לא נברא המשל, הסיפורי־האליגורי, זה המכונה “משל איסופי”, כתכלית לעצמו, כיצירה ספרותית לשמה, אלא הוא בא לעולם לשם תכלית שמחוצה לו, לשם מוסר־השכל היוצא ממנו, הלקח המוסרי או המעשי, שאתה למד ממנו. או, בהפוכו של ניסוח, לא בא המשל הסיפורי, אלא כדי להמחיש רעיונות מופשטים, דעות והשקפות, ולהציגם לנגד עינינו בצורת עלילה חיה. דרכו של רעיון מופשט, שעם שהוא נתפס בשכל, הוא מחיק ונשמט מתודעתנו, ואין לו בה אחיזה של קיימא. בא סיפור־המעשה הקונקרטי, נחקק בדמיוננו וגורר אחריו את הרעיון הכללי ואת המסקנות הרצויות, כשהם דבוקים ואחוזים בו כשלהבת בגחלת.

אולם אין פירושם של מעשים פשוט וחד־משמעי. חריצותה של הנמלה, המשמשת מופת של שבח, נידונה באחד המשלים כגילוי של חמדנות וצברנות, שאינה יודעת שׂוֹבעה. מעשה אחד – יכול אתה ללמוד הימנו כמה וכמה עיונים, כמה וכמה לקחים. ואף אין אתה תלוי בכוונתו המקורית של המחבר או של המספר, אפילו היא ידועה לך, על אחת כמה וכמה, שאין אתה מחויב לחקור ולחפש אחריה. ע' פנים לתורה, ולא לתורה בלבד, אלא כל מעשה הבא לפניך, אתה מסובבו ורואהו מצדדים שונים, ואתה מסיק ממנו מסקנות לפי רוחך ולפי זווית הראיה שלך. יוצא מכאן, כי המשל הסיפורי לא מוסר השכל אחד כרוך בו ונובע ממנו, אלא אפשריים “נמשלים” שונים, הכול לפי הצורך האקטואלי של המשתמש במשל. ויש אפילו שסגולות מנוגדות, או השקפות מנוגדות, מוצאות להן אחיזה בגוף מעשה אחד, ומשל אחד, המכיל בתוכו מעשה מסוים ומוגדר, מטלטל אותך במסקנות השונות המוסקות ממנו ממחוז רוחני אחד אל חבל הרגשה ומחשבה הנמצא במרחק ת"ק פרסה הימנו. ואתה עומד ומשתומם לשתי אמיתות הצומחות משורש אחד, והן שונות כל כך ברוחן ובמהותן. ושוב, השאלות: מה היתה כוונתו העיקרית של יוצרו האלמוני של המשל, או לרגל מה עלתה במוחו התמונה הדמיונית, שהוא הביאה אלינו במוחשיותה האקטואלית – שאלות אלה חוץ ממה שחשיבותן היא חשיבות תיאורטית בלבד, הרי על־פי רוב אין להן תשובה ופתרון; היינו, קשה לקבוע את מולדתו של המשל, את קרקע גידולו ואת המניע הראשון שלו. על־פי שינויים קלים בניסוח ובסיגנון מתאים עצמו המשל למשתמש בו ולמוסר ההשכל הנדרש ממנו.

נסתכל במשל המפורסם על השועל שישב בתענית, כדי שיוכל לצאת ממקומו, לאחר שמילא שם את כרסו והשמין. משל זה נמצא בשני נוסחאות שונים זה מזה. האחד באוסף משלי איסופוס, וזה לשונו:

שועל אחד ראה בתוך גזע של אילן חלול לחם ובשר, שהשאירו שם הרועים. נכנס ואכל מה שמצא. התנפחה בטנו ולא יכול לצאת. התחיל גונח ומילל. שועל אחר, שעבר במקום, אמר לו: הישאר במקומך, עד שתשוב להיות כמו שהיית, בשעה שנכנסת לשם. אז תוכל לצאת בלי קושי.

הנוסח השני הוא זה הנמצא בדברי חז"ל, במדרש קוהלת רבה, פרק ה'.

שועל מצא כרם והיה מסויג מכל פינותיו. והיה שם נקב אחד ובקש להיכנס בו ולא יכול. מה עשה? צם שלושה ימים, עד שכחש ותש ונכנס באותו נקב ואכל ושמן. בקש לצאת ולא יכול לעבור. חזר וצם שלושה ימים אחרים, עד שכחש ותש וחזר למה שהיה ויצא. כשיצא, הפך פניו, הסתכל בו ואמר: כרם, כרם, מה טוב אתה ומה טובים הפירות שבתוכך, וכל מה שיש בך נאים ומשובחים. ברם, מה הנאה יש ממך? כשם שנכנסים לתוכך, כך יוצאים ממך. ¹

אחד הוא המשל, סיפור המעשה, אבל שונים הם הנוסחאות זה מזה גם בפרטים ממשיים וגם באווירה האופפת את הסיפור. ראשית כל, מקום המעשה. במשל האיסופי זהו חלל של גזע והמאכלים הם בשר ולחם, שהניחו הרועים. במשל העברי זהו כרם מוקף גדר מכל צדדיו, ודבר האוכל הם הענבים האהובים על השועל. כל אחד מן הנוסחאות מותאם, איפוא, לתמונה הכללית של הארץ, שבה רגיל המספר. שועל מתגנב לכרם (“אחזו לנו שועלים קטנים” וגו') – בארץ ישראל, ורועים משאירים מזונות בחלל של עץ עבה – ביוון. אבל שינויים חשובים יש גם בשאר הפרטים. במשל היווני זהו שועל רעב, משום כך צנום ודק, שנכנס לחלל הגזע. לעומת זה עשה השועל במשל העברי פעולה מיוחדת – צם שלושה ימים – כדי שייכנס לכרם. השועל היווני מילל וגונח, לאחר שנתפס בצרה, ואנו מוצא ישועה לעצמו, ועיקרו של המשל הוא בעצה שמשיא לו שועל אחר, שנזדמן למקום. לעומת זה מתיר עצמו השועל העברי בכוח שכלו שלו, כשהוא משתמש באותה תחבולה שהשתמש בה לשם כניסה לכרם, ועיקרו של המשל באותה פּניה אל הכרם ובאותה אמירה שאמר לו בצאתו. וכאן גם ההבדל באווירה האופפת את שני הנוסחאות. במשל היווני – ריאליזם ודרמטיות, מהבחינה האמנותית. ציון הצרה, שהשועל נתון בה, על ידי יללתו וגניחותיו הכנסת גוף נוסף – השועל, שעבר במקום, מה שבא כאילו לרמוז, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. הטוֹן הוא טוֹן מעשי מובהק. לאחר העצה הברורה הניתנת על ידי השועל השני, שוב אין צורך אפילו לסיים ולספר את התוצאות ואת השתלשלות המעשה, שהרי העיקר הוא בעצה הנכונה. שונה היא הרוח של המשל העברי. מבחינה אמנותית הוא יוצר הקבלה מדויקת: השועל צם שלושה ימים לפני הכניסה לכרם, עד שתש וכחש, וכן צם שלושה ימים, עד שתש וכחש, לשם יציאה. ועיקרו של משל – אותה רפלכסיה אֶלגית: “כרם, כרם, מה הנאה יש ממך”? לשם כך ממשיך המשל את סיפור המעשה ומביא לנו את עובדת יציאתו של השועל ואת ציור הפיכת ראשו והסתכלותו בכרם, המכילה גינוי וצער גם יחד.

כל ההבדלים האלה בנוסח הענייני והאמנותי של שני המשלים אפשר שיתבארו לנו, כשניתן דעתנו על ה“נמשלים” המלווים את שתי הגירסאות ועל מוסר־ההשכל המוצע על־ידי כל אחת מהן. המשל העברי בא כאילוסטרציה לפסוק בקוהלת: כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא" (קהלת ה', יד). הוא בא להמחיש השקפה או הרגשה פסימיסטית ביותר. לשם התאמה מלאה לפסוק יוצר איפוא המשל את ההקבלה המדויקת של הכניסה והיציאה. קריאתו של השועל: “כרם, כרם, מה הנאה יש ממך”? היא איפוא ההד הסובייקטיבי להנחה האוביקטיבית שבפסוק. שונה תכלית שינוי ברוחו וברעיונו הוא הנמשל היווני, האומר: “משל זה מלמד, כי הזמן מתיר את העניינים הקשים”. לא השקפה טראגית או פּסימיוּת אתה מוצא כאן, אלא ההיפך מזה. אין לך לדאוג ולהצטער אם נסתבכת בעניין קשה, יבוא הזמן ויוציא אותך מן המצר. אותו משל עצמו מלמד לקח אחר ושונה, לקח המיוסד על מסקנה מעשית, והוא נושא בתוכו את יסוד התקווה והאופטימיות.

היש כאן ביטוי להשקפות יסודיות של שני העמים? אולי לא למותר יהיה להעיר, כי השימוש במשל האַליגורי בדברי חז"ל מכוּון ברובו לעניינים רוחניים, לעניינים שבין האדם למקום, ואילו המשל היווני מכוּון כולו לעניינים יום־יומיים, לעניינים מעשיים שבין אדם לחברו.

מכל מקום ראינו: משל אחד, והשימוש בו שונה, ומסקנותיו שונות זו מזו.

(“הפועל הצעיר”, אלול תשיט)