אל תדון את חברך על המעשים המגונים שעשה אלא אם־כן דנת תחלה על כל המעשים המגונים שמוכשר האדם לעשותם והלה לא נכשל בהם. ואולי מותר לאמר: יש למוד את מוסרו של אדם לא במדת החיוב אלא במדת השלילה, לא לפי המעשים הטובים והרעים שהוא עושה אלא לפי המעשים שאין בו בכדי לעשותם; לאמר, על־פי המעשים הרעים שאינו מסוגל לעשותם ועל־פי המעשים הטובים שאינו עלול לעשותם. הן במעשים שהאדם עושה יש הרבה מן המקרה או מן האונס, ואִלו המעשים שאינו מוכשר כלל לעשותם הרי מעידים על טבעו, על מהותו.

וכך עלינו לדון ולאמר: מדת מוסרו של זה מגעת עד לאי־היכולת לרצוח, מדת מוסרו של זה – עד לאי־היכולת לגנוב ומדת מוסרו של אדם אחר – עד לאי־היכולת אפילו להתימר שאין בו להיות רשע בשעת־הכושר… וזו אולי המדרגה היותר עליונה שבמדות המוסר הטבעי.