אנו נוסעים בדיוק בדרך בה פלסה נתיבה הגדולה בשיירות לירושלים בסוף חודש מרס 1948, שהגיעה ליעדה רק לאחר מבצע נחשון.

בקורסים לקצינים מקדישים זמן לעיון רציני מפרשת השיירות שהעפילו ירושלימה בימי מלחמת העצמאות. חניכי הקורסים, יוצאים בעקבות השיירות לשחזר ולו במידה קלושה מאד את תחושת המעפילים ההם ולהתבשם מרוח ההקרבה, שהפעימה אותנו.

האמת היא, שהנני מזהה בקושי קטע דרך זה. אז לפני 17 שנה לא היה כאן כביש מעולה כזה, אלא דרך עפר מבויצת וטובענית. חולדה הערבית רכבה שם למעלה על הגבעה ושפכה שלטונה על האזור. בצילה מצאו מחסה ונהנו מהכנסת אורחים מרוממה אנשי הכנופיות מכל המינים והיא הייתה בקשר הדוק ומודרך עם חיילי הלגיון הערבי בפיקוד בריטי. לו היו ברשותנו אז עשירית ממספר הטנקים שלנו עכשיו לא הייתה התקופה ההיא עקובה כל כך מדם בחורינו הטובים ביותר. ירושלים לא הייתה מורעבת. העיר העתיקה לא הייתה נכנעת. גבולות מדינתנו היו חופפים את גדות הירדן לכל ארכו עד נהריים. כידונו הממורט של לטרון כאן ושל חברון בדרום שנעוצים עמוק בבשר המדינה לא היו קיימים.

היה זמן ויכולנו לקחת גם את עזה ואת חברון. היינו חוסכים לנו חיי אלפים לוחמים, שהיו נחלצים לכיבושים המבוקשים להשלמת המלאכה בלא להשאיר זיזים וחספוסים מסוכנים ומפיגים את התשוקה המגרה של שכנינו להשליכנו הימה. משונה. באיזו מידה מזדהה לעתים גורלו של עם שלם עם גורלו של יחיד בחברה. בהבדל זה, שעה שלגבי האחרון הוא למשך דור, מה שאין כן לגבי הראשון שהוא למשך דורות מרובים. קיומנו בין העמים חידה היא בעיני. אינני יודע, אם לשמוח על כך, או להתעצב לסבל המרובה שנפל בחלקנו. הננו בבחינת מטרד שעשועים להם.

מחשבות מעין אלו זרות לך, קורא ומאזין צעיר. כן אני מסוגל להבין לרוחך. שנינו צברים, אלא ש־10 שנים בלבד מפרידות בינינו וזה הכל. וכל העניין בוצע למעשה במשך שנה אחת על גבי מסך שרובד במרוצת 1900 שנה. אינני יודע אם תאמין לי, במשך שבע עשרה שנה לא הגעתי לכאן ממש. ואם עברתי באקראי בקרבת מקום לא נעצרתי ולא שחתי לאיש את אשר עבר עלי ביום זה. זה התרחש באורח פתע ובלתי צפוי למעני בתוך כל הצפוי ללוחם שכתף על שכמו את רובהו זה 30 חודש מאז הלך לפלמ"ח מרצונו.

לא נמניתי עם מלווי השיירות. באזורי־חיפה־תל־אביב לא חסרו מבצעים: ליל הגשרים, גבעת אולגה, תל־לטווינסקי, ליל וינגייט ועוד. תאמין לי. הקשה מהכול האתגרי והמושך היה בפרוזה היומיומית האפורה של קיבוץ עולים חדשים ונערים מפרברי תל־אביב על מנת לחשלם לכיתות ולמחלקות, להפוך אותם ללוחמים חדורי הכרת פעלם וטעם המתוק־מריר של הקמת מדינת ישראל, בעוד אנחנו בקו הראשון של אש הכנופיות ושל צבא עיראקי סדיר וסביבה כפרית ערבית משוסה ומשולהבת. אלא שלחלץ את ירושלים מטבעת המצור שנסגרה עליה נודעה אותה שעה חשיבות ראשונה במעלה.

בבקרו של ה־28 למרס עוד התנהלו חיי לפי האורח של הימים שקדמו לו. ובערבו של אותו יום כבר היינו בשרונה ונתונים בקדחת ההכנות לקראת היציאה באשמורת הלילה האחרונה עם השיירה הגדולה ביותר. ודווקא בשבת של השבוע ההוא היה בדעתי לקפוץ הביתה אל הזקנים שלי. חדשים ימים לא ביקרתי אצלם. גם מכתבים לא כתבתי. לעתים רחוקות הייתי משגר בהזדמנות פתק. שורה. שורותיים. כתיבה ארוכה יותר לא הלכה אצלי.

מגמת פנינו הייתה ירושלים וסביבותיה להצטרף לכוח המחץ לפינוי הדרך אליה. גדוד אחר היה האחראי לביטחונה של השיירה. אנו היינו בחזקת כוח מזויין פסיבי במסע כלואים במשוריינים של הזמנים ההם. זה היה ביטוח שיא כל זמן שלא נתקלו בשריוניות של הלגיון הערבי, שהיו חמושים בכדורים חודרי שריון.

אם היו לי ספקות כלשהם בנוגע להצלחת המסע אל הייעד?

בימים ההם לא ידעו להבחין היכן מסתיים הספק והיכן מתחיל הוודאי. הכל היה בחזקת ספק וודאי כאחד. הכוחות המתגוששים לא היו גלויים כל כך לבילוש ולהתחקות אחריהם. פעמים אי אפשר היה להבדיל בין בני המקום והכוחות מהחוץ שבאו לסייע. כמה מהם חמושים וכמה לא? אם הכל יתקיפו, או חלק מהם? האירועים הלמו על ראשי האנשים ולפיהם פעלו. פעמים גם בלא לדעת את אשר לפניהם. גם כאשר השונא היה גלוי. כגון הדרך הבלתי סלולה מחולדה לכביש הראשי לאחר ימים גשומים, שהפכה מלכודת מוות למלווי השיירה. בין חברי לנשק היו גם מאומנים במידה בלתי מספיקה, שהגיעו אלינו לא מכבר. את ריח אבק השרפה הריחו מרחוק. ניסיון קרבי במשמעות הימים שלאחר הכרזת המדינה לא היה גם לי, אפילו כשלזכותי כבר נרשמו 30 חדשי מחתרת בפלמ"ח. לא פעם נקלעתי במצבים לא נוחים ביותר, אם זה בפעולה ממש, אם זה במסע לילה בתוככי כפר ערבי רדום. תמיד היינו במצב פגע וברח בעוד הלילה פורש חסותו עלינו. אבל גם על המזנב בך ממארב פתע. המלווים האחראים לביטחון השיירה היו בטוחים שהכול יבוא על מקומו בשלום. הם יהדפו כל התקפה מצד הבלתי סדירים. אנחנו היינו חמושים ברובים וברימונים בלבד.

למה לא תפסנו תנומה בלילה בשרונה על מנת להחליף כוח לקראת המסע, שהוא תנאי מוקדם להצלחת כל פעולה מזויינת?

סבורני, שההחלטה על הצטרפותנו לכוחות הפועלים באזור ירושלים הייתה פתאומית. מגבוה החליטו עלינו. ובזמנים ההם, כשכל הציוד הדרוש נמצא בסליקים מפוזרים ריכוזו לקח זמן והוא זרם טיפין טיפין במשך כל הלילה. זה גרם לאיחור יציאתנו. גם בשיירה היו עיכובים ואין להתפלא על כך. הייתי מתפלא לו דפק הכול במאה אחוזים. כשהגענו למקום מערך היציאה לאזורים המסוכנים כבר האיר השחר, כשלפי המתוכנן היינו צריכים להיות בשעה זו בשער הגיא.

הנסיעה בקופסה צוננת מברזל, סגורה ומסוגרת מלבד האשנבים הצרים העליונים, השיבה הרגשה של מלכודת ניידת לאין סוף. זה גם הודות לאפלה הדחוסה בה היינו שרויים. עד הלילה ההוא לא טעמתי טעמה של נסיעה במשוריין מסוג זה. אינני סבור שזו הייתה הרגשתי בלבד. אינני רכרוכי כזה ואינני ניתפס בקלות לרומנטיקה. כל אחד היה מגומד ומצומצם בתוך עצמו. במשך כל הנסיעה עד חולדה שררה שתיקה מחלטת. לא קול ולא הגה ולא נתקשרה אף שיחה בין הנוסעים. המוחות היו מרוקנים. לא חשבו על שום דבר מלבד הרצון להגיע מהר אל הייעד. מה יהיה שם? בכגון זה לא נתנו דעתם. יתכן שהתנמנמו.

היו ביניהם לא מעטים שזו לראשונה להם לנסוע בחגור מלא. הכדורים במספר כפול ארבע מהרגיל, הרימונים בכיסים הארוכים של מדי הצבא הבריטי הכבידו עליהם ואולי גם צמרמרו אותם מחששות. מפקדי הכתות עברו אמנם לפני שעלו על המשוריינים על פני פיקודיהם לבדוק, אם הרובים מנוצרים והרימונים בסדר. אבל בליבו של חששן תמיד מתעורר ספק כלשהו – שמא. אולי. ואצבעותיו ניידות כל הזמן מהנצרה אל ההדק.

בשרונה אכלנו משהו קר. שתיה חמה לא הייתה. בבטן שררה צינה, בדומה לסגריר בחוץ. לדרך ציידו אותנו בשתי מנות קרב אישיות. לא חשנו רעב וגם לא צמא. גשם דק זרזף בחוץ. יומיים לפני כן פקדו את האזור גשמים חזקים, שהפכו את דרכי העפר לרפש. מה שקבע למעשה גורל השיירה וגורלם של בני אדם מרובים יותר מכפי ששיערו. חיים של צעירים, שהביטו על עתידם כעל אתגר מושך ראוי להתמודדות בכל הכוח האצור בתוכם.

השפעת הגשמים הורגשה, כשיצאנו מחולדה ועלינו על דרך העפר המוליכה אל כביש שער הגיא. וביותר, כשמכוניתנו נעצרה, לאחר שגלגליה סובבו על המקום סיבובים עקרים בלא להתקדם אפילו בשיעור של סנטימטר אחד בחופרם שוחה לעצמם שהתעמקה והלכה.

הצצתי בעד האשנב. שמים נמוכים ואפורים גחנו על הגבעות ממול. האופק היה קרוב מאוד. מטחי יריות רובים הגיעו לאזני. לא יכולתי לשאת את ההסגר ומשתכפו היריות יצאתי מהמשוריין. המראה שניגלה לעיני לא היה מרנין. במעלה הדרך משוריינים תקועים בבוץ, כשהם מחליקים, מקרטעים, מפרפרים וגונחים. ובמקום להתקדם ממשיכים לשקוע. אחד המשוריינים חוסם את הדרך לרוחבה בתמרונו להיחלץ מהבוץ. או אולי ניקבו כדורים את צמיגיו. כדורים מנגנים על פלדת השריונים ונרתעים. ממכוניתנו והלאה בואכה לחולדה טור משאיות שאין רואים את סופו מכוסות ברזנטים מעל למצרכי המזון שנצורי ירושלים הרעבים מחכים להם בכיליון מעיים. הצולפים לא נראו לעין. המחשבה הראשונה שניקרה במוחי הייתה, שיש להקדים להשתלט על המשלטים אם כבר נגזר עלינו להשתהות כאן.

המסע היה מתוכנן ודאי על התקדמות בלתי פוסקת ללא עצירות ובפרט במקומות שמיועדים לפורעניות. הסביבה עד שער הגיא נחשבה שכזאת דווקא בשל הטופוגרפיה המתונה שלה יותר משל הדרך העולה משער הגיא ירושלימה. שם הכפרים רוכבים בגובה רב מעל פני הכביש ובריחוק ממנו ולכדורי רובים או של מכונות יריה קלות אין כמעט שליטה עליהם. מה שאין כן המשלטים שבסמוך לכביש בטווח יריית רובה. מימין למשוריין שלנו רבצה שלוחת גבעה כפתית שכזו. צריך לתפוס אותה. ומאידך נרתעתי מפעולה נפרדת בלא תיאום עם האחראים לשיירה.

עד שאני נתון בלבטי הרהורי הטקטיים התקרב אלי מפקד הגדוד.

– גם אתה כאן? שאלני. לא ידעתי כלל.

הכרנו אחד את רעהו בהזדמנויות שונות. כפי שאתה רואה. מה נשמע שם מלפנים?

– ביש. נתקענו בבוץ. לא לכאן ולא לכאן. בינתיים מצליפים. ואין יודעים מי עומד מאחוריהם.

– משיבים אש?

– כמובן, אבל בלתי מכוונת. אין רואים את הצולפים.

בסמוך מעל לראשינו חלף צרור של כדורים.

– אולי נעלה אל השלוחה הזו. מה דעתך?

– זהו מה שהיה בדעתי להציע לך. קח לך חוליה בני חיל, עלו והצליחו.

סילון של בוץ הותז עלינו ממרחק של שלושה מטר מאתנו. יש לפעול בלא שהיות. המג"ד חזר על עקבותיו בצד השני של המשוריינים. נכנסתי למשוריין נתון למחשבת כיבוש הגבעה. עם ששררה בו אפרורית כהה נדמה היה לי שהכול מביטים בי ומצפים למוצא פי. התקשיתי לנקוב בשמותיהם של המיועדים להצטרף אלי למבצע. תמיד הייתי מחלחל מהתנגדות פנימית, שעלי לקבוע גורלות של בני אדם לחיים או למוות. מי אני ומה אני? זה נגד כל ישותי הצברית.

כן. כאשר על כף המאזנים אני או פלוני שמוצא פיו בלבד ולא שום דבר אחר, או שיקול טקטי כלשהו עתיד לחרוץ גורלו, אני קודם. כזה אני. ובמרבית המקרים הייתה זו תחושה שהצדיקה את עצמה מבחינת הלוחמה והגורם האנושי שבה. מלחמה נטולת צביון אנושי עתידה להתדרדר לבית מטבחים. ויש להבדיל בין זו לזה. ביצעתי את פקודתי לעצמי ביתר הצלחה מפיקודי, לו הטלתי עליהם את הביצוע בתוקף סמכותו של מפקד שאין מפקפקים בה.

לא קראתי בשמות. עברתי בין החברה. שמתי את ידי על כתפו של זה ואחר בהוסיפי – אנו יוצאים לקחת את הגבעה שממולנו. חשתי בשעת מגע ברטט הפנימי של גופו שחלף כזרם חשמלי גם בי. היו אלה חיילי כיתה אחת מאומנת יפה. יצאתי הראשון. הנותרים אחרי. צעדנו בשורה עורפית. צליפות גבוהות שבאו מאחורי הגבעה הקבילו את פנינו. החברה נרתעו משהו. הן לא היו מסוכנות. יותר חמורות היו הצליפות מהצד, מהמקומות שמכוניתנו נמצאה בטווח ראיית הצלפים. נצמדנו אל הקרקע הדבקה והבוצית בקו מקביל לאורך הגבעה. המגע עם אדמה בלתי בטוחה שכזו, שצריכה לשמש לנו מחסה מהצליפות משלושה עברים היה בניגוד חריף לתחושה במשוריין הסגור שניראה עכשיו כמבצר.

על פקודתי הראשונה – אש. נענו רק 3 רובים מחמישה. ומשהתקדמנו בזחילה עוד כעשרה צעדים נענו לפקודה רובה אחד בלבד. השאר היו סתומים בבוץ.

בינתיים התחילו מגיעים לאוזנינו צווחותיהם של המתקיפים מעברה השני של הגבעה תוך כדי יריות לעבר המשוריינים שהיו בטווח ראייתם ומגמתם להשתלט על כיפת הגבעה שלנו. להקדים אותם הפך צורך דחוף שאינו ניתן לדיחוי. ומתוך שלא רציתי לסכן את לוחמי החוליה שרוביהם לא פעלו. ומכיוון שבזחילה בבוץ לא היה סיכוי להגיע למעלה במהירות הדרושה, אלא בזקיפות קומה ובכריעה לסירוגין ושימוש ברימונים – החלטתי לבצע את הכיבוש בכוחות עצמי בלבד.

אם ידעתי את מספר המתקיפים, שהיו ערוכים נגדי?

שיערתי. שעלי להתמודד עם 10–15 מתקיפים. הזדיינתי ב־8 רימונים שאספתים מהחברה ובתנועות מזורזות ולמודות נמצאתי לאחר דקות אחדות בטווח של הטלת רימון אל עברה השני של הגבעה. צווחותיהם של התוקפים הבלתי נראים עלו בקול אחד עם התפוצצותו של הרימון הראשון שהטלתי.

השי בלתי הצפוי הפתיעם כפי הנראה וזה המריצם לתקיפה נמרצת יותר תוך מטחי יריות וצווחות עליהום! עליהום! יריותיהם לא היו יעילות ולא נשקפת מהם כל סכנה לי. אולם חששתי למטר רימונים מצידם ומשבושש לבוא נשמתי לרווחה. נשק זה איננו בנמצא אצלם. זה הוסיף לי בטחון ואומץ. רימון אחד איננו עדיין התקפה ולא ניצחון. נתתי להם שהות מה לה להתקדם עד שהפתעתי אותם בשני רימונים נוספים בזה אחר זה. הם קלעו כפי הנראה למטרה במעט או בהרבה.

השתרר שקט. אולם לדקה אחת בלבד. והנה בקעו צווחותיהם באוקטבות גבוהות ביותר. חששתי שמופעלים על ידי דמיונם המלוהט ישתמשו ביתרון כוח האדם שלהם ועצמה האש יעפילו בכל זאת אל ראש הגבעה. אז יתגלה להם מי ומה עומד נגדם. הייתי ער לכל תנועה. וכשנדמה לי שאני מבחין בראש דומה לגבשושית עפר או אבן הפעלתי מיד את רובי. הכוונת לא החטיאה את המטרה. עוד שני רימונים. אני על האוכף. עוד רימון. הם גולשים לעיני לשטח מת מעמדת התצפית שלי.

עוד לפני כן אותתי לחולייה שתתקדם בזחילה איטית אלי. כשרכבתי על כיפת הגבעה הם היו כשלושים מטר ממני. רוח חדשה עברה עליהם ותוך שלושים שניות התפרשו לצידי. שלחנו בנסוגים הבלתי נראים כבר עוד מטחי רובים אחדים. המשלט בידינו. כעבור זמן הגיעה תגבורת עם מקלעים שהבריחו את האויב רחוק. אחרי שעתיים לערך הגיעו 2 כיתות מהגדוד להחליפנו. אנחנו ירדנו לסייע בהוצאת השריונים מהבוץ. מלאכה זו בוצעה תחת אש צולבת בלתי פוסקת שהלכה והקיפה אותנו מכל הצדדים. היינו דוחפים במשוריינים והודפים התקפות ביריות לסירוגין. תוך כדי כד פלח כדור את השוק שלי ויצאתי מכלל פעולה.

על התוצאות המעציבות של יום זה נודע לי מהעיתונים של הימים הבאים שהגיעו לידי בשכבי בבית החולים ומתוך סיפוריהם של פצועים שכנים למיטתי.

לירושלים הגעתי לאחר ששה שבועות. הייתה זו צעדה מרתקת. ועליה בהמשך סיפורי.