אמנון., אמנון, כבר חמש ועשרים.

כן, כן. עניתי אני קם. קם. פקחתי את עיני, ליד משכבי עמד אבי. ביקשתי אמש שיעירני בשעה זו. חששתי שמא אאחר לאוטובוס של שש בבוקר. בימים שהחלמתי ובימי חופשתי בבית היו שעות הבוקר הללו שבני אדם קמים לעבודת שעות השינה הנעימות ביותר. לא הייתי מתעורר לפני שעה שבע. בבית שרר אז שקט. לא הייתי מרגיש בקומם ובלכתם של אמי, אבי ואחותי. החופשה נסתיימה. עוד נכונו לי ימים קשים ודאי. הריני עכשיו חייל של צבא ההגנה לישראל. עדיין אינני מרגיש בי שום תמורה חיצונית או פנימית. האם זוהי הרגשתם של כל היהודים? דווקא הזקנים רגישים יותר, כשהם מזכירים שמה של מדינת ישראל נוצצות עיניהם מדמעות, קולם רועד וסנטרם מרטיט מעלה ומטה. פעמים הם נלבבים באמיתתם וכנות הרגשתם. הרי הם, הם באמת שהביאונו לכאן על עשרות שנות סבל ועלבון, תקוות ואכזבות. הרגשתי שמשהו בתוכי נשתנה כלפיהם, שהייתי לא כל כך צודק בשיפוטי עליהם. בעצם למה עלי להיטלטל 100 ק"מ על מנת להגן על המדינה. הרי החזית מתחת לאפי. כמטחווי מכונת יריה כבדה, כזו שהעירקים צולפים ממנה על הכביש, ומאלצים אותנו לנסוע כברת דרך זו במשוריין, והיכן אין חזית, ומאיזה מקום אין נשקף גבול קרוב?

– אתה כבר הולך, אם…?

– כן, ודאי.

– תסור לבית האוכל לחטוף משהו עד שתגיע תל־אביבה?

– יתכן.

– אני אלווה אליך.

– למה?

– רוצה פשוט לראות מי ומי הנוסעים ואם בכלל יש נוסעים היום?

– למה שלא יהיו. יום ראשון היום.

– אל תשכח, שיום זה ניבדל מכל ימי ראשון שקדמו לו, כשם שהשבת ניבדל מיתר השבתות. הפציצו את תל־אביב. המצרים נעים בדרום. הירדנים והסורים גם הם אינם יושבים בחיבוק חיים. הכול שתו עלינו מעברים.

– אתה כמעט צודק.

– ובהזדמנות זו אוכל ארוחת בוקר גם אני ואצא לשדה.

לא חיבבתי ביותר לוויים אלה, אבל לא יכולתי לאסור על אבי ללכת לבית האוכל שלו, לגשת אל האוטובוס. הילוכו היה איטי משלי. הגיל נתן בו אותותיו במוקדם עם שברוחו ובעטו היה עדיין איתן למדי גם יומרני במקצת. הקדמתי אותו בצעדים אחדים. ליד בית האוכל אמר – עוד שתים עשרה דקות. בוא ניכנס. הוא צדק. האולם המרווח היה ריק שלא כרגיל בימי ראשון בשעה זו היו סועדים ליד ארבעה־חמישה שולחנות נוסעים מחברי המשק אורחים וקרובים שבילו שבתם כאן. לתל־אביב נסע רק אחד בלבד – ישעיהו לוי.

– גם אתה נוסע? פנה אל אבי.

– לא. לא. אינני נוסע. מלווה את אמנון שלי.

– לאן הוא נוסע?

– חוזר ליחידתו.

–הגיע לשבת הביתה דווקא לשבת־מדינה זו.

– לאו דווקא. כבר בילה אתנו שלוש שבתות רצופות.

– שלוש? שאל בתמיהה.

תמהתי לתמיהתו. הוא גר בבית שכן לביתנו. נתקל בי לא פעם. דומני שגם שוחח אתי.

– מה הוא מיתמם. או…העירותי לאבי.

– אל תתפלא לשאלותיו. כזה הוא לוי. יכול לשאלך כאילו מתעניין בך ובאותה שעה גם להתעלם לחלוטין מנוכחותך ומתשובותיך, או לשכוח אותן מניה וביה בו במקום. למחר אם ייתקל בך שוב ישאלך אותן השאלות. וכאשר תעיר לו שכבר שאל אותך ואתה ענית לו יפטיר כן. כן שאיננו מחייב אותו לזכור משהו מכל שאמרת לו.

– זה משום פיזור הנפש, או מחלת זיקנה? שאלתי.

– לא זה ולא זה. משום ההיתקעות הגמורה בעולמו הפנימי ובבעיות שמעסיקות אותו באותה שעה. הוא הלוא מרבה לכתוב מאמרים בעניינים מדיניים, חברה וכלכלה וזה תופש את כל כולו. בגלל היותו מחונן מלידה בכישרונות רבצדדיים.

– למה לו להעמיד פנים כאילו מתעניין בך?

– זו לא העמדת פנים. הוא שואל בכנות מה שעלה בדעתו בשעה שפגש באדם ולאחר ששאל מה ששאל נדמה לו שיצא כבר ידי חובתו. ואיננו זקוק כלל לתשובת הנשאל. יש לו תשובות משלו. עכשיו הכול ודאי שסולחים לו לאחר האסון שפקדו. למעשה תמיד סלחו לו והתייחסו אליו לפנים משורת היחס הרגיל אל חברי המשק האחרים.

– מענין, מה לו ביום זה דווקא בתל־אביב?

– תיסעו ודאי באותה מכונה תשאלהו.

מקומות בודדים בלבד היו תפוסים באוטובוס. אבא נפרד ממני בלחיצת יד ובנפנוף זרוע כשזזנו. בסיבוב ליד האורווה עמדה אמא ונפנפה לי בחיוך על שפתיה. הכרתי לה אותה שעה תודה. מצפוני התפרק ממועקה על שלא השכמתי וסרתי לרפת להיפרד ממנה. היא חכמה ממני. הרבה חכמה ממני. למה אם כן אינני חכם כמותה?

ליד השוקת גמעו סוסות ופרדות מי שחרית צלולים וצוננים. שני פלחים רתמו שני זוגות לעגלות שטוחות על גלגלי גומי. הנגרים והמסגרים הלכו לעבודה לבתי המלאכה הקרובים שהיו בנויים במקביל לכביש המקשר את המשק עם הכביש הראשי בעמק. מהרפת הגיעה געיית פרות. במשתלה משני עברי הכביש כבר עמדו נשים ובנות רכונות על ערוגות פרחים ושתילים רכים שגידלום וטיפחום כתינוקות.

בחניה ליד הכביש הראשי עלו עוד נוסעים אחדים, מבוגרים כולם. רק אז נתתי עיני בזמירה שישבה במרחק שלושה ספסלים ממני מכונסת כולה בתוך עצמה. כאילו היא לבדה קיימת בעולם הזה. כשהייתי בכיתה האחרונה של בית הספר והיא כבר מחוצה לה הייתי רגיש אליה בשל עיניה היפות התמימות בנוסף לגזרתה החטובה נאה. היא גילתה כלפי אדישות מוחלטת ומרגיזה באמרה – נפשי איננה יכולה להכיל יותר מנער אחד. זה היה שקר. לא בנפשה היו הדברים אמורים אלא בגופה וזה הספיק לצודד מבטיהם של עשרה נערים ואל הנער האחד עשר נסעה עכשיו לקשור חיי משפחה.

אולם ליד כפר טבעון הסחתי דעתי ממנה. שם עלו שתי בנות חינניות וזקנה אחת וכל הנוסעים עברו למשוריין. במשוריין עמד ריח של ברזל שרוף וחרוך.

– סבתא, תשבי כאן באמצע בצד צפון. משם אין יורים. פנה אליה שלמה לוי.

– אתה חושב שיירו עלינו גם עכשיו לאחר שיש לנו כבר מדינה, ברוך השם?

– אם נוסעים במשוריין ייתכן שכן. דווקא עכשיו הם ינסו להחריב את מדינתנו בעודה באיבה. אבל אנחנו נראה להם ושלף מאוזר מאחורי חולצתו.

– יש לך נשק כלשהו? פנה אלי.

– לא, אין אתי נשק. – חייל בלי נשק.

– חייל זקוק לנשק במקומו ובזמנו. מה יש לטלטלו.

– ואם יירו עלינו?

– אין ערך למאוזר שלך במרחק של שני קילומטר.

– אבל הם יכולים להתקיפנו מקרוב יותר. לשים מחסום. כמו ביום חמישי כשחזרתי מתל־אביב. אבל דווקא אז לא היה האקדח אתי. חששתי מהחיפושים של האנגלים. אבל עכשיו, כשאנחנו אדוני הארץ!

– יכולים כמובן… צריך להגביר את עצמת האש של הלווי המזויין במשוריין. להוסיף לשלושת הרובים שני מקלעים מלפנים ומאחור. עודנו משיחים נכנסנו לאזור הפגיעה.

– אתה שומע. ברד של נקישות ודומני גם קרובות למדי.

– לא, הן אינן קרובות. הן דווקא רחוקות וממכונת יריה כבדה. אני מכיר אותן היטב.

האישה הזקנה הלחיתה תחתיה, צנחה ממושבה וישבה על הרצפה. שתי הצעירות לעומתה צחקו אחת לרעותה.

– אינכן פוחדות בנות? שאלתי אותן.

– בדיוק כמוך.

המשמר המזוין של המשוריין לא השיב אש. רק ישעיהו לוי הריק מחסנית מהמאוזר.

– נדמה לי שיש תקר בגלגל האחורי. כדור פגע בו. אמר הנהג.

– הכול כשורה. תן ספיד מהיר יותר. השיב לו אחד מהמשמר. התנסיתי במצבים קשים יותר.

ביום חמישי נפצע אחד מאתנו כשיצאנו לפנות את המחסום.

– גם לזה יקרא מחסום. בדרך לירושלים שם מחסומים!!

– רק לפני שבועיים נכנסתי שם באש צולבת, העיר מלווה אחר. הנקישות פסקו. יצאנו מקטע הכביש המטווח לאש. זמירה עזרה לסבתא להתרומם מהרצפה ולהתיישב על הספסל. בזה דמתה לאמא שלה, להושיט יד לכל נצרך.

עיר העמק הייתה עדיין מדוגלת פה ושם, כגון תחנת אגד, תחנת הרכבת השוממה, המספרה ממול אגד ועוד. התור לתל אביב היה דליל. והוא ניבלע לתוך המכונית ולא נודע כי בא אל קירבו. ישבתי במקום הבודד שמאחורי הנהג, פטור מחיכוך עם שוק בלתי רצויה. מאחורי ישב ישעיהו לוי ועוד איזה יהודי כפי הנראה מכירו, אבל צעיר ממנו. בין מחשבה למחשבה על הצפוי לי, שיובהר בחלקו בעוד 3 שעות, להיכן עתיד אני להתגלגל. האם אמשיך בצעדתי לירושלים שנפסקה בחולדה לפני ששה שבועות? באיזה תנאים ונסיבות תבוצע צעדה זאת? האם צפויים שנויים בארגון כוחנו המזויין?

בין מחשבה למחשבה קלטה אזני שיחה ערה שהתנהלה מאחורי בין שני הזקנים. המושבניק: יש איזו קשיחות בהתנהגותם. ההיפך ממה שהוענק להם בשפע, בטיפול. בטיפוח מסור. בחינוך ובהשכלה. האם זו קליפה בלבד שמאחוריה התכסו. לשם מה? איני מבין את מי ומה היא משמשת. מזמן שעמדו על דעתם ביטלו את כל גילויי וביטויי הקשר המשפחתי, הרך, הנוסך בטחון, שלווה וקשר חזק בבית. שלום יבשה עם הנסיעה ואותה יבושת כשחוזרים. אולי כך דרכם של צעירים. שהעולם נשקף להם מזווית ראיה אחרת משלנו. אולם משיוצאים למקומות בילוי, שגם אין חוזרים מהם, סבור הייתי שיפתחו המעיינות הסמויים, הרגשיים שבבן האדם ביחסו לביתו. ותובהר להם אותה חרדה עמוקה וכנה לשלומם האופפת אותנו בימים ובלילות. עוד לא זכינו לקבל מכתב שיוכתר באבא ואמא היקרים. המושג הזה איננו מצוי בצקלונם למעננו, כמו אצלינו בשעתו. אל תדמה בנפשך שאנחנו מקבלים יום יום מכתבים. חלילה. פעם בשבועיים. שלושה. מכתבים אמרתי? סליחה. פתקים בני 3־2 משפטים בלבד.

– לי אין מה להתאונן על בני. הוא כותב. לא למעני, למענו זה צורך נפשי אצלו.

– מה אתה חושב. לאן אני נוסע? לתל אביב אני נוסע. יותר נכון לבית החולים בילינסון כבר שבוע ימים ששניהם שוכבים שם פצועים.

– מי שניהם?

– שני בני. הבכור והצעיר. הם אינם נמנים עם יחידה אחת. אבל במקרה נזדמנו. האחד פצוע בידו והשני בבטנו. רק אתמול נודע לנו הדבר. רק אתמול, תאר לך מה שנעשה בבית.

– יש עוד מישהו בבית?

– כמובן, שיש. עוד שלוש בנות. צעירות מהבנים.

– אם כך. מה כי תתלונן?

– מה פירוש מה?

– אם לא הודיעו לך, אות הוא שהכל בסדר.

– מתל אביב עדיין מגיעים מכתבים. אבל לא מצאו לנכון לכתוב.

– אולי לא יכלו לכתוב?

– זה מה שמדאיג אותנו יותר מהכול. יכלו לבקש איזו אחות שתירשום למעננו משפטים אחדים. זה שאמרתי – יבושת בלתי מובנת ובלתי נתפסת. הולכים לקראת הכדור כמו לאיזו מסיבה. אינני יודע אם זה אומץ לב בלתי רגיל, או גבורה שאיננה מציגה את עצמה לראווה ואיננה דורשת גמול איזה שהוא. או שזו קלות דעת ילדותית שאיננה משיגה את חומרת הדברים.

– זו גבורה אמיתית של בן הארץ, מושרש בקרקע וצמוד אליה, הנחלץ בחושו הטבעי להגן עליה בימי מסה ופורענות. בני בכורי עליו השלום כזה, פשטני וישר־דרך כשל איש אדמה. יחד שרתנו בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. אין עוד שלושים לנופלו. מראשוני הנופלים בסביבתנו.

– מה יש לך עוד?

– עוד בן צעיר יותר בנגב. רצו למנוע ממנו הליכתו לקו האש הראשון אבל עמד על שלו ואיננו מוכן לשמוע עצות בנידון. כזה הוא. שמע קטע ממכתבו שהגיע לידי שלשום.

– – – לפני יומיים נודע לנו על מותו של ר. נדהמתי ברגע הראשון. אך התאוששתי מהר. ועם כל הכאב קבלתי את הידיעה בקור רוח כמעט. מפני שזו הדרך. אחרת איננה בה ללכת, עד תום. אסור לנו עתה ביחוד לאנשי צבא להיות נתונים בצער על מות חבר. כי מה יהיה על רוחנו, שהיא זרוע כוחנו במערכה הזאת. וככל שהמכות תהיינה גדולות וככל שירבו הקורבנות, הניצחון בסוף יהיה גדול יותר.

– ודאי, יש כאן רוח משיבה נפש. בן כמה הוא?

– בן 18 בסך הכול.

– בשביל גיל כזה, כתיבה כזאת זה באמת כוחנו.

– חכה זה עדיין לא הכל. תשמע –

– – – היום קבלתי לראשונה מכתבים ויומנים מהבית. תארו לכם את התרגשותי. מכתבים ראשונים מהבית. לו ידעתם את השמחה למכתבים ודאי שהייתם כותבים יום יום, ומוציאים יומנים שלש פעמים בשבוע. הכמיהה למכתבכם גדולה ביותר. התמונה של העמידה בבית, המאמץ הכללי במצוקת הזמן של כל החברים – מעודד מאוד, מוסיף כוח ועם זה מגביר את הגעגועים.

– – – עד עתה היינו עובדים כמעט כל לילה וביום פורשים את שקי השינה שלנו תחת גג גדול ותכול – השמיים, באחד הגאיות, ומבלים את כל היום בשמש ולא בצל. זה מיבש כמעט כל מחשבה. אתמול עברנו סוף סוף למחנה מסודר. גרים בצריפים וישנים על מיטות. ההבדל בהרגשה ובמצב הרוח הוא עצום.

– – – במשך זמן המצאי כאן בנגב למדתי כי הנגב הוא אסם התבואות של הארץ. הוא מקום הקליטה, מרחב המחיה להמשך ריבויינו בארץ ולקיומנו. כדאי להילחם עליו ולשפוך דמנו בעד עתידנו.

– זה מכתב ארוך. קראתי בו שלוש פעמים. מחזיקו בכיסי גם בזמן העבודה. חושב על תוכנו ומציץ בו מדי פעם, שוב ושוב.

– נו, כן יש לך נחת. בעצם מה אתה נוסע לתל אביב?

– אני רוצה שליום השלושים יופיע משהו משלי על בני. אין לסמוך על הדואר. אמסור במו ידי לזלמן ועוד מאמר בעניין הצבא והפלמ"ח.

ח ח ח הדהד צחוק רם שהגיע מהספסלים האחוריים שם התכנסה חבורה של בנות ובחור אחד שבידח את דעתן. המשוקעים בשיחתם ניפנו גם הם לעבר המלהגים.

– מוטב שיצחקו מאשר יזעמו או יבכו. אמר איש המושב.

– כן ודאי. אבל לא ראיתים בוכים, אינם יודעים לבכות. בן אדם בעל חושים רגילים צריך לדעת גם לבכות. הבכי כמו הצחוק מזכך ומטהר את הנשמה.

– כן, מה שרציתי עוד לשאלך, למה לא היית בין החותמים על מגילת העצמאות? מצויים בה כמה שמות אפורים למדי ומעוררי תמיהה.

– לא נמניתי עם חברי מועצת העם, גם לא שאפתי לזה. בקיבוץ שהוא שלי כביכול, עם שהודעתי שלא ישלמו מיסים בעדי, אני כקוץ בעיני מנהיגיו התועים ומתעים. ובמפלגה? תשאל. אינני רוצה לנגוע בה רק בשל האחד, שהוא משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו. הוא חברי הטוב הציע מה שהציע לי, נתקל בהתנגדות. אמרתי לו שיקבל דעתם. נוח לי בכך. שבט עטי ישיגם.

הקטעים ממכתבו של בנו תפשו גם אותי, הפכתי בהם. הנה כי כן יהיה עליו להתמודד עם צבא מצרי רב וחזק במרחבי הנגב. במקום שם המרחב הוא גם המבצר ועם זה מטרה נוחה בשביל אווירונים וטנקים. לא יצא חודש והוא בין הנופלים. לזכות האב הזה שני בנים. מכל רכושו המשפחתי נישאר הוא לבד. אם גיבור היה האיש ולב פלדה לו מלידה, או שמשוקע היה במ"ט חומות מצודתו העצמית, שנתנה לו את הכוח להינשא בדעה צלולה על גלי ים החיים הזועפים ביותר.

כשהופיע משמאלי נופה הגבעתי של משמר העמק – שלוחותיהם של הרי אפרים שיוערו על ידי קרן הקיימת ומימיני השתרע העמק למלוא ממדיו כאגן גדול מוגן בשוליו בהרים עטופי אד קל עם שתי פרצות לצד מזרח ודרום־מזרח. שחזרתי לעצמי פרשת הקרבות שנתחוללו כאן במשך שנים עשר יום ושנסתיימו בתבוסת האויב בדיוק ביום זה חודש לפני כן. העין תרה אחרי עקבות הקרב שלא אחרו להופיע בדמות דיר שרוף, מתבן קטן שגגו נוטה ליפול וחורים במעקה של מגדל המים. ואולי יזדמן לי לראות את מישהו ממכרי הוותיקים. והנה בצד הכביש בדרך העפר טרקטור מושך קומביין קטן. הלא הקציר כאן בעיצומו בימים אלו. התפלאתי לראות את הקמה בשדות מסביב שהרהיבה ביופייה ושלא נדרסה על ידי כנופיות קאוקג’י. כפי הנראה שלא נוח היה להם בקמה מחשש, שהיהודים יעלוה באש יחד אתם. ונידמה היה לי שליד הגה הקומביין יושב משה הפלח. זה היה החבר הראשון במשמר שנפגשתי עמו – בשדה בכבישת הקש. נפנפתי לו בידי, הוא נענה בנפנוף בהביטו אחורה אל המכונית המתרחקת ממנו. מה שהפליא אותי הוא הדגל הכחול־לבן שהיה עדיין תלוי על תורן מעל גגו של המוסד החינוכי בלי תאומו האדום. כיצד יישבו תופעה זו עם הדיאלקטיקה המרכסיסטית־לניניסטית. אולי נתחולל משהו בנידון לאחר הפגישה עם קאוקג’י. דווקא הם חסידי המדינה הדו־לאומית גמעו בקובעת גדושה מיין העצמאות התוסס.

גם אז לפני שנתיים ומחצה ירדנו שלשתנו: אני, חזי וגבריאל ליד שדרת הדקלים. פסענו בצילם בכיוון מחנה הפלמ"ח שבקצהו השני של המשק למרגלות הגבעות המיוערות. זוכר אני ששיחתנו נסבה על עניינים צדדיים על מנת להסיח את הדעת מהמחשבות הצבאיות־רומנטיות כפי שנצטיירו במוחות צעירים מרחוק, מעל מושבי הטרקטורים בעמק. שמתי לב ששני העצים הראשונים מכל שורה היו מוטלים עקורים על שורשיהם על ידי פגזים שפגעו בהם כפי הניראה ועדיין לא סולקו – זכר לקרבות.

אינני זוכר מה היה הלך מחשבותיי אז כשדרכתי לראשונה על אדמת משמר העמק. האם ניסיתי לחדור מבעד מסך העתיד ולחזותני צופה מתוך אשנב האוטובוס שמניע גלגליו בדרך לתל־אביב בכביש זה עקוב מקרבות שיצא מרשות הבריטים והערבים והוא אחד מנכסיה של מדינת ישראל בת היומיים ומנסה לעמוד על רגליה. אני הולך ומתרחק ממקום הולדתי שאינו מרוחק מהחזית וצפוי גם הוא לימים חמים. אבל הרגשתי שתחום ביתי התרחב ופושט לכל מקום שאני אהיה מצוי בו, ומגן עליו עם חברי לנשק.

כבר נגסנו גזרה הגונה מהאגן, פונים לו עורף ונכנסים לואדי מילק. הזיכרונות ממקום זה טריים עדיין, אם אפנה מבטי לימין או לשמאל – הכל מוכר לי. אם זה עץ בודד או חורש דליל. אם מקבץ של סלעים, או פתח של מערה. אם זו כיפה שהתלבשה על גבעה והשיאה אותה מעל למפלס השיגרתי והפכה למשלט. אם גוש כרמי גבעת־עדה הבודדת כאן במועדיה מימי העלייה השנייה. פלא שנשארו עומדים בבדידותם, עיבדו כרמיהם, הוליכו ענביהם ליקב, הקימו משפחות וגידלו בנים ובנות שנוף זה הפך מכורתם ולא אחר. ולהגן עליו נחלצו בכל חירוף הנפש של ישוב מבודד. רק לפני 7 חדשים נפרדנו מכאן לאחר ששוטטנו באזור זה לאורכו ולרוחבו. העלינו על הנייר קטעים וגזרות, ערכנו עליו וממנו פשיטות – וכן קרבות יום ולילה עם אויבים מדומים. זה היה בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה שחניכיו חולשים עכשיו על צבא של עשרות אלפים, ראשונים לנגח את האויב הקם עלינו, בכל מקום שיידרש, ובכל שעה בשעות היום והלילה. ר. היה מ“כ צעיר כבן 17 במחלקת גבעת עדה והיה יוצא עם כיתתו לאימונים בגבעות הרי שומרון שממזרח למושבה. האחראים עליו ציוו עליו זהירות ושלא ירחיק לכת אל בין ההרים. אולם לא גבר כ־ר. שישים לבו לאזהרות “אימהיות” כגון אלו. ואמנם פעם תוך שהוא מתרגל את כיתתו בין ההרים הותקף באש על ידי כנופיה שמנתה כ־60 איש. ר. לא היסס שניה מיותרת הציב את המקלע והסתער עם כיתתו על הכנופייה במעלה ההר התלול. הכנופייה הנדהמת נפוצה לכל עבר. ור. אסף את כיתתו לסיכום ה”תרגיל" בדיוק כמו שעשה לשאר התרגילים לפני ואחרי זה…

בתחנת אגד בחדרה. לא נראו פנים צעירים. רק מבוגרים. הדגל הלאומי התנוסס עליה, רפרף לרוח הבוקר הקלה, ודובב משהו מבטיח לכל מבט ולכל לב. צדתי את המבטים שהיו שלוחים אליו מהיוצאים והבאים אל התחנה. למכונית שלנו עלה בחדרה גבר בין 40–30 וישב על הכיסא מימיני. בהיכנסו סקרני במבט כאילו מוכר לי. קורה והנך מזדמן במשך זמן מה עם אדם, חולפים איש על פני רעהו, זה לכאן וזה לכאן, עד שדיוקנו של הנפגש אתך נחרת בזיכרונך בלא שתדע שמו, ובלא שהחלפת עמו אפילו מלה אחת לרבות שלום חלושה. עד שעקרת מהמקום, או שהחלפת את הדרך והפגישות נפסקו. והנה אתה נתקל במבט מוכר במקום אחר, מיד צף הדיוקן. ועם זה סימן שאלה בצידו. היכן ומתי ראיתיו? מדוע הוא מוכר לי כל כך? אני חש מן הצד במבטיו, מה שמאלצני להסב פני כלפיו.

– האם לא היית בגבעת חיים? הוא זורק לעברי.

– כן. הייתי.

– בפלמ"ח?

– בדיוק.

– לפני שנתיים ומשהו. בימי גבעת אולגה?

– כן בימי גבעת אולגה.

– אתה אמנון?

– כן אמנון. אולם את שמך אתה אינני זוכר. אם כי פניך מוכרים לי.

– הייתי סדרן העבודה אז כאשר באתם אלינו. ידעתי את כולכם. זוכר כמעט את שמות כולכם. עקבתי אחרי פעולותיכם ומעשיכם. הלא אתם עכשיו חלוץ של צבא ישראל.

נזכרתי… הסדרן נעים ההליכות וטוב־הלב שנענה לכל מה שביקשנו ושהיה בסמכותו ויכולתו לעשות למענינו. כאח בכור היה לנו. לא היה לי מגע עמו. אבל אלה שמתפקידם היה להזדקק לו תמיד סיפרו בשבחי והעלו על נס את גישתו החברית והאנושית אל בני המחלקה.

– אולי אתה אלינו?

– לשעה זו לא. עדיין אינני יודע. אולם אין זה מן הנמנע.

– שלום וברכה.

מסעף גבעת חיים. הדגל גם כאן מתנוסס עדיין על מגדל המים. הפגישה עוררה בזיכרוני כל אותה תקופה של גבעת אולגה. שקעתי בה העליתי את כל הפרטים לפרטיהם. שקלתי אותם מחדש מתוך ניסיוני הלכה ולמעשה שנצטבר במשך הזמן.

עד שהמכונית נעצרה בעיר לפני תחנת אגד המרכזית. רעם תותחים פיצוחי פגזים של מרגמות ונביחות מכונות יריה החזירוני אל ההווה. היכן אני עומד? השעה 10 בבוקר. המדינה הצעירה בת 42 שעות. היא זוכה לקבלת פנים מלאה הוד ויקר. הצצתי בעוברים ושבים. כיצד מוטבע רישומו של הקונצרט הזה בפניהם? פנים רגילים נטולי כל הבעה מיוחדת. נחפזים לענייני החולין שלהם. ואולי הייתה זאת העמדת פנים של בני אדם שאין תוכם כברם. לא הייתי פנוי לערוך מחקר בנושא. גם אני נחפזתי לענייני. כיצד ומי יקבע תפקידי כחייל בצבא מדינת ישראל? כל העניין פשוט ומהיר יותר מכפי ששיערתי. היה זה בחדר קטן ודל. ישב בו בחור שהכרתיו כמדריכי בקורס המ"מ. הוא אולי לא הכירני. אמרתי לו מבוקשי להגיע ירושלימה לגדוד שלי. והוא ענה לי בדברים הבאים:

– הדרך לירושלים סגורה. במחנה הבריטי ליד כפר יונה מתארגנות יחידות של עתודאים על מנת לעלות לירושלים בהזדמנות הראשונה. סע לשם! התייצב בפני מפקד המחנה ויטילו עליך עבודה התואמת את הכשרתך הצבאית.

כשיצאתי לרחוב נדמה היה לי שבני האדם שקטים פחות מאשר לפני כן. לעומת זאת היו שמים בהירים. ידעתי את אשר לפני לפחות במשך השבועיים הקרובים. הרגשתי צימאון ומציצה קלה של רעב. נכנסתי למסעדה סמוכה לשתות משהו ולסעוד את הלב. במסעדה נתקלתי בצעירים בלבד שעומדים בפני אתגר משותף.

אני חוזר באותה דרך בה נסעתי לפני שעה. העליתי אפשרות כזאת בדעתי. ולא היה בזה משום הפתעה למעני. מבית־ליד צעדתי ברגל למחנה שהיה מוכר לי היטב מהסיורים. אף שיש להודות שלא חשבנו כל כך מהר להיות אדוניו. על הכביש הייתה תנועה ערה של כלי רכב בשני הכיוונים. הדבר הראשון שהפנה את תשומת עיני היו שני השומרים המזויינים בתת־מקלעים שעמדו ליד השער ותהו על כל יוצא ובא. אז עמדו כאן סקוטים או וולשים. היום חיילים שלנו מנתניה וחדרה. לאחר שהסברתי להם לאן פני מועדות ושאלתי אותם על מקום הימצאו של מפקד המחנה הניחוני ללכת. הלכתי. תמהתי לאוכלוסייה המרובה המצויה במקום. פחות מהכל נשמע צלילה של העברית.

– זה כאן, כאן המפקד.

בפרוזדור ליד דלת הכניסה יושבת נערה צעירה ליד שולחן עם טלפון.

– המפקד כאן? שואל אני.

– כן.

– אפשר להיכנס?

– כן.

לפני חדר לא גדול. שולחן עם טלפון ושלושה כיסאות. בחורה בחאקי ליד השולחן. קיבוצניק שראה כבר בנות רבות שעשו חייל ובכל זאת שאלתי בהיסוס.

– היכן המפקד? דבר לי אליו.

– דבר עם המפקד. מה רצונך? ענתה לי.

– אני חוזר מחופשת החלמה מפציעה. מתל אביב היפנו אותי לכאן.

– מה אתה?

– מ"מ.

– כמה זמן בפלמ"ח?

– שנתיים וחצי.

– יש לך ניסיון בהדרכה? המחנה מלא טירונים. אין מדריכים ולא מדריכי מדריכים.

– מן השמים נשלחת אלינו לכאן. זה דג הגון. קרפיון. סליחה בעד הדימוי הפרוזאי. בתוכניתנו לאמן מיד 15 מדריכים בקורס מזורז. כולם עולים חדשים. טירונים. וגם בשפה. 15 אלה לכשיחכימו ידריכו 150 טירונים. בגמר ההדרכה יעלו כולם ירושלימה. הקורס יתקיים בגבעת חיים שם נוח יותר.

– יש לך כאן מכ"ים שאפשר לסמוך עליהם?

– לרשותך נעמיד שניים את גיורא ואת אורי. אולי אתה מכיר אותם במקרה.

– מכיר אותם. ולא במקרה. יחד היינו תקופת זמן. בחורים כהלכה. אפשר לגשת מיד למלאכה?

– לא אפשר, כי אם צריך! מיד אמציא לך את השניים. וכעבור שעתיים תזוזו בטנדר שלנו. בסדר?

– מאה אחוז. עניתי.

ישבנו בחדרם של גיורא ואורי וגלגלנו שיחה על דא ועל הא, על העבר ובמקצת על העתיד. גיורא שחובב עתיקות היה משך אל העבר בברשו תוך כדי כך באצבעותיו בשערות ראשו הסבוכים. מוצק בעל מבנה אתלטי מגובה בינוני. פניו פני נער שאינם נחפזים להתבגר. מה שאין כן שיחו. דיבר מתוך דעה מיושבת בלא להיחפז. מה יש למהר.

– ראיתי כאן בנות לא מעטות. עושים חיים, מה? היצבתי סתם ככה, בלא כוונה כלשהי.

– ועוד איך! נתברקו עיניו של אורי. צנום מגיורא וגבוה ממנו ועיניו רושפות שובבות והיתול קל. צר שאנו הולכים מכאן. חבל על כל יום שיבוזבז סתם כך.

– תמצא מהמין הזה גם בגבעת חיים, סינן לעומתו גיורא, שהתייחס בשוויון נפש אל המין היפה וללהיטותו של אורי. עם חרס עתיק־ימים אפשר לנהל שיחה מעניינת יותר מאשר עם כל בת שהיא.

– מה שמעת על עתידנו, אמנון? שאל אורי.

– להילחם ולנצח זה עתידנו. ויותר מזה לא שמעתי בבית. בימים האחרונים טוהר העמק כמו במטה קסם לא יאומן. לשווא תחפש אחרי אוהל שחור וכד מלא מים מיתמר בנדנוד קצוב על ראשו של גוף עטוף בגלימה חומה שגולשת עד הקרסוליים ומעלה אבק דרכים בסרח העודף שלה.

– שמע מה שמדברים כאן. שיחסלו את הפלמ"ח. ינהיגו סימני דרגות על הכתפיים והצדעה. נצטרך לעמוד דום בפניך כמו בכל צבא. מדינה שמכבדת את עצמה ואת צבאה הלוחם איננה יכולה לוותר על כגון אלה, שצמודים אל משמעת ברזל ויראת הכבוד של הטוראי מפני הקצין שמסמל את השילטון.

– הבלים אורי, אולי במשך הזמן כשיונח לנו מכל אויבנו.

– אתה חושב כך ברצינות?

– לא חושב, אלא בטוח בתשעים ותשע אחוז.

– ראית מה שנעשה כאן?

– טרם הספקתי. יש משהו מיוחד שמושך את תשומת העין והלב?

– כוונתי לבבל השפות. רובם באי קפריסין מהאונייה ישר הנה. ודווקא כאן הפכו לא מעטים מהם לנמוכי רוח גלותיים שכאלה. מכיוון שאינם יודעים את השימוש בנשק נקלטות ביניהם שמועות משמועות שונות כגון: שהירדנים והעיראקים יעלו עלינו באווירונים ובטנקים שאינם מצויים אצלינו ויחסלו אותנו בתוך המלכודת הזו.

– היא יודעת על הלך רוח זה?

– מי זאת היא?

– המפקדת שלכם.

– לא שוחחתי איתה על נושא זה, אבל יש לשער שהיא יודעת. אם לא במישרין הרי בעקיפין מפי מאיר.

– מי הוא מאיר זה?

– מאיר הוא האפסנאי שלנו הכול־יכול המושל משרוך נעל עד לפגזי טרי־אינץ. הוא קשיש מאתנו בחמש־עשרה שנה לערך והילוכו כאילו קוצב לעצמו שמאל, ימין, שמאל, ימין.

טנדר עוצר ליד הצריף בו ישבנו. ומתא הנהג מישהו מצטווח.

– אמנון. הלו. מי כאן אמנון. היכן החברה?

יצאנו שלשתנו אל הטנדר.

– אני נשאר כאן לכו הזעיקו את החברה. אמרתי לגיורא ולאורי. נהיה 18. יספיק המקום. כבר הובלת מטען שכזה? פניתי אל הנהג.

– שניים יישבו אתי בתא והיתר למעלה. הדרך לא ארוכה ופנויה מטרפיק. איזה חיים, איזה חיים! התפטרנו מהם. החברה מגיעים. כולם צעירים מאתנו. מלבד אחד קשיש יותר. הוא היחיד שהצדיע במלמלו משהו. מאוחר יותר נודע לי שהיה פרטיזן ביוגוסלביה. נתגלה באימונים כמוכשר מכולם וגם קלט מהר את הפיקוד בעברית.

לאחר שהוקצה לי אוהל מיוחד ששמש גם מחסן לנשק, אמרתי לגיורא ואורי שאני יושב לדגור על תוכנית ההדרכה אפילו אצטרך לשבת כל הלילה. מחר בבוקר אנו יוצאים לאימונים. כל הסידורים עליהם. מנשק ועד אוכל ולהחזיק את החברה ביד חזקה. בשעה 6 התיצבו כאן. עד 7 אמסור לכם על תכנית ההדרכה. מ־7 ארוחת בוקר, וב־7.30 לעבודה.

לאימונים קבלנו רובים צ’כיים חדשים. במשך 10 ימים רצופים הירבצנו הלכה ומעשה במשך 16 שעות ביממה. מכיוון שהמתאמנים היו מיועדים לפעול בחזית ממש תרגלנו הכל באש חיה ומכל הכלים. זה הפחיד אותם והרהיב, עורר אתגרים. זה לא היה פשוט כל כך למשל לצאת למטווח ביום השלישי לאימונים. חייל בצבא סדיר או אפילו בפלמ"ח היה מגיע לשלב זה רק כשהרובה בידו ככינור בידי כנר.

חלקתי אותם לשתי כיתות: אחת לגיורא והשנייה לאורי. אני נטלתי לעצמי את ההדרכה במקלע, סטן, אימון המדריך ותרגילי אש חיה בשדה. הבחורים קיבלו שעור מאלף כיצד מדריכים בצבא ללא דרגות, כתפיות והצדעות. לא היה להם פנאי להסתכל בנעשה סביבם ומהנעשה בארץ שהייתה אחוזה להבות וקרבות סביב סביב. הם בלעו כמויות אוכל מדהימות, ישנו שנת עייפים עמוקה. והיו ממשיכים לישון עד־בלי־די, לו רק נתנו להם. יתכן שלאותם לא פגה במשך כל עשרת הימים. רק אחד היה יוצא מהכלל – הפרטיזן היוגוסלבי, שלא היה עייף במיוחד והתהלך כשחיוך על שפתיו. פעמים ביקר אצלי באוהל להביע את הערכתו המקצועית מרמת הדרכתם הגבוהה של גיורא ואורי.

נתנו הוראות למכים לנהוג ביד חזקה על מנת להעביר את החומר. אולם הוסבר והודגש שיש לנו כאן עניין עם צעירים שבילו זמן ממושך בהעפלה ארצה בדרך־לא־דרך, באניות־לא־אניות ובתזונה של רעב למחצה. יש על כן לשים לב לכל מפגר מבחינה גופנית.

ביום השלישי לאימונים נקבע מטווח ראשון למרחק של 100 מטר. התרגשותם הייתה גדולה. והיה ממה להתרגש. רובה זה לו היה בידיהם בזמן אחר ובמקום אחר היה מרתיע רבים מלבצע ביהודים מה שביצעו. חזרנו על ההוראות כיצד להחזיק את הרובה שלא להיחבל מהרתע שלו וכיצד לכוונו ולירות בלא שהיד תירעד. כל הכיתה כבר השתטחה. הרובים בידיהם. אנחנו עוברים מאחד לשני לבדוק. אם תנוחת הרובה נכונה. קבעתי אש לסירוגין 5 כדורים כל אחד. כל פקודת אש מכוונת לאיש אחד בלבד. ההתרגשות הייתה גדולה כל כך עד שלפקודה אל הראשון בשורה בלבד – טענו כולם רוביהם. עם פקודת הפריקה נפלטה יריה. רובהו של היורה נשמט מידיו לאחר שספג חבטה מהקת בכתפו. הפעלנו את שני המתורגמנים לרומנית ולאידיש. הסברתי שוב את סדר תפעול המטווח. צריך היה להפעיל שכנוע חזק על זה שהפליט יריית־שגגה ליטול רובהו בחזרה לידיו. תקלות בשל בבל השפות היו מנת חלקנו כל הזמן. אולם לא אמרנו נואש, כי ראינום עושים כל המאמצים להתגבר על פירוד הלשונות.

משעה לשעה התחשלו. התרגלו לכל סוגי הנשק, חדלו לפחד מרימונים, מתוך חשש שיכולים להתפוצץ אפילו כשרק נוטלים אותם ביד ללא הפעלה. פרשה מיוחדת בפני עצמה היו אימוני הלילה. היו כאלה שהחושך הטיל עליהם אימה מסתורית. סבורני שלא ניפקד מקומם של רוחות ושדים. אבל גם בלעדיהם יש בחיי הלילה ובגילוייו מה שמחדד את החושים – נענועי עצים, יללת תנים, משבי רוח עזים שבאים כמשק כנפיים עזות של יצורים נעלמים, שריקות ציפורים. היו שפחדו פן יפלט כדור בשגגה ברובהו של זה ההולך בעורפו, למרות שהרובים היו תמיד נצורים, לא דרוכים והקנים כלפי מעלה או מטה. לא כל שכן להגיע אל עמדת אויב בלתי נראה, באור ירח, או להפך לגלות את האויב ולהפתיעו בליל חושך. לא מעט מאמץ דרוש היה לסגל את הפקודות להבנתם ולתרגומם ושלא ישתבשו. כיצד הללו ידריכו מחר, מוחרתיים טירונים חדשים. והנה אנו יוצאים כבר להתקפה על בית עזוב בלב שדה כתרגיל מסכם לתנועה ואש. את הפקודות נתתי כשהן מפורשות ולא חפוזות.

מקלע! תפוש עמדה מימין בכיוון לדלת. המקלען לא היה זקוק לתרגום הבין יפה את הפקודה והריהו כבר מבצעה בזריזות ובדייקנות.

שגי רובאים! אגוף משמאל לשם הטעיה. שני המתורגמנים חוזרים מניה וביה על הפקודה.

שני רובאים ניתקים מהכיתה ותופשים את מקומם. הפקודות נמשכות בליווי טרטורי המקלע ושני הרובאים.

שאר הרובאים! התקדמו בשפיפה ובזחילה, תפיסת עמדה. רובאי זו מלה מובנת. לזחול – זחילה מה זה שפיפה? עמדה – גם כן מובן. הפקודה מתמלאת בעזרת המתורגמנים.

– רמנים. היכון! ברור לשני הרמנים.

– רובאים, אש! גם זה מובן.

– רמנים, קדימה!

ברור. בהתקפה תמיד קדימה, קדימה. לא לשבת על מקום אחד.

– הסט אש אל האויב הבורח.

אויב. הרבה אויבים היו ויש לנו. תמיד אויבים. אש עליהם. מצוין. הגיע הזמן שאנו “בורחים” אותם באש מהרובים שלנו. גם לנו יש רובים. אבל מה זה היסט? מתורגמנים מתבלבלים. הממ"כף חש לעזרה. כל הכיתה מלבד הרמנים יורה אל האויב הבורח.

– רימונים לתוך החלונות.

שני הרמנים שולפים נצרות, מטילים רימוניהם לתוך החלונות. משתטחים על הקרקע. הנפץ חזק. כבר שמענו פיצוצים כאלה בתרגיליהם עם רימונים חיים.

– כל הכיתה אל הבית! סריקת השטח מסביב לבית!

מלה משונה. מסרק, ראש, שערות. הממ"כף בראש. הבית שלנו! הידד! כן יאבדו כל צרינו!

חלפו עשרה ימים. נקראנו לחזור למחנה כפר יונה. עתה הוטל על 15 המדריכים שלא הוסמכו לכך עדיין בפיקוח 3 ממכים לאמן 150 טוראים. זה היה המספר הגדול ביותר של טירונים שהיו אי פעם בהדרכתי. יש להודות שעמלנו כולנו קשה ובפרט כשבאו הפרעות מן החוץ. פעם ברחה מחלקה על כל אנשיה תוך אימוני שדה ולא רצו לחזור למחנה. אולם גם על זה התגברנו, כמובן בדרכי שכנוע. ומאידך, האם הייתה להם ברירה אחרת? המחנה מגודר סביב סביב. על השערים ממונים שומרים מזויינים. את הסביבה לא הכירו.

בעוד אנחנו שקועים באימונים והנה לא הרחק מאתנו, בקרבת מגדלי המים מתפוצץ לו פגז. בתחושה של חיה המרגישה בסכנה הילחיתו כל החבריא ותלו מבטיהם במדריכיהם. מי הוא ששלח את הפגז, מנין הוא בא ומה טיבו? נמצאתי בקרבת מקום במקרה ליד כיתתו של הפרטיזן היוגוסלבי. – של תותח! – הוא אומר. קליבר 25, ראינו ושמענו אותם. למאות באו אלינו וכהנה שיגרנו בתמורה לשולחיהם. עודנו מדבר, מתפוצץ פגז שני במרחק מה מהראשון. אחריהם שלישי ורביעי. פקדתי לזוז מהמקומות הפגיעים והמשכנו במלאכתנו. וגם בהתחפרות. חפירה טובה עשויה כהלכה מוסיפה בטחון לכל חייל, לא כל שכן לכאלה שכל יבבת פגז ופיצוצו מכוונת כמובן בדיוק אליו. והנה קולטת האוזן זמזום אווירונים מתקרב והולך. עד שהגיעה המשקפת לידי לזהות את האווירונים – נרעד האוויר מקול נפץ חזק יותר מפגזי התותחים. אנחנו פותחים באש על האווירונים בכל כלי הנשק שברשותנו. אפילו החטאנו את המטרה ואף אווירון לא הופל, או נפגע, הרי זמזום הכדורים שהיגיע כפי הניראה לאזני הטייסים נטלו מהם את הרצון להמשיך. והפצצות האחרות הוטלו אל מחוץ למחנה בשדה פתוח סתם בשביל להיפטר מהמטען המיותר. לו היינו מצוידים בנשק נגד אווירונים, או לו תרגלנו אפילו ברובים או במכונות יריה רגילות הרי יכולנו להפעיל עצמת אש ניכרת ובתוצאות חיוביות. גם לטבילת אש זו נועדה חשיבות לא מבוטלת לחישול רוחו של הטירון שפעמים נראה המחנה בעיניו כעורף בטוח.

חולף עוד יום באימונים מזורזים ומאומצים כשמגיעה ידיעה שעירקים מתקדמים בכוון בית־ליד. במערב המחנה שכנו שתי יחידות חי“ש ואנו במזרח. כיוון שהאויב מאיים ממזרח היה עלינו לצאת לקראתו. יצאנו בכוח של מחלקה אחת לקדם את פניהם. תפשנו עמדות משני צידי הכביש. כך בילינו בציפייה דרוכה במשך כל היום. הם אינם מופיעים. הם הסתפקו בכיבוש מושב גאולים ולא התקדמו יותר. יחידת חי”ש באה להחליפנו ויחידת חי"ש פתחה בהתקפת נגד מוחצת על העירקים והרחיקה אותם ממושב גאולים ודחקה אותם בחזרה לעמדות המוצא שלהם. אותו יום היו נשואות עינינו אל גילוי חדש כשמינוּ. מסרשמיטים שלנו הופיעו. הפציצו את הטור הממונע של האויב, מה שבלם לחלוטין את התקדמותו האפשרית. בשובם הנמיכו טוס שני המסרים מעל המחנה כדי ראיית הטייס וסמל המגן דוד על גחונם וזנבם. מאורע זה הפך לשיחת יום נרגשת בכל המחנה בהפסקות בין האימונים, בזמן האוכל, כל חייל בינו לבין עצמו ובפגישתו עם עמיתיו לשעה קלה או ממושכת. הפנים העייפים והמאובקים לבשו ארשת של חול המועד. הצעד נעשה בטוח יותר, האמונה בכוח כנפי הפלדה הצמיחה עידוד ותיקווה, שנתנו אותותיהם בשקידה נמרצת של הטירונים בכל שלוחות האימונים.