א. העתקת הספר הנוכחי    🔗

זה כשלשים שנה אשר החלותי תת לפני קוראים עברים את ספרי שפינוזה, וכבר יצאו שתי חוברות לאור בשנת תרט“ז. ויהי אך יצֹא יצאה החוברת הראשונה, ויתעורר עלי החכם שד”ל נ"ע, וישפוך על שפינוזה חמת עברה וזעם, ויאכלהו בכל פה כי קנאת דעתו ואמונתו אכלתהו, ויתעבר גם בי על אשר ערב לבי לפרסם ספרי שפינוזה ברבים, ויקדש עלי מלחמת מצוה במחלוקת לשם שמים, מלחמת תנופה ערוכה במכתבי עת שונים וארוכה כעשר שנים, הלא היא כתובה בספרַי, העברי בשם “תשובה נצחת” והאשכנזי בשם Spinoza und Maimonides, וככה העבדתי את עטי ואִבַּדתי את עתי ובִלִיתי את זמני בדברי ריבות בשערים, ותשבת המלאכה וחדלה לעולם. את שני הפרקים הראשונים מספרו של שפינוזה על התורה הדפסתי בראש ספרי על הנבואה שהוא החלק הראשון לספרי “מעשה מרכבה” ואת היותר החרמתי.

אכן על הספר הנוכחי חסה עיני, ואחמול עליו כי מילדי העברים הוא, וגמרתי בדעתי להוציאהו לאור עולם, למען הציב בספרותנו הלאומית יד ושם אל גאון עמנו, החושב הגדול אשר לא קם כמוהו בכל עמי הארץ, הפילוסוף (במובן השם לאמתו) היחידי (אכן שקול כנגד כל הפילוסופים בקרב עמים אחרים) אשר ממעי יהודה יצא, גאון יעקב אשר בו יתפאר ישראל בעמים¹ כי יכירו וידעו שלא בלבד נצר כל דת ואמונה משרש יעקב פרה, כי גם חוטר הפילוסופיא החדשה יצא מגזע ישראל לאור עמים. אבל הקדים שפינוזה לבא לעולם כשתי מאות שנים לפני זמנו, על כן כתרוהו צרי עין, סבבוהו גם אפפוהו מורדי אור, וישטמוהו וימררוהו בעלי קשת רמיה ויכוהו בלשון, קנאים פגעו בו מכל צד ועבר, אלה בקנאת אש דת כי אכלתם, ואלה באש קנאת סופרים. כי נצתה בם, וגם רבני עמנו התאנפו בו וינידוהו ויתנוהו לחרם ולמשסה. ועתה כאשר שבו כל עמי הארץ לרצות את אבן שפינוזה ואת עפרו יחוננו, עתה לנו משפט הבכורה להשיב את שבותו ולקבלהו בספרותנו העבריה, אשר בה הגה והרה רעיוניו הנשגבים, וממקור מעינותיה שאב מימיו הנאמנים (כאשר אַראה להלאה), ומי יודע אם לא היה שפינוזה כותב את ספריו בלשון הרלב"ג ובעל אור ה' לולא גרשוהו מגדיו אנשי חרמו מהסתפח בנחלת אלהים, כי השפה העבריה היתה חביבה לו ויקרה מאֹד ורק המות הפריד בינו ובינה, שכן בסוף ימיו התחיל לכתוב את ספרו על דקדוק לשון עבר ולא השלים אותו כי מת בינתים (עיין להלן). ואם עמי הארץ יכבדוהו במצבות אבני שיש ומשכית, נציבה לו אנחנו אבני זכרון בספרותינו, כי אחינו עצמנו ובשרנו הוא בגופו ובנפשו בגוו וברוחו, כי רוח מחכמת ישראל מדברת מתוך גרונו, ורוח חכמי ישראל סמכתהו לפנות עורף אל רבו הנוצרי קארטעזיוס (כהערת Hegel וד"ר Joël) ולבנות לו כמו רמים מקדשו בשמי היהדות.

את הספר הנוכחי העתקתי כמתרגם נאמן מלה במלה ורעיון ברעיון, לא נטיתי מדברי המחבר ימין ושמאל, לא הוספתי עליהם ולא גרעתי מהם, לא שניתי מבטא, לא החלפתי רעיון ולא המירותי הגיון, והקורא העברי ימצא לפניו את דברי שפינוזה ערוכים ושמורים בקומתם ובצביונם, וראה את הפילוסוף היהודי הזה במעלותיו ובמגרעותיו (כי חכם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בהגיגו), בחדוד שכלו וחריפות בינתו כפלפולי הויות דאביי ורבא (אשר יֵאָמֵר כה וכה גם עליו: אגב חריפתא שבשתא), בהררי הגיונו התלוים בשערה (אשר לפעמים קלע אל השערה והחטיא את המטרה), במשגב מגדלו הבנוי לתלפיות המרחף בין השנים ובין הארץ (אשר פה ושם יתנודד כמעט לרוח בקרת עזה כי נשבה בו), בעזוז החי שרשרות שרעפיו אשר יַלאו את הקורא למצוא את בריחם התיכוני, בהאריכו לפעמים במקום שהיה יכול לקצר ובקצרו לרוב במקום שהיה לו להאריך, בהחתילו כפעם בפעם סתרי מזמותיו בערפלי דומיה חרישית והיא מסתתרת, בחדרו עמוק עמוק בתכונות נפש האדם כמו באוצר בלום סתום חתום וכמוס, בהציעו משפטי שיטתו הקוים הצלעים והתאים כשדרות הבניה והגזרה במבטח בונה אמן על חומת אנך וקו המדה בידו, בכח זכרונו הנפלא אשר לא יפיל צרור ארצה מכל הכפיסים והשבבים והגזרים המוגשים אחד לאחד יתלכדו ולא יתפרדו והיו לבנין נפלא מעיר השתוממות בלב הקורא, וראה ואמר אך עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה אשר מקרבו יצא חושב אדיר אמיץ וכביר כח כמוהו.

 

ב. תולדות שפינוזה    🔗

ברוך שפינוזה (²d’Espinosa) המכונה, Benedictus de Spinoza נולד בעיר אמשטרדם בכ“ח מרחשון שנת ד' שצ” 24 November 1632). משפחתו ברחה מארץ פורטוגאל ונמלטה מחמת האינקוויזיציא המציקה אז בארץ ההיא ובספרד, ובאה לארץ השפלה (ניעדערלאנדען) בראשית המאה הי"ז לספירתם. אבותיו תמימי דרך וישרי לבב סוחרים נכבדים ועשירים גרו בבית נאוה ברחוב Burgwal אצל הבית הכנסת הישן אשר לספרדים המכונה בית יעקב. לברוך היו שתי אחיות, שם הבכירה רבקה, ושם הצעירה מרים אשת שמואל קרצרית יהודי ספרדי, ובנה דניאל קרצרית היה בין יורשי ברוך אחרי מותו.

כבן שש שנים בא ברוך אל בית הספר בשבע מערכות אשר להיהודים אז באמשטרדם בשם “כתר תורה” ששם למדו בני יהודה ספרי הקודש ועניני דת ודין באמונת ישראל. ראשי המורים היו אז שלשת רבני או חכמי אמשטרדם: ר' שאול לוי מָרְטֶאִירָה מחבר הספר “גבעת שאול” המכיל דרשות פילוסופיות ועוד ספר על השארת הנפש וספרים אחרים, ר' יצחק אבוהב מקובל נודע, ור' מנשה בן ישראל המפורסם בספריו ובפעולותיו לטובת עמנו.

אביו אשר היה יְשַר־שכל ובְרִיא־תבונה נטע בלב בנו יחידו ברוך בימי ילדותו שנאת אמונת־שוא והבלי שטי כזב. ויהי כאשר שנן האב הזה בנפש בנו נטיה לתמימות ויושר, ויורהו לבל ימיר אמונה טהורה בהבלי שוא, ולבל יחליף דת־אל במצות אנשים חנפים, הואיל לנסות אותו למען דעת אם הכו דבריו שורש על תלמי לב בנו ברוך, וישלחהו פעם אחת לגבות כסף אשר נשה באשה אלמנה אחת באמשטרדם, וברוך אז כבן עשר שנים. וילך הילד ויבא אל בית האשה, וימצאה מתפללת באֵחד כתבי הקודש, ולא שתה את לבה אליו, ויוחיל הילד עד בוש ויעמוד אצל הסף עד אם כלתה להתפלל. ותקרא לו ותמנה לו את הכסף במספר לעיניו, ותצר אותו בחרט ותתן אליו לאמר: הא לך בני נְשִי אביך, מי יתנך חסיד וצדיק כמוהו לבלתי סור ימין ושמאל מתורת משה רבנו, כי אז תשכיל בכל דרכיך לטוב לך כל הימים. ככלותה לדבר את הדברים האלה לקחה את צרור הכסף לשום אותו אל תוך שק הילד, ויזכור הילד את דברי אביו על אודות חונפי הדת, ויכר באשה ההיא כל אותות חנופת־דת ואמונת כחש. ויואל למנות עוד הפעם את הכסף, למורת רצון האשה אשר חשכה בעדו מעשות כזאת, וימנה ויִמָצא כי החביאה האשה, מדי הריצה את הכסף במספר, שני שקלי זהב בתוך חור מכסה השלחן אשר נעשה בעקבה לתכלית כזאת. ויבן את דברי אביו וידום. ויבא אל ביתו ויספר את הדבר לאביו ויהללהו אביו בשער.

עודנו נער נודעו בו אותות רוח דעת וחכמה נשגבה שכל חזק ישר וחד החודר במעמקי הגיון ורעיון, כח־מזמה שגיא ובעל כנפי רוח נעלה. כבן י“ג שנים נטש ברוך את בית הספר “כתר תורה” ששם הורהו ר' מנשה בן ישראל תנ”ך ותלמוד ודקדוק ומליצה ושיר, ויבא לבית ר' שאול מורטאירא וילמוד שם גפ“ת ופוסקים בפלפול חויות דאביי ורבא, ושם היו לו חברים מקשיבים בקול מורם ר' שאול, אשר הגדול שבתלמידיו היה המקובל ר' משה זכות, איש הולך חשכים בסודות ח”ן, שעליו מסופר כי בילדותו למד לשון לאטיין וכשהגדיל ועמד על דעתו הרחבה התענה ארבעים תעניות כדי שתשתכח ממנו, לפי שהיה אומר שהיא לשון הקליפה ולא תעמוד יחדיו עם רזי התורה – והיה סכל לחשוב את ספורי רבה בר בר חנא למעשים שהיו. וחברו השני של ברוך היה ר' יצחק נהר, מקובל ואיש תוככים.

עודנו כבן י“ד שנים הביא ברוך את מוריו במועקה ע”י שאלות חרוצות וחקירות עמוקות, ויבן היטב כי תשובות מוריו אך נחוצות ודחויות; אולם החריש ויתאפק כאלו ישרו בעיניו ועצרו כח להשקיט שאון גלי תפונת לבבו, ויצא לו שם גדול בחכמת התלמוד, וימצא חן ושכל טוב בעיני כל באי שער עירו. ובהיותו כבן חמש עשרה שנים נסמך על ידי רבי שאול לשם רבי ומורה הוראה בישראל, ויאהבהו ר' שאול מאד, כי ברוך היה עלם תמים ועניו ובעל מדות טובות וישרות.

אבל רוחב לב ברוך לא מלא מלמודים האלה, ונפשו הגדולה לא שבעה מרוח שאול, ויואל להגות בהתמדה יתרה ובשקידה חרוצית בספרי חכמי ישראל בחקירה ובפילוסופיא, וביחוד בספרי ר“ש אבן גבירול והר”א אבן עזרא והרמב“ם והרלב”ג והר“ח קרשקש. וגם בחכמת הקבלה העמיק לחקור, כי מורהו ר' יצחק אבוהב הנ”ל היה מקובל מפורסם. והיה עוד באמשטרדם בימיו המקובל רבי אברהם אירירא מחבר בלשון ספרדית שני ספרי קבלה, אשר העתיק אותם ר' יצחק אבוהב לעברית בשם בית אלהים ושער השמים. ויהגה גם בספרי חכמי האומות, ויעמיק בחכמת החשבון והטבע, כי ידע והבין כבר לשונות ספרדית פורטוגאלית איטאלקית פלאמית אשכנזית, ועוד רומית שבה הורה אותו מורה אשכנזי ושמו שווארץ, אשר הפך לשם רומי ניגריטיוס. ואחריו נודע לו איש חכם מורה בחכמת הרפואה ושמו Van den Ende וימצא ברוך חן בעיניו ויכירהו לעמוד לפניו ולשמוע מפיו תורת הלשון הרומית, וישלימהו במדעים רומיים ויוניים ובספרותם, ויחנכהו להגות בספרי קארטעזיוס, ולא בקש ממנו דבר לגמול שכרן, כי אם עזר מעט בעבודת משמרתו להורות לתלמידיו. ויש מספרים כי בהיות ברוך בבית מורהו הזה נקשרה נפשו בנפש בתו היחידה ושמה קלארא מרים עלמת חן טובת טעם ושכל, יודעת לשון רומית ומבינה בה שיר ומליצה בשלמות גדולה, עוד כי לִמְדָה כפעם בפעם את תלמידי אביה בצאתו החוצה. היא למדה את ברוך לשון רומית והוא הורה אותה בפילוסופיא, אך לא יפי תארה וחן פניה קלעו חצי חשק עז כמות לבו, (אם אמנם ידע מראש כי לא תוכל להיות לו לאשה באשר היא נוצרית והוא יהודי ולא עלה על לבבו להמיר דתו או דתה); כי אם רוחב לבבה וחכמתה הציתו אש האהבה בקרבו וגם בלב חברו תלמיד אחר של אביה ושמו Kerkering יליד האמבורג, וירא הנער הזה ברע את הצר ויקנא בו ויתהפך בתחבולות במוהר ובמתן, וידבר על לב הנערה בשפתים ישק, ולא חדל מהוסיף שמן ופחם על יקוד אהבתו בלבה, עד אשר הטה אותה אליו ותהי לו לאשה. רגשי האהבה הנכזבה ההיא עשו רושם בחקירות שפינוזה על אודות האהבה בספר הנוכחי. ואולי נשאר בעבור זה פנוי ולא נשא אשה כל ימיו. – ככה דרוש דרש ברוך בספרי חכמי ישראל ובספרי חכמי האומות בכל מאודו וימלא ברוך את חדרי לבו בדעת ובתי נפשו בתבונה; אולם החריש כעלם עשתות שאנן ולא גלה לאדם את צפוניו.

עודנו טומן מחשבותיו בלבו לבל תראינה החוצה והנה שנים מאוהביו הנאמנים בחדר ישיבתו, משה זכות ויצחק נהר הנ"ל, ממתיקים עמו סוד בשפת חלקות, ויפצרו בו עד בוש, לבל יירא ולבל יחת לגלות להם מסך האמת, באשר נפשם שוקקה לראות פניה כמעט רגע ערומים בלי מסוה, ואחר, ישובו יתנו הכסות על עיניה ואיש לא ידע דבר. וישתומם ברוך על דבריהם ויתאפק ויען אותם בענות רוחו לאמר: מה תבקשו מפי תורה, לכו ודרשו בספרי קדשנו בתורה ובתלמוד ובקבלה ורָוַח לכם. אל נא תשלה אותנו, ענוהו, השיבנו דבר על שאלותינו האלה: היש גֵו לאלוה? הישנם מלאכים בעולם? ונפש האדם האם נצחית היא? ויען אותם ברוך דברים אחדים על שאלותיהם ההן. ויאמר: אודה כי אחרי לא נמצא שום רוחני ואל־גוף בספרי קדשנו, לא יפָלא בעינינו להאמין, כי האלהים הוא בעל גוף, בשגם המשורר הקדוש (תהלים מ"ד ב') מכנהו “גדול” ואין מושג גדול וקטן בלי שטח רֶוַח במקום. וזה הוא גדר כל גוף. אודות המלאכים הן המקרא איננו אומר כי המה ישיים נמצאים תמידים בפועל, כי אם רוחות דקות נבראות לשעתן ונקראות מלאכים בעבור שעושים מלאכות ה' ורצונו אל כל אשר ישלחם. המלאכים ושאר מיני הנפשים המה בלתי נראים מפני דקות ורוחנית חומרם, ויוכלו להֵראות רק כמו יתראו צללי רוחות במראה מלוטש, בחלום או באישון חושך כאשר ראה יעקב בחלומו סולם בין שמים וארץ ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. על כן לא נמצא כי הפרושים החרימו את הצדוקים על אשר מאנו להאמין במציאת המלאכים, יען גם התורה לא ספרה מאומה מבריאתם. בדבר הנפש עיננו רואות כי בכל מקום שנזכר במקרא השם נפש מורה רק רוח חיים וכח חיוני. לחנם נבקש במקרא עד או אסמכתא על נצחותה, וההפך נראה ונמצא במאה מקומות, ודעת לנבון נקל; אכן המקום גם הזמן אינם מַרשים לדבר יותר מדברים כאלה. שמץ המעט אשר לקחה אזננו מתורת פיך, ענה אחד משני רעיו, יוכל אולי למלא אוזן שבע, אך לא יוכל לשבור צמאון תאבי דעת ותבונה כמונו. ברוך אשר רצה לשום קנצי למלין, הבטיחם למלא משאלותם, ובלבו שמר את הדבר. ויהי כעלות על לבבו כי מגמת חפץ נער לדעת הכל מדי עמדו על רגל אחת היא לרוב מרוע לב, וידרוש אחר תכונת נפש רעיו ההם, וימצאם מחליקי לשון בלב ולב, ויפר אתם ברית שלומו ולא יכול עוד לדבר עמהם, עד כי חרה אפם בו ויאמרו לקחת ממנו נקם בהבאישם את ריחו בעיני רבני העיר, ויביאו את דבתו רעה לפני ראשי עדת בית הכנסת לאמר: העלם הלז אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים והוא יהיה לעמוד התוך אשר בית הכנסת נשען עליו, נהפך לאיש אחר והיה לסור גפן נכריה, ישגשג שרש פורה רוש מינות ואפיקורסות, מנאץ הוא את תורת משה רבנו, ומֵקל בכבוד הנביאים, והולך בדרכי המין אוריאל אקוסטה אשר שלחו האלהים ביד פשעו זה לא כביר בימים.

הקול הזה עשה לא כנפים וכנחל אש וגפרית שטף ועבר במחנה העברים עד כאשר נשמע בחצרות בית הכנסת ובבתי מדרש רבני אמשטרדם, וימלאו ראשי העיר חמה וחרון אש קנאת הדת עלה באפם כסיר נפוח, וישלחו ויקראו לברוך, ויבא ויעמוד לפניהם ברוח נכון בקרבו. ויפתחו הרבנים את פיהם ברוח נכאה ובשברון לב נאכל מקנאת בית ה' ויענו ויאמרו: מה לך ברוך ומה מעשיך? תחת אשר בצפיתנו קוינו ממך אך טוב וחסד לבית ישראל, והנה זה עם ה' מעבירים קול שם רע עליך, כי נאץ נאצת את דברי אלהים חיים. ועתה רחץ נא בנקיון נפשך, שים לאל ולאין את דברי הרוגנים עליך ונקית מאשם. אולם אם האמת בפי העדים, כי נפשך טבעה בבוץ מינות, ידוע תדע כי גדול עונך מנשוא ומרה תהיה אחריתך. ויהי אך החל ברוך להצטדק לפניהם, והנה רעיו הבוגדים בו נצבים למולו. ויענו בפניו כי אמת הדבר הרע הזה, כי רוחו איננו נכון עם אלהים, ויספרו באזני ר' שאול מורטאידא ור' יצחק אבוהב את כל דברי ברוך אשר דבר להם על אודות האלהים המלאכים והנפש. ויחר אף הרבנים וישפכו על ברוך חמת שפתם וזעם לשונם, ויקראו לו כופר מין ואפיקורס, וימאנו לשמוע עוד דבר מצטדק מפיו, אשר כתב גם בספר בלשון ספרדית³, ויגזרו על ברוך נדוי הוא החרם הקטן, שיהיה שלשים יום מנודה מחבריו ומכל אדם, עד אשר יעזוב את מחשבותיו ואת חקירותיו ורעיוניו ישליך הלאה יזרם כמו דוה צא יאמר להם. –

אבל שלשים ימי הנדוי עברו וחלפו, אך רעיוני ברוך ועשתונותיו קשורים בנפשו ובלולים בדמו, אם קרוע יקרע סגור לבו ישפוך את דמו אך לא את רעיוניו ארצה, אם נפשו גחלים תלהט יפח אותה, אך לא את עשתונותיו. ויואילו רבני אמשטרדם לקצוב לברוך אלף זהובים לשנה, אם יעזוב את דרכו בחקירותיו, ולא קבל, כי חופש דעותיו יקר לו מאלפי אלפים זהב וכסף. ויחשבו הרבנים מחשבות איך יכבו שלהבתיה בעודנה רוחשת ולוחשת בגחליה, בטרם תפרוץ לתבערת ארץ ומלואה, ויהי בצאת ברוך מבית הכנסת, וידקור אחריו אחד הנצבים שם ברומח אשר בידו; אכן חטא הרוצח את המטרה, כי נפטר ברוך מפניו, ולא בא הרומח אל בשרו, אך את מעילו קרע. ויהי כראות ברוך כי יארבו לדמו, ויחדל לבא לבית הכנסת.

ויהי כאשר עמד ברוך על דעתו לחקור ולדרוש ולהגות, ולא הניא את מורשי לבבו, ולא שמע לקול הרבנים להאמין לכל דבר בלי חקירה ודרישה, ויתאספו אנשי מעמד העיר ובראשם חכמיה הרבנים ר' שאול מורטאירא (אשר החרים כבר את אוריאל אקוסטה) ור' יצחק אבוהב בבית הכנסת בששה לחודש אב בשנת תט“ז (27 יולי 1656) ויחרימו את ברוך, והוא אז בן כ”ג שנים, בחרם הגדול אשר קראו במקהלות עם רב לפני ארון הקודש הפתוח, בתקיעת שופר ובאחיזת ספרי תורה, באזהרה נוראה לבל יזיד איש להתחבר עם ברוך לא בכתב ולא בע"פ, שלא יטה לו אדם חסד וחנינה, שלא ידורו עמו בבית אחד, שלא יקרבו לד' אמות שלו, ולא יקראו בספריו כי חרם הם.– ואלה דברי החרם הנורא ההוא:

“בגזרת עירין ובמאמר קדישין אנו מחרימים מנדים מקללים ומאררים את ברוך דע עספינוזה בהסכמת קהל בית הכנסת והעדה הקדושה הזאת לפני ספרי קודש התורה עם תרי”ג מצות שלהם הכתובים בה, בחרם אשר החרים יהושע את יריחו, בקללה אשר קלל אלישע את הנערים, ובכל התוכחות הכתובות בתורה, ארור יהיה ביום, ארור יהיה בלילה, ארור בשכבו, ארור בקומו ממשכבו, ארור בצאתו, ארור בבואו. אדני לא יסלח לו וחרה אפו וקנאתו באיש הזה, ובאו עליו כל הקללות הכתובות בספר התורה הזה. אדני ימחה את שמו מתחת השמים, והפלה אותו לרעה מכל שבטי ישורון, עם כל קללות השמים הכתובות בספר התורה. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.– אנו מזהירים שלא יהיה לאיש עמו מו“מ בע”פ או בכתב, שלא יתן לו חנינה, שלא ישב עמו תחת קורה אחת ולא בתוך ד' אמות שלו, שלא יקרא ספר אשר חבר או כתב".

וישמע ברוך את הדבר הרע הזה בלי חרדה ובלי אימתה ופחד, וישת עצות בנפשו להפרד מתוך הקהל, למען ישב בדד וידום כי נטל עליו משא כבד לחקר רעיונים נשגבים ממעיני דומיה. יהי שם ה' מבורך, ענה ברוך אל המבשר לו את השמועה הזאת, המה יאלצוני לעשות את אשר חפצתי עשות אני זה כמה, ואחדל כי יגורתי מפניהם; אך עתה כי הלאוני וגרשוני מהסתפח בנחלתם הבה! יצא אצא אל מדבר נורא ביתר נקיון כפים ובור לבב מאשר יצאו אבותינו ממצרים, כי לא לקחתי מיד איש מאומה; נעזב וגלמוד אלכה לי, לא אתמרמר ולא אתאונן, ותהי זאת נחמתי בעניי, כי בכל התרגזם ושאננם עלי, כי כחדתי אמרי קדוש, לא יוכלו לפתוח פהעלי כי התגאלתי במזמות רשע וכסל; נקי אנכי מכל עון וחף מכל פשע בנפשי!

ויעזוב ברוך את עדת בני עמו, וימצא בראשונה מקלט בבית מורהו Van den Ende הנ"ל, ויעסוק במלאכת שחיזת זכוכית אור (כי בקש אך אור, כהערת הפילוסוף העגעל) אשר למד כבר (עפ"י מצות התלמוד שחייב אדם ללמד את בנו אומנות) להיות לו אומנות מלאכת ידו להתפרנס בה בצדקה ובמישרים, וגם לתכלית חקירות טבעיות ותכוניות.

ויהי כאשר לא הרפו רבני אמשטרדם ממנו את רוחם הקשה, וילשינו (ר' שאול מורטאירה ורב אחר) עליו לפני בעלי פקודות העיר אמשטרדם, אשר חרצו עליו משפט גלות. וירא שפינוזה אותו ברע, ויקם בשנת ת“כ (1660) ויעזוב את עיר מולדתו, וילך לגור באשר ימצא, ויבא למקום רהינסבורג, אשר אצל העיר ליידען⁴, וישב שם, ויוסף אמץ בשקידה רבה בפילוסופיא. השיטה של הפילוסוף קארטעזיוס ((Descartes משלה אז בעולם החקירה, וישקוד שפינוזה עליה בחריצות יתרה, וגם הורה אותה לאיש צעיר לימים ושמו שמעון די פריעס, ומפיו קרא לפניו והוא כתב על ספר את תוכן עקי הפילוסופיא ההיא מבוארת עפ”י דרך המופתים בחכמת השיעור. את הקונטרס הזה ראו אח“כ אוהבי שפינוזה באמשטרדם ויבקשו מאתו להשלים את הספר הזה, וכן עשה ונתן להם הרשות להוציאהו לאור בשם: “יסורי הפילוסופיא להחכם דעסקארטעס אשר הטבעו על אדני חכמת השעור מאת ברוך די שפינוזה עם הוספה בחקירות מה שאחר הטבע בשנת 1663 באמשטרדם”. ואף אם תעודת הספר היתה אך להורות הפילוסופיא של קארטעזיוס, בכ”ז נראו בו כה וכה רשמי דיעות שפינוזה שלא הסכים בהן עם קארטעזיוס, והוא מזכיר את הספר הזה אך פעם אחת בספר הנוכחי ח“א למוד י”ט באור.

מדי שבתו ברהינסבורג סבבוהו צעירים אשר חשקה נפשם בדעת והטו את לבבו להורות אותם, וקרא באזניהם את יסודי שטת הפילוסופיא שלו. לתכלית זו חבר שפינוזה לתלמידיו ולחבריו המקשיבים בקולו ספר אחד בלשון רומית, המכיל חותם תָכנית שיטתו בפילוסופיא ומופתיה. שם הספר הזה היה “על האלוה והאדם ואָשרו”. הכ“י הזה נמצא בין כתביו במותו, אבל לא נספל אל ספריו אשר הניח אחריו בכתובים ואשר הוציאם לאור רעהו הרופא לודוויג מאיר, ע”כ אבד ברבות הימים ואיננו. אכן זה מקרוב בשנת 1860 נמצא בהאללאנד בכ“י העתקה בלשון האללאנדית מספר הזה, ויצא לאור בהעתקה רומית ע”י Van Vloten בשנת 1862.

בשנת 1664 הלך שפינוזה לשבת במקום וואָארבורג, הרחוק פרסה מהעיר האאג, ובשנת 1670 בא לעיר האאג להשתקע שם, בשמעו לקול אוהביו אשר יעצוהו על זאת. פה ישב שפינוזה בתחלה בבית האלמנה Van Velden בהתבודדות, כלוא לרוב בחדרו עוסק בתורתו, ונסגר כ"פ שנים שלשה ימים בלי ראות פני איש. אחרי כן שכר לו דירה אחרת פחותה, למען ימעיט בהוצאותיו, אצל הציר Van der Spyk ושם ישב עד יום מותו.

בשנת 1670 יצא לאור ע“י הפצרת רעיו ואוהביו הספר השני של שפינוזה בלי שם המחבר בשם: “חכמת האלהית־המדינית” (Tractatus theologico-politicus) המכיל את כל דברי בקרת על ספרי תנ”ך אשר הורו והוגו אחריו אלפי מבארים ומבקרים בשתי מאות שנים (העגעל בקורות הפילוסופיא ח"ג צד 369). גם את הספר הזה כתב בלשון רומית ולא נתן רשות לאשר רצו להעתיקו ללשון האללאנדית מיראתו פן יפריע את מנוחתו, כי היה שפינוזה איש מנוחה אוהב שלום ורודף שלום. אבל הספר הזה עשה רושם גדול בכל העולם, ועורר עליו שוט ושוד המון קנאים אשר פערו עליו בפיהם לבלעהו חיים, ופרצה מחלוקת גדולה בין אוהביו ובין שונאיו, עד אשר נחרם הספר הזה בפקודת הממשלה, ונאסר למו“ס לסחור בו, ובהיות שפינוזה באמשטרדם היה כפשע בינו ובין המות. על כן שם אל לבו לבלתי הוציא עוד לאור את שאר ספריו, וביחוד את הספר הנוכחי אשר היה נגמר אז. אל הספרים ההם יֵחָשֵב גם ספרו “על השתלמות שכל האדם” אשר כפי הנראה חבר אותו מיד אחרי ספרו על שיטת קארטעזיוס הנ”ל, אך לא השלים אותו.

אמנם ספרו הראשי והעיקרי אשר בו הראה שפינוזה את כח עזוז הגיונו בחריפות מעוררת השתוממות הוא הספר הנוכחי, אשר הגיה בו להיטיבו ולהשלימו ודקדק בו עד יום מותו, ובפירוש צוה שלא יצא לאור כי אם אחרי מותו, ואף אז בלי שם המחבר.

בשנת 1673 הואיל הנסיך קורפירסט מפפאלץ קארל לודוויג, אשר היה בעל נפש עדינה וחפשי מדיעות הנפסות השוררות בימים ההם ואשר היה אוהב את היהודים, וקרא לשפינוזה לבא לעיר היידעלבערג בתור מורה בבית המדרש הכללי אשר כונן זה מעט בעיר ההיא, ויבטיח לו את החופש לדבר וללמד ולכתוב ככל העולה על רוחו בלי מוחה ובאין פוצה פה ומצפצף לנגדו, בתקותו, כתב אליו, כי לא ישתמש שפינוזה ברשיון הזה הנתן לחקירותיו להרוס את יסודי הדת והאמונה השוררת בארץ – וימאן שפינוזה לקבל, ויכתוב אל הנסיך כי איננו רוצה ואיננו יכול לקבל על שכמו את המשרה הזו באשר "לא אדע ולא אבין איפה הוא הגבול אשר הציב לי להחרות הפילוסופית לבל אתראה כרוצה להרוס את יסודי האמונה אשר החברה המדינית נשענת גם עליה, בשגם מקור המחלוקת ופלגות הדיעות באמונה אינו מאהבת הדת באש קנאתה, כי אם מהפעליות השונות של בני האדם. או גם מהנטיה שלהם לסתור אחד דברי חברו, שבזאת הם רגילים להפוך דברים נכוחים ולפרוע אותם לשמצה – הן נסיתי בכל אלה בעודני חי בודד לעצמי, ואף כי בעלותי על הבימה לדרוש ברבים. — וישאר שפינוזה על מכונו בארץ האללאנד, בארץ ההיא אשר בימים ההם היתה כגן עדן להשכלה, הארץ היחידה או הראשונה אז לחרות הדיעות וחופש האמונות. ארץ אשר שמה מצאו מנוס ומקלט הרבה חושבים חפשים בחקירותיהם בימים ההם. בשנה ההיא בהתחלק שוכני ארץ האָללאנד לשתי מפלגות אשר אנשי האחת בחרו בשבט מלכם, וראשי השניה חפצו בממשלת רעפובליק, באו הצרפתים לארץ האָללאנד לתת ידם על דבקי הרעפובליק, והמרו מאד את רוח דבקי בית המלכות, אשר בעברתם התנפלו על ראשי מפלגת הרעפובליק, האחים דע וויטט, אשר האחד מהם שהוא יאָהאן דע וויטט היה אוהבו של שפינוזה, ורצחו אותם נפש, ואז שלח השר הצרפתי (Prinz Condé) ביד שר צבאו Stoupe לקרא לשפינוזה אל מקום תחנותו בעיר אוטרעכט. ויקם שפינוזה וילך שמה להתראות פנים עם השרים ההם. אבל בטרם יבֹא שמה עזב השר ההוא את הארץ וילך לדרכו. ויהי כָאשר שב שפינוזה אל ביתו, ויאספו קהל גדול מתושבי האאג ויסבו את הבית ויאמרו להכותו נפש על אשר התרועע עם אויבי המלכות. ויתחלחלו אנשי הבית ויחרדו חרדה גדולה. אך שפינוזה לא זע ולא חרד ויאמר אל בעל הבית לאמר: “אל תירא ואל תחת, אם יתדפקו ההמון על הדלת ביתך, אצא אליהם הפתחה ואתיצב בתוך העם, אף אם יעשון עמדי כאשר עשו אל האחים וויטט!”–

שפינוזה היה איש חלש ורפה־כח בגופו כל ימיו חייו, משנים רבות הוכח בחולי שחפת ושדפון (שווינדזוכט, אבצעהרונג), ואך הסתפקותו במאכל ובמשתה עמדה לו כי לא כשל כחו הרוחני לעבודה ולמשא, ועד יום מותו לא היה רוחו עיף ויגע, לא נח ולא שקט ולא הרפה לפרוש כנפי רוחו בכל מרחבי החכמות והפילוסופיא, וימת פתאם בלי חבלי מות אחרי חצות היום כ“א פעבער 1677 (תל"ז) בן ארבעים וארבע שנים, אחרי אשר בעצם היום ההוא בבקר דבר עם בעלי ביתו, ושלח לקרא לאוהבו הרופא מאיר הנ”ל, אשר בין זרועותיו נפח שפינוזה בהשקט רוחו ובמנוחת לבבו את נפשו הטהורה (בהסכם לשיטתו – אמר העגעל – שלפיה כל האחדים והפרטים נמחים בעצם היחידי).

קומת שפינוזה היתה בינונית, עור פניו כהה, רשמי פניו ערוכים בסדר הראוי, כהות עיניו ארוכות ושחורות, ושערת ראשו שחורה. ציור תמונתו לא נשאר לנו ממנו, אכן נמצאים רשמי חתימת ידו, וכן נמצא חומר חותם שלו על מכתבו להפילוסוף לייבניטץ, המונח בהביבליותקה בעיר האנובר, וציור החותם הוא קוץ דרדור (הרומז על שמו Spinosa המורה קוץ בל"ר) עם ר"ת שמו (בד"ש: ברוך דע שפינוזה) סביב הקוץ, ותחתיו המלה: Caute (ר"ל השמר לך!). —

“שפינוזה הלך כל ימיו בדרכי מישרים ומשפט וצדקה עשה” (שד"ל). הוא היה איש שפל רוח בורח מפני כבוד⁵ ההמון הרע הזה, מתהלך בתם לבבו בקרב עלית קיר קטנה, פיו ולבו שוים בעמלו לחתור אל חוף האמת היקרה לו מכל סגלות התבל, מצחו שם נחושה וערפו ברזל להסך בימין בינתו על ענות האמת בלי חת מפני כל, משאון הרבנים לא ירא, מהמון החנפים לא נענה, אך האמת אך היא לבדה חשוקת לבו ותשוקת נפשו היתה.

כפילוסוף אמתי לא מצא היכלת להשיג את האושר האמתי כי אם בגבולות הרעיונים ובממלכות המחשבות. נחת דשן הבשר, כבוד מדומה וכל הבלי החיים המאשרים המונים המונים לא אשרוהו. לכן בקש לנפשו אושר קים תמים ונאמן, בחפש מחופש במחקרי הרעיון. אויביו שתו שמו עליו וישטמוהו וירדפוהו ויחרימוהו, והוא נחבא בחדרו סגר הדלת בעדו, וטהר ידים הוסיף אומץ ברוחו, לא ייגע ולא ייעף מחקור במכמני הטבע, לאסוף מגנזי הקודש אך את הגרגר ולזרות הלאה כל זג וטיח תפל, לא ירא מאלהים נוקמים ונוטרים כבני אדם, ולא חת מבני אדם מיסרים בתגרת יד אלהים, וישב ויחקור ויחפש וימצא ויכתוב רעיוניו בספר וימת⁶.

בחייו הסתפק במעט מאד מאד. אוהביו הרבים וביניהם שרים מגיני ארץ אבו לתת לו מתנות בזהב ובכסף, וימאן לקבל ויחי כשונא מתנות בלחם צר ובמים לחץ, כי זו דרכה של תורה. אך פעם אחת ביום אכל, ומאכלו היה לרוב מרק חלב או רוטב שבולת שועל. אך לפעמים רחוקות שתה מעט יין. לפי עדות מכיריו וחשבונות הוצאותיו אשר נמצאו אצלו אחר מותו, לא עלתה הוצאת פרנסתו ליום כי אם לערך עשרים פפעניג שהם י“ב קרייצר במעות שלנו. אם נקרא פעם לזבח משפחה לא הלך. בגדיו לא היו יקרים אכן נקיים. וכאשר רצו אוהביו לתת לו במתנה בגדי חמודות, לא קבל, באמרו פעם כי אך צחוק הוא לכסות במעטה יקר דבר זולל כגוף האדם. כפעם בפעם קטר מעט טאבאק, וברצותו להשתעשע כמעט חטף זבובים והשליך אותם אל קורי עכביש, אשר כלכל בקירות חדרו לצורך חקירה בטבע בעח”י, ועל מלחמתם עם השממית אשר תתפשם בידים מלא פיו שחוק מכאיב לב בהזכירו על רדפות אויביו לנפשו גם הוא. וכאשר היה עיף ויגע ברוב שרעפיו בקרבו על עיונים מדעיים בשקידה יתירה, החליף כֹחו לנוח כמעט בלכתו אל חדר בעלי הבית לקחת עמהם דברים על עניני מלאכתם בבית, או לצייר בשרד תמונות באשר היתה לו הכנה גדולה גם למלאכת הציור. הוא היה אוהב להשתעות ולשוח, והיה איש רעים להתרועע, ובטרם יִשכב התענג בשיח ושיג עם אנשי ביתו. ובשובם מבית התפלה דבר עמהם על אודות דרשות המוסר אשר שמעו מפי המטיף שם, ובבוא עליהם צרה ומצוקה נחם אותם בתקותם על אמונה ודת, והעירם לקבל יסורים באהבה מאת השגחה השי"ת, וכאשר שאלה אותו בעלת הבית אם תוכל להיות מאושרת בדתה, השיב לה: הן, בתנאי אם תצדק במעשיה ותדרוש שלום וטובת כל אדם.

במות אביו בקשו אחיותיו לקחת להן את כל נחלתו אשר הניח אחריו ולבלתי תת מאומה לאחיהם ברוך, בחשבם שבהיותו מנודה בחרם אבד את זכותו בנחלת המשפחה. אבל שפינוזה לא יכול נשוא כי יֵחָשב כמת בעולם המוסרי, ויקרב את משפטו לפני השופטים, וכאשר יצא מלפניהם פסק הדין שיש גם לו משפט הירושה, ולא לקח מנחלת אביו כי אם מִטָה לזכרון, ואת כל הירושה הניח לאחיותיו. תלמידו שמעון די פריעס הנ“ל חפץ לתת לו אלפים זהובים במתנה, וימאן שפינוזה ויאמר: “הטבע מסתפק במועט, אף אני כמוהו”. גם השר המדיני יאָהן דע וויטט הנ”ל אשר הורהו שפינוזה בחכמת החשבון, טאשר שאל לרוב בעצת שפינוזה גם בענינים מדיניים⁷, היה לו אוהב נאמן ודבק מאח, ובמותו נמצא בידי שפינוזה צוָאה עם חתימת יד דע וויטט, שלפיה מחויבים יורשיו לשלם לשפינוזה סך מסוים בכל שנה; אולם כאשר לא ישר הדבר בעיני היורשים הרפה שפינוזה מזכותו, ובזאת נכלמו היורשים והואילו מרצונם החפשי לשלם לו את הסך ההוא שנה בשנה. בקרוב ימי שמעון הנ“ל למות רצה להעביר את כל נחלתו הגדולה אל שפינוזה, אשר מאן לקבל שלא לקפח זכות אחיו של שמעון היורש במשפט. והאח הזה התחייב א”ע לתת לשפינוזה חמש מאות זהובים לשנה, אך שפינוזה גרע את הסך הזה עד שלש מאות זהובים, אשר קבל שנה בשנה עד מותו.

ומסופר כי פעם אחת הלוה את אחד מרעיו מאתים זהובים, אשר מטה ידו ולא יכול להשיב לו את נשיו, ובשלות השקט אמר אז שפינוזה: “עתה אהיה מוכרח לצמצם יותר את פרנסתי”. — העזבון אחרי מותו היה מצער, ורובו היו כלי זכוכית מלאכת ידו אשר נמכרו בדמים יקרים, המורה איך ידיו רב לו בחכמה ובמלאכה הזאת.

בין רעיו ואוהביו היו הקרובים אליו יותר: הרופא לודוויג מאיר הנ"ל מאמשטרדם, והיינריך אָלדעמבורג מברעמען אשר ישב בלונדון בתור ציר זאכסען, פראֶזידענט הראשון בשבת תחכמוני בלונדון, ועמהם כמו עם גדולים אחרים בדורו – (כמו הפילוסוף הנודע לייבניטץ הנ“ל אשר בא לעיר האאג לראות את שפינוזה ירחים אחדים לפני מותו, והחכם האשכנזי טשירנהויזען מחבר הספר “רפואת הנפש” (medicina mentis) אשר שמו בתחלה היה כשם ספרו של שפינוזה אשר כתב בילדותו, היינו “השתלמות שכל האדם” הנ”ל, המורה למדי כמה קבל המחבר הזה מפי שפינוזה, וכן החכם יצחק אורוביה די קאסטרו אשר אבותיו היו נוצרים והוא בא לאמשטרדם להתגייר ומל את בשרו, והתודע לשפינוזה במכתבו אליו ושפינוזה השיב לו בקצור, וכאשר התעורר אורוביה לכתוב נגד ספרו של שפינוזה היה כבר מת) – החליף שפינוזה אגרות, ומקצת האגרות ההן הוציא מאיר לאור בדפוס אחרי מות שפינוזה. רעיו היו תמיד כמתאוננים באגרותיהם אל שפינוזה על קושי הבנת שיטתו וכי סתם דבריו ולא פירש כראוי ובקשו ממנו לברר דבריו, אבל שפתי שפינוזה לא ברור מללו גם באגרותיו כי אם שנה ושלש לרוב את משפטי ספרו כמתכנתם בסגנונם.

את הספר הנוכחי הוציא מאיר הנ“ל אחרי מות שפינוזה, בלי הזכיר שמו כאשר צוה שפינוזה, ואך ר”ת שמו הציב בשער הספר. והוציא אז לאור גם יתר ספריו הנ“ל את ספר “דקדוק שפת עבר”⁸ בלשון רומית ועוד ע”ה אגרות אשר בחר מאיר שבהן מדובר על אודות שיטת שפינוזה, אך ספרו “על האלוה והאדם ואשרו” הנ“ל וספרו על הקשת ע”י חוקים טבעיים והנדסיים אבדו, ונמצאו אח“כ בהאלאנד בשנת 1860 ויצאו לאור באמשטרדם בשנת 1862 כנ”ל. אבל ספרו “העתקת חמשת חומשי התורה ללשון האללאנדית” אשר חבר שפינוזה לא נמצא עד היום הזה, וי"א כי שרף אותו שפינוזה ימים אחדים לפני מותו.

ספרי שפינוזה נדפסו הרבה פעמים בהאללאנד ובצרפת, גם הועתקו ללשונות האללאנדית וצרפתית, ולבסוף גם לאשכנזית.

 

ג. שיטת שפינוזה    🔗

פתיחה.    🔗

כבר נחלקה הפילוסופיא הקדמונה בכללה לשתי מפלגות, שהן שיטת התפשטות (Reale) ושיטת המחשבה (Ideale), לפי מה שנטתה ההשקפה ביותר או ביחוד לקצה האחד או השני, כי הקדמונים חשבו את העולם הגשמי (ההתפשטות או החומר) נצחי בחומר הקדום או היולי, ואת הרוחני (המחשבה או הרוח) ג“כ נצחי במציאות האלהים: שני עצמים נצחיים זה לעומת זה, נפרדים זה מזה, וכ”א נמצא בפני עצמו – לבקש ולמצא צמיד פתיל המחבר את שני העצמים ההם והיו לאחד, או התקשרות הטבע עם מה שהוא ממעל להטבע, היה עסק הפילוסופיא מימות עולם, מיום אשר החל האדם לחשוב מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, וגם חכמת הקבלה משרכת דרכיה האפלות בנתיבות האלה, ומבקשת סולם מסתתר בין השמים ובין הארץ; כי חידה סתומה וחתומה היתה לכלם השאלה: איך ובאיזה אופן נאצל העולם מהאלהים, מה הוא הקשר בין שני העצמים הרחוקים זה מזה כרחוק בשר מרוח? – לכן החליטו קצתם כי שניהם הגשמי והרוחני אינם תלואים וקשורים זה בזה, כי אם כ“א מהם עומד בפני עצמו; ומקצתם הכחישו במציאות הרוחני לגמרי ויאמרו לא הוא ואין אלהים, כמו שמקצתם הכחישו במציאות החומרי ויאמרו כי הכל הוא רוח ולא בשר. פתרון החידה הזאת הוא עסק הפילוסופיא עד היום הזה בלהג הרבה יגיעת הגיון, באופנים שונים ומשונים, ואין פותר אותה אל נכון, מן אריסטוטלס עד קארטעזיוס, שגם הוא הניח מציאות שני עצמים נפרדים זה מזה, שהם בשר ורוח או עצם חושב ועצם מתפשט, באדם נפש וגוף, ובתבל האלוה והעולם, שניהם יתפרדו ולא יתאחדו אך יתלכדו ע”י איזה אמצעי – עד שבא שפינוזה והראה לדעת שאין במציאות אלא עצם אחד בלבד, והוא לבדו נצחי ורוחני, וכל העולם והחומר אינו אלא התגלות עצמות יוצאת יוצאת אל הפועל מכח הרוחני המסתתר הזה. ובזה הרוח אינו גשמי וגם החומר או העולם אינו נחשב כאלהות. בדרך ההנחה הזאת התהלך שפינוזה ברחבה לפתור חידות מני קדם על דברת האלהות התבל והאדם.

האלוה    🔗

"Dieu se cache dans le detail

de choses humaines,

et il se devoile dans l’ensemble"

(Lamartine)

"ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו

חשכת מים עבי שחקים;

מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש".

(תהלים י"ח).

כמו אל מסתתר בחביון עזו, טמון מעין כל בשר ונעלם מהשגת כל חי; אך יפעת הדר כבודו מגיד הרקיע וצאצאיו, והשמים וצבאיהם מספרים מפעלותיו בקרב כל הארץ – וכמו נפש האדם שפונה במחבא קרביו וכמוסה מהשגת כל גו וחומר, אך נשקפת היא כבת מלך פנימה מבעד לחרכי ארבותיה והיא מתנכרה – וכמו התולדה במקדש היכלה כסתה פניה בצעיף מסתרים, ותצנוף צניף חזיוני תמונותיה מכל עין חודרת, אך מזהרת ומצהרת היא מתחת להמסוה אל רוח נעלה ונפש יקרה היודעת לחבק אותה בכללה – כן שטת שפינוזה במחקרי סוד האלוה והנפש והתולדה, חמוקה במסכת ארג משכיות ההגיון, מתהלכת בסתרי שדרות כללי חכמת השעור⁹, כללים חזקים כראי מוצק אך גם קשים כצחיח סלע, שיטה סתומה וחתומה במאמר הגיון סלה: “הכל הוא אחד והאחד הוא הכל”.

העצם האלוהי אין סוף טמיר – “נעלם תכלית ההעלם באופן שהשגת מהותו לזולתו נמנע” (אור ה' מר' חסדאי קרשקש) – מתגלה לנו אך באצילות ספירות או משיגים או תוארים (Attribute) רבים באין תכלית למספרם, אשר מהן נעצור כח להכיר אך שתים שהן: המחשבה (Denken) וההתפשטות (Ausdehnung), והן שמות כלליים או מופשטים או ציורים הנמצאים הרוחניים והגשמיים שבעולם, שכל אלו האישיים או האחדים או הפרטים אינם אלא מקרים (Modi) בעלי תכלית משני המשיגים ההם, שהם בלתי בעלי תכלית בעצם האחד והמיוחד הוא האלוה המתגלה לנו באמצעותם (ח"כ למוד א' וב').

התבל    🔗

“יסוד דעת שפינוזה היא היות עצמנו והעולם המוחש חוצה לנו דברים בלתי עומדים בעצמם, אבל מקרי העצם הבלתי בעל תכלית העומד בעצמו לבד, להיות בלתי אפשר שציור אחד מושכל אל העצם הבלתי בעל תכלית יצא אל הפֹּעל נפרד מעצמו וחוצה לו, ושאין במציאות זולתי עצם אחד בעצמו, בלתי בעל תכלית בבחינת ההשגה כמו שהוא בלתי בעל תכלית בבחינת ההתפשטות, וכמו שלפי דעתו זה העצם הוא לבדו מחויב המציאות כן הוא לבדו אפשר המציאות, אולם כל הנמצאים זולתו חיים ומתקיימים כמקרים בעצם הנזכר” (ר“ש מימון בגבעת המורה ע”ד לראשון).

“לדעת שפינוזה אין במציאות זולתי עצם אחד עומד בלתי בעל תכלית, להיות מציאותו בלתי נתלית ממציאות זולתו, אבל מעצמו ולהיות שאי אפשר שיהיה שום עצם בעל תכלית בלתי נתלה מזולתו. הנה לזה אי אפשר שיהיה שום עצם בעל תכלית עומד בעצמו. אולם כלל העולם הוא באמת עצם עומד בעצמו, להיותו כולל בעצמו כל האפשר בו, ולזה הוא בלתי נתלה במציאותו מזולתו כלל, זה העולם הוא כולל בעצמו העצמים הגשמיים והרוחניים, שהם ההתפשטות וההשכלה, עצמים מתפשטים ועצמים משכילים, והוא מיחס אותם אל העצם הבלתי בעל תכלית, אחרי אשר הניח שני תוארים בלתי בעלי תכלית, ר”ל התפשטות והשכלה בלתי תכלית, ואל זה הוא רומז במאמרו: האחד הוא הכל; או יאמר קבוץ גשמים ושכלים במספר בלתי בעל תכלית, הוא כלל אחד בלתי בעל תכלית לבד, ואל זה הוא רומז במאמרו: הכל הוא אחד" (הרמב“מן בהעתקת ר”ש מימון שם).

“כל מכלולי השמות למיניהם הנמצאים במלא התבל יתאחדו ויתלכדו בעצם האלוה. סך מספר מפקד כל הגדולות והגבורות אשר בערך אדיר ובמחברת נפלאה בעצם האלוה, מפוזרות ומפורדות הנה כניצוצות קדושות לרבבות חלקים וגזרים ולאלפי אלפים מדרגות ומעלות בין יצורי התולדה אשר נבראה בצלם אלהים – התולדה היא אֵל נפלג בגדולות אין חקר ובנפלאות אין מספר – כמו אבן זכוכית מקוצעה בפעמותיה, אשר נוגה אור אחד יזריח עליה שבעה עינים, ושבעת הצבעים נוצצים בערפלי טוהר כמראה הקשת בענן; ככה התחלק זוהר חשמל האלוה לאלפי רבבות חיות הקודש, לרוחות ונשימות ותנועות עד אין קצה. וכמו בהתאחד שבעת הצבעים ההם ישובו לנוגה בהיר בראי מוצק אחד; כן בהתאסף יחד כל ניצוצות תנועות החיים, נביט בחרדת קודש אל תמונת אל עליון קונה שמים וארץ. – תבנית היכל העולם הוא ראי מלוטש במראות האלוה, ומעשה הנפשים הפורחות והתנועות המרחפות בין קירות חדריו הוא צבעי רקמתים רבים ועצומים מנוגה ברק אל אחד בתכלית האחדות. לו ייטב ויכשר פעם בעיני רצון שדי לשבר ולפצפץ את אבן הזכוכית המקוצעת הזאת, אז יפול וינתץ קיר מסך המבדיל בין האלוה ובין התבל, כל התנועות תקֻבַּצנה אל מקור הצמצום והאצילות, כל הנפשות תתחברנה לנפש אחת בב”ת, כל אשד הנחלים ישתפכו במקור הים האחד, כל מיתרי הכנור הנעים הזה יתערכו לקול אחד, והיה ה' אחד ושמו אחד – תשוקות איתני הארץ ויסודות עפרות החלד בהתחברם בנקודת החומר המצומצם, תשוקות נפשות כל חי והתקשרות רוחות כל בשרים אשה אל אחותה, יחתו ויסחו המזח המבדיל בין בורא לנברא ותשוב הבריאה להיות בורא" (שיללער במכתבי הפילוסופיא שלו).

לפי שיטת שפינוזה אין מקום להאמין ברעיון בורא ונברא, מוגבלים בזמן ומושגים בפרוד כשני עצמים פועל ונפעל, באשר לפיהו הכל הוא אחד בלי ראשית ובלי תכלית, האלוה הוא בורא תמיד בלי הרף בלי חָשָׂךְ ובלתי גבולות זמן ומקום, הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. העצם האלוהי הוא עִלַת כל הבריאה כמו שהוא סבת עצמותו תמיד לנצח נצחים, והוא מתגלה ביצורי התבל משכילים ומתפשטים כמו כח האש בשלהבת ופתילה, והיא הבריאה, שזולת ההתגלות הזו היה האין סוף הפשוט בתכלית הפשיטות נעלם ממנו תכלית ההעלם, והיו הספירות, בכחן נעלמות בו בכחו במציאות דקה כמו ניצוצי אש באבן החלמיש קודם הכאת הברזל עליה —.

האדם    🔗

תכונות מתהפכות ומתנגדות בטבע נפש האדם: משתוקק או מגָעֵל. מתאוה או מזָהֵם, חפץ או ממָאֵן, בוחר או מואס, אוהב או שונא, מרחם או מתאכזר, רך לבב או אמיץ רוח, וכהנה תחבולות מתהפכות מן הקצה אל הקצה (ח"ג שער הגדרים) אשר עוררו רעיוני פילוסופי כל דור דור, הן הרהיבו עוז נאדר ברוח שפינוזה, לחקור אחר תכלית פשר החדה הסתומה והכמוסה הזאת, וילבש גאות רוח ונפש, ויתאזר עטז השכל ודעת, להבקיע במטה בינתו, החדה כפצירה־פים, גלי משברים זועפים האלה, ויבתר אותם בתָּוך כהנתק פתיל נעורת, ויעפיל הלאה בין גד סלעים מוצקים מימינו ומשמאלו, לעלות נכחו אל פסגת ראש האחדות, אל שרש שלשלת היצירה, אל קשר פתילי מעדנות הבריאה, אל העצם (Substanz) הראשי היחידי (ח“א למודי ו' י”ד) ראש כל התחלות וסוף כל תכליות (שם י“ח י”ט) אשר בו יתלקטו ויתלכדו לאחד כל מרוכסי קוי מעקשי הטבע, ובקרבו יתאחדו כל הדורי המציאות (שם ט"ו) הוא עצם האלוה העומד בעצמו ומושג (שם ג' ו') מעצמו מתפשט באין גו, משכיל באין שכל אנושי, פועל חופשי באין רצון (שם י“ז כ”ט), מודיע הויתו ומגלה ישותו ע“י שני תוארים ראשיים הנ”ל שהם שני סוגי מחשבה או השכלה והתפשטות, אשר יתגלו גם הם ע“י רבבות מקריהם כנ”ל. המקרים חמוקים בהתוארים, והתוארים דבוקים בישות העצם, עד שאין לשער העצם בלי התוארים ולדמות התוארים באין המקרים. מכלול השלשלת הזאת היא דמות האלוה והמציאות. העצם הרם והנשגב הזה הוא שלם ובלתי בעל תכלית (שם ה' י“ט כ”א) מוחלט בשני סוגי תואריו השכלה והתפשטות הבלתי בעלי תכלית בבחינת הצטרפותם בעצם האלוה, אבל הם בעלי תכלית בבחינת הצטרפותם במקריהם. בכל רבבות אופני התגלות עצם האלוה בתוארים ובמקרים שונים ומתחלפים בזמן ובמקום הוא אחד כללי בתכלית האחדות, מחויב המציאות (שם ז' י"א) ומוכרח בפעולותיו לפי חוקי טבעו (שם כ“ו כ”ט ל"ב) חותם תכנית הישות בלי תכלית, כולל האחד ומאחד הכל, ואיננו חיצוני אלא פנימי, כל המקום שוכן בקרבו (שם ט"ו) “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו” – כל יצורי התולדה, גשמים מתפשטים ורוחנים משכילים, המה רק תואריו ומקריו להתודע ולהתגלות על ידם כח הויתו ועצם ישותו (שם ט' ט"ז).

רוח האנוש הוא קרן משמש שכל העצם הבב“ת בהשכלה (ח"ב למוד ט') גופו הוא אמצעי (שם י"ג) להכירהו גם בבחינת ההתפשטות. מקור כל רוחני הוא פלג משיג המחשבה, כי כל הפעליות הנפש כמו אהבה שנאה קנאה תאוה כעס חפץ וכו' תולדות המחשבה או ההשכלה או הדמיון הן. הנפש היא א”כ מעין השכלת האלוה, וכל מיני תולדותיה בנות אלהיות הן. שניהם, היינו הגוף בבחינת ההתפשטות והנפש בבחינת המחשבה, המה משיגי האלהות ומחוים דעת עצמותה וישותה. ובכן נפש האדם היא בת זוגו של גופו, או הנפש היא דמיון הגוף (שם), והאדם יצור אחד בשני פנים או שתי קרנים משמש אחד, ושניהם בבחינה פרטית, כמו כל הנמצאים הפרטים, המה מקרי משיגי העצם הנצחי והיחידי הבב"ת.

בכל הקשר האמיץ אשר בין הגוף ובין הנפש לא תִשָׁחֵת הנפש במות הגוף, אבל גם חיה בל תחיה במובן המוני —: נפש האדם היא רעיון האלוה בבחינת שרשה במשיג המחשבה, גם דמיון גופו בבחינת אמצעותה במשיג ההתפשטות. בבחינה הראשונה היא נצחית ובלתי זמנית כמו אביה האלוה, בבחינה השניה היא מוכרחת לעשות רצון קונה בגו החמרי והזמני, להיות לו לעזר כנגדו בכל תחבולותיו אשר יתהפך בהן בימי חיי הבלו, ואביה השליכה מחייה הנצחיים אל מפעלי עפר ואפר, ותצא מחיקו להיות סוכנת לבשר ודם במעבה האדמה, לרגוש בחושים זמניים וחולפים, וכמעט שכחת רחם משחר מולדתה וזונחת תקות החוט הנצחי הקושר אותה ואת כל המציאות בצמיד פתיל לאלוה פלא; עד בוא היום אשר יקרא לה דרור מרתוקות החומר, ושבה אל חיק אביה. ובכן הנפש בבחינת הפעליותיה בצירוף גופה בהבלי דמיוניו ותשוקותיו בכזיב חפציו ובמסבות אהבתו שנאתו וקנאתו, תמות אתו לשחת ויחד על עפר ישכבון עם כל תעתועיה מקדם ומשאות שוא מדוחיה מימי הארץ; אכן בשרשה הזך והמזוקק, בשביב אשה מאור פני מלך חיים לא תמות ולא תכלה, כי אם נשארת היא נצחית ומשכלת כחלק אלוה ממעל (ח“ה כ”ג ל"ט).

הדעת    🔗

בשלשה דרכים יבא האדם להשגת הדברים: ע“י דמיון הנולד מחקויי החושים ומאותות הדבור, ע”י הכָרת האיכיות החיצוניות של הדברים, וע"י ידיעת המהות העצמית שלהם, וזה האחרון הוא חלק אלוה ממעל שבאדם, זהו רוחו ונפשו בקרבו.

האדם עלול לשלשה אבות ההפעליות שהן התאוה השמחה והתוגה. כל ההפעליות האחרות הן רק תולדותיהן (ח"ג שער הגדרים), וכולן מושלות באדם בעל כרחו, מדעתו ושלא מדעתו, והאדם אינו אדוֹן ומושל נגיד ומצוה עליהן, הוא מכיר ורוצה את הטוב, ובכ“ז הוא נוטה מהכרח שבקרבו לעשות את הרע (ח“ד למוד י”ז באור). לכן דעת הטוב והרע אינה מועלת לו לאדם אלא אם הוא מתאמץ בכח רצונו האיתן לכבוש את תאותיו, ובהרגלו ובחנוכו למשול על הפעליותיו, להתגבר על נטיתו ועל חפצו ע”י הכרה אמתית וידיעה מספקת בבקשת התועלת לחברה האנושית באחדות המדינה, בהשתדלו לרדוף לדעת את מקור הפעליותיו, ויותר שהאדם יודע ומכיר את טיב וטבע הפעליותיו, יותר יש בכחו להתגבר עליהן לכבשן לפרוק את עולן מעל צוארו ולהיות חפשי מהן (ח"ה א’–כ').

ידיעת מהות הדברים היא הכרת האלוה המתגלה בקרבם, האלוה בעצמו הוא חפשי מכל הפעלות ואין בו לא אהבה ולא שנאה, והוא השלמות העליונה שאין למעלה הימנה, ויותר שהאדם מכיר את עצמו, יותר הוא מכיר את האלוה, לפי הכלל הקדמוני: דע את עצמך! (שם).

הדת    🔗

בהסכם למוסדות הדת היהודית החליט שפינוזה כי אין הכרח באמונה, והתורה לא צותה מעולם להאמין, כי אם לדעת ולהבין ולהכיר את האלוה, ואין עיקרי אמונה בדת, כי אם החקירה חפשית בה; גם התלמוד הוא נותן אך עצה טובה לאדם שלא ירבה לחקור מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, אולם אינו אוסר את החקירה וההגיון, שבאמת אין מהות הדת בחקירה (אעפ"י שהיא מותרת לכל אדם) כי אם בידיעת ובמעשי חקי המוסר והמדות, כי זה כל האדם, וזו תכלית ספרי קדשנו, ושפינוזה חולק על קצת חוקרי עמנו המשתדלים לבאר את המקרא על פי התבונה או על פי חכמת הטבע, כי זו לבד וזו לבד, ואין לספרי תנ"ך דבר עמהן, כי בהם מצֻוה האדם אך לרדוף לדעת ולהתבונן על צדקה ומישרים, על טהרת המדות, על אהבת האלוה והאדם ועל אחוה וריעות באחדות החברה האנושית (בספרו על התורה).

יסוד חקי הדת והַמוסר להאדם הוא: אהוב רעך ואלהים! בכל אשר תצוה הבינה בלבד מְצֻוֶה האדם גם מפאת הדת והמוסר, ומה הבינה שואלת מעמנו, הלא רק להגדיל ולהאדיר ישותנו. עיקר ישותנו הוא בהשכלה, ומקור כל השכלה הוא רעיון האלוה; לכן ראשית חובות האדם היא הכרת האלוה (ח“ג כ’–כ”ג). להכיר את האלוה אי אפשר בלתי אהוב אותו באהבה עזה וחשק אמיץ. ובכן הכרת האלוה היא השתלמות השכלת האדם, הדר הנפש בתבל והוד תכליתה בארץ. לרגלי הכרת האלוה תֻכָּה שמחה היותר זכה וגילה היותר טהורה, א“כ מקור השמחה הנעלה הזאת הוא האלוה, מעין נאמן לא יכזב לנצח, מימי ישועה אשר מהם נשאוב בששון עולמים, על כן נאהוב את האלוה בכל נפשנו ומאדנו. האוהב את האלוה, אוהב גם את עמיתו וחובב את רעהו, באשר כן יסד הטבע, כי מושכות השכלת הנפש תפתחנה למרחביה אך בחבר רעים אהובים גם יחד, וכל נפש רוח מלאה רעיונים מתאמצת להודיע אותם לאחרים בני גילה. אהבת האלוה היא א”כ מקור כל דת ואמונה. כל מצוה ועבודה, כל ברית אהבה ושלום, כל חבר ידידות וריעות, ובחיקה יֵרָכסו כל בני האדם למשפחה אחת וכל הנשמות לנפש חיה יחידה. ועתה האוהב את נפשו לפי חוקי השכל והתבונה, הוא אוהב גם את האלוה וגם את רעהו כמוהו (ה“ה כ”ד וכ"ו).

המדות    🔗

שפינוזה קרא לספר הפילוסופיא שלו בשם עטהיקא שר"ל: תורת המדות או חובת הלבבות, ודומה בזה אל הספר הפילוסופי “חובת הלבבות” מהספרדי רבנו בחיי, שם תכליתו היא רק תורת המדות, והקדים לה בשער הראשון הוא שער היחוד חקר אלוה, וביתר שעריו מדבר על תורת האדם, כן שפינוזה אחרי אשר בחלק הראשון מספרו מתעסק בחקר אלוה, יורו ארבעת חלקיו האחרים תורת האדם או חובת הלבבות (Ethik) במדות ודרך ארץ וכו' תמיד במבט עליוני אל חקירותיו באלהיות.

אלה הן המדות הטובות שידבק בהן, והמדות הרעות שיתרחק מהן האדם המתנהג בדרכי חייו על פי מצות הבינה, שאין לך בין חורין וחפשי ובעל חרות אלא הסר למשמעת התבונה¹⁰ ומתנהג בדרכי חייו על פי מצות הבינה, באופן שיהיה השכל קו למעשיו והדעת משקולת לעלילותיו.

“השיטה הזאת תורה אותנו שלא לשנוא שום אדם, שלא לתת מכשול לאדם, שלא ללעוג, שלא לכעוס על שום אדם ושלא לקנא. בשום אדם שבעולם” (ח“ב למוד מ”ט באור).

ברוח בינתו יתגבר האדם כארי על תאותיו, ובכח תבונתו ישתדל לשום מתג ורסן להפעליותיו, לנהלן במדה ולהטותן במשורה “כי האדם המשועבד להפעליותיו אינו אדון לעצמו אלא עבד נרצע לחבל החלד כ”כ, עד שבחבלי השוא הוא נמשך אחרי הרע אעפ“י שיודע ומכיר את הטוב” (ח"ד הקדמה).

“צריך האדם להשתדל להשיג את התושיה לשמה ולמענה (ח“ד למוד י”ח) ולא מתוחלת להשיג שכר מאלוה חלף צדקתו ומעשיו הטובים, כי הצדקה בלבדה ובעצמה היא האושר בעצמו והחרות היותר גדולה” (סוף ח"ב).

“אין אדם מאבד את עצמו לדעת אלא אם כן יצא מדעתו בהתגבר עליו סבות חיצוניות המתנגדות לטבעו” (ח“ד למוד י”ח).

“אין מועיל לו לאדם יותר מאדם עמיתו ואין בני האדם יכולים לחפוץ להעמדת ישותם יותר טוב מאשר כלם יתאימו עם כלם כ”כ עד שנפשות וגופות כלם תהיינה כמעט לנפש אחת ולגוף אחד" (ח“ד למוד י”ח).

“בני אדם המבקשים תועלתם לפי פקודי הבינה אינם משתדלים להשיג מאומה בשבילם מה שלא יבקשו גם בשביל אחרים, ואנשים כאלה המה צדיקים נאמנים וישרי לב” (שם שם).

“כל מה שישתדל האדם להשיג על פי הבינה אינו אלא הַכָּרָה והנפש בעודנה משתמשת בבינתה אינה חושבת למועיל אלא מה שמביא לידי הכרה” (ח“ד למוד כ”ו)

“הטוב היותר נעלה של הנפש היא הכרת האלוה, התושיה היותר נעלה של הנפש היא לדעת ולהכיר את האלוה” (שם למוד כ"ח).

“כל עוד שבני אדם משועבדים לתאות יצרם אין לומר שהם מתאימים זה לזה” (שם למוד ל"ב).

“כל עוד שבני אדם יחיו על פי הבינה אז אך אז המה תמיד מתאימים בטבע איש אל אחיו בהכרח” (שם למוד ל"ה).

“הטוב שמתאוה לעצמו כל אדם ההולך בדרך התושיה, הוא רוצה לזכות בו גם שאר בני האדם, וזה ביותר, יותר שהוא יודע ומכיר את האלוה” (שם למוד ל"ז).

“כל דבר המביא לידי ריעות באדם או המיָעֵד את בני האדם לחיי שלום בחברתם הוא מועיל, ובהפך רע הדבר המגרה מדנים בחברה המדינית” (שם למוד מ').

“השנאה אינה יכולה לעולם להיות טובה” (שם למוד מ"ה).

“הקנאה, הלעג הבזיון, הכעס, הנקמה ושאר הפעליות השייכות אל השנאה או הנובעות ממקורה הן רעות” (שם).

“המתנהג בדרך חייו על פי הבינה הוא משתדל בכל יכלתו לגמול לאחרים אך טוב וחסד ואהבה תחת שנאתם קנאתם כעסם ובזיונם וכו' לנגדו” (שם למוד מ"ו).

“אדם בעל נפש אינו שונא לשום אדם, אינו מקנא בשום אדם, אינו כועס ומתקצף על שום אדם, אינו מבזה לשום אדם, וק”ו שאינו מתגאה" (שם למוד ע"ג באור).

היותר מועיל בחיים הוא להשתלם בשכל או בבינה כפי האפשר, בזה בלבד תלוי ועומד האושר היותר נעלה או האושר הנצחי של האדם כי האושר היא מנוחת הנפש הנובעת מהסתכלות הַמַכֶּרֶת את האלוה, השתלמות שכלנו היא בלבד להכיר את האלוה ומשיגיו ואת מפעלותיו היוצאות בהכרח מטבעו (שם הוספה משפט ד').

“לבני האדם מועיל ביחוד להתחבר זה לזה במדות ולהתקשר איש אל אחיו והיו כלם כאיש אחד חברים, למען יעשו אך את המביא לידי אחוה וריעות נכונה” (שם משפט י"ב).

“טוב לו לאדם לשאת ולכלכל ברוח נכון את טרחם ומשאם וריבם של אחרים ולהשתדל בכל כחו לעשות את המביא לידי שלום ואחוה וריעות בחברת בני האדם” (שם משפט י"ד).

“אמת שגם החנופה מביאה לידי שלום; אבל השלום הזה נקנה ע”י העון הנבזה של השתעבדות או ע“י כחש ומרמה, כי אין נתפס ברשת החנופה יותר מבעלי גאוה הרוצים להיות העליונים ואינם אלא התחתונים” (שם משפט כ"א).

“בחברת רֵעים ישָמר האדם מהוציא דבה רעה על הבריות, ולא ירבה דברים על חסרונות בני האדם, כי אם על התושיה או היכֹלת של האדם ועל האמצעים שעל ידם נוכל להגיע לתכלית השלמות” (שם משפט כ"ה).

עלינו נטל לשאת ברוח סבלנות את ההפסד שיגיע לצרכינו, אם אך נתודע בקרבנו כי עשינו את חובותנו, אבל יכלתנו המוגבלת לא עצרה כח להרחיק ממנו את ההפסד ההוא, באשר אין אנו אלא חלק מכל הטבע אשר לרגלי סדרו אנחנו מתנחלים" (שם משפט ל"ב).

“אין טוב לאדם, בעוד שאין לו הכרה שלמה מהפעליותיו, כי אם לדמות לנפשו דרך ישרה בחיים או היסודות האיתנים של החיים, לקבוע אותם בזכרונו, ולהתנהג על פיהם בענינים פרטיים הרגילים לבא בחיים, למען יתעורר מהם הכח המדמה שלו, ולא ימושו מצדו לעולם” (ח"ח למוד י' באור).

“הנפש יכולה לפעול באופן שכל התרגשות הגוף או ציורי הדברים יתיחסו אל הרעיון מהאלוה” (שם למוד י"ד)¹¹.

“היודע ומכיר את עצמו ואת הפעליותיו באופן בהיר וברור הוא אוהב את האלוה” (ח“ה למוד ט”ו).

נפש האדם בחלקה השכלי והמדעי היא נצחית בהשארה עולמית אחרי מות הגוף, וכאשר תוסיף אומץ בינתה להכיר את האלוה ואת הדברים, כן ירבה חלקה הנשאר לנצח אחרי מות גופה. לכן צריך האדם להשתדל לרדוף להשיג ולהכיר ולדעת למען יגדיל ויאדיר חלק נשמתו בחיי עולמים. ויען אשר הגוף והנפש צמדים ילכו באורח החיים יתלכדו ולא יתפרדו בכל עניניהם, ע“כ בגוף בריא שוכנת נשמה בריאה¹² ועם גודל הכנת הגוף לפעולה ירבה כח הנפש בהכרה, לפיכך חייב האדם לדאוג גם לגופו להחלימהו ולחזקהו ולחנכהו ביתרון הכשר מלאכת עבודה, ובזה אשריהו בעוה”ז ובעוה“ב, כי עם כשרון הגוף בעוה”ז יגדל כשרון הנפש והשארתה לעוה"ב (ח“ה למודי כ”ג ל' ל"ט).–

“האושר אינו שכר הצדקה כי אם הצדקה בעצמה, ואין לאדם חלק בהאושר בשביל שכבש את תשוקותיו, כי אם מפני שיש לו חלק בהאושר הוא יכול למשול בתשוקותיו” (ח“ה למוד מ”ב).

 

ד. מקור ברוך    🔗

בטרם יבין ברוך לשון רומית שבה נכתבו אז ספרי חכמה וחקירה בין חכמי האומות, קרא ושנה כבר בספרי חכמי ספרד המזהירים ככוכבי אור ברקיע חב“ד בשנות מאות ההן, והעמיק הגיגו בחקירות חר”ש אבן גבירול והר“י הלוי והר”א אבן עזרא והרמב“ם והרלב”ג והר"ח קרשקש ואחרים; ובטרם יכיר שפינוזה ספרי קארטעזיוס ופילוסופים אחרים החלה כבר רוח הפילוסופיא לפעמהו בעוד רעיוניו שקועים בספרי חכמי הקבלה.

אבל כאשר מנדיו ומחרימיו גרשוהו מהסתפח בנחלת אלהים, פנה עורף כמעט לחכמת ישראל אשר מלא כרשו ממנה, בשגם כי חשב את חכמי ספרד כלם (אשר בהתפלספותם בדת נגעו בכל השאלות הפילוסופיות) כתלמידי אריסטו שהם המשאיים אשר לא ישרו בעיני הדור ההוא והחל להכות בהם בקיעים ופרצים, ויפן גם שפינוזה מהם ויואל לעסוק בספרי חכמי האומות, והגה ביחוד במחקרי חכם זמנו קארטעזיוס החוקר המופלג בדור ההוא, עד אשר היתה לו שיטתו כתורה שלמה שאין לערער עליה, והשתדל לברר אותה עפ“י כללי הנדסה בספרו הנ”ל בתולדותיו¹³.

אכן בהעמיקו יותר בדבר מצא כתמים גם בשמש בהיר הזה, אשר בחר שכלו ובחריפותו הניח כמאומתים גם יסודות רעועות, כמו הנחתו של החלק המוחי שקרא לו צירבעלדריזע, אשר התלוצץ שפינוזה ע"ז בהקדמת החלק החמישי מספרו הנוכחי, בשגם במצאו כי קארטעזיוס גזר אומר. “שלש נפלאות הן בעולם שאין להרהר אחריהן ואלו הן: בריאת התבל יש מאין, בחירת הרצון באדם, והיות האלֹהים בצלם האדם” שהן הן השאלות העצומות אשר התרוצצו כבר בקרב לב שפינוזה והתחוללו עליהן תלי תלים של ספקות, ואיך יקבל אותן כעיקרי אמונה וכעמודים איתנים אשר לא ירופפו מדרישה וחקירה, ועלה בזכרונו כי חכמי עמנו התפלספו הרבה על אודותן; אז התעורר שפינוזה והתרחק מן קארטעזיוס¹⁴ מעט מעט כפי מצעדי חקירתו ושב אל חכמת ישראל וסופריו, וממעינותיהם שאב מימי רעיוניו בתשובת השאלות ההן.

בעיקר הראשון שהוא בריאת יש מאין מצא בהרבה חכמי ישראל המכחישים זה¹⁵ וחושבים אותו לדברים נמנעים אפי' בחוק הבורא ית'¹⁶ והתקרב בזה שפינוזה לדעת המקובלים בעלי אצילות¹⁷.

בעיקר השני הכחיש שפינוזה את הבחירה החפשית ברצון האדם, באשר מצא און לו בספרי חכמי עמנו שהתפלספו הרבה על שאלת ידיעה ובחירה, ואיך התקשה גם הרמב“ם בח”ג פ“כ להשוות את הבחירה באדם עם הידיעה באלוה ע”ש. ואיך תפש אותו הראב“ד בהשגותיו ע”ז וכו'.

ובעיקר השלישי אצ“ל שהיה ונשאר שפינוזה יהודי מלבד באמונתו גם בחקירתו, וככל חכמי עמנו מתנגדי ההגשמה לחם נגד כל מיני דמיון והשואה של האלוה עם צלם האדם, כאשר עשה ביחוד הרמב”ם בפרקיו הראשונים מספרו ובפרט בפרק החמישים לראשון, והוא מונח בין הנמנעות בחוק האלוה “היות השם ממציא כמותו” (ח“ג פט”ו), וע“ז רומז גם שפינוזה בח”ב למוד י' ע“ש בפלפוליו ע”ז.

ובזאת נתבונן כי שיטתו של שפינוזה היא יהודית¹⁸ מעיקרא ומתחלתה עד סופה.

ככה שני עמודי התָוֶך אשר שיטת שפינוזה נשענת עליהם על אדני חכמי ישראל הטבעו, הלא המה העמוד האחד בחקר אלוה להשיג את האלהות כעצם יחידי הכולל את הכל, שבו הוא מזכיר בעצמו את העברים הקדמונים עם מסורותיהם; והעמוד השני בתורת האדם אשר כל יכלתו להתגבר על הפעליותיו היא האהבה הרוחנית להאלוה, כפי שנזכרת בס' אור ה' לר"ח קרשקש.

יסוד ושרש שיטת שפינוזה הוא מה שקורא כה וכה לאלוה בשם טבע ולטבע בשם אלוה, ובהקדמתו לחלק הרביעי מספרו הנוכחי הוא אומר בפירוש. “האלוה או הטבע” (Deus sive natura) והבנת מהות הטבע בשם האלוה בסגנון לשון שפינוזה הוא המפתח היחידי לבא עד תכונת הגיונו, וע“ז צוחו קמאי ובתראי ונתנו אותו לכופר בעיקר ובעל חומר (אטהעיסט או מאטעריאליסט או פאנטהעיסט וכדומה). אולם התאחדות האלוה והטבע היא מתאימה עם ספרי קדשנו ומסכמת אל אמונת ישראל ומפורשת בדברי חכמי עמנו מימות עולם מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם בספר בראשית עד הוראת השם הוי”ח עח הישות והמציאות בכללה (שע“ז רמז גם המורה בס”א לראשון) ועד דורשי רשומות כמו ר' יוסף קרא בעל הש“ע בספרו מגיד מישרים פ' משפטים עה”כ בראשית ברא אלהים בחשבו: אלהים בגימ' הטבע. ובשנת תס“ה (כ"ח שנים אחרי מות שפינוזה) זו שאלה נשאלה מלונדון לפני הרב צבי אשכנזי הנודע בשם חכם צבי (ראב"ד באמשטרדם ובאלטונא) הלא היא כתובה עם תשובה בצדה בשו”ת חכם צבי סי' י“ח וזו לשונה שם: שאלה וכו' החכם המרומם והנעלה כמהר”ר דוד ניטו נר“ו אב”ד ומו“ץ בקהל קדוש שערי שמים (בלונדון) דרש וכו' שאמרתי בישיבה שהשם יתברך והטבע והטבע והשם יתברך הכל אחד אומר אני שכך אמרתי ואני מקיימו וכריחנו מאחד שדוד המלך מקיימו וכו' אבל צריך לידע (הטו אזניכם יהודים מפני שהוא העיקר הראשון מאמונתנו) ששם טבע הוא מהמצאות האחרונים וכו' שהקב”ה עושה כל אותן הענינים שאנחנו קוראים טבע וכו' ואותו הדבר שהיא השגחה הוא שקוראים טבע וזהו שאמרתי שהאלקים והטבע והטבע והאלקים הכל אחד דיעה זו היא דיעה ישרה חסידה וקדושה ואשר לא יאמינו בה הם קראים ואפקורסים וכו' – תשובה: רואה אני את דברי החכם המרומם והנעלה נר“ו שהם דברי הכוזרי. במאמר ראשון וכו' והוא יתברך יקרא טבע באמת וכו' וזו היא דעת המאושרים וכו' ודעת קדושים דברי חסידי עמנו וכו' ואם חשבו המערערים שלא יתכן לכנות מעשה השי”ת יתעלה בשם טבע וכו' הנה הרבה הגדול וכו' של“ה וכו' כתב וכו' כי שכר עושי מצות ה' ועונש העובר עליהם הם טבעיים וכו' פה אלטונא טו”ב מנחם שנת תס“ה” עכ“ל. וכן שפינוזה הניא בפירוש באגרת כ”א שלו סברת קצת קוראיו החושבים כי לדעתו האלוה והעולם אחד הם או שיחליף העולם באלוה וכו' ע“ש¹⁹, כי אצל שפינוזה כמו אצל חכמי ישראל בשו”ת הנ“ל מובן הטבע איננו כח עִוֵר איתן בלי דעת עצמו, כי אם כח שכלי או כח חושב אבי כל המחשבות הוא האלהים, וזהו אמונת היהדות בעיקרה הראשון הנ”ל.

ובכן נוכחנו לדעת כי עיקר רעיוני שפינוזה והגיון שיטתו בפילוסופיא שרשו בספרות עמנו:

הן מצא כבר בספרי ישראל הרמז כי נדמה מהוכת האלהות בערך יחוסה אל העולם כדמיון הנפש בערכה אל הגוף, כי החוק הכללי המניע את הטבע הוא רוח האלהים, כמו דחז“ל (ברכות י') מה הקב”ה מלא את כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, וכו‘, והדבר כעין הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ובזוהר הלשון: “וכד אנת תסתלק מנייהו אשתאר כלהן שמהן כגופא בלא נשמתא” ועוד שם: “רבון עלמין אנת הוא דאשקי לאילנא בהאי נביעו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא”. ובספר הכוזרי מ"ד ג’ “וכבר דמו הפילוסופים העולם באדם גדול והאדם בעולם קטן, ואם הדבר כן האלהים הוא רוח העולם ונפשו ושכלו וחיתו כאשר נקרא חֵי העולמים”; דיעה שהזכיר כבר אפלטון והנודעת בשם: Anima mundi (Weltseele).

מצא זכרון האחדות הכללית והכללות המתאחדת ברמזי סודות הר“א אבן עזרא²⁰ – שהזכיר אותו שפינוזה כ”פ בספרו על התורה –, כמו “והנה האחד אין לו תמונה והוא כדרך כלל לכל התמונות כי מאתו יצאו” (שמות ל"ג). ואמר עוד (במדבר כ') “דע כי כאשר ידע החלק את הכל ודבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים”. וכן אמר (שם כ“ב כ”ח) “וזה טעם לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי כי אין יכלת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתו והסוד כי החלק לא ישנה החלק רק גזירת הכל תשנה גזרת החלק כולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא”. וכן דבריו עה“כ “והוא באחד ומי ישיבנו י”א שהבית נוסף והאמת שאינו נוסף ולא אוכל לפרש כי יש בו סוד גדול”. ובס' יסוד מורא ז“ל “שהשם אחד ואין היות להוה רק שידבק בו”. גם פילוסופנו הרנ”ק בספרו מונה“ז שער חכמת המסכן מצא בביאורי הראב”ע יסודי הפילוסופיא של העגל שממנו ידענו כי הוא תמך יתדותיו על אדני שפינוזה, ובשניהם החזיק הרנ“ק, ע”כ הוא אומר שם שער ב‘: " מקור כל הויה מושכלת ומוחשת כל הכולל הכל". ושם בשער ו’: “השם יתעלה היא סבה כוללת ביהודה כל מיני הסבות ואמתת מציאות כל היש שאין אמתת מציאותו ואמתת קיומו אלא בו, ושאלו היה חוצה ממנו אמתת מציאות וקיום לשום דבר היה הוא האלוה”. ובשער ט“ז: “שאם נקח שתי המחשבות הללו כמו שהן בתחלת הציור היינו שלכל אחת מהן בשכל מציאות בפני עצמה, היינו שיהיה הבעל תכלית עומד קיים והאין סיף חוצה לו (ר"ל פרוד האלהות מהתבל) ושני לו, הנה אין לנו בזה באמת מחשבת האין סוף כל עיקר, לפי שהוא רק אחד משנים וא”כ הוא חלקיי, ואין סוף כזה שהוא אצל הסוף הוא החוצץ לו וגבולו הוא בעצמו סוף ותכליתיי וכו' והנה הסתירה מבוארת להם, והציור המחשביי עושה בזה הפך מכוונתו כשהוא מפריד את האין סוף לגמרי מהסוף עושה אותו בעל גבול וסוף ועושה עוד את הסוף לעומד בפני עצמו”. כל זה הוא חותם תכנית שיטת שפינוזה.

הרבה שקד שפינוזה על ספר המורה להרמב“ם כנ”ל, ואם אמנם רחקו מחשבות שפינוזה ממחשבות הרמב“ם כרחוק אפלטון מאריסטוטלס, וחלק עליו לרוב, בכ”ז הסכים כה וכה לדיעותיו אם אינן מכחישות לשיטתו לעצמו, כאשר העירותי כ“פ בסוף חלקי הספר²¹, ובהכרח המציאות בחיוב מטבע האלוה ובשאלת תכלית העולם דרש שפינוזה הרבה מהרמב”ם ח“ב פרק כ' ובמקומות אחרים המברר כי להמאמין בקדמות העולם מוכרח גם השלילה כמו שהאריך בזה הרמב”ם בח“ג פי”ג המסכים כמעט מלה במלה עם דברי שפינוזה בהוספה לחלק הראשון, כאשר העירותי שם במקומו.

הגה בספר מלחמות ה' להרלב“ג ע”ד הנבואה ובבאור נסים ונפלאות בדרך הטבע, ד“מ השב צל המעלות אחורנית אצל יחזקיה אשר באר שפינוזה בספרו על התורה פרק י”א בבאור דומה אל הרלב“ג ח”ו פי“ב בסגנון הלשון “ענן תחת השמש”, וחלק עליו בבאור עמידת השמש בימי יהושע בפרק שני מספרו הנ”ל, כמבואר בספר הנבואה שלי צד 6, 18 ע“ש גם בהרבה דברים שדומות חקירות שפינוזה אל חקירות הרלב”ג. גם בדבר התכליות השתמש שפינוזה בסוף החלק הראשון בסגנון לשון הרלב“ג בס' מלחמות ה' ו' א' בזה”ל: והמשל שלא יאמר לאיזו תועלת היו זויות המשולש שוות לשתי נצבות.

ביחוד השקיע שפינוזה רעיוניו בספר אור ה' לר' חסדאי קרשקש החולק על אריסטו והרמב“ם, וסותר את דיעותיהם על האלהים והעולם עד היסוד בם. את קרשקש הזכיר שפינוזה במכתבו כ”ט. ור"ח קרשקש החליט גם הוא את הכרח המציאות בחיוב, שעליו כתב הר' אברם שלום בספרו נוה שלום לאמר: שמי שהניח הרצון הקדום הניח היות המציאות בחיוב וכו'.

עוד חקר ודרש שפינוזה בהרבה ספרים אחרים מפילוסופי עמנו כמו בספר דרך אמונה ל“י אברם בילבאגו, ובספרי ר”מ גרבוני ור“י כספי, כמו שהעירותי בספרי על הנבואה הנ”ל. ובודאי נודע לשפינוזה גם האפלטוני היהודי ראש חכמי ספרד הוא המשורר האלהי ר“ש אבן גבירול בעל “כתר מלכות” שבו נמצא, לפי הערת החכם זקש, כבר יסודות שיטת שפינוזה, כי שני המשיגים העצמיים והנצחיים אשר לשפינוזה שהם המחשבה וההתפשטות כנה אבן גבירול בשמות הספירות: החכמה והחפץ (Erkenntniss und Wille) ובשם חפץ ר”ל הקשר המחבר את ההתפשטות אל הרוח החיוני החומרי, כנודע מפילוסוף זמננו Schopenhauer בספרו Die Welt als Wille und Vorstellung המברר כי רק החפץ הוא מקור כל החיים והישות, ומובא בספר מורה המורה בשם אבן גבירול וז“ל: והחפץ כח אלוה בפועל ליסוד וקושר אותם והוא מפלש מהעליון אל התחתון כפלוש הנפש בגוף והתפשטה בו והוא המניע והמנהיג אותו” ועוד שם “והוא החפץ והשפעתו על החומר” – וסיים החכם זקש בסוף מכתבו בהתחיה לאמר: מי יתן ונמצא את הספר מקור חיים של ר"ש בן גבירול בשלמות כי אז יהיה עוד מקור ברוך שפינוזה להבנת כמה דברים עתיקים.

גם חכמת הקבלה²² עשתה רושם עמוק בעיון שפינוזה, כנזכר כ“פ בהערות שבסוף חלקי הספר הנוכחי. ורבים מצאו השתוות גדולה בין שיטת המקובלים ובין שיטת שפינוזה עד שלדעת הפרזת רבים מחכמי ישראל²³ וחכמי האומות היא היא בעצמה, כמו שהעיר בעל גבעת המורה הנ”ל, שהיא גם דעת המקובלים בעלי שיטת האצלה וצמצום. וז“ל החכם ר”ש זקש בספרו התחיה צד פ“ה בהערה שם: “הנה ראינו ג”כ כבר כי שתי הנקודות האלה הרוחניות, היולי השמים והיולי הארץ, הן טמונות בחביון עוז האלהות בעצמה לדעת הרמב”ן, והמתבונן היטב ימצא בזה כבר דעת הפילוסוף אשר הרעיש את כל העולם ברוך די שפינוזה, כי גם לדעת הרמב“ן האל לבדו הוא הנמצא האחד המוחלט ואין כל בלתו ולזה גם ספירותיו הן עצמותו לדעתו בכדי לבטל כל רבוי ושני כוחות האלהות או משיגיה שהם היולי השמים – הוא הנקרא אצל שפינוזה מחשבה בלתי בעל תכלית – והיולי הארץ – הוא הנקרא אצל הפילוסוף הזה התפשטות בלתי בעל תכלית – ופעם אחר אי”ה אבאר איך נשתלשלו דיעות כאלה לאט לאט מגבירול לראב“ע ומראב”ע להרמב“ן ור”י עזריאל ור“י לטיף ור”י גיקטיליה ובעל הזוהר וכו' וכו' עד שפינוזה ועד וכו' תניא וכו' בספרו הנפלא שערי היחוד האמונה". וכן אמר הצרפתי Renan: “ספרות ישראל הגדולה היתה לשפינוזה מקור ומעין נאמן בכל ימיו”.

ובכן מצאנו ראינו כי ברוך שפינוזה היה החח האחרון משלשלת הארוכה של חכמי ספרד אשר התחילה עם ר"ש אבן גבירול, ושיטת שפינוזה היא יהודית לכל משפטיה וחוקותיה²⁴.

 

ה. לפלגות גדולים חקרי לב    🔗

באחד מבתי הספר לבית ישראל בירכתי עיר תשואות הומיה ישב נער עברי רפה־כח וידוע־חולי ופורש אגפי רוחו על במתי תבל ומלואה, לחבק בהגיוני לבו זרועות עולם, לָמוֹד בשעל שכלו ענינים רמים ונשגבים, בכל קודש יגע ובכל נשגב יחדור, ועל אֵל אֵלים ידבר נפלאות – אראלי מרום ששו לקראת העלם הזה בגילת אף רענן, השתאו בחרדת קודש על זעיר היצור בצלמם נברא, איך עם נשמתו, חבֶרתו הצעירה בצבאות השמים, יעפיל עלות פסגת הררי אלהים, ומעט קט רוחו אשר נפח האלהים באפו ישתער כרוח סועה בכל אוצרות הנפשות – שמהו מלאכי שלום האלה ויקראו: ברוך כבוד ה' אשר חלק מחכמתו לאנוש רמה ואצל מרוחו לבן אדם תולעה! – לא כן מלאכי דומה משרתי מלך בלהות, המה ראו כן נדהמו אחזו שער ויתנערו מאבני שאול תחתיה, שרקו כיליל ישימון ויניעו ראשם מלא תלתלי צפעונים, הרגיזו מלך בלהות מכסאו הנסער על ערמות עצמות יבשות; בנות תפתה ועלמות עלוקה, פרועות שער ראשון ופרומות בגד בשרן, רצות ושבות במלאכות אִמָן לילית בתמהון לבב ובקול מר צורח: מה אנוש עפר ואדם אפר כי יתחרה עם בני האלהים ממעל ובילדי תופת מתחת! מה לעטלף הלז כי יעיז מצחו מנקיקי גבי חומר וירים ראשו בין חיות הקודש! ־ והנה אשה אחת, צנומה ושדופה כעץ יבש, דלה ורזה כשריג עצמות וגידים במסכת צלעות חררות, בעלת אלף עינים רוצצות כֹה וכֹהֹ כמראה הברק ומזרות לפידי להבה; האשה הזאת ושמה קנאה נשאת ממעל לארץ על כתפות נערותיה שנאה ונקמה, ותבא ותתחמק בקירות לבות חברי ברוך וממתיקי סודו בבית הספר, ותוריק מגרונה אש פלדות במררתם ותצת בכליותיהם נהרי נחלי זפת בוערה, ותעל המוקדה ברחובות העיר, ויקימו וישפכו עליו אגלי זעם אפס ורסיסי בוז וקיקלון וכדי בזיון וקצף – והאיש ברוך יכוף כאגמון רצוץ ראשו, מחריש מתאפק ומתחבא בחדר משכיתו עד יעבור זעם – עודנו לא עבר; והנה אשה אחרת עִוֶרֶת בשתי עיניה כנפל אשת בל חזה שמש, מקוטרת מור ולבונה, יוקדת בשלהבותיה קדושה כעין החשמל, ושמה קנאת אֵש־דָת, מתחוללת על ראשי הכהנים והרבנים, ותמסוך בקרבם רוח עועים, ויקומו על הכושל הלז וישטמוהו וירדפוהו ויתקעו עליו בשופר ויחרימוהו – והאיש ברוך סגר את הדלת בעדו, וטהר ידים הוסיף אומץ ברוחו, ובמחוקק שכלו החד כחרב פיפיות גדע בריחי ברזל הסוגרים היכל בינת האדם, וישבר בהגיונו כמו בפטיש מפוצץ דלתות נחושת בית מאסר התבונה, ויוציאה לחפשית מתחת סבלות אחותה הגדולה היא האמונה, ויוציא לאור את ספרו על התורה, אשר סכסך רוח התורנים לחרוץ חץ שחוט לשונם למולו ויאמר לבלעהו חיים; אכן אל מפרשים בני חורין המבארים ספרי הקודש ברוח חופש ובדרך חפוש ובקֹּרת היה שפינוזה – השני להר"א אבן עזרא – בספרו הזה למקור נפתח ולמעיין מים נאמנים עד היום הזה.

בשגם בהודע אח“כ בעודנו בחיים, ומה גם בצאת לאור אחרי מותו, ספרו הנוכחי, שבו הוא מדבר על טבע האלוה (Diesnatura) האחד והמיוחד באלפי רבבות מפעליו, האלוה המתנועע בצקון לחש בכנפי הרוח, ובקול דממה דקה בהמית המים, השוכן למרגעה בקרב הצמחים, מתעורר ומתנודד בנפש החי, חושב וחורש בבליות בן האדם, וממלא את כל הבריאה בתנועתו בלי הרף; שבו הוא מגיד פשר העולם וחלומותיו, פתרון הנפש וחדותיה, מתחקה ברוח בינתו על מעמקי שרשיה, שוקל בפלס שכלו אדני היצירה, וחותר בתעלומות סתרי כל היקום; הספר הזה קלע רשפי אור נוגה ושביבי אש שלהבותיה בלב הפילוסופים מוקדי עולם, מקצתם ראו ברק קרני אור חדש ויכרכו ברוך יוצר מאורות, ומקצתם נכוו ברותחיו ומלאו ידיהם בקשת ולשונם בחצי מות לירות בסתר ובגלוי אל החושב, האדיר הזה אשר לא באו עד תכונתו, וישימו את שמו ואת זכרו לשדה קרב, וילחמו אוהביו ואויביו בחזקה על אודותיו, ויֵחָצו לשני מחנות המכבדים אותו ואשר הזילוהו, מאז עד היום הזה, וגם מכבדיו ומעריציו נפרדו אלה מאלה בהבנת פנימית שיטתו, יען אשר כסה שפינוזה שרשי מחקריו במשאון כמוס, ולא ברר למדי את דבריו, ע”כ היו רבים אשר לא ירדו לסוף דעתו העמוקה ולא הבינו הגיונו הנשגב, ובהעמיקם בכ"ז בהיקשי שפינוזה על מנת לסתור אותם הסתתרה בינתם וכמעט יצאו מדעתם, כעדות החכם Furtmair לאמר:

“Jo. Bredenburg u. A. wurden an ihrer Vernunft irre', weil sie Spinoza’s Demonstrationen nicht widerlegen und auch nicht für wahr halten konnten.”

ספרות גדולה ורחבה באלפי ספרים נבנתה על שיטת שפינוזה לבארה ללבנה ולצרפה. חכמי לב בישראל ובאומות ראו בו אורה גדולה מאירת עינים ומסמאה אותן גם יחד באופל יהלוך לאור הברק, ונפלגו במחשבותיהם עליו, אלה מימינים לזכות ואלה משמאילים לחובתו אוהב מימין מהלל ואויב משמאל מקלל; אלה מזה נתנו אותו לכופר באלהים ומכחיש לאל ממעל – רבים גערו בשפינוזה, אומר מעתיקו הצרפתי Emil Saisset, כי כחש במציאות האל וכפר בעיקר ישות (Atheismus); אמנם מעיד אני עלי שמים וארץ, כי מעולם לא האמין אדם באלהים באמונה צרופה וחזקה נובעת מקרב נפש מזוינה ואמיצה כשפינוזה –; קחו מאתו מושג האלהות, אז תשללו ממנו כל עיוני מחקריו, כל מהות נפשו ורוחו, כל חית נשמתו ונשימתו! הלא זה דברו בלמוד האחד עשר: אלהים הוא עצם מוסד פנת יקרת מטעי תפארת באין קצה לרבבות משיגיו ותואריו, אשר כל אחד מהם מברר ישות מציאותו ונצחותו, וכלם כאחד מורים על אין–סוף מוכרח המציאות הכל יכול וכוללם יחד“. — האם מהחליטו מלאת כבוד האלוה את כל מרחבי המציאות נגזור אומר כי הכחיש במציאותו? הלא כה דבריו שם: השלמות איננה סותרת הישות, אדרבה מקיימת ומגדלת ומאדירה אותה; אך המנערת אותה מעדרת אותה; ואין ישות ברורה ומבוררה יותר מישות דבר השלם בלי תכלית, הוא האלהים, כי יען ישותו מרחקת כל פחתת וגרעון, ומחזקת בשלמות המוחלטת, אין מקום עוד לשום ספק על ישותו. ע”כ קרא Novalis לשפינוזה: “Gottrunkenen Menschen”²⁵

שפינוזה הרגיש במעמקי קרביו רעיון החכם: אנחה אחת בגיחה כפעם בפעם מקרב לב, משתוקקת אל הטוב האמתי, מתגעגעת אל עשתות העתידות, נכספת אל מקור השלֵמות, עֵדה היא על מציאות האלהות יותר ממאה מופתים חותכים – שרש הספק במציאות האלהים פורה אך בלבות אנשים זונים אחרי שרירות חושיהם, פחותי ערך כוחות רוחם בשגם הוא בשר, אשר בקרבם חשך אור האלהים בעריפי גשם תאותיהם השפליות והארציות. אנשים כאלה נחתים כעטלפים בחפרפרות קברות התאוה, נבוכים הם בסבך דמיוני בשר וחושי עפר ואפר, סך עליהם מסך החומר מהביט במסתרי נפשם ומשמוע בקולה, ואף משמוע בלמודי האלהים יקוצו בחייהם; לא כן נפש בהירה כראי מוצק טהורה כעין הבדולח ונקיה כתכלת יריעת השמים ביום לא גֻשמה, נפש שפינוזה הרואה כל דבר זעיר מזעיר כמקרה התגלות אחד משיגי האלוה, כל מקרה מורה לו תואר בלתי בעל תכלית, וכל תואר מורה לו כבוד העצם הקדוש האין־סוף, עד שאם יכחש במציאות העצם מוכרח הוא לכפור בכל ישות המציאות בתולדה כולה, ולגזור כי אין נמצא כל מאומה – תנועה תמידית בנפשו לעלות מהמקרה שאל המשיג ומן המשיג אל העצם, ולשוב מהעצם אל משיגיו ומן המשיגים אל מקריהם המפרסמים אותם; וככה הוא מתהלך בתומו עולה ויורד כמלאכי אלהים על סולם בית אל, וכל דבר קטן שבקטנים ידחפהו במועף אל מרום העצם הנשגב הוא האלוה. איש כזה יכול אך אז לשכוח האלהים אם ישכח לחשוב והיה כפסל נסך חרש; אכן כל עוד שחושב ובכל מה שחושב, אך העצם הנשגב, אך היש האמתי מוכרח המציאות הוא לבדו מטרת מחשבותיו. איש כזה שוכן בחיק האלהים והאלהים שוכן בקרבו²⁶ – ואלה מזה (כמאה שנים אחרי מותו) כבדו את שפינוזה כקדוש עליון, אחרי מאמר לעססינג²⁷ “אחד והכל” היא כל הפילוסופיא האמתית ונבואת, יעקבי ²⁸ נתקיימה אח"כ בהפילוסוף הדתי האשכנזי שלייערמאכער אשר קרא בחום הגיגו לאמר: “לכו ונגוזה קווצות תלתלי ראשנו על קבר שפינוזה, נגש ונענה על לא אָוֶן בקרבו; רוח צחצחות ממרום נערה עליו ונשב בחזהו, האין־סוף היה ראשיתו ותכליתו, התבל היתה לו מראה הכֹחות הצובאות בהיכל הטבע. רוחו הקדוש מלא דעה את ד' בעַנְוַת צדק ואהבת האלוה אוצרו. אש־דת תמיד מוקדה על מערכת לבבו הטבור ומורשיו הצרופים כזהב מזוקק. גבר נשגב בעשתות הגיונו גבוה מכל אדם, לכן בודד הוא במרומיו נעלה ברוחו הגבוהה על כֹל, בלי בית מדרש ותלמידים, וגם משפט אזרח בארץ לא היה לו!”. והצרפתי רענאן קרא בעיר האאג אל הנאספים ברחוב פאוויליאָענגראך בהקימם שם את פסל דמות שפינוזה לאמר: “בואו נא ונשתחוה לפני החושב הגדול המפורסם הזה, נקריבה מבחר מנחותינו לנפש ורוח הקדוש הזה – כמֹשה עמד במרום ההר לקבל משמים סוד ה' ליריאיו והיה חוזה יה צופה ומביט בשכינת אֵל!”?

גם בני עמנו שבו לחונן את שם שפינוזה ולהתכבד בחכמתו, הרמבמ“ן לחם מלחמת תנופה בעד שפינוזה ולעססינג נגד אויבו יעקובי, החכם הנודע לעטטעריס כתב תולדותיו בשפה עברית, ומלא פיו תהלתו ותפארתו. אף סופרי דברי הימים לבני ישראל בעמנו יעריצוהו כמו Julius Dessauer גבר נאמן לעמו ולתורתו, אחרי אשר מנה חכמים שלמים וצדיקים בהוללאנד ובאמשטרדם כתב לאמר: Alle aber überstrahlte als Stern erster Grösse mit nimmer verwelkendem Ruhme der edle, grosse, fromme und alle Menschen liebende, hingegen lange Zeit hindurch verkannte, vom unreinen Geiste intoleranter eigennutziger Menschen verleumdete, gelästerte und verachtete Baruch Spinoza, der grösste Philosoph u. s. w. והרבה רבני אשכנז בזמננו וחכמי ישראל אחרים אף בארץ רוסיא מתימרים בכבוד שפינוזה, והאחרון הכביד הרב החכם החוקר רא”ק בספרו אבן הראשה; אם אמנם הסופר דה“י החכם גראֶטץ זרק בו מרה כֹה וכֹה, שכן לא אפסו אויביו ולא גמרו מריביו, וגם למבארי ומפרשיו אין קץ, ועד היום הזה לא חדל מו”מ ודו“ד וטו”מ בקרב חוקרי קורות הפילוסופיא וכל השמים עין ולב על זוהר הכוכב הזה אשר דרך מיעקב, אור נצחי אשר לא יכהה זהרו ולא ישבת מטהרו כל עוד נשמת רוח פילוסופיא רוחנית מרחפת בלב חוקרי יקום התבל–.

 

ו. גם ברוך יהיה    🔗

שיטת שפינוזה היתה למקור כל הפילוסופיא החדשה וביחוד ליסוד שיטות שני פילוסופים גדולים שהם שעללינג והעגעל, אשר כל חקירותיהם אך על השתות האָשיות של שפינוזה מיוסדות הן. גם Göthe אמר כי שפינוזה הוא אבי הפילוסופיא החדשה. שיטת שפינוזה בנויה על עמודי הדעת והדת או האלהות והטבע, והיא שיטה מפיקה רצון ראש החוקר ולב המאמין, שיטה מַסְפֶקֶת להשביע נפשות אלה אשר בכל חקירותיהם החפשיות לא השליכו רגשי דת ואמונה אחרי גיום, ועודם מחזיקים ברעיון עצם רוחני הוא האלוה בב"ת ונצחי, שבו בטל ומבוטל כל העולם כלו כקרני אור בעצם השמש או כריח נודף בפרח השושנה–.

ואף גם זאת, כמו שעד היום הזה לא היתה, ואולי לעולם לא תהיה, שיטה פילוסופית קיימת ואמנת לעולמים, כך שיטת שפינוזה בקומתה ובצביונה לא נתקיימה בידי האחרונים, ממציאי החכמות כימיאה ופהיזולוגיאה, ולא עמדה במהלומות בעלי תריסין, תלמידי קאנט מעבר מזה, ובעלי מאטעריאליסמוס מעבר מזה, שביניהם התפוצצה שיטת שפינוזה לרסיסים ולשבבים אשר כל אחד מהם יפץ אור אמת כקרן השמש, המאומת בטבע ובחקירה כהיום הזה, וכעין ניצוץ רוח נשגבה נצנצה בשפינוזה לפני שתי מאות שנים בהרבה אמתיות פרטיות כאלה, ובראשן רעיון האחדות הגמורה והשלֵמה שאין עצם אלא אחד בכל היקום, המאומת עתה מכל מיני הידיעות בחקירות הטבע. הרמז אצלו כי שני המשיגים הרוחני והגשמי אחד הם במהותם, היא השרעף הראשון אשר יצא כברק חצו והגיע עד קאנט – וכן בהרבה חוקים טבעיים המנוים בספר הזה בחלק השני בשמות הנחות ומשפטים שאולים היה שפינוזה הראשון אשר חקק וקצב וחקר אותם, ואשר אח“כ נתאמתו אצל הטבעיים ליסוד ושרש חקירותיהם. וככה הפיץ שפינוזה אור גדול לכל עבר ופנה והעיר ועורר רעיוני הבאים אחריו והעשיר עשתונותיהם, ד”מ טעמו ונימוקו על כח הזכרון (ח"ב הנחה ה') היה ליסוד חקירת Bonet ע"ז, וכמוהו שאבו ממעיניו הרבה חוקרים ופילוסופים, ובזאת יעמוד שם אחינו בן עמנו ברוך שפינוזה לעולם וזכרו לדור ודור.

וויען בירח האיתנים ה' תרמ"ה.

Dr. S. Rubin.

 

לוח המלות ²⁹    🔗

(המלאכותיות הבאות בספר הזה).

אופן, .Modus, Weise

אישי, .Individuum, Einzelwesen

איכות, Qualität, Beschaffenheit, Eigenschaft.

אלוה³⁰ Deus, Gott.

אמצעי, Mittel.

אַמֵת, bewahrheiten.

אצילות, Emanation, Ausströmung, Ausstrahlung.

באור, Scholie, erläuternde, Anmerkung.

באמצעות, vermittelst.

בבחינת, insofern.

בחירה, liber arbiter, freier Wille.

בחקו, in seiner Natur.

בעל תכלית, Finaliter, endlich.

בעל שיעור, messbar, ausgedehnt.

בב"ת, בלתי בעל תכלית, infinitus, unendlich.

בפֹּעל, realiter, formaliter, wirklich.

ברור, Explication, Erklärung.

גדר, Definition, Begriffsbestimmung.

דמיון, Idee, Vorstellung.

דמיון ציורי, Phantasie, Einbildung.

הבנה, הרגשה, Wahrnehmung.

הגיון, Logik, Denklehre.

הויה,. Essentia, Wesenheit

הזדמן,.zufällig

היות, Esse, Sein.

הועיד, bestimmen

החלט, absolute, unbedingt.

היא היא, eben dasselbe

הַכָּרָה,.percipere, Erkenntniss

הכרח,.nothwendig

הכיל, fassen, in sich einschliessen, enthalten.

הנחה, Voraussetzung, Postulat, Forderungssatz

הנדסה, Geometrie

הסתכלות, Intuitive, anschauliche, Betrachtung.

העדר, Nonentität, Nichtsein.

הַפְעָלָה, Passivitat, Leiden.

הַפְעָלוּת, Affect, Leidenschaft.

הַפְעָלִיוֹת, תנועות נפשיות, Affecte, Leidenschaften.

הצטרכות, Necessitas, Bedurfniss.

הַקִיש, concludiren, folgern, schliessen.

הקש, Conclusion, Folgerung, logischer Schluss.

הקדמה, Prämisse, Vordersatz in der Logik.

השגה, Conception, Auffassung.

התאים, convenire, übereinstimmen.

התגלות, Explication, Manifestation.

התדמות, Assimilation, Verähnlichung.

התהוות, Entstehen.

התחרות, Wetteifer.

התיחס, sich beziehen.

התמיד, beharren.

התמרמרות, Erbitterung.

התנודדות, Schwanken.

התפעל, afficirt sein.

התפעלות, Afficirung.

התפשטות, Extensio, Raum einnehmendes, Ausdehnung.

התקיים, sich erhalten.

התרגשות, Affection, Erregung.

זוית נצבת, Anglas recta, Rechtwinkel.

זולת, anders, ausser.

חַוֵה דעת, expliciren, ausdrücken.

חַיֵב, affirmiren, bejahen.

חיוב, Affirmation, Bejahung.

חיובי, Positives.

חכמת השעורים, Mathematik, Grössenlehre.

חולף, vorübergehend.

חלוף, verschieden.

חלקית, partiell, theilweise.

חושב, denkend, geistig.

טיב, Genere, Eigenheit.

ידיעה בהסתכלות, intuitive Erkenntniss.

יַחֵס, zueignen.

יַחַס, Beziehung.

יֶשות, Existentia, Dasein.

כביכול, gleichsam.

כולל, einschliessen.

למוד, Proposition, Lehrsatz.

מדה, Modification.

מדומה, vorgestellt.

מהות, Essentia, Wesen.

מהנדס, Geometer.

מוגבל, determinatum, begrenzt.

מוחלט, absolut.

מוחש, sinnlich.

מונח, angenommen.

מופשט, abstract, blos gedacht.

מופת, Demonstration, Beweis.

מושכל, Axiom, Grund-und Hauptsatz.

מושג, Begriff, bédriffen.

מחשבה, Cogitatio, Denken, Geistiges.

מין, Modus.

מצב, Zustand.

מצטרף, relativ, beziehungsweise.

מציאות, Existenz.

מקרה, Accidenz, Modus, Daseinsweise.

משותף, commune, gemeinsam.

משיג, Attribut, Eigenschaft, Merkmal.

משך, Dauer.

משפט, Satz.

מ"י משפט יוצא, Corrollarium, Folgesatz.

מ"ש, משפט שאול, Lemma, Lehnsatz.

מתאים, adäquat, zureichend, übereinstimmend.

מתגלה, explicatur, offenbart, erklärt.

מתחלף, verschieden.

מתפשט, גשמי, ausgedehnt, Raum einnehmend.

נועד, bestimmt werden.

נושא, Subject o. Object, Gegenstand.

נצחות, Ewigkeit, Zeitlosigkeit.

נצחי, ewig, zeitlos.

סדר, ordinem, invicem, parallel.

עִלָה, Grund, Ursache.

עליצות, Fröhkichkeit.

עצם, Substanz.

עצמות, Realität.

עצם חושב, ideale Substanz.

עצם מתפשט, formale Substanz.

ערך, Proportion, Verhältniss.

פועל, active, handelnd.

פעול, passiv, leidend.

פעולה, Wirkung, Handlung.

צדקה, Virtus, Tugend.

צורות, Imagines, Bilder.

ציור, Bildliche Vorstellung.

ציור חזיוני, Phantasiebilder.

קבלת פעולה, Animi pathema, Leiden der Scele.

קרי, Zufall.

רעיון, Idee, Gedanken.

רעיונים משותפים, Notiones, communes.

שווי המשקל, aequilibrio, Gleichgewicht.

שולל, negative, verneinend.

שלילה, Negation, Verneinung.

שכל, Intellectus, Verstand.

שלם, adäquat, zureichend, vollkommen

שתוף, Gemeinsinn.

תאוה, cupiditas, Begierde.

תואר, Attribut.

תוגה, Traurigkeit.

תוכן, constituit, ausmachend, darin bestehend.

תשויה, Virtus, Tugend.

תכלית, Zweek.

תפוגה, Schwanken.

תשוקה, appetites, Trieb, Verlangen.

תם.