אני כורך את שני המבצעים בפרק אחד מפאת הסמיכות שלהם בזמן. האחד שבוצע בהצלחה והשני שנפסק בראשית תנופתו. עד היום אני מצטער שלא ביצענוהו. יבוא יום ואולי הוא קרוב יותר מכפי שאני מדמה לי והוא יבוצע. מה יש לספר על מבצע שלא יצא לפועל? סבורני שבין כל הלוחמים היו אולי מתי מספר בלבד שהיו שלמים עם פקודת־הפתעה־חדל! פקודה זו שחרצה את גורלה של ירושלים העתיקה ושל הרי יהודה מדרומה, מצפונה וממזרח לה להישאר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. וכך היה המעשה.

ימים אחדים לאחר שובנו מכיבוש בית־ג’מאל נצטווינו לעלות לדיר־אל־הווא, המתנשא כשלוש מאות מטר מעל סביבתו. מקומו חמישה קילומטר בקירוב דרומית־מזרחית מהרטוב ולערך 1.5 ק“מ מערבית־דרומית מהסרפנטינה החדה ביותר במסילת הברזל ירושלימה. עמדה זו נכבשה באותו לילה של בית־ג’מאל ולמרות התקפות הנגד של האויב, פרש הגדוד שלטונו דרומה, מערבה ומזרחה ממסילת הברזל. כוחותינו נערכו להתקפה רבתי על כיבוש ירושלים מצד דרום. מההר הזה נישקפו הרי יהודה עד חברון וממנה והלאה. בחלקו מיוער היה. מהרטוב עולה דרך כבושה אליו שנמשכת לאורך הרכס עד לפגישה עם הכביש הראשי בית־ג’וברין־בית־לחם. בהרי הסביבה גדל יער טבעי בשכנות עם חורשות נטועות. 2 ק”מ מזרחה מההר נימצא ביתו של שומר היערות. במסענו עברנו את ההר והמשכנו עד ביתו של השומר. ממקום חנייתנו זה, יצא צוות המפקדים של הפלוגה לרבות המכ“ים לצפות את הסביבה בכיוון מזרח. לאחר הסיור, בלילה שלאחר אותו יום זזה הפלוגה בכיוון צומת המזלג, כפי שקראנו למקום מפגש הדרך מההר עם כביש בית־ג’וברין. כשהתקרבנו לשם נפתחה עלינו אש ממשלט המזלג. האם אש זו הפתיעה אותנו? לגמרי לא. היינו בסביבה ערבית, מי יודע כמה שנים לא דרכה שם כף רגל יהודית. אבל היינו גם בלב ליבה של מדינת היהודים מימי התנחלותו של שבט יהודה בו. מי יודע אם לא חלק גדול מאויבינו שאנו נלחמים בהם, הם מצאצאי היהודים שלא הוגלו מאדמתם וחוננו אותה במשך מאות בשנים. עד שכובשים עריצים וזרים הטמיעום, בוללום הרחיקום משרשי יניקתם והשכיחו מהם את מקור מחצבתם. חשנו את קירבת ביתר המפורסמת מימי מרד בר־כוכבא, ולא רחוקה הייתה גם בית־לחם יהודה. השמות בעלי הצליל העברי התנכי השיבו עלינו כוננות לקראת השבת הגזילה, כאילו בוצעה לא מכבר. אבל חזיונות לחוד ומציאות לחוד. מחלקה אחת עלתה על משלט צפונית מערבית מהמזלג והשנייה תפשה משלט צפונה־מזרחה והיא שהחזירה אש מקלעים ביורים. בעוד שהמחלקה הראשונה שתקה על מנת לא לגלות את זהותה בטרם תתקיף את משלט המזלג. ר. הסמ”פ יקד כדרכו לפעולה ולמחשבה להגיע מצד דרום ירושלימה דרך בית לחם כשזרוע שניה עולה על חברון דרך גוש עציון המשוחרר. אתה מבין – הגיעה השעה לגמול לחברון על שני פשעיה. שחיטת 1929 וענין ביזת גוש עציון. כוחנו רב עמנו עתה. והוא מצייר על המפה חצים שלוחים אל היעדים הסופיים. ומוסיף – את המצרים נלכוד כך שיניחו את נשקם וירימו את ידיהם. ואת הלגיון נדפוק קצת הרבה. ולמפקדי גלאב נקציב חדר לבד בלטרון בו השכינו בזמנו את מנהיגינו. אולם תוך בחינה מדוקדקת של השטח, נראה לי שלא יהיה נוח להחזיק במשלט המזלג מפאת ריחוקו והגישה אליו חשופה למשלטי האויב סביב. לעומת זה היו מאוד נוחים שני המשלטים שכבר התמקמנו בהם. ברוח זו דיווחתי לקצין המבצעים החטיבתי והוספתי שאם נמשיך בהתקדמותנו אפשר לגרש משם את האויב כמו מיתר המשלטים שהוא מחזיק עדיין. אולם אם לא נתקדם מזרחה, לא יהיה זה מקום נוח להחזקה קבועה.

מקצין המבצעים נתקבלה פקודה לחזור לבית שומר היערות.

חזרנו ליומיים למקום זה. בילינו אותם באכילה, שתיה ואימונים. תוך התארגנות לצוות קרבי שמנה 3 פלוגות, כל פלוגה מגדוד אחר, ושני תותחים 65, נפוליונים, ופלוגת שריון. כוח זה נועד לנוע מזרחה. בדרכנו, חזרה פלוגתנו אל המשלטים מלפני יומיים. השריון התקדם מעבר לנו. בקרבת המזלג עלה על מוקשים. אותה שעה הפעיל האויב תותח 20 מ"מ ממשוריין, מרגמה ורובאים מהגבעות מסביב. לאחר פינוי המוקשים על ידי חבלנינו המשכנו לנוע. המשוריינים על הכביש בעוד אנו תופשים משלטים משני צדדיו. הנפוליונים כוונו לעבר ריכוזי היורים בגבעות. סמוך לכפר חוסן עברה פלוגה אחרת על פנינו. המשוריינים כבשו את הכפר תוך אש שוצפת. הגיע שוב תור פלוגתי לעבור קדימה ולכבוש את רכס אל־חדר השולט על הכניסה לבית־לחם.

התותחים, המרגמות והנשק המסייע הוצבו. קיבלנו התראה להיות מוכנים להעפיל אל הרכס לכשתינתן הפקודה. על הרכס נראו משורייני האויב בצד עשרות כפריים שחופרים עמדות. הייתה בנו תחושת כוח והצלחה במשימה. חסרה הייתה רק הפקודה: “עלו”!

אולם מלה זו בוששה לבא משום מה. לעומת זאת הוכיחו שירותי האפסנייה והמטבח את יכולתם, לכבוד האירועים שעמדו מאחורי כתפינו. הם הביאו למשלטים ארוחת ערב חמה ולקינוח מרק פירות קר. לשעה קלה פג המתח. בא ערב ושעות של ציפייה נמשכו אצל הטוראים בכיתות עד מטה הפלוגה. הסמ"פ שלי התנמנם רגוע ושליו. כזה היה תמיד בטרם קרב חם. ממערב יכולנו לשמוע שעטת הגדוד ממעלה בית־נטיף, אשר לפי התכנית צריך היה לעבור אותנו לאחר כבוש רכס אל־חדר. בין שאר משימותיו היה עליו לגאול את גוש עציון השדוד.

תאר לך את אכזבתנו כאשר במקום כל החזיונות כובשי הלב והרוח, באה עלינו פקודת הנסיגה מאי־שם מגבוה. בניגוד לעוצמתנו הצבאית באזור שעוד באותו לילה יכולים להרחיב גבולות המדינה במרחב חיוני.

היחידות נסוגו בשתיקה אחת אחר השנייה. המזרחיות הקדימו את המערביות. פלוגתי נשארה האחרונה במשלטים שממזרח למזלג. כשהגיעה גם אלי פקודת הנסיגה שאלתי את מפקד צוות הקרב למה לפלוגה שלנו לסגת. תשובתו הייתה שנסוגים עד המזלג.

טענתי שלא נוכל להבטיח תנועה סדירה במזלג אם לא נשב במשלטים ממזרח לו, כיון שיתפסו על ידי האויב מיד עם נסיגתנו. דעתי נתקבלה נשארנו במשלטים. רשמתי לזכותי חתיכת מדינה נוספת. גם אם את ההזדמנות להרחבת המדינה על כל ההר לא אפשרו לנו.