רקע
דוד ליבנה
קדימה

בשלהי אותו קיץ בחודש אוקטובר 1948 חנתה פלוגתנו באבו־גוש. בבניינים שהיו נטועים בין הבוסתנים המרובים של הכפר, ירוקתם הרעננה והמלאה חיות שפעה עלינו מצב רוח טוב. פלוגתנו מנתה כמאה לוחמים מלבד כיתת בנות. היינו שרויים במתח מתמיד של אימונים. התל “מאימון החייל העצמאי” עד לאימון פלוגתי. ביום ובלילה. ברובים, מקלעים, פיאטים ורימונים, הכל באש חיה. מזרן על הריצפה שימש מצע. להתקלח היו נוסעים לקריית ענבים. שירה וריקודים בערבים מסביב למדורה היה בידור מקובל. הקצינים הקפידו על הדבק החברתי של החיילים. חיילות חינניות היו מלמדות עברית את העולים החדשים. לפעמים היו נוסעים לבילוי ירושלימה. כיצד הייתי מבלה את יומי כמ"פ בפועל?

הייתי יושב על תכניות האימונים. הדרכתי את המכים באימון החייל העצמאי, דאגתי שאספקת המזון, הנשק והתחמושת תזרום כסדרה. בקיטון המפקדה נמצא שולחן, שני כסאות, טלפון שהיה מקשרנו עם מטה הגדוד שחנה במוצא. ומזכירה. לא השתעממתי מבטלה. די היה לתפוש תצפית מסוימת באחת משעות היום, אם זה שחרית או ערבית ולשלוח מבטים בולשים מסביב סביב בלא שהעין והדמיון יתעייפו. מדרום ניצב בנינו המוצק של מנזר אבו־גוש. הוא חסם אמנם קטע של הנוף, לכן היה הדמיון חופשי להשלים מה שממנו והלאה, הלאה אל הנזירים שבין חומותיו היתנהלו חייהם הרגועים למראית עין לפחות, בחסות המגן דוד של דגלנו, שלא התנוסס אמנם על מגדלו. אבל די היה שהוא נמצא מחוץ לתחום בשבילנו. עם שלא פעם גירה אחד מגגותיו את ייצר סקרנותו של הצופה בו לעלות עליו ולהשקיף ממנו. בצפון התנשא הרכס המדורג של מעלה החמישה ולמערב פתוח היה נוף ההרים המשתפלים ויורדים במדרגותיהם, שנבנו אולי עוד בימי היבוסים ודורות על דורות של אבות אבותינו חיזקון, עזקון וסיקלון, להפרות את שכבת העפר שכאילו הלכה ונוצרה לעיני האדם ממש.

הפלוגה נמצאה בידיים בטוחות. אם של הסמ“פ ר. בן מושב שהתגייס לפלמ”ח בגיל 16. מוצק, קשיח וממעט במילים, אולי בשל אומץ ליבו הבלתי רגיל.

אם זה של המ"מ מ. בן קיבוץ שהגיע אלינו בזמן ההפוגה. גם הוא בנוי כהלכה ומאוד חברותי. ידע את סוד השיחה עם אנשים וגם לדובבם. פיקודיו במחלקה חיבבוהו. וזה היה אחד הציונים הטובים ביותר בשביל מפקד.

כשהודיעו ממטה הגדוד על הפעולה הקרובה, התברר שלפלוגתנו לא יהיה חלק בה והיא נשארת באבו־גוש. בעוד שהפלוגה הייתה מאומנת ומתורגלת יפה מאוד.

בבית המוכתר של אבו־גוש מקום מפקדת החטיבה הגיעו כבר ההכנות לשיאן. המולתן הגיעה גם אלינו. לא יכולתי להשלים עם אפס פעולה. ובשעות של אחר הצהריים בערב הפעולות יצאנו הסמ"פ ואני למטה החטיבה. התיישבנו על מדרגות הבית הארוכות להיות עדים במרקחת של טרם יציאה, לחזות ביוצאים ובבאים. היינו בעינינו כעניים בפתח. למעשה חשבנו שמא בכל זאת ירקחו גם לנו מרקחת לכשיתקלו בנו.

קצין המבצעים החטיבתי בראותו אותנו, נעצר ושאל:

– מה מעשיכם כאן, הלא אתם בחוץ.

– זהו, אמרנו, אנחנו מחפשים ג’וב עבורנו.

לאחר שהייה של דקה. שנראתה לנו ממושכת ביותר הפליט:

– יתכן, מאוד יתכן. אולי יהיה משהו. חכו כאן.

הוא ניבלע בפתח. שעה ארוכה חכינו, עד שהופיע ובפיו בשורת מבצע גם למעננו. והוא מסביר: אם הגדוד החמישי יכבוש את המשלטים המיועדים לו עד חצי הלילה יוטל עלינו לכבוש את בית ג’מאל, מקום משכנה של המפקדה האזורית המצרית.

השעה כבר הייתה מאוחרת. צריך למהר לפלוגה לתת פקודת התראה ולהספיק להגיע בעוד מועד לתצפית יום ממנה אוכל לראות את הייעד וסביבתו.

הסמ"פ נשאר עם הפלוגה עד שתגיע תחבורה. אני יוצא מיד לצרעה עם קציני הגדוד אליו צורפנו. לקחתי אתי את הנשק האישי – סטן, 4 מחסניות כדורים, ושני רימונים. בצרעה קיבלתי את פרטי התוכנית. ועם שקיעת השמש עליתי על גג בית המפקדה בלוויית קצין המבצעים של הגדוד, והספקתי לקבל מתאר מלא מהשטח בו עתידים אנו ליפעול הלילה. הוברר לי שהמנזר של בית־ג’מאל היה מבוצר. חומת אבנים בגובה של שני מטרים הקיפה אותו, ועמדות הותקנו מצד צפון וליד הכניסה ממזרח.

התרשים של הפעולה הסתכם כך: הפלוגה תתקדם דרך המשלטים שיכבשו על ידי הגדוד. שם תצטרף אלינו עוד מחלקה מהגדוד. כיוון שפלוגתנו הייתה מורכבת משתי מחלקות בלבד. במרחק 300 מטר מזרחה לבית־ג’מאל שכנה גבעה ששלטה על כל השטח. מחלקה אחת צריכה לעלות על גבעה זו. בלא לדעת אם היא פנויה אם לאו. מחלקה שניה מאגפת את המנזר ממערב וחודרת לתוכו מבעד לחומה. מחלקה שלישית תשמש עתודה וכוח מרתק מול הכניסה ממזרח. כן החלט להסתייע במרגמות ובמכונות הירייה של הגדוד.

הגדוד פתח בפעולה עם ערב. תחילה נכבשו המשלטים הדרומיים־עורפיים ולאחר מכן הצפוניים־קדמיים, בתנועת איגוף, תוך קרבות הסתערות פנים אל פנים בסיוע מרגמות ומכונות הירייה. ממקום מושבנו בצרעה אפשר היה לראות את מהלך הקרב לפי קולות הנפץ והבהקי אש היריות.

בינתיים הגיעה פלוגתי והשתכנה במשטרת הרטוב. בשעה 22.00 הגיעה פלוגת השריון של הגדוד. שעה לאחר מכן סיים הגדוד את כבוש המשלטים, בעוד אנו מתכוננים לצאת לפעולה כמתוכנן.

חל שינוי בתוכנית. במקום לפנות אל המשלטים הכבושים, היה עלינו לצעוד בצידי המשוריינים. ירדתי למשטרת הרטוב. כינסתי את הממ“ים והמכי”ם מסרתי להם דרכנו החדשה ליעד הקודם. בחצות יצאנו. המשוריינים בכביש, ואנחנו משמאלם, בריחוק 50 מטר לערך מהכביש, למרגלות הגבעות. צעדנו לפי הסדר הזה: כיתת־חוד, שתי כיתות באגפים מאחוריה, מטה הפלוגה, ועוד מחלקה מאחור.

סמוך לחורבת בית־שמש נתקלנו באש. אם הייתה זו אש פתאומית? כן ולא. יכולנו לצפות לאש מכיוון זה ובמקום זה.

זינקתי קדימה אל מחלקת החוד לראות מה מתרחש. וזו התמונה שהצטיירה לפני בערך:

משמאלנו למעלה ירו מכונות הירייה של הגדוד שלנו. ממול היינו נתונים תחת אש של 2 מקלעים וכ־20 רובים. מעל הגבעה ממערב הפגיזו אותנו בפגזים לוהטים של 37 מ"מ משני תותחים. הפגזים פגעו בין אנשינו שהיו דבוקים לצלע הגבעה.

המשוריין הראשון עלה על מוקש. המחלקה השנייה שהייתה בשטח חשוף נטתה שמאלה ותפסה עמדות חסויות יותר. האויב ניסה לאגף אותנו משמאלנו, משם הגיעו אלינו קולותיהם. צריך היה לפעול, ומיד. שלחתי 2 כיתות 100 מ' שמאלה לעכב את התקדמותם של המאגפים. התקשרתי עם המפקדה של החטיבה ודרשתי להפסיק מיד את אש מכונות הירייה שלנו. מהמשוריינים ביקשתי שיפסיקו גם הם לירות על מנת שאוכל לעמוד על עצמת כוחו הממשית של האויב הערוך נגדנו.

לאחר שנפסקה האש של כוחותינו ראיתי עם מי יש לנו עסק. השריונים הודיעו שאינם יכולים להמשיך בהתקדמותם בגלל המוקשים. טוב. אל תתקדמו רק תחפו עלינו. זה יחסוך תחמושת לפלוגה לקראת הבאות. אנו נתקדם בלעדיכם. שתי הכיתות שהיו באגף השמאלי נצטוו להסתער על חורבת בית־שמש בסיוע אש השריונים. עם התקדמותן של הכיתות לעבר הייעד הפנו המשוריינים את אשם אל מימין לכביש. לא יצאו יותר מ־5 דקות כשהחורבה המחופרת שתי וערב הייתה כבר בידינו. והנה בדרכי עם מטה הפלוגה אל החורבה הכבושה אני מבחין בכיתת חיילים צצה מתוך ערוץ סמוך. הופעתה הפתיעה אותנו. דקה לאחר מכן עמדנו על פשר הדבר. המ"כ של כיתת החוד שלנו הצטרף אלינו והסביר:

כשהתחילה שוצפת האש מכל הצדדים היינו בערוץ. בו יכולנו לחסות בבטחה, כשכל הבלגן מתרחש ממש מעל לראשינו. פשוט לא רצינו להפריע… ומוטב אם כן להישאר פסיביים עד השלב שבו אנו נמצאים עכשיו. מאחר שבקולו נשמעה נימה של הצטדקות מסוימת, טפחתי לו על כתפו בעד שיקוליו הנכונים וזירזתיו להצטרף אל מחלקתו. אגב, שני התותחים של האויב שירו עלינו מימין נמצאו עזובים בשטח רק לאחר חודשיים ימים בעת אימונים. מסתבר שהחטיבה השוטפת קדימה לא בזבזה כוחות וזמן לחפש נשק זנוח.

הפלוגה המשיכה במצעד מזורז לעבר בית־ג’מאל. בשעה 2.30 הגענו אל שלוחת המשלט של הגדוד ממול הרכס המיועד של בית־ג’מאל. היה ליל ירח במלואו. ויכולנו לראות שהמשוריינים שלנו ממשיכים להתקדם בכביש לאחר פינוי המוקשים ממנו, כשהם מכוונים את אש מקלעיהם אל הגבעות ממערב שמהם המשיך האויב לירות תוך כדי נסיגה. באותו מקום פגשנו את המחלקה מהגדוד שהצטרפה אלינו. הם היו מרשימים בקסדותיהם המוסוות ברשתות ובפניהם המפויחים. מה העסיק את מוחי אותה שעה מלבד ביצוע המשימה. שאלה זו נשאלת על ידי רבים שלא טעמו טעם של לוחמה. הן הייתי למעשה אחראי במידה לא קטנה לגורל פיקודי. מה יכול להטריד את מוחו של אדם, כשעל כתפיו הוטלה אחריות זו? אם לא להיות נתון בראשו וברובו להצלחת המבצע על הצד הטוב ביותר, ובמינימום קרבנות. כל כשרי הצבאי במידה וניחנתי בו בכלל, וכל תושייתי המלחמתית כוונו אל מוקד אחד ויחיד. הצלחת הפעולה. ניצול יעיל של הפיקוד, האנשים, הקרקע וכוח האש. ובנוגע לטוראים? למה נתונה דעתם ומחשבתם? לא יכולתי באותה שעה ללבוש עלי שני עורות. אבל הייתי פעם טוראי וכעתה כן אז הייתי מרוכז כל כולי במשימה שמוטלת על כל אחד, לפעול בצוותא עם חבריו לנשק, כשזה נדרש ברוב המקרים. לגלות התמצאות ותושייה עצמית, כשהמציאות מכתיבה זאת. במקרה שלנו היעד היה מוצב לנגד עינינו ואור ירח מלא הציף את הנוף מסביב. סביב. יתכן שאצל מישהו נרעדו נימים טמירות של רתיעה, נהיה וכמיהה לחיים של שלום ואחווה בין בני כל המין האנושי. אבל מעל לכל אפפה את כולם התחושה הבריאה – לכבוש את הייעד בעוד מועד ועד כמה שאפשר מהר יותר.

כיצד הערכנו את מהותו האנושית של האויב?

במאבק מזויין בין שני יריבים אתה חייב למדוד את יריבך במידה שלו, ולהקדים במכתך. מה שאין כן משעה שהוא נתון בידך לשבט או לחסד. במקרים אלה אתה חייב להביא בחשבון את הערך האנושי, שמתעורר בך ממילא מתחת לסף ההכרה. אם העדפנו כניעה ושבי על פני נסיגה של האויב? מהבחינה הצבאית חשובה יותר הכניעה. שכן היא מפחיתה את מספר לוחמיו. אולם במצב של הימים ההם להתעסק עם שבויים ובפרט עם הפצועים שבהם, הסב לנו מטרד רציני. היינו מצומצמים באמצעי תחבורה ומקומות אשפוז לחולים על מנת להחזיקם בתנאים אנושיים כלשהם לפי הנוהג הבינלאומי.

היה עלינו לעבור בקעה מוצפת אור ירח, שהשתרעה בינינו לבין בית־ג’מאל ובמידה שהאויב ערוך להגנה, מכת האש יכולה להיות מסוכנת מאוד. החלטתי לכן לא להשתהות במעבר, ולעשותו בריצה. ומיד כשהבקעה הייתה מאחורינו ומאום לא התרחש, פנתה אחת המחלקות לעבר המשלט המזרחי בדרך בית־נטיף. ושתי האחרות המשיכו לטפס במהירות אל חומת היעד. כשהגענו קרוב למנזר, קלטה סוללת התותחים שלנו את התשדורת:

– מספר פגזים לריכוך, אבל שלא יפריעו את תפילת הנזירים.

– או־קיי, נישמע מהעבר השני.

הם קלעו יפה. פגז אחד נפל בתוך חצר המנזר ממש. בכל זאת, נו מה אפשר לעשות. יעמדו על הברכיים ויתפללו שהאל יעזרם מידי מצליבי ישו, שקמו לתחייה. לאחר זה נערכה המחלקה התוקפת ממערב למנזר בעמדות לקראת פריצה אל מעבר לחומה מעליה. כאן באו לעזרתנו המשוריינים שהתקרבו בינתיים כדי אש יעילה.

– שריונים אש! הלו אש! מצפון בכיוון הכניסה. תנו אש חזקה אנו מתכוננים לפרוץ. לפרוץ!

– כדבריך המפקד. בכל הרצון והכוננות.

מטר כדורים ירד לייעד הדרוש. כשוך המטר פרצה המחלקה פנימה. מחשש מלכודת מצד שחורי הגלימות עברו הפורצים מקומה לקומה ומחדר לחדר. כינסו את הנזירים ואמרו להם, עסקו בעבודת הבורא בלבד בלב, בגוף ובנפש ולא יאונה לכם כל רע.

המצעים של המצרים היו עדיין חמים. השאירו נשק ותחמושת ומכשירי קשר.

מנזר בית ג’מאל היה בידינו בלי נפגעים. המחלקה הכובשת התמקמה מחוץ למנזר על הגבעה שעליה היה בנוי ותפשה עמדות בדרך היורדת מהבניין אל הכביש, בכוננות להדוף כל התקפת נגד אפשרית. מחוגי השעון הראו ארבע שעות ושלושים דקות.

המחלקה המזרחית התחפרה אותה שעה על המשלט הגבוה ממזרח למנזר, שנעזב על ידי האויב. בעלי נפש פיוטית ורגשנית מבין לוחמינו יכלו להתפנות לחזיון מרהיב של לילה הולך ושחר של יום חדש מפציע ובא, לאחר שכף המאזניים הכרעה לטובתנו. זו הרגשה נעימה. אפשר להשוותה לזו של טובע שעלה בידו להיחלץ מהסכנה והוא מרגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו.

עם בוקר הוחלפנו על ידי פלוגה אחרת של הגדוד.

אנו חוזרים למחננו באבו־גוש. בדרכנו חזרה ליד חורבת בית־שמש ירד גלגל של מכוניתנו אל שולי הכביש ועלה על מוקש, שהסב לנו נפגעים אחדים באורח בלתי צפוי.

המוקשים הארורים האלה הגובים מס דמים כבד כל־כך במשך כל השנים.

אלמלא עלה בידינו לכבוש את היעד עד הבוקר היה עלינו לסגת לעמדותיו של הגדוד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51024 יצירות מאת 2784 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21646 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!