במשוריין שרר שקט מתוח. הגניחות שעמדו להתפרץ מפיות השוכבים על אלונקותיהם נבלעו תוך נשיכת שפתיים. טלטולי המכונית בדרך המהמורת הגבירו את הכאבים. חבישת הפצעים על ידי חובשי השדה תחת אש צולבת בלתי פוסקת הייתה בטבע הדברים רפויה וחפוזה, על מנת להספיק להוציא את כל הנפגעים מה שיותר מהר מתחום האש ולהסיעם למקום הקרוב ביותר בו יקבלו טפול רפואי נאות. בין התקף כאבים למשנהו היו בין הפצועים שהסבו ראשיהם לימינם ולשמאלם לחטוף מבט בשוכב לצידו. כך צדתי מבטו של אהוד מרעננה ששכב על האלונקה השלישית מימיני. זה הלא אותו אהוד שנפגשתי עמו לפני שנים אחדות באצטדיון בתל-אביב בתחרות ארצית של “הפועל” בזריקת דיסקוס ונתידדנו. רציתי לקבל פניו בחיוך וגם בנפנוף כלשהו של כף היד. אולם מבוקשי זה לא התמלא. הכאבים אילצוני לשכב ללא תנועה, וכל חושי היו נתונים לשאיפה אחת – לשכב במיטה שאיננה מיטלטלת, ולנמנם בין כאב לכאב. אולי יזכוני באיזו תרופה שמפיגה כאבים, ואמצא גם תנוחה נוחה בשביל רגלי השמאלית, שכאילו משותקת מאזור הבטן עד לקרסוליים.

נדמה היה לי שלא אמש הגעתי לכאן אלא מכבר. מכבר היה מסע זה ממחנה האימונים, שנראה רחוק מאוד וזר לי. לא המשוריין בו נסעתי לכאן הפך לי מלכודת, אלא השדה הפתוח ודווקא בשעה שלא ציפיתי לזה. לאחר כיבוש הגבעה על ידי, וכשהחליפו אותנו וכיתתנו ירדה אל המשוריינים. הדרך משדה המערכה עד חולדה לא הייתה ארוכה. נשארנו שוכבים על האלונקות אבל לא טולטלנו יותר עד לפנות ערב, כשהסענו עשרות פצועים בשיירה לרחובות. שם ניתן לי מבוקשי לשכב במיטה ולתפוש מצב נוח יותר לרגלי. לאחר שגם הסמים המרגיעים שקבלתי פגו מהר מאוד. הקלה פורתא הסב לי אהוד. הוא היה פצוע בכתף. התנועה הייתה מותרת לו. ישב לצידי לרענן זיכרונות מהימים ההם, כשעדיין לא יכולנו לתאר לעצמנו באילו נסיבות ניפגש שוב, והיכן. מאז ראיתיו גבה וצנם יותר. הוא נשאר עלם צנוע שהטבע חננו שלא באשמתו בסגולה להביט על הכל מלמעלה עקב 190 הסנטימטרים שלו. הוא כאילו רצה להפחית מהם אחדים בהילוכו הכפוף קמעה.

– מה ידוע לך אהוד, האם זהו זה. כאן נישאר? אתה הלא מסתובב בין הבריות שלא כמוני.

– אומרים שלא יותר מיומיים שלושה.

– ולאן הלאה?

– אומרים לגבעת ברנר.

– פתחו שם בית חולים צבאי?

– לא. הפכו או הופכים את בית ההבראה הצימחוני שלהם לבית חולים.

– זה דווקא נראה לי, שם יהיה לנו כיף.

– הכל אומרים כך. ובפרט כשמצמידים לאמירה זו את שמה של שרהל’ה.

– מי היא שרה' לה זו?

– האחות בהא הידיעה. אתה יודע בכל מקום יש אחת כזאת, אחת מני רבות.

– כן. הכל משתבחים ביופייה, בגזרתה, וגם בטוב לבה, במסירותה ובכל המעלות הטובות.

– מי היא? מה היא?

– איני יודע. נשתדל לברר במקום ולהפיק מתוק מעז.

– חולים המרותקים למיטה זקוקים לאחת שכזאת, שתהיה להם כמו אמא. מבט רחום, לטיפה. מילה רכה זה שקול כנגד גרמים של תרופות. אתה מתגעגע הביתה, אמנון?

– לא חשבתי על זה. ומכיוון ששאלת, אולי אהרהר בדבר.

– אני דווקא כן. שם הייתי מבריא אחת שתים.

– השארת שם כאב לב?

– כן. משהו בדומה

– נו. זהו דבר אחר לגמרי.

וייסעו מרחובות ויחנו בגבעת ברנר. ובאמת בית ההבראה שלהם הפך בית חולים.

– שרה’לה איננה כאן, מיהר לבשרנו אהוד. היא תחזור רק בעוד שבוע. חבל.

– נכיר אותה בעוד שבוע. אמרתי מתוך אדישות אמיתית ומוחלטת. הייתי כאוב.

את שני שכני לחדר לא הכרתי. כשהכניסוני והשכיבוני במיטה, סקרוני לארכי ולרחבי ולא אמרו דבר. כאשר התחלתי כבר לנמנם זרק שכני המקביל למיטתי.

– מאיפה?

– הוא נרדם. עזוב אותו. נודניק. היסהו שכני אשר בניצב למיטתי להגן עלי.

– הוא עוד לא נירדם? צריך לדעת מה ומי, סתם שכן?

– הלו! בחור, מהיכן אתה?

– מחולדה עניתי.

לא ידעתי פרטים על תוצאות הקרב בחולדה. עתונים לא הגיעו אלי במשך הימים האחרונים.

פקחתי עיני לרווחה. הרגל, לעזאזל, כיצד שלא אנהג בה כואבת.

– מתי יגיע הרופא? –שאלתי.

– עוד מעט. מה יש לך שם רסיס? כדור? יצא? נשאר תקוע?

– כדור. יצא. סיפקתי סקרנותו.

– בר מזל אתה.

– אמרת קטל. מה העניין? שאלתי.

– היה שם בלגן.

– גם אתה היית שם?

– לא, שמעתי ממקור מוסמך ביותר.

– עזריאל, בלום פיך! אתה רואה הבחור מתפתל מכאבים.

– אתה רואה, היה בקרב ואיננו יודע מימינו ומשמאלו. באיזו שעה יצאת מהמערכה? מה שמך?

– שמי אמנון. את הכדור קבלתי בצהרים לערך. עניתי לו בלי רצון רק למען להיפטר ממנו.

– בצהרים. זה דבר אחר. אז רק התחיל העסק.

עד שאני מסובב את הרגל ממקום למקום, הרמתיה למעלה כשהיא נשענת על דופן המיטה חלה הפוגה בכאב. ואני מתחיל לנמנם.

התעוררתי למגע כף יד על המצח. הרופא והאחות עמדו ליד מיטתי. האחות התירה את התחבושת הרופא הסתכל בעין בוחנת מהיכן נכנס ולאן יצא. נגע בעצב. התעוותי מכאב. שאל מה ששאל. כל יומיים להחליף תחבושת. לשבוע ימים ריתוק מוחלט למיטה. קבלתי את גזר הדין של הרופא בשוויון נפש. בין כה לא היה לי רצון ויכולת לקום ולהתהלך. נוח לשכב מתוך סבלנות במיטה. זה לא שדה קרב. לא היה מקום לחשוש לשעמום בחברתו של עזריאל. הוא יענה לכל גירוי קל. ודאי שמתבל הוא דבריו במנה לא מבוטלת של רכילות מפוקפקת, שיש בה ודאי גרעין של אמת בכל זאת.

ארבע ארוחות טעימות ביום שנאכלות בניחותא. הרי לך 2 שעות. 10 שעות שנת לילה. 2 שעות מנוחת צהרים והזמן הנותר יזרום איך שהוא.

– מה בדבר עיתונים? – שאלתי.

– צריך לבקש. יביאו.

– איזה עיתונים יש כאן?

– הארץ, דבר, על המשמר.

– הפועל הצעיר יש?

– אולי יש. מעודי לא דפדפתי בו. אתה מפאיניק?

– דווקא לא. אבל אבא שלי כותב בו.

– מהו אבא שלך, משורר, סופר, עתונאי?

– לא זה ולא זה ולא זה. חובב. הכתיבה אצלו תחביב. יש נואם, יש עסקן ויש כותב.

– אתה קורא מה שהוא כותב שם?

– דוקא לא. אבל כאן יש לי פנאי. כדאי לעיין.

– אהה – געגועים, מה?

– לאו דווקא.

– סתם סקרנות?

– אין להתבייש בגעגועים. אני למשל דווקא כן מתגעגע, ניכנס לשיחה השוכב בניצב.

– איד זה מתגעגעים. במה זה מתבטא?

– בהמון דברים. קודם כל אתם רואים אותי כאן כביכול, אבל למעשה אינני שוכב כאן. אני שוכב בחדר שלי ואחי הצעיר יושב ליד השולחן ומכין שעוריו. ואחותי הקטנה יותר יושבת על הריצפה ומשחקת לבדה בגולות. ואומרת לי: אתה פויה! לא רצית לשחק אתי אז אני משחקת לבדי. אבא עוד לא חזר מהעבודה. ואמא עסוקה במטבח בהכנת ארוחת הצהרים בשבילו.

אהוד עמד באמצע החדר. צרור עיתונים בידיו לרבות “הפועל־הצעיר”. הנה אבא שלך, אמנון. כאן ב“הפועל־הצעיר”.

– תן לי להציץ על אביו. הוא דומה לו. ספק לועג ספק רציני, תבע עזריאל.

– הא לך. אתה רואה המיניסטר החכם הכוונה לבווין. חתום חיים אמאב. המאמר משתרע על שני עמודים.

– אולי תקריא לנו אותו בקול רם, אמנון.

– זה לא. רק לא זה. לא אני ולא אף אחד.

– כן אבל לא זה חשוב, חשוב שאנו רובצים לנו כאן, או מתהלכים כמעט בריאים ושם במשמר העמק קרבות ממש. קאוקג’י יורה בתותחים ולנו אין. אם חלילה יפרצו וילכו יהיה רע מאוד.

– לא כל כך רע, כמו שאתה חושב. נאגף אותו ונלכדו כעכבר במלכודת. יביסו אותם. יביסו אותם, אל פחד. ובדלית ברירה נטיל בהם דיסקוסים… אהוד.

– זה מנין לך, אמנון?

– משום שאסור לנו להפסיד. אין ממה להפסיד. הנה כבשנו את חולדה הערבית. כבשנו את הקסטל וחיסלנו את עבד־אל־קדר. וכשמחסלים אצלם מנהיג הם מאבדים את העשתונות. ואת זה צריך לנצל. נחסל את הקאוקג’י במשמר.

– בכוח הציונות. מה?

– אינני מזלזל בציונות. גם השיירה שלי הגיעה סוף סוף ירושלימה. ומכינים עוד שיירות.

– את חולדה הערבית צריך היה לכבוש לפני שהשיירה עוד יצאה לדרך. אז לא היה אמנון שוכב כאן ומאיים ברגלו השמאלית החבושה אלא נלחם על הקסטל, פרץ עזריאל ברתחה גוברת והולכת.

– חכמים לאחר מעשה. אינני סובלם. בזויים הם ומבזים.

כל דפיקה בדלת מחוץ לשעות הטיפול, ביקור רופאים והבאת האוכל הביאתני לציפיה דרוכה. שהנה, הנה יבוא מישהו לבקרני. האם יודעים בבית מה אתי או לא?

תל אביב הייתה נצורה באותם ימים וכן הדרכים אליה. לעקוף אותה דרך רמלה ולוד לא בא בחשבון. פחות מהכול רציתי שמישהו מהורי יסתכן בנסיעה אלי. אבל ידי לא התרוממה לכתוב להם שלא יבואו. אמנם כבר ביום השני לשהותי בגבעה זכיתי לביקור ממושך. השעה הייתה לאחר ארוחת ערב. הייתי לבדי בחדר. לא יכולתי לזהות את הצעדים המתקרבים והולכים ולא את הצליל המיוחד של קול אדם בהקישו בדלת. על הסף מופיע ש. שהתגורר שנים אחדות במשקי ועבר לגבעת ברנר. היינו שכנים. מה שמשך אותי אליו בהיותי נער הלא הם סיפוריו על עבודתו במכרות הפחם בגרמניה. לו היו לנו בארץ מכרות פחם ודאי שהיינו זוכים למעמד של כורים. מכיוון שאין לנו מכרות הרי גם המקצוע הזה לחידוש היה בעינינו. יהודי זה שהצטרף לה“חלוץ” הלך לקבל הכשרה מיוחדת במינה זאת. שקול, מתון. מתון במלאכתו ובדיבורו כמחשב כל מילה היוצאת מפיו, משל איש מדינה והמילים הללו האיטיות המחושבות, נחרזו לסיפורים מותחים בבהירות צבעיהם ובדמויות חבריו לעבודה בין הגויים, והיחסים ההדדיים ביניהם. משהיה מגיע לכלל התלהבות היו עיניו הירוקות התמימות מבריקות בנצנוצי נעורים וחיוכו היה מתפשט מזוויות שפתיו ועולה אל שני הקווים התוחמים את לחייו מהאף והפה. ובלשונו היה עושה כאילו הוא מתלקק ממנת מזון משובחת וערבה לחיכו.

– אל תתפלא, אמנון לבואי. כל יום שני אני מבקר כאן לראות מי ומי בבאים וביוצאים וכן לשאול, אולי הזדמן מישהו מהמשק או מהסביבה. כך גיליתיך. טוב שהכדור יצא. הנך בר מזל. הרופא אומר שמיקרה כזה הוא אחד לאלף ונדיר ביותר. הוא אמר לי שתוך 15 יום תוכל לצאת מכאן.

– שוחחת כבר עם הרופא?

– מאושפזים כאן מכירי ובני ידידי. על כולם אני תופש שיחה עם הרופא, אולי דרושה עזרה מיוחדת. הרי אני עדיין ממשיך בוועדת הביטחון של הקיבוץ. וזה בתחום עניני בהחלט. הגיע זמן של ממש, יש מה לעשות. אגב, כתבת הביתה?

– לא.

– טוב אני מבין קשה לך. מהגדוד ודאי שהודיעו להם. עוד היום אכתוב להם ואמסור דרישת שלום חיה. מחוץ לרגל הרגשתך טובה. וגם תיאבון יש?

– כן, הכל בסדר מחוץ לחוץ.

– אבד לך קצת דם עד אשר נחבשת. נו כמובן במצבים כאלה. גם אני הייתי בין מלווי השיירה.

– אתה?

– כן. כשמתנסים בעצמם נעשה השיקול בעניינים אלה בהיר יותר ומעשי. פעמים עלי לחוות דעה בעניינים אלה בוועדת הביטחון. ברמלה ובפרט בתל ליטווינסקי שם היה לך לא קל, אפילו קשה, יצאת בסדר, מאה אחוז בסדר. שוחחנו עליך.

– מה יהיה במשמר?

– מה שיהיה גורל מדינתנו, כרגיל אצלינו מעטים מול רבים. גם בנשק יתרון להם. אבל הנשק המיוחד שלנו הוא שינצח בסופו של דבר. והוא – ההכרה – מצב ללא מוצא. עם הגב אל הים. בינתיים רושמים לזכותנו מעט ניצחונות.

– במחיר לא מועט קורבנות רבים, ולפעמים מיותרים.

– נו כן. הלא כה דברי הפתגם העממי: חוטבים ביער – שבבים ניתזים. אל תתפלא, אם ביקור אימך אצלך ישתהה. עוצר בדרכים. גם שם אצלכם קטע הדרך עד עפולה אין לעבור בלי שריון. אבל תגיע אליך, אתה ודאי מכיר את אימך.

למחרת ביקורו השני של ש. אצלי בשעות של אחר הצהרים, הייתי מנומנם במקצת. חברי לחדר ישנו שינה ערבה. עד הצהרים ערכו טיול ראשון במשק. והנה קלטה אזני טפיפת צעדים בפרוזדור, מוכרים לי מאוד. אני דורך שמיעתי פוקח את עיני. מוכרים מאוד. אבל של מי? התחלתי מעביר בדמיוני צלילי צעדים שונים עד ששמעתי: כאן, בבקשה. הדלת נפתחת בלי נקישה מחשש לעורר ישנים. על המפתן – אמא. ומאחוריה אחות חדשה.

אמי מודדת אותי במבט בוחן, תופסת מיד את הנעשה בחדר. ובצעדים שקטים נגשת אל מיטתי נוטלת ציציות משערי הלא־מסורק באצבעותיה. השהתה מבט על הרגל.

– כואבת?

– כך, לא.

– מתי כן?

– בשכיבה מתוחה, כשאני מתהפך מצד אל צד. או כשאני מנסה לשבת.

– מקבל כדורים?

– כן. לא מעט.

– ישן בלילות?

– מאז הגעתי לכאן, כן. בלי כדורי הרדמה.

– במה אתה מבלה את יומך?

– קורא עיתונים, שבועונים מצוירים. אנו מסדירים את עניני הביטחון בכל הארץ…

– נכנסים גם מחדרים סמוכים?

– כן. ויש מבקר כל יומיים.

– בחברתו לא משעמם.

– לא. לגמרי לא. הוא בקיא בכל העניינים העומדים ברומם של ימים אלה.

– ד"ש חם מאבא ואחותך. אנחנו עוקבים אחרי כל מה שמתבצע בארץ.

אמא מוציאה מתיקה חפיסת שוקולד. שמה אחת על שולחנו של כל חולה. בוצעת מנתי ומגישה לי.

– איך נודע לך שנפצעתי?

– עבר חודש מאז שקיבלנו את הפתק האחרון. בכל פעם אנו מתפלאים היתכן שאיננו מתגעגע אם לא אלינו, הרי למקום הולדתו בו בילה 19 שנים. הלא אנחנו רואים בחלומותינו עד היום את עיירת מולדתנו. בינתיים הגיעו פרטים על שיירה שיצאה לדרכה לירושלים ולא הגיעה לייעדה. הידיעות היו עגומות מאוד והלחשים עוד הוסיפו נופך. מועצת הביטחון החליטה לקרוא לאספה כללית של או"ם כדי לבחון מחדש את תוכנית החלוקה. מכיוון שהסידור הערבי מצליח ונושא פרי. אנו נסערים. למחרת עולה גדוד “העמק” למבצע “יפתח” בגליל. אותו יום כשסיימתי את חליבת הבוקר, שוטפת כלים ורוחצת, והנה בפתח הרפת מופיעה מזכירת המשק. לה אין מה לעשות ברפת בשעה זו.

– אני אליך.

– אלי? לא בלי תמיהה.

– כן אליך. שמה ידה על כתפי. עם יד על הכתף אין מבררים בעיות משקיות. זה עתה קיבלתי טלפון מהגדוד שאמנון נפצע קל ברגלו בקרב שיירת חולדה והוא שוכב בבית אהרון ליד רחובות.

– זה הכל? אין מעלימים דבר ממני? לא הודיעו שנבוא לשם?

– לא. לא הודיעו. לא הכרחי כפי הנראה.

צריך להודיע גם לאבא. אני הולכת אל חלקת זני החיטים שהוא עוסק בטיפוחן.

– מה העניין? באמצע הצהרים?

– אתה שומע, יש ידיעה במזכירות שאמנון שלנו נפצע קל ברגלו בשיירת חולדה.

– האם מסרו שנוכחותנו הכרחית?

– לא מסרו דבר על זה.

– אז אני אסע אליו.

– אתה לא תיסע. הדרכים משובשות, לי יהיה יותר קל להסתנן.

– את שקטה ובטוחה שזה הכל?

– בהחלט. זה כבר 4 ימים לאחר המעשה.

– ולאן את עכשיו?

– אגש למא"ז לברר כיצד זזים מכאן. ואולי יש ידיעות נוספות.

בדרך לעפולה הטיחו עלינו העירקים מספר צרורות ממכונת יריה. עד תל אביב עברה הדרך בשלום. וכן מתל אביב עד בית אהרון. אני באה לשם שואלת היכן כאן בית החולים של הפצועים. אין כאן בית חולים שכזה. עונים לי. מגיעה לרחובות בה מצויים מכרים מתחנת הניסיונות. הראשון שניתקל בדרכי הורני בלי פקפוק לפנות לגבעת ברנר.

אמא סיימה סיפורה. בינתיים התעוררו משנתם שני שכני שבחנו אותה במבטיהם. אמא לא נשארה בחוב. ניגשה למיטתו של כל אחד מהם, הציגה את עצמה ושאלה לשלומם. ואם שכנם הוא ילד טוב. הם הודו לה בעד הממתקים.

יומיים שהתה אמא בגבעה. טפלה בי. הביאה לי ארוחותיי. וביום השני אף זכתה לעזור לי בפסיעותיי הראשונות לאורך הפרוזדור. זה עודד אותה. בסתר לבה חשבה שמצבי חמור יותר. אולי מעלימים ממנה משהו. עתה יכולה לחזור הביתה מתוך תקווה לראותני בקרוב בחוג המשפחה בחופשה הממושכת ביותר שקיבלתי בכל שנות שירותי.

הרופא צווה עלי לרדת מהמיטה, למרות הכאבים החזקים. מילאתי אחר פקודתו בנאמנות על אף הקשיים החמורים שנתקלתי בהם. הייתי מחשב את מסלול תנועתי כך שאוכל למצוא משענת בכל עת שאצטרך. והמצב הישתפר והלך מיום ליום. לא האמנתי שהשינוי יתחולל כל כך מהר. כעבור שבוע יכולתי כבר לגמול ביקור בדירתו של ש. ולהסתובב במשק.

רושם עז עשתה עלי באחד הימים נוכחותי בארגון שיירה לנגב. הדאגה, הטיפול, תשומת הלב לכל פרט ופרט. משהו למעלה מתכונה למבצע צבאי. בין היורדים היו גם אחדים ממכרי. הרגשתי לא נוח כלפיהם מעין נקיפת מצפון. הנה הם נערכים למבצע מסוכן ואני חי כאן חיי תפנוקים. יחד עם זה עודדתני העובדה שאני כבר רואה את הדברים כך. סימן טוב הוא לקידום החלמתי.

השפלות הבריטית. עד היכן הם מסוגלים להגיע. הפרובוקציה של השיירה ביום שיח־ג’ראח. הם לא יירתעו מלשפוך את דמינו. במישרין או בעקיפין על ידי הערבים.

ביום השיירה. האחות שחבשה לי את פצעי – פרצה בבכי נואש. – מי מונע מהם לשחוט את כולנו? – טענה בבכי מר.

– לו ידענו שזהו סוף פסוק, אמרתי לה. יכולנו לברך את ברכת הגומל. דמעות ובכי הם נשק בלתי יעיל שרק מרפה את הידיים. הם לא ישחטו אותנו.

– אבל המתים לא יקומו לתחייה.

– נכון. כל זמן שבני אדם פותרים בדרך שפיכת דמים בעיות מדיניות שהן גם אנושיות וכלכליות, אין למנוע את זה. אלא רק להקריב מה שפחות קורבנות.

משהתבססתי יותר על רגלי והן התחילו נשמעות לי, נפתחו לפני אפשרויות בלוי חדשות. אחת מהן – לשבת בצוותא ארבע פעמים ביום כשעת הארוחות. להחליף שיחות, דעות ושמועות.

קבלתי חופשת החלמה עד ל־15 במאי. תאריך שבו עתיד להתחולל שנוי במערך המדיני והגאוגרפי של הארץ, אם לרעה, אם לטובה. לא היה חכם כזה שיתנבא בוודאות מה יילד יום וכיצד יתפתחו העניינים. היינו נתונים במערבולת של פעולת כוחות רבים. פנימיים שלנו של הישוב היהודי, חיצוניים – כוחותיהם המזויינים של מדינות ערב. וחיצוניים גלובליים – של המדינות המחזיקות ברסן האו"ם. אין זו מליצה כלל שכל יהודי בארץ הרגיש בזה, כל שכן חיילים ותיקים.

הייתי נתון להלך מחשבות זה כל היום בו יצאתי את גבעת ברנר בדרכי הביתה. לא הייתי כל כך בטוח שאמנם אגיע באותו יום, כי הימים נתקצרו. התחבורה הארצית הייתה משותקת עם רדת הערב. טולטלתי ממכונית למכונית. באקראי נפגשתי בתחנות עם מי שלא פיללתי להיפגש. כן הרגשתי יפה את רגל שמאל שנתנה לי להבין מדוע אינני נימצא במחנה צבאי אלא נוסע לחופשה הביתה.

בכל זאת הגעתי. לעת ערב בדרך הרהיבו עיני שדות החיטה והשעורה היפים. התירס הירוק הצעיר בגונו העמוק, העסיסי. נתתי דעתי לעשות דרכי לבית בעקיפין דרך רפת א', בה עובדת ודאי אמא, ואם היא חופשיה היום? גם כן לא אסון. בבניינה של רפת זו השתתף גם אבי ועל רעפי גגה התנוססו בצבע לבן האותיות תרפח. ללמדך שזה היה הבניין המשקי הראשון בנקודה החדשה של הישוב למרגלות הגבעה.

הגעתי ממזרח והלכתי לאורך הקיר המזרחי שעל ידו הייתי עושה דרכי לפני 19 שנה מבית הפעוטות לרפת של אמא, בהעדרו של אבי מן הבית.

נעצרתי ליד החלון. כרעתי על ברכי והצצתי בעדו ונפגשתי בדיוק במבטה של אמא. שניתקל בי במקרה או לא במקרה, בהרימה משום מה את ראשה מהדלי שלתוכו זרמו סילוני חלב חמים מעטיני הפרה.

– אמ… באת… מצוין. חכה מעט, אני גומרת. אגיד לך משהו. הופעת בחלון בדיוק כמו לפני 19 שנה.

– מה כוונתך?

– נראית בעיני כמו אז. כמו בתמונה שלמראשותיי מיטתי. לך חביבי הביתה. אולי לא תמצא בו איש עדיין. כעבור מחצית השעה אבוא. רעב?

– מוכן לאכול.

– טוב בסדר. יהיה טוב.

אני פוסע פסיעות אחדות. היא עוקבת אחרי מפתח השער.

– אתה עוד צולע.

אני פונה אליה: מה חשבת, אמא?

– כך חשבתי. ועדיין כואב?

– לפעמים.

– אז תלך לאיטך. אין מאיצים בך.

אני מאיט הילוכי ועולה במעלה השביל הדרוך על ידי הרפתנים. בין שורת הבתים וחורשת הזיתים. אמא אמרה תלך לאיטך. למשפט זה השתלב מאי שם איזה לחן של שיר לכת. מפזמו עולה והולך. עולה והולך.

– הלו…היי… הלו היי…!

– האם זה אתה? האם זה אתה?

הסבתי ראשי לאחור. כמובן שמעון. הראשון שתפשני. מדוהן, משומן, חיוך מעוות שכזה. קורץ לי בשתי עיניים שמתקטנות בזמן הדיבור. ונעצמות כמעט. ובפרט כשהוא רוצה להפליט איזו בדיחה שמזומנת אצלו בכל עת ובכל זמן. או כשהוא עומד לחקות דבורו של מישהו, של מורה שירד לחייו בבית הספר, או של עסקן נודע בציבור.

נעצרתי סקרן מה הוא מתעתד להמליט בשעת פגישה זו.

– אתה באת מבית הבראה ולא מבית חולים. הוא מודד אותי מהראש עד הרגליים וחוזר חלילה. וכבר הסנטר הולך קדימה לפני כל הפנים.

– מה חשבת סתם כך?

– וחוזר לבית הפיטום.

– מי זה יפטמני כאן?

– אותך, מי? בשמנת ובחלב מהרפת של אימך.

– לא אסרב. מגיע לי, אינני אוהב לוותר על חלקי.

– עשיתם משהו?

– רק משהו? חי"ש, דע לך זה עסק ביש. שלא תתנסה בזה. עבודת משמרת, טרם החלפת בגדים באים ואומרים, היכון לפעולה. מילא אם זה אמונים, עוד אפשר איך שהוא לעכל. אבל אם זה למשל פיצוץ גשרון עלוב מתחת למסילת הברזל שמקבל בעיניך בלילה ממדים של גשר על… על…הוולגה נאמר.

– למה דווקא וולגה ולא ירדן?

– על הירדן כבר כולם מפוצצים. על הוולגה כולם חדשים. אחרי המלחמה בנו אותם מחדש.

– חלילה. אני מחבב את שיריהם על הוולגה. אתה חש מרחבי נהר, אורך אין סופי של מים רבים. פעמים חושב אני, לו אנו על הוולגה והם על הירדן? לא היו מצמיחים נביאים כמונו ולא בני אל מוצלבים ואנחנו לא היינו מצמיחים מרקסיזם וקיבוצים.

– וזה היה טוב לדעתך?

– אנחנו עם הוולגה בלי נביאים – מצוין. אתה רואה מה שעולה לנו עם הירדן ועם הנביאים.

– עבדת משמרת, שמעון?

– בשעה זו משמרת? כמעט שתי משמרות.

– בסדר אם כן.. מאמץ מלחמתי. מגיע לך אות הצטיינות.

– אז מה שלומך, אמנון? מושך קצת את הרגל אני רואה. איך זה היה?

– פשוט, כשם שנכנס כך יצא. היכן החברה, שמעון?

כבר היינו יושבים כמנהגנו על מדרגות הכניסה לדירתו של שמעון.

– נתנאל נפצע כאן על ההר. מחלים מפצעיו. אולי יחזור השבוע ועוד יזדקק לניתוחים פלסטיים ברגליו. פנחס יחד אתי בגדוד “גדעון”– איזה שם? יא! חשבנו שיאלצונו לכרוע ברך ליד המעיין וללקק מן המים. פנחס, בין חי“ש לחי”ש עובד ברפת. תוכל לשמוע עליו מפי אימך. ויורם? יורם בגדוד העמק עורך פשיטות בגליל התחתון. הוא חייב לספר לאביו הנוטר הראשון בעמק בזמנו כל הפרטים של מסעותיו.

– אבא של יורם כשהגיע ארצה שרת, אתה יודע היכן?

– מנין לי לדעת. גם לא חשוב לי כלל היכן שירת, ובתור מה שירת.

– כבר אז שירת בצבא.

– איזה צבא היה אז בארץ מלבד הבריטי?

– הוא שירת בחיל הספר של עבר הירדן. אז היו עדיין שני עברי הירדן תחת מנדט בריטי אחד.

– נכון. אל תחשוב שאינני יודע את זה.

– מה עם שכנינו אשר מעל לראשינו כאן על הגבעה?

– על זה תדבר עם דודך. הוא כדג במים בעניינים אלה.

– בימים אלה אין עולים על ההר עם העדרים. הוא עדיין בשלטונם הבלעדי של הערבים מצפונו ומדרומו. האם יהיה פעם שלנו? אתה שואלני כאיש צבא. ודאי אם נרצה הוא יהיה שלנו – ניקחהו מצד ג’נין. לעתים קרובות הם מחממים את הכרמים והפרדסים, מאז הגיעו יחידות עירקיות לעזרתם. כמעט לא יאומן לחצות ישימון של 1200 ק"מ על מנת להטיל פגזים בצאצאי תרח אזרח הכבוד של אור־כשדים, עיראק של היום.

– ועדריהם?

– כמובן שאין הם יורדים למטה.

– ולבית־שאן מגיעים?

– ספק. בחזקת סכנה. אולי בעקיפין דרך פקועה. אלה שרוכבים עלינו כן מגיעים. אין צפויה להם סכנה מאתנו. לא נתגרה בהם.

אם הכל יהיה שלנו ממילא אין ערך להם. אם לא? – שלא ישמרו טינה בליבותיהם. יש לי כבר ידיעות מוסמכות שהמשפחות העשירות עברו לבית־שאן. ואם מצבם יורע, ירדו כולם לשם.

– טיפשים מטופשים שכאלה

– הם סבורים כנראה שבית־שאן וסביבותיה תשארנה בבחינת מחוז מבטחים שלהם.

– המסיתים שוטפים להם את מוחותיהם בהבטחות שווא מגרות.

– אין אנו יכולים להשאיר שער פתוח לרווחה לעבר הירדן. מה שאירע אמש בחיפה ותמול שלשום בטבריה – יקרה גם בבית־שאן. הם קלי רגליים יותר מאשר תושבי חיפה. הם בין כך נודדים. עברו את הירדן – וחסל.

– בינתיים הם ממשיכים לשתות מתעלת ההשקיה. זה בידיעתנו ובהסכמתנו. שלא יהיה להם פתחון פה – שהצמאנו את בקרם וצאנם ואילצנו אותם לנטוש את כפרם.

זהו תוכן אחת משיחותי המרובות עם דודי. מלבד הפלחים תושבי הכפרים הקבועים שבסביבה, מצויות היו גם חמולות מקומיות של בדווים. ובעונת השלפים היו מגיעים משבטים רחוקים יותר שהיתה להם חזקה על רעיה בסביבתנו. היו משקים שלא היה איכפת להם ולא מחו בידם לרעות בשדותיהם. ולנו איכפת היה, כי עדרנו גדול ואנו זקוקים לכל פיסת רעייה, בכל מקום.

מבית־שאן כבר אין מגיעים לכאן. מצבם של המקומיים קשה יותר כל יום. כשחגורת המאורעות הולכת ומתהדקת סביבם ומצרה את תחומי נדודיהם, גם להם לא כל כך קל להיות צנופים ומטולטלים מחוסר ידיעה וביטחון מה יילד יום. אלה לא איכפת לנו אם ילכו, אפילו בעקב לחץ מסוים מצידנו. הם משמשים מקור למריבות בלתי פוסקות ופורענויות שאין לנו ענין להיות צד בהם, אפילו צד מנצח.

– האם ידוע להם שבמשך פחות מחודש ימים גורלם יחרץ?

– כן. הם יודעים שעתידים הם להיות נתינינו. חלק מהם יתחיל להשלים עם זה ומגלה אותות בולטים של כניעה והשלמה. על כל פנים כך כלפי חוץ.

רצונך לצאת עימי מחר בלילה בין 10 ל־2 לסיור ברכיבה אל השדות שמעבר לגבעה? לילות הכסף הם נפלאים, זוהרים ותמימים. שאב מלוא הפנים יופי ועונג. הרובה הטעון אמנם מפריע במקצת להרמוניה הפיוטית וייצר הרע תלוי על הכוונת. אבל מה אפשר לעשות? הייתי מרגיש עצמי יותר טוב כשהייתי יוצא אל השדה בלילה מזויין באקדח קטן, כמעט לצאת ידי חובה בלבד.

– סבורני שהרגל שלי תסרב לשבת על האוכף זמן ממושך כזה. אערוך תחילה תרגיל בבית. איזו סוסה אתה מייעד לי?

– מה השאלה. את שלי עם האוכף הדמשקאי הרך.

הימים חלפו מהר. כל יום הביא אתו משהו חדש, אם במעשה, או בציפייה למעשה. עת הקציר הגיעה. היבול בשדות היה בינוני ולמעלה מבינוני. הקומביינים יצאו לעבודה. קומביינים בשדה קמה רוחשת ונעה על גליה מרהיבים עין כל רואה, ומשולים הם לספינות בנות מיבנה מיוחד שטות באגמי חיטה ושעורה. הדרכים אל השדות ירטו לקראת המשאיות עמוסות בר לעייפה היקדימו את הקציר מחשש חבלה בשדות בשל התקרבות המועד הגורלי של חמישה־עשר במאי, יום סיום השילטון הבריטי בארץ ומה צפוי ממנו והלאה. מוטב שיהיו האסמים מלאים.

כשפשטה השמועה, ששכנינו אשר מעלינו עוזבים נתעוררה תמיהה. כך בפשטות, גם הם צוררים את מטלטליהם, נוטלים את בעירם וצאנם והולכים? למה? אולי עד יעבור זעמם, זעמנו? הרי מבוקשם – ביטחון חייהם ורכושם ניתן להם מתוך כנות, כל עוד ביתם לא ישמש מקלט לפורעים ורוצחים. עברו ימים ספורים והשמועה הפכה עובדא. משאיות מלאות צבא בריטי עלו אל הכפר. תחילה הסיעו את הילדים ואת הנשים ובימים שלאחרי כן כלתה רגל אדם ובהמה מן הכפר ומשב מיוחד של ישוב נטוש נטול חיים בא משם. משיב עוגמה וגם פדות. כשנשאל קצין השיירה לתעודותיו על יד מחסן הכניסה אל המשק, שלף אקדחו וטענו במקום להיענות. טען גם הזקיף שלנו את רובהו וכיוונו מול חזהו, בהטיחו בפניו פקודה מפורשת של הממונה עליו שמחייבת גם את קציני הוד מלכותו לזהות עצמם על יד מחסומים. אז עלה סומק רצחני בלחייו של הלז. הברירה הייתה בידו. הוא בחר בחיים, שמא עוד יראה נקם בנו. והם כבר על סף פשיטת שתי הרגליים.

שוב נשנתה והעלתה על שפתיים השאלה: בשלמה הולכים שכנינו? מי מאלצם לכך? אנו? לא. ואולי ההכרח והצדק ההיסטורי שלנו. להם יש לאן ללכת. לנו – אין. ואנו אם חפצי חיים הננו, חייבים להישאר על המקום, להיאחז בו בציפורנינו ולשפוך את דמינו. עם זה כמה רווח ללב, כשהופיע הזקיף המפוזמק הראשון על הגג הנישא ביותר בכפר. והטרקטור השמיע טרטורו הרונן מעם גדרות הצבר. בלילה קרץ ועודד אור נוטר ומרגיע. שלום לכם השוכנים למרגלותיי, לא ינום ולא יישן שומרכם. וכאילו הושלם משהו טבעי, פשוט והכרחי שנידחה משך עשרים שנה ומעלה. שוב לא יתפלשו בבדידותם המעיקה יושבי שני הכפרים שלנו מצפון לגבעה שהרחיקה בין הדבקים, חסמה ושבשה תכניות מגן. השבת של אותו שבוע זיוונית היתה. ברוכת שמש וזוהר רקיעים. בכל נימי הנפש והגוף תססו וסערו החיים. תקווה ורצון עזים דחקו את התוגה ואת האבל לקרן זווית, כביכול בחבלי קסם שגיא ונהדר משכו בססגוניות מרתקת ומפליאה משחקי גוונים ובני גוון אשר לשדמות העמק מכאן ומכאן. לא חללים בגלבוע. לא יתמות בדרך ליחיעם הזרועה גוויות שנלחמו עד הכדור האחרון למען החיים. לא מרומים ונעלמים על אם הדרך אל קריית האבות ובשדמות חולדה, שרוו דם צעיר ותוסס. לא שבוע של צער, עלבונות צורבים ונוקבים בחסות אנדרטת החופש המתנוססת מעבר לים הגדול והזועף, שגונזת על שפתותיה בת־צחוק לגלגנית של דוד עשיר ושבע כלפי קרובו האביון – הכל כאילו נסוג ונעלם אי־שם אל מאחורי פרגוד פלא, בעמדך על המצפה אשר על גג בית האבן על הגבעה בכפר. ולמרגלותיך רונן פלג ילדים. בני נוער ומבוגרים שכאילו השילו מעם כתפיהם כבלים מעיקים וחושקים. הסירו סייג ורסן בחופזם לסבוא לשעה את דרורם עד תומו.

רבים הציצו לראשונה ביום זה ממרומי גבעה זו על יפה־נוף נחלתם רווית זיעתם ועמלם, פעמים מפרך עד כלות הכוחות. עתה נקראו לשפוך למענה את דמם, שכבר ניגר והולך. רבים לא שיערו כלל, מה רב הקסם והיפה במעשה ידיהם היומיומי, השיגרתי, המעיק לפעמים עד למחנק. לא תארו לעצמם מה רב העושר והאושר הגנוז ביצירת חייהם הגדולה, עזת הצבעים והביטוי. משל כאילו נצבו בפני תמונה של אמן אלמוני רב־מג ואין יודע מתי ואיך נמשחה על ידו בשפעת צבעים כזו ובכוח ראשוני משכנע שכזה. כאן, מעם בתי החימר הדלים והאפלים, המפויחים והמעופשים שהם יותר פרי הרגל ומסורת רבת שנים, מאשר פרי הכורח, נתגלה לעיניהם גוון חדש בנוף יצירתם, מתוך המראה שניבט להם באור האפור והעצבני של ששת ימי המעשה, ששוליהם אדמו מדם.

ואיש אדמה זה, ששיכל רק לפני זמן מועט את בנו בכורו, הישיר קומתו וניצב גם הוא במלוא הדרת שיבתו על גג הבניין. עיניו ספק דומעות, ספק דוק הזיה וחיוך מעורפל נמשכים אל נקודה זערעירה המלבינה בין השאר להדום הגלבוע קבר האם. וממנה אל כתם ירקות רעננה ורוטטת מקרוב, אל גל עפר שמתחת לגל אבנים מאבני המקום – של בנה. ותוהה המבט ותועה אל שורות עצים רכים שיד אבהית מטפלת בהם בכל הנפש והמאוד, כאשר יסכון לכך אדם המפסיע איתן על אדמתו, שאוצרות יקרים כל כך כבר הפקיד בתוכה לפיקדון נצח. זה האיש, משהזדקף מכריעתו מלפני השתיל הרך האחרון מצא את השליח ניצב עליו ובשורת איוב בפיו.

קרני השמש פזזו וכרכרו במימי אגמי הדגים ששובצו בתשבצים ססגוניים. שטחו ריקעי זהב, רסיסי בדולח הקרינו מראות המים המלוטשות.

הגלבוע עמד זועם. נקיקיו, סלעיו וטרשיו זממו רעות עופרת מלוהטת, שנאת שאול, קנאה תהומית. קטל וחידלון.

היכן לחיי הכלניות הסמוקות ועפעפי הנרקיסים המבוישים? ושריקת העדרים בקפצם ובדלגם משן אל שן, מצוק אל סלע ובגולשם שבעים אל העין לרוות צימאונם? היכן המצעד הקל והתמיר של הנמשכים בשבילים הפתלתולים והעקלקלים אל כל גיא ומערה, אל פתח כל מסתור ואל משלט נישא. בום… בום… מתנפץ פגז בין כתלי גיא. תיק… תיק… מיק…מקשקש יבשות מקלע מלוהט מכרמי נבות היזרעאלי. בהדהוד עמום פולט רוקו קנה רובה, ולעומתו שני, שלישי – מקהלה פוצחת מזמור לכיליון. אני מציץ למרגלותיי, פלג ילדים מצטהל וצוחק, נוהר ועולה, פוזז וחי. נערים על סוסים אבירים זקופי ראש וסמורי רעמה נישאים בדהרה שחצנית וחיננית גומאים את המרחק אל הגבעה. הזקיפים על משמרתם, הצופים על עמדתם. כוורת החיים הומה ומהמה. בום… בום… פולט אש הגלבוע. אש זועפת, זועמת. לא פעם שאלו בני המקום זה את זה: מתי יפסיקו אלה שעיטתם על הכבישים שלנו ומי יפסיק תנועת רכב האויבים של הצבא הבריטי ושל הלגיון הערבי שכיריהם לחרב. הלא כל הכוחות המזויינים שלנו הם כאין וכאפס לעומתם. לא הייתה תשובה סבירה לשאלה. מה, מי וכיצד יעשה הדבר. אולם רק נכבשו חיפה וטבריה, יכולנו אז להיווכח כי כוחנו עמנו לעשות גדולות. וגם כאן במקומותינו יגיע תורם. פעולות צבאיות כמוהן כמערכת העצבים בגוף. פעמים נדמה לך שכואב באחד האברים שעה שהמערכת הופעלה בכלל במקום אחר. כך המערכה הצבאית תהיה נטושה באיזה שהוא קטע בעל חשיבות אסטרטגית של הכביש והתוצאות תורגשנה לאורך של קילומטרים רבים משני צדדיו.

שכבתי על ערסל תפור משקים הקשור בחבלים לשני עצי אורן. שכיבה זו מנדנדת כעריסה של תינוק עם כל תנועה של העצים. היא מרגיעה ונוסכת עליך תנומה, או שכחה.

העריב היום. נקישות עמומות של יריות רובים רחוקות נתחלפו בצרורות צרודים של מכונות יריה. ניסיתי לאתר את מקום היריות לפי השמיעה. ניראה לי מוזר הדבר שאני שוכב לי כאן על ערסל ואי שם חברי נתונים במאמץ למען שחיינו ימשיכו לזרום באפיקים על רגלים של ברזל. וארבעה ספסלים סביב סביב. אימו של שמעון הסבה לבדה ליד השולחן כששתי זרועותיה נינוחות מהמרפקים עד כפות הידיים על השולחן. נדמה היה לי שהיא משוחחת אל מישהו שאיננו כאן. טוב תשיח לה. אפילו עם עצמה. אס רצונה בכך. כורח לאדם פעמים להשיח לבו בקול. בחינת – אשיחה וירווח לי.

שמעון, שמעון כבר ארבעה לילות לא בא ללון. מדוע? אתה שומע, אמנון?

– ואתה חושב באמת שיכריזו על מדינת יהודים?

– אינני מטיל ספק בכך.

– אינני מאמינה.

– למה שלא תאמיני?

– אומרים הלא שכל מדינות ערב ייצאו להילחם נגדנו. הם רבים כל כך ואנחנו מעטים.

– אין מה לחכות. הן כבר נלחמות. הלגיון בבית שאן, העירקים ביזרעאל והמצרים בעזה.

– כן, אבל עדיין הצבא הבריטי כאן.

– הלוואי ולא היה כאן.

– ודאי שהלכו. והולכים ועוד ילכו. לכל העזאזלים. מחר לוקחים את חיל הספר ומחרתיים את בית שאן. והופ את כל הנודדים אל מעבר לירדן מזרחה. לא נפריע להם לכל הרוחות שלא יישאר מהם זכר עד להכרזת המדינה. מתי אתה הולך?

– ביום ראשון. אם תיקח את בית שאן אבוא לבקר אותך שם. מה מדברים אצלכם בעניין שם המדינה.

– ישראל. כך אני חושב.

– למה לא יהודה?

– שמע, יהודה הייתה מדינת זרת. ואילו ישראל חופפת את כל הארץ לרבות יהודה.

– תשמעו אותי היטב. הגיעה אחת של 120 מ"מ. ארביץ בה.

– אתה?

– מה חשבת. רגם ועוד איך. איננו סותם את אוזני בצמר גפן. משלשל פגזים אחד אחר השני. אש…האדמה רועדת.

שמענו היטב את שמעון בלילה ההוא, ובימים ובלילות שלאחר מכן. עד ששלמה המלאכה בגזרתו.

לכבוד הכרזת המדינה הסבתי לארוחת ערב חגיגית בליל שבת אל שולחן אחד עם הורי. המפות הלבנות על השולחנות הוסיפו בוהק לאורות ששפעו מכל הגורות שבאולם האוכל. על הקיר מול הכניסה הראשית התנוססה כתובת לכל רוחב הקיר.