ימי חודש יולי היו גדושים אירועים צבאיים מרשימים, רבי הוד ותוחלת. להבות מלחמת הקוממיות פשטו על פני ארץ ומלואה, שנכבשה והלכה על ידי צבא הגנה לישראל. השם שקוצר לצה“ל ודובב הרבה לכל נפש יהודית בארץ ומחוצה לה. המסגרות והנוהלים של צבא סדיר של מדינה עצמאית נתנו אותותיהן גם בשגרת הלוחמה ואורח החיים של גדודי הפל”מח.
גדודנו ירד מהרי ירושלים למחנה צריפין. את שער הכניסה של המעון הקסרקטיני הבריטי שמרו נערים חייכנים פרועי שער במדי צה"ל, מזויינים וברימוני יד.
הם שמרו על פתח כור ההיתוך שחישל את הפלדה האנושית הלוחמת של מדינת היהודים שקמה והלכה באורח פלא. כאן נמזגו נוצקו מחדש פלוגות, גדודים וחטיבות רגלים ושריון. כאן התעצמו והתארגנו לקראת ליכוד האריחים לבניין מוצק ובר קיימא, שיעמוד בפני רוחות בלתי מצויות.
אנו, חניכי הפלמ"ח טפחנו בתוכנו את ההכרה ואת ההכרח ההיסטורי שזומן לנו להיעצר רק על גדות הירדן. ואם זה מחייב מסע לרבת־עמון, לדמשק ולסואץ יש לבצעם.
בהכשרה ואימון טירונים ולוחמים ברוח זו ראיתי אתגר חשוב. בין הטירונים היו שני סוגים ששבו את לבי במיוחד. נערי ונערות ההכשרות עולי ימים בני 17 אביבים בסך הכל שדלקו בקדחת ההיחלצות לקראת משימות שהיו למעלה מכוחותיהם הגופניים. והסוג השני – הלא הם עולים פרטיזנים. בחורים אשר שנות התבגרותם עברו עליהם במחילות תת־קרקעיות ביערות חדורי תקוה שבאחד הימים תזרח גם השמש למענם להאיר דרך חייהם לעתיד. הרבה לא דרוש היה בשבילם לדובב אותם. הם היו עמוסים מטען כבד של חוויות מהעבר הקרוב. בתוכנו התהלכו כחולמים בהקיץ. בתוככי של צבא יהודי במדינת ישראל שכולה יהודית, שנבנתה ועוד תיבנה בדם, בעמל ובזיעה יהודית בלבד. סרה אימת הגוי. אפילו הוא בטלית שכולה אדומה.
דבקים היו ומסורים למילוי המשימות שהוטלו עליהם ושנטלו לעצמם בכל רמ"ח איבריהם. לעומת שם נחשבו חייהם כאן כשל בית הבראה, כבילוי מענג. הם היו חיילים למופת. אחד מהם לייזער (אליעזר) התקרב אלי במיוחד. בגללו זיכיתי את אבי במכתב ארוך הרבה מן הרגיל. כיוון שלייזער זה עמד עלי, האיץ בי וזרז לכתוב ולכתוב. כל כך למה? זה היה כבר כשחזרנו מצריפין למשלטים. ערב אחד לאחר המקרה עם המרגמה, אודותיו יסופר להלן פגשתי את לייזער פוסע באחד השבילים מחוץ למחנה. הירח היה במלואו. זה היה אחד מאותם הערבים שנחרתים עמוק בהווייתו של האדם. הכול מתקשר עם אותו מקום ואותה תקופה, מצטלל ומשתקף על רקע הנוף. הכול משוך ממנו וניבלע אל תוכו, נארג ונרקם למסכת של שלמות אחת.
רומנטי זה לא מושג. זהו משהו בסיסי. ראשיתי. אתה מופעל על ידי יסודות איתנים ראשוניים. זה כמו בזמננו אחד מחלקיקי גרעיני האטום אשר קיימים בפוטנציה בתוכו בלתי נראים כמובן לעיין. אלא שקיומם מוחשי והוא בא לידי גילוי לאחר פעולת מאיץ החלקיקים, בהשאירם אחריהם עקבות זוהרות בטרם יחזרו לאלמוניותם רבת המשמעות. בערבים ובלילות שכאלה מואצות תחושותיו של האדם באיזה מאיץ שמופעל על ידי קרינת הירח והן תובעות את ביטוין האנושי.
– מה מעשיך כאן, לייזער? פניתי אליו בדרך השגרה, כשהינך מזדמן לפתע עם מישהו שלא צפית לפוגשו במקום הזה.
הוא הביט במבטו הרך, התמים והמעורפל כאילו אומר. – עם מה יכול להתייחד לוחם יהודי במדינתו המהלך בערב שכזה בשבילים שאולי דרך בהם שמשון הגיבור שלנו לאחר ששיסע את הארי כשסע גדי, אם לא על גלויי גבורה יהודית שם בימים השחורים ההם שנראים כאגדיים. עדיין הם שמורים עמי כאילו התרחשו אמש. לא סיפרתי לך עליהם. לכל חילינו לא יזיק, לגמרי לא יזיק לשמעם.
אין בדעתי לגולל סיפוריו של לייזער באותו ערב. אלא כשהיה חוזר ומזכיר את היער ואת הנהר הגדול שלוחך את אורניו הנישאים, שאלתיו – מה שם הנהר?
– פריפט, ענה. פריפט מסומן בכל המפות. הוא יובלו הגדול ביותר של הדניפר. יובליו מחוברים על ידי תעלה כרויה עם הוויסלה.
פריפט. חזרתי. פריפט. שמעתי שם זה שמעתי.
– מפי מי שמעת. אתה הלא צבר?
– מפי אבי. פעמים סיפר על הנהר הזה. על שני גשריו המרשימים בגדלם. אחד מעץ באורך של קילומטר שראשיתו באחד מרחובות העיירה. והשני מברזל במרחק מה מעבר למסילת הברזל החדשה.
– בבקשה ממך, מאיזו עיר, או עיירה אביך?
– מתחילה במ. תן להיזכר. רגע, רגע. מוזיר. כן מוזיר.
– אם כן אנחנו בני עיר אחת. אולי אביך הכיר את אבי, או את משפחת סבי. משפחת כצמן הענפה. חבר מפקד. כתוב הערב מכתב לאביך. כתוב לו, שנכדו של נפתלי כצמן, פרטיזן מנעוריו נשאר אוד מוצל יחיד מכל משפחות כצמן מלבד האחד שהגר לאמריקה לפני 32 שנה. אתה כותב, חבר מפקד? אתה מבטיח?
– כן עוד הלילה אכתוב. זה חודש ימים שלא שיגרתי להם אף מלה אחת.
לא יצאו ימים מרובים והתשובה הגיעה. חנות הורי אבי הייתה בשכנות עם חנותו של סבו של לייזער. הייתה לו בת זקונים יפהפייה. היו מיודדים עד כדי לעז שפתים. הבא אלינו בהזדמנות ראשונה את השריד הזה. כי הוא גם קרובנו. אחות סבתא שלך היא גיסתו של נפתלי זה. שמור עליו. להתראות במהרה.
מי שלא ראה פני הפרטיזן שלנו שעה שהקראתי לפניו מכתבו של אבי לא ראה פנים זוהרים מימיו. בהזדמנות הראשונה הגענו הביתה. הייתה זו שימחה גדולה בשבילו מהולה לא במעט עצב. בבית נודע לי עוד פרט מענין. אבי סבור היה, מתוך ששמע פעם סיפורו של מישהו, או אולי קרא בעתון רוסי על איזה גנרל מצטיין אורצקי. שם משפחה זוהה עם שם משפחתה של אימו לפני נשואיה. הם היו כפריים. ולאחד מאחיה בשם לייזער היו שני בחורים כהלכה ויתכן שאחד מהם הגיע לדרגת גנרל. הפרטיזן אישר שמועה זו כנכונה. אבנר אורצקי היה גנרל, מפקד חיל טנקים. זמן מה היה גם מושלו הצבאי של האזור בו פעלו חטיבותיהן הפרטיזניות.
במשלטים היתגלה לייזער כסייר מעולה. אלמלא השפה שלא הייתה עדיין שגורה בפיו אפשר היה לחשבו לצבר בגון דא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.