הבושה היא סִמן לדעת. אכל האדם מעץ־הדעת ויתבושש. כל שהדעת הולכת וגוברת, הולכת ומתפתחת עמה מדת החולשה של הבושה: בושה בפני הטבע טבענו, בושה בפני החמדה האפלולה שבנו. זו מחיצה עולמית בין דעת וחיים, והיא הולכת וגדלה עם גדוּלתה של תרבות.

הבושה היא סִמן למוסר. וסִמן רע לו: היא מעידה על הפרצה שבינו ובין הטבע. הוא מצריכנו לבוש ולכסות על אותו קרע, עלה־תאנה להסתיר על ערות הטבע; שהרי אין בדעת לִתן טעם לטבע עצמנו ועל־כן היא מתבישת בפניו, בפני סוד הטבע של התאוה – חידה זו, הסתומה ואינה תפוסה לדעת, היא ערוה לה.

שתי דרכים לכבושה של חמדה זו, הקרויה: ערוה. ולבטולה של המחיצה שבין דעת ותאוה. הדרך האחת – כבישת הדעת והתגברות על מוסרה מתוך שלטון כח חיוני גדול, הבורא לו מוסר משלו: צדקת החמדה, תאוה וקדושה עמה. הדרך השניה – כבישת החמדה והתגברות על מצוותיה מתוך שלטון הדעת: קדושה מעבר לתאוה. בין שתי הדרכים הולכת ונמשכת הדרך הממוצעת, דרך הפשרות,. שביל הזהב של הרבים, שביל הבינונים: תאוה בהתר, תאוה לשעורים. זה אמצעי בדוק ומנוסה לדלדל את החמדה ושלא לעקרה כולה, להתיש את כחה ולחלל את סודה על ידי שמנמקים אותה נמוק שבדעת ומשעבדים אותה לאיזו תכלית ממעל לה. הכשר זה הוא סם־מות לה, הוא מאבד את נשמתה על ידי הלבושים שהוא תופר על גבי חידתה הגדולה, אבל אין הוא ממית אותה אלא לאט־לאט ואין אנו חשים.

אחת ההערמות של אותה דרך הבינונים – הוא מוסד הנשואין.