות ישראל בשלושת שבועות־האבל שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב) – הוא לא חן ההרצאה בלבד, כי אם המבנה האורגני של החיבור כולו, אותה אחדות שבהרצאה ובתוכן, העושה את חוליות המאורעות שלשלת אחת, רקמת עובדות דראמטית, שכל אחת משולבת בחברתה וכאילו נובעת ישר ממנה. על “שבט יהודה” טבוע חותמה של תרבות ישראל בספרד, ואף שגם ספר זה אינו נקי משיבושים היסטוריים, הרי כל סידור החומר, הרצאת הויכוחים והסגנון מגלים מסורת ספרותית וסגנונית בת רמה מסויימת; בעוד ש“יון מצולה” הוא ספר בעל מסורת מאוחרת יותר, רבנית־קבלית יותר. ואולם בעוד שב“שבט יהודה” אינם בולטים אלא קטעים בודדים, והספר כולו, התופס מרובה ומונה במספר את כל השמדות שהתרגשו על ישראל, נטול חוט מאחד, באופן שאין בין פרק לחברו אלא המספר הסידורי בלבד, – הוצק הסיפור “יון מצוּלה” כולו יציקה אחת; כל מה שאירע בשנות בלהה אלה מצטרף לסיפור אחד, המראה את צמיחת האסון, סיבתו, מהלך השתלשלותו הטבעי עד שים הפורעניות הולך ושוקע בתוך תהומותיו, כיגע מנענועיו, שאמנם לא שקטו אלא למראית־עין. ההיסטוריונים העברים מכירים בחשיבות הספר. גרץ סומך עליו ודובנוב מייחד לקונטרסו של הנובר רמה של מחקר היסטורי, בעוד שההיסטוריונים האוקראינים משתדלים, כמובן, להוכיח, שיש הפרזה בסיפורי הזוועה על השחיטות. ברור, שיש לנו עסק עם אדם מספר לתומו, – מספר מה שראה ומה ששמע, בלי הבחנה בקורתית־מדעית, שגם לא היתה בגדר האפשר בימים ההם. זה היה יהודי למדן, מקוּבל, עם נטיות לדרוּש, אבל גם בעל שכל צלוּל ובעל תרבוּת נפשית עמוקה. וכיון שהיה עד למאורעות (אם גם לא תמיד עד־ראיה) קלט אותם קליטה ישרה, כפרטיה של דרמה אחת – של אחיו חסרי־המגן ושל פולין הקרועה והשסועה, מדינה זו, ששקטה על שמריה וידעה פחות להתאזר ולכוון את כוחה הצבאי, משידעו זאת הקוזקים הפראים בהנהגתו של חמלניצקי, שהשכיל לרמותם פעם בפעם ולהקים כמעט נגד עיניהם צבא של כנופיות עזות נפש, שצמחו ממעמקי הערבה ונעלמו בתוכה. עם קריאת “יון מצולה”, ספר שלא נכתב בידי דיפלומט, אתה עומד על הפסיכולוגיה של מנהיגי פולין – זו שלא נשתנתה הרבה, לאסונה וגם לאסוננו, אף בזמננו: פסיחה זו על שתי הסעיפים, הקמת אויבים כנגד עצמה מבין העמים, שעליהם היתה יכולה לסמוך, לולא יהירותה ואנוכיותה המופרזת – טרגדיה לאומית זו, שהפכה גם טרגדיה לנו, מימי חמלניצקי ועד ימי היטלר. אתה מוצא כאן לא סקירה כללית בלבד, כי אם כל קצב הזמן רועד בדפים שקויי דמעות אלה; ואף שהספר לא נכתב ביד אדם יודע תכסיסי מלחמה אתה מרגיש את כל הפטליות שבמנגנון הצבאי, שהגן במיעוּט הצלחה כזה, על הפולנים והיהודים והביא כליה על שניהם. ועוד פעם: לא חשובים כאן פרטים, שאינם מתאימים אולי למציאות ההיסטרית, אתה נושם כאן כל אותה רוח של מבוכה ואזלת יד שהביאו לידי תבוסות קטסטרופליות, בלתי־צפויות, בלתי־מוצדקות מבחינת הכוחות הנלחמים. כל מאורע חדש, במידה שנראה לכתחילה בלתי־צפוי, נעשה מובן, משמש פירוש למה שיבוא אחריו. רואה אתה את הנחשול שעומד ושניתן להיבלם, ותחת זה נעשה הכל כדי לפתוח לפניו את כל הסכרים.

*

ספר קטן זה שנתפרסם בויניציה בשנת תי“ג, כמעט עם המאורעות, בעוד האש אחוזה בדפיו המפרפרים, נכתב בידי יהודי חסיד, איש מקובל, תורני ודרשן המבקש בהקדמה לחיבורו שיקנו את הספר כדי “שיוּכל גם להדפיס ולהוציא לאורה ספר נטע שעשועים”, ספר דרשות על התורה. מה שהאיש היה מקובל, מושך על כל החיבור חוט של חן מיוחד, עם כל מה שתכנו איום ונורא כל־כך. רק אדם טהור לב, הרואה מבעד לאפלה הזמנית את האור הנצחי, יכול לכתוב ולספר כך, שעם כל הכאב הגדול, יאיר מתוך כל פרק תום־לב, אמונה שכל הסבל לא היה בכדי. הקבלה היא שהקימה ראשונה את אנשי הבטחון, – אלה שידעו לקדש את אלהי ישראל ולקדש גם את צער ישראל – באשר האמינו שרק הצער הוא הנושא טהרה וגאולה לעולם. לא לחנם מתחיל הספר בגימטריאות וברמזי נסתרות (“טבעתי ביון המצוּלה” בגימ' “חמיל וקדר ביון¹ יחדיו חברו” ועוד), ומובא מה שאמר הגאון יחיאל מיכל, הקדוש מנמירוב, על חמיל, שהוא ר”ת: חבלי משיח יבוא לעולם… כל זה שייך לצביון הזמן, ואין להתפלא שבספרו על בלהות פולנאה, מצטער המחבר ביותר שעם “המקובל האלקי” ר' שמשון האוסטרופולי אבד פירושו של הזוהר לפי קבלת האר“י ז”ל. הקבלה היתה האבוקה הגדולה באפלה זו שירדה לעולם, והיא שחיזקה את הלבבות בבטחון שינק ממצולות ההכרה האלהית, שהיתה שופעת חיוניות יותר מכל פילוסופיה שכלתנית ומכל תורת הנגלה. מקובלים מסוגו של ר' נתן הנובר היו משוררי היהדות. ואולם בר' נתן נטע הנובר שכנה באמת נשמה של משורר. עצם צירופיו לתיקון חצות בסידורו “שער ציון”, שנתקבל בתפוצות ושב והדליק את הגעגועים הגדולים בלב האומה, מעיד על רוחו העשירה. ואמנם האיש הזה, שברח מזאסלאב, עיר מושבו, בעצם המאורעות ונדד עם תורתו ועם זכרונות האימים לארצות המערב, באספו לנאד חיבורו את דמעות העשוקים ובתתו אותן למשמרת לדורות הבאים, היה לב שופע רחמים ושירה כאחד. מתוך קדושה זו העוטה את אישיותו של חסיד זה, נכתב “יון מצוּלה”, אחד מספרי העם המעטים שאין להם בטלה עולמית.

*

בראשית דבריו מזכיר המחבר את הספר “צמח דוד” (“כך מצאתי בסוף ‘צמח דוד’”), מה שמוכיח את זיקתו לספרי היסטוריה. מהם, כנראה, שאב בעיקר את הפרטים מן ההיסטוריה הכללית. כן את ידיעותיו במדיניות הפולנית של התקופה קלט קליטה ישרה מתוך הסתכלות, מתוך שיחות – והיא קליטה סובייקטיבית, שעל כמה מפרטיה יצאו עוררין. הערצת וישניובצקי נמצאה מופרזת – גם בנוגע ל“אהבת ישראל” שהוא מייחס לו. אבל בהאירו את הגורם למרד הקוזקים, הוא מגלה מידה הגונה של אובייקטיביות, והוא אומר בפירוש, כי האוקראינים (“היונים”) היו משועבדים “לדוכסים ולשרים (הפולנים), וימררו חייהם בעבודה קשה וישימו עליהם מסים גדולים, וקצת מן השׂרים היו מענים אותם בעינויים קשים ומרים, שיעמדו על אמונת האפיפיור”… אפילו כלפי היהודים הוא מטיח דברי ביקורת, באמרו (על האוּקראינים): “וכל כך היו שפלים עד שכמעט כל האוּמות, ואפילו אותה אוּמה הירודה בין כל האומות, היו מושלות בהם”… לאחר סקירה מצומצמת על המצב שקדם למאורעות, הוא עובר להרצאתם. פרט למומנטים בודדים, כשאינו יכול עוד להתאפק מלשפוך את חמתו על הרוצחים, הוא כובש את סגנונו הסוער ו“כותב הכל – כפי שהוא מעיד בהקדמתו – בלשון זכה וברורה”. ואמנם סגנונו מצטיין בפשטות וביושר הקצב של סיפורי המקרא; ביחוד מורגשת השפעתה של מגילת אסתר – זה הספר הקלסי לקיטרוג על ישראל ולהצלת ישראל בדרך נס. אהה, כאן לא קרו נסים. גורלם של יהודי אוקראינה נחרץ מראש, באשר היו מוקפים אויבים מבית ומחוץ. בגידת הפולנים, שהגנו עליהם כביכול, היתה קשה להם מכל אכזריותם של הקוזקים. וכל המבוכה היהודית, כל חוסר־הישע מסביב בעת צרה, תוארו בספר זה ביד אמונה וביושר־בינוי שקשה למצוא דוגמתו בכרוניקה היסטורית ישראלית.

*

מה שמופלא בספר זה ביותר היא אותה הצלילות שבסיפור המכה גלים ברגעים בודדים, וחוזר לקצבו המתון, בעוד שבמעמקיו הומים הרחמים והדמעות בלי חשך. צלילות זו שנשתמרה גם ברגעים שהלב מתפלץ כולו, מעידה על כוח הרוח, ואינה בשום פנים סימן לקרירות־הרוח; דוקא שווי־הנפש הם המתרגשים מהר, ושבים מיד למנוחתם. הפרקים הדרמטיים ביותר – בטבח נמירוב וטבח טולטשין – מפליאים בצמצום ההרצאה של המאורע כולו ובהטעמתם של כמה פרטים, שהם הנחרתים בזכרון ביותר ויוצרים את בליטת־החזית לרקע התמונה כולה. לעולם לא נתפלץ לכלל, שההפשטה בו בלתי־נמנעת, בלי האחיזה בפרט, שרק הוא מלמד על הכלל כולו. מזעזע תיאור מותו של הגאון ר' יחיאל מיכל שקפץ לתוך המים ונתפס בידי אחד הרוצחים, ונחלץ לשעה לאחר שנתן לו את כל רכושו הטמון, ולאחר שנסתתר עם אמו לילה אחד בבית עזוב ברח משם לבית העולם. “רץ אחריו יון אחד מאנשי העיר והוא תופר מנעליו והכה לגאון במקלו פצעים, ובקשה ממנו אמו שיהרוג אותה תחת בנה, ולא שמע אליה והרג מתחילה את הגאון ואח”כ את אמו, השם ינקום דמם, ואחר הריגה של שלושה ימים – אשתו של הגאון הביאתם לקבורה“. קוים מעטים אלה, שנאחזים בפרט, נותנים לנו מושג שלם על מה שאירע לרבים. על מאורע נמירוב מתיחסות שתי האגדות הידועות על שתי הנערות שבחרו במות, ובלבד שלא יטמאו אותן הרוצחים – האחת, באמרה שיש לה סגולה ואין שום כלי־זין שבעולם שולטים בה, והקוזק ירה בה, בהאמינו שכל רע לא יאונה לה, והשניה – שבלכתה לקבלת הקידושין קפצה אל המים וטבעה. בצמצם שאין דוגמתו סופרו הפרטים המחרידים האלה, ששימשו נושאים לבּלאדות ולסיפורים רבים; אכן, כמו תמיד, – מזעזעות השורות המעטות בתום־ניבן זעזוע אחר; ולאחר כל היצירות הפייטניות שנארגו עליהן – עוד עומד בהן טעמן, טעם רישומו של “כתב ראשון”. טבח טולטשין, שאף בה כבנמירוב בגדו הפולנים ביהודים, הנלחמים לצדם בצורר קריבונוס עם מחנהו, הוא אחד המאורעות האיומים ביותר בכל האֶפּוֹפּיה הטראגית הזאת. תיאורו אינו חסר אי־אלו פרטים שאינם מתאימים לאמת ההיסטורית (לדוכס טשטוורטינסקי לא היו בנות, ולפי הכרוניקה עונו אשתו ושתי בנותיו לעיניו בטרם ש“כרתו ראשו במגרה”). ייתכן, שיצר הנקם בנבל, שמסר את אנשי חסותו ואנשי בריתו לרוצחים באופן נבזה כל־כך, גרם לתיאור־הגמול הנפרז. על זה מעיד גם ציור ההתעללות בדוכס מצד “פוחז אחד שהיה עבדו וטוחן בריחים, והסיר כובעו מעל לראשו בפני הדוכס ואמר לו דרך ליצנות ושחוק: מה אדוני מצוה על עבדו?” וכו'. אך גם על סיפור זה טבוע חותם של אמת ופשטות עממית, ופרטיו מחיים את המאורע ומגרים את דמיון הקורא. אין פלא שדפים מועטים אלה שימשו מקור לכמה סיפורים ולמחזות, שנכתבו בידי פייטנים. עד כדי כך השכיל בעל הכרוניקה להבליט בסיפורו המצומצם את האופייני ביותר שבאֶפּיזודה היסטורית זו. כדאי להשוות ספר זה ל”טיט היון": אף הוא מספר על הגזירות של אותה התקופה, ונמנו בו מאות קהילות שנחרבו ומספר “בעלי־הבתים” שנהרגו (“ומשם הלכו לקהל קדוש אַפּט, ושם שתי מאות בעלי־בתים עשירים, ונהרגו כמעט כולם בבית תפלה שלהם” – זהו נוסח החוזר מאות פעמים). אין אתה מוצא כאן אלא שלדם של מאורעות, עובדות המובלעות בחטיפה ובקוצר־רוח. רק בקראנו בספר זה יובן לנו, למה נעשה “יון מצולה” יסוד להיסטוריוגרפיה היהודית והוּכר גם כיצירה ספרותית יוצאת מגדר הרגיל. כי גם בדברי היסטוריה חשוב לא רק מה שמספרים, כי אם איך שמספרים. היד הרושמת היא חלק, ולא חלק מבוטל מן הנרשם.

*

עם קריאת הספר אתה מקיש על כרחך מן המאורעות ההם על מאורעות זמננו. כמה מעודדת העוּבדה, שרוב הקהילות הקרובות והרחוקות בתורכיה, באשכנז, בביהם ובאיטליה החישו עזרה בצורת פדיון־שבויים ובאיכסון הפליטים ביד נדיבה ובמרץ שאינו פוסק! והרי הקיבוצים היהודים היו אז רחוקים זה מזה, ואמצעי־התחבורה היו קשים כל־כך – ואף־על־פי־כן היה הלב היהודי מרגיש בסבל אחים רחוקים וכל חלל העולם היהודי היה מלא רחמים והתעוררות. הטרגדיה הגדולה היתה אז גם בזה, שאף אם נתבלטו יהודים עזי־נפש, שהיו יכולים והיו מוכנים להשיב נקם לצורריהם, לא הגיעו לכלל מעשה. אופיינית מבחינה זו האֶפּיזודה הטולטשינית, כשהיהודים תפסו את ערמת הפולנים ואת מזימתם הרעה “וביקשו לשלוח יד תחילה בשׂרים, מאחר שהפרו בריתם תחילה”. וקם ראש־הישיבה וצעק בקול גדול: “שמעו, אחי ועמי, אנחנו בגלוּת בין העמים – אם תשלחו יד בשׂרים, ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה, חלילה; לכן אם היא גזירה מן השמים, נקבל בשמחה דיננו – לא טובים אנחנו מאחינו שבק”ק נעמירוב"… כזאת היתה הפסיכולוגיה הגלותית, אשר שלוש מאות שנה אנו עמלים לעקרה, ולאסוננו הגדול, לא עלה הדבר בידנו; עד היום שולטת בנו פטליוּת ממאירה זו, מסורת זו של “פשיטת הצואר”, שהיא המגרה ביותר את יצרם של הטורפים.

*

גם כיום, כשניתנה לנו היכולת לעמוד במערכה, בשעה שאין לנו להסס ולשאול עוד, אם מי ללכת ובעד מה למות, עדיין לא בגרה באומה הכרת הכבוד שלה והיא לא הוציאה אלא מיעוט אנשים, אנשי כבוד, בעוד שהרבבות הרבות, לחרפתנו, לא נעו ולא זעו; עדיין מחכים הם שיד אחרים תקום ותצילם, וטרם הבינו, שעתידם של ישראל, חייהם, ויותר מחייהם, תלויים כיום במידת הנכונות לקרבן שנגלה אנחנו בגוף ובנפש.

יעקב פיכמן