המלחמה שהקיפה את הישוב היהודי מכל העברים דרשה תגבור כוח האש, ואימון הלוחם בפרק זמן קצר מאוד. ולאחר ששה או שבעה ימים בטרם הספקנו להקנות לתלמידינו ידיעה ראשונית בשימוש בנשק ובשדאות. הגעיתנו הפקודה לעלות ירושלימה. ארגנתי את הפלוגה ל־5 מחלקות. ממכ“פים מונו למפקדי מחלקות. והמדריכים ה”מקוצרים" שלנו לממכ"פים. הצטיידנו במזון ל־24 שעות. ספקו לנו רובים, מקלעים ותחמושת להם. רימונים, שמיכות וגם מדים נקיים ומקצתם אפילו חדשים! והעיקר הוסיפו לכל אחד לתרמילו עוד מתנה אופיינית למסע שלנו ולזה שקדם לנו בשני ימים – פגז מרגמה של שלושה אינץ'. הפכנו מעתה ליחידה עצמאית. על כתפי הדלות הוטל המעמס להביאה בשלום לירושלים. חששתי וגם התגאיתי באימון שניתנים בי. ציבור של עולים חדשים לא מאומנים, שאינם רגילים במסעות לילה. לו נערך משאל ביניהם לעלות או לא? קרוב לוודאי שתוצאותיו היו שליליות. ולא הייתי מתפלא על כך. גם אני לא הכרתי את כברת הדרך בה יהיה עלינו לעבור בלילה בין חולדה לשער הגיא ועד למשאבות. כן לא ידעתי שמתנהלים קרבות כבדים למדי בקנה מידה של הימים ההם על לטרון והסביבה.

נערכנו למסדר פרידה. צריך היה להשמיע כמה מלים בפני הנערכים. לא נמניתי עם הנואמים. לכן הוטל תפקיד זה על הקצין הקשיש במחנה – הלא הוא האפסנאי. הוא אמר משהו על חשיבות בתוספת כוח אדם לירושלים בירת מדינתנו החדשה. תרגם את עצמו לאידיש. ושני מתורגמנים חזרו על דבריו בשתי שפות נוספות. קיבוץ גלויות בזעיר אנפין. בבל השפות היה מרובה יותר ממספר התרגומים הרשמיים…

עם שקיעת השמש עלינו על 5 אוטובוסים – שלום מחנה כפר יונה.

חביבה הייתה עלי הנסיעה בלילות. להזיז עיניים באיי האורות של הישובים, לצוד ולהעלות על המוקד במבט, אחד או שניים מהם, לעקוב אחרי עצמת האור שהולכת וגדלה עם התקרב הנוסע אליהם, עד כדי הבחנה במבנה ההנדסי של המקום כולו. הגזרות והחוליות שלו, עד לבניינים בודדים בו לרבות בני אדם שמהלכים לידם נינוחים לאחר יום עמל וזיעה. להביט לאחור עם הפחתת רישום האור ולהיתפס לאור חדש שצף ועולה מן החשיכה מאחורי מטע הדרים, עיקול דרך, גבעה שהסתירה אותו מעין רואים.

אולם הפעם נסענו בתוך חשכה. אפילו פנסי המכוניות האירו באור כחול שאינו נראה מרחוק. הופעל נשק מגן לילי חדש – האפלה. היא לא הייתה שלמה בתכלית. פה ושם בצבץ אור בודד חלוש כלשהו. יותר משהיה בו משום גילוי המקום היה בו משום כיסוי ובלבול זיהויו הגאוגרפי של הישוב או המקום.

עד שהחשיך, בלשו עיני הנוסעים בנוף החדש למענם, נוף המולדת שפעם ראשונה הם רואים אותו. מכיוון שנלקחו ישר ממחנות המעצר בקפריסין למחנות האימונים בארץ. הם היביטו לימינם ולשמאלם תוך שתיקה שהופסקה לפעמים על ידי הערת התפעלות, או של תמיהה וכן הכרזתו של המ"מ את שם היישוב הניראה מקרוב, או שחולפים על פניו ובתוכו. כגון: רעננה פתח תקווה וכו'.

משהחשיך, גברה העייפות ונתרבו המנמנמים על פני הערים, ששוחחו ביניהם, אם נמצאה להם לשון משותפת, על אף שנתנו דעתנו לרכז את הכיתות והמחלקות לפי השפות המדוברות על ידם. כמעט שקינאתי במנמנמים. היו בעיני כילדים מטיילים, נטולי כל דאגה לטיול שעליהם לערוך בעוד שעתיים שלוש. יש מי שדואג לכל מחסורם. הציקה לי המחשבה שהדואג הוא אני ושאינני יודע בעצמי את הדרך ועלי לסמוך על מישהו נעלם שינחני בה. טוב שלא ידעתי מה עתיד להתחולל בלילה הזה בקרבת מקום בדרך־לא־דרך של צעדתנו.

תל־אביב! תל־אביב! עבר הקול במכונית בה נסעתי וכן בארבע המכוניות שמאחורינו. לא חשוב מי הראשון שהרים קולו. הערים דחקו במרפקיהם את המנמנמים, לנוסעים לראשונה ברחובותיה של העיר אשר רבות שמעו עליה. ולאור פנסיה הכחולים נראו הבנינים משני עברי הרחוב עטופי מסתורין וכן המהלכים על מדרכותיה. בתים בני שתים ושלוש קומות, גוף של עיירה שמקדימה להתעטף בהינומת הילה המאפיל מחשש הפצצות מן האויר.

תל־אביב מאחורינו. מסביב חשיכה. רק פנסי המכוניות שלנו באור מלא. כבר כלתה כל תנועה בכבישים והשעה 21.00. נגיע לחולדה מאוחר. האם נמצא שם את הסיירים אשר צריכים להנחותנו בדרכנו. ודאי שנימצא. שאם לא כי למה הזעיקו אותנו לשעה מאוחרת כזו שדווקא אינה הכי נוחה לחיפוש אחרי שני הסיירים. בין הנוסעים קלחה שיחה ערה אבל שקטה. לא עמדתי על טיבה כי לא הבנתי את שפתם. הייתי נתון כולי לארגון המצעד שלנו בליל חושך בדרך סלעית ואולי גם שבילים פתלתולים. יש למנוע תקריות לא נעימות של ניתוק אנשים מהטור. מלבד זה הלא כולם עמוסים נשק ותחמושת. אם נצעד בשלשות צמודות למחלקות, לא כל שכן אם נצטרך ללכת בשורה עורפית שתתמשך לאורך 300 מטר ויותר שבקושי אפשר יהיה להבחין את השלישי או הרביעי בשורה. איר שלא יהיה. אחריות אישית אטיל על כל ממ“כף על מספר אנשיו. על המרווחים בין איש לאיש. הממ”ים יקפידו על המרווחים ועוד יותר על הקשר בין המחלקות שלא תיווצר אנדרלמוסיה מאוד אפשרית.

לא הירגשתי בחלוף הזמן ואנחנו כבר דרומית לנען. כשבאופק הרחק בדרום היזדהרו זהרורי ברקים בלוויית רעמים בלתי פוסקים. תיתכן סופת רעמים וגשם בראשית יוני. אבל זו לא הייתה תופעה טבעית. הדרום הוצת באש הקרבות. המצרים עולים. יש להם עצמת אש רצינית. הכול נלפתו אל אשנבי המכונית. בכל מכונית היה מישהו מהטירונים הקשישים שהבינו פשר זהרורים שכאלו. – האם אנו נוסעים לשם? חזרה ונשנתה מפיהם השאלה. כשנודע להם ששם אין מגמת פנינו, השתרר שקט. אכזבה? ודאי שלא. הקלה? אולי. הלא הם לא היו עדיין חיילים מאומנים. הנשק והתחמושת יותר משהרגיעו, היטרידו. לא הרגישו שבכוחם להתמודד עם הסופה המתחוללת שם והיא הולכת וקרבה, ועתידה להתפשט ולהגיע גם עדיהם. ואין ממנה מנוס ומפלט. הם לא ידעו, גם אני לא ידעתי שכעבור שעות אחדות יתחולל מחזה מרשים יותר ממש לנגד עינינו, ויאיים עלינו בכל מוראו עד שיאלצנו לסגת מדרכנו ולחזור על עקבותינו. הייתה כבר השעה 22.20 כשהמכונית שנסעה ראשונה בטור נעצרה ליד חולדה. יצאתי מהמכונית וחיכיתי לבוא יתר המכוניות. הודעתי למ"מים שאני ועוד אחד מהם ניכנסים למשק להיפגש עם הסיירים העתידים להדריכנו בדרך לשער הגיא.

– כמה זמן זה ימשך?

– אינני יודע. אמרתי.

– למה לא חיכו לנו כאן? זה המקום הבטוח ביותר לפגשנו.

– גם זאת אינני יודע.

ספיקות החלו זוחלים במוחותיהם של השואלים וגם בזה של המשיב על שאלותיהם.

– אם נשלחו סיירים לחולדה גם אם לא פגשנום כאן נחזור כעבור חמש־עשרה, עשרים דקות.

– ואם לא?

שאלה זו נשארה ללא תשובה. פסענו כבר אל שער גדר המשק. אנשי חולדה עדיין לא ישנו. לגבי לילה נראו תנועת האנשים וערנותם כבלתי שגרתיים. חולדה שימשה מחנה מעבר לעולים ירושלימה וליורדים ממנה. שאלנו אחדים מאלה שנתקלנו בהם על סיירים. הם משכו כתפיהם בתשובה, אין יודעים. בחדר מואר אחד מצאנו אנשים רכונים על מפות. תמהנו, בשעה זו על מפות?

– האם ידוע לכם על שני סיירים כמדריכי פלוגה בדרכה לירושלים הלילה?

– אין אנו שייכים לגדודכם גם לא לחטיבתכם.

הסתבר לי שזיפתו אותנו כהוגן. בכל זאת הימשכנו לשוטט ולרחרח עד שנתקלנו בזוג נעליים בולטות מאחד הג’יפים. משכתי ברגליים, הגוף זע. היתחלתי מושך במעיל, בעל המעיל מושכו חזרה ושואל. מי זה? מה יש?

הקול מוכר לי. לא התפלאתי לפוגשו כאן.

– ראובן? שאלתי.

– כן. כן מה יש? מי אתה?

– אמנון, עניתי.

– אמנון מקורס המ"מים?

– בדיוק.

– אז מה העניין?

שחתי לו את העניין. ראובן היה קצין במטה הגדוד. לימים עבדנו זמן מה בכפיפה אחת. הכרתיו מאז ביקוריו בקורס המ“מ, כשהיה בא להכיר כמ”פ את קציניו לעתיד.

– אוי ווי! הצדק עמך. הסיירים. כבר מאוחר. אתה יודע מה מצפה לנו הלילה?

– לא. מלבד מצעד בדרך־לא־דרך אל שער הגיא.

– לא, חביבי לא זה. בעוד שעה קלה בחצות יפתח כאן קונצרט רבתי. הולכים לכבוש את לטרון. ובכל זאת חכו כאן, אולי נרדמו באיזה מקום. ואם לא אגלם נימצא מוצא. הוא נעלם בחושך.

– אפשר לסמור עליו. אמרתי למ"מ שמלווני. זהו בחור אחראי ולוחם אמיץ. שתי תכונות יקרות. אצלו לא יקרה מה שקרה לנו. חלפו חמש־עשרה דקות. ראובן חוזר.

– הם אינם. כי לא נשלחו. לא יתכן שנתקעו לאיזה חור ורואים חלום באספמיה… נלך למכוניות.

– מי יוליכנו? שאלתי.

– ראובן יוליך אתכם. ענה ראובן.

– אפשר לסמוך עליו?

– בימים האחרונים נעתי מהכא להתם וחוזר חלילה. אתה יכול לסמוך עלי.

– ניחא. הנחנו כדבריך. אמרתי בלא שיהיה לי צל של ספק בכשרו. רק קצת לצון חמדתי לי.

באוטובוס שרר שקט. הציפיה הממושכת הפילה תנומה על האנשים. בהכרתם כבר היו מוכנים ללינת לילה במקום בו הם נמצאים. הממ"ים היו ערים. אני וראובן עולים על המכונה הראשונה. נוגע בכתפו של הנהג. ישן?

– לא. אפילו לא נמנמתי. זזים?

– כן. עד הסיבוב ללטרון ושם פניה שמאלה. ובהמשך אנו בידי הבחור הזה העומד לידי.

טרר… טרר… הישתעל קלות המנוע בגלל צינת הלילה. אבל ניצוצות החשמל חיממוהו מיד.

לפתע נבקעה האפלה ממזרח לנו מכיוון לטרון. דרדורי רעמים פשטו בה. מקהלה של תותחים באוקטבה גבוהה. כדורים נותבים של מכונות יריה רושמים קשתות הדורות בין הכוכבים. עקבותיהן מחווירות בתאורת הפגזים שרודפת אחריהן. בעוד אני מופתע מעצמת אש כזו שלנו באה תשובה דומה מהצד השני והדו־ניגון מתחמם והולך. המכוניות האטו מהלכן. אנו בסיבוב לכביש לטרון. והנה טור משוריין שלנו חוסם לנו את הדרך. תותחים, מרגמות, חיל ממונע במרחקים קצובים, באורות מאפלים. עברתי ממכונית למכונית ומסרתי למ"מים להסביר לבחורים פשר החזיונות שלפניהם. עולים על לטרון לכבשה. השער מתל אביב לירושלים במצור. ירושלים, מצור, שתי מילים אלו שגורות כבר בפיהם של הרחוקים שהתקרבו כמטחווי מכונת יריה מהחזית. מתוך שאין מקום על פני כדור הארץ שיהודים נלחמים בו על פיסת אדמה מתחת לרגליהם, אדמה שהייתה שייכת פעם לאבות אבותיהם, שצוו בנפלם על כבוד העם ואדמתו המקודשת נגד אויבים חזקים מהם ומרובים פי כמה, שיגאלוה שוב מידי הכובשים. מדור לדור נמסרה הצוואה, אולם אף דור לא לבש עוז לקיים אותה ורק שטפה בדמעות, בעצב ובתפילות. עד שקם הדור הזה שנטל על עצמו לקיים הצוואה באש ובדם. ככתוב: בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש גם תקום.

שעה ארוכה למדי נמשך הטור עד שסרט הכביש נתפנה עבורנו. פנינו שמאלה והתחלנו מתקדמים מזרחה אל מול חזיון לא שכיח ולא רגיל למעני במשך שנתיים ותשעה חודשי שרותי בפלמ"ח. נעשה משהו שמתעצם והולך. כוח נוסף מדי יום לשרירי הפלדה שלנו, זה מה שדרוש. בתיה של דיר־מוחסין שלשמאלנו מוארים לפרקים בפגז תאורה שנופל בקרבתה. היא כבר מאחורינו. האש הניתכת משני העברים כאילו מלהיטה את עור הפנים.

– עצור! שם ראובן את כף ידו על כתף הנהג. כאן יורדים. פונים ימינה בדרך־לא־דרך בכיוון לבית ג’יז. אני מתקדם עם המחלקה הראשונה.

אחד אחד יוצאים הבחורים המומים במקצת, מרעידים קמעא מצינת הלילה. אל מול האפלה הרועמת ופולטת אש.

– כל כיתה מתפקדת. לבדוק. אם לא נשאר מישהו במכונית.

– בשלשות? שואל המ"מ את ראובן.

– עדיין אפשר בשלשות. במרווח של מטר בין השורות.

אני עובר ממכונה למכונה ומכוון את המחלקות הנפלטות מתוכן אל דרך העפר. חוזר בריצה. מדביק את המחלקה השלישית והשנייה שנמצאות כבר בתנועה. ו…ניתקל בראשונה שצועדת מולי בחזרה.

– מה העניין. ראובן?

– השעה מאוחרת. עלינו להגיע בעוד לילה לשער הגיא ומשם למשאבות הראשונות.

שער הגיא מטווח על ידי הלגיון והוא מפגיזנו לעתים מזומנות בכל תנועה אמיתית או מדומה שמגיעה לאזניהם. והקטע האחרון בכביש בואכה שער הגיא גלוי לעיני צופיהם. עקיפת קטע זה בדרך ההרים, היא קשה ביותר לאנשים שאינם רגילים במסעות ומה עוד עם הציוד הנוסף שעל גבם.

– נחזור אם כן?

– נחזור. מחר תצאו בעוד מועד. גם קונצרט זה לא ילווה אתכם בדרככם.

– אתה סבור?

– אין לעמוד בזה בשני לילות רצופים.

רצים קלי רגליים יוצאים לעצור בעד המכוניות. מסתבר שהן הספיקו רק להסתובב עם חרטומיהן לעבר חולדה. הקרב על לטרון ממשיך להשתולל. אנחנו הולכים ומתרחקים ממנו. כשהשלמתי עם העובדה שאנו חוזרים מיד צפו ועלו טרדות חדשות. היכן להחנות את הפלוגה? מה עם מזון? דלק למכוניות? כיצד להבטיח סיירים ללילה הבא? הואיל ולא יכולנו להישאר בחולדה שהייתה משופעת בגייסות אחרים שמקומם קבע בגזרה זו נסענו למחנה בילו. שם נימצא לנו מקומו של גדוד מחטיבת גבעתי שירד באותו זמן למלחמה נגד המצרים.

המחוג הגדול של השעון עמד על 12 והקטן על 5. לאחר תנומה קלה יצאתי אל הכביש לחפש הזדמנות להגיע לתל אביב. שיחת הנוסעים נסבה על הקרבות עם המצרים בדרום, ועל ליל אמש בלטרון. הדעות היו חלוקות. היו שאמרו שהצלחנו להדוף אותם מלטרון שנשארה בשטח ההפקר. לפי דעה שניה לא רכשנו אף שעל אדמה נוסף. בתל אביב היה עלי לבקר במשרדים אחדים עד שהובטח לי משלוח דלק, מזון וסיירים מבעוד ערב. חזרתי בטרמפים. בשעות שלאחר הצהרים עסקנו באימונים. זה הפיג את השעמום של ציפייה בטלה ממעשה וגם עודד ורענן את הרוחות.

כל ההבטחות קוימו. הלוגיסטיקה להפתעתי פעלה ללא דופי. לפנות ערב הגיעה כל האספקה המבוקשת. ערכנו פת ערבית דשנה למדי ובטרם החשיך היום יצאנו לחולדה. ממנה הקדמנו הפעם לצאת לדרכנו בת עשרים הקילומטרים בהדרכת שני סיירים מנוסים מוותיקי הלוחמים בהרים הגבוהים. את המכוניות עזבנו במפנה הדרך לבית ג’יז כמו אמש. הסתדרנו בשורות של שלושה ויצאנו במצעד מהיר בדרך העפר הרחבה.

– עד היכן מגיעה דרך עפר זו? שאלתי את מלווינו.

– עד בית ג’יז.

– ומשם והלאה?

– שביל צר. מתעקל בין סלעים ואבנים.

– משמע משם בשורה עורפית?

– בלי ספק.

300 מטר לפני בית ג’יז עצרנו. עברתי על פני כל המחלקות והוריתי למפקדים להתארגן בשורה עורפית. בראש הכיתה – הממ“כף. הכיתות צמודות בלי רווחים. המ”מ בראש מחלקתו כשמתפקידו לסקור מדי פעם את כל מחלקתו ולשמור על שלימות המבנה, אם אין כושלים וניתקים. זה לא היה לאור היום. אפלה דחוסה עטפה אותנו מסביב. המחלקות הלכו צמודות בלי מרווחים. יותר מכולם צעדתי אנוכי. יען כי עובר הייתי לאורך כל חמש המחלקות לשמוע על הנעשה ולהיווכח אישית שהכל נע כשורה. בכל מחלקה הייתי זורק לאחד פלוני באקראי: בסדר? עייף? התשובה הייתה תמיד – בסדר. לא עייף. כך היגענו עד גבעת בית סוסין. כאן התקבצנו שוב ליד המעיין שפיכה מים צוננים ועשינו הפוגה קצרה. החלפנו רשמים מהמסע. לפי שעה הכול תקין ודופק מאה אחוז. כשעלינו לבית סוסין הפתיעונו היריות הראשונות ששמענו באותו לילה. מהיכן? מי היורה? לא הצלחנו לברר. הגברנו את ערנותנו. והנה הפתעה שניה, כמעט תעלומה במורד הדרך מבית סוסין לכוון צפון נשמע – – – רעש מכוניות…

קפאנו על מקומנו. חששתי שמא טעו מלווינו בדרך והיגיעו לכביש לטרון. אני ומלווינו מתקדמים לבד אל הרעש. עד שהבחנו בשיירה של ג’יפים המפלסת לה נתיב בינות סלעים וצוקים. נתיבם חצה את שבילנו.

– מה כאן? פניתי למלווינו.

– הלא אלה מפלסי “דרך בורמה” שלנו. פרצו הם בצחוק.

– לא ידעתם על פגישה אתם?

– כן ולא. ואם כן אז מה? הבט הג’יפ רוצה לעלות על מצוק זקוף. היעבור?

נוסעי הג’יפים היו מצוידים בכלי מפץ, מכושים ואתים, על מנת “לפסל” את הדרך במקומות הדרושים, ליצור משען לגלגלי הג’יפים ובעזרת הידיים להעביר אותם על פני המכשולים שילכו ויפחתו במשך הלילות, עם ההתקדמות בהתקנת מסילת בורמה לירושלים. לאחר שהעלו ג’יפים אחדים פינו למעננו את השביל ובאיחולים הדדיים לדרכים משופרות יותר במהרה בימינו. המשיכו הם מזרחה בואכה הכפר סאריס מקום שם דרך בורמה מתחברת עם כביש שער הגיא–ירושלים. ואנו המשכנו צפונה עד הדרך המקבילה לכביש לטרון–שער הגיא. כאן התקבצה שוב השורה העורפית למחלקות בשלשות והמשכנו בצעידה מהירה. היה עלי להפוך צעדתי למרוץ ממש הלוך וחזור לאורך הטור שיצליח לשמור על מבנהו, שלא יתהוו בו נתקים ויחד עם זה ימשיך בקצב מזורז.

אני ליד המחלקה הרביעית והיא כאילו חצויה. והיכן החמישית? מרווחה כפול. אני עוצר קמעא את הרביעית ומדרבן בחמישית. עד להשלמת המבצע. ואז שוב קדימה, צעד! אנו קרובים מאוד לכביש שער הגיא–הרטוב, כשהופיע משוריין שאצה לו דרכו והוא דוהר. מיד הופגז קטע זה של הכביש מלטרון. אנו חייבים עתה לצעוד בקטע זה לאורך של קילומטר עד שער הגיא. מי יכול לערוב לנו שלא יפגיזו גם אותנו. העמדתי במצב קשה: אפשר אמנם לעקוף את הקטע הזה בדרך הרים מזרחה ממנו ולהגיע למשאבות. מקום מבטחים נגד הפגזות ומאידך הם מפגיזים בשמעם רעש כלשהו. אם נצעד בשולי הכביש ובריצה שקטה תוך עשר דקות ואפילו פחות מזה אנו בתוך הגיא. נפרדנו מסיירינו. ובריצה שקטה עברנו את הקטע החשוף. אנו בשער הגיא. שם נפגשנו עם היחידות מהגדוד שלנו שירד מן ההרים לקבל את פנינו. דיווחתי למפקד במקום שכל היחידה הגיעה בשלום ללא תקלות ופגיעות. הוא פקד עלינו: המשיכו בכביש כל עוד הלילה מחפה עליכם. ברשותי מכונית אחת. היא תעשה דרכה עם מחלקה אחת הלוך לקריית ענבים וחזור. וכך תעלו כולכם. הייתי כמובן במחלקה המאספת. כשהגענו למשאבות האיר הבוקר. סיימנו מצעד רציני. בתוכו קטעים מטווחים היטב ובדייקנות על ידי האויב, שלא הרגיש בנו. הסכנה להיפגע פגיעה ישירה על ידי הפגזה גררה עמה תוצאות חמורות פי כמה במקרה ויפגע הפגז של המרגמה שכל אחד מאיתנו נשא אתו בתרמילו.

בקרית ענבים פורק המבנה הפלוגתי הארעי של היחידה. המפקדים והטוראים צורפו ליחידות השונות בגדודי החטיבה בהתאם לדרישות בכוח אדם שהכתיבו הנסיבות. סוף סוף הגעתי להרי ירושלים. מסע שפתחתי בו לפני למעלה מחודשיים ימים בנסיבות שונות בתכלית. מצבא במחתרת לצבא שעומד על סף ארגונו הסדיר במדינה עצמאית. נהיינו אדונים לחיינו, ולעצב גבולות מדינתנו בתושייה ובכושר לחימה.

חודשיים אלה שנעדרתי מהגדוד היו הגדולים החשובים והמכריעים בתולדותיו ובתולדות המערכה על בירת ישראל. לילה לילה ברציפות וללא הפוגה. ללא מנוחה סחוטים עד תום יצאו הבחורים לקרבות עקובי דמים בירושלים העיר ובהרים סביב לה… מאחר שנעדרתי מימים מכריעים אלה הייתה לי תמיד ההרגשה שאת העיקר החמצתי, ולא נטלתי בו חלק. אותם בחורים שהדרכתי במחנה “מרץ” פגשוני כזאבי קרבות ותיקים ומנוסים. הרגשתי היטב במבטם עליונות ברורה ומוצדקת לאחר שני חדשי קרבות רצופים. הם רכשו בתקופה קצרה ואינטנסיבית זו ניסיון קרבי עצום העולה בהרבה על זה שרכשתי אני במשך שנים. התנחמתי רק בעובדה, שהאימון וההדרכה שקיבלו אצלינו סייעו להם במשהו לעבור תקופה זאת בהצלחה, חרף הקשיים והסיכונים העצומים.