תחילה התמקמנו בבתים הקיצוניים של בית ג’יז. כפר ערבי נטוש במרחק אויר של 4 ק“מ דרומית מערבית מלטרון. היה עלינו לנהוג כך שהאויב לא ירגיש במציאותנו, או לפחות שלא יוכל לשער עצמתנו הכמותית. לכן הקמנו בין הבתים קירות מבד יוטה להסתיר מעיניו את תנועותינו. כמקובל בכפרים הערביים באזור זה היו הבורות בהם ניקוו מי הגשמים חצובים בסלעים גם מחוץ לכפר. אליהם היינו הולכים בטרם שחר ובחסות חשכת הערב. היינו במערך של פלוגה בעתודה ומתפקידנו היה לערוך סיורים בשטח ההפקר שמדרום וממזרח לנו. באחד הימים נצטוויתי ע”י המ“פ (אני שמשתי סגנו) לפוצץ גוש בתים ממערב לכפר עיסלין הנמצא קילומטר אחד צפונית מערבית מאשוע (היא אשתאול ההיסטורית) וכשנייםוחצי ק”מ מזרחית צפונית מצרעה, שלא הייתה נטושה.

אין לצאת למבצע לילי שכזה בלא סיור יומי מדוקדק על מנת להכיר את דרכי הגישה והנסיגה, עם מי והיכן אנו עלולים להיתקל ולהחליף אש. כאחראי למבצע היה עלי לצאת לסיור זה בלוויית מפקד המחלקה המבצעת, סגנו ועוד שני סיירים. המרחק בקו אויר ממחננו אל היעד היה לערך 6 קילומטר. למעשה היה עלינו לעשות כ־9 קילומטר. במכונית משא של הפלוגה נסענו כמחצית המרחק בדרך עפר מזרחה, בואכה בית סוסין הנטוש ומעבר לו. משם המשכנו ברגל בין גבעות ועמקים במבנה מפוזר כ־4 קילומטר דרומה עד שהגענו לגבעה הצופה את המקום. העליתי סקיצה ממתאר המקום ותוואי הגישה אל הבתים. למרגלות הגבעה או המשלט עבר ערוץ רחב שנמשך עד גוש הבתים המבוקש. הגיוני וטבעי היה שנסיים את מסענו בערוץ זה. על הגבעות מסביב שרר שקט. נפש חיה לא נראתה בסביבה. הכל היה עזוב ושומם. כבר רגילים היינו אל התמונה העגומה של ישוב עזוב, למרות שפגישה כזו הייתה יותר נעימה לנו מפגישה חמה עם תושבי הכפרים באזורים בהם היו נטושים הקרבות. התרשמנו שהכול יהיה בסדר, ללא תקלות רציניות. נחפזנו לחזור כי בדעתי היה לבצע את הפיצוץ בו בלילה. המשאית חיכתה לנו במקום שעזבנוה. כשחזרתי ועיינתי בתוכנית הביצוע שהתוויתי, נזכרתי במשנתו של וינגייט, שאין מפלסים דרך בתחתית ערוץ אלא במחצית המדרון, ואז נמצאים בכושר פעולה נוח. מיד עם שובנו פתחנו בהתארגנות מחלקתית למסע בצירוף חוליית חבלנים וקשר. למחלקה הוסבר הסבר היטב הייעד ומטרת המבצע. להראות לאויב שאנו שולטים בשטח גם אם אין אנו מחזיקים את כל המשלטים דרך קבע. התנועה אליו ובחזרה. לפני היעד תופסת כיתה אחת עמדת חיפוי. כיתה שניה כובשת את הבתים ומבטיחה אותה מכיוון הכפר. הכיתה השלישית משמשת עתודה. החבלנים מבצעים את הפיצוץ בחסות כל הכוח. הנסיגה בדרך עקיפין, מערבית יותר על מנת להימצא מרוחקים יותר מכביש הרטוב–שער הגיא, על כל מקרה שלא יהיה.

עשינו דרכנו בנוף של גבעות ללא דרך או שביל בהדרכת משתתפי הסיור היומי. ירח צעיר מחורמש של השליש הראשון בחודש עשה מסלולו על פני שמיים עמוקים, כחולים וזרועי כוכבים בקמצנות. מבטי שוטטו על פני נופה ההזוי והכספי של שפלת יהודה. שמעתי שיחותיהם השקטות של הלוחמים ולא ירדתי לתוכנן. הייתי כולי נתון למבצע העומד לפנינו. שקלתי שוב ושוב את הפרטים לכל דקדוקיהם והעברתים תחת שבט ביקורת נוסף.

לא נצנוץ אור של ישוב קרוב או רחוק. לא זכר של אדם חי, בהמה, או חית בית. הייתי כולי במצב של חולם וער כאחד. עד שהמשאית נעצרה בדיוק באותו מקום בו נעצרה 8 שעות לפני כן בעוד יום, כאשר יצאנו לסיורנו. הבחורים קפצו מסיפון המכונית, חלצו אבריהם התקינו את הנשק והחגור להליכה נוחה. המכים פקדו את כיתותיהם. נקבעו צופים לכל העברים והתנועה החלה כעדר קטן אחרי המשכוכית. וכרגיל במסעות לילה הייתי עובר את המחלקה לכל אורכה הלוך וחזור מפעם לפעם על מנת למנוע תקלות אפשריות במהלכה בדרך־לא־דרך, לאורו של ירח שנקלש והלך.

אנו עולים על גבעה. השטח שמאחוריה עדיין בבחינת ארץ בלתי נודעת למעננו. האופק גוחן עליה ובלתי חדיר למבטינו. זוהי הרגשה לא נעימה להולך כך על עוור. התעורר הרצון להסתער ולהעפיל עליה. זה בסדר, אבל דרושה זהירות. השטח הוא הלא הפקר גם למענם. אולי יעלה בדעתם של אחדים מתושבי הכפר לבוא וליטול את אשר נישכח מהם בשדה הפתוח, או במקום סתר.

הדממה הייתה עמוקה כל כך ואפורה עד שצעדי עצמנו הילכו הד כאילי רמקול מגבירו. מתחת נעלינו המסומרות הידרדרו חצצים ופעמים גם אבנים. העפלתי ראשון על ראש הגבעה. כריתי אוזניים. נקבתי במבטי את השטח שנגול לפני לכאורה. למעשה הייתה זו אשליה אופטית לחשוב, שאפשר להבחין בדמויות בני אדם ממרחק ארבעים מטר. האופק שנידחה מהלאה נתקפל בראות מסמאה מוגבלת. ההרגשה הטובה נחלפה עם השתהותך על הגבעה בהרגשה לא נוחה. כאילו הנך מוקע לראווה בפני עיניים צופיות של סיירי לילה. דבר והיפוכו חברו יחד והפעילו את החושים המתמתחים.

חיכיתי עד שעלתה המחלקה כולה. זה היה ענין של דקות אחדות בלבד ומיד התחלנו גולשים ויורדים לבקעה שלופפת כאילו בשתי זרועות את הגבעה הסמוכה. כל עמק בנוף ססגוני כזה שואף להפך למקום גבוה ונישא יותר. הדבר דומה לרצונו של כל בעל חי על שתים ועל ארבע להתעלות ולו במקצת מעל רמת טווח ראייתו השגרתית, לשאוף אוויר גבעות שהוא קל יותר ודחוס פחות מזה של העמק. ומשהנך מצוי בקרקעיתו של העמק, אם היא רחבה למדי הנך נוטה להתעלם מהגבעה או ההר הסמוכים מתוך מגמה להמשיך בה ולהקיף את המקום הגבוה בזרועותיה של הקרקעית בהן אתה חסוי. אולם, אם צרה היא הביקעה גוברת השאיפה לבלוע בקצב הירידה את העלייה שמקרוב. העמק שלפנינו היה רחב למדי. הלכנו בו כעשר דקות. ידעתי שמעבר לגבעה זו נימצא היעד אליו נגיע בחסות הערוץ. הממ"כפים הוזהרו ונצטוו לשמור על ההוראה ללכת בקו הגובה של מחצית המדרון ולא לגלוש לקרקעית הערוץ.

העמק כבר למטה מאחורינו. אנו על ראש הגבעה. חולפים מעליה. שואפים אוויר. המבטים אינם מגלים אף עצם חשוד. הכול ניבלע באפרורית אורו של ירח צעיר… אנו צועדים כבר בקו מחצית הגובה של הערוץ והנה קרה הצפוי רק לרביע. אש נפתחה עלינו ממקלע, מרובים וממרגמה שני אינטש. פגזי המרגמה היו מכוונים אל המבוא לערוץ. לו הלכנו בתחתיתו הייתה הכיתה השלישית מטרה לפגזיה. ועל ראשי הכיתה הראשונה היו מתגלגלים רימונים. משתי פגיעות אלו ניצלנו ובכל זאת היה מצבנו לא נוח. יריות הרובים והמקלע באו ממדרון הגבעה ומראשה אליו טיפסה ועלתה הגדה השנייה של הערוץ.

שמא להסתער עליהם? הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי. ומה אם השטח ממוקש וגדור? עוצמתו של המארב שקדם את פנינו הייתה של כיתה. וזהו מארב לילי של אקראי לא מבוצר. שכן ביום שהיינו כאן ולא ראינו דבר. האם הם רואים אותנו? הרי גם אנחנו איננו רואים אותם. מכאן שהרגישו בנו. אפילו לו הלכנו בדרך סלולה וכבושה היו נקישות לא קצובות נעליהם של 40 איש מגלות אותנו. מחסה לא היה לנו.

לתפוס עמדות כאן על המדרון החשוף? מעשה נטול תוחלת. להשיב אש? משמעותו לגלות את מקומנו על מנת שיכוונו ויטווחו את יריותיהם. פקדתי לא להשיב אש. לצאת מהערוץ לתפוס את המשלט עליו שהינו בסיור היומי. אלא שביום הסתפקנו בשוליו. הפעם נעפיל על ראשו. הפקודה נתמלאה. אנו על ראש המשלט, השולט על הסביבה ממנו פתחנו באש חזקה ומכוונת אל בזיקי האש של האויב. תוך כדי כך עלה בדעתי להגיע אל הכפר מהצד השני של הערוץ. בראש כיתה התחלתי לרדת במדרון וכבר הגענו למרגלות המשלט, כשנפתחה עלינו אש מהגבעה שמעל הכפר וריצודי אש נראו גם מכיוון צרעה מתוך מטרה ברורה לחסום אותנו ממערב. התפלאתי לתוכנית ההגנה האזורית המשולבת של יריבינו. מה שהביאני לסגת מביצוע הפיצוץ ולהסתפק בהצלפת אש בלבד על הכפר.

יתכן שבהעזת יתר יכולנו לבצע גם את הפיצוץ. אולם לא נמניתי עם הנועזים. אהבתי את ההליכה “על בטוח”. כאשר כיתתי הריקה כמעט את כל כדוריה חזרנו למשלט והחילונו לסגת כשמשני עברים ירו עלינו. על מנת למנוע מהערבים לתפוס את הגבעה כאשר ניסוג כולנו ולזנב בנו – השארתי כיתה שתחפה עלינו מספר דקות ושתצטרף אלינו לאחר מכן, כשנהיה על הגבעה השנייה מצפון בדרך נסיגתנו.

אנו נסוגים והולכים. כבר הגענו אל ראש הגבעה המיועדת. אש כיתת החיפוי פסקה לאחר מספר דקות ואנו מחכים להצטרפותה אלינו ואילו היא בוששת לבוא. יצאנו, אני המ“מ והסמ”מ כל אחד לכיוון אחר לחפש את הכיתה האבודה. חששנו לירות יריות גישוש פן נטעה אותם. במקום זה פתחנו בקריאות קולניות שתיקלטנה על אזניהם בוודאות שהן של חבריהם. אולם לשווא. אין קול ואין עונה. חזרנו לכוחנו ובמוחי נוקבת השאלה, להיכן נעלמו? ומדוע? היטרידני החשש, יסתבכו בפגישה עם האויב ויזדקקו לעזרתנו. אולם המ“מ והסמ”מ טענו שלמפקד הכיתה שהיה מוותיקי לוחמי הרי ירושלים לא יקרה כדבר הזה. אפשר לסמוך עליו. לא הוא ולא אנשיו לא ילכו לעולם לאיבוד באיזו נסיבות שהן. לא יכולתי להיות שותף לביטחונם המוחלט. ונשתהינו שעה ארוכה בציפייה להופעתם או לאיזה הסתבכות אש מצידם. אינם! הימשכנו לצעוד וככל שהרחקנו כן נעכר מצב רוחי. כר בלענו את הדרך עד למשאית. הייתי בטוח שנמצא אותם מחכים לנו לידה. אולם הם לא היו שם. חיכינו להם מחצית השעה ליד המכונה. לא יכולתי לנסוע בלב שקט בלעדיהם, אולי בכל זאת עוד יגיעו. יריות לא נשמעו בסביבה. אם טעו בדרך עד שיתמצאו דרוש זמן. לא הייתה לי ברירה אלא להיענות ללחץ הנגדי מצד המ“מ שהינו בטוח שלממ”כף לא יאונה כל רע. הוא יסתדר בכל המצבים ואולי כבר הסתדר ומחייך אל שפמו לרגשתך: זזנו. נסענו לאיטנו שמא נתקל בהם בדרך. 4 ק“מ היו לפנינו. בכברת דרך שכזו יתכנו מקומות מפגש רבים. ישבתי ליד הנהג וצפיתי אל הלילה. הירח שקע מכבר. הלילה התחיל משחיר והולך את צבעיו. כך הגענו לבית ג’יז בחצות. כאן נגוזה התיקווה האחרונה, והספק היה מרובה על הוודאי. הצעתי למ”פ שנצא ביחידה גדולה לחפשם. לא יכולתי לעלות על יצועי נוכח כישלוני האישי והאחריות הגדולה שהוטלה עלי לגורלה של כיתה בשטח ההפקר, בלא לעשות ניסיון מקיף לגלותה. אולם גם המ"פ עמד על דעתו. אתה יכול לשכב לישון בשקט, חברה כאלה אינם הולכים לאיבוד. ניסיונם רב מדי.

במחנה נשתרר שקט. אלה שלא השתתפו במבצע הכושל כבר ישנו מזמן. ואלה שחזרו ממנו היו יגעים למדי וללא שהיות שקעו בשינה עמוקה. הייתי היחיד דומני שנישאר ער על משכבו בבגדיו בלא לחלוץ נעליים, כשהשינה ממנו והלאה. מוחי נתגלה כאמן המצייר בצבעים מדהימים בבהירות תמונה אחת עשירה מרעותה של נוף מבותר גבעות וערוצים, עיניים גדולות אורבות על כל צעד ושעל אחרי כיתת לוחמים התועים בינותם בלא שיוכלו למצוא באפלת הליל את הכיוון הנכון אל הייעד. בעוד ליבותיהם מלאים טינה על מפקדם שאיננו בא לחלצם מהמבוך. הם לא היססו כמלוא ניד עפעף להישאר לבדם על הגבעה ולחפות על דרך נסיגת חבריהם. וגמולם הוא שנעזבו לאנחות.

מחוגי השעון זחלו לאיטם. הייתי קשוב. שמא בכל זאת יופיעו. רוגז עלה בי על עצמי. מה היה לך, הן הכול ישנים שנתם מתוך ביטחון שאין לחשוש סתם. גם דיממת הלילה איננה מופרעת. אינך נותן אמון באלה שהפקדת על חיפוי כל הכוח שיתמצאו במצבם וימצו את כל הנוח והמועיל למענם. ובפרט כשממ"כף כזה הוא מנהיגם. ולו היית אתה ביניהם? לו אני? חכה. דומני שהייתי מגיע לייעד בזמנו ובשלום והייתי נחלץ איכשהו מכל מצב.– לאט לך בביטחונך זה. שכחת כשמתחלפים הצדדים, כשלפתע דרום הופך צפון ומזרח הופך מערב.

אני קופץ ממשכבי ניגש אל המ"מ.

– יעקב! יעקב!

– מה יש. החלטת לא לתת לי לישון הלילה?

– כמוך כמוני. תן לי מחלקה ואצא לחפשם.

– לך לישון, אמנון, אני מבקשך. ותן גם לי לישון.

– אבל אינני יכול להירדם. כשאני רק עוצם עין. מיד אני רואה אותם כעדר צאן מפוזר בלי רועה וזאבים מתנכלים לו.

– הבלים. אמנון. מאותו רגע שהגעת לכאן וקבלתי את הדו"ח שלך, כל האחריות עלי.

– זה להלכה, יעקב. למעשה זה רובץ עלי, על מצפוני.

– יכולת לא לחזור כל כך מהר ולחפש אותם עם שתי הכיתות שלך, כאוות רצונך.

– המ"מ טען שאין בזה צורך.

– נדמה לי שאתה היית המפקד הבכיר בשטח, והחלטה הייתה בידך. מה פתאום כשחזרת נעשית לנודניק?

– חשבתי שהם בכל זאת יגיעו בדרך אחרת לבסיס. אבל לאחר שחולפות שעות והם לא באים העניין על אפשרויותיו משתנה אובייקטיבית. לא אני משנה את הדברים אלא העובדה שעכשיו אני נמצא בבסיס והם אינם. קודם כולם חשבו שנפגשים בבסיס תוך זמן קצר. כך נדנדתי לו מידי פעם עד שהעיר השחר. בביטחון שעכשיו לא יסרב לשלוח אנשים.

אולם הוא התקצף:

– הנח לשטויותיך, אמנון. עכשיו ודאי שלא.

– מדוע?

– כי הם כבר בדרך.

– תלוי באיזה דרך?

– בדרך אלינו.

– ראית אותם בחלומך?

– אני אומר לך שהם כבר בדרך.

– רק אחד משנינו שפוי.

– שנינו שפויים. לא ידעתי שאתה בעל מצפון שכזה. אני סומך על הממ"כף הזה בדיוק כמו על עצמי. ובכלל כל העניין לא מתאים לך בכלל. חדל להשתעבד לדמיונותיו.

ראיתי שאין לעשות דבר וגמרתי לא לפנות אליו יותר. יכולתי להעסיק את עצמי ולא לשכב בציפייה דרוכה. אבל זה התפוגג במקצת בחיי המחנה שהתחילו להתפעם כסדרם. בשעה 8 הגיעה הכיתה. בלעתי כל מילה מהדו“ח של הממ”כף: את האש היפסקנו כמוסכם. ירדנו מהגבעה והתחלנו ללכת צפונה. לפי השערתי התקדמנו כברת דרך הגונה במרחק המשוער שם היה עלינו לפגושכם. ואתם אינכם. הבנתי שטעיתי בדרך. פניתי בכוון אחר. הלכנו והלכנו עד שהגיעה לאוזנינו נביחת כלבים. ידעתי שבדרך אל מקום המפגש הכפרים נטושים ואין בהם כלבים. משמע שהיננו תועים שוב. לא הייתה ברירה אחרת אלא להתרחק מנביחות הכלבים בתפנית של 180 מעלות. כשנדמו הנביחות ואנו כבר רחוקים למדי. החלטתי לערוך לינת לילה תחת כיפת השמים. היצבנו משמרות, ותפסנו תנומה צוננת. כשרק האיר השחר כדי אפשרות לעין במפה, איתרתי את מקומנו ואת הכיוון בו עלינו ללכת אל הדרך מהסיבוב לבית ג’יז. שם נזדמנה לנו מכונית שקיצרה את זמן שהותנו כתועים ללא דרך.

אני מקווה שאמרו לך הוותיקים שאפשר לסמוך עלי בכל מצב ואין לעשות מכל שטות “צימס”.

– הם אמנם אמרו בדיוק כך, אבל אני הייתי מעט מוטרד.

– אני מקווה שבאמת רק מעט. אחרת יהיה לי לא נעים.

– לך לא נעים? אם כבר, אז לי לא נעים.

– שמע! לעומת הקרבות שעברנו זה היה בסך הכל חתיכת פסיק. גמרנו בנידון. מסכים?

– מסכים.