חזרנו למשלטים. לא אותם משלטי הרי יהודה הנישאים מהם היינו צופים בימים בהירים את רצועת החוף שנושקת את גלי הים, שנושקים באופק את תכלת השמים, ואת מראות הדרום, כמעט נגב וקוביות הבתים של חברון ואת קטורת ים המלח המצעף את הרי מואב ואדום. העין הקיפה שטח שעלה בגדלו כמה מונים על שטח המדינה בימי מרד החשמונאים. כיצד יכלו ההם לחזות במרחבים סביב, סביב, כאילו הם בהישג יד ולהישאר מתוחמים בגבולות מצומצמים עד כאב. הן גם נשק מגן מקובל לא היה להם. האומנם לא הרגישו צורך בו מתוך ביטחונם באלוהים מגינם ומחסדם. ומשנזקקו החשמונאים לנשק באיזה קשיים הישיגוהו. בכל הזמנים היה לחזקים יותר מדי ולחלשים פחות מדי. חיו יהודים ולא במספר מבוטל במרחב הארצישראלי משני עברי הירדן, שהיו נתונים למרות עובדי אלילים. כלום לא נעשו מצידם ניסיונות להושיט יד אחים אל שוכני ירושלים, שנתפסו לרוח אלוהים מיוחדת, לחזון הגדול של אל יחיד שכל בני האדם ייכבשו לו. אז ודאי שלא יהיה ערך לגבולות מדיניים.

עלינו על המשלטים שמדרום ללטרון. לטרון זו שננעצה כפגיון בבשרה הרך של המדינה. מן ההכרח הוא להקהות את חודו. הגיעו ימי מבצע דני. הפציעה תיקווה ונגוזה. פנינו דרומה. שלוש מחלקות בפלוגה. שלושה משלטים. בחפירות השטוחות של המשלטים מתחלפות המשמרות לפי תור, פעמיים ביום. סגן מפקד הפלוגה מסיע אותם במכונית משא. תוך כדי כך עורך בקרה שם. המחנה שוכן נמוך יותר בשטח מת כלפי האויב, שמפגיז בתותחים כל קטע כביש שהוא בטווח ראייתו מעמדותיו. האויב המסוכן יותר חונה בצפון. הוא מצוי גם בדרום ועל ההרים ממזרח לנו. יוצאים לסיורים. ובהזדמנות זו מתרגלים ירי רובים, זריקת רימונים ומרגמות.

והנה חוזר סיור במערך מחלקתי בדרך בורמה, השקטה בדרך כלל. לפתע פגזים מתנפצים לרגלי הצועדים. הלגיון יורה פגזי תותחים, הללו של מרגמות. משמע באים מדיר־איוב שבהרים מנגד. יש לחסל את הקן ומיד. לייזער הפרטיזן הרגם מתלקח. נחסל אותם חת, שתים, חבר סמ"פ. הנה כאן בכור הזה מסיד נכניס את 81. 'תה כוון אותי…בצוות הרגמים גם נערה בת 17 אביבים בסך הכול. השער הבלונדי גולש משולי הטמבל. הפנים נשיים חינניים מאד ותפיסה גברית, של איש צבא.

משגיליתי במשקפת את העמדה ועל שפתי הפקודה ללייזער. טרח... טרח… פגז מתפצח 30 מטר מאתנו. והנערה צוחקת לה.

– לייזר, אש! ארבעים מטר מימין למסגד. כך. עשרה שמאלה, שמאלה, כך. עוד חמישה חזרה. עכשיו הכה בלי הפסק. הנערה מגישה פגזים. ארבעה, חמישה עשן עולה. אבק מתאבך. נו מה את רואה שם. דליה בת שמשון?

– בני אדם רצים. אש. עשן וענני אבק.

– יפה. עוד שנים לפרידה, לייזער. משמע חיסלנו. חיילת?

– כן, חבר מפקד. מתמתחת החיילת ומצדיעה. חיסלנו.

– קראת באנשי פנפילוב, מה?

– שלוש פעמים קראתי. קרוא וחזור. יכולה לדקלם עמודים בעל פה.

– נו ומה בנוגע לשמשון הגיבור שלנו. מחרתיים עולה פלוגה ג' על אשתאול וצרעה.

– נערוך אם כן נשף שמשון שם. מוכנה לדקלם פרקים מפרשיות מעלליו.

– טוב. בואי אתי נתפוס שיחה עם המ"פ.

משל משכן שופט בישראל מטה הפלוגה, מתחת לתאנה ענפה ועתיקת ימים, אולי מימי שמשון. גדר אבנים סביב לה תריס בפני רסיסי פגזים.