נושמים אויר חם. מזיעים. הולכים לבורות חצובים מימי הבית השני, ואולי מהראשון, לטבול את הגוף, לצננו, להדיח את הזיעה ולהתרענן. מחלקה מתאמנת בשימוש בפיאטים. נורה פגז. לא הרחיק אלא מטרים אחדים. צנח ארצה. דממה. איננו מתפוצץ. המ“מ מפזר מיד את החברה מחשש פגיעה רעה. הוא והממ”כפים נצמדים אל הקרקע. מכוונים רוביהם אל השיחים שם מצוי הפגז. בעת פליטתו מהקנה משתחררת בו נצרת ביטחון פנימית משהוא נחבט אל עצם קשיח הוא מתלקח ומתפוצץ. אין להשאירו במצבו זה. וכבר אירע בדומה במקום אחר וזה עלה ביוקר.

– מה העניין, חברה? שאלתי.

– קשה לכוון. אין רואים את המטרה.

– הניחו. אני אומר להם.

– אז מה?

– תשאירו את המלאכה למנוסה מכם. רבצו לכם. חבקו הסלעים שמתחתיכם.

אני שם פעמי אל השיחים, אל הפגז המאיים קר ושותק.

אה…!? מה…!? נפלטה מין ספק אנחה ספק תמיהה.

בידי אחזתי מוט עץ. ופקעת חוטים. תקעתי את המוט ליד הפגז. קשרתי רימון אליו ואת הפקעת קשרתי לנצרה של הרימון. את הניצרה פתחתי כך, שבמשיכה אחת של החוט היא תשוחרר כליל להפעלת הרימון. ביצעתי המלאכה וחוזר. הפקעת נגולה והולכת בידי עד למחסה בטוח במרחק של 25 מטר לערך. הצגה מאלפת למכים לעיני מחלקת נערים וכיתת נערות. הכול מתוחים ונפעמים לבא. יתפוצץ, לא יתפוצץ. יתפוצצו, לא יתפוצצו. אין־דן־דינו, קרה־רקה־מינו, אחת שתים שלוש…

תוך כדי כך קופצת דליה ממקומה ותופסת מקום לידי.

– אל נא באפך, חבר מפקד. אני רוצה מאד להיות בסמוך למאורע.

גם ברגעים מתוחים שכאלה קשה לכעוס על תום של נערות וחן נשיי עילאי בפרצופון שקסדה כבדה מאהילה עליו ובגוף במדי חיל, שהבליטו כל חמוקיו השקולים וחטובים במיבנם.

– טוראית דליה. אני מצוה עליך לקפוץ 15 מסר אחורה. אחת. שתים, שלום, ארבע, חמש. ארצה פול. כך. אני מושך בחוט. דממה. לא אירע דבר.

– אה!? מה זה!? מפי 40 פיות. לפגז הקר המאיים נוסף רימון עם ניצרה פתוחה לשליש. וכאן 40 זוגות עיניים. פעלתי בלי שהיות.

הוצאתי את החברה מחוץ לתחום פגיעה ממשית של רסיסים. ובעצמי פונה אל השיחים. אם פחדתי? לא פחדתי, חששתי. יכולתי לשמוע ולהרגיש בנשימתם העצורה של ה־40 מתוך צפיה רגושה. לא היה לי ספק, שיש ביניהם כאלה שהיו נוהגים בדיוק כמוני. אבל הם גם ידעו שלא אוותר על מילוי פקודתי אל עצמי.

התקדמתי למטרה תוך השתהות עיונית. עד שבמרחק של שני מטר מהשיחים המאיימים הבחנתי, שהפגז במקומו מונח והרימון ניתק מקשריו אל המוט, נאחז בחוט המשיכה הארוך ונח לו על ענפי השיח. הניצרה שלופה, אולם הידית איננה פתוחה עד הסוף כדי הפעלה. עוד צעד והוא בידי. סגרתיו מחדש ונצרתיו. לא הסתכלתי ב־40 המבטים שהיו נעוצים בי. הרגשתים היטב.

חזרתי על עקבותיי. שלחתי את המ"מ ואת דליה להביא מוט ברזל, תיל ופטיש. כשכל האביזרים הללו בידי חזרתי אל הדוממים המסוכנים. בסמוך לפגז תקעתי את המוט. את הרימון קשרתי חזק אליו והתקנתי אותו למצב, שמשיכה בתיל תפעילו. התחלתי מתרחק תוך הקפדה, שהתיל לא ייתפס בשיחים וסלעים עד שתפסתי מחסה. משכתי בתיל.

שתי התפוצצויות בזו אחר זו העלו עפר, העיפו שיחים באוויר. תימרות אבק. גשם של רסיסים תופף על קסדתי כברד.

– –יש לך דם על הסנטר. חבר המפקד. כואב לך? העמידה דליה פנים אימהיות, שהעלו חיוך על שפתי. ברשותך אהיה החובשת.

– יש לו צמר גפן?

– כמובן. ולא צמר גפן בלבד. בזריזות ניגבה את הדם שכבר נקרש והלך. שפכה יוד והדביקה פלסתר. בין החברה נטוש היה שיח רוגש.

ברוח מרוממת צעדנו אל המחנה.