הפקודה שלא ניתנה    🔗

אתגר ראשון    🔗

התגייסתי לפלמ“ח בחודש ספטמבר 1945 הוא חודש בו חל יום הולדתי ה-18. האם היה הכרח להתגייס לפלמ”ח? במסגרת המשק בו נולדתי וגדלתי היה זה בבחינת הכרח מרצון. היינו חדורי הכרה, שאם לא נתחשל במאבקים לקראת מבצעים רציניים נגד הבריטים והערבים תהיה ידנו על התחתונה במזרח הערבי המתעורר ללאומנות שאפתנית מהולה בשנאה לכל זר וליהודים בארץ בפרט.

נשלחתי למחנה משמר העמק. המחנה שכן על ההר בתוך יער אורנים מסביב למערה רחבת מידות. בסביבה היו עוד מערות אבל קטנות מזו. בלשנו אותן היטב, חטטנו בכל פינותיהן ומיסתריהן, אולי נגלה משהו שיספר לנו על עברן. בימים ההם גבר המאבק נגד הבריטים. כל שהזכיר מחנה היה חשוד בעיניהם. ירדנו לכן לגור במשק. שיכנו אותנו בלולים פנויים מעופות ובצריפים. מחלקתנו מנתה 4 כיתות מסווגות לפי הוותק הפלמחאי. ראשונה במעלה היתה כיתת ותיקים, סיירים מנוסים ומאומנים. כיתתי היתה הירוקה בתחתית הסולם, טירונים. עבדנו והתאמנו לפי התקנון. המשק היה מעונין בעבודתנו. הפלמ“ח לעומתו שם את הדגש על אימוננו, אבל את לחמנו היה עלינו להרויח בזעת אפנו. במשק היה מוקד משיכה מיוחד בשביל בחורים צעירים כמונו והוא המוסד החינוכי, הכוונה כמובן לבנותיו. לאלו שהגיעו כבר לגיל שנתפס בעדשת העין של הנוער המתבגר. הסתופפנו לרוב בצילם של הוותיקים, נטינו אוזן קשובה לשיחותיהם, הציזבטים שלהם עברו מפה אל פה, חזרו ונלעסו בפינו כיד הדמיון הטוב עלינו ובסגנון המיוחד לנו כטירונים. לא יצא חודש מימי שהותי במקום, כאשר נצטוויתי להצטרף אל מ.ב. לאיזו שליחות מיוחדת. מי ומה? לא הגידו. מ.ב. היה מבוגר ממני. הכרתיו בהיותו במשקי בפלוגה ב' ועוד לפני כן שמעתי את שמעו מימי ה”ס.נ.ס." בעודני נער עם נערי בית־הספר. הוא היה בן מושב, אמיץ לב וסייר מעולה. חשבתי לי, אם השליחות נוגעת בשטחים אלה, ניחא, יהיה לי ממי להשכיל. ואמנם הוא הוא ששימש לי מורי ורבי הראשון בסיירות וכל הקשור בה – דוגמא ומופת.

כשנודע לחברי לכיתה שאני נפרד מהם, ליכסנו לעברי מבטים ספק תמוהים, ספק לגלגניים. ניסו להוציא מפי מה ומי? פטרתי אותם באמת לאמיתה, שאינני יודע בעצמי דבר. היו כאלה שהאמינו והיו כאלה שחשבוני לרברבן, ששתיקתי רברבנותי.

– מחר בבוקר אנו יוצאים. לחש לי מ.ב. ערב אחד על אוזני בזמן הארוחה.

– אתך? במה?

– פשוט, באוטובוס.

– להיכן?

– בבוקר תראה.

– במה עלי להצטייד?

– בתרמיל אישי ומה שאפשר לתקוע אל תוכו.

בבוקר, כשנכנסנו לאוטובוס שמעתיו אומר לנהג – פעמיים חיפה. ובכן נוסעים לחיפה. הזדמנות מצויינת לבקר דודים ודודות אשר בניהם בגילי שלא ראיתים מאז סיום בית הספר. בתחנת אגד בחיפה אמר לי – חכה כאן, אלך לקנות כרטיסים.

– מה? ממשיכים הלאה? שאלתיו מאוכזב במקצת.

– כמובן. מה חשבת, מה יש לבצע בחיפה?

כשחזר עם הכרטיסים תפסנו מקומות בתור ארוך למדי לתל־אביב. אנו נוסעים. הגענו לחדרה, קפץ מהאוטו. רציתי לקפוץ אחריו. – אני רק לרגע. אני חוזר מיד. הוא חזר מצוייד בשני כעכים. אחד התחיל הוא לכרסם ואת השני הושיט לי.

– מה, ממשיכים?

– כן, כפי שרואה הנך. תכרסם בינתיים משהו, לא יזיק.

– עוד רחוק?

– אל תהיה סקרן מדי. נגיע, אם לא ארדם בדרך. כשנעצר האוטו ליד מסעף גבעת חיים התרומם ממקומו, רמז לי בה־מה־מו משהו מתחת לחטמו ועיניו הוצתו בחיוך שובבני. כשהגענו לגבעת חיים השאירני בתוך המחנה של הפלמ"ח.

– חכה. תיכף אחזור. ואמנם לא יצאו עשר דקות והוא חזר.

– עכשיו נלך לארמוננו. אוהל בקצה המחנה. שתי מטות עם מזרוני קש עליהם. שלוש שמיכות למראשותיהן. מנורה מפויחת תלויה על עמוד האוהל.

– שב, רמז לי על אחת המיטות. אתה רעב?

– מוכן לבלוע את שור הבר, אמרתי.

– עוד שעה לצהרים, לא תגווע מרעב. אחרי הצהריים נשכב לתפוס תנומה כלשהי. אתה יכול לישון ביום?

– בכל מקום ובכל זמן, עניתי.

– זה מצוין. הרגשתי בחוש שאתה הוא הבחור המתאים לי. נהיה ערים כל הלילה, יה חביבי, נגמא קצת קילומטרים. היית פעם בגבעת אולגה?

– לא, מה יש לי לעשות שם?

– את בנין המשטרה ראית שם?

– מה יש לראות, משטרה ככל המשטרות.

– אתה יודע מה יש להם שם?

– מה יכול להיות שם? שוטרים, קצינים, רובים ואולי גם לא מכונת יריה אחת בלבד.

– כן ומה עוד?

– מניין לי לדעת.

– מי, אתה חושב מתחקה אחרי אניות המעפילים שלנו?

– משטרת החופים שלהם ואניות צי המלחמה שלהם.

– זה נכון, אבל כל אניותיהם שואבות ידיעותיהן מהראדאר שבמשטרת גבעת אולגה.

– אז מה? שאלתי.

– אז מה?! מה אתה שואל. צריך לחסל את הראדאר הזה.

– המעט ראדארים להם. יעמידו אחר במקומו.

– כן. אבל בינתיים נרוויח זמן.

– אז מה הלילה אתה רוצה שנחסל אותו?

– זה היה רצוי מאוד, אבל זה לא כל כך פשוט. נכונו לנו הרבה לילות של סיורים עד שנהיה בטוחים שבמכה אחת נחסלו. עד עכשיו נערכו הסיורים לאור היום אנחנו נפתח בסיורי לילה.

– שנינו בלבד, או עוד מישהו?

– שנינו בלבד ויד לפה. אף אחד איננו צריך לדעת מה מעשינו כאן.

בבית טעמתי טעמה של שמירה בלילות בשדה. תמיד שמרנו בשניים, מה שאין כן בהבטחת משמרות הלילה של הטרקטורים. שם שמרתי לבדי. משהיו הטרקטורים מפליגים לתלם של שני קילומטרים אורך הייתי נתון בדריכות. לא שחששתי לעצמי, אלא להיפך. חששתי לאלה שאורות פנסי רכבם מזהים אותם לעיני המתנקשים המועדים. הן לא יכולתי להימצא בריצה מתמדת בעקבות הזחלים. אבל כאן סביבה זרה ובלתי מוכרת לי. ולא שמירה על מישהו. כי אם מעקב אחרי מישהו שיתכן והוא עוקב אחריך, או צד אותך בסילונו המסנוור של הזרקור. לא הרביתי לשאול את מ.ב. ספק אם היה עונה לי, שכן הרבה לשתוק – תכונה סיירית חשובה. מבעוד יום עזבנו את גבעת חיים מצוידים באקדחים. תחילה עברה דרכנו בין פרדסי חדרה וכאשר הם היו כבר מאחורינו ואנו בחולות, החשיך היום. בשעה זו, כשהייתי יוצא בבית אל הכביש הראשי המבטים נאחזים בזרקורי המשקים שבלשו בסילוני האורות שלהם כחדקי פילים אגדיים. כל ישוב ואורותיו במקבץ הנדסי המיוחד לו בניגוד למורדות הגלבוע שעטו חשכה דמומה לכל ארכו הנראה לעין, שדמה לחית ענק מוברכת שוחרת טרף עד לעת מצוא. כאן בין החולות, ללא שביל ודרך, בין גבעות החול הציוריות ונעות כאילו ממקומן לא נראו אורות הישובים החבויים מאחורי ירק הפרדסים. את הים שהיה בקרבתנו לא ראיתי רק חשתי בו. ואולי זה היה רק נדמה לי שהוא הומה, גועש ומתקצף בדומה לטירטור רחוק של ברנקרים צבאיים.

– אתה שומע? שאלתי את מ.ב.

– מה יש לשמוע?

– ברנקרים מתקרבים.

– שטויות, זה לא ברנקרים. זה הים. מה להם ולשממה הזו בשעה זו.

כיצד הכיר את הדרך־לא־דרך בין החולות? את זה למדתי לדעת לאחר זמן לא ממושך ביותר, כשהפכתי אני בעצמי להפתעתי להיות אחראי לסיורי לילה. יותר לא החלפנו דברים בינינו עד שהגענו ליעד. גם משום שמדריכי שקד על מרחק של עשרה צעדים לפחות בינינו. הוא ראשון ואני בעקבותיו על מנת להשתיק את הגרוי לשיחה. מפעם לפעם היה מסב את ראשו לאחור להיווכח בנוכחותי.

למעשה גם אני לא הייתי בין חובבי השיחה הקולנית, או הלחשושית בשמירה. אזני השומר צריכות להיות דרוכות וקשובות. כל תכנה של הטקטיקה בשמירה הוא להיות במצב של רואה ואינו נראה. תכונה זו ירשתי כפי הנראה מאבי. מפיו שמעתי לא פעם, שאיננו מחבב לשמור עם פלוני ואלמוני.

– מדוע?

משום שהלז נמנה עם אלה המכריזים בקול רם על נוכחותם בשדה, בכרם, או בפרדס, ובכך מזהים את עצמם בפני האויב ומקילים עליו את מלאכתו. הוא עוקב אחרי השומר, יודע את צעדו הבא ומכוון את השעה הטובה לבצע זממו בהצלחה. פעמים ממש מתחת לאפו של השומר, לתמהונו האווילי.

הייתי דרוך, אולם לא עד כדי כך שדריכותי תפריע את מהלך הרהורי שקשורים עם לילה, בדידות, סכנה. ומה היו אומרים ומרגישים הורי לו ידעו לאן פני כבר מועדות בשעה זו בלילה זה? בטרם צמחו לי כנפיים, כמעט שהסחתי דעתי מהמטרה אליה התקרבנו עד שיצאנו מאחורי איזה גבעונת וסילון אור סינוור את עיני. זה הספיק בשביל להשכיח את אשר הגיתי לפני שעה קלה ובפרט כשראיתי את מ.ב. מואר לעיני. היינו בטווח פעולתו של זרקור המשטרה המוצב על מגדלו. מאותה שעה נדרכתי והלכתי. התקרבנו אל תחום הבניין מדרומו.

מפי מ.ב. היה ידוע לי, כי 3 גדרות תיל מקיפות את החצר. אחת משופעת ושתים האחרות קונצרטינות. מצפון ליד הגדר ממש נמצא בנין עזוב של משפחת חנקין. וממערב גבלה החצר עם מצוק תלול שגלש הימה. התקדמותי הפכה חששנית, שפופה וגם זחלנית עם כל הברקת סילון האור המצליף. הרי אנו מוקעים לראווה על ידו. והוא צד אותנו במתכוון ברשתו. ואילו מ.ב. ממשיך לו בהילוכו המהיר והבטוח. הילוך שכזה נראה יומרני מדי בעיני, אפילו פרובוקטיבי בשעת סיור. ובכל זאת למרות ביטחוני שאנו מגלים עצמנו ניסיתי גם אני לחקותו. מה שעודדני במידה מסויימת הוא הנוף שהיה זרוע תלים שטוחים ושיחים מסביב המאפשר למצוא בשעת הדחק מחסה ומסתור מעיניים בולשות.

מ.ב. כבר ליד הגדר הראשונה, מחכה לי. מיד גם אני לידו. והזרקור על שנינו. אני מנמיך קומתי אינסטינקטיבית, הוא מחייך לי ואומר:

– אני הולך.

– לאן? להיכן? ואני? עצרתי בתוכי רעדי הפנימי שלא יפלוש החוצה.

– אתה נישאר כאן. במקום הזה ותשמש המבטיח שלי. כדור בקנה ותהיה מוכן.

והוא הולך ומתרחק ממני. מיד נצמדתי לקרקע באקדח שלוף. כדור בקנה ונצור. בינתיים עלה ירח חצוי והתחיל עושה דרכו בשמים בין קרעי עבים. נסתקרנתי לראות מה יעשה אם אור הירח ירשה לי לעקוב אחריו. ראיתי איך עבר את הגדר הראשונה, אם עבר גם את השנייה לא ראיתי. אולם כלבי השמירה השגיחו בו כפי הנראה ופתחו בנביחה. העסק אבוד, חשבתי. מקום מועד לפורענות בחר. מיד יזדעקו כל השומרים. ואולי הם רגילים לנביחת כלבים ואינם מייחסים ערך לכל נביחה ונביחה. מה יעשה מ.ב. היחזור? ימשיך להתקדם? לא זה ולא זה, הוא כפי הנראה היה מוכן לכך. שמעתי אותו מהסה אותם וכפי הנראה הצליח להשתיקם. אולי מילא כיסיו סוכר למענם. הייתי מלא תמיהה והוקרה לטיפולו בכלבים. עד מהרה נשתתקו, והדממה מסביב חזרה לקדמותה. הוא נעלם מעיני, וכבר נרגעתי ושקלתי את צעדיו הבאים של מ.

כן, מה זה שם? אני מאמץ את ראייתי. שתי דמויות דוברות ערבית צועדות לעברי, נשארתי דומם תחתי. לא הייתה לי שהות לתפוס מחסה בטוח יותר מאחורי שיח. התפלאתי גם כיצד הכלבים לא הריחו אותי ששכבתי כ־15 מטר ממאורתם, שנתמקמה בצד הפשפש של הגדר הגבוהה, המרחק ביני ובין שתי הדמויות פוחת והולך צריך כבר להחליט כיצד לפעול. כל יריה מצידי עלולה לחבל במטרת הסיור. ואולי גם לסכן את מ.ב. ותפקידי הלא להבטיחו ולא לסכנו. למה בחר במקום זה, בקרבת מלונת הכלבים והיציאה מהחצר?

אם השומרים ייצאו מהפשפש, אם זה נוהגם, לא יתכן שלא יגלוני.

מבחן מותח ודורך. מה לעשות?

החושש רואה צל הרים כהרים. הרים לא היו כאן אבל היו והיו דמויות של שומרים מזויינים ואפילו לא צלליהם. לא רחוק ממני. אלא שגם להם היה נוהג קבוע, לא לצאת מהפשפש. פשוט אין צורך בכך, בשביל מה? האם מישהו בולש אחריהם, או רוצה להתנקש בהם? עד עכשיו לא קרה דבר. לילה לילה ונוהגו הקבוע, גם הערב כך. הם פסעו הלוך ושוב לאורך קטע הגדר תוך כדי השתהות פה ושם. זרקו אבנים לכיוון שלי, אחת מהן כמעט שפגעה בי. סוף סוף פנו לי עורף וחזרו למשטרה.

נשמתי לרווחה. עתה נתון הייתי למחשבה, היכן מ.ב.. מתי יחזור ומהיכן יופיע? היה אתי שעון ומלכתחילה החלטתי לא לעקוב אחרי תנועת מחוגיו.

שלשום עוד לא עלה בדעתי שהערב אהיה צמוד לקרקע לאור ירח לא מלא אמנם, מול גדר משטרת גבעת אולגה, בקרבת מלונת כלבי השמירה. ולו לפחות הכרתי את המקום מבעוד יום מקרוב ומרחוק בעיני ממש.

– למה קראו לשדה ההוא טרקטוריה אינני יודע. דומני שבין וותיקי הפלחים רווחה הדעה שזה בגלל החריש הראשון שבוצע בטרקטור במשק. ולא בסתם טרקטורון איזה שהוא, אלא “בהולט”. זה הפיל שבין הטרקטורים, דמוי טנק כבד בעל מידות ואיטי מאוד בהילוכו ובעבודתו. כעשר שנים ויותר עמד כמצבה חיה בבית העלמין של הגרוטאות עד שחלקיו לוקחו אחר כבוד לתיקונים שונים על ידי המכונאים הטירונים – החלוצים. בזמנה נחשבה כל עבודה לחלוצית, כי הייתה חדשה למענם וטרם ניתנסו בה.

הייתה זו כמובן הזייה נעימה לדמיין, שהנה הנה יופיעו אמי ואבי לביקור לילה אלי כשבאמתחתה של אמי משהו טעים לחיכי כשם שהפתיעוני לפני שנתיים בליל הולדתי ה־16. בדרך כלל לא ערכו אז טיולים ליליים שכאלה מחוץ לגדר המשק. אבי חגר “פאַר” לצידו. אני שמרתי אותו לילה על שני טרקטוראים שחרשו בשדה טרקטוריה. שדה זה גבולותיו חופפים את גדות הנחל הנטועות איקליפטוסים. הלילה שצף אז אור ירח מלא של ערב חג הסוכות.

– אבי היה כבוש לזכרונות מלילה זה יותר מאמי ששכבה בחבלי לידה בצריף הלבן הקטן ששימש באותם ימים בית יולדות. כשהגיע הרופא המיילד בעצמו אל חלון חדרו בשעה 1.30 אחר חצות לבשר לו את הולדתי פרץ החוצה בלא לדעת מה יעשה עם עצמו, עם הבשורה שהוא אב לבן שיעד לו תפקיד בחייו, גאולת הארץ. הוא שוטט בחצר המשק השטוף נגוהות הירח וההר מטיל צללים אי־פה, אי־שם. כבר בישר לשומרים. לפרותיה של אמו שהייתה משכימה לחלבן מתוך חריצות וייעוד חלוצי.

בכל פעם שהיה אבי פותח את פיו לספר קורות אותו לילה שהגדיש בו ערימות של זיכרונות והוא הרגיש צורך להתפרק מהם מעט או הרבה, הייתי מפסיקו. נו־נו אתה כבר מתחיל, כבר מתחיל. אתה הלא יודע שאינני מחבב סיפורים רכרוכיים אלה. אינני יודע, אם תאר לעצמו בדמיונו הלוהט שלא ייצאו 18 אביבים ובן־חייל זה ירבץ במארב מול משטרת גבעת־אולגה הבריטית־ערבית וחייו תלויים לו על כוונת הרובה של הוד מלכותו, דרוך ומכוון על ידי אחמד, מוחמד, או נאיף איזה שהוא.

– ציוץ של ציפור בדממה שכאילו נקרשה תחתי הוציאני מהזיות שנתפסתי להן אולי לראשונה בחיי. עודני מסב ראשי למקום משם בא הציוץ שחזר ונשנה, והנה לפני דמותו של מ. אייזן שכזה, אין להבדיל בין ציוצו לבין זה של ציפור ממש. מעמסה נגולה מעל לבי אינני מנסה אפילו לחקותו. אתרגל בדרך חזרה בהדרכתו. ודאי נזוז מיד.

כבר היינו רחוקים מגדר המשטרה בדרכנו אל הכביש היחיד המקשר אותה עם המושבה חדרה.

– חוזרים למחנה בכביש, מה, זה לא מסוכן? שאלתי בביטחון מוחלט.

– איפה מחנה, עוד הלילה גדול. הפעם נציץ עליהם מכיוון זה. משער הכניסה של הכביש.

שוב אני לבדי עם עצמי בהבטחה. יותר נכון באשליה של הבטחה. לא ראיתי אפילו להיכן נעלם זה שאני חייב להבטיחו. מאיזה צד הוא משקיף על השער ועל המתרחש לידו. אני ראיתי את השער במטושטש, שוטרי המשמר שליד השער, היכן מקומם וכמה הם שם? להתקרב לשער הרי זו הפרת פקודה. לפחות בלילה הראשון יש להימנע מזה.

הערב העמיק. בשמירה הייתי שוקע בהאזנה לרחשושי הלילה. צפור, רמש קולני, נשיפת קיפוד, לא כל שכן רחש של קמה מבשילה, או מישוש אשכולות ענבים שתופחים והולכים עסיסיים ומשיבי נפש. ואילו כאן רק הטה אוזן לסוד השיחים והתעטף לך בערפל הקל של הזיכרונות שנתרבו אי שם בחריצי המוח. הייתי מלא אותם אותה שעה, אבל בערבוביה. לך שלוף אותם אחד אחד תוך כמיהה שכבר נחזור מהר למחנה, להתרענן מתחת לזרמי המים הצוננים של המקלחת, ולטעום משהו. כן, הן לא הצטיידנו כלל במזון כלשהו, אפילו בכריך צנוע. האין זה מוכיח שלא נבלה כאן כל הלילה. בעוד אני שולף זיכרונות וכמה למתוח אברי על מזרן הקש שמחכה לי, והנה מכונית על הכביש. מתקרבת אל השער. מכבה ומדליקה אורותיה חליפות. זוהי המכונית שמחזירה את השוטרים מבילוי בחדרה. מענין, במה והיכן הם מבלים שם? זה תלוי, אם אנגלים הם או ערבים. אינני סבור ששוטרים ערבים ייסעו לבילוי לחדרה. אני מחליט שאלה הם בני הגזע האציל האנגלו־סכסי.

השער נפתח בפני המכונית בחריקה קלה. אם בנוסף לאורות הם הפליטו סיסמה של הזדהות לא שמעתי. אמנם נזרקו אל חלל האוויר איזו מילים, אם אנגליות או ערביות לא יכולתי להבחין. עוד טרטור קל והמכונית נעלמה בחצר ונדמה. חלונות אחדים הוארו במשטרה וכעבור שעה קלה חשכו. הזרקור איננו מרתיעני עוד. אני עוקב אחרי סילוניו, סובב עימם מחצית המעגל עד שהם פונים לים. לו הירח במלואו הייתי רואה זהרוריו באופק. הים כאילו מתנשא שם. עולה ומתגבה. הרוח שקטה מכבר. רחש קל מגיע מהשיח הקרוב, משום מה לא נשמעה הלילה אף יללת תנים מקרוב. אין הם מחובבי הבילוי ליד מי הים המלוחים. לא נוח כאן במחילות המיתמלאות מים. הלם רחוק של נעליים מפורזלות, בחצר פנימה. בכוון השער שם דומני תנועה כלשהי, חילופי מלים, ושוב הלם צעדים מתרחקים מהשער. אין זאת כי המשמרות התחלפו. מתי הם מתחלפים, כל 4 שעות? מה טעם להמשיך לרבוץ כאן?

– נדמה לי שנרדמתי לשעה קלה. אולי היה כאן מ.ב. ולא הרגשתי. היה מעיר אותי. לא. הייתי מתעורר בעצמי ודאי. לא נרדמתי. פעמים ניכנס האדם בלילות בשמירה למין מצב של נים ולא נים, אבל חושיו ערים לחלוטין. הן שמעתי הכל שהתרחש כאן. במרחק של 10 צעדים ממני גדל שיח גמלוני. כמעט בגובה אדם. האוויר מצטנן והולך. הבגדים נעשים טחובים…. יאיר הלך לבריגדה לאחר תבוסת גרמניה כבר הוא עושה שם כיף.

מדוע לא הלך יעקב לפלמ"ח? באמת מדוע. בחור כארזים. ליצני שכזה וצ’יזבטניק, יכול להיות מועיל מאוד לחברה.

הוא בא סוף, סוף. מ.ב. מחפשני במקום בו עזבני. שד משחת, זוכר בדיוק. אני הומה לו קלות. הפעם הצצתי בשעון. חלפו שעתיים מאז נפרדנו. לא שאל דבר וחצי דבר, רק לחש לי – הולכים!. והוא פוסע במהירות מזרחה, לא שאלתיו לאן. מזרחה משמע למחנה. סוף סוף. נאפד תקווה אני בעקבותיו, תחילה בשפיפה שעברה לקומה זקופה. אנחנו כבר 200 מטר מהמשטרה והוא עושה תפנית של 90 מעלות אל הכביש מול מעביר מים. אנו בתוכו והכביש מעלינו, כביכול מנהרה ובכל זאת? עדיין לא נואשתי. אנחנו משרטטים קשת רחבה. שוב מערבה והמשטרה מדרום לנו. הנה כבר בית־חנקין. כאן מתמקמים. החצר הצפונית מוארת חזק, הכניסה לנגד העיניים. לא ימלט מהן כל יוצא וכל בא. הפעם אנו מבטיחים אחד את השני. השעה קרובה לשתים. שוב מתחלפים המשמרים. המשמר החדש פותח בצעדה בקטע המיועד למענו, מגיע עד למרחק 20 מ' מהגדר וחוזר. עוד פרט חשוב.

צדים אניות מעפילים בראדאר לשביעות רצון הממונים עליהם. “טראבלס” מיהודים? במעוזם זה? הם, היהודים הלא סגורים ומסוגרים מאחורי גדרותיהם בלילות. זרקוריהם בבחינת תותחים למענם. לכאן לא יגיעו, לא יעיזו.

התפלאתי להרצאתו הארוכה ובעוד אני רוצה להציע לו שנחזור למקומנו, התחיל לפסוע בכיוון לים. כשירדנו לשפת הים והתקדמנו דרומה נמצאנו בין מצוק תלול ומרחב מים למלוא מבט העין. לא נזדמן לי עדיין בשעת לילה שכזו להיות בקרבת משטח מים עצום שכזה, שפאתו מלחכת את החוף. גל תוקף גל, האחד נמוג בקצפו ואחר בא במקומו. שמא יפרוץ בכל זאת את הסייג על מנת לכבוש ולבלוע ארץ ומלואה כמו בשכבר הימים.

אנו עולים בשביל על המצוק בעוד אני שולח מבטים לימיני לראות את התמורה בגוני המים בים לאור הירח עם כל צעד נוסף. את צעדינו האחרונים אנו עושים בזחילה עד סמוך לפישפש. שם התמקמנו צמודים לקרקע. ריחוקו של הפשפש מפינת בנין המשטרה היה לא יותר מ־15 מטר. מה יהיה, אם המשמר יגיע עדינו ויתחשק לו להציץ גם מה שנעשה מעבר לפשפש? אין ספק בדבר שיגלה אותנו. חשש זה אפפני כולי וחרד הייתי לבאות. אבל הלא מ. לצידי. עודני שואל את עצמי שאלה גורלית זו, והנה שתי דמויות מזויינות ברובים מתקרבות והולכות בצל הבניין. הפשפש הוא מול פינת הבית ואנו בקרבת הפשפש. הם הולכים ומשיחים ביניהם. מ. יודע ערבית ומחייך אל עצמו לשמע שיחתם. היגיעו לפינת הבניין? נעצרו, אוספים חלוקי אבנים, זורקים אל מעבר לגדר. אחדים עפים מעלינו. צועדים עוד שני צעדים, משקיפים לכל אורך הקיר המערבי. שוב נשמע דרדור אבנים על סלעי המצוק. עושים תפנית של מאה ושמונים מעלות וחוזרים על עקבותיהם.

נשמתי לרווחה. כמעט שפרצה מפי גם אנחת רווחה. מ. מחייך במלוא פניו. חשבתי די כבר. הקפנו את הבניין מכל עבריו מה עוד יש לרבוץ כאן. אפשר כבר לפתוח במצעד חזרה. אולם מיד שקלתי בדבר, שמא בסיבוב השני ישנו מסלולם. צריך גם לדעת את משך הזמן בין סיבוב למשנהו ואולי בסיבוב השלישי יבוא שינוי. ירדתי כפי הנראה לסוף דעתו והזדהיתי עם מחשבתו של מ. המשכנו לשכב תוך שתיקה מחלטת. כאן לא מועדון להחלפת דעות. אלא שמתיחותי פגה מיד, כשהחצר מולנו התרוקנה. הן לא לבדי אני. מ. לימיני והוא ודאי יודע את אשר לפנינו. בכדי לא יסתכן.

– אמא שלי מגיעה כבר בשעה זו לרפת. הפרות והעגלות פוגשות אותה בגעיה ממושכת, בעוד היא מעניקה לטיפות ומילות חיבה על ימין ועל שמאל, כשפניה נוהרות מקורת רוח ומביטחון פנימי שעוסקת היא בעבודה חשובה ומועילה. ברפת עומד ריח של זבל טרי מעורב בריחו המיוחד של חלב חם, שנחלב סילונים, סילונים דקים ומתנגנים אל הדליים המתמלאים והולכים ומתקצפים. החולבים נמצאים כאילו במצב של עילפון, כשראשיהם שעונים אל הגוף החם של הפרות, אשר לוחכות בלשונותיהן הארוכות את תערובת השעורה, החרובים, הסובין והכוספה, כשהחרובים מוסיפים טעם מגרה לבליל הזה. לא פעם טעמתי ממנו על קצה הלשון. בכל הזדמנות היו החבריה ממלאים כיסיהם חרובים שלמים לכרסום. הזריזות מבין הפרות כבר כילו מנתן והן פוזלות לעבר שכנותיהן כדי ליהנות מתוספת, אם משייריהן, או במשיכת לשון. נוהג מקובל בחברה על ארבע.

– אמא שלי נמוכת קומה. ידיה קטנות אבל אמיצות וזריזות. אצבעותיה נפוחות מחליבה. אבל אין היא נותנת דעתה על זה. חה חה חה אני צוחק לעצמי. יש טעם לצחוק זה. תמיד היינו צוחקים למשמע סיפורה של אמא, כיצד אחד החולבים נרדם בשעת חליבה. הפרה הרגישה בדבר, לכסנה כלפיו מבטים ממושכים. מה הוא משתהה בישיבתו לידי, מה? שיקום וילך לו לכל הרוחות. אני רוצה לרבוץ קצת. שלמתי כבר את מזונותי בעטין מלא וגדוש. ומשראתה שהחולב איננו זז ממקומו התחילה גועה געיות אזעקה ממושכות תוך צליפות רציניות בזנבה על ראש הנרדם. מבוהל התעורר מתנומתו המתוקה. הדלי החליק מברכיו ומחצית החלב נשפכה.

– ריח הרפת התחיל מגרה את נחירי מאז היותי בן שנה, או בן שנה ומחצה, כשאני ואבי עלינו לנקודה החדשה להצטרף לאמא שחנכה את הרפת הראשונה הבנויה מביטון לתפארה והיתה יורדת אלינו ליום אחד בשבוע. לאחר שבע שנות שיכון באוהלים תחילה ולאחר מכן בצריף, שקירותיו היו סדוקים, פחי גגו מדיפים בימות הגשמים צינה מצנינה וחום לוהט בקיץ – טעמנו סוף סוף טעמו של בית ורצפתו מרוצפת במקום מחצלות פרושות על הקרקע. לפנות ערב היינו יורדים אני ואבא אליה לרפת ועולים יחד בגמר עבודתה. אולם לא יצאו ימים מרובים ואבא נעלם מעיני. אחת המטפלות היתה מוליכתני אל אמא לרפת. וכשבוששה לעשות זאת הייתי מתחמק ויורד לבדי. אמא שמחה לעצמאותי. פעמים נדמה לי הייתה דמעה נחרזת בעיניה ואולי טועה אני. לא ראיתי את אמי בוכה. היא אמיצה שכזאת מגזע החלוצים של ראשוני העלייה השלישית.

נקישת נעליים מסומרות ודיבור קולני בערבית. מ. חשב שנרדמתי ותקע לי אגרוף קל במותן, עניתי לו בבוהן בשלו. המשמר מתקרב והולך, מגיע עד זווית הבית, עוצר. אוסף חלוקי אבנים ומיידה אותם לעברנו, כאילו הירגיש בנו. חצץ פגע בנרתיק אקדחי. קם בי הרצון להטיח בתמורה אבן בפרצוף. לא הייתי מחטיא את המטרה. אני קלעי טוב. הם פוסעים עוד פסיעותיים מורידים רוביהם מכתפיהם. נקישת בריח נפתח ונסגר. כדור בקנה. מה המה מתכוננים לבצע כאן? נתאבנתי תחתי. מאוד רציתי לראות ארשת פניו של מ. אולם כל תנועה קלה היתה מגלה אותנו. הרובים נטויים במאוזן כשל היוצאים להתקפה חזיתית. אחת, שתיים. עוד שני צעדים. מעיפים מבט לאורך הקיר. צעד קדימה, אחורה פנה. הרובים על הכתפיים. משחילים זרועותיהם מתחת לרצועות. חששות שוא גם אצלם שילכו לעזאזל, פרצופים מחורבנים למעוך אותם. למעוך אותם, לכל הרוחות לוחש מ. אלי אותן מלים ממש.

חשבתי, עכשיו אולי כבר הגיע הזמן להסתלק מכאן בכי טוב, מה עוד? הן עוד מעט יבואו להעירני לעבודה. אני עובד בדיר. איזו געיה ופעייה שם, איזו התרוצצות! עד שקושרים את האמהות למחלובים ויושבים למשוך את פטמותיהן מתחת לאליות. עדיין החולבות אינן מרובות. יום יום חוזרים מהמרעה עם מספר יצורים חדשים חמודים מאוד. הנולדים הרכים מביאים עם הופעתם תחושה חדשה, נעלמה עד כה. כשהשומר מגיע בפעם השלישית להעירני אני כבר שומע גניחתו של אבא בהתהפכו על משכבו. שעה לפני כן העירו את אמא, אמנם בשקט, בשקט. היא תמיד מתעוררת לבד. פעמים מקדימה לצאת מהחדר לפני בוא השומר, כשהיא פוגשתו על סף הפתח. בעצם לא היינו צריכים כבר לגור בדירת ההורים. אבל במשק שררה מצוקת־תמיד בדיור. לך תשתכן באוהל, לא היה חשק לכך. ובפרט כשההורים בקשו, אינך מפריע לנו, להיפך בלעדיך יהיה משעמם לנו.

לו ידעו, היכן אני רובץ עכשיו וחושב דוקא אודותם ואינני כותב להם דבר. אף מלה מאז יצאתי את הבית.

שוב המשמר. כל מחצית השעה הם פוקדים את המקום. הפעם ודאי ייגשו לפשפש, למה לא? אולי הביאו אתם פח אשפה לשפוך לערמה הסמוכה. למה לא? הפעם לא צעדו אפילו צעד אחד מחוץ לקיר. גם חלוקי אבנים לא זרקו. אחורה פנה ודי.

כבר נמאס העסק כולו. עוד מעט והתרוממתי לזנק בריצה בשביל למטה. לכל הרוחות המשטרה, הבריטים, הערבים, משהו לאכול, להניע את האיברים, להתחמם. הפניתי פני לעבר מדריכי. נו? לחשתי לו. – עוד משמר אחד ודי. הצצתי בשעון. עוד עשרים דקה. השעה ארבע ועשר דקות. לפני שתים עשרה שעות יצאנו מהמחנה. לא פיללתי לבילוי משעשע שכזה.

אנו גולשים בשביל המתעקל. או הו כמה טוב לחלץ איברים, לצעוד ולצעוד. הכול טחוב, כמעט רטוב. הבגדים ספוגים מלח. הירח – אורו פג לגמרי. הים – חית ענק אפלה וזוממת רעה. להתרחק ממנה מה שיותר מהר, להחלץ מהחולות. לעלות על דרך כבושה ולצעוד בקלות ולנשום אוירו של לילה חולף. שלום, ליל סיור ראשון.

אני מכניס כדור לקנה. אינני נוצר את הרובה שמושחל על הכוונת אל המטרה בדיוק למרכז האשנב של המשטרה ומחכה לפקודה “אש”! מתוח לקראת הלחיצה על ההדק. את הפקודה צריך להשמיע מ. אני מביט לעברו והוא מחייך לעומתי בחשפו שני טורי שיניים לבנות. לעזאזל. תמיד הוא מחייך. לצורך ושלא לצורך. עד שהרובה נשמט מידי מרוב מאמץ. הכדור שנפלט מטלטל אותי טלטלה הגונה. אני ממשש את כף ידי השמאלית. נחבטה כהוגן בזווית הברזל של המיטה.

גידי גבוה מכולנו, רזה. בלונדי כמעט לבן. לעומתו שייקע זפות, ממוצע קומה. עיניים מבריקות, ידיים שריריות, רגליים איתנות. גוף של גברתן! גידי שם כף ידו על כתפה של נירה. התכופף ולחש משהו על אזנה. נירה מרחה בכף ידה את פניו.

– תודה. זה יותר טוב מנשיקה

– ואתה מוכן לזה בכל עת ובכל זמן?

– כמובן. עוד טרם השכלת לדעת?

יצאנו בשתי שלשות: מ. עם שני הבחורים ואני עם שתי הבנות שלא ידעתין ולא הכרתין. הן הלכו לימיני לפי הכלל שלי בנות תמיד לימיני. נירה בקרבתי. המחנה שלנו היה בתוך חורשת ארנים בסמוך לבניני בית הספר בפאה המזרחית של המשק.

– וותיק? שאלתני רינה, כשהיא מודדת אותי מגובה של פנים־אל־פנים.

– מאוד. עניתי.

– אינך נראה שכזה.

– לפי מה?

– לפי הגיל.

– הוא חרוט על פרצופי?

– מניין אתה מכיר את מ.? הוא הלא שועל ההגנה הכי וותיק בינינו.

– מהבית.

– בני מושב אחד?

– לא. הוא היה אצלנו עם הקפטיין.

מ. מספר משהו לצחוקם של הבנים. אולי עלי ועל ליל סיורי הראשון?

– רק אל תרכל שם. זרקתי לעברו מפרעה.

לא צריך היה להתמקח הרבה בבית האוכל של המשק שהיה פנוי מאוכלים. דיצה הפשילה מיד שרווליה, נכנסה אל מאחורי מחיצת הלבידים שהפרידה בין האוכלים ומחלקי האוכל. ומיד הגיע לאזנינו דושיח רגוש.

– דיצהלה. את כאן. לגמרי לא ידעתי. מאימתי?

– רק, רק

– להרבה זמן?

– לא יודעת. אולי יום, אולי יומיים.

– בסך הכול! מודדים את הארץ, מה? כמה אתם שם?

– ששה, רעבים כזאבים.

– טוב שבאת בעודני כאן. כבר סיימתי למעשה את המשמרת.

לא יצאה שעה קלה הופיעו דיצה וחברתה עמוסות מטעמים.

– זוהי? זוהי? שאל גידי.

– זוהי זו, חברה. תכירו את תמר שלי.

– אני נחפזת. דיצקה. תציצי אלי, אני בשכונת הצריפים. מספר עשר, חדר שני מצפון.

– היכן כאן הצפון?

– תקחי אתך מצפן. סיירת. חי חי.

– את לבדך?

– עדיין.

– אם יספיק הזמן. הלא אינני ברשות עצמי.

– אז מה הענינים. גידי? מה הביאכם לכאן? האם כבר כלו שבילים בארץ עד שבאתם לכאן לגזול את כבשת הרש?

– לא, לגמרי. רק לילה אחד. אולי שניים. נראה איך יפול דבר. דורשים פרטים נוספים. רוצים ללכת על בטוח.

– והלאה?

– נשוטט לאורך החוף עד המבצעים הגדולים.

– והם יהיו?

– בלי ספק.

– והיכן אני?

– אל דאגה. חלקך מובטח לך דומני שלא יתכן בלעדיך.

זה היה יום גדוש. לא מבצעים. כי אם מעשיות וסיפורים על מה שהיה בעבר הלא רחוק ביותר. הן עולי ימים היו הוותיקים שבוותיקים אבל מבעד למשקפת ההפוכה נראה הזמן קורן ממוקד רחוק. באותם ימים עדיין הייתי בין חובשי ספסל בית הספר. האזנתי לסיפורים שקלחו בזה אחר זה בשתי אזניים ובפה פעור, כי נבעו ממקור ראשון, או שני לכל היותר ולא ממסורת שעוברת מפה אל פה שדרכה לגרוע או להוסיף הכול כדמיונו של השומע והמספר.

אמר מ.:– זוכר אני לילה אחד עם הקפטיין שנשאר הרוס בזכרוני עד היום. לילה אחד מלילות מרובים הרפתקני ומאלף במיוחד. וכשאני מספר לכם עליו עכשיו הריני חי אותו מחדש וזה רצוני.

– ודאי שלא טמנת את הדבר בחובך עד עתה. ולא לראשונה אתה מגולל את הפרשה מחדש? העיר א.

– נכון שזו לא הפעם הראשונה, אבל מדי פעם אני מספר עליו מנקודת תצפית שונה.

כך דרכם של אירועים ממין זה בתחושתו הפנימית של המשתתף בהם, ותמיד הם אמיתיים בכל צורה שהיא, גם בחילוף הגוונים.

– יש לפקפק בדבר. העירה אחת הבנות.

– וכאשר חדרנו עמוק “למשולש” והגענו עד שכם ובתוכה, והתגלגלנו אל השומרונים ונוכחנו שיותר כדאי לערוך סיורים מסוג זה מזויינים בנשק קר בלבד. או גם בנשק קר. וכשחזרנו לבסיס יצאה פקודה לאמן את החברה בנשק קר. החל מאגרופים וכלה בפיגיון ובסכין. סיפר מ. בעיניים עצומות כדי להחיות את החוויה ההיא בלא שיופרע על ידי עצמים חדשים הנראים לעין פקוחה.

– נו, והטיול בדרך לא דרך ירושלימה ומשם לחברון דרך כל הרי יהודה מגוש עציון והלאה ומשם לבאר־שבע. זה לא היה דבר של מה בכך. וכאשר חזינו במו עינינו שרידי ישובי הנבטים המרשימים במדבר שמקיפם סביב ואמרו לנו שנצטרך להאחז גם כאן, על ידי פיתוח יתר של תרבותם החקלאית המיוחדת, התיחסנו לזה בכל הביטול, כאל אחד הצ’יזבטים המענינים ביותר מתוך ילקוט הכזבים שכל אחד נושא עימו. אמר א. כשהוא מהורהר. אם אמנם נכונה עמדה זו. גם שתי הבנות לא היו קטלא קניא בעניני סיור. זו לי לראשונה להתקל בהן.

בקיצור זה היה יום גדוש. הראש היה מלא. בחלק מהמקומות בקרתי הלא במסגרת טיולי בית הספר והגדנע, אבל לא הגענו רחוק כמוהם ולא למטרות סיור.

זה היה חומר מענין להעלות גרה בשעות הסיורים הליליים והרביצה המתוחה בעמדת תצפית אחת במשך זמן ממושך. הגיעה השעה להזין את הבטן ולצאת.

יצאנו במבנה של חבורת מטיילים. האקדחים חבויים. בלא תרמילים וצידה אחרת לדרך. כשיצאנו מפרדסי חדרה אל החולות נפגשנו בשלושה ערבים רכובים על חמורים טעונים. מטענם לא ענין אותנו. חשוב היה לדעת לאן פניהם מועדות – אם הם בדרך בה אנו הולכים מוטב שנחזור מיד. כי מי לנו יערוב שלא יגיעו למשטרה ואגב חילופי ברכות עם השוטרים הערבים יספרו על חבורת מטיילים יהודים שצועדים בעקבותיהם בדרך לא דרך. נעצרנו לעקוב אחריהם. הסתבר שהם לחדרה. או לכיוון סביבת חדרה, על כל פנים לא למשטרה. המשכנו בדרכנו כבר בחסות הערב, כשירח חצוי מאיר ומצל דרכנו כאחד.

בסמוך למשטרה התפלגנו לשלוש חוליות. כל חוליה מסיירת בגזרת חזית אחרת של הבניין וגדרותיו ומשקיפה עליה מנקודות תצפית שונות ולא אחת בלבד. זה היה תפקיד מוגדר בתכלית ועם סיומו חזרה כל חוליה לבדה למחנה בזמנה ובדרך הרצויה לה. אני נשארתי בן לוויתו של מ. ושתי החוליות האחרות היו מעורבות. בחור ובחורה.

למחרת נטלו אורחינו תרמיליהם והשאירונו לבדנו ליומיים נוספים. בשלישי חזרו ופקודה מפורשת בפיהם מאת המפקדה לאסוף פרטים נוספים וקביעת דרכי גישה חדשות שמקודם לא נתנו דעתנו על זה. עד כדי מספר הפתחים בבניין, מידותיהם בכל חזית ובכל קומה. נסתייענו בהבהרת תכלית הסיורים במפות, תרשימים וציורים. מטעם זה כבר לא יצאנו בחבורה אחת ובאותה דרך, אלא כל זוג בחן דרכי גישה חדשות. זה היה לילה גדוש. לא משעמם וחלף מהר מאוד. למחרת היום שוב נשארנו שנינו ליומיים נוספים. לאחר השינה היינו מוסיפים לתייק את אשר אגרנו בתצפיות הלילה. את מעט הזמן הפנוי בילינו בחברת מחלקת הפלמ"ח. כשמלאכתנו הייתה סוד כמוס למענם.

– לחצתי על כפתור הפעמון. לפני כן עקפתי את הבית לראות את התאנה. פעם היה כל הדר הכרמל הזה מלא אותן. עכשיו נשתיירו מעט מזעיר מהן בחצרות של בתים רבי קומות. אחת מהן שנופה קוצץ בהרבה מאז ידעתיה, כאשר עמד כאן צריפם של הורי אבי. הייתה זו מעין התרפקות זוטא על העבר שנשאר בזיכרוני מעורפל, אבל היו לי מעט סנטימנטים אליו בבואי מהמשק לעיתים רחוקות. התאנה הענפה היא שמשכה אותי.

הכרתי בצעדיו הרכים. הנספגים ללא הד של דודי. צעדים של נעלי בית. הדלת נפתחה מבפנים. – שלום! שלום. חביבי. איזה אורח! אהה אורח! בלתי צפוי. דבורה! יש לנו אורח, אורח חשוב מאוד. מאוד.

– בחור כהלכה, בלי עין רעה. מאז ראיתיך במסיבת הסיום שלך. מנין ולאן? אינך חייב תשובה. סתם כך, שאלה שגרתית. אתה יודע אנחנו ההורים המזדקנים סקרנים יותר מדי. בחר לך את המקום הנוח ביותר לשבת. תיכף תכנס דבורה.

– נו איך זה היה שם? שאל מ.ב. כשחזרתי מהביקור אצל דודי.

– כפי שתארתי לי. חבובים – מה יש לדבר. היו מוכנים שאבלע כל מה ששמו על השולחן נדמה לי שתקעו לי משהו בכיס. אכלת פעם שוקולדה שכזאת? פרוס לך וטעם. חבל רק שאת בן דודי לא מצאתי בבית.

– במה הוא עוסק?

– אינני יודע בדיוק. אבל אחראי לעניינים חשובים מאוד. בחור מוכשר ידי זהב.

– וגם ראש?

– מסתבר. גמר ריאלי בהצטיינות.

– מה הוא זוחל היום הנהג. כבר היינו צריכים להיות במשק והוא עדיין ביקנעם.

– מה אתה רוצה. כל כך הרבה חניות. עולים ויורדים. למכור כרטיסים. לא לטעות בעודף מלאכה בזויה, אני אומר לך.

– מישהו צריך לעסוק בזה בכל זאת.

– אני לא. ישמרני האלוהים.

– אתה רואה. “לכל תכלה ראיתי קץ”. הגענו.

– אינני יודע מה דוחק לך שם? מחכה לאיזה מכתב. מהבית?

– לא.

– אמנון! אמנון!

– כן. כן. מי שם?

– השומר.

– השומר? גם אתה?

– מה אני?

– כלום. כלום.

– אתה מסודר למשמרת ראשונה בזריעה בדיזל ב‘. הוא מוכן. רק מים צריך לשפוך לרדיאטור. כן, גם דיזל ג’ מפליג אתך והוא יסביר לך מה והיכן. הוא גם מושך את הקרון עם הזרעים.

לזרוע אהבתי. אבל גם לישון רציתי. מלבד זה הייתי מסודר בערב לעבוד משמרת שניה במטבח. כשהגעתי למוסך כבר היה הכל מוכן. גם הקרון עמוס. היינו עם רב. ששה חברה. כל סקטור משד 2 מזרעות.

– בעונת הזריעה זה הרבה. הספקנו הרבה לזרוע במשך הימים האלה. מזג אויר יפה. מזרז ומאיץ: – הטילו פלחים זרעיכם לקרקע, זירעו ברינה ותקצרו בשמחה. אנו זזים.

היה נעים לחזור למשק לעבודה שקטה ושלווה ובפרט לזריעה. להטמין זרעים באדמה כמהה לחזות בנביטתם, בקשטם את השדות בפלומת ירקות רכה וענוגה. לעקוב אחרי צמיחתה של הקמה עד שהופכת ים של שבלים זהובות. ושלא יאומן שהכול היה חבוי בגרגיר הקטן הזה שינק ממרחב מחייתו המצומצם שנתחם למענו. שגשוג, גובה וחן של שבולת מלאת גרעינים בשלים סמל הפריון והשובע. אין תמונה מרהיבה יותר ומדובבת את נימי הלב משדה בשל. כנער ונערה בשלים לאהבה, תמימים בהתעלסותם, כנים בכיסופיהם והדורים ברנן כוחותיהם המתנגנים מכל איברי גופם.

כשחזרתי מהעבודה בצהרי יום בסיום משמרת הבוקר נקרתה ניצה בדרכי בסמוך לאהלי.

– אתה כבר חזרת. אמש אמרו לי שאין יודעים בכלל היכן אתה, מתי תחזור ואם בכלל תחזור אלינו?

–הבלים, פטפוט. את מי ששאלת מניין לו לדעת. ומי שיודע לא יגיד לך דבר וחצי דבר.

ג. בקיסריה    🔗

אני פוסח על סידרת סיורים שניה שבצענו מ.ב. ואני מבסיס גבעת חיים לאחר הפסקה של שבעה ימים לערך ועובר לסדרה שלישית ואחרונה בטרם מבצע, מבסיס קיסריה. בה קבלתי להפתעתי את תעודת הבגרות שלי כסייר, שקבע לא במעט את עתידי כלוחם. לא היו לי הרבה מכרים וחברים בפלוגת הים שחנתה במחנה מיוחד בקיסריה. בשולי המשק ליד גדר התיל עם מטבח מיוחד ואוהל אכילה. בזה לא היה לנו כל מגע עם המשק. היה עלינו לשמור בסוד את סיבת שהותנו בו. ומאידך בשעות הפנאי משינה היה לי ענין לצפות בהווי חייהם של הפלי"מים ובאימוניהם. לא הדרתי את עצמי מטיול בסירותיהם, אף נסיתי את כוחי בחתירה במשוטים. מלאכה לא קלה לגמרי. תיק המשטרה הלך ונתמלא סרטים נוספים בכתב ידו של מ. ובתרשימי, בהם היתה ידי על העליונה. ברורים ומדויקים, כמעט ציוריים מעין תבליטים פרספקטיביים. צוינו בהם כל בית, שביל, גבעה וגיא, עץ בודד. או קבוצת שיחים וכו'. מפעם לפעם הלכו תרשימי והשתכללו. עבדתי עליהם במהירות, בביטחון ומתוך חדוות יצירה. לאחר ליל סיורים בעודנו שרועים על מצעינו הקשיחים. קלטנו טרטור מנוע של מכונית ליד אהלנו. ומיד לאחר מכן מתדפקים על היריעות.

– מ. אתה כאן? אתה כאן? ראש מקורזל השתרבב בפתח וזוג עיניים בולשות ממיטה למיטה משנפל המבט על מ. הקפיצו ממיטתו. היה לי רושם שמ. נמצא במצב של ציפיה למישהו או למשהו, לא חקרתיו ולא שאלתיו כדרכי. כל עוד הוא בעצמו איננו מוצא לנחוץ לרמוז על כך. ואולי זה דבר אישי בהחלט. לא יצאו דקות אחדות ומ. חוזר ומה שאמר לי הקפיץ אותי מהמיטה.

– הגיע הטנדר של הפלוגה. אני נקרא למשימה דחופה, כפי הנראה לא אחזור לכאן. הטנדר הביא עמו שתי סיירות ותיקות להמשך הפעולה. אתה אחראי לסיורים.

– מה? לא האמנתי למשמע אזני. אני אחראי לסיירות ותיקות?

– זהו בדיוק מה שאמרתי. כל לילה אתה יוצא עם אחרת. תקפיד על יציאות בשעות שונות. נבוכותי. לא נשאר לי פנאי לשיקול דעת. שתי הבנות כבר ירדו מהטנדר ומ. עולה עליו ומנופף בידו לשלום. נאלצתי להכנס לעורו של סייר ותיק ואחראי. מ. נתן אמונו בי, כלום אין זה מספיק. לאחר הרהור נוסף גדל ביטחוני בעצמי, נו, יהא כך. וכבר נטרדתי לתפקידי החדש. לנוחיותי לא ניזקקו הבנות לטיפולי. היו להן מכירים והן הרגישו עצמן כמו במחנה שלהן. ועוד צד זכות מצאתי לי בשחרורי מהטיפול בהן, הן היו מבוגרות ממני בכ־4 שנים. פטור אם כן מכל וכל, מלבד בשעות מילוי תפקידי כאחראי.

החלטתי העצמאית הראשונה הייתה לצאת הפעם מוקדם, עם ערוב היום. בשעות המעטות שנשאר לנו עד ליציאה נשארתי באוהל. חישבתי את טכסיסי הליכתי במקום מ. והעברתי במוחי את כל לילות הסיור, מהראשון עד האחרון. כל התקלות שהיו. החששות הראשונים שהופרחו והפכו לשגרה. הנה אמש יצאנו, הלכנו, סיירנו וחזרנו. אחזור על זה בדיוק. אלא מה? עלי לשמש תחליף למ. עיני במקום עיניו, אזני במקום אזניו, ביטחוני במקום ביטחונו. עיני הן חדות כשלו. כלום לא השגחתי ראשון בצב שיצא מתחת לאחד השיחים שם רבצנו שנינו? אזני קשובות למדי. במרחק של 100 מ', בעוד אנו שכובים ליד בית חנקין שמעתי ראשון רחשושים בשיחים, שני חמורים תעו בדרכם והם חיפשו עקבותיהם שלהם. והרי מלבד ליל הסיור הראשון היינו תמיד בצוותא. לא נפרדים. גם הפעם אנהג כך. הנה אמש יצאנו. חוף הים ידוע ומוכר לי, הכל ריק מאדם ומיישוב. הים הוא גבול טבעי, אינן צפויות פגישות מיוחדות ובלתי רצויות. אפילו חיות על ארבע מונעות רגליהן מהים. צפויה רק סכנה אחת מפוקפקת מאוד, להתקל בזוג נאהבים. יש במשק די פינות סתר להתייחד ומשנגיע לטווח סילוני האור של הזרקור, הרי כל מבואותיה של החצר על בנינה שבתוכה ופתחיו החשוכים והמוארים – מוטבעים בזיכרוני ואראם כאילו מוארים בליל חושך זה של ראשית החודש. אכלתי ארוחת ערב בתיאבון. שמתי לב שגם לבת זוגי איננו חסר התיאבון. היא הרכיבה משקפיים ושערה בלונדי. למה בחרה במלאכה הקשה ביותר לנערה בעת ההיא בפלמ"ח? חשבתי, שברבות הימים אשאל אותה אגב שיחה חברית. אולם גם ברבות הימים שאלתי את עצמי בלבד ולא את הנוגעות בדבר במישרים.

העריב היום. שער גדר המשק עוד היה פתוח לרווחה ליוצאים ולבאים כשיצאנו לדרך אני ובת לוייתי שולה שלא הייתה פחותה בקומתה משלי. בשביל דרוך יפה פנינו ימינה אל שפת הים אשר שמשה תווי בטוח שלא נסטה מהדרך ובפרט במקום התאפסותו של הגל האחרון שם היה החול טחוב, מהודק ונוח להליכה. צעדנו בקצב סולם הקולות שהגיע משאון גלי הים שהחריש תחילה את האזניים עד שהסכנו עמו. הוא גם החריש את הספקנות והפיקפוקים שנזדחלו בי בגלל שמ. איננו עמדי ואני במקומו. וזו שלימיני צועדת לראשונה בדרך זו. זה נטל את כל תשומת לבי. משעברנו את הקילומטר הראשון הוא החלק השביעי מהדרך שלפנינו תפסתי שעדיין לא החלפנו בינינו אף מלה אחת. תכננתי בדייקנות את המעבר במקומות קשים יותר כגון, ערוץ נחל חדרה. המחנה הבריטי העזוב ואת השוניות של הסלעים שיצרו מפרצים ציוריים במרחק שלוש מאות מטר מהמשטרה ואת כל שלבי הסיור עד הדרך חזרה.

מה חשבתי אודות זו שהולכת לימיני ומה היא חשבה אודות זה שמשמאלה?

לא נתתי דעתי על זה, אם היא בכלל חושבת עלי. היא גם הייתה מבוגרת ממני בארבע שנים ובגיל זה לגבי בחור בישני וצעיר נראה הפער בגיל גדול יותר משהנהו למעשה. עליה חשבתי כעל מחצית החוליה שאני אחראי לשלומה לפחות בלילה ראשון זה של טיולנו בטרם הכירה היא את הדרך ליעד ואת היעד עצמו. נהגתי כמו מ. בסיורנו הראשון. לא לשוחח אלא לעניין. השיחה מרופפת את המתח הנפשי הבריא שמלווה כל משימה שהיא. לא כל שכן מבצע צבאי. בדרך כלל, אשרי האיש שאיננו יודע טעמה של מתיחות, אולם סבורני שאנשים מסוג זה מעטים מאוד. כך נהגתי אתה. אבל כיצד נהגה המחצית השניה, האם לא ניסתה היא להפיג בשיחה את מתיחותה, שהייתה אולי חזקה משלי? אינני זוכר. אולי ניסתה ואני עניתי לה, שסייג לסיור שתיקה. אפילו במקום שהים והחולות סופגים את ההדים. לזכותה יסופר, שהיא לא פיגרה אחרי קצב הצעדה שלי. לא הדרך כולה הייתה שטוחה לפנינו כשולחן. היורה שירד ימים אחדים לפני כן הביא קצת מים לאפיק הנחל. המים הספיקו להספג אבל הבוץ טרם יבש. טוב שבליל אמש טרחנו אני ומ. להניח אבני מעבר בערוץ אשר נסחפו עם הזרם למקום החציה.

דומני שבקרבת הנחל הפרתי את גדר השתיקה. עוד מעט נעמוד בפני מעבר יבוק. את תלכי בעקבותי ושום מלאך לא יעמוד לשטן על דרכנו ולא יציע לנו להראות את כוחנו באיגרוף. – אבל אני דוקא מחבבת ספורט זה. אמרה שולה. לקולה היה צליל מיוחד. אותה שעה היה לי רצון להציץ בפניה על מנת להווכח אם ברצינות תדבר או לצון חמדה לה. אלא שהחושך שם לאל רצוני זה.

כשנחל חדרה היה מאחורינו, במרחק של קילומטר הצביעה בידה לשמאלנו בשאלה – איזה ישוב שם? למרות שממושקפת הייתה, הבחינה בחושך במרחק של 300 מ' בשרידי מחנה צבאי בריטי עזוב. צריפים אחדים ומערכת פנימית של כבישים, וכביש גישה לחדרה. אגב, מחנה זה הוא שהכתיב לנו לקיים סיורינו מקיסריה בזוגות. בחור ובחורה, שישמשו אליבי במקרה ונתקל בסיור צבאי. או משטרתי.

גם זה חלף. אנו כבר בטווח סילוני הזרקור, אורותיה של המשטרה מבליטים יפה את הבית על חצרותיו המגודרות, אפילו במרחק של קילומטר. כאן נפסק לפתע שביל הזהב שלנו על ידי סלעי גיר שפלשו הימה. בדרך מקרה זיהיתי את המקום בו עברנו אותם בליל אמש.

– טפסי אחרי, והכל יהיה בסדר. לחשתי לה.

היא גלתה זריזות של חתולה, הייתי מרוצה ממנה. גם זה כבר מאחורינו, אבל עדיין לא הכל. כ־200 מ' מהמשטרה נתחשק שוב לשוניות הסלעיות לרדת לים לטבול ולשחק בקצף הגלים המתנפצים למרגלותיהן ולשרטט מפרצים ציוריים וזעירים המוארים באורות המשטרה הנשברים בהם ויוצאים ססגוניים משהיו.

למטפס על השוניות נדמה היה שהוא חשוף לעיניה הבולשות, הגדולות והמרחיקות ראות של המשטרה, המאלצות את המטפס עליהן לעבור לזחילה. אולם עוד בסיורנו אמש כשהיינו בסמוך, וצפינו לעבר השונית, נוכחנו לדעת שזוהי טעות ראיה. ואפשר ללכת בקומה זקופה וביתרון של רואה ואינו נראה.

הדרך מאחורינו. אנו בקרבת היעד. כאן בעצם מתחיל תפקידי כאחראי לחולית הסיור. אנו מול לועי רובים וקנים של מכונות יריה, שיופעלו בלי ספק נגדנו אם נתגלה. או שיגלונו בעקב פעולה או צעדים בלתי מחושבים מצדנו. לא התפניתי להסתכלות בוחנת לארשת פני בת־לוויתי מחשש שמא אראם מבוהלים, או קצרי רוח, בלתי בטוחים ומהססים, מה שיכול להשפיע גם עלי. מאוחר יותר נוכחתי שהיו אלו חששות שווא.

החזית הצפונית היתה מוארת כולה יותר משאר החזיתות בהן נקבעו פנסים בפינות הבניין. בחזית זאת נקבע גם שער הכניסה הראשי. אנו פותחים בסיורים בתחום המשטרה. מטרתי בסיור לילי ראשון זה כאחראי הייתה לחשל את עצמי כסייר מדריך ואת בת לוויתי למצב סביל. נקטתי לכן בתכסיסים שונים. מתקרב הייתי עד למגע בגדר בהשאירי את הבחורה בתפקיד של מבטיח. פעמים הייתי נעלם מחוג ראייתה וחוזר תוך ציוץ צפרים קל שבקלים שעשוי להטעות בהחלט את אוזן השומע. נמנעתי מכל שיחה שהיא מלבד ההכרחית ביותר לעניין. היא לא התאוננה על מתיחות ודריכות מיוחדות ולא על שעמום. כפי הנראה בטחה בי כשם שאני בטחתי במדריכי בשעתי, זה שימש לי סימן מובהק שאני בסדר, והעלה את ביטחוני העצמי. לשיא “גבורתי” הגעתי בסוף סיורנו ממערב למשטרה, על המצוק. הרגשתי צורך לבצע משהו שיעמידני במבחן מיוחד ורציני. האתגר היה מוכן ומזומן למעני. מבחן זה יכול היה להגמר בתוצאות מעציבות למדי, אלא, ששקלתי גם את הכף השנייה של המאזניים שגם בה היו נתונים בני אדם, בשר ודם שאינם גיבורים גדולים ממני, כפי שזה נראה לאנשים מן החוץ בהימצאם מתוחמים ומוגנים בגדרות תיל משולשות. וכך היה הדבר: בגדר המערבית היה פשפש דרכו הוציאו את האשפה. מתחת לפשפש נוצר משקע מצעידות ממושכות במשך שנים דרכו. התחלתי להשחיל את גופי במשקע זה ומשראיתי שאני מתקדם לא רע המשכתי בהשחלה כדי שלושה רבעים מגופי מעבר לפשפש פנימה. כל אותו זמן היה ראשי צמוד לקרקע ומשהרמתיו בזהירות – כמעט שחרה לי על כל העניין. השומר הלך והתקרב אל הפינה. המקום היה מואר. ראשי צנח מיד. קפאתי תחתי כגוש דומם. מה שהרגיע אותי הוא היות השומר לבדו. לו חשדו במשהו שאינו כשורה היו מסיירים בשניים. כך נהגו תמיד. מראש ידעתי שייגש אל הפינה. יעשה עוד צעד, צעדיים, יציץ לאורך הקיר ויחזור. או ייגש אלי? לא! גרשתי מראשי כל פיקפוק. והוא לא חרג מהפינה אפילו כדי צעד נוסף. הטיל מבט לאורך הקיר, ושלא כדרכם הצית סיגריה. הוא בסדר, חלפה מחשבה במוחי. אש הגפרור מסנוורת את עיניו מלראות מה שממנו והלאה. ביני לבינו הבדילו כ־15 מ' בלבד בלא שיעלה על דעתו שעיני אדם עוקבות דרוכות ומתוחות ובמרחק של עשרה צעדים נמוך יותר מחפה עליו בחורה יהודיה בשעת לילה מאוחרת שכזאת ולא הם בלבד, גם כל הישוב היהודי באשר הוא נח על משכבו ואיננו מעלה בחלומותיו חזיון דומה. ולרבות סרדיני הים אשר בפל"ים בקיסריה משם יצאנו נמו את שנתם בלא לחשוד בדייריהם באוהל מספר כך וכך, אשר מצעיו ריקים בשעה זו. אפילו ונוכחו בזה היו נפטרים בתנועת יד – החברה מתעלסים באהבים אי־שם למה לא. סוף סוף לא מלקקים דבש.

אני משתחל חזרה ונחלץ ממועקת הברזל החופף מעלי ומקשיחות הקרקע שמתחתי. נחלץ, צפור דרור. גולש חמש פסיעות למטה אל מחוץ לטווח העין הנעלמה ונוטל לעצמי כתר של סייר ממש ובלא לגלות דבר וחצי־דבר למבטיחה שלי אנו צועדים לעבר השוניות הקרובות. שם השתהינו קמעא רק על מנת להשקיף ממרחק זה על המקום בו בלינו שש שעות מתוחות.

מהשוניות אנו יורדים אל החוף ובצעדה מזורזת מתרחקים מהיעד בכיוון ליעד אחר אנושי יותר, סביר יותר בשביל מהותנו האדמית־היהודית. וככל שהלך והתרחק מאתנו יעד זה כן נסוג והלך מהכרתנו והפך לחזיון לילה, חלום בהקיץ. עם שביני לבין עצמי הפכתי באופן התנהגותי ונתחתיה. הייתי כמעט כמו מ. רק יתרון אחד נזקף לזכותו – הכלבים. לא היה לי שיח ושיג אתם. לא פחדתי מכלבים, אבל גם לא חפשתי חברתם עד היזם הזה. זוהי מגרעת לגבי סייר בעל יומרות.

בלילה למחרת היום חזרתי אני ובלהה באותה דרך, אבל בשעה מאוחרת יותר מכיוון שיצאנו לא עם ערוב היום אלא סמוך לשעה תשע. בלהה גילתה כלפי חוץ עירנות יתר משולה וגם יומרה. אך לגבי שולה היה לי חשש שמא גורמים לה הסיורים הליליים מתיחות למעשה הפלמ"חי. היא גילתה התמצאות בשטח כמעט כמו גבר. כבר בערב הראשון זרקה לי: סיירות זה לא פטנט של גברים בלבד. אנו יכולות לעמוד באתגר זה בלא פחות הצלחה מבחורים. אינני יודע אם התכוונה לכל בנות מינה, אולם לגביה לא היה לי ספק בכושרה. בדרך, לשם ובחזרה ניסתה לדובב אותי מעל לשיעור שקבעתי לעצמי. נאלץ הייתי להשתיקה במשפט כגון זה: – אינני מחבב לשמוע את קולי ואת קול בת לוויתי בטיולים מסוג זה.

הבנות עוד המשיכו לשוחח על נושא זה עד שנרדמו. בינתיים כבר עברו שבעה ימים ושבעה לילות. מ. לא חזר. לא מניתי את הימים. הם לא דחקו בי ואני לא דחקתי בהם. הם זורמים בלאו הכי, כמימי הנחל שלנו היוצאים זכים, טהורים וצוננים ממערת גדעון למרגלות ההר. ובאפיקו הגלוי אוגר הנחל מים מעורקים סמויים מעין רואים עד שהופך לאפיק בן שתי פסיעות לרוחב, המפלס דרכו בחורשת איקליפטוסים נישאים. ואולי אני זוכר כיצד ישבתי זאטוט בן שנה ומחצה על אחד הספסלים שהיו נטועים בשתי הגדות של סכר כביכול מלוחות עץ שהגביהו מאחוריהם את המים עד לגובה ברכיהם של המתרחצים ששרצו כאן בטבלם טבילות צוננות מחיות נפש. כגון אבי שהביאני לכאן בדלית ברירה כשאין על מי להשאירני בהיות שנינו שרויים בפלג התחתון של המשק ובעוד אמי מצויה ששה ימים רצופים בשבוע בפלג העליון של המשק, ועיסוקה – חליבת פרות הבשן. בעוד אנו כולנו עתידים להספח אליה ואל מבנים של ממש שהולכים ומתרבים בשיפולי הגבעה עליה רוכב כפר ערבי עד ליום בו נתרחשו הדברים הקטנים שאני מגוללם.

מורנו מרדכי, צבר שידע ערבית ולמדנו ערבית והדריכנו בטיולינו להכרת נופה של הארץ היה חסיד נלהב של הידוק יחסים טובים, אחוותיים עם שכנינו הישמעאלים אשר הפכו בינתיים להיות שונאינו בנפש. לא כל שכן היה טוען שאנו חייבים לדעת שפתם, אורחם וריבעם. אין ספק שהצדק היה עמו. לדעת שפה שכנה המדוברת מאחורי גבך פעמים מלווה בפגיון, ודאי שיש בה תועלת לאומית ואישית מרובה, אלא שלא הצליח לטעת אותה בפינו כשם שלא הצליח שנגלגל בלשוננו הצברית, את האנגלית, שאף אחד מאתנו לא פקפק בנחיצות ידיעתה. שפה בינלאומית – לאו מילתא זוטרתא.

למה הייתי שרוי בקדחת של נסיעה לאחר ליל הסיור האחרון? אינני יודע. בדרך כלל לא הייתי עשוי להתרגש מנסיעה כלשהי, מה יש שם? מעתיקים מקום מהכא להתם. הולכים ברגל עד ארבעת או ששת הצמיגים, נדחקים למכונית ושוהים בה שעה מרובה, או מועטה, אם בעמידה צפופה אם בישיבה רווחה ונוסעים. מגיעים עד היעד, טוענים שוב את הרגליים לאורך שדרת הדקלים. פונים שמאלה אל סמטת הלולים, בשלישי מהקצה שוכנת כיתתנו. האם נפרדתי משתי הבנות באמירת שלום? יתכן שכן, אבל יתכן גם שלא. דומני שבטרם עזבנו את גבולות קיסריה חיפשתי אחריהן, ואולי לא.

האם הן ידעו שתמו סיורינו בזה הלילה? הן ידעו. ודאי שידעו.

אם כן, שמא הגיעו אלי ליטול פרידה? יכול להיות. ואני כבר הייתי בדרכי אותה שעה. אירוע זה של בירכת פרידה משתי מלוותי הנאמנות אינו זכור לי כל צרכו. אין להסיק מזה שהוא לא העסיק את מוחי שעה קלה או משהו למעלה מזה. יתכן שכן. כפי שאני שוקל עתה בדעתי והופך. הרי שהיינו חייבים לשבת בצוותא שעה כלשהי לאות פרידה, ולפצותן על ההפסד שנגרם להן בחופש הביטוי שהציק להן בלילות הסיורים. למה לא? כן אני למד עכשיו. אבל יתכן שלעת ההיא הייתה דעתי שונה. שכן העולם של אז נראה ממוקד קרוב יותר לעומת עולם זה בו אנו שרויים עתה שהוא במוקד של עשרים שנה לאחר מעשה והרי הן שקובעות לא מעט ואפילו הרבה.

מיטתי עמדה בין זו של חזי מכאן ושל גמליאל מכאן. של חזי הייתה סדורה נאה מוקפדת על תגיה וקיפוליה הדרושים לפי התקנון, כשזוג נעלי שבת מבהיקות תחתיה. זו של גמליאל הייתה פחותת מראה מהראשונה. ואילו שלי לא קשה לתאר צורתה של מיטה שלא פקדוה שמונה ימים. ניכר היה שהסבו עליה משני צדדיה. שני שכני היו חברי לכיתה בבית הספר. היכן החבריה, נסיתי לנחש. בעבודה או באימונים? העפתי מבט סוקר על משכננו, רחרחתי את ריחו וקבעתי ללא היסוס – בעבודה.

ריח שונה נתיחד לחדר בימים שעבדו לעומת הריח שעמד בו בימים של אימונים רצופים. אין להגדיר בדיוק ניחוחו של הריח, זה ענין של תחושה. השעה כבר הייתה שתיים אחר הצהריים. מאז הבוקר לא בא אוכל אל פי. כלום יש טעם לערוך ביקור בצריף האוכל בשעה זו? ואולי לכל הפחות פרוסת לחם מתובלת בשיריים כלשהם. עודני בפתחו של הצריף הרעוע והבלה מזוקן שהתחיל את תפקידו כחדר אוכל בהיותו כבר לא עול ימים, לאחר שהוקם במחנה בריטי עוד בימי מלחמת העולם הראשונה. אני סוקרו כה וכה ותוהה על ניקיון השולחנות והנה קול מגיע מהאשנב של המטבח וראש מקורזל באמצעיתו.

– אמנון, אמנון שוב הופעת סוף סוף. גש הנה אחזך מקרוב, מקרוב. חזי, היכן שכנך למיטה? אני שואלת אותו. מניין לי לדעת מושך הוא כתפיים למעלה ומצמצמן כמוקיון. מניין לי לדעת. גמליאל, להיכן נעלם השוכב במיטה שמימינך? אינני יודע. לא הוסיף דבר ונעלם. אפילו אמו איננה יודעת היכן הוא. עברה כאן באקראי ונתעכבה לחזות בתכשיטה והוא איננו. כזה אתה. כך מתייחסים לאמא. אתה יודע מה זאת אמא? איזה פלמ"חניק יצמח ממך. אם אתה נעדר מכל כך הרבה אימונים?

– את דואגת לפלמ"ח?

– קבלת את שלך עכשיו נתונה דאגתי לך, הן לא בכדי הצצת לכאן. ודאי לא בשביל להופיע לפני. וכי מניין לך שאני עובדת במטבח? אני מרגישה שאתה רעב.

– המ.. ועוד איך. זה ניכר בי?

– פניך מעידות שהיית כאילו שרוי בתענית ממושכת. במטותא הכנס אלי לטרקלין וכבר מובטח לך שלא תצא רעב מתחת ידי.

ואמנם היא הגישה לי סעודה עשירה בחלבונים, בפחמימות ובוויטמינים מכל שהשיגה ידה. והיא השיגה ממזרת קטנה זו. התישבה מולי, תמכה בשתי כפות ידיה את פרצופה התינוקי הכמעט חמוד ולא הסירה עיין ממני. וכאמא שמאכילה את תינוקה כן רוותה נחת מכוח ההשמד שלי.

כיבדוני בהובלת מריצות ביטון מהמכונה, לאורך מסלול עולה מקרשים אל הריצפה, שנשענה על עמודים. שם צריך לרוקן את המריצה בתנופה אחת עם הידיות למעלה. זה היה שיעור ממושך וקשה בהתעמלות. אבל עמדתי בו עד שלא הרגשתי כלל במשקל המריצה ובתנופה המהירה שנעשתה מוכנית וכהרף עין. גמליאל החזיק מעמד עד הצהרים. החליף אותו אחד המובילים חומר למערבל, והוא הלך לעבוד במקומו. לא ליקק דבש גם שם. חול וזיפזיף למלאות במריצות, לא קשה. מה שאין כן חצץ. אם באת במישרין למריצה מהערמה ואם בטוריה לסל ואת הסל שופכים למריצה. עמדנו כבר בחודש נובמבר. אבל היה חם ובצהרים להטה השמש שלא כרגיל בחודש זה. שפכנו מנה הגונה של זיעה. על מרחץ זיעה בחודש זה שמעתי מפי אבי. הוא הגיע ארצה ביום הצהרת בלפור. הוא רשם זאת לזכותו. לאחר ששהה ימים אחדים במחנה האהלים הגדול של ההנהלה הציונית על שפת הים בקצה רחוב אלנבי של היום – הצטרף לקיבוץ “חבורת־העמק” ונשלח לפלוגת כפר־יחזקאל (עין־טבעון בעת ההיא), שעסקה בבניין רפתים מבטון למתיישבי הכפר. ביטון, חול, זיפזיף, חצץ, צמנט, מריצות מושגים חדשים. לא כל שכן לערבב כל זה לתערובת עם מים לדיסת ביטון. למלאות באתים לדליים ולהגישם לשופכי הביטון בין תבניות מעץ מצופות מצד אחד פח מרוח בשמן שהמרווח ביניהן היה 10 ס"מ בלבד. הביטון צרב באצבעות, המלט איפר את הפנים. גם אז היה חם שלא כרגיל לפי עדות הוותיקים שבין המתיישבים מבני העלייה השנייה. העבודה הפכה למרחץ של זיעה שהשחירה את החולצה ואת המכנסיים, שהפכו במשך הלילה לקשיחים ולבנים ממשקע המלח שבזיעה. הכרח היה להפיג בערבים את הטעם המלוח בהורה עייפה, בשירים של הימים ההם כגון: “אל יבנה עין טבעון”. ובתקוות לימים טובים יותר ומלוחים פחות. את הביטון קבל האחראי לבנין במשק החבר אגסי, המומחה בהא הידיעה. שובל של 20 שנות ניסיון כבר ניגרר מאחוריו. מתון, שקט, שקול והעבודה בוערת מתחת לידיו בכל זאת. מפעם לפעם שאלני, אם קשה לי.

– ואם קשה? שאלתיו.

– אם קשה, אז נתחלף. אני אוליך את המריצות ואתה תקבל את הביטון.

– אתה מהתל בי, חבר אגסי. מעודי לא עשיתי מלאכה זו.

– מה יש כאן לדעת? אומר הוא בלי שמץ הלצה. אתה רואה כיצד אני עם המהדק וכף הסיידים. אסור להשאיר חללים ריקים. ולא להשהות את התערובת זמן ממושך במקום אחד שלא תיתקשה. אני אגיש לך ביטון נוזל שיתפשט בעצמו, אתה רק לך והחלק בכף. כמובן שלא הסכמתי. לאחר יום של יציקת ביטון נראו כל העבודות במשק קלות. בלול, בגן־הירק ואפילו בקצירת תלתן, במלאכה בה עסקתי למחרת היום. למרות שיצאנו לשדה בשעה מוקדמת כבר מצאנו שם את הררי שוקד על רידוד חרמשינו, מלאכת מחשבת. להררי שמש החרמש כינור, ואבחת חרב מלוטשת בעת ובעונה אחת בה נכבשה הקצירה מעשה מפקד רב תושייה ויוזמה. שדה הקרב מאוכלס המה עם רב גבעולים ירוקים שמתקדשים לתפילת שחרית ברסיסי טל תוך המיה קלילה לטפונית לקידוש שם הבריאה שתחזירם לצמיחה ולחיים חדשים כמעט מניה וביה לאחר הקציר. בעמוד הררי בראש הקוצרים השאיר אותם הרחק מאחוריו והוא לא היה חפוז. הזיע, אבל לא בפלגים שהצטברו והלכו בחוט השדרה לפלג אחד. אבל גליו הקצורים היו כמעט כפולים. ולא בקצירה בלבד, גם בעירום ובהעמסה. קלשון ירק משלו ראוי היה להתכבד בו כל אתלט. היה מניח קלשון בפינת העגלה כאבן בפינת הבניין. הוא לא הדריך אותנו בקצירה ולא הדגים דוגמאות, כל שעשה היה דוגמה. אנו עקבנו אחריו במלוא תשומת הלב והשתדלנו לחקותו.

שבוע רצוף של עבודה משכיח כמעט מאיתנו את התפקיד שלמענו זנחנו בתינו ובאנו לכאן לגור בצוותא בלול. ובעוד הנך מצפה לימי אימונים על מנת לרכוש יידע ושימוש בכלי הנשק אתה הופך בוקר אחד לטירון. קדם לבוקר זה, ערב בו התכנסה המחלקה כולה על ארבע כיתותיה. זו של הוותיקים. בצד בני הקיבוצים, הטירונים שמקרוב באו, זו של העירוניים בצד כיתת בני המושבים. השמיעו לנו הרצאה על המצוקה המדינית, בה אנו מצויים בארץ, שהחמירה עם עליית הלייבור לשלטון. לאכזבתנו הרבה הרינו מצווים לא בלבד שלא להניח את הנשק אלא לחשלו ולהרבות בו, למאבק מזויין נגד משטר המנדט והערבים כאחד. וזה לאחר השואה באירופה שאת שרידיה מכנסים חיילינו מהבריגדה למרות האיסורים שהוטלו עליהם מטעם צבאות הכיבוש. לעודד את האודים המוצלים ולהפיח בהם רוח חיים. בתפקיד זה קינאנו בחיילי הבריגדה. אבל הנואם מנחמנו. הנה מתקרב והולך היום בו תצטרכו אתם, הזרוע המזויינת והמאומנת של הישוב להוכיח, כיצד מסוגלים אנחנו להילחם על חרותנו ועל יצירת מקלט למאות האלפים המוצלים ששום מדינה איננה רוצה בהם.

קרננו עלתה מעלה מעלה. למסדר הבוקר למחרת היום, אשר לא השתתפתי בו למעלה משבועיים יצאתי חדור רצון להתכשר כלוחם יהודי מחוסן.

זה היה למחרת פיצוץ מסילות הברזל בעמק (ובכל פינות הארץ) כשלפתע הופיעה במחלקה דמותו של מ. שנעדרה ימים רבים. הייתי בטוח שנטל חלק לא מבוטל במבצע מסילות הברזל. כששאלתי אותו היכן היה בזמן הפיצוצים ואם הגיעו לאזניו הדיהם? ענה לי: את ההדים כמוכם לא יכולתי לשמוע מפאת היותי קרוב מדי למקום המיבצע, כשבת־צחוק ערמומית כובשת אותה שעה את פרצופו השזוף.

הבנתי לרמז העבה כקורת בית הבד. תספר לנו. מה? ודאי יש באמתחתך משהו מעניין בשביל טירונים שכמונו?

– נראה, ענה. אני רוצה לנמנם שעה קלה.

– האם מישהו מפריע לך?

– לא. לא, חלילה. יודע אני לישון בכל זמן ובכל מקום.

ועוד באותו ערב ערכו הבנות קומזיץ. ודאי לא בלי רמז מאת הוותיקים. הקומזיץ היה כשר למהדרין. אף כפית סוכר לא נמשכה, הכל בא במישרין ממחסן המטבח, על דעת המחסנאית. הבנות ידעו לסדר את הענינים הללו על הצד ההוגן ביותר, לשביעות רצון המשתתפים. כשהגישה זיווה למ. מחצית תרנגולת ממולאה באורז וצלויה ברוטב וצ’יפס מטוגן כהלכה אמרה: התרנגולת עשויה לפשק שפתיך מ. כולנו מצפים לזה. ואמנם לאחר שכורסמו כל העצמות עד האחרונה שבהן ולא נשאר כזית לאפיקומן – פתח מ. את פיו. אין בדעתי לחזור ולספר את סיפורו של מ. רק משום שחייב אנוכי סוף סוף למלא בתוכן את נושא סיפורי. רק יודגש כאן כיון שפתח פיו גלש כדרכו אל ס.נ.ס. וגילה פרשיות חדשות למעננו שטרם שמענון. גם על אלה לא אתעכב.

כבר ביום השני לאימונים, כשפתחנו בהטלת רימוני סרק אל הגג הגבוה ביותר במשק. הוא גגו של המוסד החינוכי. ולא אל הגג בלבד אלא להשתדל להחדירו בעד אשנב קטן אל המיבנה פנימה – נתחוורה לי מגמת האימונים. לא לשווא היו לילות סיורינו אל בנין המשטרה שעל חוף הים. שמרתי את הדבר בליבי ולא גליתיו לאיש מחברי. מיטווחים באש חיה היו מוקד האימונים. לקלוע מרובה או מתת מקלע מסוג “סטן” אל ליבו של הגולם מקרטון, או לצאת במקבץ מצופף. להטיל רימון חי למרחק 45 מ' לבור החפור בדרך שבין שתי חורשות אורנים ולהישאר שוכב בצפייה מתוחה להתפוצצות. היו אלו חוויות שהעסיקו את מוחותינו ושימשו נושאים לשיחותינו במשך כל ימי האימונים.

שבוע ימים רצוף ואולי יותר מזה נמשכו אימונינו המגוונים בתוכם ספורט שימושי כגון זיאו זיצו, ק.פ.פ, טיפוס על חבל, אימון הכיתה ועוד. היינו שטופים בזה במשך כל הימים ובלילות חלמנו על מבצעים שונים. גמליאל היה מעיר אותנו בצעקותיו־פקודותיו מתוך שינה. כשהיינו מעירים אותו היה פורץ לרוב בצחוק מדביק, כשנוכח שכל שעבר עליו היה חלום בלבד. נתעלינו בעיני עצמנו, נוסף לנו ביטחון עצמי ואמונה בכוחותינו ויכולתנו.

ד. למבצע    🔗

הדבר נפל ביום האחרון של אימונינו. שלא כמו בשנה הקודמת שגשומה הייתה ביותר ובחודש נובמבר ירדו כרבע מגשמי העונה, ירדו בחודש זה השנה גשמים מעטים בלבד בלילות ולא בימים שעמדו בהירים וזיווניים יפים לעבודה ולאימונים. מצחי הפלחים אמנם הוקמטו קמטים בגלל שרק השכבה העליונה של הקרקע נרטבה ולמצע הזרעים לא הגיעה הרטיבות. בשדות נוצרו איים איים טחובים במקצת אבל לא רטובים דיים כדי תפיחה ופריצת שרשונים, לא כל שכן כדי להבקיע דרך אל השמש ולהחליף את החום־שחור של השדות הזרועים בירוק־רוטט, זה שמרנין עין כל רואה וכל לב משתבח בו, כשהשפתיים דובבות הודיה, הלל ושבח ליוצר הנעלם הגאוני מכל גאון. קוסם אדיר כוח ורב תושייה. בבקרו של יום כזה יצאנו לאימונים כרגיל תוך מחשבה תחילה שבשעות הערב המאוחרות נערוך קומזיץ לא כשר מכל הבא ליד. בלא להשקיע תכססנות מרובה במשיכת המצרכים הדרושים.

מדריכינו היו מרוצים מהתקדמותנו. הכול עלה יפה. הרימונים נקלעו למטרה ובק.פ.פ הינחתנו מהלומות מרשימות על ראשי יריבינו. למעשה היה יום מסכם ושל מבתן. כל אחד כבר נתן דעתו על מקום העבודה הצפוי לו מחר והרצוי לו. אפשר להיתמקח עם סדרני העבודה. ואולי יתנו לנו סופסוף ימי חופשה אחדים לבקר בבית שאיננו מעבר לימים רחוקים אשר מאז גיוסנו לא בקרנו שם. וכיצד שלא התימרנו ביחסנו האדיש לבית ההורים ופחות מזה לבית המשותף הגדול היה ריגוש כלשהו אופף את החברה, שהנה הנה תחזה במו עיניך הנוף המוכר, החי והדומם, הירוק והסלעי, השטוח וההררי, כשהחברה הצעירים מקיפים אותך במעגל ושותים בצמא מוצא שפתיך.

אבוא, אציץ בדירה הצנועה כה וכה ואם לא אמצא את אמא בבית ארד לרפת. מבעד לחלון אפגוש מבטה עם סילוני החלב שהיא ממצה מעטיני הפרה. ידה תרעד, היא תעשה נסיון להתרומם מהשרפרף ותחזור בה, אין להפסיק פרה בחליבתה. אחכה בחוץ עד שתסיים. אופיע בשער הפתוח לרווחה. כשהיא בדרך עם הדלי המלא אל הכדים. אטול מידה את הדלי ואשפוך את החלב המקציף אל המסננת. הגעת סופסוף. ולו נתנו לכם חופשה לפחות כל חודש היה הפלמ"ח מתקפח חלילה? וזה הלא בקרבת הבית. אינני משיגה בחושי הפשוט.

– ככה זה, אמא. לא אנחנו קובעים את הסדרים. ודאי שקלו בדבר בטרם החלטה.

– פניך טובים למדי, רק שאתה שזוף כמו צועני. אביבהלה שואלת בכל פעם מתי הוא כבר יבוא. כבר שכחתי אפילו איזה פנים יש לו. תסתכלי בתמונה שעל הקיר כשהוא רוכב על הסוסה הלבנה, אני מציעה לה.

– אז הלא היה קטן, לא כמו עכשיו, היא עונה. היא תלמידה מצוינת ונוסף לזה חרוצה ודיקנית מאוד. אל תעלב, אם תתגבר עליך בתחילה. – –

* * *

עוד יש לנו שהות של עשרים דקות להשתרע על המיטה לשם חילוץ איברים.

אנו על מיפתן פתח לולנו, כשלעומתנו מריעים החברה שהקדימונו – שייקה הממכף בא והודיע להיות מוכנים. יוצאים כעבור שעתיים.

– מה. מי?

– המחלקה כולה.

– להיכן, במה להצטייד?

– אתה עוד רוצה לדעת לאן? לא לקחת שום דבר. כפי שהננו, באותם הבגדים.

שעתיים מנוחה של ממש. מי יודע אולי זה לעניין.

– אולי ראה מישהו מכם את מ. הפניתי שאלתי לכל דרי החדר. רציתי לפי ארשת פניו לאמת, אם נכונה השערתי. כן. ראו אותו לפני כן מסתלק בטרמפ מהמשק. זהו זה. ודאי לשם. ואולי לא. הרי כבר קרה לא פעם שיצאנו כולנו לחוף עכו, נהריה ועוד וחזרנו כלעומת שיצאנו. ודווקא כשהגיעה האניה “חנה סנש” והחברה היטו כתף של ממש לסבל את הסחורה החיה, המבוהלת וההמומה נעדרתי. חליתי באותם ימים.

במיטה משמאלי היה גמליאל שקוע בקריאת מכתב.

– מניין המכתב. גמליאל? זרק לו חזי סתם כך.

– מהבית ומה חשבת?

– הכול בסדר מלבד הגשם. אף טיפה עוד לא ירדה אצלנו.

– זה דווקא טוב יותר מאשר טיף, טיף לא זה ולא זה. בבת אחת תרד הכמות הדרושה. זוכרים כיצד אשתקד? או הו אשתקד, אינני זוכר שנה שכזו. אז ירדו מאתים עד לתאריך זה.

– מאתים! לא הגזמת, גמליאל?

– מה אתך. אצל אבי רשום כל מילימטר.

– אצלו רשום ואתה שיננת לך.

– למה לא, אני נוהג ללמוד מאבי. יש ממי ללמוד. בעניני משק הוא כאילו נולד חקלאי. חברה, המכונה מחכה ליד השדרה! הכריז הממכף שייקה בשרבבו מחצית גופו בעד הפתח הפתוח למחצה בעוד הוא מחזיק בדלת ביד שמאל.

– שייקה, לאן נוסעים, שייקה?

– במקום יגידו לכם.

– לכם ולא לנו. משמע שאתה כן יודע.

– סליחה, יגידו לנו. כמוני כמוכם. פקודה לנסיעה, נוסעים. מה יש כאן לחקור.

– גם אתה, חבר ממכף במחילה מכבודך מסוקרן ודאי לא מעט לדעת את היעד.

– כן, דווקא הרבה. אבל מה יש לעשות?

– לנסוע.

– נכון. לנסוע, אחת, שתיים.

מכונית משא גדולה מחופה ברזנט דהוי חיכתה לנו בהתחלת שדרת הדקלים, או בקצה, אם לחשוב ראשיתה משער הכניסה למשק.

להתפקד! הצריח המ''מ ברנע.

כל כיתה היתפקדה לחוד ותפסה את מקומה לפי תור העליה על המכונה. תחילה נכנסו הוותיקים, לנו יצא להיות האחרונים. זה היה לרצוני. אוכל למלא את מבוקשי. אינני מחבב את הנסיעה כסומא בארובה. אני אוהב לחזות בזרימת האוויר ובמירוץ הכביש לקראתנו.

מישהו פתח בשיר. ש.ש.ש. הישתיקו הממכף שלו. הפקודה היא לנסוע בשקט.

ולמכונה מותר? החכמה במקומה ולעניין. החברה פרצו בצחוק.

– חבריה, באמת.

– מה באמת?

– פשוט. לנסוע בשקט ולשקוע במחשבות.

– ומי שמוחו ריק ממחשבות?

– ינמנם לו בשקט בלי תרועות, או שיבקש הלוואה מחברו.

– ומה בנוגע לשיחה. לשוחח מותר?

– כאוות נפשכם וכמובן בשקט.

– אם הכול ישוחחו בבת אחת יקום רעש כמו בחדר האוכל.

– אם כל אחד ירצה שחברו ישמע מה הוא שח לו ינמיך קולו.

ובכן להיכן נוסעים? ניקרה המחשבה במוחי. משער המשק פנינו שמאלה. משמע לא למעבר ערה. אם כן בדרך לחיפה. בזה נווכח במיסעף לביקעת מיליק.

– אני אומר שימשיכו.

– ואני חושב שניפנה שמאלה במיסעף.

יקנעם. הרי נצרת תומכים את האופק מצפון. התבור מיתגנדר בראשו הגדול העגול. גבעת המורה רובצת כחית ענק פשוקת רגליים קדמיות. רכס הגלבוע נשתטח ונתבטל לו בפני האופק וכאילו צלל לתוך ביקעה עמוקה.

– פונים שמאלה, פונים שמאלה!

– אמרתי לך.

– אמרת לי, נכון. אבל כמה פעמים היתבדית?

– ענין של מיקרה.

– ומה הלאה?

– הראדאר שלי איננו רגיש למרחקים, כשנצא לכביש נראה.

מחצית הנוסעים נמנמו בעמידה, אחרים התישבו תחתיהם באשר עמדו. כך נוח יותר. השיחות פסקו כמעט. לא היה לי כל ספק שפנינו למשטרה. אבל היכן מקום ההערכות?

העליתי בזיכרוני את האירועים המרשימים ביותר בלילות סיורינו. תוך כדי כך ערכתי את תוכנית ההתקפה שלי. היכן לשים את חומר הנפץ, מאיזה מקום נוח לכבדם ברימונים. איפה לגזור את גדרות התיל. מדוע הקדים מ. אותנו, הייתכן שלא ישתתף בכל העסק הזה? לקחו אותו לארגן את המבצע. זה לא סיור של שניים וגם לא של שישה. האמנם לא ילך הצבא הבריטי בעיקבותינו לאחר מעשה? הן אנו ברגל והם ברכב.

זיכרון יעקב כבר מאחורינו – אנו בכביש החוף. גלגל החמה גדל והולך בנטותו מערבה לטבילת לילה בים. המכונית פונה ימינה. כביש צדדי, צר ממדרגה שניה או שלישית. עם כל מהמורה בו אנו נעים קדימה, אחורה ימינה ושמאלה.

– אמרתי לך שניפנה ימינה.

– לא אמרת כלום לפני שפנינו.

– נרדמת כפי הנראה.

– אולי לחשת לעצמך מתוך חוסר ביטחון, אציע אותך למ"פ שלנו כראדאר על שתיים.

– ובכן, אז לאן אנו מובלים – להשליכנו הימה?

– אתה רואה את הצריפים והאהלים ממערב להם ואחריהם הים. ומהם והלאה השמש. זוהי קיסריה. טלטול חזק של המכונית היקפיץ את כל הישנים והנרדמים. אולי חלמו שהם על סיפונה של ספינה הגולשת ועולה מגל אל גל ובה מצופפים בני אדם, שמבטיהם בוהים, לחייהם שופו, רק עיניהם בוערות באש שלאחר יאוש ולפני תיקווה, שמפציעה ועולה.

אחדים מלמלו – מה? מי?

– שום מה ושום מי, מגיעים. די לישון.

– אז צפוי לנו הלילה ליל נדודים וטיול מהנה עד הצוואר במים ונטל חי על הכתפיים.

עולם משונה שכזה. אין מניחים לחיות כבני אדם. היש עוד פינה בעולם בה מעלים חזיונות שכאלה ולא על קרשי במה מפוארת. אלא בחיק הטבע.

– קיסריה זה לא מקום. עיני המשטרה קרובות מדי.

– איפה המשטרה?

– בגבעת אולגה. גם ראדאר יש להם שם.

– דווקא משום כך. מתחת לאפם ועל אפם שהם בטוחים כל כך.

המכונית נעצרה ליד פשפש חדש שלא היה קודם. כניסה מיוחדת למחנה הפל"ים. אני קופץ מהמכונית והנה מ. לפני. צץ כמו מתחת לאדמה. פניו היו מצבע הנחושת כפני השמש השוקעת.

– אהלן מ., מה נשמע? מה העניין?

הוא מושך אותי הצידה ולוחש באוזני – הולכים לשם.

– עם רב שכזה?

– כשיסבירו לכם את העניין תבין.

– מתי?

– אני חושב מיד לאחר ארוחת הערב.

– מוישה! מוישה!

– קוראים לי אני רץ.

– מי זה קורא ל??

– לפי הקהל זה מפקד המבצע.

– עוד נתראה?

– ודאי. ועוד איך.

החברה התגודדו בין האהלים עמסו שקים, תיבות, הכול זרם למחסן של המשק.

דייגים וימאים הם אנשי המקום. סרתי לתפוס מבט באוהל בו שוכנתי. אולי הבנות כאן? לא נתקלתי בהן. לשאול לא רציתי. זה גם לא היה חשוב כל כך.

עם דמדומים נתמלא אוהל האוכל הקטן של הפל"ים משמרת ראשונה של סועדים. לא נידחקתי חיכיתי למשמרת הבאה.

– אנו מחפשים אחריך. מסתובבים בין האוהלים, בין מושכי השקים, ואינך. שמא גונב לאזנך משהו. מה העניין הזה?

היה לי רצון להגיד להם: כן חברה ענין רציני מאוד מאוד שטרם התנסיתם בו. אבל אפילו סיפרתי את האמת כהשערה שלי בלבד, לא רציתי לקלקל את תאבונם, עם שחזי היה בחור אמיץ שאיננו נרתע מסכנות, פחות ממנו גמליאל, אבל גם הוא בסדר. אני הן במקרה לגמרי הפכתי שושבין קרוב יותר. ועוד טרם אדע כיצד ייפול דבר. מה יטילו עלי. האם אצליח להתמודד עם משימה. ואולי יטילו עלי משימה כבדה מיכולתי מפאת סיורי במקום?

– אכלתם?

– עדיין לא.

– ניכנס יחדיו.

– אולי זה סתם כינוס. המשאית עודנה כאן מחכה לנו.

– האם נתקלתם בדברים הקבועים בכינוסינו?

– לא. לא ראינום. אולי יגיעו עוד.

– אולי. הנה נישמע מה בפיו של פל"ימאי.

– אהלן. שמוליק.

– אהלן. אמנון.

– מחכים הלילה לטרנטה?

– לא. לא מחכים.

– אתם במצב הכן?

– אנחנו הימאים, לא.

– אז מה כל המהומה הזאת?

– ודאי יגידו לכם אחרי האוכל.

– לכם זה נוגע?

– כן ולא.

– לעזאזל אז מה הולך כאן?

– חברה למחסן, למחסן הסירות.

– היכן הוא מחסן זה?

– הצריף הכי גדול במשק והמרופט ביותר, ליד שער הכניסה.

הערב ירד. הצללים נבלעו בדמדומים שהשחירו צבעם יותר ויותר. השמש טבלה מכבר טבילותיה הראשונות בים. ציננה את להטה ושקעה במצולות ללא זהרורים. אוהל האוכל התרוקן שייקה הממכ"ף כינס אותנו. אנו צועדים בסך למחסן הסירות. קדמו אותנו הוותיקים מאחורינו המושבניקים. בצריף דלק לוקס. אורות וצללים שלטו בו בערבוביה.

הצריף מרווח. הסירות סולקו לצדדים. ליד כל סירה מוצבים רובים, סטנים, ארגזים עם אקדחים ורימונים. חגור של רובים טעונים בכדורים.

– להתפקד!

הכיתות מתפקדות. בכיתתנו חסר אבשלום. נשאר חולה בצריף.

– מי יטפל בו?

– אין דבר. יש מי שישים עליו עין.

– ועוד איזו עין.

– הוא עלול להבריא ממנה מניה וביה.

– ואולי להיפך.

– הם יישארו שניהם לבדם בלול.

– ואולי הוא איננו חולה כלל?

– עוד אתמול היה לו חום. הוא גם הקיא.

– יבוססם להם.

– נערוך המסיבה בלעדיו ובלבד שבדידותו תהיה לו לבריאות. החברה פרצו בצחוק.

– המחלקות! מחלקות – דום!

נכנס אחד גבוה וצנום, מבט צנוע בישני. איננו ניפנה לצדדים. כאילו כל העסק איננו נוגע לו. בעקבותיו צעד מוישה ועוד מישהו.

– עמו – – –ד נוח!

– מי זה?

– אינני יודע.

– מי זה?

– זה ישראל

– ישראל צוריאל.

הוא מניף את זרועו הימנית – השלך הס.

מה יגיד? מה ישמיע? איזה דבר מיוחד יש בפיו.

– חברים פלמחאים! יש כאן בקרבת מקום יבלת קשה מצרעת. משכבר צריך היה לכרתה ולהשליכה הימה, שלא ישאר ממנה זכר. משטרת גבעת אולגה האורבת לאניותינו שמובילות שרידי עמנו הניצולים למולדת האחת והיחידה.

הלילה תבצעו את הניתוח ונקווה שבהצלחה. ולא נשאיר אבן על אבן מהבנין הזה. אנו מכירים את מבניו, מוצאיו, ומבואותיו. סיירים מנוסים משלנו שהקדישו ימים ולילות במעקב אחר אורח החיים והנוהגים במשטרה ידריכו אתכם בכל אשר תלכו. כל אחד וכל חוליה מכם חייבים להכיר היטב את המוטל עליו ואת הנעשה מימינו ומשמאלו, ולהישמע לפקודות בכל תשומת הלב ולקיימן במלוא הלהט והכיסוף להצליח במשימה – – –

בסיום הנאום הקצר מהסוג שטרם שמענו מפי מישהו, הביאו שני חברה לוח בי“ס והציבו ליד הסמ”פ. ראיתי סביבי פנים שואלים ומופתעים. יתכן גם שזה בגלל האור בצריף הסירות ההפוכות על קרקעיתן. סירה על היבשה כדג בלי סנפירים וזנב, כמשהו מחולל. איך נגיע לשם. ברכב או ברגל? מעטים בלבד מבין הנוכחים סיירו אי פעם מעבר לגדרות התיל בתוך החצר החיצונית של המבצרים הללו, לא כל שכן בחצר הפנימית, או על הגג שם מוצב הזרקור ויותר אולי ממכונת יריה אחת. רבים ודאי לא יכלו בכלל לתאר לעצמם מה בכוחם לעשות נגד אלה היושבים מאחורי הקירות העבים. מצוידים בנשק ותחמושת לרוב, ואשר לכל צלצול טלפון תחוש אליהם תגבורת של צבא ממחנה קרוב מאוד רכובה על טנקים עם תותחים. מה כוחו של תת־מקלע מסוג “סטן” נגד טנק, ושל אקדח נגד תותח, או מכונת יריה כבדה שמכסה שטח נרחב במטר כדורים בהרף עיין.

האם היו גם פנים מבוהלים? היו ודאי נרגשים. אבל פניהם לא ענו בהם. על כל פנים אלו שמסביבי נראו שקטים ומאופקים. תרתי אחר מ. הגיעה שעתו הגדולה. הוא נעלם מעיני בלא שהרגשתי בזה.

– לא ראית את מ.? שאלתי את גמליאל שעמד לצידי.

– מ. יצא בטרם כילה הסמ"פ את דבריו, ענה חזי. וכי למה תשאל?

– סתם כך. הוא הלא מן הסיירים המומחים. בלי אלה אין לצעוד אל היעד.

– ודאי. אני מתאר לעצמי שהוא היה בין הבולשים שם.

– יתכן, מאוד יתכן. אמרתי בעוד נוקבת בי המחשבה היכן יציבו אותי. הן לא בכדי ביליתי כאן לילות מרובים. האם לא אנו הסיירים חייבים להימצא במקום בו התהלכו שומרי המשטרה ואנו עקבנו אחריהם, משמע בפנים, ממש בתוך לוע הארי. ואם יפתחו באש עלינו? הן אין דומה סיור לילה. כשאתה מוגן לחלוטין מעיני השומר שאיננו חושד בשום דבר ואתה יכול להיתהלך בביטחון ולשמור את צעדיו להתקפה, כשאני מאתר את עצמי ומגלני לאשו. החכמה היא לא להתגלות עד ההלם הראשון ממש, כשהנתקף מבוהל ואינו מוצא את ידיו ורגליו ברגעים הראשונים. אבל הלא נהיה עם רב ובלתי מנוסה, כשהאצבע על ההדק. מי יערוב שהאצבע לא תופעל בדרך מקרה מהתרגשות, או מתוך אי הבנה.

בעודני מפליג אל הרחוק־הקרוב מאוד העומד מאחורי כתפי ממש בעוד שעות אחדות ולא יאוחר מהנץ השחר – נשמע קולו של הסמ"פ כשהוא מצביע על בנין המשטרה המצויר על הלוח.

יחידת מישנה אחת תוצב בבית חנקין זה שמחוץ לגדר ומרוחק מהמשטרה חמישים מטר בשביל לרתק את החזית הצפונית של הבניין ואת מכונת הירייה שעל הגג המערבי. בפרספקטיבה זה יראה כך. הוא מעלה בקווים אחדים את תבנית המשטרה ואת בית חנקין במשכו ממנו שני חיצים. הם נראו כשתי חניתות מאימות על חזהו של בן אדם.

יחידת משנה שניה תתמקם בדרום לריתוק חלונותיו הדרומיים של המבצר.

יחידה שלישית תנתק את הטלפון ותהרוס את מעביר המים הזה במרחק 300 מטר מהמשטרה מתחת לכביש לחדרה. היא נשארת במקומה לאחר החבלה על מנת להשהות תגבורת צבאית אפשרית בטרם השלמנו מבצענו.

יחידת מישנה רביעית תתפוס עמדה מעל למצוק הלוחך את גלי הים, כשהם מעלים על כוונת רוביהם את חלונותיה המערביים של המשטרה. (חיוך כבש שׂפתי רבים מהשומעים מההגדרה הפיוטית־צבאית של משימת יחידה זו).

היחידה החמישית – יחידת הפריצה לתוך החצר. היא תשמש כוח הבטחה לחבלנים ותסייע בהעברת חומר הנפץ למקומותיו המיועדים. לפרוץ – משמעותו לגזור את שלושת גדרי התייל בפינה הדרומית מערבית בדיוק מעל למצוק המערבי ובמקום חשוך.

היחידה השישית – החבלנים מניחי החומר ומפעיליו.

היחידה השביעית האחרונה הם הנושאים בסבל. מגישי מנחתנו החמה למשטרו של בווין. עומסי תרמילי חומר הנפץ מקיסריה עד המצוק, מעלים אותו למעלה ובזה סיימו תפקידם וחוזרים מיד לקיסריה תוך טשטוש עקבותיהם מכלבי גישוש על ארבע ועל שתיים.

שישים בחורים יהודים צעירים בני טיפוחים של הורים חלוצים שיעדו לצאצאיהם להיות בין גואליו הממשיים של העם ואם צריך גם באש ובחרב – עמדו על רגליהם ומבטיהם שופדים את הציור על הלוח לבן על גבי שחור. מהם שלא נזדמנו מעודם למקום זה. מהם שעברו על פניו אגב טיול נטול יומרות ואתגרים בלא לתת את הדעת לפרטים החשובים כל כך עכשיו. הגוף הקרוב, מגדלי הבניין, גדרותיו, הזרקור, המצוק, בית חנקין, עלולים להיות גורליים למענם במשך שעות הלילה הקרובות. לא הליכה עד צוואר במים. אלא התמודדות עם הזרוע המזויינת של ממשלת פועלים אנגלית כביכול. הו, הו, כמה ציפו, כמה קיוו לעזאזל.

הלא הוא מקריא את השמות של אנשי היחידות. לפתע נראה לי שכל האזניים כרויות כשל שפנים, נטויות ומלוכסנות אל המקום משם יוצא הקול הקורא מתוך הגיר. כבר הקריא את כל היחידות. חזי וגמליאל ביחידת החיפוי הדרומית. נשארה עוד יחידה. אחרונים – יחידת הפריצה: מוישה, אמנון, מיכאל ואביתר. בקרתי שם 20 פעם וזו תהיה הפעם ה־21. וכל כך הרבה מגינים ומחפים במקום שניים לפני כן. המחסן הפך עיניים בטרם היתרוקן. מפקדי היחידות תרו אחרי פיקודיהם, והפיקודים אחרי חבריהם ומפקדם. יחידות שלא נתלכדו בתוך הבניין נאספו בשער. והכל לאהליהם כדי לקבל נשק מהסליקים, לנקותו מהגריז והשמן המיותר, ולבחון את תקינותו. לרבים היה זה מבחן ראשון, בדומה לי. מוישה כבר ניצלה באשים רבים, גם מיכאל, אם כי קצת פחות ממנו. בנוגע לאביתר אינני זוכר. באהל היינו רק שלשה.

– היכן מוישה? שאלתי את אביתר.

– אינני יודע. מנין לי?

– הוא הלך לסיור עם אחת הבנות.

– עכשיו?

– אם לא עכשיו אימתי. ולא הם הזוג היחידי.

– הם מסיירים בזוגות בכיוונים שונים.

– היכן נימצא אותו?

– אל תדאג. יהיה בסדר. בנקודת ההערכות יופיע במלוא הודו והדרו.

– “פאַר” ושתי מחסניות של כדורים פלוס 4 רימוני מילס.

– זה יספיק לי מיכאל?

– לנו זה יספיק.

השעה 19.30 – עוד שעה לשעת האפס. מיכאל ואביתר השתרעו על מיטותיהם. מיכאל אומר שהוא יכול להתנמנם בכל מקום ובכל זמן, בכל מקום ובכל מצב, כמו צ’רצ’יל.

– היית רוצה להיות צ’רצ’יל?

– לו רק יכולתי. אנסה לפתח בי תכונת הנמנום, אולי זה יוליכני להישגים צ’רצ’יליים נוספים.

– השגות מעניינות מאוד יש לך מיכאל.

– אתה שומע אותן לראשונה מפי?

– כמדומני.

– הלא אינני מחמיץ שום הזדמנות להכריז עליהם למען יידעו.

– מה חשיבות לדבר?

– אם לא אתעלה מעצמי כלום אחרים יעלוני?

יצאתי לשוטט בין האהלים. לראות בתכונה שם, ואת ארשת פניהם של החברה בטרם יציאה. כשעברתי בסמוך לאהלים של חזי וגמליאל וחבריהם לחוליה סרתי לשם.

האוהל היה גדוש נשק. הם עמדו בסיום ניקויו. חזי המכונאי היה הנשק.

– אתה מבין. הנה הרסנו את המעביר. תגבורת של צבא או משטרה נעצרת. העניין אינו מוצא חן בעיניהם. הם אינם חוזרים על עקבותיהם ומתריעים על חוצפתנו במטח כדורים. החברה שלנו עדיין בפעולה, צריך לעצור בעד הצבא מלהתקדם, או לאלצו לחזור. משהו בדומה לזה. צרורות מהמקלע בצמיגי גלגליהם עשוי לסייע בדבר.

– ואולי להיפך. שיזעיקו תגבורת נוספת. במה שאין אנו מעונינים.

– למה לא בגוף המכונית?

– מה?

– כדורים.

– הפקודה היא לא להרגיז להימנע מפגיעה בבני אדם. אל תשכח הלילה פועלים חברינו גם במשטרת סידני עלי.

גמליאל שתק. היה מרוכז בתוכו. משהו הטרידו, הבנתי לרעו, פעולה ראשונה בלילה. לא נגד כנופיה ערבית אלא נגד השלטון הבריטי, נגד צבא סדיר רב עוצמה. אם לא תשיגנו ידו היום תשיגנו מחר ולאו דווקא בסביבה זו.

עד שסינן בדיבורו המתמשך ההיפך מלשונו החפוזה של צבר.

– אינני חושב כלל מה עתיד להתרחש בעוד שעות אחדות. אנחנו ננתק את הקשר הטלפוני יש להם ודאי אלחוט. נהרוס את מעביר המים, הטנקים והזחלמים יכולים לעבור מן הצד. גם טנדרים עם הנעה קדמית. נרבוץ במארב ידנו על העליונה נוכל לצאת בניצחון גדול. מחר ישלחו נגדנו כח שלא נוכל לעמוד נגדו עם הנשק בסליקים. אני נטר לעצם המאבק בין שני כוחות בלתי שווים. כשהאחד יכול למעוך את השני במחי יד, ואיננו עושה זאת. מדוע? אני שואל את עצמי מדוע איננו מוחק אותנו? מי יתבע אותו לדין? מי תבע לדין את הרוצחים הגרמנים כאומה רצחנית? זה ברור, לולא היו כולם רוצחים לא יכלו לבצע את אשר בצעו. סימן שהם הבריטים חשים שיש משהו צודק בתביעתנו ובמאבקנו. זה שמרתיע את הצד לפעול בכל הכוח והעוצמה. ויש דעת קהל בארצם ובעולם. בפרט בארצות־הברית, והם זקוקים לעזרתה הכספית. ושם מצויים במקרה 3 מיליון יהודים בניו־יורק רבתי בלבד. בכוחם של הבריטים להרוס ישוב, שני ישובים, לתלות 5 או 10 מאתנו. הדם השפוך הזה, ההריסות יזעקו השמימה. ירדפו את מצפונם. אם לא של החיילים הרי של האופוזיציה ושל אלה במטרופולין שעדיין מדברים מה שמצפונם מכתיב להם. אומרים הלא, שהאנגלי בביתו איננו זה שבצאתו.

 

אל הייעד    🔗

הלכנו עם חוף הים בדרך בה צעדתי בסיורי. החולייה שלי פתחה את המצעד. עד שפגשנו במוישה ובעוד סיירים שהלכו לפני המחנה על מנת להבטיח בעוד מועד מניעת תקלות ופגישות בלתי רצויות בהחלט. המית גלי הים הייתה חזקה למדי להשתיק שיחה קולנית של בני אדם רבים. אבל הפקודה הייתה לצעוד ברגליים בלבד מבלי להסתייע בלשון.. האופק היה נטוי עלינו בסמוך, בסמוך.

אופק הים מחד שהבליע את כולך לתוך מרחביו האינסופיים המוחשיים. ומאידך גבעות חול וכורכר מצד היבשה תומכות אופק מפרצי במאונך, לא בהיר ומטושטש מאוד שהשיק מהלאה ירקות הפרדסים והישובים החסויים מאחוריהם ובתוכם. האופק שלפנינו הרחוק יותר הובזק מפעם בפעם על ידי אור של כוכב חולף ובא וחוזר חלילה.

– מה הוא הכוכב שלא ראיתיו מעודי?

– הזרקור של המשטרה.

– אהה.! וכאשר נהיה בקרבתו יטיל עלינו סילוניו ויגלה אותנו.?

– עוד חזון למועד.

דומני שכל הטור הנע היה כבוש אתגר להתמודד עם מה שנידמה רחוק מהמחשבה השגרתית היומיומיות שהיה תלוי אולם מעלינו כממשות מוחשית שקרבה והלכה עם כל פסיעה שלנו, עם כל תזוזה של מחוגי השעון שסגרו והלכו כל דרכי הנסיגה הדמיוניים והממשיים. הקפיץ נימתח והמחוגים נעים כבר מאליהם.

לרבים מהצועדים הייתה זו הליכה ראשונה במלוא הזיון והחימוש שהוסיפו תחושה של כוח וחשיבות, בגרשם לפינות אפלות ונשכחות של המוח מחשבות לא רצויות לשעה זו. התרמילים עם חומר הנפץ העיקו על נושאיהם בהמחישם עם זה רטט של גאווה. הנה אנו הולכים במלוא הכרת ערך המעשה שעומד להתבצע בקרוב.

הזרקור עתיד עוד להסתובב עד שהבניין כולו יעלה השמיימה אתו יחד. תילי חרבות נשאיר מאחורינו. שאם לא כן מה כל העמל הרב שהשקענו בסיורים הממושכים והמרובים והסתכנותם של שישים בחורים אבל יתכן גם שבני אדם חפים שאין בליבם כל טינה עליך ולא בליבך אישית אליהם יספו הלילה. והם בנים להורים כשלך ואולי אבות לילדים שמצפים לליטופם הרך והאבהי ולחיוכם המפייס. כיצד כל זה מתקשר עם רגש אנושי, בנאדמי, שזורם באפיקו הייחודי גם בתוך שבולת של שנאה שוצפת וקוצפת שאיננה יודעת רחם.

ובכלל מה חכמה היא זו וגבורה לבוא במחתרת ולהתנקש בבני אדם ישנים שממלאים תפקידם למען פת לחמם ואינם ששים כלל להעלותך על הכוונת שלהם כפי שאתה אמור לנהוג בהם. ומאידך, שוב. נניח שאנו ג’נטלמנים בדומה לאלה שעליהם מסופר בספרים על עלילות מרתקות של שודדים אנושיים. ומודיעים להם: פנו את המשטרה מבני אדם. אנו דנים אותה לכליה הלילה.

הם היו עורכים לנו קבלת פנים חמה ביותר.

– אסור לנו לא להצליח הלילה.

– האם זה יכול להסתיים אחרת?

– אפילו אם הבניין כולו יעלה באש ובאפר אין זו אלא עקיצת יתוש.

– בעקיצות יתוש אלה לעתים קרובות יותר אין לזלזל כלל וכלל. במאבק בין פיל ליתוש שניהם עושים את שלהם בעוד היתוש עוקץ מפעיל הפיל את חדקו ומחטיא את המטרה. היתוש מתחמק ומטיל עקצו במקום מכאיב יותר.

– אינך מאמין בניצחוננו?

– על מי?

– על האנגלים.

– אולם הערבים קשים מהם, שכן גם הם ילחמו בנו מלחמת יתושים.

הצועדים נעצרו. סילון אור חזק של הזרקור שבת בגבעה שלפנינו, קילומטר לפני הייעד. דומני שהחברה עצרו נשימתם. נקודת ההערכות. הטור מתפרק לחוליותיו… על שפתי כל אחד מאתנו מתרונן השיר: מסביב יהום הסער / אך ראשנו לא ישח / לפקודה תמיד אנחנו / אנו אנו הפלמח / מול אויב דרכנו יעל / בחולות ובצורים.

אין זו שעה נוחה לפיזור, אלא של ריכוז ואימוץ לקראת המשימה.

– – – הפורצים יפרצו. המבטחים יבטחו. נושאי חומר הנפץ יביאוהו ליעדו. החבלנים יניחוהו באתריו. הפתילים הדלוקים יתקצרו וילכו… הנסוגים ייסוגו בעוד מועד ויחזו כיצד יעלה באש של חרון וזעם של הנשרפים והנחנקים בתוככי אירופה הנאורה תוך שתיקת אימים של לוחמי החופש. הנה, הנה נתקלף ויוצא מהשק פרצופם הנאלח.

הפורצים בראש: מוישה, מיכאל, אביתר ואני. החבלנים אחרינו. בעקבותיהם המבטחים ממערב מעל לראשינו וטור נושאי החומר…

בצעדה חמקמקה בין שיחים ותילים של חול וסלעים בהליכת חתולים עד שיורדים שוב אל החוף. סילוני הזרקור גבוהים, מעלינו. מאפילים אותנו. נדמה היה לי שהינני צועד בדיוק על עיקבותי שעוד טרם טושטשו מליל סיורי האחרון כאן לפני שבועיים ימים. הים מנגן על מיתרי גליו מתנפצים אל סלעי המצוק בצלילים רעשניים וקוצפים תחילה ובהמייה כנועה לאחר מכן עד לסף הדממה המוחשי שבין מרחב המים הנע בלי הרף ובלי מרגוע ובין האדמה הנינוחה ששם לו תחום. עד כאן ולא תוסיף.

מוישה ומיכאל עולים ראשונים והמספרים מוכנים בידיהם.

שורה עורפית נעלמת בחושך בנתיב התלול.

הזרקור מצליף על פני המים. מבתר את האפלה ומחפה עלינו.

הכלבים שקטים. לא הרגישו באורחים הבלתי צפויים שרחוקים מטווח שמיעתם הכלבית.

– מה לילה מליל? אולי זקפו אזניהם להרף עין וריפום תוך צפיה לכאן ולכאן. חומר הנפץ עולה בשרשרת רצופה מיד אל יד ונערם על המצוק.

לפתע נוקבת ירית רובה את האוויר. מי הים בלעוה. הכול נמתחו בצפייה לבאות. האם לחיצה עצבנית על ההדק? ההרגישו בנו?

מטחי אש מהמשטרה פולחים את האוויר מעל לראשינו.

כוחות ההבטחה שלנו עונים באש. את הנעשה אין להשיב. ומאידך הוקל ללב. פגה המתיחות. המאבק התחיל. שוב לא במחתרת כי אם התמודדות גלויה. הם יכולים להתגונן במלוא יכולתם. זהו אתגר ממשי. האם הם משערים מה ילך כאן?

הם יורים לכל הכיוונים.

בינתיים?

הגדרות נחתכות. פרצה של 3 מטר לרוחב, מזמינה אותנו. פורצי הגדר בתוך החצר פנימה. מפקד המבצע בעקבותיהם. זקופים יהלכו על אף היריות. הקפיץ נימתח. המחוגים בתנועה. גם אני ואביתר וכיתת החבלנים כבר בתוך החצר. כלום לא שיננו באוזנינו חזור ושנן. כשיורים נצמדים אל הקרקע.

עשינו כמצוות אנשים מלומדה ובזחילה התחלנו להעביר מאחד לשני את התרמילים עם חומר הנפץ. אבל מדוע הם מהלכים זקופים ואינם זוחלים כמונו? היכן השומרים? ומדוע כה שקטים הכלבים?

– לקום! לקום!

– והכדורים שמעל לראשינו? לא שאלתי שאלה זו. היא נשארה תלויה על שפתותינו. אנו מתרוממים. מזדקפים, מגבירים את קצב העברת המטענים. אנו לא צועדים אלא רצים נחפזים עד הימסר התרמיל האחרון לידי החבלנים.

הרגשה משונה. מעלינו שורקים כדורים מכל הכיוונים. החבלנים מסדרים ומתקינים את החומר להפעלה. בשתי פינות המשטרה, בדרומית מערבית ובצפונית מערבית. עלי להבטיח את פעולתם. להבטיח. משמע לזוז, ללכת לאורך הקיר המערבי. להגיע לפינה הדרומית ולצעוד צעדים אחדים עד לחבלנים. הלילה החוויר. הירח פגום כדי מחציתו עתיד לעלות בקרוב. מדרום אין נשקפת כל סכנה. חזור אז לאורך הקיר המערבי לסקור את הקיר הצפוני. הם אינם מעיזים להוציא את האף החוצה. כל חמתם הם מטיחים מלמעלה. בעוד אני תוהה על הבטחה אקטיבית יותר, הרגשתי שלרגלי ניתזים קליעים מלמעלה. כמה מילסים העפתי אל הגג במשמר העמק בתרגילים. אכן לא בכדי. בלי שהיות הוצאתי רימון מהכיס וביד אמונה העפתי אותו על הגג. נשמע צליל חדש בסימפוניה שנוגנה כבר מזה מחצית השעה, ואשר מן הדין לסיימה במהירות בטרם יגיה אורו של הפיצוץ בברק מסנוור את הלילה מסביב. כי עוד כברת דרך לפנינו עד גבעת־חיים, ולא נחזור בדרך הקצרה לקיסריה. רימון שני הוצאתי מהכיס. פתחתי את המנוף והישהיתי בידי שעור של זמן למען יתפוצץ כשרפנל מעל לגג בעודנו באוויר. וכך היה. ההתפוצצות הייתה חזקה. ודומה שראיתי כיצד מעגלי אוויר התחילו רודפים אחד את השני. וכשוך ההתפוצצות – שקט גם על הגג. מכונת הירייה חדלה לפעול. עד שיעלו שניה. כאן הפעלתי רימון שלישי אל החצר הפנימית בקשת רחבה ומרהיבה של ניצוצות הפתיל הבוער– מעל גג הבניין המתנשא והגאה. עוד רימון אחד נשאר בכיסי. הרגשתי סיפוק. מילאתי חובתי. הבטחה של ממש.

השתרר שקט מוזר. אמנם לאחר מכן כשכבר חזרנו ל“משמר” שמעתי את הסיפור שהפיצה הכתה הצפונית, כי הם כביכול השתיקו את הגג בקלעם כדור מכוון בדיוק לתוך לוע הקנה של מכונת הירייה…

פגיעה בתוך קנה מוגן על ידי מעקה בלילה – זוהי אמנם מעשיה נאה אך בלתי סבירה. פעולת הרימונים שלי הייתה אפקטיבית יותר ומתקבלת על דעת כל בר־בי־רב. עודני כך ופקודת נסיגה רוחשת חיים ותנועה מסביבי. החבלנים נסוגים ראשונים, אחריהם חולית ההבטחה שלנו – אביתר ואני עולים כסומים על הקונצרטינות ומפספסים את הפרצה שבגדר. לעזאזל כיצד זה קרה? לא לחזור. לא להתקדם. הפתילים דולקים, מתקצרים והולכים. אם זה היה המוח שעלה על דרך ההיגיון הפועל בכהרף עין כיצד נחלצים מפח יקוש שכזה. או אולי מכוח התחושה של חיה שנלכדת במלכודת ונשמעת לאינסטינקט שלה פעלתי כך וכך וסופך להיחלץ. אני נחלץ סוף, סוף. זה היה ענין של כמה עשרות שניות בלבד. אבל שנים הלמו כפטיש במוח, בעורקי הדם. לצאת! לצאת! לצאת! הפתילים דולקים ומתקצרים. אני משאיר קרעי בגדים, שערות מהראש ובדלי עור. את אביתר חילץ אחד החבלנים שהשגיח במצבו וחש לעזרתו.

הסכנה להילכד במצב ביש שכזה מאחורי. כאילו שוחררתי מסיוט קשה. אני שוב חפשי לנפשי. נושם לרווחה מלוא ראותי. מחיש צעדי דרומה למטה אל מתחת לצוק. מאתיים מטר מהמשטרה. מקום הערכות שנקבע לצעדה בחזרה.

התפוצצות אדירים! ברק עצום – מתח מבקיע את אפור הלילה. כל הנסוגים החזירו פניהם לחזות את המקום בו הייתה פעם משטרה.

והיא נשארה עומדת על תילה.

מבטי תימהון, קפואי מבוכה ואכזבה… אין דבר. זה היה תרגיל יפה ומאלף מאוד. מתפקדים. איש איננו נעדר. חולייתנו בראש. אחרינו החבלנים, החולייה הדרומית ולבסוף המערבית.

מוישה מנחה את הכוח הנסוג בתמרוני הטעיה וטשטוש עקבות. בזה אחר זה כבים כוכבים בשמיים. הירח מראה לנו מחצית פנים סמוקה שמחווירה והולכת ומתעדנת, כראוי למלווהו הנאמן של כוכבנו המזדהר לעומתו בשלל גוונים מרהיב. אין לו כפי הניראה ברירה אחרת. ירח זה מפציע חיוכים רחוקים־קרובים מקסימים למסלולם של נער ונערה, שמביטים בו תמהים, משתאים, נבוכים וכסופים למשהו יותר מחיוך. צעדנו וצעדנו. ככל שהתקרבנו אל הכביש הראשי גברו הריכוז והמתיחות לקראת המשימה החדשה – לחצותו בעוד מועד, בעודנו פנוי מצבא שמתחקה כבר ודאי אחרי מפוצצי המשטרה. הלכנו מחרישים. לא עת שיחה וחילופי דברים. הופתעתי לכן בשמעי:

– אמנון, תחבוש לי את הפצע.

– מה, מיכאל פצוע? למה שתקת עד עכשיו?

– חשבתי. אולי מוטב כך. אולם נמלכתי.

– מה יש? מה הענין?

– כלום. המשיכו. אנו מיד בעקבותיכם.

הנה כבר הסרט השחור של הכביש. ריק, אין כל תנועה עליו ולא הד של תנועה. אנו חוצים אותו במצעד לולייני על מנת להטעות את הכלבים. (ולא הטעינו אותם). נחפזים להתרחק מהכביש והלאה, הלאה. אנו עוקפים חולות ושדות חרושים. חוזרים על עקבותינו. אורות לילה של המשק מהבהבים וקורצים. מנוהה הפגת המתח. ליד הגדרות פורשים חולצות משני עברי הגדר. דורכים מכאן. פוסעים מעל לגדר ושוב מרבד של חולצה מתחת לרגליים. הכלבים עתידים להעצר כאן. יסתובבו על המקום. ירחרחו, ירגזו, אין המשך הלאה מכאן. מותר האדם מן הכלב.

– הם מגיעים כבר, ישראל.

– היכן?

– אינך רואה. שם בפינת הפרדס. הפינה כאילו זזה ממקומה והולכת.

– אהה, עין חדה לך, ראובן.

– תישאר כאן. ארוץ ואגיד למא"ז. אקרא לרבקה ולרופא.

– כן. כדאי מאוד. אולי אני רץ.

– אהה, אמנון שוב אתה אצלינו. שריטותיך כאילו מדוקרנים של גדר תייל.

– מם. מם. המהמתי. לא היה לי כל רצון לספר על הפגישה ביני ובין התייל.

– שפכת יוד על הראש. טוב עשית. טוב מאוד. איך זה דפק שם?

– בסדר. בסדר.

– ראינו מכאן את האש. שמענו את הנפץ. האם עוד נשאר שריד משם? מיכאל, מי חבש אותך כל כך יפה?

– אמנון.

– לחבוש מחדש?

– אולי כדאי לשם ניקוי הפצע. כבר לא נשאר לו יוד.

אצבעותיה של רבקה זריזות. כל תנועותיה גמישות ובטוחות, שער הבלונד שלה מבהיק כמו נחושת קלל באורו החזק של חשמל המרפאה. עיניה כחולות ומרגיעות. על שפתותיה ניבטת בת־צחוק התמיד שלה. חיוך מרגיע את החולה, משקיט את כאביו פעמים יותר טוב מסמי מרפא כלשהם, שצריבה ראשונה מובטחת מהם תמיד.

– טוב. טוב לכו לאכול. ודאי רעבים ולישון. טיילתם לא מעט. הלוואי רק שהכל יעבור בשלום. האנגלים אינם רגילים עדיין מצידנו למעשים מסוג זה. לא העלבנו את המאכלים שעל השולחנות. הם נבלעו מהר ובכמויות ראויות לשמן. החלפנו בגדים. “מויש”! אך הוא כבר נוחר. בתגובה אני ממלמל משהו ושוקע עמוק עמוק עד ש. מה הם רוצים! הלא אי אפשר לפתוח את העיניים.

– חברה. חברה. הכביש כבר תפוס על ידי הצבא. הכלבים נעצרו ליד הגדרות של גן־הירק. ליד החולצות שהיו פרושות. ליד השקים!

– מלאכה נאה עשיתם. כל חבוש חייב מיד להסתלק מכאן בכוחות עצמו ולהגיע למחנהו הקבוע.

מיטת מוישה חורקת. הוא מצעק לתוך אזני.

– חת, שתים, שלוש. הולכים!

– לאן נלך מוישה?

– לכביש!

– וצבא הוד מלכותו?

– נצליח איך שהוא להונותו. סמוך עלי. טול את כובע הטמבל שלי. הטלאי הלבן על גולגלתך מבהיק יותר מדי. לא חלפו שלוש שעות מאז שצעדנו בתוך הלילה המחוויר והולך והרינו שוב בצעדה, יותר נכון בבריחה לאור השמש. שמש של סוף חודש נובמבר. שמש של שעה שבע בבוקר שלא הספיקה להרחיק ולהעמיק בתכלת הרוטטת של השמים.

– מה המה רוצים מאיתנו ומארץ זו? אין נותנים לתפוס שינה בריאה. צריך פעם אחת לגמור איתם. שילכו לאייהם להתמוגג בערפילי הם. שמשם של הנביאים לנו היא.

– סבלנות. גם לכך נגיע.

– אתה מאמין בזה?

– מאמין כמו בליל אמש. זה יתרחש יותר מהר מכפי שהיננו מדמים.

– הלא נחלנו אתמול תבוסה ובושת פנים.

– יש להתייחס למעשה אמש כמו לתרגיל ובתור שכזה היה למופת. עוד נערוך ביקור שני.

– אתה חושב?

– בלא ספק. עוד לא פסו תכסיסים.

שתי שורות של חיילי הוד מלכותו היו ערוכים לקרב משני צדי הכביש. כל כלי הרכב שעברו נעצרו לבדיקה.

– מה המה מחפשים שם, חבר?

– פצועים ותעודות זהות.

– אני מבין תעודות, אולם פצועים, איזה פצועים. מניין?

– לא שמעתם? מודד אותנו הבחורון במבט תמוה וחשדני במקצת. גם עיתון לא קראתם?

– טרם ראינו עיתון הבוקר.

– לא צריך עיתון. כל הסביבה הזדעזעה מהפיצוצים. שתיהן עלו באש ובאפר. זכר לא נשאר מהן.

– ממי? ממה?

– אה. חברה מה אתכם באמת. ממשטרת גבעת אולגה כאן ומשלט סידני עלי שם.

– או הו! אצ“ל? לח”י? חברה’מנים.

– איפוא! שלנו, הפלמח, ההגנה. כלבי הגישוש שלהם הוליכום עד הגדרות של גבעת חיים. עכשיו הם מקיפים את המשק.

הוברר לי שאינני יכול לנסוע באוטובוס. אם במקרה יתעופף הטמבל שלי מעם ראשי, או שיתחשק לאיזה סקוטי מצחיק בשמלה לשים ידו על כובעי מתוך סקרנות ליראות מה צורה יש לגלגלתו של צבר. יזהני כמבוקש מאוד.

אופנוע עוצר על ידינו. הזמנה לעלות.

– עלה, אומר מוישה, אני אסתדר, השרוול מכסה את תחבושתי.

מתקרבים אל טורי החיילים. חמושים מכודני־רובים. עוד נישאר רובה וכידון לפליטה בארצם, או שאינם זקוקים כלל לאלה שם, אלא בשביל הנייטיבס באימפריה. נכנסים ביניהם. עמידה צבאית גאה למדי. הלואי והיינו במקומם והם במקומנו.

– האט הנסיעה. אני אומר למסיעי ומחפה אותה שעה בידי על הטמבל שלא יעשה מעשה פזיז. קרבים למחסום. הקונצרטינות הדוקרניות מאיטות מהלכם של כל כלי הרכב. האופנוע מאיט עד… עד…

שני בחורים. מעט בחורים עברו תחת ידם מאז השחר. לעצור? לא לעצור? שומרי החוק מפקפקים. אנו מביטים נוכחם, מחייכים ומתקדמים. והללו מפקפקים. או שנדמה רק שמפקפקים. הם פשוט מתעלמים מדג רקק שכזה. תשוקתם היא לבטח לנתח הגון ושכזה מצוי ודאי במכונה גדולה ומאוכלסת.

המחסום כבר מאחורינו. ואנו עדיין איטיים. כאילו עוד מזמינים את הכידונים לבדוק, אולי טמון אקדח מתחת למושב שלי ושל הנהג. אני פונה לאחור לראות שמא בכל זאת נותנים אות לעצור. מאחורי גבנו תוך אליבי להעלותנו בשל כך על הכוונת. למה לא? הן המה אדוני השעה…

לא מניה ולא מקצתיה. וכך עד הסיבוב הקרוב שלאחריו נעלם כל קטע הכביש שאותו עברנו זה עתה.

– פול ספיד. אני אומר לנהג, בהרגשת רווחה. נחלצתי, מזל. מלה זו כאילו נצטיירה באותיות זהובות גדולות באוויר שלנגד עיני. אם ידע או שיער נהגי מי יושב מאחוריו? זה לא העסיקני. הייעד הקרוב – חדרה. משם אין מעצור, כל הדרכים פתוחות לפני. עליתי על האוטובוס הראשון. אולי נמנמתי בעמידה. והנה כבר שדרת הדקלים בכניסה למשק. קפצתי עוד בטרם עצר לגמרי. נופפתי ידי לשלום. למי? לנהג? לנוסעים? לקילומטרים שירטו לקראתי? לשעות שחלפו?

אני צועד לאיטי בצל הדקלים. 18 שעות בלבד מפרידות בין האמש שלא נתתי דעתי עליו בבוקרו של היום שחלף. לבין זה של הבוקר הנעים, המתנגן. לאחר לילה שכזה אכן, אתגר ראשון. ומה הלאה? מה צופן העתיד בחובו למעני? ספק אם העליתי על דעתי מחשבה מעין זו.

 

הפשיטה ברמלה    🔗

חלום חלמתי או באמת ירד גשם בלילה. שמעתי בבהירות את נקישות טיפותיו על הפחים שכיסו את תקרת העץ. נקישות אלו היו תמיד נעימות לאזני. אם ירד גשם לא יוכלו החברה לצאת לקטיף. ומה יהיה בלילה האם נוכל להמשיך מלאכתנו במחנה ההוא בו מצאנו הרבה מה לגרוף. מיטתי תפסה את כל רוחב הליפט שלי. מעוני ומפקדתי. התישבתי במיטה, הקש של המזרון איווש תחתי, הצצתי בחלון שלידי. בוקר אפרורי נשקף ממנו. הקטע המערבי של המחנה שני אהלים מרובעים גדולים. הבד היה מתוח מאוד ורטוב מהגשם. או מהטל שמקום זה משופע בו. ומהלאה הציצו עלי עצי ההדרים כפני ילדים המשחקים במחבואים. המשק הקטן נראה כאחוזה נטועה בתוך פרדס שהקיפה מכל עבריה, כשדרך במרווח של שתי שורות מקשרת אותה אל כביש צר מקולף תמיד, זב מהמורות חצץ ופצעי אספלט. כבר חלפו שבועיים מאז 29 בנובמבר 1947. במקום לחסלנו מבחינה מדינית ואולי גם פיזית, הגיש לנו שר הלייבור בווין לדאבונו הרב הכרזה על זכותנו להקים מדינה. אם לא בכל הארץ הרי בחלקה הגדול. עד ליום מימוש ההכרזה התחילו מתרחשים בינתיים וגואים חבלי לידה שעוד יתעצמו ודאי וילכו. ואנו בסד המחתרת של מדינה בדרך. צבא במחתרת מוקף אויבים. כבר נקפו 27 חודשי שירותי בפלמ“ח. מטוראי הפכתי מ”מ. ועכשיו זה רק מתחיל. אבי ואמי בני העלייה השלישית נלהבים מאוד לרעיון. הנה הנה מתגשם החלום, לא לשווא היה עמלם במשך מחצית היובל. הם יודעים שלא באקדחים צריך היה להילחם…

– כן. כן. יבוא. דלת ארמוני נפתחת בחריקה קלה. על הסף מופיע שמוליק, סדרן העבודה של המשק.

– בוקר טוב חבר מ"מ.

– בוקר אור. מה העניין?

– בלילה ירד גשם – כידוע לך.

– חלמתי עליו.

– לא חלום שווא היה זה. חלמא טבא חזית.

– הרבה גשם ירד?

– כ-10–15 מ"מ.

– שלשום גם כן ירדו 15 מ"מ.

– כן. יש לנו כבר 100.

– אולי גם אצלינו ירד גשם?

– אולי. מנין לי לדעת?

– מהבית כותבים. מעט מאוד ירדו. הנבטים הצעירים בין החיים והמוות. מצב גרוע ביותר. ובכן ירד גשם. אז מה?

– העצים רטובים. אין לקיים קטיף היום. אז אולי תיקחו לכם יום אימונים. או יום חופש. כפי שרצוי לכם יותר.

– גם לבנות?

– לא. את הבנות סידרנו באריזה ובמטבח.

– יש לך הצעה אחרת?

– איזו אחרת יכולה להיות? זהו.

– טוב אין ברירה, כוחות הטבע.

– האם היית בבית סדרן עבודה, אמנון?

– איפה? הייתי עדיין צוציק.

– נר, כן, אז בסדר.

בווין לא בווין. החיים נמשכים, דורשים שלהם. ודווקא משום כך. אם השמיים יהיו בהירים ואין נשקף גשם במשך היום, יתרגלו שתי הכיתות בבית ובקרבתו. ואני עם הכיתה המאומנת בסיורים. זה כוחו וזה מחדלו של צבא עממי. בלי מדים וגם בלי נשק ותחמושת. הדרכים מתחממות מיום ליום. ובפרט אילו ממזרח ומדרום לתל-אביב.

– מה תאמר, אמנון, זפתו אותנו כהוגן!

– מי, מה?

– הגשם.

– מדוע?

– לא נוכל לצאת הלילה למחנה למשוך את שני המכלים עם הדלק. אינני מבין אותם. ממשלת פועלים וכאן רכוש רב מתגולל.

– נכמרו רחמיך על המסכנים?

– לא. אבל מוזר קצת ומשונה.

– וזה שהם ממשלת הוד מלכותו.

– עם מוזר. כל כך הרבה צבא ולא יכולים למעוך אותנו. מה אנו לעומתם?

– אנו כאן צמודים לקרקע והם זרים.

– והערבים לא?

– יכולנו יחד איכשהוא להסתדר, רק שמסיתים אותם. לו שלט צדק כלשהו בעולם, צריך היה לקחת את כל ערביי הארץ וליישבם בעירק. שם יש הרבה מים ומרחבי שדות, עם מעט תושבים.

– לו…!

– אל תדאג, שאולי. במשך היום יתייבש. הבט כמה בהירים השמים, והשמש מחממת, כאילו לא ירד כלל גשם. כפי הנראה גשם מקומי, לוקל פטריוטי כפי שאומרים רק על “משמרות” ירד.

– אז נצא?

– אם לא ירד גשם נוסף. יודיעו לנו, שתי משאיות תבואנה להעמיס את המיכלים.

– להיכן?

– לג’בעה.

– ומשם?

– שם נטמינם בקרקע עד לעת מצוא. אנחנו כבר מתחילים לצאת מהמחתרת לפעולה רחבה ומקיפה.

– כל זמן שהנבילות לצדדם וראש מאווייהם לחבל בהכרזת המדינה – יהיה קשה.

– נצא בגלוי נגדם.

– מול הדיביזיות שלהם צריך לחסוך בכוחות.

– למעשה אסור להם להילחם נגדנו, הם רק יכולים לסייע בידי הערבים ולא בפרהסיה.

– והלגיון?

– הלגיון הוא שלהם.

– ועבד אללה?

– בובה שלהם.

– גדולה מדי ומסוכנת.

– זה נכון. ובכל זאת נסתדר אתם איכשהו, אם נעמוד פנים אל פנים, לעומתם בלבד.

– דומני שהטנדר של הפלוגה נוסע?

– כן נכון.

– חכית לו?

– לא. לא חיכיתי. אולי הוא בדרך למחלקה ג'. אמש ישבנו בדיונים שגרתיים. ואולי בכל זאת מלחמונת. הטנדר עוצר לידנו. המ"פ יוצא מתא הנהג.

– היה כאן גשם הלילה, כפי הנראה. אצלינו אף טיפה.

– ממשיכים הלאה?

– לא. אליך.

– משהו חדש?

– כן. נתקבלה פקודה. קח את הכיתה המאומנת שלך והפליגו לנען.

– ושם?

– אינני יודע. שם יגידו לכם.

– לצאת מיד?

– כעבור שעה לערך.

– במה להצטייד?

– בתרמילים אישיים ליום, יומיים.

– נכנס לאכול ארוחת הצהריים. מה?

– לא, אני חוזר מיד.

– הכל יהיה בסדר.

– להתר…

הטנדר עשה סיבוב. לא יצאה שעה קלה וטרטורו נבלע בין עצי הפרדס.

– שאולי, שמעת?

– לא, לא שמעתי. אינני מאזין לדברים שאינם נוגעים לי.

– הפעם דווקא כן נוגעים לך. בעוד שעה אנו מפליגים לנען דרך תל־אביב. לך הכין את החברה. תרמילים אישיים בלבד ליומיים. ומשהו לפה עד שהנענים יאכילונו.

– ומה הלילה?

– מה השאלה? מסתבר מאליו שלא נהיה כאן.

– חבל.

– אתה בשלך. שכח את המחנה. מבצע חדש לפנינו.

– מה המבצע?

– שם יגידו לנו.

– באמת שאינך יודע?

– באמת שאינני יודע… שלח אלי לצריף את הסמכפים לקבל הוראות לזמן היעדרי. אבל מיד. ובעוד שעה להתייצב ליד הליפט.

– כדבריך, חבר מפקד.

– קראת את אנשי פנפילוב, שאולי?

– פעמיים קראתי בו והכול נחרת במוחי, רצתי שננהג כמוהם לפחות.

– עוד תהיינה לך הזדמנויות רבות לכך ובטוחני שנעלה עליהם.

האוטובוס הראשון שנעצר בפרדס חנה היה מאוכלס מדי. מרובים היו העומדים על היושבים. מיד נתתי דעתי לחלק את הכיתה לשניים. מי יודע מה יהיה המצב במכונה השנייה? שאולי נחלץ מיד למשימה ושכנע בקיצור נמרץ את הנהג שלא יפרצף העוויות. חברה – חת, שתיים אחרי. חמישה נדחקו אחריו ושמו מצור על הדלת.

– תחכו לנו במרכזית לתל־אביב זרקתי להם.

זוג עיניים ננעץ בי עוד לפני כן מאחד האשנבים. עתה כשהתפניתי אליהן פרץ צחוק הדדי.

– הלו, דודו, מסכה נאה לך, לאן פניך?

– לתל־אביב למרכזי.

חייכו לקראתי שני טורי שניים לבנות ובריאות על רקע זקן ושפם זפותים. דודו שכני לשולחן בקורס הממ"כפים. פניו היו תפוחים. חסרי הבעה כמעט שהקטינו את מיפתח העיניים הערות. עתה הוסיפו להם נפח השפם והזקן המטופחים… אולם תוכו לא היה כברו. שאפתן וכושר למעלה מבינוני. על שולחן החול פתר את הבעיות כולן. כיצד בשדה? דרכינו נפרדו מאז הסיום. הגיעו אלי שמועות אודותיו, אבל מעורפלות. קשה היה להפריד בין ניסוחם הציזבטי ובין גרעין האמת שבהם. נפנפנו זרועות לשלום.

– והיכן שמעון? צעקתי. שאלתי נבלעה בטרטור המנוע. ראיתיו מטה אפרכסות שתי אזניו בכפות ידיו ועושה תנועה שאיננו שומע.

נשארו אתי עוד ארבעה בחורים כולם תל־אביביים בוגרי תיכון. היתנדבו לפלמ“ח מרצון ומתוך הכרה. הם כבר היו מאומנים היטב. כיתת החוד והמחץ של המחלקה. כולם מיועדים לקורס ממ”כפים. בשבועות האחרונים עבדו בפרך כמעט מדי לילה בהרקת המחנות הבריטיים מכל דבר בעל ערך לנו להוציא נשק ותחמושת, בכגון זה לא נתקלנו לדאבוננו. השומרים הערבים שהפקדו על שמירת הרכוש היסתפקו בעצימת עיניים על מעשינו. לא היה להם כדאי להתראות איתנו פנים־אל־פנים.

– האם נשתהה כלשהו בעיר?

הבינותי לרוח השואל. הזדמנות לקפוץ הביתה.

– לא, לא. מיד ממשיכים הלאה דרומה ובפרט כשאינני יודע כמה זמן נשתהה כאן.

– עוברים את יאזור.

– אין דרך אחרת.

– שם העניינים אינם מזהירים ביותר. אתמול נפלו שם שניים.

– חבל שאין אנו מזויינים.

– מה בצע? למסור את המעט שיש לנו לידי הבריטים.

– נשק קטן אפשר להעביר בסידורים מיוחדים במכוניות.

– אחד הנהגים מזדיין במאוזר ברישיון.

– הם ברובים ואנו במאוזרים.

– אנו מטרה גדולה וצלפיהם בלתי נראים.

– ואם עוד חוסמים את הכביש.

– ידידינו של הוד מלכותו מקפידים שהמחסומים לא יהיו רציניים.

– נזהרים לנפשותיהם. אינם מעוניינים בנשיקת כדור תועה.

האוטובוס! פרצנו לקראתו. הנהג ממתן מהירותו ואיננו עוצר. מלא וגדוש. חמישה אגרופים הונפו כלפיו. הוא הריץ אותנו חמישים מטר אחריו.

נדחסנו. חכית עד שננקב לך צמיגיך?

הנהג מדד את המתחצף במבט בלבד בבלעו את האיום על שלא עמד מיד עם מי יש לו עניין. אנו מתנדנדים ומיטלטלים. מנמנמים בעמידה ונעורים מתוך רתיעה לימין ושמאל, קדימה ואחורה כשהשכנים מגינים על ראשיהם בכפות ידיהם מהתנגשות. הכביש זעק לתיקונים. הוא מחורץ מהטנקים הבריטיים.

ככל שהדרמנו מחדרה נתרבו השלוליות בצדי הכביש. כל אימת נסעי בדרך זו צופה הייתי אל סוכת החניה של קבוצת משמר השרון. מכאן מוליכה הדרך למושב כפר חיים ממערב לה. במושב זה התנחלו דודתי – אחות אבי ודודי – אח אמי… היינו מבקרים אותם לעתים. הפעם נזכרתי בהם כשהיינו כבר בבית ליד.

לאור השמש נראה המערב אפל במקצת כאילו נערמים שם ענני גשם. גם פני הנוסעים המצופפים היו כאילו מעוננים וחמוצים. אם מפאת הנסיעה הדחוקה, אם משום טרדותיהם האישיות ואם משום המצב בארץ שהלך והחמיר מיום ליום. ולמה לא מהכול יחד. האם זה בכוחו של בן אדם להיתחם לתחומים שונים שאינם משיקים אחד את השני שעה שהם משולבים, משפיעים ומושפעים אהדדי.

ששת החברה מהכיתה שהקדימונו חיכו לנו במקום המיועד. אף אחד לא נעדר ולא נתפתה לקפוץ הביתה. גם המזוקן שהה בקרבתם ועוד דג אתו – אילן. גבוה וחסון כאילן.

– בעלי שער. יימח שמכם, לבשו ארשת. לך וזהה שחקנים מאופרים על הבמה. ואיזו חשיבות? לא תחפו במסכותיכם על מורשתכם האמיתית, זו הפנימית הכובלת אתכם בחישוקיה בעל כרחכם.

– כך אתה שח. איזה סגנון זה?

– כפי הניראה מאז שמכהן מ"מ.

– וזקנו של הרצל למשל לא חולל נפלאות? חי נפשי אלמלא זקנו לא היינו עכשיו בדרך לנען.

– אתם שומעים מה שפמו של הלז שח?

– דברי אלוהים חיים.

– מחשבות מקוריות מאוד.

– הבעת פעם דעה זו בפני המורה להיסטוריה בכיתה?

– להלז לא הייתה דעה משלו. הכול שאל מהספרים. עם שכזה חבל על כל מלה.

– סוב, בסדר. מה ישיבתכם כאן?

– מחכים לכם.

– מה משמע לנו?

– פשוטו כמשמעו. נטפלנו לחברה שלך. אמרו ממשיכים דרומה, גם אנו דרומה.

– אתם להיכן?

– אנחנו לנען.

– גם אנו לשם.

– מה ומנין, חברה?

– ענין, ודאי איזשהו ענין. שם יגידו לנו. צריך להזדרז, מוטב להקדים. הנה המכונה מגיעה.

– שאול ועוד ארבעה על הספסלים האמצעיים ליד דלת היציאה. הנותרים במקומות הראשונים. דוקטור הרצל יודע לנהוג?

– ועוד איך. – שב מאחורי הנהג. במקרה שיהיה משהו טול את ההגה בידיים. אני מאחורי החברהמן עם המאוזר. ליד שדרת הדקלים של מקווה ישראל נעצרה המכונית. שוטר בריטי אחד משלושה של המשמר עלה על המדרגות, הציץ כה וכה וירד.

– אול רייט.

בעיני הנהג הבליחה תמיהה. פניתי לאחור לראות בנוסעים, וגם במבטיהם נתקלתי בארשת דומה. בדרך כלל הם מחמירים לבדוק, לפשפש בסלים, במזוודות. החשודים בעיניהם היו צפויים למישוש על פני כל איברי גופם. הצצתי למעלה, האצטבאות העליונות היו ריקות ממזוודות. תרמילינו האישיים לא הישאירו רושם עליהם. תוך כדי כך נירכן אילן אל אזני ולחש.

– הצלחתי.

נתתי בו מבט שואל.

– יש לי אקדח.

נתתי בו מבט שני ואמרתי: לך תפוש את הספסל משמאל מאחורי ותן עיניך באשנב. אגו נכנסים לתחומו של הכפר יאזור. נדרכנו, כל השיחות פסקו. חדלו להביט באשנבים. כל הנוסעים השחו ראשיהם מתחת לקוו האשנבים. אנו ישבנו ערים ועוקבים אחרי כל תנועה חשודה. רחוב מנומנם. ליד דוכני הפירות והירקות אין תנועה. החנוונים ישובים על פתחי חנויותיהם ובתנועות מוכניות מגלגלים בין אצבעותיהם את המחרוזות. שני ערבים בפתחו של בית קפה מצביעים לעבר מכוניתנו, מצעקים משהו. או אולי מתדיינים ביניהם תוך תנועות ידיים ואצבעות לולייניות. ילד ערבי מנופף אגרופיו כלפינו ושפתיו נעות. ודאי ששולח לנו ברכתו השגורה על לשונו – כולו יהוד כלבנא. כלב מדובלל־שיער שזנבו נסרח לו בין רגליו שולח מבט כלפי מכוניתנו, ונביחתו נבלעת בטרטור המנוע. יאזור מאחורינו. הנוסעים זוקפים ראשיהם. רחש חולף ביניהם. מישהו מבטא רחשושיו בקול רם. יימח שמם, כלבי הנביא.

– ראית? מפטיר המזוקן אלי.

– מה היה לראות?

– איר שהם שקטים. אין להם ממי וממה לפחד.

– צריך שגם הם יפחדו.

– בוודאי שהם חוששים כמונו בסביבה יהודית.

– לא. זה לא מספיק. צריך שיפחדו לשבת בבתיהם. בחנויותיהם וברחובותיהם. אמש ניפצעו כאן במקום בו עברנו זה עתה שבעה אנשים, מהם שניים קשה. הכרחי לחדור לקיניהם ולחסלם…

– כן גם את הרכב שלהם צריך לחסל. תותחים אין גם להם. צלפים טובים ורימונים יש גם לנו. המושג הבלגה זר להם. אצלינו הוא מעין קמיע, אווילי שמסייע להרג ולשפיכות דמים. בלי תחבורה, בלי גלגלים הנוסעים תמיד ולכל מקום אין לנו קיום. מה, אינני צודק?

– כן. צריך לפתוח בדרכי לחימה חדשות שטרם נתנסינו בהם. וזהו אחד המעצורים, נוסף לספחת הבריטית ונוסף למחסור בנשק די הצורך למלחמת תנופה.

ובנען תנועה. המון פלמחאים. תכונה כזאת טרם ראתה נען. ובפרט של מפקדים מכל הדרגות.

– מה הולך כאן?

– נשמע תיכף.

– לא ניתן להם להיות אדוני הדרכים ומכתיבי תנועת כלי הרכב שלנו. לא ניתן לשפוך את דמינו ללא תגמול כפול עשר. לא ניתן להם לחיות בשקט. הלילה ניתן סנוקרת ראשונה לרמלה. ובימים הקרובים יבוא המשך פורה ומרשים יותר.

– אמרתי לך תהיה חתונה גדולה.

– לי כאילו מישהו זמזם באוזן שבאמת יפו על הכוונת ולא רמלה.

– יכול להיות. אולי לכך עדיין לא מוכנים די.

– אבל דומני שיש כאן מפקדים יותר מטוראים.

– שמעת. סנוקרת ראשונה, רוצים כולם לרכוש ניסיון קרבי בשדה הפתוח.

מכיוון שהמשוריין שבהתקנתו עסקו בתל־אביב טרם הגיע, אכלנו ארוחת ערב במשמרת ראשונה. חברי המשק הרגישו שמשהו מתבשל בקרבתם אך היכן ומתי, לא ידעו. היינו בעיניהם כאנשי וינגייט בשעתם בעינינו, כשהיינו עדיין נערים. הללו יוצאים לחרף נפשם בלילות חשוכים עד קו הנפט הבוער. במקום שם כדורים שורקים לרוב, רימונים וחומרי נפץ מתפוצצים. סוף, סוף, הופיע המשוריין. מיד פתחנו בתרגול העלייה והירידה ממנו בחוליות לפי סדר הפעולות. תרגלתי הפעלת המקלעים. שאר החוליות עסקו בתרגילי תנועה. חיסול השומרים והנחת חומר הנפץ תחת אש.

– אתה שומע, אמנון, מה שאמר לי ט.: זקנך מסוכן. קל לזהות אותך. לכן השארנוך בעתודה עם החברה. אמרתי לו: אלך להתגלח לכל הרוחות. הזקן הארור הזה תמיד עמד לי לזכותי ודווקא הפעם לחובתי. מאוחר מדי – ענה. החוליות כבר קבועות ומתורגלות. בשביל זה הטרדתם אותי לכאן ממרחק של 100 ק“מ. האם זקני נעלם מתודעתכם? כלום מצוי עוד זקן כשלי בפלמ”ח?

– שמע בעצתי, מזוקן. לך וגלח את זקנך. על כל מקרה. השעה עכשיו 7.30. עד שעת האפס בחצות נשארו 4.30 שעות. מישהו יכול לחלות. כדאי שתהיה מוכן.

– הצדק איתך. אבל היכן משיגים מכונת גילוח?

– תכנס למקלחת. תשיג שם ודאי. הרפתנים והרועים זו שעתם להיתקלח.

– באמת צדקת.

העירו אותנו שעה לפני חצות. מוליכים אותנו בסך. לסליקים? לא, את נישקנו האישי קבלנו לפני כן. למחסן הקירור של המשק אנו צועדים, מה פתאום? זה היה “המסמר” הראשון של הלילה. נכנסנו למחסן והנה הוא רוחש בנות ככוורת. תופרים כפתורים. משלימים קיצור מכנסיים ושרוולים. בזוגות. זוגות נכנסים אל מאחורי הפרגוד ויוצאים חיילים של הוד מלכותו לכל דבר. צחוק רם בלתי פוסק מרעיד את קירות המחסן. חברים התקשו לזהות אחד את השני במדים החדשים… מצב רוח מרומם שכזה לפני פעולה טוב יותר מזריקת עידוד. סימן טוב ללוחמים ולמצפים לשובם בריאים ושלמים.

בחצות הלילה היו חברי נען עדים למחזה, כיצד עשרים ושניים חיילים בריטיים תחת פיקוד עברי עולים בזריזות בזה אחר זה על סיפונו של משוריין מצופה בברזנט. תנופת זרועות לשלום וברכה שניה גנוזה בלב. רק יצאנו מהשער והנה שוב הזרקור. שבועותיי הראשונים בפלמ"ח עברו לאורו של הזרקור במשטרת גבעת אולגה. והנה פעולה ראשונה נגד התחבורה הערבית לאור הזרקור של אותם בריטים. לא תיארתי לעצמי שלא יצאו חמישה חדשים מלילה זה והדגל הבריטי שהונף ב־1918 יורד בנמל חיפה ובמקומו יונף התכול לבן שלנו. ונעלו המסומרת של אחרון החיילים של האימפריה תעלם מעם אדמת ארץ ישראל.

קילומטר צפונה מנען חנה מחנה צבא בריטי הזרקור שלו הוא שליוונו כמעט כל הדרך עד רמלה. יצא לי לעמוד בחרטומו של סיפון המשוריין גלוי לאורו. ברגע הראשון הייתה התגובה תת הכרתית להתכופף, אולם נשארתי עומד זקוף ללא ניע כדי לא לעורר חשד כלשהו אודות זהותו של המשוריין הבריטי. משעלינו על הכביש נשאר הזרקור מאחורינו לעומת זה התקרבנו והלכנו למחנה של חיל התעופה שהתמקם בקרבת הכביש בואכה לרמלה מדרום מערב.

כשהגענו לרמלה עלינו על הכביש ללוד. בקרבת פסי הרכבת עשינו סיבוב של מאה ושמונים מעלות בכיוון העיר. במקום המיועד בין בתי העיר הצפוניים ובין פסי המסילה נעצרה המכונה בעוד המנוע ממשיך לפעול לשם ביטחון יתר.

החוליות ירדו מהמכונה כשהן נושאות עימן חומרי נפץ ותבערה נוסף לנשקם הרגיל, כשפניהם אל חניון אוטובוסים ערביים… אני נשארתי על המשוריין כמפקד חולית ההבטחה. לפקודתי שני מקלעים מאחור ומלפנים. כן היו עמנו שקיות עם חומר נפץ במקרה של מגע מטווה קרוב עם מכונות צבאיות שמהן נשקפת לנו סכנה. היה עלינו להטיל בהן את המתנה. היינו מרוכזים במשימה. בצומת דרכים ברמלה הערבית בחצות הלילה, כשכל מכונית מתקרבת מעוררת חששות. כשם שמשורינו עלול לעורר חשש אצל נוסעי כל מכונה צבאית שנמצאת אולי בסיור לילה שגרתי… יצוין פרט חשוב, שהמקלע הקדמי היה בידי המזוקן שהשאיר את זקנו במקלחת של נען. ושוב היה קשה לי להסתגל אל מראהו הנערי כלפנים.

עודנו מתמקמים ומתמצאים, כשיריות אחדות פלחו את האוויר. חוליותינו חיסלו את שומרי האוטובוסים שגילו ודאי התנגדות שלא במקומה.

15 דקות לאחר חצות הליל. במקום בו מצטלבת מסילת הברזל חיפה–עזה–אל עריש–קהיר עם כביש רמלה–לוד, עומד בשוליו משוריין. חרטומו לרמלה, הנהג חייל בריטי מזויין. על גג תא הנהג מוצב מקלע ולידו חייל בריטי. על הדופן האחורי של המשוריין נישען מקלע שני גם הוא בידי בריטי. מפקד החולייה איש צבא הוד מלכותו כנ"ל. סקרן לו הזדמן לשם, היה מחפש לשווא את האריה הכפול של סמל האימפריה על דפנות המכונית. הצבא הבריטי שחנה בארץ לעת ההיא לא השתמש בשריוניות פרימיטיביות מסוג זה.

כל אחד מהמצויים על סיפון המשוריין צפה את הגזרה שלפניו. מפקד החולייה עיניו סובבות ב־360 מעלות. טווח הראות היה קצר בעקב מיקומו של המשוריין בקטע שבין שני עקומיו של הכביש, היורד מירושלים בפנייתו מרמלה ללוד. ההפתעה יכולה להגיע מכיוון לוד, מכיוון ירושלים. מה שאין כן מסרט האספלט הבא מתל־אביב. אורותיה של כל מכונית הנעה עליו, נראים למרחוק. הנה הבריקו פנסיה של מכונית. נבלעו לשנייה בחשיכה והופיעו שוב, בהילוך מואט בעקב הסיבוב, אבל עוקבים אחריה. מתעורר חשש שמא ליד המשוריין שלנו תיעצר. אולם, חשש שווא. ושוב נעשה מתוח בהתקרב אורותיה של מכונית אחרת מכיוון לוד. קיבלנו אזהרה חמורה לא להחזיק את האצבעות על ההדק, כדי למנוע פליטת אש מקרית ולא רצויה. הרגעים המתוחים באו, כשמטעני חומר הנפץ והתבערה שלנו התחילו מתפוצצים בזה אחר זה. ואותה שעה נעצרו בכביש בואכה תל־אביב שתי אלומות אור מ־4 פנסים, כשהם בולשים את המקום ממנו מגיעות ההתפוצצויות. לעזאזל. מי זה חייב לתקוע את אפו בשעה זו, בעניינים אלה? אולם הן אוגרות מהירות ונעלמות מאחורי העיקול.

החברה צריכים כבר לחזור. בטרם תתעורר תגובה – של מי? ר.א.פ., המשטרה. אולי חונה פלוגת לגיונרים בשדה התעופה שבקרבת לוד?

היינו כביכול צופים במחזה. לא הדלקנו פתילים שאשם זוחל ומתקרב עד חומר הנפץ ומרעיד את חלל הלילה, מפציץ את האפילה וטורד משנתם את ערביי רמלה. אבל תפקידנו היה אחראי ומסובך מאוד במקרה של מחסום בכביש, בפגישה עם צבא בריטי, או ערבי. אם יהיה הכרח לסגת תחת אש, המשוריין צריך לחפות על הנסיגה ולהיות בין אחרוני הנסוגים בהשאירם אולי אפילו את המכונית על הכביש. הנסיגה תהיה אז בעקיפין הלוך ועקוף את הר.א.פ. להדרים ולהגיע לנען מצפון מזרח או אפילו לגמרי ממזרח. מסע של 15 דקות, להפוך לדרך מעקשים של שעה ומחציתה, כשהמצפן שלנו הוא הזרק־אור של המחנה הבריטי שמצפון לנען. הנה הם באים. עולים על המכונית, בסדר, בלי מטענים. שתוקים, מרוכזים ומפורקים כאחד. זזנו. עם טרטור מנועה של השריונית נפתחה תזמורת של יריות מגגות וחלונות הבתים שלצידם נסענו. אנו אצים. והיריות לא היו מכוונות. לא נשקפה לנו כל סכנה מהן. אבל לאוץ צריך. מחנה הר.א.פ. שרוי באפלה, אין הדבר נוגע להם. שישברו ראשיהם. כל עוד אין פוגעים בהם. רודפים? אין רודפים? חושך מסביב. הזרקור מסתובב כמקודם, מכנית. הם ישנים לבטח, מה ליהודים ולרמלה הערבית, כשאלומות האור שלהם מגיעות עד הבתים ממש, ונוסף לזה גם מחנה הר.א.פ. המהולל בקרבתם־מגינם.

שערי נען נפתחים לרווחה. גם כאן שקט.

כשהיינו שוב במחסן הקירור וכל אחד אץ להיפטר מהמדים של הוד מלכותו ולחזור לבגדיו הדהויים, שוב פרץ צחוק אדירים. צחוק משוחרר, חופשי. אמיתי. צחקנו לתחפושת המוצלחת, צחקנו מתוך קורת רוח שהעלינו באש 15 מכוניות בלב עיר ערבית. זה לא ישתיק את התחבורה אבל ניתן להם רק כמפרעה. היינו מרוצים שהפרענו לשנתם הבוטחת יותר מדי של שכנינו ועיקר, שחזרנו כולנו שלמים ובריאים. לא שריטה כלשהי. חד וחלק! כמאמר חז"ל… חולית העזרה הראשונה נשארה מחייכת ללא שימוש.

מהרנו להתכנס בצריף האוכל על מנת לטעום משהו. לחם, ריבה ותה. זה הספיק לנו.

– אני מרים ספל תה להצלחת המבצע הראשון ולאלה שיבואו אחריו. פתח וסיים מפקד הפעולה. בתאבון!!

תאבון לא חסר לנו.

המזוקן ללא זקן שכב במיטה הסמוכה לשלי באוהל בו בילינו את שארית הלילה. דומני שרצה לפתוח בשיחה. להביע איזו מחשבה. רעיון שהציק לו. הוא לא יכול לכבוש בתוכו הברקותיו, כדבריו. הן תלכנה לטמיון. אבל אני שקעתי מיד בשינה, כשהמקלעים הקדמי והאחורי שוטפים אש.

למחרת כשעשינו דרכנו חזרה לבסיסנו, הייתה עדת הפלמחאים גדולה יותר מאתמול בין קהל הנוסעים. בעברנו את יאזור נשארו הכל לשבת זקופי ראשים בלי יוצא מהכלל. היושבים ליד החלונות הציצו בהם וסקרו את התנועה והווי הרחוב בכפר הערבי שעוד עתיד היה לרשום דף אדום מדם בפרשת התעצמותנו המדינית.

כפי הנראה מעשה הפיצוץ של הלילה עשה לו כנפיים בסביבה הקרובה לפני שהופיע מעל כותרות העיתונים. גם לעינינו הופיע המחר בצבעים בהירים יותר.

 

הפשיטה על התל    🔗

ממשמרות נשלחתי אני וכיתתי המאומנת לכפר יונה. המא“ז של המקום שיכן אותנו בשני חדרים באחד הבתים. אכלנו במטבח של החי”ש. הוטל עלינו לברר אפשרות של משיכת נשק מהמחנה הבריטי הגדול שהשתרע מצפון לכביש.

סימן ההיכר הבולט ביותר של המחנה היו שני מגדלי המים שהתנשאו לגובה 20–16 מטר. מבנים מכל הסוגים גיוונו אותו והוסיפו לו צביון מיוחד. בנייני אבן, צריפי פח ועץ על גגיהם העגולים. גם אוהלים לא חסרו בו. הכבישים ביתרוהו לאורך ולרוחב ומהם היסתעפו שבילי ביטון או אספלט.

עינינו היו נתונות לצריף ששימש מחסן נשק של אחת היחידות. מה ביקשנו לדעת? את התנועה סביב הצריף במשך היום. הזמנים בהם מוציאים נשק ממנו ומחזירים. עצמת השמירה ושעות חילופי המשמרות ודרכי הגישה מהגדר אליו העוברות בשטח בנוי לא בצפיפות. מצפון למחנה היה פרדס ובו מגדל מים. ממנו ערכנו תצפיותינו במשך כל שעות היום על ידי צופים לפי התור.

שני שערים היו במחנה. אחד ממזרח והשני מדרום. במקרה של חדירה למחנה דרך השערים היה עלינו להכיר ולדעת את הפרטים על נוהלי השמירה עליהם. לתכלית זו ערכנו סיורינו בלילות בלבד. שלא נראה חשודים בעיניהם הצופיות של השומרים וכן של היוצאים ובאים דרכם. בסיורים אלה נטלתי חלק פעיל ולא החמצתי כל הזדמנות לכך. ועדיין אין זה הכל. היה עלינו להכיר היטב את כל דרכי הגישה המוליכים אל המחנה מהיישובים הסמוכים. להכין תרשימים מדויקים של שלוש הגדרות שהקיפו את המחנה אחת לפנים מרעותה. בהכנת התרשימים עסקתי אני בלבד. לא היה לי פנאי להשתעמם, הייתי נתון ראשי ורובי בביצוע המשימות. על מהלכן היה עלי לדווח למ"פ שמטהו חנה בישוב אחר.

כף יד כבדה טפחה על כתפי הימנית בעודי צועד למקום המפגש המיועד לשעה הקבועה.

– מה מלאכתך כאן, אמנון? הקול מוכר. אבל של מי הוא בדיוק? הפניתי ראשי לעבר השואל. נפגשתי בזוג עיניים מחייכות עטורות קמטים דקים. במסגרת של פנים שזופים של אדם שהשמש איננה מפנקת אותו ביותר. והוא גם פורע לו באותו מטבע. כבר לא איכפת לו. לך ענה מה אני עושה כאן. לו ידע לא היה שואל. ואם אינו יודע מוטב שלא יידע. ואולי זוהי שאלה שגרתית. פתיחה לשיחה, אבל הוא לא חיכה כלל לתשובתי.

– אולי תיסע פעם אלינו. אני כאן בדיליז’נס שלי. כרכרה על צמיגים וקפיצים. אתה נוסע בה כמו במכונית. במהירות של כוח אחד. זה מכבר, מכבר לא היית אצלינו ודרך אגב תסור גם אל דודתך שתשמח לראותך.

הייתי בקרבת הרחוב הצדדי אליו היו מכוונים צעדי. המסעדה הייתה ריקה. ישבתי על מקומי הקבוע. בטרם היה ספק בידי לעכל את השיחה עם דודי, אחי אמי שמעתי טרטורו המוכר של טנדר הפלוגה. המ"פ הגיע בלוויית קצין ממטה הגדוד.

– אתה מחכה לי מזמן כאן, אמנון?

– לא. כעשר דקות.

– מה חדש בפיך?

– התצפיות של אתמול זהות עם אלו של שלשום. ואשר לכמות הנשק וטיבו, אופן אחזקתו והשמירה עליו, על כך נקבל מחר ידיעות מספיקות מפי אחד הפועלים היהודים שעובד שם. לאחר מכן נסנן לשם שני חברה משלנו כפועלים. אני מקווה שאפשר יהיה לבצע בהצלחה רכש הגון למדי.

– טוב. טוב, מאוד.

עכשיו יהודה רוצה לדבר אתך. בינתיים אסע לסדר עניינים אחדים. עם יהודה זה החלפתי במשך הזמן שאני מכירו, משפטים אחדים ולא יותר. מקצת סקרנות אחזה בי לשמוע מה בפיו אלי.

– הטה אוזן. אמנון. והיה עלי באמת להטות אוזן. צריך להכין תיק לשם הכנת סריקה ואחזקה של קיסריה הערבית. כן. סיור ואחזקה. לתת להם להרגיש שלא נשב בחיבוק ידיים אם ישתפו פעולה עם הבריטים נגד המעפילים. אתה כבר מנוסה בהכנת תיקים מסוג זה כמו העבודה שאתם עושים בכפר יונה, וכן אתה נמצא בקרבת מקום. אתה משאיר בכפר יונה כיתת סיירים מאומנת היטב. שאול הוא מאה אחוז בסדר. תוכל להתפנות לעבודה נוספת. הקצין כילה דבריו ועיניו הפקוחות הביטו עלי לשמוע תשובתי. עכשיו הגיע תורי לצמצם ראייתי מתוך ריכוז ולשקול ההצעה. העננים בחוץ הלכו ונתרבו. השמים האפירו והאפילו. דמדומים ירדו בחוץ ובבית הקפה מבעוד יום. נשמע רעם רחוק. יהודה קם ממקומו. ניגש אל הפתח. הציץ החוצה, חזר ונישאר עומד.

– מזרזף. אני מחכה לתשובתך.

תשובתי כבר הבשילה לפרטיה.

– תתנו לי כיתת פל"ים ואסדר את העניין. כיצד, לא ספרתי לו. שנאתי את מלאכת התיוק. אהבתי את המעשה.

– כיתת פל"ים אתה אומר. טוב.

אותה שעה חזר המ"פ.

– אתם עומדים שניכם כאילו כבר סיימתם?

– כן. ענה יהודה.

– אמנון, אתה רוצה ודאי לחזור לכפר יונה. בחוץ מטפטף אני אסיעך לשם. ליד בית יצחק נוריד את יהודה.

כל אימת נוסעי בכביש הזה הפותח בנתניה ומסתיים בטול־כרם הייתי מעלה בדעתי כמה טוב היה לביטחוננו לו במקום טול כרם עמדה נתניה שניה – הררית. ובדמיוני נצטייר מוט נושא שתי משקלות בקצותיו, כשמשקלתו המזרחית משמשת נקודת משען חזקה לטפס בהרי שומרון ולהיאחז ברכסיהם הצופים אל הים.

בימי שהותי בכפר יונה הייתי עולה מפעם לפעם על מגדל התצפית ומכוון משקפתי אל עבר טול כרם וסביבתה ורוקם תכנית כבושה בבוא היום. התוכנית נשארה במוחי בלבד שכן בימים שבאו יצא לי לפעול בגזרות אחרות של חזיתות מלחמותינו.

– אם תאמר לי, שאול, מי ייסד את קיסריה ופרשיות מעניינות מתולדותיה, אגלה לך להיכן אני יוצא לימים אחדים. שים שתי עיניים על החברה. אתה נשאר כאן מפקד בלעדי ובלתי תלוי. הזדמנות לשיר ולכתב ל…

– אין מחסור בהזדמנויות ובנושאים, הכל כאן עשוי לתגבור ולהאצת החוש והמחשבה.

– אני מבין אותך. אלא שלא התברכתי בזה.

שאול היה חולה אהבה וחולה שירה. שני פנקסים היו לו. האחד תפח והלך משירים ורשימות. ודאי כתב גם עלי משהו. חיבבתי אותו בשל תמימותו ומסירותו לתפקיד. ופנקס שני שהלך וצנם מיום ליום בשל שתלש יום יום דפים ממנו למכתבים לרותי שלו.

אביו היה סוחר רציני. עשיר ובעל נכסים. שני בנים היו לו; האחד סוחר כמותו. ואילו ליורשו ייעד דווקא את שאול, הרחוק ממסחר ומתאוות כספים, כרחוק מזרח ממערב. היה נותן הרבה כדי לרפאותו מ“שגעונו” הפלמחאי. אם כך שילך כבר לאוניברסיטה. כבר גמר את שירותו עם עודף. אמנם מה ייצא לו מהפיזיקה והמתימטיקה, זה לא מסחר. זה לחם עוני אפילו אם יהיה פרופסור. בסתר ליבו היה בטוח בכך וציפה בכיליון נפש ליום שיעוטר שאול בתואר פרופסור מן המניין. זה יקרה נניח כעבור 10 שנים. יהיה בן 60.

– אתה יודע, שאול. פעמים רוחש בי משהו. נוטל עפרון ביד, ניר, והכל נעלם. רושם שניים שלושה משפטים לא לעניין ונישבע יותר לא להיכנע לשטויות אלו.

– אצלי זה בדיוק להיפך. מוחי כאילו ריק והלב מתפעם כרגיל. ומשאני נוטל עפרון ונייר והנושא לנגד עיני – זה נובע כמעיין המתגבר.

– למה שלא תלך ללמוד ספרות. למה דווקא מתמטיקה ופיזיקה?

– אינני מתעתד להיות משורר או סופר. אבל הפיזיקה – לה העתיד. ועתידה צמוד למתמטיקה. איינשטיין לא היה אבי הפצצה האטומית, אבל בלי נוסחתו הגאונית בפשטותה לא הייתה באה הפצצה לעולם. אין לידת יש מאין. הפרוטון הזעיר ולא כל שכן האלקטרון היה בבחינת אין בהשוואה למושגים שלנו על חומר וגרמי שמיים.

בתוקף תפקיד שהוטל עלי על יד מטה הגדוד, אעדר מכפר יונה ימים אחדים. הריני ממנה בזה כממלא מקומי את הממ"כף שאול בידרמן.

כפר יונה 22/12/47 מ"מ אמנון שלומי

– אני בצחוק ואתה ברצינות, אמנון. אבל אשמור כתב מינוי זה למזכרת.

לא הייתי בקיסריה מאז 1945, כששימשה בסיס לסיורי במשטרת גבעת אולגה. המשק גדל, הגדר העתקה הרחק מתחומיה הקודמים, הסירות נתרבו ואפילו שתי ספינות ממש עם סיפונים, ארובות ומנועים, גשרי פיקוד, רבי חובלים. מכרי צ. כבר נשא את התואר רב־חובל. חלומו על צי קיבוצי גדול חובק מרחבי ימים. קיבוצים צפים. נמל דייג בטנטורה. בינתיים מפליגים הפלגות תמרון לחיפה ולעכו. משם לתל־אביב וגם לעזה. משאת הנפש הקרובה להשליך עוגן במימי קפריסין תחת הדגל הכחול־לבן. מול מחנות הפליטים היהודים שהאנגלים לא נתנום לעלות ארצה וכלאום בקפריסין.

קבלתי לרשותי כיתה. ביום הראשון יצאנו אני והממ"כף לסיור קצר. המרחק לא גדול. תמוה היה הדבר שלא נתקלנו בתנועה – תנועת כפר ערבי רגילה של בוקר. השדות מסביב היו מעובדים. במרחק מה מהכפר נראה זוג פלחים זורעים. הקפנו את הכפר מים אל ים בקשת רחבה.

–לערוך סיור יסודי בתוך הכפר עצמו ולערוך תוכנית ההחזקה במקום. השמים היו אפורים ונמוכים וגשם לא ירד.

– טוב. הערב תכין את החברה.

הירח הצעיר אמנם עשה דרכו מאחורי העננים אבל את חשכת הערב הפיג להינומה שהפכה לשקופה. מזויינים בסטנים וברימונים הגענו למבואות הכפר. לא שביב של אור ולא נביחות כלב. הם מקדימים לעלות על משכבם. גם לא הגיע לאפנו ריחם של שריפת גללים מיובשים. חלקתי את הכיתה לשלוש חוליות, שנפרשו בהבטחה. אני והממ"כף צועדים “בגבורה” ראשונים לפני המחנה… נכנסים לחצר הראשונה הסטנים דרוכים ומכוונים בגובה הבטן. עטלף חולף ביעף. חבל תלוי על טבעת רתוק לקיר הבית. עמדת זוג השוורים או הסוסה. דלת הבית לא נעולה נענית לדחף קל, דממה. לא קרקור תרנגולות לא המיית חתול. שני חדרי הבית ריקים.

– עזוב. לוחש הממכף.

– כן, הלכו. מה העניין?

אנו עוזבים את החצר בזהירות. סטן אחד מכוון קדימה והשני אחורה. חצר שניה – אותה התמונה. רק פגר של חתול מבאיש את האוויר, עוד לא נשלם רקבונו. יוצאים. הכפר עזוב. אולי הראשון שנעזב על ידי יושביו. מחזה עגום, עגום מאוד. בדרך חזרה נתקלנו בכלבים שמהרו להתרחק מאתנו בנביחה רפויה, רעבה. לעומתם נשמעה מתרוננת ותקיפה תרועתם של התנים. כבר למחרת היום שיגרתי דו"ח על ממצאינו במקום תיק עב כרס.

הירח התעגל והלך מדי לילה, הבהיר וחיזק את אורו, הישהה לזמן ממושך יותר סיורו החיכני על פני הארץ.

ימים אחדים לאחר הדברים האלה הגיעתני תשדורת להיות עם כיתתי מכפר יונה ב־28/12 בשעה 13.00 בגבעת השלושה. התשדורת תורגמה לפקודת יום לכיתה היוצאת. להיות מוכנים לדרך בשעה 8 בבוקר עם תרמילים אישיים בלבד. מכפר יונה לבית־ליד ברגל ומשם במכונה ראשונה לגבעת־השלושה. תמהתי, מסיירים ביונה ויוצאים לגבעה.

שאול עולה יחד אתי על מגדל התצפית. לשנינו מגמות שונות. הוא בשביל להתרשם מהירח, מאורו. מהנוף הנגול לפניו. הלילה רחב יותר ועמוק יותר מליל אמש. חומר לשיר, לרשמים ולמכתב ארוך. אני תוך כדי צפיה במשקפת על הנעשה מקרוב במחנה הבריטי ועל תנועת המכוניות בכביש הראשי. לרקום את מסכת הסיורים העמוקים בעורף הערבי. להתחקות על תנועת הכנופיות המגיעות מסוריה, ומעבר הירדן. על כוננותם ודריכותם הצבאיים. הנה יוצאים מהשער שני קומנדקרים מאוכלסים. האחד פונה למערב, לנתניה, השני מזרחה. הנה מגיעות שתי עיניים זורחות מטול־כרם. הן לידנו. אינן נעצרות, ממשיכות. שריונית למחצה של הלגיון. שתי שורות חיילים בישיבה זו מול זו על רוביהם ותחמושתם. מכונת יריה מוצבת על גג תא הנהג. להיכן היא. האמנם לנתניה. עד מתי ישלטו בדרכים באין מפריע? האם יגיע זמן שאנו נהיה אדוני הדרכים, כיצד זה יתבצע, מה הכוח שידחק אותם ויתפוס מקומם? השריונית מגיעה לבית ליד. בנין המשטרה מואר. היא נעצרת לידה.

אורות בודדים עדיין מבצבצים מבין גושי הפרדסים של יישובי עמק חפר שממערב לכביש הראשי. ממזרח לו מהבהבת בעין אחת גבעת חיים. טול־כרם עדיין איננה ישנה. הכל מצועף באורו השאול של הירח, השט מתכלת לענן ומענן לתכלת. ובכל זאת לא בקרתי אצל הדודים בכפר חיים, יחשבוני לבדאי. מחר לגבעת השלושה. למה דווקא בגבעת השלושה? אין מחסור במחסני נשק בסביבה. היום שיגרתי סוף סוף פתק הביתה. הכל בסדר. כרגיל. הרי אי הסדר והבלתי רגיל הוא הסדר והרגיל בחיינו.

דומני שעד ליום זה רואה הייתי את הגבעה מרחוק. אל תוכה פנימה לא נזדמן לי להציץ. בית האוכל שלה היה עדיין שרוי בצריף, זכר מהימים ההם. מתי היו הימים ההם? כשעמדו במשמרות ליד שערי הפרדסים במאבק על יום עבודה ועל לחם לטף. משהו, משהו מאווירה מיוחדת היה מצוי בה. אותה שעה לא הייתי פנוי למחקרים.

מה ילך כאן? שאלנו את עצמנו. אולם לא הרבה זמן ארכו התלבטויותינו. לפני כן תמהתי על המספר הרב של הבאים, אולי למעלה ממאה.

התרכזנו. והפותח פתח בזו הלשון לערך: לבריטים יש נשק והרבה נשק. ולנו אין גם מעט. והם, לחברינו מהלייבור, אין עולה כלל על דעתם להעניק לנו אחוז מועט מעשרם זה. להיפך, אינם מחמיצים כל הזדמנות ליטול מאתנו בכוח הנשק שבידם את המעט שלנו. על כן הרינו מרשים לעצמנו במצפון נקי לקחת מהם. אם לא מרצונם, הרי בעל כורחם. הלילה נפל הפור על תל ליטווינסקי. זה מחנה צבאי גדול. משופע במחסני נשק מכל הסוגים. אולי לא תאומן העובדה שהשמירה על הגדר החיצונית מסורה לידי נוטרים יהודים. גם בתוך המתנה מצויים יום יום עשרות פועלים יהודים. גם החברה שלנו הסתננו למחנה כפועלים. השומרים על המחסן עליו נתנו עינינו אינם מזויינים. הרובים והמקלעים קשורים בשרשרות לא עבות, כר שמיותר להצטייד במכשירי פריצה וחיתוך מיוחדים במינם. יובל הנוטר מהמחנה שידריך את החולייה הפורצת אומר שדלת המחסן איננה נעולה על שומריה שבפנים. כן ידוע לו מקום המגירה בה מצוי המפתח למנעול שסוגר את השרשרת המצמידה את הרובים. חוליית פריצה שתמנה שבעה חברה תכנס למחסן, תשתיק את השומרים, תפתח את החלונות ותחפה על חולייה שניה שתוציא את הנשק, לידי שבעים סבלים שיטו כתפיהם להעבירו ארוז בשקים דרך המחנה עד למכונית שתחכה בפרדס סמוך. שאר הכוח המזוין יתפרש להבטחה משני צידי המחסן בכיוון אל הכביש הראשי ואל האהלים בהם שוכנים החיילים. כפי שידוע לנו, הם מבלים זמנם בקולנוע ובנאפי.

הכל הולך למישרין. השומעים משתכנעים שאכן כך יהיה. ועדיין לא שמענו את חלוקת התפקידים מי ומי בעמדות המפתח. אין לומר שהתייחסתי בשוויון נפש לתפקיד שיטילו עלי. משקראו בשמי כמפקד חוליית הפורצים למחסן, התחיל המוח פועל בתכנון מפורט של הפעולה, כשלנגד עיני מפת המקום. היה מוטב, לו סיירתי תחילה שם. מדוע דווקא מינו אותי לתפקיד זה ולא את מישהו שדשדש במקום זמן ממושך והכירו על כל פרטי פרטיו. אין מקום לערעורים. גם לא עלה בדעתי לנהוג כך. עם שלפי מה שסופר לנו היה זה ענין של מה בכך. כמעט טיול. אולם לי לא נראה הדבר באור שכזה. אולי מפאת שלא הכרתי את המקום, ונדמה היה לי שהנני מגשש באפילה.

החשיך היום, כשהגענו לבסיס ההערכות בכפר אז“ר. הצטיידנו בנשק ובתחמושת לפי התפקיד המוטל על כל אחד. משעברנו ליד בית שעמד בבניינו אמרתי לבחורים להצטייד במקלות. אני לקחתי לי במקום מקל מפרק תבניות עשוי ברזל הנקרא בשפת המקצוע “לום”. חשבתי לעצמי, יש לנו ענין עם דלת. אומרים אמנם שהיא איננה נעולה. אולם אם ה”לום" לא יועיל ודאי שלא יזיק. מכשיר נוסף – ביטחון יתר.

הגיעה השעה לערוך תכנית פעולה מדוקדקת. הפכתי למרצה לשעה קלה בפני שבעה פלחמאים שהתעתדו להעשיר את הרכש שלנו בתוצרת בריטית.

נפתח את דלת המחסן בין אם תהיה נעולה ובין פתוחה. הנוטר יובל בראש כמנחה. אני אחריו ואחרינו יכנסו שניים לשתק את שני השומרים בחדר הראשון, בין שיהיו ערים ובין ישנים. מכאן נעבור לחדר השני ונטפל בדומה עם שני השומרים הנמצאים בודאי במיטותיהם. אחד יישאר לשמור על הדלת. ואני תופש עמדה בפרוזדור בין שני החדרים מוכן לסייע לכאן ולכאן. החלונות נפתחים. השרשרות נגזרות והנשק מתחיל לזרום לידי הסבלים. למה אני מקדים סיפור למעשה. כלום לא די בסיפור המעשה עצמו בביצועו? ללמדך מה רב ההבדל בפעולות מסוג זה בין ההלכה והמעשה. בין התוכנית לבין ההפתעות והאלתורים שבביצוע. בשעה 21.00 לערך יצאנו לדרך במדים בריטיים. כל הפעולה צריכה הייתה להתבצע בשעות הבידור והבילוי של החיילים, כברת דרך הלכנו מערבה ולאחר מכן הדרמנו ונכנסנו בינות לפרדסים. ליד בית אחד נעצרנו לתהות מה בתוכו ומה סביבו כשכל הסממנים בעין. אור ירח מתגוון על ירקות העצים וזהב תפוזים. הייתה זאת הסחת דעת מכוונת ותת הכרתית של הרף עין. היעד לא בישר פגישה מלבבת וקבלת פנים מנעימה. גדרות, נשק, צבא אויב, זיעה, ואולי גם דם.

גדר המחנה לפנינו. אחת החוליות פורצת בה פרצה נרחבת של 4 מטר. מכאן פורש כל הכוח המזוין לתפוש עמדותיו בקרבת צריף הנשק. להוציא החולייה הפורצת אשר פונה בהדרכתו של הנוטר יובל אל הגבעה הסמוכה למקום הפעולה בתוך המחנה עצמו. רציתי לסקור את המקום ולו רק סקר חטוף ביותר, זה מוסיף בטחון עצמי וכושר התמצאות בכל מקרה אפשרי ובלתי חזוי מראש. מהגבעה ראינו את צריף המחסן שהוא מרוחק מהכביש הראשי הפנימי של המחנה כדי 10 מטרים בלבד, כשדלת הכניסה גם היא פונה היישר אל הכביש. מכונית סיור צבאית מגלגלת אופניה בקטע זה הלוך ושוב, לא כדאי להיתקל בה. הגיעו אלינו בבהירות קולות בני אדם, הבחנו בחיילים מסתובבים בכל השטח של המחנה שהיה פרוש לעינינו. לא יכולנו להשתהות הרבה במקום תצפית מצוין זה ולא להתגלות. אנו יורדים מהגבעה לא בסדר צבאי כי אם בחברותא אל הכביש, עושים בו קטע קצר, ואם נתקל לפתע בסיירת הצבאית? הרי גם אנו חיילים בריטיים, כל זמן שלא יבקשו תעודות… בכל זאת כדאי להסתלק מכאן כמה שיותר מהר. אנו ליד דלת המחסן. גם כאן דרושה פעולה מהירה בין סיור לסיור של המכונית. וכי מה יש לחיילים להתגודד בשעה זו ליד מחסן הנשק. עינינו נשואות ליובל. הוא ניגש, אוחז בידית, דוחף בדלת בביטחון. הדלת איננה רוצה להיפתח. דחיפה נוספת איננה משנה את המצב. הוא שולף מפתח מכיסו, זה לא המפתח. תולה בי מבט, נסוג, מפנה לי מקום. הסטן תחת בית השחי והמפרק ה“לום” שבידי נכנס לפעולה בסדק שבין הדלת והמשקוף. נקישה קלילה אחת והדלת נענתה. רווח לנו. אנו נבלעים בחפזה פנימה. אני מקפיד לסגור את הדלת היטב. יובל צועד ראשון, אחריו אני, ובעקבותינו החולייה בת שני הבחורים שצריכה לטפל בשומרים מהחדר הראשון. והנה תקלה שניה. השומרים אינם נכנעים, ומצעקים לעזרה. נשק אמנם לא היה בידיהם. החולייה השנייה שהייתה מיועדת לחדר השני הגיעה מיד. השארנום לטפל בהם. יובל פונה אל הפרוזדור השני החוצץ בין שני חדרי השומרים ומחסן הנשק. אני בעקבותיו. צופה לכאן ולכאן. הוא כבר נבלע בחדר השני.

יריה מרטיטה את קירות הצריף!!

אני מזנק אל פתחו של החדר. יובל!?

אני מבחין בדמות שוכבת על המיטה מימין לכניסה ומשהו בידה.

הסטן שלי פולט צרור מתורגל היטב של שני כדורים בדמות השכובה במיטה.

היד צונחת ארצה.

אני מתכופף – אקדח.

יובל? היכן הוא!?

אני ליד המיטה השנייה. נאבק עם שמיכת השוכב העטוף בה. לגלות את ידיו המחזיקות אולי בנשק. לו היה לו נשק היה מן הסתם יורה בי. מתחת לכר אין כלום והוא מתכרבל ופונה אלי עם הגב. כניעה בריטית.

להוציא עוד צרור עליו?

עוד יריות וכל המחנה יעמוד על הרגליים. הלא הוא נכנע.

יובל!?

בחדר אור ליל ירח אבל אפרורי שכזה. יש עוד שולחן בחדר. יובל אמר שהמפתחות למנעול השרשרת הסוגרת את הרובים במגירת השולחן. אני מגשש, זה השולחן וזו המגירה.

יובל!?

אני נתקל בו מתחת לשולחן. אני אוסף אקדחו, קורא לאחד הבחורים מהחדר הראשון וביחד מוציאים אותו נטול הכרה מבעד לחלון אל העזרה הראשונה שלנו שהתייצבה בסמוך דרוכה לפעולה. בו במקום נחבש והעבר במהירות אל המכונית שחכתה בפרדס לבית החולים. אותה שעה חדרה למחסן הכיתה שצריכה הייתה לטפל בנשק. מתחוור שחוליות השרשרות עבות יותר וחזקות מהצבתות שהיו בידיהם.

הרבה זמן כבר זרם. יש להיחפז. הנשק עובר מיד ליד נארז בחוץ בשקים. ובשרשרת אדם מועבר ונערם לתוך המכונית שבפרדס.

המכונית המסיירת על הכביש בתוך המחנה גילתה עצבנות. היא הולכת וחוזרת בתכיפות יתירה. משהייתה חולפת ליד המחסן נתאבנה עבודתנו וקפאה. על מנת שתתחדש בקדחתנות יתר לאחר מכן. כך חלפה מחצית השעה. יובל הוסע לבית החולים. השומרים בחדר הראשון כבולים וסתומי פיות. הנשק במחסן מגרה את הייצר. השומר השני שוכב מכוסה בשמיכה מעל לראשו ואינו נע וזע.

והנה גם זו באה והיא מכה על תופי האוזניים – צפירת אזעקה במחנה.

לסגת! נסוגים. סבלי הנשק נסוגים ראשונים. אש נפתחת מאהלי החיילים שבסמוך. חולייתי נסוגה בעקבות הסבלים. הכוח המחפה שלנו פותח באש שוצפת אל הכיוון משם מגיעה אש הבריטים. נשמע גם רעש נושאי ברן. אנו כבר בפרדס.

האם ירדפו אחרינו? למה לא?

למה כן? האם יעמדו מניה וביה על מה שהתרחש מתחת לאפם? ואם ירדפו אחרינו בתוך הפרדס? צבא סדיר איננו נוהג לפעול בצורה עיוורת שכזו. מאחורי כל עץ יכול לעמוד צלף אשר יכול לעשות בהם שמות. אני מארגן את הכיתה להליכה מסודרת. המכונית עם השלל זקוקה לעזרה כדי לחלצה מהחולות עד לדרך המלך. אנו כולנו מטים כתף דוחפים את עמל כפינו. דוחפים ודוחפים. והיא נעה לאטה ועולה לדרך המלך. עכשיו דרכינו נפרדות. גלגליה התחילו נעים כיאות. להתרחק מכאן ולהתרחק מה שיותר מהר. אנו מטים אוזן לטרטורה של המכונית כאל מנגינה ערבה.

מיוזעים. צעדה חפוזה. להגדיל את המרחק מהאובייקט. להגדיל אח המרחק. אבל מהר! מגיעים לכפר אז"ר. הירח לא שינה חיוכו מלפני שעתיים. מוזר. הן התרחש משהו במשך השעות הללו. כן. אבל הוא כבר ראה הרבה דברים במשך ימי קיומו. לו ידע לספר. צבא המחתרת מתפרק מנשקו אל הסליקים. זה נראה מעליב ודל כל כך. איזה מאבק אכזרי בין שני כוחות בלתי שווים. אבל יש לנו זכות קיום כמו להם.

יובל נפל. נופלים תמיד ההולכים ראשונה. האם הכרח היה שיצעד הוא הראשון. ואני אסתתר מאחורי גבו הרחב וליבו האמיץ והנועז. האם כך נוהג מפקד ראוי לשמו? האם היידע והניסיון שרכש כנוטר במחנה זה היו רק תירוץ שדוף להעמידו הישר אל מול פני הסכנה, על מנת שאני המפקד אוכל להתחמק ממנה, ואשאיר לעצמי את ההתגנדרות בהצלחת המבצע. אכן ראיתי בזה כישלון אישי חמור, המעמיד בספק את זכותי וכושרי לפקד על הזולת. הרהורים קשים אילו ביני לבין עצמי הנחוני לקראת הימים הבאים. הייתי בטוח שמראים עלי באצבע: “זה ששלח אחר ליפול במקומו. ועל דמיו הוא חי ועוד מתיימר לעשות קריירה מפורסמת.” פחדן, ריננו מאחורי. אמנם מעולם לא מניתי את עצמי עם אמיצי הלב, אולם השתדלתי למלא לפחות את חובתי כהלכה. והנה נכשלתי. לא מילאתי חובתי כמפקד אשר חייב להתייצב בראש אנשיו. ואל מול הקשות שבסכנות. העובדה שגם אחרים נכשלו במילוי־חובה מכרעת זו, לא נחמתני. ראיתי עצמי פסול מלהיות מפקד. נמצאו אצלינו גברים הנוהגים לומר דעתם דוגרי אשר אמרו לי את זה בגלוי בפרהסיה ולא פעם אחת. לא נפגעתי ולא נעלבתי מכיוון שדעתי הייתה כדעתם. אולם היו אצלינו גם אחרים שטענו לעומתי שאני מייסר עצמי לריק. והביאו דוגמאות ואסמכתאות מפלוני ואלמוני.

אולם דעתי נשארה עם המחמירים. למעשה התפטרתי מתפקידי ורק זרם ההתפתחויות גרף אותי חזרה.

 

בני הפרברים אל הדגל    🔗

ניצב הייתי בפתחו של צריף וסוקרו לאורכו. לרוחבו לא היה מה לראות. שביל של מטר הפריד בין שתי שורות המיטות שמספרן הגיע לארבעים. עשרים מכל צד. זה דומה לקסרקטין, אבל עדיין לא בדיוק. שמעתי מפי אלה שהזדמנו לקסרקטינים ממש, שחדר אחד מכיל מאות מיטות. עוד לא הגענו למדרגה של צבא סדיר.

– איך כאן? שאלתי את מלווי – המפקד היוצא.

– אם מחזיקים אותם בידיים אז הכל בסדר. שלש פעמים ביום אני מבקר כאן, לעקוב מקרוב. אם מתמלאות כל ההוראות שלי.

יצאנו החוצה, קיר מעץ בגובה של מטר ובמרחק של מטר יצר מעין כרכוב שהקיף את הצריף מכל עבריו. החלל בין שני הקירות נתמלא עפר. חגורת ביטחון. הייתי מרוצה מסידור זה. צעדנו אל הצריף השני בסמוך.

– אתה מבין, עזבתי בבית משפחה בת עשר נפשות. אבא חולה. איננו עובד. אני ואחי הצעיר ממני בשנה וחצי פרנסנו את המשפחה. והנה חשבתי שזה ענין של ימים אחדים. אלמד לירות ברובה ודי. האם אין זה מספיק? תותחים בין כה אין כאן. אפילו לא מכונות יריה כמו שראיתי בסינמה. מה, על המשפחה שלי כבר לגווע מרעב בשביל המדינה שעוד איננה ובשביל שכיסיהם של היהודים מרחוב אלנבי ונחלת בנימין יתפחו עוד יותר מכסף ושכרסיהם יתפקעו מרוב שומן. לכל הרוחות, אם לא ישלמו לי משכורת כמו שהרווחתי בעבודה, אני לוקח את תרמילי והולך לי. מה יעשו לי?

– משפט יעשו לך. עונה לו חברו.

– אני מצפצף על המשפט הזה. עדיין אין משטרה ולא צבא. אשלח את השופטים שילכו במקומי לעבוד קצת ולהזיע הרבה, ולאכול קדחת. כמה מהם נשארו בתל־אביב לחמם את מיטותיהם. אתה שומע מה שאחי כותב. הוא כותב: אם לא תחזור מחר אמא תיקח את הילדים הקטנים ותלך אתם לים וחסל.

– ולפרנס שש נפשות יותר קל אתה חושב? ענה לו חברו בשאלה.

– אינני חושב כלל. אני חושב על אחי ואחיותיי הקטנים שלבושים בבגדים קרועים ובלויים בקור הזה. והולכים יחפים. והלחם ניתן להם במנות. והם רבים אחד עם השני על כל פרוסת לחם.

שני נערים ישבו על מיטותיהם שמכוסות היו בשמיכות אפורות, צבאיות. נראו צנומים מדי וצעירים מכפי גילם. כשנעצרנו בפתח הפסיקו לדקה את השיחה. הנואם הראשי שלח בנו מבטים נזעמים ואחר הוסיף:

– שמענו שהמפקד הולך ואחר בא במקומו. עוד היום אודיע למפקד החדש שאני מסתלק מכאן מחר. כן מחר. אם לא יבטיחו כסף בבית. אם יש להם כוח לגייס אותנו, יהיה להם הכוח לקחת כסף מהעשירים השמנים בשבילי, בשבילך ובשביל כל החבריה.

– מה כאן? שאלתי את מלווי.

– מסובך. כל הטירונים משכונות העוני של תל־ אביב. הם היו בין מפרנסי משפחותיהם המאוכלסות ברוך השם. כשגויסו נשארו המשפחות בלי מפרנסים הכרחיים.

– מה יש לעשות. הן אי אפשר כך?

– הדבר ידוע במטה הגדוד. ואין זו בעיה של מחנה זה בלבד. ודאי יסתדר משהו.

– שמעת את השיחה. המחנה עלול להתרוקן יום אחד.

– אם תמשיך ללחוץ בלי הרף ודאי שתסייע בזה לפתרון מהיר ורצוי של הבעיה. בעיה זו היתה מוכרת לי וידועה ממקומות אחרים. אבל לא בהיקפה כפי שנתקלתי בה עכשיו. נוסף לזה עד עכשיו הייתי בבחינת צופה פסיבי. עתה הוצבתי כנוגע בדבר ובידי כוח כלשהו לתרום לפתרונם בכיוון הרצוי.

זה בא עלי במפתיע. הסב לי סיפוק וגם טרדה. העמדתי בפני אתגר שהמחנה שנמסר לפיקודי יתקדם באימוניו במלוא מספר משתתפיו ללא נשירה. נעשיתי שותף לדאגותיהם המשפחתיות של פיקודי, שמעודי לא טעמתי טעמו, לא נתתי דעתי עליהן, הן היו מחוץ לטווח ראייתי. עתה הסתכלתי עליהן במבט שונה. והלא הם זכאים לחיים בתנאים לא פחות גרועים משלי. אמנם ניסיתי לרחוץ בניקיון כפי ולהרגיע את עצמי במחשבה שהחיים שלי בקיבוץ פתוחים למענם. יגידו כן, ובבת ראש תיפתרנה כל בעיותיהם הקשות. אולם לאחר הרהור נוכחתי עד כמה מוגבל כוח הקליטה של הקיבוץ למענם. נניח שחמישים משפחות המונות 400 נפש מבקשות להתקבל למשק שלי. התתקבלנה? לאחר שיקול קל נאלצתי להשיב בשלילה. אין לנו אמצעים לכך. לא קרקע, לא תעסוקה אחרת. לא דיור. אם לא 50 אולי 10 משפחות עם 80 נפש? לא, גם אותן אין לנו אפשרות לקלוט. כשירדתי לחמש משפחות התחילה להצטייר במחשבתי אפשרות כלשהי כניסיון מפוקפק בעזרת תקציב מלא של הסוכנות היהודית. וגם זה לא מייד אלא לאחר שיבנו למענם את שיכוניהם.

בתקופת החיול המוגבר מראשית פברואר 1948 הפך המקום אליו נשלחתי לאחד ממחנות האימונים של גדוד המטה של הפלמ“ח. למטרה זו הקימו את שני הצריפים הארוכים והצרים לקליטת שמונים איש מחוץ לפיקוד. באתי למחנה ממשמרות בתפקיד של מפקד המחנה. אותה שעה היו מצויים בו שמונים טירונים בפיקודם של ממכ”פים מנוסים בהדרכה בנשק ובשדה. דבר אחד חסר לנו, שהיה נחלת כל יחידה לוחמת, או מתאמנת נשק שימושי תקין ופעיל. הייתי למפקד על שני רובים כשירים. לא יכולנו לכן בזמן הראשון להשתמש באש חיה. זה היה ליקוי רציני. חייל שאיננו עובר טבילת אש באימונים מפסיד מכושרו הקרבי בבוא מועד ההתמודדות.

המפקד היוצא ערך מסדר פרידה למענו והיכרות למעני. לא נמניתי עם חובבי מיסדרים וגינוני ראווה צבאיים. מאז היותי טוראי מציג או מוצג נשאר בי מישקע לא נעים מכל אלה וכן בהעלותי תמונות אלו בזיכרוני במשך זמן שרותי. התנגדותי הפנימית גברה בי דוקא כשהגיע תורי לקבל מסדרים, תחילה של כיתות ומחלקות לאחר מכן.

מאחורי כתפיהם של שמונים הנערים שעמדו לפנינו עמידה שפופה במקצת ולא חיילית כל כך, כשעל פניהם אפשר היה להבחין בקושי הבעה של השלמה לכל היותר לעמידה זו, ללא זיק של שמחת נעורים ושל הרגשת איתנות מתחת לכפות רגליהם. מאחורי כתפיים אלו ראיתי את ההורים, אחיהם ואחיותיהם – מחנה שאין מציגים איתו לראווה בשום מקום, שאין לשאוב ממנו עידוד ואינו עשוי לשמש מקור של גאווה.

מחנה שהתמיהה ניבטת מפני משתתפיו והתזונה הלקויה מזדקרת מעצמותיהם הבולטות יתר על המידה, ומרגליהם היחפות. אז גמלו בלבבי החלטות מספר, כיצד עלי לנהוג עם פיקודים אלה, שמתפקידי היה להפכם ללוחמים בעד מולדתם שהכירוה וידעוה מתוך תזונה על סף הרעב, רגלי ילדים יחפות בקור ובגשם, גופות צנומים מעוטפי בלואים, מגורים מצופפים עד אפס נשימה. מחלות ילדים שרק המוות היה פודם מייסוריהם.

בשיחתי הראשונה עם הממ"כפים לא היססתי כלל להודיע להם על רצוני לא לנהוג בחומרה בכל שנוגע למשמעת חיצונית, בנוהגים קסרקטיניים שנראים בעיני הטירונים האלה דווקא כהמשך השפלת ערכם וכבודם האנושי. הם רגישים לזה הרבה יותר מיוצאי משפחות המעמד הבינוני המבוסס, שאין עליהם עול פרנסת משפחות, ושילדותם לא הייתה עשוקה ורמוסה על ידי העוני והניוון בחוג המשפחה והחברה.

מה שאין כן לגבי אימונים. כאן יש להקפיד הקפדה יתירה, להרגילם להכרת ערך החייל המאומן היטב והיודע את אשר לפניו, היכול להתמצא במצבים קשים ולהיחלץ מהם בלא להיפגע. להחדיר בהם את ההכרה שעליהם להיות כמעט גיבורים בכושר עמידה אחד מול עשרה. וככל שנקל בערך המשמעת החיצונית הראוותנית כן נחמיר במשמעת האימונים מה שמוסיף ביטחון לטירון, מחזקו מבחינה פיזית ומעלה את ערך עצמו בעיניו הוא, של חבריו ומדריכיו. הרגשת הנחיתות תפנה מקומה להרגשה של סיפוק.

אחד הממ"כפים טען:

– חוששני שאם תרפה את המושכות, במקום אחד תחול התרופפות לכל אורכן ונאבד את כושר השימוש היעיל בהן. חדר האסירים יתמלא דיירים.

– כוונתי שחדר זה יישאר ריק כל זמן שהותי כאן.

– כמה זמן תשהה כאן?

– זה אינני יודע. לא חתמתי על חוזה גם לא בקשתי.

– רצוני להקדים להגיע להרי ירושלים. אמר מלאכי, בנעימה כזו, כאילו משהו נוסף מסתתר מאחוריה מלבד דחף פלמחאי.

– מה בוער לך? נגיע לשעה הדרושה. נחוש לעזרה לכל מקום שיידרש. הלא זהו תפקידו של גדודנו. גדוד המטה.

– ואני כמה לנגב, אמר יואב ועיניו החולמניות התערפלו כלשהו.

– מה יש בנגב? אמרתי. סלעים, חול ומדבר.

– יישובים מנותקים. בודדים שזקוקים לעידוד. משד דבריו לאיטו כאילו בוחנם. אם הם אמנם במקומם ומבטאים את משאלת לבו.

– כמובן. למטרה זו מתארגנת חטיבה ממש. חטיבת הנגב.

– ואני שמעתי שמתכננים משהו מיוחד. המצאה חדשה לגמרי.

– אתה מותח אותנו, יואב?

– חיל פרשים ממונע. פרץ בעיניים גדולות בהירות.

– הסוסים ירכבו על מכוניות והחיילים על הסוסים. חמדתי לי לצון.

גם אזני קלטה משהו מעין זה.

– משהו רציני יותר, עלה חומו של יואב. הסוס יהיה אמנם על ארבע אבל לא רגליים כי אם ארבע גלגלי ג’יפ ורוכביו ישלטו על שמייסרים הגונים. ויוכלו לפתח עצמת אש גהינומית.

– כבר הבעת מבוקשך בפני מישהו? שאלתי.

– אמרתי למ"פ שלנו, הבטיח להעביר הלאה. תפוס אתו שיחה בהזדמנות הראשונה שתיפגש עימו.

– אינני יכול לוותר עליך, יואב. אתה בעצמך יודע איזה חומר יש ללוש כאן. אבל אם תמצא מישהו בדומה לך במקומך לא נעכב בעדך ואהיה מליץ יושר. אבל דומני שהעניין עודנו אפילו לא בחיתוליו. עדיין הם בעלי המנדט שולטים כאן בחיפה. ולא אנחנו.

– משעמם כאן. אמר מלאכי.

– אני מבין אתכם. אבל לא לעולם שקט. בכל יום עלול משהו להתלקח גם כאן. שכנים שכאלה “חמודים”: קקון, טול־כרם. אנו כאילו במבצר נמצאים. הפרדסים סביב סביב לנו כביכול חגורות מגן. הבית הזה מבטון בעל שתי הקומות והמגדל המתנוסס מעל עוד 6 מטר. אבל מצודה זאת יכולה להיות גם מלכודת.

יש לצאת יום אני ואחד מכם בתורנות אל מאחורי הפרדסים ולהרחיק עד כמה שאפשר את הרועים ועדריהם.

– להיכנס אתם בתגרה אתה סבור?

– לאו דווקא. עד כמטחווי כדור רובה.

– נניח שכך. אמר יואב. כשנסתלק מהמקום יחזרו לסורם.

– ייתכן. אבל הם יהיו זהירים יותר. כיוון שלא ידעו מתי נפתיעם. נשיג השפעה כלשהי על חושי הרתיעה. הם אינם גיבורים גדולים שכאלה.

– כן. אבל אלה שבאים מן החוץ. שמעתי שבמאותיהם נכנסים ארצה מסוריה ואפילו מעיראק לעיני הבריטים ואולי גם בחסותם.

– כן ועוד משהו, חברים נצטרך לקצץ מקצת מההדרים מסביב למחננו על מנת להרחיק את טווח האש מאתנו לפחות כדי אפשרות לקלוע רימון לעמדותינו ועם זה להרחיב את שדה האש שלנו.

– הפרדסנים לא יסכימו בשום פנים לעקירה. אצלם עץ יקר מבן אדם.

– אין דבר. נאיים עליהם בעזיבת המקום. וכשייעזב המקום לא יישאר זכר לפרדסיהם. פועליהם הערביים יהיו הראשונים בין מקצציהם והורסיהם. כמוכם גם הם משוכנעים בזה. אלא שמעמידים פנים של־לעולם־חוסן.

– בניהם ודאי שאינם בדעת הוריהם, אמר יואב.

– אין ספק בדבר.

שיחת הצהריים שלי עם הכיתה הוותיקה נסבה על נושא שיגרתי. הם בשלהם ואני בשלי.

דבר הכיתה, בחורון משכונת מונטפיורי, גבוה וצנום ראשו הקטן נשא בלורית שחורה מרשימה. מתחת לאפו נבט שפמון זפות ועיניו הבזיקו גחלים לוחשות.– מה בצע אנו נשב כאן ושם בבית משפחותינו זקוקות מאוד לעזרתנו לפיאסטרים שלנו, המעט שנותנים לנו כאן איננו מספיק כדי להשביע לחם את אחינו ואחיותינו הרעבים למחצה. אנחנו כבר מכירים את רובינו הנכים בעל פה. לו היה לנו לפחות נשק של ממש. מדוע אין ממציאים לנו כמו למעפיל ולגבעת חיים. כבר ירה כל אחד מאיתנו את חמשת הכדורים משני הרובים העלובים שלנו. צלפים לא נצמח מזה. תן לנו חופש לשבוע ימים. יהיה צורך בנו, צפצוף קל ואנחנו כאן. לא נכון, חברה?

– כן, כן, הוא מדבר לעניין. כולנו מסכימים לדבריו. נמאס לשבת כאן. שולחים לנו נשק, אני שואל? כי אין מחשיבים אותנו. לו החשיבו לא היינו בידיים ריקות.

– המחסור בנשק מחייב אתכם דווקא להיות מאומנים יותר, אמרתי. עד שנהיה כולנו מזויינים כראוי ייקח קצת זמן. מטפלים בדבר ואני מקווה. מלבד זה המצב הביטחוני יכול להשתנות אצלינו כל יום.

– ואם יורע המצב יתנו לנו נשק?

– בלי ספק. ייקחו ממקום אחר בשבילינו. אתם יודעים מה שקרה בקרית מוצקין?

– מתי?

– אתמול.

– לא יודעים, עוד לא קראנו עיתון היום.

– בעתון זה עוד איננו, אולם אני יודע, אמנם לא את כל הפרטים. משאיות ערביות עמוסות נשק, תחמושת וחומרי נפץ עברו בכביש של קריית מוצקין בדרכם לחיפה. אנשינו הפתיעום וחסלו אותם. הרבה ערבים נהרגו בתוכם מפקדם מחיפה. למבצע כזה דרושים חברה אמיצים וזריזים. לא כן? מי מכם היה מוכן להיות בין אלה?

– כולנו. ענו כולם כאיש אחד.

– יפה מאוד. ידעתי שזו תהיה תשובתכם. עוד תהיה לכם הזדמנות להוכיח את עצמכם. אבל אתם מבינים ודאי שלמבצעים מסוג זה שולחים את המאומנים ביותר.

– כמובן. כמובן שוב ענו כולם כאחד.

– עבר זמן שיחתנו. ניפגש שוב בערב כאן על הגג. אולי נעלה על המגדל לצפות משם.

כשהתאספנו בערב על הגג היה בפי משהו חדש למענם.

– הפעם אהיה אני הפותח, אמרתי להם, אולם לפני כן, מי רוצה לעלות על המגדל לצפות משם את הסביבה הקרובה והרחוקה ולשתף אותנו מהתרשמותם ממראה עיניהם?

– יעלה יצחק ועוד אחד במי שיבחר.

– טוב בחר לך, יצחק במי שתרצה. את הכי קרוב לך, או את הכי רחוק לך.

– טוב. משה בוא. רוצה?

– למה לא.

משה היה נמוך בראש מיצחק. אבל זריז היה ומפולפל. עם זה צנוע ונחבא אל הכלים. בעל משמעת שירד לעמקה של משמעות היותו במחנה. חיבבתי אותו. הערה אחת שלו הייתה שקולה כנגד נאום ארוך של יצחק – דברה של הכיתה. למה לא בחרו במשה להיות דבר? אולי מפאת ענוותנותו ומשום הפער הגדול בין כשרו השיכלי הגבוה לעומת זה של חבריו יוצאי שכונה אחת. אני ייעדתי אותו לממ"כף.

– מה אתם רואים שם ממרומי המגדל?

– מה אנו רואים? ארץ יפה מאוד. רואים את אורותיה של טול־כרם ממזרח ושל נתניה ממערב.

– הייתי אומר אפילו נצנוציו של המגדלור ביפו. אמר משה.

– דרומה מטול־כרם הרחק בהרים מהבהבת שכם כאילו… הציב יצחק באי ביטחון. זה יכול להיות?

– יכול להיות.

– נו ומצפון־מערב מבצבצים אורות חדרה מתוך ים הירק המקיף אותה.

– ואם אינני טועה הרי גם סיבוביו של המגדלור מעל למערת אליהו שבכרמל.

– על עוד אור אחד פסחתם, חברה, אמרתי.

– רחוק, קרוב?

– רחוק וקרוב.

– אתה מתכוון לאור הירח, פרץ משה. לא עלה בדעתנו לציין אור זה. הרי אנו טבולים ורוחצים בו עד מעבר לכל מושב. הוא, הירח לועג לנו.

– יפה דרשת, משה, אמרתי. עת לרדת, עלי לספר לכם משהו וללכת כי רבה המלאכה לפני. ובכן האזינו. הגיעה אלי ידיעה מוסמכת, שערביי קאקון בסיוע אנשי כנופיות זוממים לפוצץ בית זה שעל גגו אנו יושבים עכשיו. כוונתם לצוד שתי ארנבות בבת אחת. חיסול מחננו וניתוקה של המעפיל על מנת לחסלה בתור הבא.

– נבלות! נרביץ בהם.

– במה? בשני הרובים העלובים?

כל המבטים הופנו אלי.

– אל דאגה. יהיה לנו גם נשק. כבר פניתי בדרישה דחופה לרובים, מקלעים, תחמושת להם ורימונים. מלבד זה יש לבצע אמצעי התגוננות. ומשום כך אני נחפז לערוך עוד הלילה את התכניות. מחר תבואו כולכם בסודם ונתחיל בביצועם. אני מקווה שתטו כתף חרוצה.

– כמובן, מה השאלה, כולנו כאיש אחד.

– ידעתי שזו תהיה תשובתכם. לילה טוב, חבריה. לכו לישון ולאגור כוח. בעזרת השם נתגבר עליהם.

לא יכולנו לשבת באפס מעשה בצריפים ובבית תוך צפיה עד שיבואו להטיל בנו רימונים וחומרי נפץ. חפרנו עמדות מסביב למחנה. ביניהן נמתחו תעלות קשר, הוקמו גדרות תיל. הנערים עבדו במרץ. הם הרגישו שאין להשהות את התקנת הביצורים הפשוטים שאת ערך יעילותם החדרנו לתוך הכרתם הלוחמת. להיכנס לתוך האדמה כחפרפרות, זה המבצר הטוב ביותר לשעה זו. אבל מה עם העצים? הם גובלים עם הגדר ממש ומשמשים מחבוא ומסתור מצוין לכל מתקיף וחבלן. המשגיח על הפרדסים היה בא אלינו בכל יום לרגל מלאכתו כשהוא רכוב על אתון. ראינו בו ובבהמתו משגיח טיפוסי כמסופר בסיפוריו של מ. סמילנסקי. פועלים ערבים מהסביבה עבדו בסיום הקטיף.

לא הקדמתי לספר לו על סיבת חפירותינו עד שלא ייתן דעתו עליהן בעצמו. אדמת המחנה גם היא הייתה בתחום פיקוחו. ואמנם בעשותו כה וכה שאל – מלאכה זו מה לפתע?

– באיזה עולם אתה חי? שאלתיו בתשובה על שאלתו.

– אני חי בעולם של פריחה, גידול וצמיחה שלי רק נצחים, ללא שלכת.

– זה הכול, וכל הנעשה מסביב?

– לשם כך אתם כאן. אתם בשלכם ואני בשלי. מעט מאוד פרי נשאר על העצים. מי זה יתאנה לפרחים העדינים והריחניים של ההדרים.

– להווי ידוע לך, שהפריחה, הגידול והצמיחה שלך נמצאים בסכנה. פועליך ועושי דברך זוממים משהו רציני מזה שעולה אולי בדעתך.

– האם ירקו לבאר ממנה הם שותים מימיה?

– אתה תמים או מיתמם. לא באר אחת נסתם הגולל עליה בשל שנאת אדם לאדם. למען שהגנתנו תהיה שלמה ועציך שיישארו לעמוד על שורשיהם מן ההכרח לעקור שורות אחדות של עצים מגדר התיל פנימה לפרדס. שדה־אש דרוש לנו ולא ניתן להטיל בנו רימונים וחומר נפץ מתחת לאפנו.

– אתה יודע מה זה עץ? עד שיגדל ויעשה פרי. החוויר המשגיח.

– אתה יודע מה זה לגדל תינוק לילד וילד לנער ונער לבחור נושא נשק ומסכן את נפשו בשביל להגן על רכושך, כאילו זה רכושו.

המשגיח גמגם משהו בתשובה על דברי שלא הגיע לאזני. ואני הוספתי: יש לך שהות של עשרים שעות לקחת דברים עם בעלי הפרדסים. אם תשובתם תהיה שלילית נבצע את המלאכה על דעת עצמנו. פני המשגיח החווירו והסמיקו חליפות. לשונו יבשה בפיו. התחיל פוסע בין העצים וממששם כשמלטפם לפרידה. למחרת בבוקר הביא במו ידיו משורים וגרזינים ונצח על מלאכת הכריתה. רווח לנו כמטחווי הטלת רימון. בעצים הכרותים מיקשנו את השורות הסמוכות.

מגבעת חיים הגיעו שבעה רובים ומקלע. הכיתה המאומנת ירתה את אלומת האש הראשונה כאיש אחד לפקודת אש. הרושם היה עז על היורים. הילוכם כאילו נשתנה, נעשה בטוח יותר. יצחק ומשה נקבעו כמקלענים. פניהם זרחו משמחה כשהוציאו את הצרורות הראשונים.

– להציבו על המגדל ולהצליף בו על הבית ההוא אשר על הגבעה. מה דעתך, אמנון?

– מה איכפת לך, משה, הבית ההוא? שאלתי.

– הבית ההוא שולט על הסביבה. חוששני שיטרידנו לא מעט, אם ייפול לידיהם.

הערתו של משה הייתה נכונה. הוא התחיל תופס את מצבנו האסטרטגי ומתמצא בו. מקדיש מחשבה כשמוחו עובד בכיוון הנכון. שמחתי לזה. אנו מבוצרים ומזויינים קצת יותר מקודם.

לו שמונים רובים תחת ידינו ולא עשרה, חשבתי לי. מה הסיבה האמיתית שהם אינם? האם דופק שם למעלה הכול בסדר? האם מתבצע הכול כמו שמצבנו מחייב, או שמא שולטת שיגרה וצרות־עין שם?

– האם קשה כל כך להשיג רובים? טען משה. בידי הבריטים כאן הם נמצאים לרבבות. דבר בחום שלא כדרכו ובכאב. זה היה מורגש בעווית שהייתה כובשת את פניו המסמיקים מתוך מאמץ מיוחד כפי הנראה.

– כמה כסף מבזבזים שם בעלי הכרסים בתל־אביב על תענוגות ושטויות ולנו אין רובים.

– אולי זה לא ענין של כסף כלל? משה, קח למשל את ארצות הברית של אמריקה. להם יש רובים יותר מאשר לאנגלים, הם מתגוללים שם במיליונים ולנו לא יתנו אף אחד.

– הם באמת נבלות

– נבלות זו לא מילה בשבילם, קפץ יצחק. והיהודים שם אינם יכולים לשלוח לנו רובים?

– צריך ללסטם כאן את הבריטים, אמנון. מה אתה חושב?

– אתם חושבים שלא ניסינו, אמרתי. שמעתם על מבצע תל ליטווינסקי?

– שמענו. ועוד איך!

– תארו לכם שהייתי שם ארכי ליסטים.

– אמנון, אתה היית שם, התברקו עיניו של משת בקפצו על רגליו ממקומו. תמיד אמרתי שאין כמוך, אתה יותר מאייזן.

עצמתי עיני ולנגדן: הצריף, יריית הפתאום, ירייתי הנגדית. המתיחות שמה, הרובים שנמסרים מיד ליד כחוליות בשרשרת מבעד החלון… יובל… והאש שנפתחה באוהלים… כמעט לא יאמן כל המעשה ההוא. והן הייתה זו עובדה, נתח חי של מציאות שעלה בחיי בני אדם…

פעמים נדדה שנתי עלי בלילות. אם לשעה קלה או ממושכת בתחילת הלילה, או בסופו. וזה מפאת האחריות שהייתה מוטלת על כתפי לאימון שמונים הנערים בלי אש חיה. מחמת הציפיה המעורפלת לקראת מה שעתיד לקרות כאן. וכן איכפת היה לי מאוד קיומה של תחבורה בינינו, שאור היום ונגוהות הירח שוברים אורותיהם בעיניהם במנסרה אחרת של מושגים בעקב אורח חיים דהוי של יהודים ממדרגה שניה ושלישית לפי הרגשתם הם בעיני עצמם וכפי שנחשבו בעיני אחרים מחוץ לעדותיהם ושכונות מגוריהם. נוכחתי וראיתי ששיחותי עמהם, יחסי אליהם, נוהג החיים במחנה היו להם השפעה מחנכת ומרגעת, שמפיגה את הרגשת הנחיתות שאוכלת כל חלקה טובה בנפשו של נער מתבגר, נטול השכלה ומתוסבך, ובעל אופק חיים מגבל. ראיתי, כיצד עלה ערך העצמי שלהם בעיניהם מה שהיה חשוב ביותר למתכשרים ללוחמים בעתיד הקרוב כשווי זכויות וחובות.

שוכב הייתי ער על משכבי וראשי טעון אותן שיחות. שאלות ותשובות. רוגשות ורותחות בימים הראשונים, רגועות ומתונות בימים שלאחר מכן. אם הייתי ער בשעות של טרם שחר היו מחשבותיי זורמות באפיק אחד עם השיחות הקולניות של הבולבולים שהיו מחרישות וגוברות על אלו של הדרורים, הפשושים והחוחיות. אולם צליליהם המסולסלים והמעודנים של הדוחלים שהיו יוצאים בסולו, התחרו בהצלחה עם אלו של הבולבולים.

מחוגי שעון היד שלי הורו את השעה 4. בחוץ שררה עדיין דממה שהובקעה לפתע על ידי יריות רובים שהפכו במשך דקות ספורות לאש כבדה של מכונות יריה ומקלעים. קפצתי ממשכני אל החלון. לפי ההדים והמקום שממנו הגיעו הקולות קבעתי, מתקיפים את המעפיל. 1.5 ק“מ מזרחית מאתנו. את שלושת שכני לחדר, הממ”כפים לא הייתי צריך להעיר, הם כבר היו ערים. מיד ניצב בפתח ממ"כף מדיירי החדר הסמוך. כל שאלה הייתה מיותרת.

– חברים! מצב כוננות. להקים את כל המחנה על הרגליים. עד להודעה חדשה להיכנס לחפירות. תצפיות על הגג ועל המגדל. חוליה אחת מהכיתה המזויינת תופסת עמדת אש בדרום־מזרח. שניה בצפון־מזרח. המקלע על הגג מכוון אל הבית שעל הגבעה.

לא יצאו עשר דקות והכל בוצע כמצווה. שאבתי קורת רוח וסיפוק.

כשהאיר היום התחילו יורים גם עלינו. צלפים שהתמקמו בבית שעל הגבעה מולנו במרחק 700 מטר. כדורים החלו שורקים סביבנו. הצמדתי את הממ"כפים לכיתותיהם שיחזיקו את האנשים בידיעה ברורה על הנעשה, ועל אופי תגובתנו בבוא העת.

עברתי על פני כולם. ראיתי מהם מכונסים בחפירות בישיבה שיש עמה חשש מפגיעת כדור. ומהם שעמדו זקופים ומחייכים. כל הממ"כפים נמצאו מחוץ לחפירות ליד המקטעים שלהם. גם הצופים תפשו עמדות מוגנות פחות או יותר. המקלענים משה ויצחק היו דרוכים ובכפות ידיהם תחושת גירוי.

– אמנון. תן פקודת אש על הבית ההוא לעזאזל.

– לפי שעה אין מגיבים. אמרתי, חבל על כדורים. אין בזה תועלת ממשית. המטבח פעל כתיקנו, כיתות, כיתות יצאו בתור לפת שחרית.

– אמנון אתה רואה שם בבננות של המעפיל, הן חיות כאילו. הצביע משה בזרועו כלפי המקום ההוא, בו שרץ המון ערבים. צווה ונעלה עליהם מן הצד. הם לא ירגישו בנו כלל.

– נכון, משה תפסת יפה את העניין, השדה הפתוח לפנינו שיש לעבור אותו הוא מכשול לנו.

אם יש להם עמדות בסמוך ושכאלה ודאי מצויות שם לפי היריות הבודדות הנפלטות משל חמומי ידיים מהם. הם יכולים לחסלנו. מקלע אחד לחיפוי איננו מספיק.

– כמה חבל, גרדו משה ויצחק פדחתם.

מכשירי קשר או טלפון לא היו עמדי. שלחתי שני רצים לגבעת חיים להוציא לפעולה שתי כיתות מפלוגתנו שהיו מצויות שם. בכתב הסברתי את המצב ואת התפקיד שעל הכיתות לבצע.

– אבל לו היינו כולנו מזויינים לפחות ברובים. לא יכול יצחק שלא לבטא את אכזבתו.

– ומאומנים יותר, הוספתי.

הדקות זרמו בנסיבות חדשות. לא מרעישות אבל לא שגרתיות כתמול שלשום. שעמום פשט בכל זאת בחפירות, אין להכיר את האנשים היום אומר יואב בזמן שהסבנו ליד שולחן אחד לארוחת הצהריים. מגלים אחריות וענין ונכונות להיחלץ. אין מדברים על הבית.

מה שרציתי להגיד לך יואב? אה כן. אבי מספר כי בימי מלחמת העולם הראשונה היה תלמיד תיכון בעירו בשנת 1916 והוא אז בחמישית – ט' שלנו. אז יצא צוו להתחיל לאמן תלמידים בשימוש ברובים. החל מכתה זו. ברוסיה הורגש מחסור ברובים. אימנו אותם בגלמי רובים עשויים מעץ.

– רוסיה יכולה הייתה להרשות לעצמה משחק זה. אינני יודע אמנון לו אני במקומך, אם הייתי מסכים להיות אחראי למחנה לא מזויין ולא חמוש בצורה כזאת.

– לפני שבאתי לכאן לא ידעתי כלל על המצב. ומשבאתי ועמדתי על המצב קיבלתי את הרע במיעוטו. ומדי יומיים בהימצאי בישיבת מטה הפלוגה בגבעת חיים לא חדלתי לדרוש תוספת נשק. מתוך שסבור הייתי שהמצב עלול להתדרדר בכל יום. האם אין זה מוזר או מעציב שעלינו להחזיר את הנשק שקיבלנו בגמר ההתקפה.

– מי זה יכול לדעת. אם לאחר שנגמרה איננה עומדת להתחדש בכל שעה.

–כנראה שהשיקול הוא, האם לתת נשק בידיים בלתי מאומנות כמו אצלינו, או להשאירו בידי אלה היודעים להשתמש בו כראוי. אל תשכח שיש חי"ש בסביבה, אני מתפלא למה עוד לא הגיע.

– כן אבל המורל ומצב הרוח של הטירונים הוא נשק לא פחות יעיל מהנשק עצמו.

– זה רק צד אחד של המטבע, יואב, נלך.

מסתבר ששתי הכיתות שיצאו מגבעת חיים נתקלו באש הצלפים לאחר שעברו את עין־החורש. הם יצאו מהפרדסים, תפסו עמדות והחליפו אתם יריות עד אחרי הצהרים. אותה שעה ואני צופה במשקפת מהמגדל, הבחנתי במחלקה של ערבים מנסה על ידי איגוף להשתלט על הדרך בינינו לבין המעפיל. המחלקה הייתה פרושה לעינינו. הגיעה שעתם של משה ויצחק. פקדתי עליהם לפתוח באש על המחלקה. תחילה כשהמקלע לא היה עדיין מטווח, המשיכו הערבים לנוע, אולם לאחר שתוקן הטווח לפי תצפית תימרות האבק שהעלו הכדורים, הם התקפלו ונסוגו מאחורי רכס הבננות בלקחם אתם נפגעים אחדים ונעלמו מעינינו. משה ויצחק היו מרוגשים, כדאי כל המאמץ והסבל של המשפחות. טבילת אש זו סימנה בעיניהם פתיחה להתחלה טובה. ונדמה היה להם שבזה התחשלו על מנת לעמוד במבחנים קשים יותר. שעתיים לאחר מכן הגיעה מחדרה פלוגת חי“ש ובראשה מפקד בכיר. הוא נשאר על ידי על המגדל בעוד שהפלוגה התקדמה אל עבר הבננות, סרקה אותן ואת הפרדס שמדרום למעפיל, זינבה בשארית הערבים מהפרדס ואספה קצת שלל. משה ויצחק עקבו מתוך ערנות ותדהמה אחרי פעולת הפלוגה. זה להם לראשונה לראות כוח יהודי מרוכז בעצמה של פלוגה מזויין כראוי ומצויד במכשירי קשר שעשו גם עלי רושם עצום, כשהם תוקפים כוחות ערביים ומסלקים אותם משטחים שנכבשו על ידם, ושמים לאל תקוותם לניצחון מהיר ותאבונם לשלול שלל ולבוז בז. סמוך לכך הגיעו אלינו שתי הכיתות מגבעת חיים. מפקד החי”ש סבור היה שבכוחנו לכבוש את בית הצלפים. לכבוש בית מבוצר לאור היום זה מבצע לא קל. יש להגיע אליו בהסתר, לפתוח באש מחפה על חוליית רמנים שיטילו את רימוניהם בעד הפתחים אל הבית פנימה. היה זה אתגר התפור בדיוק לפי מידותיו של הג’ינג’י בגבעת חיים. בית הצלפים ניכבש תחת אש לאורו של יום בלי נפגעים מצדנו. היה זה מבצע נאה לכל הדעות. כל המחנה עקב אחריו בנשימה עצורה. יחידה אחת העסיקה את הבית באש מטווח רחוק ואילו מהאגף ניצל הג’ינג’י בכישרון האופייני לו כל קפל קרקע הקטן ביותר על מנת להתקרב אל הבניין. ואז פתח במכת אש מהממת ומיד בקידום הרמנים אל חלונות הבית. בשלב זה נראו הצלפים הערביים משאירים פס במהירות גדולה ממהירות הקליעים הנורים מאחוריהם. ומשניתן אות הכיבוש וסיומו המוצלח, הביעו החברה הערכתם לכובשים, וסיפוקם בתרועות הידד קולניות. הייתי אומר שנהניתי ממבצע זה הנאה אסתטית ממש.

לאחר זמן שלח הג’ינג’י הודעה על ידי רץ שאיננו חש בטוב ומבקש שאחליפהו. יצאתי אל הבניין לראות מה אפשר לעשות אתו. כיצד לסלקו ממקום מועד לפורענויות. העלינו באש כל שניתן לשריפה מסביב, אולם להמשיך ולהחזיק בו היה משום פזור כוחות בלתי אפשרי. כדי לפוצצו לא היה ברשותי חומר נפץ. שהינו שם עד הערב. ואז פתחנו באש לעבר קאקון כדי להטעותם שכוח שלנו ממשיך להחזיק בבניין ואולי מתכונן הלילה להמשך הפעילות. ואז עזבנו את הבניין וחזרנו למרץ. הכיתות מגבעת חיים גם הם חזרו לבסיסם. גם פלוגת החי“ש נמצאה במצב של פינוי לאחר שהבטיחה את המטעים הסוגרים על המעפיל נקיים מכל מתנכל וזומם רע. והנה הפתעה. חבלני החי”ש שהיו אחרוני ההולכים הודיעו לנו ב־8 בערב שמצויה ברשותם כמות מספקת של חומר נפץ לפיצוץ בית הצלפים. הייתה זאת הזדמנות לערוך תרגיל מחלקתי אפילו שתי כיתות תתרגלנה כמובן בלי נשק מכיוון שהוא לא היה להן… במי לבחור? לבצע תרגיל לילה של התקפה על בית ולפוצצו. הכל השתוקקו ללכת, למרות שעייפים היו מהמתיחות שהיו נתונים בה מאז 4 בבוקר. בחרתי בשלוש כיתות. זו של משה ויצחק, של הממ"כף מיכאל ועוד אחת.

בשדרה מחלקתית על שלוש כיתותיה וחוליית החבלנים פסענו לייעד. הבניין הריק “נכבש” כמובן לפי כל הכללים. הפקודות נתמלאו בדייקנות ובזריזות. נוכחתי שתורת השדה נקלטה לא רע למרות הכל. החבלנים מניחים ומסדרים את חומר הנפץ במקומות הדרושים אנו מתרחקים מהבניין עד למרחק ביטחון. רציתי שהמחלקה תראה במו עיניה פעולתו של החומר. ומיד כשכל העיניים נשואות באפילה אל הבית הבריק ברק ההתפוצצות בכל עוצמתה ורעמה. ענני אבק וגושי אבנים מתנשאים למעלה ונופלים מפורקים לאבנים בודדות. מפקדי הכיתות מלכדים את כיתותיהם ומתרחקים שוב לשדרה מחלקתית. וכך תוך הליכה מסודרת וערה חוזרים לבסיס. כולנו מכונסים בחדר האוכל מרימים כוס תה לכבוד החבלנים הנפרדים מאתנו ויוצאים לדרכם לחדרה. בערב זה נתאחר כיבוי האורות בשעה כדי לתת לחברה פורקן מה ושיעלו על משכבם רגועים ומפורקים ולשקוע בשנת נעורים ערבה ועמוקה. קבעתי ללילה משמרות מוגברים. ישמרו בכל הרובים שתי שעות משמרת במקום שלוש כרגיל. עליתי על משכבי לאחר שעברתי על פני המשמרות ונוכחתי שהם כסדרם. שקעתי בשינה עמוקה. כשהתעוררתי לראשונה הייתה השעה 4 בדיוק. נתמתחתי, שמא נתעוררתי לקול יריות. ירדתי ממשכבי, הצצתי בחלונות – לילה אפל נשקף מהם ושמיים עמוקים ומכוכבים. שקטים ומרגיעים. לפתע פתח בולבול בודד בתפילת שחרית. חזרתי אל משכבי ונרדמתי לשעתיים נוספות. שינה של טרם שחר מרעננת שקולה לעתים כנגד כל שעות השינה של הלילה.

החיים במחנה נתעוררו כאילו כרגיל בכל יום. הכיתות יצאו לאימוני נשק ושדה. אולם רוח אחרת רחפה בחלל. רוח התעלות ושל רצון להיות כוח מלוכד, רב עוצמה ומעש. במשך ימים אחדים שימש המאורע נושא לשיחות, בכל שעה פנויה. ולאחר מכן שימש גורם לערנות יתר ועיקוב אחרי האירועים השונים שהתרחשו בכל חלקי הארץ. ביניהם אולי החשוב ביותר – עלייתה של פלוגה מגדוד המטה להרי ירושלים, תוך קרב גדול על משלטי הדרך. מאז הכתר הגדוד בשם גדוד “הפורצים”. שם רב משמעות ומחייב את לוחמיו לרבות כמובן חניכי מחנה “מרץ”.

 

השיירה    🔗

אנו נוסעים בדיוק בדרך בה פלסה נתיבה הגדולה בשיירות לירושלים בסוף חודש מרס 1948, שהגיעה ליעדה רק לאחר מבצע נחשון.

בקורסים לקצינים מקדישים זמן לעיון רציני מפרשת השיירות שהעפילו ירושלימה בימי מלחמת העצמאות. חניכי הקורסים, יוצאים בעקבות השיירות לשחזר ולו במידה קלושה מאד את תחושת המעפילים ההם ולהתבשם מרוח ההקרבה, שהפעימה אותנו.

האמת היא, שהנני מזהה בקושי קטע דרך זה. אז לפני 17 שנה לא היה כאן כביש מעולה כזה, אלא דרך עפר מבויצת וטובענית. חולדה הערבית רכבה שם למעלה על הגבעה ושפכה שלטונה על האזור. בצילה מצאו מחסה ונהנו מהכנסת אורחים מרוממה אנשי הכנופיות מכל המינים והיא הייתה בקשר הדוק ומודרך עם חיילי הלגיון הערבי בפיקוד בריטי. לו היו ברשותנו אז עשירית ממספר הטנקים שלנו עכשיו לא הייתה התקופה ההיא עקובה כל כך מדם בחורינו הטובים ביותר. ירושלים לא הייתה מורעבת. העיר העתיקה לא הייתה נכנעת. גבולות מדינתנו היו חופפים את גדות הירדן לכל ארכו עד נהריים. כידונו הממורט של לטרון כאן ושל חברון בדרום שנעוצים עמוק בבשר המדינה לא היו קיימים.

היה זמן ויכולנו לקחת גם את עזה ואת חברון. היינו חוסכים לנו חיי אלפים לוחמים, שהיו נחלצים לכיבושים המבוקשים להשלמת המלאכה בלא להשאיר זיזים וחספוסים מסוכנים ומפיגים את התשוקה המגרה של שכנינו להשליכנו הימה. משונה. באיזו מידה מזדהה לעתים גורלו של עם שלם עם גורלו של יחיד בחברה. בהבדל זה, שעה שלגבי האחרון הוא למשך דור, מה שאין כן לגבי הראשון שהוא למשך דורות מרובים. קיומנו בין העמים חידה היא בעיני. אינני יודע, אם לשמוח על כך, או להתעצב לסבל המרובה שנפל בחלקנו. הננו בבחינת מטרד שעשועים להם.

מחשבות מעין אלו זרות לך, קורא ומאזין צעיר. כן אני מסוגל להבין לרוחך. שנינו צברים, אלא ש־10 שנים בלבד מפרידות בינינו וזה הכל. וכל העניין בוצע למעשה במשך שנה אחת על גבי מסך שרובד במרוצת 1900 שנה. אינני יודע אם תאמין לי, במשך שבע עשרה שנה לא הגעתי לכאן ממש. ואם עברתי באקראי בקרבת מקום לא נעצרתי ולא שחתי לאיש את אשר עבר עלי ביום זה. זה התרחש באורח פתע ובלתי צפוי למעני בתוך כל הצפוי ללוחם שכתף על שכמו את רובהו זה 30 חודש מאז הלך לפלמ"ח מרצונו.

לא נמניתי עם מלווי השיירות. באזורי־חיפה־תל־אביב לא חסרו מבצעים: ליל הגשרים, גבעת אולגה, תל־לטווינסקי, ליל וינגייט ועוד. תאמין לי. הקשה מהכול האתגרי והמושך היה בפרוזה היומיומית האפורה של קיבוץ עולים חדשים ונערים מפרברי תל־אביב על מנת לחשלם לכיתות ולמחלקות, להפוך אותם ללוחמים חדורי הכרת פעלם וטעם המתוק־מריר של הקמת מדינת ישראל, בעוד אנחנו בקו הראשון של אש הכנופיות ושל צבא עיראקי סדיר וסביבה כפרית ערבית משוסה ומשולהבת. אלא שלחלץ את ירושלים מטבעת המצור שנסגרה עליה נודעה אותה שעה חשיבות ראשונה במעלה.

בבקרו של ה־28 למרס עוד התנהלו חיי לפי האורח של הימים שקדמו לו. ובערבו של אותו יום כבר היינו בשרונה ונתונים בקדחת ההכנות לקראת היציאה באשמורת הלילה האחרונה עם השיירה הגדולה ביותר. ודווקא בשבת של השבוע ההוא היה בדעתי לקפוץ הביתה אל הזקנים שלי. חדשים ימים לא ביקרתי אצלם. גם מכתבים לא כתבתי. לעתים רחוקות הייתי משגר בהזדמנות פתק. שורה. שורותיים. כתיבה ארוכה יותר לא הלכה אצלי.

מגמת פנינו הייתה ירושלים וסביבותיה להצטרף לכוח המחץ לפינוי הדרך אליה. גדוד אחר היה האחראי לביטחונה של השיירה. אנו היינו בחזקת כוח מזויין פסיבי במסע כלואים במשוריינים של הזמנים ההם. זה היה ביטוח שיא כל זמן שלא נתקלו בשריוניות של הלגיון הערבי, שהיו חמושים בכדורים חודרי שריון.

אם היו לי ספקות כלשהם בנוגע להצלחת המסע אל הייעד?

בימים ההם לא ידעו להבחין היכן מסתיים הספק והיכן מתחיל הוודאי. הכל היה בחזקת ספק וודאי כאחד. הכוחות המתגוששים לא היו גלויים כל כך לבילוש ולהתחקות אחריהם. פעמים אי אפשר היה להבדיל בין בני המקום והכוחות מהחוץ שבאו לסייע. כמה מהם חמושים וכמה לא? אם הכל יתקיפו, או חלק מהם? האירועים הלמו על ראשי האנשים ולפיהם פעלו. פעמים גם בלא לדעת את אשר לפניהם. גם כאשר השונא היה גלוי. כגון הדרך הבלתי סלולה מחולדה לכביש הראשי לאחר ימים גשומים, שהפכה מלכודת מוות למלווי השיירה. בין חברי לנשק היו גם מאומנים במידה בלתי מספיקה, שהגיעו אלינו לא מכבר. את ריח אבק השרפה הריחו מרחוק. ניסיון קרבי במשמעות הימים שלאחר הכרזת המדינה לא היה גם לי, אפילו כשלזכותי כבר נרשמו 30 חדשי מחתרת בפלמ"ח. לא פעם נקלעתי במצבים לא נוחים ביותר, אם זה בפעולה ממש, אם זה במסע לילה בתוככי כפר ערבי רדום. תמיד היינו במצב פגע וברח בעוד הלילה פורש חסותו עלינו. אבל גם על המזנב בך ממארב פתע. המלווים האחראים לביטחון השיירה היו בטוחים שהכול יבוא על מקומו בשלום. הם יהדפו כל התקפה מצד הבלתי סדירים. אנחנו היינו חמושים ברובים וברימונים בלבד.

למה לא תפסנו תנומה בלילה בשרונה על מנת להחליף כוח לקראת המסע, שהוא תנאי מוקדם להצלחת כל פעולה מזויינת?

סבורני, שההחלטה על הצטרפותנו לכוחות הפועלים באזור ירושלים הייתה פתאומית. מגבוה החליטו עלינו. ובזמנים ההם, כשכל הציוד הדרוש נמצא בסליקים מפוזרים ריכוזו לקח זמן והוא זרם טיפין טיפין במשך כל הלילה. זה גרם לאיחור יציאתנו. גם בשיירה היו עיכובים ואין להתפלא על כך. הייתי מתפלא לו דפק הכול במאה אחוזים. כשהגענו למקום מערך היציאה לאזורים המסוכנים כבר האיר השחר, כשלפי המתוכנן היינו צריכים להיות בשעה זו בשער הגיא.

הנסיעה בקופסה צוננת מברזל, סגורה ומסוגרת מלבד האשנבים הצרים העליונים, השיבה הרגשה של מלכודת ניידת לאין סוף. זה גם הודות לאפלה הדחוסה בה היינו שרויים. עד הלילה ההוא לא טעמתי טעמה של נסיעה במשוריין מסוג זה. אינני סבור שזו הייתה הרגשתי בלבד. אינני רכרוכי כזה ואינני ניתפס בקלות לרומנטיקה. כל אחד היה מגומד ומצומצם בתוך עצמו. במשך כל הנסיעה עד חולדה שררה שתיקה מחלטת. לא קול ולא הגה ולא נתקשרה אף שיחה בין הנוסעים. המוחות היו מרוקנים. לא חשבו על שום דבר מלבד הרצון להגיע מהר אל הייעד. מה יהיה שם? בכגון זה לא נתנו דעתם. יתכן שהתנמנמו.

היו ביניהם לא מעטים שזו לראשונה להם לנסוע בחגור מלא. הכדורים במספר כפול ארבע מהרגיל, הרימונים בכיסים הארוכים של מדי הצבא הבריטי הכבידו עליהם ואולי גם צמרמרו אותם מחששות. מפקדי הכתות עברו אמנם לפני שעלו על המשוריינים על פני פיקודיהם לבדוק, אם הרובים מנוצרים והרימונים בסדר. אבל בליבו של חששן תמיד מתעורר ספק כלשהו – שמא. אולי. ואצבעותיו ניידות כל הזמן מהנצרה אל ההדק.

בשרונה אכלנו משהו קר. שתיה חמה לא הייתה. בבטן שררה צינה, בדומה לסגריר בחוץ. לדרך ציידו אותנו בשתי מנות קרב אישיות. לא חשנו רעב וגם לא צמא. גשם דק זרזף בחוץ. יומיים לפני כן פקדו את האזור גשמים חזקים, שהפכו את דרכי העפר לרפש. מה שקבע למעשה גורל השיירה וגורלם של בני אדם מרובים יותר מכפי ששיערו. חיים של צעירים, שהביטו על עתידם כעל אתגר מושך ראוי להתמודדות בכל הכוח האצור בתוכם.

השפעת הגשמים הורגשה, כשיצאנו מחולדה ועלינו על דרך העפר המוליכה אל כביש שער הגיא. וביותר, כשמכוניתנו נעצרה, לאחר שגלגליה סובבו על המקום סיבובים עקרים בלא להתקדם אפילו בשיעור של סנטימטר אחד בחופרם שוחה לעצמם שהתעמקה והלכה.

הצצתי בעד האשנב. שמים נמוכים ואפורים גחנו על הגבעות ממול. האופק היה קרוב מאוד. מטחי יריות רובים הגיעו לאזני. לא יכולתי לשאת את ההסגר ומשתכפו היריות יצאתי מהמשוריין. המראה שניגלה לעיני לא היה מרנין. במעלה הדרך משוריינים תקועים בבוץ, כשהם מחליקים, מקרטעים, מפרפרים וגונחים. ובמקום להתקדם ממשיכים לשקוע. אחד המשוריינים חוסם את הדרך לרוחבה בתמרונו להיחלץ מהבוץ. או אולי ניקבו כדורים את צמיגיו. כדורים מנגנים על פלדת השריונים ונרתעים. ממכוניתנו והלאה בואכה לחולדה טור משאיות שאין רואים את סופו מכוסות ברזנטים מעל למצרכי המזון שנצורי ירושלים הרעבים מחכים להם בכיליון מעיים. הצולפים לא נראו לעין. המחשבה הראשונה שניקרה במוחי הייתה, שיש להקדים להשתלט על המשלטים אם כבר נגזר עלינו להשתהות כאן.

המסע היה מתוכנן ודאי על התקדמות בלתי פוסקת ללא עצירות ובפרט במקומות שמיועדים לפורעניות. הסביבה עד שער הגיא נחשבה שכזאת דווקא בשל הטופוגרפיה המתונה שלה יותר משל הדרך העולה משער הגיא ירושלימה. שם הכפרים רוכבים בגובה רב מעל פני הכביש ובריחוק ממנו ולכדורי רובים או של מכונות יריה קלות אין כמעט שליטה עליהם. מה שאין כן המשלטים שבסמוך לכביש בטווח יריית רובה. מימין למשוריין שלנו רבצה שלוחת גבעה כפתית שכזו. צריך לתפוס אותה. ומאידך נרתעתי מפעולה נפרדת בלא תיאום עם האחראים לשיירה.

עד שאני נתון בלבטי הרהורי הטקטיים התקרב אלי מפקד הגדוד.

– גם אתה כאן? שאלני. לא ידעתי כלל.

הכרנו אחד את רעהו בהזדמנויות שונות. כפי שאתה רואה. מה נשמע שם מלפנים?

– ביש. נתקענו בבוץ. לא לכאן ולא לכאן. בינתיים מצליפים. ואין יודעים מי עומד מאחוריהם.

– משיבים אש?

– כמובן, אבל בלתי מכוונת. אין רואים את הצולפים.

בסמוך מעל לראשינו חלף צרור של כדורים.

– אולי נעלה אל השלוחה הזו. מה דעתך?

– זהו מה שהיה בדעתי להציע לך. קח לך חוליה בני חיל, עלו והצליחו.

סילון של בוץ הותז עלינו ממרחק של שלושה מטר מאתנו. יש לפעול בלא שהיות. המג"ד חזר על עקבותיו בצד השני של המשוריינים. נכנסתי למשוריין נתון למחשבת כיבוש הגבעה. עם ששררה בו אפרורית כהה נדמה היה לי שהכול מביטים בי ומצפים למוצא פי. התקשיתי לנקוב בשמותיהם של המיועדים להצטרף אלי למבצע. תמיד הייתי מחלחל מהתנגדות פנימית, שעלי לקבוע גורלות של בני אדם לחיים או למוות. מי אני ומה אני? זה נגד כל ישותי הצברית.

כן. כאשר על כף המאזנים אני או פלוני שמוצא פיו בלבד ולא שום דבר אחר, או שיקול טקטי כלשהו עתיד לחרוץ גורלו, אני קודם. כזה אני. ובמרבית המקרים הייתה זו תחושה שהצדיקה את עצמה מבחינת הלוחמה והגורם האנושי שבה. מלחמה נטולת צביון אנושי עתידה להתדרדר לבית מטבחים. ויש להבדיל בין זו לזה. ביצעתי את פקודתי לעצמי ביתר הצלחה מפיקודי, לו הטלתי עליהם את הביצוע בתוקף סמכותו של מפקד שאין מפקפקים בה.

לא קראתי בשמות. עברתי בין החברה. שמתי את ידי על כתפו של זה ואחר בהוסיפי – אנו יוצאים לקחת את הגבעה שממולנו. חשתי בשעת מגע ברטט הפנימי של גופו שחלף כזרם חשמלי גם בי. היו אלה חיילי כיתה אחת מאומנת יפה. יצאתי הראשון. הנותרים אחרי. צעדנו בשורה עורפית. צליפות גבוהות שבאו מאחורי הגבעה הקבילו את פנינו. החברה נרתעו משהו. הן לא היו מסוכנות. יותר חמורות היו הצליפות מהצד, מהמקומות שמכוניתנו נמצאה בטווח ראיית הצלפים. נצמדנו אל הקרקע הדבקה והבוצית בקו מקביל לאורך הגבעה. המגע עם אדמה בלתי בטוחה שכזו, שצריכה לשמש לנו מחסה מהצליפות משלושה עברים היה בניגוד חריף לתחושה במשוריין הסגור שניראה עכשיו כמבצר.

על פקודתי הראשונה – אש. נענו רק 3 רובים מחמישה. ומשהתקדמנו בזחילה עוד כעשרה צעדים נענו לפקודה רובה אחד בלבד. השאר היו סתומים בבוץ.

בינתיים התחילו מגיעים לאוזנינו צווחותיהם של המתקיפים מעברה השני של הגבעה תוך כדי יריות לעבר המשוריינים שהיו בטווח ראייתם ומגמתם להשתלט על כיפת הגבעה שלנו. להקדים אותם הפך צורך דחוף שאינו ניתן לדיחוי. ומתוך שלא רציתי לסכן את לוחמי החוליה שרוביהם לא פעלו. ומכיוון שבזחילה בבוץ לא היה סיכוי להגיע למעלה במהירות הדרושה, אלא בזקיפות קומה ובכריעה לסירוגין ושימוש ברימונים – החלטתי לבצע את הכיבוש בכוחות עצמי בלבד.

אם ידעתי את מספר המתקיפים, שהיו ערוכים נגדי?

שיערתי. שעלי להתמודד עם 10–15 מתקיפים. הזדיינתי ב־8 רימונים שאספתים מהחברה ובתנועות מזורזות ולמודות נמצאתי לאחר דקות אחדות בטווח של הטלת רימון אל עברה השני של הגבעה. צווחותיהם של התוקפים הבלתי נראים עלו בקול אחד עם התפוצצותו של הרימון הראשון שהטלתי.

השי בלתי הצפוי הפתיעם כפי הנראה וזה המריצם לתקיפה נמרצת יותר תוך מטחי יריות וצווחות עליהום! עליהום! יריותיהם לא היו יעילות ולא נשקפת מהם כל סכנה לי. אולם חששתי למטר רימונים מצידם ומשבושש לבוא נשמתי לרווחה. נשק זה איננו בנמצא אצלם. זה הוסיף לי בטחון ואומץ. רימון אחד איננו עדיין התקפה ולא ניצחון. נתתי להם שהות מה לה להתקדם עד שהפתעתי אותם בשני רימונים נוספים בזה אחר זה. הם קלעו כפי הנראה למטרה במעט או בהרבה.

השתרר שקט. אולם לדקה אחת בלבד. והנה בקעו צווחותיהם באוקטבות גבוהות ביותר. חששתי שמופעלים על ידי דמיונם המלוהט ישתמשו ביתרון כוח האדם שלהם ועצמה האש יעפילו בכל זאת אל ראש הגבעה. אז יתגלה להם מי ומה עומד נגדם. הייתי ער לכל תנועה. וכשנדמה לי שאני מבחין בראש דומה לגבשושית עפר או אבן הפעלתי מיד את רובי. הכוונת לא החטיאה את המטרה. עוד שני רימונים. אני על האוכף. עוד רימון. הם גולשים לעיני לשטח מת מעמדת התצפית שלי.

עוד לפני כן אותתי לחולייה שתתקדם בזחילה איטית אלי. כשרכבתי על כיפת הגבעה הם היו כשלושים מטר ממני. רוח חדשה עברה עליהם ותוך שלושים שניות התפרשו לצידי. שלחנו בנסוגים הבלתי נראים כבר עוד מטחי רובים אחדים. המשלט בידינו. כעבור זמן הגיעה תגבורת עם מקלעים שהבריחו את האויב רחוק. אחרי שעתיים לערך הגיעו 2 כיתות מהגדוד להחליפנו. אנחנו ירדנו לסייע בהוצאת השריונים מהבוץ. מלאכה זו בוצעה תחת אש צולבת בלתי פוסקת שהלכה והקיפה אותנו מכל הצדדים. היינו דוחפים במשוריינים והודפים התקפות ביריות לסירוגין. תוך כדי כד פלח כדור את השוק שלי ויצאתי מכלל פעולה.

על התוצאות המעציבות של יום זה נודע לי מהעיתונים של הימים הבאים שהגיעו לידי בשכבי בבית החולים ומתוך סיפוריהם של פצועים שכנים למיטתי.

לירושלים הגעתי לאחר ששה שבועות. הייתה זו צעדה מרתקת. ועליה בהמשך סיפורי.

 

בהחלמה    🔗

במשוריין שרר שקט מתוח. הגניחות שעמדו להתפרץ מפיות השוכבים על אלונקותיהם נבלעו תוך נשיכת שפתיים. טלטולי המכונית בדרך המהמורת הגבירו את הכאבים. חבישת הפצעים על ידי חובשי השדה תחת אש צולבת בלתי פוסקת הייתה בטבע הדברים רפויה וחפוזה, על מנת להספיק להוציא את כל הנפגעים מה שיותר מהר מתחום האש ולהסיעם למקום הקרוב ביותר בו יקבלו טפול רפואי נאות. בין התקף כאבים למשנהו היו בין הפצועים שהסבו ראשיהם לימינם ולשמאלם לחטוף מבט בשוכב לצידו. כך צדתי מבטו של אהוד מרעננה ששכב על האלונקה השלישית מימיני. זה הלא אותו אהוד שנפגשתי עמו לפני שנים אחדות באצטדיון בתל-אביב בתחרות ארצית של “הפועל” בזריקת דיסקוס ונתידדנו. רציתי לקבל פניו בחיוך וגם בנפנוף כלשהו של כף היד. אולם מבוקשי זה לא התמלא. הכאבים אילצוני לשכב ללא תנועה, וכל חושי היו נתונים לשאיפה אחת – לשכב במיטה שאיננה מיטלטלת, ולנמנם בין כאב לכאב. אולי יזכוני באיזו תרופה שמפיגה כאבים, ואמצא גם תנוחה נוחה בשביל רגלי השמאלית, שכאילו משותקת מאזור הבטן עד לקרסוליים.

נדמה היה לי שלא אמש הגעתי לכאן אלא מכבר. מכבר היה מסע זה ממחנה האימונים, שנראה רחוק מאוד וזר לי. לא המשוריין בו נסעתי לכאן הפך לי מלכודת, אלא השדה הפתוח ודווקא בשעה שלא ציפיתי לזה. לאחר כיבוש הגבעה על ידי, וכשהחליפו אותנו וכיתתנו ירדה אל המשוריינים. הדרך משדה המערכה עד חולדה לא הייתה ארוכה. נשארנו שוכבים על האלונקות אבל לא טולטלנו יותר עד לפנות ערב, כשהסענו עשרות פצועים בשיירה לרחובות. שם ניתן לי מבוקשי לשכב במיטה ולתפוש מצב נוח יותר לרגלי. לאחר שגם הסמים המרגיעים שקבלתי פגו מהר מאוד. הקלה פורתא הסב לי אהוד. הוא היה פצוע בכתף. התנועה הייתה מותרת לו. ישב לצידי לרענן זיכרונות מהימים ההם, כשעדיין לא יכולנו לתאר לעצמנו באילו נסיבות ניפגש שוב, והיכן. מאז ראיתיו גבה וצנם יותר. הוא נשאר עלם צנוע שהטבע חננו שלא באשמתו בסגולה להביט על הכל מלמעלה עקב 190 הסנטימטרים שלו. הוא כאילו רצה להפחית מהם אחדים בהילוכו הכפוף קמעה.

– מה ידוע לך אהוד, האם זהו זה. כאן נישאר? אתה הלא מסתובב בין הבריות שלא כמוני.

– אומרים שלא יותר מיומיים שלושה.

– ולאן הלאה?

– אומרים לגבעת ברנר.

– פתחו שם בית חולים צבאי?

– לא. הפכו או הופכים את בית ההבראה הצימחוני שלהם לבית חולים.

– זה דווקא נראה לי, שם יהיה לנו כיף.

– הכל אומרים כך. ובפרט כשמצמידים לאמירה זו את שמה של שרהל’ה.

– מי היא שרה' לה זו?

– האחות בהא הידיעה. אתה יודע בכל מקום יש אחת כזאת, אחת מני רבות.

– כן. הכל משתבחים ביופייה, בגזרתה, וגם בטוב לבה, במסירותה ובכל המעלות הטובות.

– מי היא? מה היא?

– איני יודע. נשתדל לברר במקום ולהפיק מתוק מעז.

– חולים המרותקים למיטה זקוקים לאחת שכזאת, שתהיה להם כמו אמא. מבט רחום, לטיפה. מילה רכה זה שקול כנגד גרמים של תרופות. אתה מתגעגע הביתה, אמנון?

– לא חשבתי על זה. ומכיוון ששאלת, אולי אהרהר בדבר.

– אני דווקא כן. שם הייתי מבריא אחת שתים.

– השארת שם כאב לב?

– כן. משהו בדומה

– נו. זהו דבר אחר לגמרי.

וייסעו מרחובות ויחנו בגבעת ברנר. ובאמת בית ההבראה שלהם הפך בית חולים.

– שרה’לה איננה כאן, מיהר לבשרנו אהוד. היא תחזור רק בעוד שבוע. חבל.

– נכיר אותה בעוד שבוע. אמרתי מתוך אדישות אמיתית ומוחלטת. הייתי כאוב.

את שני שכני לחדר לא הכרתי. כשהכניסוני והשכיבוני במיטה, סקרוני לארכי ולרחבי ולא אמרו דבר. כאשר התחלתי כבר לנמנם זרק שכני המקביל למיטתי.

– מאיפה?

– הוא נרדם. עזוב אותו. נודניק. היסהו שכני אשר בניצב למיטתי להגן עלי.

– הוא עוד לא נירדם? צריך לדעת מה ומי, סתם שכן?

– הלו! בחור, מהיכן אתה?

– מחולדה עניתי.

לא ידעתי פרטים על תוצאות הקרב בחולדה. עתונים לא הגיעו אלי במשך הימים האחרונים.

פקחתי עיני לרווחה. הרגל, לעזאזל, כיצד שלא אנהג בה כואבת.

– מתי יגיע הרופא? –שאלתי.

– עוד מעט. מה יש לך שם רסיס? כדור? יצא? נשאר תקוע?

– כדור. יצא. סיפקתי סקרנותו.

– בר מזל אתה.

– אמרת קטל. מה העניין? שאלתי.

– היה שם בלגן.

– גם אתה היית שם?

– לא, שמעתי ממקור מוסמך ביותר.

– עזריאל, בלום פיך! אתה רואה הבחור מתפתל מכאבים.

– אתה רואה, היה בקרב ואיננו יודע מימינו ומשמאלו. באיזו שעה יצאת מהמערכה? מה שמך?

– שמי אמנון. את הכדור קבלתי בצהרים לערך. עניתי לו בלי רצון רק למען להיפטר ממנו.

– בצהרים. זה דבר אחר. אז רק התחיל העסק.

עד שאני מסובב את הרגל ממקום למקום, הרמתיה למעלה כשהיא נשענת על דופן המיטה חלה הפוגה בכאב. ואני מתחיל לנמנם.

התעוררתי למגע כף יד על המצח. הרופא והאחות עמדו ליד מיטתי. האחות התירה את התחבושת הרופא הסתכל בעין בוחנת מהיכן נכנס ולאן יצא. נגע בעצב. התעוותי מכאב. שאל מה ששאל. כל יומיים להחליף תחבושת. לשבוע ימים ריתוק מוחלט למיטה. קבלתי את גזר הדין של הרופא בשוויון נפש. בין כה לא היה לי רצון ויכולת לקום ולהתהלך. נוח לשכב מתוך סבלנות במיטה. זה לא שדה קרב. לא היה מקום לחשוש לשעמום בחברתו של עזריאל. הוא יענה לכל גירוי קל. ודאי שמתבל הוא דבריו במנה לא מבוטלת של רכילות מפוקפקת, שיש בה ודאי גרעין של אמת בכל זאת.

ארבע ארוחות טעימות ביום שנאכלות בניחותא. הרי לך 2 שעות. 10 שעות שנת לילה. 2 שעות מנוחת צהרים והזמן הנותר יזרום איך שהוא.

– מה בדבר עיתונים? – שאלתי.

– צריך לבקש. יביאו.

– איזה עיתונים יש כאן?

– הארץ, דבר, על המשמר.

– הפועל הצעיר יש?

– אולי יש. מעודי לא דפדפתי בו. אתה מפאיניק?

– דווקא לא. אבל אבא שלי כותב בו.

– מהו אבא שלך, משורר, סופר, עתונאי?

– לא זה ולא זה ולא זה. חובב. הכתיבה אצלו תחביב. יש נואם, יש עסקן ויש כותב.

– אתה קורא מה שהוא כותב שם?

– דוקא לא. אבל כאן יש לי פנאי. כדאי לעיין.

– אהה – געגועים, מה?

– לאו דווקא.

– סתם סקרנות?

– אין להתבייש בגעגועים. אני למשל דווקא כן מתגעגע, ניכנס לשיחה השוכב בניצב.

– איד זה מתגעגעים. במה זה מתבטא?

– בהמון דברים. קודם כל אתם רואים אותי כאן כביכול, אבל למעשה אינני שוכב כאן. אני שוכב בחדר שלי ואחי הצעיר יושב ליד השולחן ומכין שעוריו. ואחותי הקטנה יותר יושבת על הריצפה ומשחקת לבדה בגולות. ואומרת לי: אתה פויה! לא רצית לשחק אתי אז אני משחקת לבדי. אבא עוד לא חזר מהעבודה. ואמא עסוקה במטבח בהכנת ארוחת הצהרים בשבילו.

אהוד עמד באמצע החדר. צרור עיתונים בידיו לרבות “הפועל־הצעיר”. הנה אבא שלך, אמנון. כאן ב“הפועל־הצעיר”.

– תן לי להציץ על אביו. הוא דומה לו. ספק לועג ספק רציני, תבע עזריאל.

– הא לך. אתה רואה המיניסטר החכם הכוונה לבווין. חתום חיים אמאב. המאמר משתרע על שני עמודים.

– אולי תקריא לנו אותו בקול רם, אמנון.

– זה לא. רק לא זה. לא אני ולא אף אחד.

– כן אבל לא זה חשוב, חשוב שאנו רובצים לנו כאן, או מתהלכים כמעט בריאים ושם במשמר העמק קרבות ממש. קאוקג’י יורה בתותחים ולנו אין. אם חלילה יפרצו וילכו יהיה רע מאוד.

– לא כל כך רע, כמו שאתה חושב. נאגף אותו ונלכדו כעכבר במלכודת. יביסו אותם. יביסו אותם, אל פחד. ובדלית ברירה נטיל בהם דיסקוסים… אהוד.

– זה מנין לך, אמנון?

– משום שאסור לנו להפסיד. אין ממה להפסיד. הנה כבשנו את חולדה הערבית. כבשנו את הקסטל וחיסלנו את עבד־אל־קדר. וכשמחסלים אצלם מנהיג הם מאבדים את העשתונות. ואת זה צריך לנצל. נחסל את הקאוקג’י במשמר.

– בכוח הציונות. מה?

– אינני מזלזל בציונות. גם השיירה שלי הגיעה סוף סוף ירושלימה. ומכינים עוד שיירות.

– את חולדה הערבית צריך היה לכבוש לפני שהשיירה עוד יצאה לדרך. אז לא היה אמנון שוכב כאן ומאיים ברגלו השמאלית החבושה אלא נלחם על הקסטל, פרץ עזריאל ברתחה גוברת והולכת.

– חכמים לאחר מעשה. אינני סובלם. בזויים הם ומבזים.

כל דפיקה בדלת מחוץ לשעות הטיפול, ביקור רופאים והבאת האוכל הביאתני לציפיה דרוכה. שהנה, הנה יבוא מישהו לבקרני. האם יודעים בבית מה אתי או לא?

תל אביב הייתה נצורה באותם ימים וכן הדרכים אליה. לעקוף אותה דרך רמלה ולוד לא בא בחשבון. פחות מהכול רציתי שמישהו מהורי יסתכן בנסיעה אלי. אבל ידי לא התרוממה לכתוב להם שלא יבואו. אמנם כבר ביום השני לשהותי בגבעה זכיתי לביקור ממושך. השעה הייתה לאחר ארוחת ערב. הייתי לבדי בחדר. לא יכולתי לזהות את הצעדים המתקרבים והולכים ולא את הצליל המיוחד של קול אדם בהקישו בדלת. על הסף מופיע ש. שהתגורר שנים אחדות במשקי ועבר לגבעת ברנר. היינו שכנים. מה שמשך אותי אליו בהיותי נער הלא הם סיפוריו על עבודתו במכרות הפחם בגרמניה. לו היו לנו בארץ מכרות פחם ודאי שהיינו זוכים למעמד של כורים. מכיוון שאין לנו מכרות הרי גם המקצוע הזה לחידוש היה בעינינו. יהודי זה שהצטרף לה“חלוץ” הלך לקבל הכשרה מיוחדת במינה זאת. שקול, מתון. מתון במלאכתו ובדיבורו כמחשב כל מילה היוצאת מפיו, משל איש מדינה והמילים הללו האיטיות המחושבות, נחרזו לסיפורים מותחים בבהירות צבעיהם ובדמויות חבריו לעבודה בין הגויים, והיחסים ההדדיים ביניהם. משהיה מגיע לכלל התלהבות היו עיניו הירוקות התמימות מבריקות בנצנוצי נעורים וחיוכו היה מתפשט מזוויות שפתיו ועולה אל שני הקווים התוחמים את לחייו מהאף והפה. ובלשונו היה עושה כאילו הוא מתלקק ממנת מזון משובחת וערבה לחיכו.

– אל תתפלא, אמנון לבואי. כל יום שני אני מבקר כאן לראות מי ומי בבאים וביוצאים וכן לשאול, אולי הזדמן מישהו מהמשק או מהסביבה. כך גיליתיך. טוב שהכדור יצא. הנך בר מזל. הרופא אומר שמיקרה כזה הוא אחד לאלף ונדיר ביותר. הוא אמר לי שתוך 15 יום תוכל לצאת מכאן.

– שוחחת כבר עם הרופא?

– מאושפזים כאן מכירי ובני ידידי. על כולם אני תופש שיחה עם הרופא, אולי דרושה עזרה מיוחדת. הרי אני עדיין ממשיך בוועדת הביטחון של הקיבוץ. וזה בתחום עניני בהחלט. הגיע זמן של ממש, יש מה לעשות. אגב, כתבת הביתה?

– לא.

– טוב אני מבין קשה לך. מהגדוד ודאי שהודיעו להם. עוד היום אכתוב להם ואמסור דרישת שלום חיה. מחוץ לרגל הרגשתך טובה. וגם תיאבון יש?

– כן, הכל בסדר מחוץ לחוץ.

– אבד לך קצת דם עד אשר נחבשת. נו כמובן במצבים כאלה. גם אני הייתי בין מלווי השיירה.

– אתה?

– כן. כשמתנסים בעצמם נעשה השיקול בעניינים אלה בהיר יותר ומעשי. פעמים עלי לחוות דעה בעניינים אלה בוועדת הביטחון. ברמלה ובפרט בתל ליטווינסקי שם היה לך לא קל, אפילו קשה, יצאת בסדר, מאה אחוז בסדר. שוחחנו עליך.

– מה יהיה במשמר?

– מה שיהיה גורל מדינתנו, כרגיל אצלינו מעטים מול רבים. גם בנשק יתרון להם. אבל הנשק המיוחד שלנו הוא שינצח בסופו של דבר. והוא – ההכרה – מצב ללא מוצא. עם הגב אל הים. בינתיים רושמים לזכותנו מעט ניצחונות.

– במחיר לא מועט קורבנות רבים, ולפעמים מיותרים.

– נו כן. הלא כה דברי הפתגם העממי: חוטבים ביער – שבבים ניתזים. אל תתפלא, אם ביקור אימך אצלך ישתהה. עוצר בדרכים. גם שם אצלכם קטע הדרך עד עפולה אין לעבור בלי שריון. אבל תגיע אליך, אתה ודאי מכיר את אימך.

למחרת ביקורו השני של ש. אצלי בשעות של אחר הצהרים, הייתי מנומנם במקצת. חברי לחדר ישנו שינה ערבה. עד הצהרים ערכו טיול ראשון במשק. והנה קלטה אזני טפיפת צעדים בפרוזדור, מוכרים לי מאוד. אני דורך שמיעתי פוקח את עיני. מוכרים מאוד. אבל של מי? התחלתי מעביר בדמיוני צלילי צעדים שונים עד ששמעתי: כאן, בבקשה. הדלת נפתחת בלי נקישה מחשש לעורר ישנים. על המפתן – אמא. ומאחוריה אחות חדשה.

אמי מודדת אותי במבט בוחן, תופסת מיד את הנעשה בחדר. ובצעדים שקטים נגשת אל מיטתי נוטלת ציציות משערי הלא־מסורק באצבעותיה. השהתה מבט על הרגל.

– כואבת?

– כך, לא.

– מתי כן?

– בשכיבה מתוחה, כשאני מתהפך מצד אל צד. או כשאני מנסה לשבת.

– מקבל כדורים?

– כן. לא מעט.

– ישן בלילות?

– מאז הגעתי לכאן, כן. בלי כדורי הרדמה.

– במה אתה מבלה את יומך?

– קורא עיתונים, שבועונים מצוירים. אנו מסדירים את עניני הביטחון בכל הארץ…

– נכנסים גם מחדרים סמוכים?

– כן. ויש מבקר כל יומיים.

– בחברתו לא משעמם.

– לא. לגמרי לא. הוא בקיא בכל העניינים העומדים ברומם של ימים אלה.

– ד"ש חם מאבא ואחותך. אנחנו עוקבים אחרי כל מה שמתבצע בארץ.

אמא מוציאה מתיקה חפיסת שוקולד. שמה אחת על שולחנו של כל חולה. בוצעת מנתי ומגישה לי.

– איך נודע לך שנפצעתי?

– עבר חודש מאז שקיבלנו את הפתק האחרון. בכל פעם אנו מתפלאים היתכן שאיננו מתגעגע אם לא אלינו, הרי למקום הולדתו בו בילה 19 שנים. הלא אנחנו רואים בחלומותינו עד היום את עיירת מולדתנו. בינתיים הגיעו פרטים על שיירה שיצאה לדרכה לירושלים ולא הגיעה לייעדה. הידיעות היו עגומות מאוד והלחשים עוד הוסיפו נופך. מועצת הביטחון החליטה לקרוא לאספה כללית של או"ם כדי לבחון מחדש את תוכנית החלוקה. מכיוון שהסידור הערבי מצליח ונושא פרי. אנו נסערים. למחרת עולה גדוד “העמק” למבצע “יפתח” בגליל. אותו יום כשסיימתי את חליבת הבוקר, שוטפת כלים ורוחצת, והנה בפתח הרפת מופיעה מזכירת המשק. לה אין מה לעשות ברפת בשעה זו.

– אני אליך.

– אלי? לא בלי תמיהה.

– כן אליך. שמה ידה על כתפי. עם יד על הכתף אין מבררים בעיות משקיות. זה עתה קיבלתי טלפון מהגדוד שאמנון נפצע קל ברגלו בקרב שיירת חולדה והוא שוכב בבית אהרון ליד רחובות.

– זה הכל? אין מעלימים דבר ממני? לא הודיעו שנבוא לשם?

– לא. לא הודיעו. לא הכרחי כפי הנראה.

צריך להודיע גם לאבא. אני הולכת אל חלקת זני החיטים שהוא עוסק בטיפוחן.

– מה העניין? באמצע הצהרים?

– אתה שומע, יש ידיעה במזכירות שאמנון שלנו נפצע קל ברגלו בשיירת חולדה.

– האם מסרו שנוכחותנו הכרחית?

– לא מסרו דבר על זה.

– אז אני אסע אליו.

– אתה לא תיסע. הדרכים משובשות, לי יהיה יותר קל להסתנן.

– את שקטה ובטוחה שזה הכל?

– בהחלט. זה כבר 4 ימים לאחר המעשה.

– ולאן את עכשיו?

– אגש למא"ז לברר כיצד זזים מכאן. ואולי יש ידיעות נוספות.

בדרך לעפולה הטיחו עלינו העירקים מספר צרורות ממכונת יריה. עד תל אביב עברה הדרך בשלום. וכן מתל אביב עד בית אהרון. אני באה לשם שואלת היכן כאן בית החולים של הפצועים. אין כאן בית חולים שכזה. עונים לי. מגיעה לרחובות בה מצויים מכרים מתחנת הניסיונות. הראשון שניתקל בדרכי הורני בלי פקפוק לפנות לגבעת ברנר.

אמא סיימה סיפורה. בינתיים התעוררו משנתם שני שכני שבחנו אותה במבטיהם. אמא לא נשארה בחוב. ניגשה למיטתו של כל אחד מהם, הציגה את עצמה ושאלה לשלומם. ואם שכנם הוא ילד טוב. הם הודו לה בעד הממתקים.

יומיים שהתה אמא בגבעה. טפלה בי. הביאה לי ארוחותיי. וביום השני אף זכתה לעזור לי בפסיעותיי הראשונות לאורך הפרוזדור. זה עודד אותה. בסתר לבה חשבה שמצבי חמור יותר. אולי מעלימים ממנה משהו. עתה יכולה לחזור הביתה מתוך תקווה לראותני בקרוב בחוג המשפחה בחופשה הממושכת ביותר שקיבלתי בכל שנות שירותי.

הרופא צווה עלי לרדת מהמיטה, למרות הכאבים החזקים. מילאתי אחר פקודתו בנאמנות על אף הקשיים החמורים שנתקלתי בהם. הייתי מחשב את מסלול תנועתי כך שאוכל למצוא משענת בכל עת שאצטרך. והמצב הישתפר והלך מיום ליום. לא האמנתי שהשינוי יתחולל כל כך מהר. כעבור שבוע יכולתי כבר לגמול ביקור בדירתו של ש. ולהסתובב במשק.

רושם עז עשתה עלי באחד הימים נוכחותי בארגון שיירה לנגב. הדאגה, הטיפול, תשומת הלב לכל פרט ופרט. משהו למעלה מתכונה למבצע צבאי. בין היורדים היו גם אחדים ממכרי. הרגשתי לא נוח כלפיהם מעין נקיפת מצפון. הנה הם נערכים למבצע מסוכן ואני חי כאן חיי תפנוקים. יחד עם זה עודדתני העובדה שאני כבר רואה את הדברים כך. סימן טוב הוא לקידום החלמתי.

השפלות הבריטית. עד היכן הם מסוגלים להגיע. הפרובוקציה של השיירה ביום שיח־ג’ראח. הם לא יירתעו מלשפוך את דמינו. במישרין או בעקיפין על ידי הערבים.

ביום השיירה. האחות שחבשה לי את פצעי – פרצה בבכי נואש. – מי מונע מהם לשחוט את כולנו? – טענה בבכי מר.

– לו ידענו שזהו סוף פסוק, אמרתי לה. יכולנו לברך את ברכת הגומל. דמעות ובכי הם נשק בלתי יעיל שרק מרפה את הידיים. הם לא ישחטו אותנו.

– אבל המתים לא יקומו לתחייה.

– נכון. כל זמן שבני אדם פותרים בדרך שפיכת דמים בעיות מדיניות שהן גם אנושיות וכלכליות, אין למנוע את זה. אלא רק להקריב מה שפחות קורבנות.

משהתבססתי יותר על רגלי והן התחילו נשמעות לי, נפתחו לפני אפשרויות בלוי חדשות. אחת מהן – לשבת בצוותא ארבע פעמים ביום כשעת הארוחות. להחליף שיחות, דעות ושמועות.

קבלתי חופשת החלמה עד ל־15 במאי. תאריך שבו עתיד להתחולל שנוי במערך המדיני והגאוגרפי של הארץ, אם לרעה, אם לטובה. לא היה חכם כזה שיתנבא בוודאות מה יילד יום וכיצד יתפתחו העניינים. היינו נתונים במערבולת של פעולת כוחות רבים. פנימיים שלנו של הישוב היהודי, חיצוניים – כוחותיהם המזויינים של מדינות ערב. וחיצוניים גלובליים – של המדינות המחזיקות ברסן האו"ם. אין זו מליצה כלל שכל יהודי בארץ הרגיש בזה, כל שכן חיילים ותיקים.

הייתי נתון להלך מחשבות זה כל היום בו יצאתי את גבעת ברנר בדרכי הביתה. לא הייתי כל כך בטוח שאמנם אגיע באותו יום, כי הימים נתקצרו. התחבורה הארצית הייתה משותקת עם רדת הערב. טולטלתי ממכונית למכונית. באקראי נפגשתי בתחנות עם מי שלא פיללתי להיפגש. כן הרגשתי יפה את רגל שמאל שנתנה לי להבין מדוע אינני נימצא במחנה צבאי אלא נוסע לחופשה הביתה.

בכל זאת הגעתי. לעת ערב בדרך הרהיבו עיני שדות החיטה והשעורה היפים. התירס הירוק הצעיר בגונו העמוק, העסיסי. נתתי דעתי לעשות דרכי לבית בעקיפין דרך רפת א', בה עובדת ודאי אמא, ואם היא חופשיה היום? גם כן לא אסון. בבניינה של רפת זו השתתף גם אבי ועל רעפי גגה התנוססו בצבע לבן האותיות תרפח. ללמדך שזה היה הבניין המשקי הראשון בנקודה החדשה של הישוב למרגלות הגבעה.

הגעתי ממזרח והלכתי לאורך הקיר המזרחי שעל ידו הייתי עושה דרכי לפני 19 שנה מבית הפעוטות לרפת של אמא, בהעדרו של אבי מן הבית.

נעצרתי ליד החלון. כרעתי על ברכי והצצתי בעדו ונפגשתי בדיוק במבטה של אמא. שניתקל בי במקרה או לא במקרה, בהרימה משום מה את ראשה מהדלי שלתוכו זרמו סילוני חלב חמים מעטיני הפרה.

– אמ… באת… מצוין. חכה מעט, אני גומרת. אגיד לך משהו. הופעת בחלון בדיוק כמו לפני 19 שנה.

– מה כוונתך?

– נראית בעיני כמו אז. כמו בתמונה שלמראשותיי מיטתי. לך חביבי הביתה. אולי לא תמצא בו איש עדיין. כעבור מחצית השעה אבוא. רעב?

– מוכן לאכול.

– טוב בסדר. יהיה טוב.

אני פוסע פסיעות אחדות. היא עוקבת אחרי מפתח השער.

– אתה עוד צולע.

אני פונה אליה: מה חשבת, אמא?

– כך חשבתי. ועדיין כואב?

– לפעמים.

– אז תלך לאיטך. אין מאיצים בך.

אני מאיט הילוכי ועולה במעלה השביל הדרוך על ידי הרפתנים. בין שורת הבתים וחורשת הזיתים. אמא אמרה תלך לאיטך. למשפט זה השתלב מאי שם איזה לחן של שיר לכת. מפזמו עולה והולך. עולה והולך.

– הלו…היי… הלו היי…!

– האם זה אתה? האם זה אתה?

הסבתי ראשי לאחור. כמובן שמעון. הראשון שתפשני. מדוהן, משומן, חיוך מעוות שכזה. קורץ לי בשתי עיניים שמתקטנות בזמן הדיבור. ונעצמות כמעט. ובפרט כשהוא רוצה להפליט איזו בדיחה שמזומנת אצלו בכל עת ובכל זמן. או כשהוא עומד לחקות דבורו של מישהו, של מורה שירד לחייו בבית הספר, או של עסקן נודע בציבור.

נעצרתי סקרן מה הוא מתעתד להמליט בשעת פגישה זו.

– אתה באת מבית הבראה ולא מבית חולים. הוא מודד אותי מהראש עד הרגליים וחוזר חלילה. וכבר הסנטר הולך קדימה לפני כל הפנים.

– מה חשבת סתם כך?

– וחוזר לבית הפיטום.

– מי זה יפטמני כאן?

– אותך, מי? בשמנת ובחלב מהרפת של אימך.

– לא אסרב. מגיע לי, אינני אוהב לוותר על חלקי.

– עשיתם משהו?

– רק משהו? חי"ש, דע לך זה עסק ביש. שלא תתנסה בזה. עבודת משמרת, טרם החלפת בגדים באים ואומרים, היכון לפעולה. מילא אם זה אמונים, עוד אפשר איך שהוא לעכל. אבל אם זה למשל פיצוץ גשרון עלוב מתחת למסילת הברזל שמקבל בעיניך בלילה ממדים של גשר על… על…הוולגה נאמר.

– למה דווקא וולגה ולא ירדן?

– על הירדן כבר כולם מפוצצים. על הוולגה כולם חדשים. אחרי המלחמה בנו אותם מחדש.

– חלילה. אני מחבב את שיריהם על הוולגה. אתה חש מרחבי נהר, אורך אין סופי של מים רבים. פעמים חושב אני, לו אנו על הוולגה והם על הירדן? לא היו מצמיחים נביאים כמונו ולא בני אל מוצלבים ואנחנו לא היינו מצמיחים מרקסיזם וקיבוצים.

– וזה היה טוב לדעתך?

– אנחנו עם הוולגה בלי נביאים – מצוין. אתה רואה מה שעולה לנו עם הירדן ועם הנביאים.

– עבדת משמרת, שמעון?

– בשעה זו משמרת? כמעט שתי משמרות.

– בסדר אם כן.. מאמץ מלחמתי. מגיע לך אות הצטיינות.

– אז מה שלומך, אמנון? מושך קצת את הרגל אני רואה. איך זה היה?

– פשוט, כשם שנכנס כך יצא. היכן החברה, שמעון?

כבר היינו יושבים כמנהגנו על מדרגות הכניסה לדירתו של שמעון.

– נתנאל נפצע כאן על ההר. מחלים מפצעיו. אולי יחזור השבוע ועוד יזדקק לניתוחים פלסטיים ברגליו. פנחס יחד אתי בגדוד “גדעון”– איזה שם? יא! חשבנו שיאלצונו לכרוע ברך ליד המעיין וללקק מן המים. פנחס, בין חי“ש לחי”ש עובד ברפת. תוכל לשמוע עליו מפי אימך. ויורם? יורם בגדוד העמק עורך פשיטות בגליל התחתון. הוא חייב לספר לאביו הנוטר הראשון בעמק בזמנו כל הפרטים של מסעותיו.

– אבא של יורם כשהגיע ארצה שרת, אתה יודע היכן?

– מנין לי לדעת. גם לא חשוב לי כלל היכן שירת, ובתור מה שירת.

– כבר אז שירת בצבא.

– איזה צבא היה אז בארץ מלבד הבריטי?

– הוא שירת בחיל הספר של עבר הירדן. אז היו עדיין שני עברי הירדן תחת מנדט בריטי אחד.

– נכון. אל תחשוב שאינני יודע את זה.

– מה עם שכנינו אשר מעל לראשינו כאן על הגבעה?

– על זה תדבר עם דודך. הוא כדג במים בעניינים אלה.

– בימים אלה אין עולים על ההר עם העדרים. הוא עדיין בשלטונם הבלעדי של הערבים מצפונו ומדרומו. האם יהיה פעם שלנו? אתה שואלני כאיש צבא. ודאי אם נרצה הוא יהיה שלנו – ניקחהו מצד ג’נין. לעתים קרובות הם מחממים את הכרמים והפרדסים, מאז הגיעו יחידות עירקיות לעזרתם. כמעט לא יאומן לחצות ישימון של 1200 ק"מ על מנת להטיל פגזים בצאצאי תרח אזרח הכבוד של אור־כשדים, עיראק של היום.

– ועדריהם?

– כמובן שאין הם יורדים למטה.

– ולבית־שאן מגיעים?

– ספק. בחזקת סכנה. אולי בעקיפין דרך פקועה. אלה שרוכבים עלינו כן מגיעים. אין צפויה להם סכנה מאתנו. לא נתגרה בהם.

אם הכל יהיה שלנו ממילא אין ערך להם. אם לא? – שלא ישמרו טינה בליבותיהם. יש לי כבר ידיעות מוסמכות שהמשפחות העשירות עברו לבית־שאן. ואם מצבם יורע, ירדו כולם לשם.

– טיפשים מטופשים שכאלה

– הם סבורים כנראה שבית־שאן וסביבותיה תשארנה בבחינת מחוז מבטחים שלהם.

– המסיתים שוטפים להם את מוחותיהם בהבטחות שווא מגרות.

– אין אנו יכולים להשאיר שער פתוח לרווחה לעבר הירדן. מה שאירע אמש בחיפה ותמול שלשום בטבריה – יקרה גם בבית־שאן. הם קלי רגליים יותר מאשר תושבי חיפה. הם בין כך נודדים. עברו את הירדן – וחסל.

– בינתיים הם ממשיכים לשתות מתעלת ההשקיה. זה בידיעתנו ובהסכמתנו. שלא יהיה להם פתחון פה – שהצמאנו את בקרם וצאנם ואילצנו אותם לנטוש את כפרם.

זהו תוכן אחת משיחותי המרובות עם דודי. מלבד הפלחים תושבי הכפרים הקבועים שבסביבה, מצויות היו גם חמולות מקומיות של בדווים. ובעונת השלפים היו מגיעים משבטים רחוקים יותר שהיתה להם חזקה על רעיה בסביבתנו. היו משקים שלא היה איכפת להם ולא מחו בידם לרעות בשדותיהם. ולנו איכפת היה, כי עדרנו גדול ואנו זקוקים לכל פיסת רעייה, בכל מקום.

מבית־שאן כבר אין מגיעים לכאן. מצבם של המקומיים קשה יותר כל יום. כשחגורת המאורעות הולכת ומתהדקת סביבם ומצרה את תחומי נדודיהם, גם להם לא כל כך קל להיות צנופים ומטולטלים מחוסר ידיעה וביטחון מה יילד יום. אלה לא איכפת לנו אם ילכו, אפילו בעקב לחץ מסוים מצידנו. הם משמשים מקור למריבות בלתי פוסקות ופורענויות שאין לנו ענין להיות צד בהם, אפילו צד מנצח.

– האם ידוע להם שבמשך פחות מחודש ימים גורלם יחרץ?

– כן. הם יודעים שעתידים הם להיות נתינינו. חלק מהם יתחיל להשלים עם זה ומגלה אותות בולטים של כניעה והשלמה. על כל פנים כך כלפי חוץ.

רצונך לצאת עימי מחר בלילה בין 10 ל־2 לסיור ברכיבה אל השדות שמעבר לגבעה? לילות הכסף הם נפלאים, זוהרים ותמימים. שאב מלוא הפנים יופי ועונג. הרובה הטעון אמנם מפריע במקצת להרמוניה הפיוטית וייצר הרע תלוי על הכוונת. אבל מה אפשר לעשות? הייתי מרגיש עצמי יותר טוב כשהייתי יוצא אל השדה בלילה מזויין באקדח קטן, כמעט לצאת ידי חובה בלבד.

– סבורני שהרגל שלי תסרב לשבת על האוכף זמן ממושך כזה. אערוך תחילה תרגיל בבית. איזו סוסה אתה מייעד לי?

– מה השאלה. את שלי עם האוכף הדמשקאי הרך.

הימים חלפו מהר. כל יום הביא אתו משהו חדש, אם במעשה, או בציפייה למעשה. עת הקציר הגיעה. היבול בשדות היה בינוני ולמעלה מבינוני. הקומביינים יצאו לעבודה. קומביינים בשדה קמה רוחשת ונעה על גליה מרהיבים עין כל רואה, ומשולים הם לספינות בנות מיבנה מיוחד שטות באגמי חיטה ושעורה. הדרכים אל השדות ירטו לקראת המשאיות עמוסות בר לעייפה היקדימו את הקציר מחשש חבלה בשדות בשל התקרבות המועד הגורלי של חמישה־עשר במאי, יום סיום השילטון הבריטי בארץ ומה צפוי ממנו והלאה. מוטב שיהיו האסמים מלאים.

כשפשטה השמועה, ששכנינו אשר מעלינו עוזבים נתעוררה תמיהה. כך בפשטות, גם הם צוררים את מטלטליהם, נוטלים את בעירם וצאנם והולכים? למה? אולי עד יעבור זעמם, זעמנו? הרי מבוקשם – ביטחון חייהם ורכושם ניתן להם מתוך כנות, כל עוד ביתם לא ישמש מקלט לפורעים ורוצחים. עברו ימים ספורים והשמועה הפכה עובדא. משאיות מלאות צבא בריטי עלו אל הכפר. תחילה הסיעו את הילדים ואת הנשים ובימים שלאחרי כן כלתה רגל אדם ובהמה מן הכפר ומשב מיוחד של ישוב נטוש נטול חיים בא משם. משיב עוגמה וגם פדות. כשנשאל קצין השיירה לתעודותיו על יד מחסן הכניסה אל המשק, שלף אקדחו וטענו במקום להיענות. טען גם הזקיף שלנו את רובהו וכיוונו מול חזהו, בהטיחו בפניו פקודה מפורשת של הממונה עליו שמחייבת גם את קציני הוד מלכותו לזהות עצמם על יד מחסומים. אז עלה סומק רצחני בלחייו של הלז. הברירה הייתה בידו. הוא בחר בחיים, שמא עוד יראה נקם בנו. והם כבר על סף פשיטת שתי הרגליים.

שוב נשנתה והעלתה על שפתיים השאלה: בשלמה הולכים שכנינו? מי מאלצם לכך? אנו? לא. ואולי ההכרח והצדק ההיסטורי שלנו. להם יש לאן ללכת. לנו – אין. ואנו אם חפצי חיים הננו, חייבים להישאר על המקום, להיאחז בו בציפורנינו ולשפוך את דמינו. עם זה כמה רווח ללב, כשהופיע הזקיף המפוזמק הראשון על הגג הנישא ביותר בכפר. והטרקטור השמיע טרטורו הרונן מעם גדרות הצבר. בלילה קרץ ועודד אור נוטר ומרגיע. שלום לכם השוכנים למרגלותיי, לא ינום ולא יישן שומרכם. וכאילו הושלם משהו טבעי, פשוט והכרחי שנידחה משך עשרים שנה ומעלה. שוב לא יתפלשו בבדידותם המעיקה יושבי שני הכפרים שלנו מצפון לגבעה שהרחיקה בין הדבקים, חסמה ושבשה תכניות מגן. השבת של אותו שבוע זיוונית היתה. ברוכת שמש וזוהר רקיעים. בכל נימי הנפש והגוף תססו וסערו החיים. תקווה ורצון עזים דחקו את התוגה ואת האבל לקרן זווית, כביכול בחבלי קסם שגיא ונהדר משכו בססגוניות מרתקת ומפליאה משחקי גוונים ובני גוון אשר לשדמות העמק מכאן ומכאן. לא חללים בגלבוע. לא יתמות בדרך ליחיעם הזרועה גוויות שנלחמו עד הכדור האחרון למען החיים. לא מרומים ונעלמים על אם הדרך אל קריית האבות ובשדמות חולדה, שרוו דם צעיר ותוסס. לא שבוע של צער, עלבונות צורבים ונוקבים בחסות אנדרטת החופש המתנוססת מעבר לים הגדול והזועף, שגונזת על שפתותיה בת־צחוק לגלגנית של דוד עשיר ושבע כלפי קרובו האביון – הכל כאילו נסוג ונעלם אי־שם אל מאחורי פרגוד פלא, בעמדך על המצפה אשר על גג בית האבן על הגבעה בכפר. ולמרגלותיך רונן פלג ילדים. בני נוער ומבוגרים שכאילו השילו מעם כתפיהם כבלים מעיקים וחושקים. הסירו סייג ורסן בחופזם לסבוא לשעה את דרורם עד תומו.

רבים הציצו לראשונה ביום זה ממרומי גבעה זו על יפה־נוף נחלתם רווית זיעתם ועמלם, פעמים מפרך עד כלות הכוחות. עתה נקראו לשפוך למענה את דמם, שכבר ניגר והולך. רבים לא שיערו כלל, מה רב הקסם והיפה במעשה ידיהם היומיומי, השיגרתי, המעיק לפעמים עד למחנק. לא תארו לעצמם מה רב העושר והאושר הגנוז ביצירת חייהם הגדולה, עזת הצבעים והביטוי. משל כאילו נצבו בפני תמונה של אמן אלמוני רב־מג ואין יודע מתי ואיך נמשחה על ידו בשפעת צבעים כזו ובכוח ראשוני משכנע שכזה. כאן, מעם בתי החימר הדלים והאפלים, המפויחים והמעופשים שהם יותר פרי הרגל ומסורת רבת שנים, מאשר פרי הכורח, נתגלה לעיניהם גוון חדש בנוף יצירתם, מתוך המראה שניבט להם באור האפור והעצבני של ששת ימי המעשה, ששוליהם אדמו מדם.

ואיש אדמה זה, ששיכל רק לפני זמן מועט את בנו בכורו, הישיר קומתו וניצב גם הוא במלוא הדרת שיבתו על גג הבניין. עיניו ספק דומעות, ספק דוק הזיה וחיוך מעורפל נמשכים אל נקודה זערעירה המלבינה בין השאר להדום הגלבוע קבר האם. וממנה אל כתם ירקות רעננה ורוטטת מקרוב, אל גל עפר שמתחת לגל אבנים מאבני המקום – של בנה. ותוהה המבט ותועה אל שורות עצים רכים שיד אבהית מטפלת בהם בכל הנפש והמאוד, כאשר יסכון לכך אדם המפסיע איתן על אדמתו, שאוצרות יקרים כל כך כבר הפקיד בתוכה לפיקדון נצח. זה האיש, משהזדקף מכריעתו מלפני השתיל הרך האחרון מצא את השליח ניצב עליו ובשורת איוב בפיו.

קרני השמש פזזו וכרכרו במימי אגמי הדגים ששובצו בתשבצים ססגוניים. שטחו ריקעי זהב, רסיסי בדולח הקרינו מראות המים המלוטשות.

הגלבוע עמד זועם. נקיקיו, סלעיו וטרשיו זממו רעות עופרת מלוהטת, שנאת שאול, קנאה תהומית. קטל וחידלון.

היכן לחיי הכלניות הסמוקות ועפעפי הנרקיסים המבוישים? ושריקת העדרים בקפצם ובדלגם משן אל שן, מצוק אל סלע ובגולשם שבעים אל העין לרוות צימאונם? היכן המצעד הקל והתמיר של הנמשכים בשבילים הפתלתולים והעקלקלים אל כל גיא ומערה, אל פתח כל מסתור ואל משלט נישא. בום… בום… מתנפץ פגז בין כתלי גיא. תיק… תיק… מיק…מקשקש יבשות מקלע מלוהט מכרמי נבות היזרעאלי. בהדהוד עמום פולט רוקו קנה רובה, ולעומתו שני, שלישי – מקהלה פוצחת מזמור לכיליון. אני מציץ למרגלותיי, פלג ילדים מצטהל וצוחק, נוהר ועולה, פוזז וחי. נערים על סוסים אבירים זקופי ראש וסמורי רעמה נישאים בדהרה שחצנית וחיננית גומאים את המרחק אל הגבעה. הזקיפים על משמרתם, הצופים על עמדתם. כוורת החיים הומה ומהמה. בום… בום… פולט אש הגלבוע. אש זועפת, זועמת. לא פעם שאלו בני המקום זה את זה: מתי יפסיקו אלה שעיטתם על הכבישים שלנו ומי יפסיק תנועת רכב האויבים של הצבא הבריטי ושל הלגיון הערבי שכיריהם לחרב. הלא כל הכוחות המזויינים שלנו הם כאין וכאפס לעומתם. לא הייתה תשובה סבירה לשאלה. מה, מי וכיצד יעשה הדבר. אולם רק נכבשו חיפה וטבריה, יכולנו אז להיווכח כי כוחנו עמנו לעשות גדולות. וגם כאן במקומותינו יגיע תורם. פעולות צבאיות כמוהן כמערכת העצבים בגוף. פעמים נדמה לך שכואב באחד האברים שעה שהמערכת הופעלה בכלל במקום אחר. כך המערכה הצבאית תהיה נטושה באיזה שהוא קטע בעל חשיבות אסטרטגית של הכביש והתוצאות תורגשנה לאורך של קילומטרים רבים משני צדדיו.

שכבתי על ערסל תפור משקים הקשור בחבלים לשני עצי אורן. שכיבה זו מנדנדת כעריסה של תינוק עם כל תנועה של העצים. היא מרגיעה ונוסכת עליך תנומה, או שכחה.

העריב היום. נקישות עמומות של יריות רובים רחוקות נתחלפו בצרורות צרודים של מכונות יריה. ניסיתי לאתר את מקום היריות לפי השמיעה. ניראה לי מוזר הדבר שאני שוכב לי כאן על ערסל ואי שם חברי נתונים במאמץ למען שחיינו ימשיכו לזרום באפיקים על רגלים של ברזל. וארבעה ספסלים סביב סביב. אימו של שמעון הסבה לבדה ליד השולחן כששתי זרועותיה נינוחות מהמרפקים עד כפות הידיים על השולחן. נדמה היה לי שהיא משוחחת אל מישהו שאיננו כאן. טוב תשיח לה. אפילו עם עצמה. אס רצונה בכך. כורח לאדם פעמים להשיח לבו בקול. בחינת – אשיחה וירווח לי.

שמעון, שמעון כבר ארבעה לילות לא בא ללון. מדוע? אתה שומע, אמנון?

– ואתה חושב באמת שיכריזו על מדינת יהודים?

– אינני מטיל ספק בכך.

– אינני מאמינה.

– למה שלא תאמיני?

– אומרים הלא שכל מדינות ערב ייצאו להילחם נגדנו. הם רבים כל כך ואנחנו מעטים.

– אין מה לחכות. הן כבר נלחמות. הלגיון בבית שאן, העירקים ביזרעאל והמצרים בעזה.

– כן, אבל עדיין הצבא הבריטי כאן.

– הלוואי ולא היה כאן.

– ודאי שהלכו. והולכים ועוד ילכו. לכל העזאזלים. מחר לוקחים את חיל הספר ומחרתיים את בית שאן. והופ את כל הנודדים אל מעבר לירדן מזרחה. לא נפריע להם לכל הרוחות שלא יישאר מהם זכר עד להכרזת המדינה. מתי אתה הולך?

– ביום ראשון. אם תיקח את בית שאן אבוא לבקר אותך שם. מה מדברים אצלכם בעניין שם המדינה.

– ישראל. כך אני חושב.

– למה לא יהודה?

– שמע, יהודה הייתה מדינת זרת. ואילו ישראל חופפת את כל הארץ לרבות יהודה.

– תשמעו אותי היטב. הגיעה אחת של 120 מ"מ. ארביץ בה.

– אתה?

– מה חשבת. רגם ועוד איך. איננו סותם את אוזני בצמר גפן. משלשל פגזים אחד אחר השני. אש…האדמה רועדת.

שמענו היטב את שמעון בלילה ההוא, ובימים ובלילות שלאחר מכן. עד ששלמה המלאכה בגזרתו.

לכבוד הכרזת המדינה הסבתי לארוחת ערב חגיגית בליל שבת אל שולחן אחד עם הורי. המפות הלבנות על השולחנות הוסיפו בוהק לאורות ששפעו מכל הגורות שבאולם האוכל. על הקיר מול הכניסה הראשית התנוססה כתובת לכל רוחב הקיר.

 

תחי מדינת ישראל רצינו ואין זו אגדה    🔗

כל הנכנס תלה מיד מבטו בכתובת. נעצר ונדם תחתיו, כששפתיו אוכלות את הכתובת, לבו וכל רמ"חיו מעכלים אותה היטב, היטב בחיל וברעד פנימי.

כשהתמלא האולם הרים כוסית הקשיש בחברים. לחיי המדינה! – לחיי אחינו בנינו ובנותינו המפוזרים בשעה זו על המשלטים הסמוכים והרחוקים. לחיי כובשי בית שאן! תהילת נצח למגיני גוש עציון!

גוש־עציון הייתה הגלולה המרה ביותר שצריך היה לבלוע עם עוגת המדינה.

שלא כרגיל שרר שקט יחסי באולם המלא מכיסא לכיסא. לא שנמנעו מלדבר. אי אפשר היה לאנשים להישאר שתוקים. השתוקקו להחליף רשמים, אלא שדיברו בלחש כדי שמיעה באוזן קשובה, מחשש לחלל את הקדושה שריחפה בחלל, מעל ראשי כולם. ובכל זאת לא האריכו לשבת. החוץ משך. מה משך בחוץ?

כשיצאנו למרפסת המרווחת שקרועה אל ההר, הביט עלינו חרמשו של ירח צעיר תמים כתמיד מירח אל משנהו. המקבל את כל התמורות המתחוללות על פני כדור הארץ מחוללו בשוויון נפש ללא שינוי בארשת פניו. בחינת אין כל חדש. כבר אני גס לכל זה. גורל אחד צפוי לכולכם בסופו של דבר. בהר היתפצחו יריות בודדות ומצפון־מזרח הגיעו הדים עמומים של פגזי תותחים, או מרגמות. זה משם. מעמק הירדן.

– אחזור מיד, אמרתי להורי, אגש אל חדר הקריאה לשמוע חדשות אחרונות בקול ישראל. ידעתי שאבי רוצה להשמיע משהו באוזנינו בקשר למאורעות של הימים האחרונים. יתכן שהטרידה אותו המחשבה שזוהי שבת אחרונה לשבתי בתוכם זמן ממושך מכל הזמנים במשך שנתיים ושמונה חדשי שירותי בפלמ"ח. ביום ראשון אני מפליג. הייתה לי כתובת היכן להתייצב. לכתובת זו ולהתייצבות זו הייתה עכשיו מטרה מוגדרת היטב. אבל הורים היו רשאים לחשוב שבנם מפליג אל הבלתי נודע. אל מחוז משחקו של הגורל. זה היה נכון גם לגבי אפיק מחשבותיי בהרהוריי על העתיד הקרוב, אבל התעלמתי ממנו. חייב הייתי להתעלם ממנו, שאם לא כן אף לוחם לא היה מסוגל למלא את המוטל עליו.

שהיתי ליד המקלט שעה ממושכת יותר מכפי ששיערתי. לוחמים אחדים הגיעו לשהות־מה מבית־שאן. היה משום אתגר מושך לנסוע בלילה בכביש הזה שהיה סגור בפניהם עד לפני יומיים מתוך הכרה שהם עתה השליטים הבלעדיים עליו. אתגר זה הדביק גם את שומעיהם. אפשר לרדת לכביש אפילו לטיול אהבים. מה דרוש עוד. אתם רואים, אמרתי להורי הנה קם הדבר הבלתי מושג קודם והיה לעובדה. הכוח הסמוי של המנצח, מאמציו והשפעתו נפרשים אל מעבר לתחום נגעו הישיר. ועוד בשורה הייתה בפי, שארצות הברית של אמריקה הכירה ראשונה במדינת ישראל. לאחר שתי בשורות אלו שהבאתי עמי פנתה מסיבתנו לערוץ מעודד יותר ומכונפת תקוות ורודות יותר.

 

התארגנות לעליה לירושלים    🔗

אמנון., אמנון, כבר חמש ועשרים.

כן, כן. עניתי אני קם. קם. פקחתי את עיני, ליד משכבי עמד אבי. ביקשתי אמש שיעירני בשעה זו. חששתי שמא אאחר לאוטובוס של שש בבוקר. בימים שהחלמתי ובימי חופשתי בבית היו שעות הבוקר הללו שבני אדם קמים לעבודת שעות השינה הנעימות ביותר. לא הייתי מתעורר לפני שעה שבע. בבית שרר אז שקט. לא הייתי מרגיש בקומם ובלכתם של אמי, אבי ואחותי. החופשה נסתיימה. עוד נכונו לי ימים קשים ודאי. הריני עכשיו חייל של צבא ההגנה לישראל. עדיין אינני מרגיש בי שום תמורה חיצונית או פנימית. האם זוהי הרגשתם של כל היהודים? דווקא הזקנים רגישים יותר, כשהם מזכירים שמה של מדינת ישראל נוצצות עיניהם מדמעות, קולם רועד וסנטרם מרטיט מעלה ומטה. פעמים הם נלבבים באמיתתם וכנות הרגשתם. הרי הם, הם באמת שהביאונו לכאן על עשרות שנות סבל ועלבון, תקוות ואכזבות. הרגשתי שמשהו בתוכי נשתנה כלפיהם, שהייתי לא כל כך צודק בשיפוטי עליהם. בעצם למה עלי להיטלטל 100 ק"מ על מנת להגן על המדינה. הרי החזית מתחת לאפי. כמטחווי מכונת יריה כבדה, כזו שהעירקים צולפים ממנה על הכביש, ומאלצים אותנו לנסוע כברת דרך זו במשוריין, והיכן אין חזית, ומאיזה מקום אין נשקף גבול קרוב?

– אתה כבר הולך, אם…?

– כן, ודאי.

– תסור לבית האוכל לחטוף משהו עד שתגיע תל־אביבה?

– יתכן.

– אני אלווה אליך.

– למה?

– רוצה פשוט לראות מי ומי הנוסעים ואם בכלל יש נוסעים היום?

– למה שלא יהיו. יום ראשון היום.

– אל תשכח, שיום זה ניבדל מכל ימי ראשון שקדמו לו, כשם שהשבת ניבדל מיתר השבתות. הפציצו את תל־אביב. המצרים נעים בדרום. הירדנים והסורים גם הם אינם יושבים בחיבוק חיים. הכול שתו עלינו מעברים.

– אתה כמעט צודק.

– ובהזדמנות זו אוכל ארוחת בוקר גם אני ואצא לשדה.

לא חיבבתי ביותר לוויים אלה, אבל לא יכולתי לאסור על אבי ללכת לבית האוכל שלו, לגשת אל האוטובוס. הילוכו היה איטי משלי. הגיל נתן בו אותותיו במוקדם עם שברוחו ובעטו היה עדיין איתן למדי גם יומרני במקצת. הקדמתי אותו בצעדים אחדים. ליד בית האוכל אמר – עוד שתים עשרה דקות. בוא ניכנס. הוא צדק. האולם המרווח היה ריק שלא כרגיל בימי ראשון בשעה זו היו סועדים ליד ארבעה־חמישה שולחנות נוסעים מחברי המשק אורחים וקרובים שבילו שבתם כאן. לתל־אביב נסע רק אחד בלבד – ישעיהו לוי.

– גם אתה נוסע? פנה אל אבי.

– לא. לא. אינני נוסע. מלווה את אמנון שלי.

– לאן הוא נוסע?

– חוזר ליחידתו.

–הגיע לשבת הביתה דווקא לשבת־מדינה זו.

– לאו דווקא. כבר בילה אתנו שלוש שבתות רצופות.

– שלוש? שאל בתמיהה.

תמהתי לתמיהתו. הוא גר בבית שכן לביתנו. נתקל בי לא פעם. דומני שגם שוחח אתי.

– מה הוא מיתמם. או…העירותי לאבי.

– אל תתפלא לשאלותיו. כזה הוא לוי. יכול לשאלך כאילו מתעניין בך ובאותה שעה גם להתעלם לחלוטין מנוכחותך ומתשובותיך, או לשכוח אותן מניה וביה בו במקום. למחר אם ייתקל בך שוב ישאלך אותן השאלות. וכאשר תעיר לו שכבר שאל אותך ואתה ענית לו יפטיר כן. כן שאיננו מחייב אותו לזכור משהו מכל שאמרת לו.

– זה משום פיזור הנפש, או מחלת זיקנה? שאלתי.

– לא זה ולא זה. משום ההיתקעות הגמורה בעולמו הפנימי ובבעיות שמעסיקות אותו באותה שעה. הוא הלוא מרבה לכתוב מאמרים בעניינים מדיניים, חברה וכלכלה וזה תופש את כל כולו. בגלל היותו מחונן מלידה בכישרונות רבצדדיים.

– למה לו להעמיד פנים כאילו מתעניין בך?

– זו לא העמדת פנים. הוא שואל בכנות מה שעלה בדעתו בשעה שפגש באדם ולאחר ששאל מה ששאל נדמה לו שיצא כבר ידי חובתו. ואיננו זקוק כלל לתשובת הנשאל. יש לו תשובות משלו. עכשיו הכול ודאי שסולחים לו לאחר האסון שפקדו. למעשה תמיד סלחו לו והתייחסו אליו לפנים משורת היחס הרגיל אל חברי המשק האחרים.

– מענין, מה לו ביום זה דווקא בתל־אביב?

– תיסעו ודאי באותה מכונה תשאלהו.

מקומות בודדים בלבד היו תפוסים באוטובוס. אבא נפרד ממני בלחיצת יד ובנפנוף זרוע כשזזנו. בסיבוב ליד האורווה עמדה אמא ונפנפה לי בחיוך על שפתיה. הכרתי לה אותה שעה תודה. מצפוני התפרק ממועקה על שלא השכמתי וסרתי לרפת להיפרד ממנה. היא חכמה ממני. הרבה חכמה ממני. למה אם כן אינני חכם כמותה?

ליד השוקת גמעו סוסות ופרדות מי שחרית צלולים וצוננים. שני פלחים רתמו שני זוגות לעגלות שטוחות על גלגלי גומי. הנגרים והמסגרים הלכו לעבודה לבתי המלאכה הקרובים שהיו בנויים במקביל לכביש המקשר את המשק עם הכביש הראשי בעמק. מהרפת הגיעה געיית פרות. במשתלה משני עברי הכביש כבר עמדו נשים ובנות רכונות על ערוגות פרחים ושתילים רכים שגידלום וטיפחום כתינוקות.

בחניה ליד הכביש הראשי עלו עוד נוסעים אחדים, מבוגרים כולם. רק אז נתתי עיני בזמירה שישבה במרחק שלושה ספסלים ממני מכונסת כולה בתוך עצמה. כאילו היא לבדה קיימת בעולם הזה. כשהייתי בכיתה האחרונה של בית הספר והיא כבר מחוצה לה הייתי רגיש אליה בשל עיניה היפות התמימות בנוסף לגזרתה החטובה נאה. היא גילתה כלפי אדישות מוחלטת ומרגיזה באמרה – נפשי איננה יכולה להכיל יותר מנער אחד. זה היה שקר. לא בנפשה היו הדברים אמורים אלא בגופה וזה הספיק לצודד מבטיהם של עשרה נערים ואל הנער האחד עשר נסעה עכשיו לקשור חיי משפחה.

אולם ליד כפר טבעון הסחתי דעתי ממנה. שם עלו שתי בנות חינניות וזקנה אחת וכל הנוסעים עברו למשוריין. במשוריין עמד ריח של ברזל שרוף וחרוך.

– סבתא, תשבי כאן באמצע בצד צפון. משם אין יורים. פנה אליה שלמה לוי.

– אתה חושב שיירו עלינו גם עכשיו לאחר שיש לנו כבר מדינה, ברוך השם?

– אם נוסעים במשוריין ייתכן שכן. דווקא עכשיו הם ינסו להחריב את מדינתנו בעודה באיבה. אבל אנחנו נראה להם ושלף מאוזר מאחורי חולצתו.

– יש לך נשק כלשהו? פנה אלי.

– לא, אין אתי נשק. – חייל בלי נשק.

– חייל זקוק לנשק במקומו ובזמנו. מה יש לטלטלו.

– ואם יירו עלינו?

– אין ערך למאוזר שלך במרחק של שני קילומטר.

– אבל הם יכולים להתקיפנו מקרוב יותר. לשים מחסום. כמו ביום חמישי כשחזרתי מתל־אביב. אבל דווקא אז לא היה האקדח אתי. חששתי מהחיפושים של האנגלים. אבל עכשיו, כשאנחנו אדוני הארץ!

– יכולים כמובן… צריך להגביר את עצמת האש של הלווי המזויין במשוריין. להוסיף לשלושת הרובים שני מקלעים מלפנים ומאחור. עודנו משיחים נכנסנו לאזור הפגיעה.

– אתה שומע. ברד של נקישות ודומני גם קרובות למדי.

– לא, הן אינן קרובות. הן דווקא רחוקות וממכונת יריה כבדה. אני מכיר אותן היטב.

האישה הזקנה הלחיתה תחתיה, צנחה ממושבה וישבה על הרצפה. שתי הצעירות לעומתה צחקו אחת לרעותה.

– אינכן פוחדות בנות? שאלתי אותן.

– בדיוק כמוך.

המשמר המזוין של המשוריין לא השיב אש. רק ישעיהו לוי הריק מחסנית מהמאוזר.

– נדמה לי שיש תקר בגלגל האחורי. כדור פגע בו. אמר הנהג.

– הכול כשורה. תן ספיד מהיר יותר. השיב לו אחד מהמשמר. התנסיתי במצבים קשים יותר.

ביום חמישי נפצע אחד מאתנו כשיצאנו לפנות את המחסום.

– גם לזה יקרא מחסום. בדרך לירושלים שם מחסומים!!

– רק לפני שבועיים נכנסתי שם באש צולבת, העיר מלווה אחר. הנקישות פסקו. יצאנו מקטע הכביש המטווח לאש. זמירה עזרה לסבתא להתרומם מהרצפה ולהתיישב על הספסל. בזה דמתה לאמא שלה, להושיט יד לכל נצרך.

עיר העמק הייתה עדיין מדוגלת פה ושם, כגון תחנת אגד, תחנת הרכבת השוממה, המספרה ממול אגד ועוד. התור לתל אביב היה דליל. והוא ניבלע לתוך המכונית ולא נודע כי בא אל קירבו. ישבתי במקום הבודד שמאחורי הנהג, פטור מחיכוך עם שוק בלתי רצויה. מאחורי ישב ישעיהו לוי ועוד איזה יהודי כפי הנראה מכירו, אבל צעיר ממנו. בין מחשבה למחשבה על הצפוי לי, שיובהר בחלקו בעוד 3 שעות, להיכן עתיד אני להתגלגל. האם אמשיך בצעדתי לירושלים שנפסקה בחולדה לפני ששה שבועות? באיזה תנאים ונסיבות תבוצע צעדה זאת? האם צפויים שנויים בארגון כוחנו המזויין?

בין מחשבה למחשבה קלטה אזני שיחה ערה שהתנהלה מאחורי בין שני הזקנים. המושבניק: יש איזו קשיחות בהתנהגותם. ההיפך ממה שהוענק להם בשפע, בטיפול. בטיפוח מסור. בחינוך ובהשכלה. האם זו קליפה בלבד שמאחוריה התכסו. לשם מה? איני מבין את מי ומה היא משמשת. מזמן שעמדו על דעתם ביטלו את כל גילויי וביטויי הקשר המשפחתי, הרך, הנוסך בטחון, שלווה וקשר חזק בבית. שלום יבשה עם הנסיעה ואותה יבושת כשחוזרים. אולי כך דרכם של צעירים. שהעולם נשקף להם מזווית ראיה אחרת משלנו. אולם משיוצאים למקומות בילוי, שגם אין חוזרים מהם, סבור הייתי שיפתחו המעיינות הסמויים, הרגשיים שבבן האדם ביחסו לביתו. ותובהר להם אותה חרדה עמוקה וכנה לשלומם האופפת אותנו בימים ובלילות. עוד לא זכינו לקבל מכתב שיוכתר באבא ואמא היקרים. המושג הזה איננו מצוי בצקלונם למעננו, כמו אצלינו בשעתו. אל תדמה בנפשך שאנחנו מקבלים יום יום מכתבים. חלילה. פעם בשבועיים. שלושה. מכתבים אמרתי? סליחה. פתקים בני 3־2 משפטים בלבד.

– לי אין מה להתאונן על בני. הוא כותב. לא למעני, למענו זה צורך נפשי אצלו.

– מה אתה חושב. לאן אני נוסע? לתל אביב אני נוסע. יותר נכון לבית החולים בילינסון כבר שבוע ימים ששניהם שוכבים שם פצועים.

– מי שניהם?

– שני בני. הבכור והצעיר. הם אינם נמנים עם יחידה אחת. אבל במקרה נזדמנו. האחד פצוע בידו והשני בבטנו. רק אתמול נודע לנו הדבר. רק אתמול, תאר לך מה שנעשה בבית.

– יש עוד מישהו בבית?

– כמובן, שיש. עוד שלוש בנות. צעירות מהבנים.

– אם כך. מה כי תתלונן?

– מה פירוש מה?

– אם לא הודיעו לך, אות הוא שהכל בסדר.

– מתל אביב עדיין מגיעים מכתבים. אבל לא מצאו לנכון לכתוב.

– אולי לא יכלו לכתוב?

– זה מה שמדאיג אותנו יותר מהכול. יכלו לבקש איזו אחות שתירשום למעננו משפטים אחדים. זה שאמרתי – יבושת בלתי מובנת ובלתי נתפסת. הולכים לקראת הכדור כמו לאיזו מסיבה. אינני יודע אם זה אומץ לב בלתי רגיל, או גבורה שאיננה מציגה את עצמה לראווה ואיננה דורשת גמול איזה שהוא. או שזו קלות דעת ילדותית שאיננה משיגה את חומרת הדברים.

– זו גבורה אמיתית של בן הארץ, מושרש בקרקע וצמוד אליה, הנחלץ בחושו הטבעי להגן עליה בימי מסה ופורענות. בני בכורי עליו השלום כזה, פשטני וישר־דרך כשל איש אדמה. יחד שרתנו בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. אין עוד שלושים לנופלו. מראשוני הנופלים בסביבתנו.

– מה יש לך עוד?

– עוד בן צעיר יותר בנגב. רצו למנוע ממנו הליכתו לקו האש הראשון אבל עמד על שלו ואיננו מוכן לשמוע עצות בנידון. כזה הוא. שמע קטע ממכתבו שהגיע לידי שלשום.

– – – לפני יומיים נודע לנו על מותו של ר. נדהמתי ברגע הראשון. אך התאוששתי מהר. ועם כל הכאב קבלתי את הידיעה בקור רוח כמעט. מפני שזו הדרך. אחרת איננה בה ללכת, עד תום. אסור לנו עתה ביחוד לאנשי צבא להיות נתונים בצער על מות חבר. כי מה יהיה על רוחנו, שהיא זרוע כוחנו במערכה הזאת. וככל שהמכות תהיינה גדולות וככל שירבו הקורבנות, הניצחון בסוף יהיה גדול יותר.

– ודאי, יש כאן רוח משיבה נפש. בן כמה הוא?

– בן 18 בסך הכול.

– בשביל גיל כזה, כתיבה כזאת זה באמת כוחנו.

– חכה זה עדיין לא הכל. תשמע –

– – – היום קבלתי לראשונה מכתבים ויומנים מהבית. תארו לכם את התרגשותי. מכתבים ראשונים מהבית. לו ידעתם את השמחה למכתבים ודאי שהייתם כותבים יום יום, ומוציאים יומנים שלש פעמים בשבוע. הכמיהה למכתבכם גדולה ביותר. התמונה של העמידה בבית, המאמץ הכללי במצוקת הזמן של כל החברים – מעודד מאוד, מוסיף כוח ועם זה מגביר את הגעגועים.

– – – עד עתה היינו עובדים כמעט כל לילה וביום פורשים את שקי השינה שלנו תחת גג גדול ותכול – השמיים, באחד הגאיות, ומבלים את כל היום בשמש ולא בצל. זה מיבש כמעט כל מחשבה. אתמול עברנו סוף סוף למחנה מסודר. גרים בצריפים וישנים על מיטות. ההבדל בהרגשה ובמצב הרוח הוא עצום.

– – – במשך זמן המצאי כאן בנגב למדתי כי הנגב הוא אסם התבואות של הארץ. הוא מקום הקליטה, מרחב המחיה להמשך ריבויינו בארץ ולקיומנו. כדאי להילחם עליו ולשפוך דמנו בעד עתידנו.

– זה מכתב ארוך. קראתי בו שלוש פעמים. מחזיקו בכיסי גם בזמן העבודה. חושב על תוכנו ומציץ בו מדי פעם, שוב ושוב.

– נו, כן יש לך נחת. בעצם מה אתה נוסע לתל אביב?

– אני רוצה שליום השלושים יופיע משהו משלי על בני. אין לסמוך על הדואר. אמסור במו ידי לזלמן ועוד מאמר בעניין הצבא והפלמ"ח.

ח ח ח הדהד צחוק רם שהגיע מהספסלים האחוריים שם התכנסה חבורה של בנות ובחור אחד שבידח את דעתן. המשוקעים בשיחתם ניפנו גם הם לעבר המלהגים.

– מוטב שיצחקו מאשר יזעמו או יבכו. אמר איש המושב.

– כן ודאי. אבל לא ראיתים בוכים, אינם יודעים לבכות. בן אדם בעל חושים רגילים צריך לדעת גם לבכות. הבכי כמו הצחוק מזכך ומטהר את הנשמה.

– כן, מה שרציתי עוד לשאלך, למה לא היית בין החותמים על מגילת העצמאות? מצויים בה כמה שמות אפורים למדי ומעוררי תמיהה.

– לא נמניתי עם חברי מועצת העם, גם לא שאפתי לזה. בקיבוץ שהוא שלי כביכול, עם שהודעתי שלא ישלמו מיסים בעדי, אני כקוץ בעיני מנהיגיו התועים ומתעים. ובמפלגה? תשאל. אינני רוצה לנגוע בה רק בשל האחד, שהוא משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו. הוא חברי הטוב הציע מה שהציע לי, נתקל בהתנגדות. אמרתי לו שיקבל דעתם. נוח לי בכך. שבט עטי ישיגם.

הקטעים ממכתבו של בנו תפשו גם אותי, הפכתי בהם. הנה כי כן יהיה עליו להתמודד עם צבא מצרי רב וחזק במרחבי הנגב. במקום שם המרחב הוא גם המבצר ועם זה מטרה נוחה בשביל אווירונים וטנקים. לא יצא חודש והוא בין הנופלים. לזכות האב הזה שני בנים. מכל רכושו המשפחתי נישאר הוא לבד. אם גיבור היה האיש ולב פלדה לו מלידה, או שמשוקע היה במ"ט חומות מצודתו העצמית, שנתנה לו את הכוח להינשא בדעה צלולה על גלי ים החיים הזועפים ביותר.

כשהופיע משמאלי נופה הגבעתי של משמר העמק – שלוחותיהם של הרי אפרים שיוערו על ידי קרן הקיימת ומימיני השתרע העמק למלוא ממדיו כאגן גדול מוגן בשוליו בהרים עטופי אד קל עם שתי פרצות לצד מזרח ודרום־מזרח. שחזרתי לעצמי פרשת הקרבות שנתחוללו כאן במשך שנים עשר יום ושנסתיימו בתבוסת האויב בדיוק ביום זה חודש לפני כן. העין תרה אחרי עקבות הקרב שלא אחרו להופיע בדמות דיר שרוף, מתבן קטן שגגו נוטה ליפול וחורים במעקה של מגדל המים. ואולי יזדמן לי לראות את מישהו ממכרי הוותיקים. והנה בצד הכביש בדרך העפר טרקטור מושך קומביין קטן. הלא הקציר כאן בעיצומו בימים אלו. התפלאתי לראות את הקמה בשדות מסביב שהרהיבה ביופייה ושלא נדרסה על ידי כנופיות קאוקג’י. כפי הנראה שלא נוח היה להם בקמה מחשש, שהיהודים יעלוה באש יחד אתם. ונידמה היה לי שליד הגה הקומביין יושב משה הפלח. זה היה החבר הראשון במשמר שנפגשתי עמו – בשדה בכבישת הקש. נפנפתי לו בידי, הוא נענה בנפנוף בהביטו אחורה אל המכונית המתרחקת ממנו. מה שהפליא אותי הוא הדגל הכחול־לבן שהיה עדיין תלוי על תורן מעל גגו של המוסד החינוכי בלי תאומו האדום. כיצד יישבו תופעה זו עם הדיאלקטיקה המרכסיסטית־לניניסטית. אולי נתחולל משהו בנידון לאחר הפגישה עם קאוקג’י. דווקא הם חסידי המדינה הדו־לאומית גמעו בקובעת גדושה מיין העצמאות התוסס.

גם אז לפני שנתיים ומחצה ירדנו שלשתנו: אני, חזי וגבריאל ליד שדרת הדקלים. פסענו בצילם בכיוון מחנה הפלמ"ח שבקצהו השני של המשק למרגלות הגבעות המיוערות. זוכר אני ששיחתנו נסבה על עניינים צדדיים על מנת להסיח את הדעת מהמחשבות הצבאיות־רומנטיות כפי שנצטיירו במוחות צעירים מרחוק, מעל מושבי הטרקטורים בעמק. שמתי לב ששני העצים הראשונים מכל שורה היו מוטלים עקורים על שורשיהם על ידי פגזים שפגעו בהם כפי הניראה ועדיין לא סולקו – זכר לקרבות.

אינני זוכר מה היה הלך מחשבותיי אז כשדרכתי לראשונה על אדמת משמר העמק. האם ניסיתי לחדור מבעד מסך העתיד ולחזותני צופה מתוך אשנב האוטובוס שמניע גלגליו בדרך לתל־אביב בכביש זה עקוב מקרבות שיצא מרשות הבריטים והערבים והוא אחד מנכסיה של מדינת ישראל בת היומיים ומנסה לעמוד על רגליה. אני הולך ומתרחק ממקום הולדתי שאינו מרוחק מהחזית וצפוי גם הוא לימים חמים. אבל הרגשתי שתחום ביתי התרחב ופושט לכל מקום שאני אהיה מצוי בו, ומגן עליו עם חברי לנשק.

כבר נגסנו גזרה הגונה מהאגן, פונים לו עורף ונכנסים לואדי מילק. הזיכרונות ממקום זה טריים עדיין, אם אפנה מבטי לימין או לשמאל – הכל מוכר לי. אם זה עץ בודד או חורש דליל. אם מקבץ של סלעים, או פתח של מערה. אם זו כיפה שהתלבשה על גבעה והשיאה אותה מעל למפלס השיגרתי והפכה למשלט. אם גוש כרמי גבעת־עדה הבודדת כאן במועדיה מימי העלייה השנייה. פלא שנשארו עומדים בבדידותם, עיבדו כרמיהם, הוליכו ענביהם ליקב, הקימו משפחות וגידלו בנים ובנות שנוף זה הפך מכורתם ולא אחר. ולהגן עליו נחלצו בכל חירוף הנפש של ישוב מבודד. רק לפני 7 חדשים נפרדנו מכאן לאחר ששוטטנו באזור זה לאורכו ולרוחבו. העלינו על הנייר קטעים וגזרות, ערכנו עליו וממנו פשיטות – וכן קרבות יום ולילה עם אויבים מדומים. זה היה בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה שחניכיו חולשים עכשיו על צבא של עשרות אלפים, ראשונים לנגח את האויב הקם עלינו, בכל מקום שיידרש, ובכל שעה בשעות היום והלילה. ר. היה מ“כ צעיר כבן 17 במחלקת גבעת עדה והיה יוצא עם כיתתו לאימונים בגבעות הרי שומרון שממזרח למושבה. האחראים עליו ציוו עליו זהירות ושלא ירחיק לכת אל בין ההרים. אולם לא גבר כ־ר. שישים לבו לאזהרות “אימהיות” כגון אלו. ואמנם פעם תוך שהוא מתרגל את כיתתו בין ההרים הותקף באש על ידי כנופיה שמנתה כ־60 איש. ר. לא היסס שניה מיותרת הציב את המקלע והסתער עם כיתתו על הכנופייה במעלה ההר התלול. הכנופייה הנדהמת נפוצה לכל עבר. ור. אסף את כיתתו לסיכום ה”תרגיל" בדיוק כמו שעשה לשאר התרגילים לפני ואחרי זה…

בתחנת אגד בחדרה. לא נראו פנים צעירים. רק מבוגרים. הדגל הלאומי התנוסס עליה, רפרף לרוח הבוקר הקלה, ודובב משהו מבטיח לכל מבט ולכל לב. צדתי את המבטים שהיו שלוחים אליו מהיוצאים והבאים אל התחנה. למכונית שלנו עלה בחדרה גבר בין 40–30 וישב על הכיסא מימיני. בהיכנסו סקרני במבט כאילו מוכר לי. קורה והנך מזדמן במשך זמן מה עם אדם, חולפים איש על פני רעהו, זה לכאן וזה לכאן, עד שדיוקנו של הנפגש אתך נחרת בזיכרונך בלא שתדע שמו, ובלא שהחלפת עמו אפילו מלה אחת לרבות שלום חלושה. עד שעקרת מהמקום, או שהחלפת את הדרך והפגישות נפסקו. והנה אתה נתקל במבט מוכר במקום אחר, מיד צף הדיוקן. ועם זה סימן שאלה בצידו. היכן ומתי ראיתיו? מדוע הוא מוכר לי כל כך? אני חש מן הצד במבטיו, מה שמאלצני להסב פני כלפיו.

– האם לא היית בגבעת חיים? הוא זורק לעברי.

– כן. הייתי.

– בפלמ"ח?

– בדיוק.

– לפני שנתיים ומשהו. בימי גבעת אולגה?

– כן בימי גבעת אולגה.

– אתה אמנון?

– כן אמנון. אולם את שמך אתה אינני זוכר. אם כי פניך מוכרים לי.

– הייתי סדרן העבודה אז כאשר באתם אלינו. ידעתי את כולכם. זוכר כמעט את שמות כולכם. עקבתי אחרי פעולותיכם ומעשיכם. הלא אתם עכשיו חלוץ של צבא ישראל.

נזכרתי… הסדרן נעים ההליכות וטוב־הלב שנענה לכל מה שביקשנו ושהיה בסמכותו ויכולתו לעשות למענינו. כאח בכור היה לנו. לא היה לי מגע עמו. אבל אלה שמתפקידם היה להזדקק לו תמיד סיפרו בשבחי והעלו על נס את גישתו החברית והאנושית אל בני המחלקה.

– אולי אתה אלינו?

– לשעה זו לא. עדיין אינני יודע. אולם אין זה מן הנמנע.

– שלום וברכה.

מסעף גבעת חיים. הדגל גם כאן מתנוסס עדיין על מגדל המים. הפגישה עוררה בזיכרוני כל אותה תקופה של גבעת אולגה. שקעתי בה העליתי את כל הפרטים לפרטיהם. שקלתי אותם מחדש מתוך ניסיוני הלכה ולמעשה שנצטבר במשך הזמן.

עד שהמכונית נעצרה בעיר לפני תחנת אגד המרכזית. רעם תותחים פיצוחי פגזים של מרגמות ונביחות מכונות יריה החזירוני אל ההווה. היכן אני עומד? השעה 10 בבוקר. המדינה הצעירה בת 42 שעות. היא זוכה לקבלת פנים מלאה הוד ויקר. הצצתי בעוברים ושבים. כיצד מוטבע רישומו של הקונצרט הזה בפניהם? פנים רגילים נטולי כל הבעה מיוחדת. נחפזים לענייני החולין שלהם. ואולי הייתה זאת העמדת פנים של בני אדם שאין תוכם כברם. לא הייתי פנוי לערוך מחקר בנושא. גם אני נחפזתי לענייני. כיצד ומי יקבע תפקידי כחייל בצבא מדינת ישראל? כל העניין פשוט ומהיר יותר מכפי ששיערתי. היה זה בחדר קטן ודל. ישב בו בחור שהכרתיו כמדריכי בקורס המ"מ. הוא אולי לא הכירני. אמרתי לו מבוקשי להגיע ירושלימה לגדוד שלי. והוא ענה לי בדברים הבאים:

– הדרך לירושלים סגורה. במחנה הבריטי ליד כפר יונה מתארגנות יחידות של עתודאים על מנת לעלות לירושלים בהזדמנות הראשונה. סע לשם! התייצב בפני מפקד המחנה ויטילו עליך עבודה התואמת את הכשרתך הצבאית.

כשיצאתי לרחוב נדמה היה לי שבני האדם שקטים פחות מאשר לפני כן. לעומת זאת היו שמים בהירים. ידעתי את אשר לפני לפחות במשך השבועיים הקרובים. הרגשתי צימאון ומציצה קלה של רעב. נכנסתי למסעדה סמוכה לשתות משהו ולסעוד את הלב. במסעדה נתקלתי בצעירים בלבד שעומדים בפני אתגר משותף.

אני חוזר באותה דרך בה נסעתי לפני שעה. העליתי אפשרות כזאת בדעתי. ולא היה בזה משום הפתעה למעני. מבית־ליד צעדתי ברגל למחנה שהיה מוכר לי היטב מהסיורים. אף שיש להודות שלא חשבנו כל כך מהר להיות אדוניו. על הכביש הייתה תנועה ערה של כלי רכב בשני הכיוונים. הדבר הראשון שהפנה את תשומת עיני היו שני השומרים המזויינים בתת־מקלעים שעמדו ליד השער ותהו על כל יוצא ובא. אז עמדו כאן סקוטים או וולשים. היום חיילים שלנו מנתניה וחדרה. לאחר שהסברתי להם לאן פני מועדות ושאלתי אותם על מקום הימצאו של מפקד המחנה הניחוני ללכת. הלכתי. תמהתי לאוכלוסייה המרובה המצויה במקום. פחות מהכל נשמע צלילה של העברית.

– זה כאן, כאן המפקד.

בפרוזדור ליד דלת הכניסה יושבת נערה צעירה ליד שולחן עם טלפון.

– המפקד כאן? שואל אני.

– כן.

– אפשר להיכנס?

– כן.

לפני חדר לא גדול. שולחן עם טלפון ושלושה כיסאות. בחורה בחאקי ליד השולחן. קיבוצניק שראה כבר בנות רבות שעשו חייל ובכל זאת שאלתי בהיסוס.

– היכן המפקד? דבר לי אליו.

– דבר עם המפקד. מה רצונך? ענתה לי.

– אני חוזר מחופשת החלמה מפציעה. מתל אביב היפנו אותי לכאן.

– מה אתה?

– מ"מ.

– כמה זמן בפלמ"ח?

– שנתיים וחצי.

– יש לך ניסיון בהדרכה? המחנה מלא טירונים. אין מדריכים ולא מדריכי מדריכים.

– מן השמים נשלחת אלינו לכאן. זה דג הגון. קרפיון. סליחה בעד הדימוי הפרוזאי. בתוכניתנו לאמן מיד 15 מדריכים בקורס מזורז. כולם עולים חדשים. טירונים. וגם בשפה. 15 אלה לכשיחכימו ידריכו 150 טירונים. בגמר ההדרכה יעלו כולם ירושלימה. הקורס יתקיים בגבעת חיים שם נוח יותר.

– יש לך כאן מכ"ים שאפשר לסמוך עליהם?

– לרשותך נעמיד שניים את גיורא ואת אורי. אולי אתה מכיר אותם במקרה.

– מכיר אותם. ולא במקרה. יחד היינו תקופת זמן. בחורים כהלכה. אפשר לגשת מיד למלאכה?

– לא אפשר, כי אם צריך! מיד אמציא לך את השניים. וכעבור שעתיים תזוזו בטנדר שלנו. בסדר?

– מאה אחוז. עניתי.

ישבנו בחדרם של גיורא ואורי וגלגלנו שיחה על דא ועל הא, על העבר ובמקצת על העתיד. גיורא שחובב עתיקות היה משך אל העבר בברשו תוך כדי כך באצבעותיו בשערות ראשו הסבוכים. מוצק בעל מבנה אתלטי מגובה בינוני. פניו פני נער שאינם נחפזים להתבגר. מה שאין כן שיחו. דיבר מתוך דעה מיושבת בלא להיחפז. מה יש למהר.

– ראיתי כאן בנות לא מעטות. עושים חיים, מה? היצבתי סתם ככה, בלא כוונה כלשהי.

– ועוד איך! נתברקו עיניו של אורי. צנום מגיורא וגבוה ממנו ועיניו רושפות שובבות והיתול קל. צר שאנו הולכים מכאן. חבל על כל יום שיבוזבז סתם כך.

– תמצא מהמין הזה גם בגבעת חיים, סינן לעומתו גיורא, שהתייחס בשוויון נפש אל המין היפה וללהיטותו של אורי. עם חרס עתיק־ימים אפשר לנהל שיחה מעניינת יותר מאשר עם כל בת שהיא.

– מה שמעת על עתידנו, אמנון? שאל אורי.

– להילחם ולנצח זה עתידנו. ויותר מזה לא שמעתי בבית. בימים האחרונים טוהר העמק כמו במטה קסם לא יאומן. לשווא תחפש אחרי אוהל שחור וכד מלא מים מיתמר בנדנוד קצוב על ראשו של גוף עטוף בגלימה חומה שגולשת עד הקרסוליים ומעלה אבק דרכים בסרח העודף שלה.

– שמע מה שמדברים כאן. שיחסלו את הפלמ"ח. ינהיגו סימני דרגות על הכתפיים והצדעה. נצטרך לעמוד דום בפניך כמו בכל צבא. מדינה שמכבדת את עצמה ואת צבאה הלוחם איננה יכולה לוותר על כגון אלה, שצמודים אל משמעת ברזל ויראת הכבוד של הטוראי מפני הקצין שמסמל את השילטון.

– הבלים אורי, אולי במשך הזמן כשיונח לנו מכל אויבנו.

– אתה חושב כך ברצינות?

– לא חושב, אלא בטוח בתשעים ותשע אחוז.

– ראית מה שנעשה כאן?

– טרם הספקתי. יש משהו מיוחד שמושך את תשומת העין והלב?

– כוונתי לבבל השפות. רובם באי קפריסין מהאונייה ישר הנה. ודווקא כאן הפכו לא מעטים מהם לנמוכי רוח גלותיים שכאלה. מכיוון שאינם יודעים את השימוש בנשק נקלטות ביניהם שמועות משמועות שונות כגון: שהירדנים והעיראקים יעלו עלינו באווירונים ובטנקים שאינם מצויים אצלינו ויחסלו אותנו בתוך המלכודת הזו.

– היא יודעת על הלך רוח זה?

– מי זאת היא?

– המפקדת שלכם.

– לא שוחחתי איתה על נושא זה, אבל יש לשער שהיא יודעת. אם לא במישרין הרי בעקיפין מפי מאיר.

– מי הוא מאיר זה?

– מאיר הוא האפסנאי שלנו הכול־יכול המושל משרוך נעל עד לפגזי טרי־אינץ. הוא קשיש מאתנו בחמש־עשרה שנה לערך והילוכו כאילו קוצב לעצמו שמאל, ימין, שמאל, ימין.

טנדר עוצר ליד הצריף בו ישבנו. ומתא הנהג מישהו מצטווח.

– אמנון. הלו. מי כאן אמנון. היכן החברה?

יצאנו שלשתנו אל הטנדר.

– אני נשאר כאן לכו הזעיקו את החברה. אמרתי לגיורא ולאורי. נהיה 18. יספיק המקום. כבר הובלת מטען שכזה? פניתי אל הנהג.

– שניים יישבו אתי בתא והיתר למעלה. הדרך לא ארוכה ופנויה מטרפיק. איזה חיים, איזה חיים! התפטרנו מהם. החברה מגיעים. כולם צעירים מאתנו. מלבד אחד קשיש יותר. הוא היחיד שהצדיע במלמלו משהו. מאוחר יותר נודע לי שהיה פרטיזן ביוגוסלביה. נתגלה באימונים כמוכשר מכולם וגם קלט מהר את הפיקוד בעברית.

לאחר שהוקצה לי אוהל מיוחד ששמש גם מחסן לנשק, אמרתי לגיורא ואורי שאני יושב לדגור על תוכנית ההדרכה אפילו אצטרך לשבת כל הלילה. מחר בבוקר אנו יוצאים לאימונים. כל הסידורים עליהם. מנשק ועד אוכל ולהחזיק את החברה ביד חזקה. בשעה 6 התיצבו כאן. עד 7 אמסור לכם על תכנית ההדרכה. מ־7 ארוחת בוקר, וב־7.30 לעבודה.

לאימונים קבלנו רובים צ’כיים חדשים. במשך 10 ימים רצופים הירבצנו הלכה ומעשה במשך 16 שעות ביממה. מכיוון שהמתאמנים היו מיועדים לפעול בחזית ממש תרגלנו הכל באש חיה ומכל הכלים. זה הפחיד אותם והרהיב, עורר אתגרים. זה לא היה פשוט כל כך למשל לצאת למטווח ביום השלישי לאימונים. חייל בצבא סדיר או אפילו בפלמ"ח היה מגיע לשלב זה רק כשהרובה בידו ככינור בידי כנר.

חלקתי אותם לשתי כיתות: אחת לגיורא והשנייה לאורי. אני נטלתי לעצמי את ההדרכה במקלע, סטן, אימון המדריך ותרגילי אש חיה בשדה. הבחורים קיבלו שעור מאלף כיצד מדריכים בצבא ללא דרגות, כתפיות והצדעות. לא היה להם פנאי להסתכל בנעשה סביבם ומהנעשה בארץ שהייתה אחוזה להבות וקרבות סביב סביב. הם בלעו כמויות אוכל מדהימות, ישנו שנת עייפים עמוקה. והיו ממשיכים לישון עד־בלי־די, לו רק נתנו להם. יתכן שלאותם לא פגה במשך כל עשרת הימים. רק אחד היה יוצא מהכלל – הפרטיזן היוגוסלבי, שלא היה עייף במיוחד והתהלך כשחיוך על שפתיו. פעמים ביקר אצלי באוהל להביע את הערכתו המקצועית מרמת הדרכתם הגבוהה של גיורא ואורי.

נתנו הוראות למכים לנהוג ביד חזקה על מנת להעביר את החומר. אולם הוסבר והודגש שיש לנו כאן עניין עם צעירים שבילו זמן ממושך בהעפלה ארצה בדרך־לא־דרך, באניות־לא־אניות ובתזונה של רעב למחצה. יש על כן לשים לב לכל מפגר מבחינה גופנית.

ביום השלישי לאימונים נקבע מטווח ראשון למרחק של 100 מטר. התרגשותם הייתה גדולה. והיה ממה להתרגש. רובה זה לו היה בידיהם בזמן אחר ובמקום אחר היה מרתיע רבים מלבצע ביהודים מה שביצעו. חזרנו על ההוראות כיצד להחזיק את הרובה שלא להיחבל מהרתע שלו וכיצד לכוונו ולירות בלא שהיד תירעד. כל הכיתה כבר השתטחה. הרובים בידיהם. אנחנו עוברים מאחד לשני לבדוק. אם תנוחת הרובה נכונה. קבעתי אש לסירוגין 5 כדורים כל אחד. כל פקודת אש מכוונת לאיש אחד בלבד. ההתרגשות הייתה גדולה כל כך עד שלפקודה אל הראשון בשורה בלבד – טענו כולם רוביהם. עם פקודת הפריקה נפלטה יריה. רובהו של היורה נשמט מידיו לאחר שספג חבטה מהקת בכתפו. הפעלנו את שני המתורגמנים לרומנית ולאידיש. הסברתי שוב את סדר תפעול המטווח. צריך היה להפעיל שכנוע חזק על זה שהפליט יריית־שגגה ליטול רובהו בחזרה לידיו. תקלות בשל בבל השפות היו מנת חלקנו כל הזמן. אולם לא אמרנו נואש, כי ראינום עושים כל המאמצים להתגבר על פירוד הלשונות.

משעה לשעה התחשלו. התרגלו לכל סוגי הנשק, חדלו לפחד מרימונים, מתוך חשש שיכולים להתפוצץ אפילו כשרק נוטלים אותם ביד ללא הפעלה. פרשה מיוחדת בפני עצמה היו אימוני הלילה. היו כאלה שהחושך הטיל עליהם אימה מסתורית. סבורני שלא ניפקד מקומם של רוחות ושדים. אבל גם בלעדיהם יש בחיי הלילה ובגילוייו מה שמחדד את החושים – נענועי עצים, יללת תנים, משבי רוח עזים שבאים כמשק כנפיים עזות של יצורים נעלמים, שריקות ציפורים. היו שפחדו פן יפלט כדור בשגגה ברובהו של זה ההולך בעורפו, למרות שהרובים היו תמיד נצורים, לא דרוכים והקנים כלפי מעלה או מטה. לא כל שכן להגיע אל עמדת אויב בלתי נראה, באור ירח, או להפך לגלות את האויב ולהפתיעו בליל חושך. לא מעט מאמץ דרוש היה לסגל את הפקודות להבנתם ולתרגומם ושלא ישתבשו. כיצד הללו ידריכו מחר, מוחרתיים טירונים חדשים. והנה אנו יוצאים כבר להתקפה על בית עזוב בלב שדה כתרגיל מסכם לתנועה ואש. את הפקודות נתתי כשהן מפורשות ולא חפוזות.

מקלע! תפוש עמדה מימין בכיוון לדלת. המקלען לא היה זקוק לתרגום הבין יפה את הפקודה והריהו כבר מבצעה בזריזות ובדייקנות.

שגי רובאים! אגוף משמאל לשם הטעיה. שני המתורגמנים חוזרים מניה וביה על הפקודה.

שני רובאים ניתקים מהכיתה ותופשים את מקומם. הפקודות נמשכות בליווי טרטורי המקלע ושני הרובאים.

שאר הרובאים! התקדמו בשפיפה ובזחילה, תפיסת עמדה. רובאי זו מלה מובנת. לזחול – זחילה מה זה שפיפה? עמדה – גם כן מובן. הפקודה מתמלאת בעזרת המתורגמנים.

– רמנים. היכון! ברור לשני הרמנים.

– רובאים, אש! גם זה מובן.

– רמנים, קדימה!

ברור. בהתקפה תמיד קדימה, קדימה. לא לשבת על מקום אחד.

– הסט אש אל האויב הבורח.

אויב. הרבה אויבים היו ויש לנו. תמיד אויבים. אש עליהם. מצוין. הגיע הזמן שאנו “בורחים” אותם באש מהרובים שלנו. גם לנו יש רובים. אבל מה זה היסט? מתורגמנים מתבלבלים. הממ"כף חש לעזרה. כל הכיתה מלבד הרמנים יורה אל האויב הבורח.

– רימונים לתוך החלונות.

שני הרמנים שולפים נצרות, מטילים רימוניהם לתוך החלונות. משתטחים על הקרקע. הנפץ חזק. כבר שמענו פיצוצים כאלה בתרגיליהם עם רימונים חיים.

– כל הכיתה אל הבית! סריקת השטח מסביב לבית!

מלה משונה. מסרק, ראש, שערות. הממ"כף בראש. הבית שלנו! הידד! כן יאבדו כל צרינו!

חלפו עשרה ימים. נקראנו לחזור למחנה כפר יונה. עתה הוטל על 15 המדריכים שלא הוסמכו לכך עדיין בפיקוח 3 ממכים לאמן 150 טוראים. זה היה המספר הגדול ביותר של טירונים שהיו אי פעם בהדרכתי. יש להודות שעמלנו כולנו קשה ובפרט כשבאו הפרעות מן החוץ. פעם ברחה מחלקה על כל אנשיה תוך אימוני שדה ולא רצו לחזור למחנה. אולם גם על זה התגברנו, כמובן בדרכי שכנוע. ומאידך, האם הייתה להם ברירה אחרת? המחנה מגודר סביב סביב. על השערים ממונים שומרים מזויינים. את הסביבה לא הכירו.

בעוד אנחנו שקועים באימונים והנה לא הרחק מאתנו, בקרבת מגדלי המים מתפוצץ לו פגז. בתחושה של חיה המרגישה בסכנה הילחיתו כל החבריא ותלו מבטיהם במדריכיהם. מי הוא ששלח את הפגז, מנין הוא בא ומה טיבו? נמצאתי בקרבת מקום במקרה ליד כיתתו של הפרטיזן היוגוסלבי. – של תותח! – הוא אומר. קליבר 25, ראינו ושמענו אותם. למאות באו אלינו וכהנה שיגרנו בתמורה לשולחיהם. עודנו מדבר, מתפוצץ פגז שני במרחק מה מהראשון. אחריהם שלישי ורביעי. פקדתי לזוז מהמקומות הפגיעים והמשכנו במלאכתנו. וגם בהתחפרות. חפירה טובה עשויה כהלכה מוסיפה בטחון לכל חייל, לא כל שכן לכאלה שכל יבבת פגז ופיצוצו מכוונת כמובן בדיוק אליו. והנה קולטת האוזן זמזום אווירונים מתקרב והולך. עד שהגיעה המשקפת לידי לזהות את האווירונים – נרעד האוויר מקול נפץ חזק יותר מפגזי התותחים. אנחנו פותחים באש על האווירונים בכל כלי הנשק שברשותנו. אפילו החטאנו את המטרה ואף אווירון לא הופל, או נפגע, הרי זמזום הכדורים שהיגיע כפי הניראה לאזני הטייסים נטלו מהם את הרצון להמשיך. והפצצות האחרות הוטלו אל מחוץ למחנה בשדה פתוח סתם בשביל להיפטר מהמטען המיותר. לו היינו מצוידים בנשק נגד אווירונים, או לו תרגלנו אפילו ברובים או במכונות יריה רגילות הרי יכולנו להפעיל עצמת אש ניכרת ובתוצאות חיוביות. גם לטבילת אש זו נועדה חשיבות לא מבוטלת לחישול רוחו של הטירון שפעמים נראה המחנה בעיניו כעורף בטוח.

חולף עוד יום באימונים מזורזים ומאומצים כשמגיעה ידיעה שעירקים מתקדמים בכוון בית־ליד. במערב המחנה שכנו שתי יחידות חי“ש ואנו במזרח. כיוון שהאויב מאיים ממזרח היה עלינו לצאת לקראתו. יצאנו בכוח של מחלקה אחת לקדם את פניהם. תפשנו עמדות משני צידי הכביש. כך בילינו בציפייה דרוכה במשך כל היום. הם אינם מופיעים. הם הסתפקו בכיבוש מושב גאולים ולא התקדמו יותר. יחידת חי”ש באה להחליפנו ויחידת חי"ש פתחה בהתקפת נגד מוחצת על העירקים והרחיקה אותם ממושב גאולים ודחקה אותם בחזרה לעמדות המוצא שלהם. אותו יום היו נשואות עינינו אל גילוי חדש כשמינוּ. מסרשמיטים שלנו הופיעו. הפציצו את הטור הממונע של האויב, מה שבלם לחלוטין את התקדמותו האפשרית. בשובם הנמיכו טוס שני המסרים מעל המחנה כדי ראיית הטייס וסמל המגן דוד על גחונם וזנבם. מאורע זה הפך לשיחת יום נרגשת בכל המחנה בהפסקות בין האימונים, בזמן האוכל, כל חייל בינו לבין עצמו ובפגישתו עם עמיתיו לשעה קלה או ממושכת. הפנים העייפים והמאובקים לבשו ארשת של חול המועד. הצעד נעשה בטוח יותר, האמונה בכוח כנפי הפלדה הצמיחה עידוד ותיקווה, שנתנו אותותיהם בשקידה נמרצת של הטירונים בכל שלוחות האימונים.

 

העלייה לירושלים    🔗

המלחמה שהקיפה את הישוב היהודי מכל העברים דרשה תגבור כוח האש, ואימון הלוחם בפרק זמן קצר מאוד. ולאחר ששה או שבעה ימים בטרם הספקנו להקנות לתלמידינו ידיעה ראשונית בשימוש בנשק ובשדאות. הגעיתנו הפקודה לעלות ירושלימה. ארגנתי את הפלוגה ל־5 מחלקות. ממכ“פים מונו למפקדי מחלקות. והמדריכים ה”מקוצרים" שלנו לממכ"פים. הצטיידנו במזון ל־24 שעות. ספקו לנו רובים, מקלעים ותחמושת להם. רימונים, שמיכות וגם מדים נקיים ומקצתם אפילו חדשים! והעיקר הוסיפו לכל אחד לתרמילו עוד מתנה אופיינית למסע שלנו ולזה שקדם לנו בשני ימים – פגז מרגמה של שלושה אינץ'. הפכנו מעתה ליחידה עצמאית. על כתפי הדלות הוטל המעמס להביאה בשלום לירושלים. חששתי וגם התגאיתי באימון שניתנים בי. ציבור של עולים חדשים לא מאומנים, שאינם רגילים במסעות לילה. לו נערך משאל ביניהם לעלות או לא? קרוב לוודאי שתוצאותיו היו שליליות. ולא הייתי מתפלא על כך. גם אני לא הכרתי את כברת הדרך בה יהיה עלינו לעבור בלילה בין חולדה לשער הגיא ועד למשאבות. כן לא ידעתי שמתנהלים קרבות כבדים למדי בקנה מידה של הימים ההם על לטרון והסביבה.

נערכנו למסדר פרידה. צריך היה להשמיע כמה מלים בפני הנערכים. לא נמניתי עם הנואמים. לכן הוטל תפקיד זה על הקצין הקשיש במחנה – הלא הוא האפסנאי. הוא אמר משהו על חשיבות בתוספת כוח אדם לירושלים בירת מדינתנו החדשה. תרגם את עצמו לאידיש. ושני מתורגמנים חזרו על דבריו בשתי שפות נוספות. קיבוץ גלויות בזעיר אנפין. בבל השפות היה מרובה יותר ממספר התרגומים הרשמיים…

עם שקיעת השמש עלינו על 5 אוטובוסים – שלום מחנה כפר יונה.

חביבה הייתה עלי הנסיעה בלילות. להזיז עיניים באיי האורות של הישובים, לצוד ולהעלות על המוקד במבט, אחד או שניים מהם, לעקוב אחרי עצמת האור שהולכת וגדלה עם התקרב הנוסע אליהם, עד כדי הבחנה במבנה ההנדסי של המקום כולו. הגזרות והחוליות שלו, עד לבניינים בודדים בו לרבות בני אדם שמהלכים לידם נינוחים לאחר יום עמל וזיעה. להביט לאחור עם הפחתת רישום האור ולהיתפס לאור חדש שצף ועולה מן החשיכה מאחורי מטע הדרים, עיקול דרך, גבעה שהסתירה אותו מעין רואים.

אולם הפעם נסענו בתוך חשכה. אפילו פנסי המכוניות האירו באור כחול שאינו נראה מרחוק. הופעל נשק מגן לילי חדש – האפלה. היא לא הייתה שלמה בתכלית. פה ושם בצבץ אור בודד חלוש כלשהו. יותר משהיה בו משום גילוי המקום היה בו משום כיסוי ובלבול זיהויו הגאוגרפי של הישוב או המקום.

עד שהחשיך, בלשו עיני הנוסעים בנוף החדש למענם, נוף המולדת שפעם ראשונה הם רואים אותו. מכיוון שנלקחו ישר ממחנות המעצר בקפריסין למחנות האימונים בארץ. הם היביטו לימינם ולשמאלם תוך שתיקה שהופסקה לפעמים על ידי הערת התפעלות, או של תמיהה וכן הכרזתו של המ"מ את שם היישוב הניראה מקרוב, או שחולפים על פניו ובתוכו. כגון: רעננה פתח תקווה וכו'.

משהחשיך, גברה העייפות ונתרבו המנמנמים על פני הערים, ששוחחו ביניהם, אם נמצאה להם לשון משותפת, על אף שנתנו דעתנו לרכז את הכיתות והמחלקות לפי השפות המדוברות על ידם. כמעט שקינאתי במנמנמים. היו בעיני כילדים מטיילים, נטולי כל דאגה לטיול שעליהם לערוך בעוד שעתיים שלוש. יש מי שדואג לכל מחסורם. הציקה לי המחשבה שהדואג הוא אני ושאינני יודע בעצמי את הדרך ועלי לסמוך על מישהו נעלם שינחני בה. טוב שלא ידעתי מה עתיד להתחולל בלילה הזה בקרבת מקום בדרך־לא־דרך של צעדתנו.

תל־אביב! תל־אביב! עבר הקול במכונית בה נסעתי וכן בארבע המכוניות שמאחורינו. לא חשוב מי הראשון שהרים קולו. הערים דחקו במרפקיהם את המנמנמים, לנוסעים לראשונה ברחובותיה של העיר אשר רבות שמעו עליה. ולאור פנסיה הכחולים נראו הבנינים משני עברי הרחוב עטופי מסתורין וכן המהלכים על מדרכותיה. בתים בני שתים ושלוש קומות, גוף של עיירה שמקדימה להתעטף בהינומת הילה המאפיל מחשש הפצצות מן האויר.

תל־אביב מאחורינו. מסביב חשיכה. רק פנסי המכוניות שלנו באור מלא. כבר כלתה כל תנועה בכבישים והשעה 21.00. נגיע לחולדה מאוחר. האם נמצא שם את הסיירים אשר צריכים להנחותנו בדרכנו. ודאי שנימצא. שאם לא כי למה הזעיקו אותנו לשעה מאוחרת כזו שדווקא אינה הכי נוחה לחיפוש אחרי שני הסיירים. בין הנוסעים קלחה שיחה ערה אבל שקטה. לא עמדתי על טיבה כי לא הבנתי את שפתם. הייתי נתון כולי לארגון המצעד שלנו בליל חושך בדרך סלעית ואולי גם שבילים פתלתולים. יש למנוע תקריות לא נעימות של ניתוק אנשים מהטור. מלבד זה הלא כולם עמוסים נשק ותחמושת. אם נצעד בשלשות צמודות למחלקות, לא כל שכן אם נצטרך ללכת בשורה עורפית שתתמשך לאורך 300 מטר ויותר שבקושי אפשר יהיה להבחין את השלישי או הרביעי בשורה. איר שלא יהיה. אחריות אישית אטיל על כל ממ“כף על מספר אנשיו. על המרווחים בין איש לאיש. הממ”ים יקפידו על המרווחים ועוד יותר על הקשר בין המחלקות שלא תיווצר אנדרלמוסיה מאוד אפשרית.

לא הירגשתי בחלוף הזמן ואנחנו כבר דרומית לנען. כשבאופק הרחק בדרום היזדהרו זהרורי ברקים בלוויית רעמים בלתי פוסקים. תיתכן סופת רעמים וגשם בראשית יוני. אבל זו לא הייתה תופעה טבעית. הדרום הוצת באש הקרבות. המצרים עולים. יש להם עצמת אש רצינית. הכול נלפתו אל אשנבי המכונית. בכל מכונית היה מישהו מהטירונים הקשישים שהבינו פשר זהרורים שכאלו. – האם אנו נוסעים לשם? חזרה ונשנתה מפיהם השאלה. כשנודע להם ששם אין מגמת פנינו, השתרר שקט. אכזבה? ודאי שלא. הקלה? אולי. הלא הם לא היו עדיין חיילים מאומנים. הנשק והתחמושת יותר משהרגיעו, היטרידו. לא הרגישו שבכוחם להתמודד עם הסופה המתחוללת שם והיא הולכת וקרבה, ועתידה להתפשט ולהגיע גם עדיהם. ואין ממנה מנוס ומפלט. הם לא ידעו, גם אני לא ידעתי שכעבור שעות אחדות יתחולל מחזה מרשים יותר ממש לנגד עינינו, ויאיים עלינו בכל מוראו עד שיאלצנו לסגת מדרכנו ולחזור על עקבותינו. הייתה כבר השעה 22.20 כשהמכונית שנסעה ראשונה בטור נעצרה ליד חולדה. יצאתי מהמכונית וחיכיתי לבוא יתר המכוניות. הודעתי למ"מים שאני ועוד אחד מהם ניכנסים למשק להיפגש עם הסיירים העתידים להדריכנו בדרך לשער הגיא.

– כמה זמן זה ימשך?

– אינני יודע. אמרתי.

– למה לא חיכו לנו כאן? זה המקום הבטוח ביותר לפגשנו.

– גם זאת אינני יודע.

ספיקות החלו זוחלים במוחותיהם של השואלים וגם בזה של המשיב על שאלותיהם.

– אם נשלחו סיירים לחולדה גם אם לא פגשנום כאן נחזור כעבור חמש־עשרה, עשרים דקות.

– ואם לא?

שאלה זו נשארה ללא תשובה. פסענו כבר אל שער גדר המשק. אנשי חולדה עדיין לא ישנו. לגבי לילה נראו תנועת האנשים וערנותם כבלתי שגרתיים. חולדה שימשה מחנה מעבר לעולים ירושלימה וליורדים ממנה. שאלנו אחדים מאלה שנתקלנו בהם על סיירים. הם משכו כתפיהם בתשובה, אין יודעים. בחדר מואר אחד מצאנו אנשים רכונים על מפות. תמהנו, בשעה זו על מפות?

– האם ידוע לכם על שני סיירים כמדריכי פלוגה בדרכה לירושלים הלילה?

– אין אנו שייכים לגדודכם גם לא לחטיבתכם.

הסתבר לי שזיפתו אותנו כהוגן. בכל זאת הימשכנו לשוטט ולרחרח עד שנתקלנו בזוג נעליים בולטות מאחד הג’יפים. משכתי ברגליים, הגוף זע. היתחלתי מושך במעיל, בעל המעיל מושכו חזרה ושואל. מי זה? מה יש?

הקול מוכר לי. לא התפלאתי לפוגשו כאן.

– ראובן? שאלתי.

– כן. כן מה יש? מי אתה?

– אמנון, עניתי.

– אמנון מקורס המ"מים?

– בדיוק.

– אז מה העניין?

שחתי לו את העניין. ראובן היה קצין במטה הגדוד. לימים עבדנו זמן מה בכפיפה אחת. הכרתיו מאז ביקוריו בקורס המ“מ, כשהיה בא להכיר כמ”פ את קציניו לעתיד.

– אוי ווי! הצדק עמך. הסיירים. כבר מאוחר. אתה יודע מה מצפה לנו הלילה?

– לא. מלבד מצעד בדרך־לא־דרך אל שער הגיא.

– לא, חביבי לא זה. בעוד שעה קלה בחצות יפתח כאן קונצרט רבתי. הולכים לכבוש את לטרון. ובכל זאת חכו כאן, אולי נרדמו באיזה מקום. ואם לא אגלם נימצא מוצא. הוא נעלם בחושך.

– אפשר לסמור עליו. אמרתי למ"מ שמלווני. זהו בחור אחראי ולוחם אמיץ. שתי תכונות יקרות. אצלו לא יקרה מה שקרה לנו. חלפו חמש־עשרה דקות. ראובן חוזר.

– הם אינם. כי לא נשלחו. לא יתכן שנתקעו לאיזה חור ורואים חלום באספמיה… נלך למכוניות.

– מי יוליכנו? שאלתי.

– ראובן יוליך אתכם. ענה ראובן.

– אפשר לסמוך עליו?

– בימים האחרונים נעתי מהכא להתם וחוזר חלילה. אתה יכול לסמוך עלי.

– ניחא. הנחנו כדבריך. אמרתי בלא שיהיה לי צל של ספק בכשרו. רק קצת לצון חמדתי לי.

באוטובוס שרר שקט. הציפיה הממושכת הפילה תנומה על האנשים. בהכרתם כבר היו מוכנים ללינת לילה במקום בו הם נמצאים. הממ"ים היו ערים. אני וראובן עולים על המכונה הראשונה. נוגע בכתפו של הנהג. ישן?

– לא. אפילו לא נמנמתי. זזים?

– כן. עד הסיבוב ללטרון ושם פניה שמאלה. ובהמשך אנו בידי הבחור הזה העומד לידי.

טרר… טרר… הישתעל קלות המנוע בגלל צינת הלילה. אבל ניצוצות החשמל חיממוהו מיד.

לפתע נבקעה האפלה ממזרח לנו מכיוון לטרון. דרדורי רעמים פשטו בה. מקהלה של תותחים באוקטבה גבוהה. כדורים נותבים של מכונות יריה רושמים קשתות הדורות בין הכוכבים. עקבותיהן מחווירות בתאורת הפגזים שרודפת אחריהן. בעוד אני מופתע מעצמת אש כזו שלנו באה תשובה דומה מהצד השני והדו־ניגון מתחמם והולך. המכוניות האטו מהלכן. אנו בסיבוב לכביש לטרון. והנה טור משוריין שלנו חוסם לנו את הדרך. תותחים, מרגמות, חיל ממונע במרחקים קצובים, באורות מאפלים. עברתי ממכונית למכונית ומסרתי למ"מים להסביר לבחורים פשר החזיונות שלפניהם. עולים על לטרון לכבשה. השער מתל אביב לירושלים במצור. ירושלים, מצור, שתי מילים אלו שגורות כבר בפיהם של הרחוקים שהתקרבו כמטחווי מכונת יריה מהחזית. מתוך שאין מקום על פני כדור הארץ שיהודים נלחמים בו על פיסת אדמה מתחת לרגליהם, אדמה שהייתה שייכת פעם לאבות אבותיהם, שצוו בנפלם על כבוד העם ואדמתו המקודשת נגד אויבים חזקים מהם ומרובים פי כמה, שיגאלוה שוב מידי הכובשים. מדור לדור נמסרה הצוואה, אולם אף דור לא לבש עוז לקיים אותה ורק שטפה בדמעות, בעצב ובתפילות. עד שקם הדור הזה שנטל על עצמו לקיים הצוואה באש ובדם. ככתוב: בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש גם תקום.

שעה ארוכה למדי נמשך הטור עד שסרט הכביש נתפנה עבורנו. פנינו שמאלה והתחלנו מתקדמים מזרחה אל מול חזיון לא שכיח ולא רגיל למעני במשך שנתיים ותשעה חודשי שרותי בפלמ"ח. נעשה משהו שמתעצם והולך. כוח נוסף מדי יום לשרירי הפלדה שלנו, זה מה שדרוש. בתיה של דיר־מוחסין שלשמאלנו מוארים לפרקים בפגז תאורה שנופל בקרבתה. היא כבר מאחורינו. האש הניתכת משני העברים כאילו מלהיטה את עור הפנים.

– עצור! שם ראובן את כף ידו על כתף הנהג. כאן יורדים. פונים ימינה בדרך־לא־דרך בכיוון לבית ג’יז. אני מתקדם עם המחלקה הראשונה.

אחד אחד יוצאים הבחורים המומים במקצת, מרעידים קמעא מצינת הלילה. אל מול האפלה הרועמת ופולטת אש.

– כל כיתה מתפקדת. לבדוק. אם לא נשאר מישהו במכונית.

– בשלשות? שואל המ"מ את ראובן.

– עדיין אפשר בשלשות. במרווח של מטר בין השורות.

אני עובר ממכונה למכונה ומכוון את המחלקות הנפלטות מתוכן אל דרך העפר. חוזר בריצה. מדביק את המחלקה השלישית והשנייה שנמצאות כבר בתנועה. ו…ניתקל בראשונה שצועדת מולי בחזרה.

– מה העניין. ראובן?

– השעה מאוחרת. עלינו להגיע בעוד לילה לשער הגיא ומשם למשאבות הראשונות.

שער הגיא מטווח על ידי הלגיון והוא מפגיזנו לעתים מזומנות בכל תנועה אמיתית או מדומה שמגיעה לאזניהם. והקטע האחרון בכביש בואכה שער הגיא גלוי לעיני צופיהם. עקיפת קטע זה בדרך ההרים, היא קשה ביותר לאנשים שאינם רגילים במסעות ומה עוד עם הציוד הנוסף שעל גבם.

– נחזור אם כן?

– נחזור. מחר תצאו בעוד מועד. גם קונצרט זה לא ילווה אתכם בדרככם.

– אתה סבור?

– אין לעמוד בזה בשני לילות רצופים.

רצים קלי רגליים יוצאים לעצור בעד המכוניות. מסתבר שהן הספיקו רק להסתובב עם חרטומיהן לעבר חולדה. הקרב על לטרון ממשיך להשתולל. אנחנו הולכים ומתרחקים ממנו. כשהשלמתי עם העובדה שאנו חוזרים מיד צפו ועלו טרדות חדשות. היכן להחנות את הפלוגה? מה עם מזון? דלק למכוניות? כיצד להבטיח סיירים ללילה הבא? הואיל ולא יכולנו להישאר בחולדה שהייתה משופעת בגייסות אחרים שמקומם קבע בגזרה זו נסענו למחנה בילו. שם נימצא לנו מקומו של גדוד מחטיבת גבעתי שירד באותו זמן למלחמה נגד המצרים.

המחוג הגדול של השעון עמד על 12 והקטן על 5. לאחר תנומה קלה יצאתי אל הכביש לחפש הזדמנות להגיע לתל אביב. שיחת הנוסעים נסבה על הקרבות עם המצרים בדרום, ועל ליל אמש בלטרון. הדעות היו חלוקות. היו שאמרו שהצלחנו להדוף אותם מלטרון שנשארה בשטח ההפקר. לפי דעה שניה לא רכשנו אף שעל אדמה נוסף. בתל אביב היה עלי לבקר במשרדים אחדים עד שהובטח לי משלוח דלק, מזון וסיירים מבעוד ערב. חזרתי בטרמפים. בשעות שלאחר הצהרים עסקנו באימונים. זה הפיג את השעמום של ציפייה בטלה ממעשה וגם עודד ורענן את הרוחות.

כל ההבטחות קוימו. הלוגיסטיקה להפתעתי פעלה ללא דופי. לפנות ערב הגיעה כל האספקה המבוקשת. ערכנו פת ערבית דשנה למדי ובטרם החשיך היום יצאנו לחולדה. ממנה הקדמנו הפעם לצאת לדרכנו בת עשרים הקילומטרים בהדרכת שני סיירים מנוסים מוותיקי הלוחמים בהרים הגבוהים. את המכוניות עזבנו במפנה הדרך לבית ג’יז כמו אמש. הסתדרנו בשורות של שלושה ויצאנו במצעד מהיר בדרך העפר הרחבה.

– עד היכן מגיעה דרך עפר זו? שאלתי את מלווינו.

– עד בית ג’יז.

– ומשם והלאה?

– שביל צר. מתעקל בין סלעים ואבנים.

– משמע משם בשורה עורפית?

– בלי ספק.

300 מטר לפני בית ג’יז עצרנו. עברתי על פני כל המחלקות והוריתי למפקדים להתארגן בשורה עורפית. בראש הכיתה – הממ“כף. הכיתות צמודות בלי רווחים. המ”מ בראש מחלקתו כשמתפקידו לסקור מדי פעם את כל מחלקתו ולשמור על שלימות המבנה, אם אין כושלים וניתקים. זה לא היה לאור היום. אפלה דחוסה עטפה אותנו מסביב. המחלקות הלכו צמודות בלי מרווחים. יותר מכולם צעדתי אנוכי. יען כי עובר הייתי לאורך כל חמש המחלקות לשמוע על הנעשה ולהיווכח אישית שהכל נע כשורה. בכל מחלקה הייתי זורק לאחד פלוני באקראי: בסדר? עייף? התשובה הייתה תמיד – בסדר. לא עייף. כך היגענו עד גבעת בית סוסין. כאן התקבצנו שוב ליד המעיין שפיכה מים צוננים ועשינו הפוגה קצרה. החלפנו רשמים מהמסע. לפי שעה הכול תקין ודופק מאה אחוז. כשעלינו לבית סוסין הפתיעונו היריות הראשונות ששמענו באותו לילה. מהיכן? מי היורה? לא הצלחנו לברר. הגברנו את ערנותנו. והנה הפתעה שניה, כמעט תעלומה במורד הדרך מבית סוסין לכוון צפון נשמע – – – רעש מכוניות…

קפאנו על מקומנו. חששתי שמא טעו מלווינו בדרך והיגיעו לכביש לטרון. אני ומלווינו מתקדמים לבד אל הרעש. עד שהבחנו בשיירה של ג’יפים המפלסת לה נתיב בינות סלעים וצוקים. נתיבם חצה את שבילנו.

– מה כאן? פניתי למלווינו.

– הלא אלה מפלסי “דרך בורמה” שלנו. פרצו הם בצחוק.

– לא ידעתם על פגישה אתם?

– כן ולא. ואם כן אז מה? הבט הג’יפ רוצה לעלות על מצוק זקוף. היעבור?

נוסעי הג’יפים היו מצוידים בכלי מפץ, מכושים ואתים, על מנת “לפסל” את הדרך במקומות הדרושים, ליצור משען לגלגלי הג’יפים ובעזרת הידיים להעביר אותם על פני המכשולים שילכו ויפחתו במשך הלילות, עם ההתקדמות בהתקנת מסילת בורמה לירושלים. לאחר שהעלו ג’יפים אחדים פינו למעננו את השביל ובאיחולים הדדיים לדרכים משופרות יותר במהרה בימינו. המשיכו הם מזרחה בואכה הכפר סאריס מקום שם דרך בורמה מתחברת עם כביש שער הגיא–ירושלים. ואנו המשכנו צפונה עד הדרך המקבילה לכביש לטרון–שער הגיא. כאן התקבצה שוב השורה העורפית למחלקות בשלשות והמשכנו בצעידה מהירה. היה עלי להפוך צעדתי למרוץ ממש הלוך וחזור לאורך הטור שיצליח לשמור על מבנהו, שלא יתהוו בו נתקים ויחד עם זה ימשיך בקצב מזורז.

אני ליד המחלקה הרביעית והיא כאילו חצויה. והיכן החמישית? מרווחה כפול. אני עוצר קמעא את הרביעית ומדרבן בחמישית. עד להשלמת המבצע. ואז שוב קדימה, צעד! אנו קרובים מאוד לכביש שער הגיא–הרטוב, כשהופיע משוריין שאצה לו דרכו והוא דוהר. מיד הופגז קטע זה של הכביש מלטרון. אנו חייבים עתה לצעוד בקטע זה לאורך של קילומטר עד שער הגיא. מי יכול לערוב לנו שלא יפגיזו גם אותנו. העמדתי במצב קשה: אפשר אמנם לעקוף את הקטע הזה בדרך הרים מזרחה ממנו ולהגיע למשאבות. מקום מבטחים נגד הפגזות ומאידך הם מפגיזים בשמעם רעש כלשהו. אם נצעד בשולי הכביש ובריצה שקטה תוך עשר דקות ואפילו פחות מזה אנו בתוך הגיא. נפרדנו מסיירינו. ובריצה שקטה עברנו את הקטע החשוף. אנו בשער הגיא. שם נפגשנו עם היחידות מהגדוד שלנו שירד מן ההרים לקבל את פנינו. דיווחתי למפקד במקום שכל היחידה הגיעה בשלום ללא תקלות ופגיעות. הוא פקד עלינו: המשיכו בכביש כל עוד הלילה מחפה עליכם. ברשותי מכונית אחת. היא תעשה דרכה עם מחלקה אחת הלוך לקריית ענבים וחזור. וכך תעלו כולכם. הייתי כמובן במחלקה המאספת. כשהגענו למשאבות האיר הבוקר. סיימנו מצעד רציני. בתוכו קטעים מטווחים היטב ובדייקנות על ידי האויב, שלא הרגיש בנו. הסכנה להיפגע פגיעה ישירה על ידי הפגזה גררה עמה תוצאות חמורות פי כמה במקרה ויפגע הפגז של המרגמה שכל אחד מאיתנו נשא אתו בתרמילו.

בקרית ענבים פורק המבנה הפלוגתי הארעי של היחידה. המפקדים והטוראים צורפו ליחידות השונות בגדודי החטיבה בהתאם לדרישות בכוח אדם שהכתיבו הנסיבות. סוף סוף הגעתי להרי ירושלים. מסע שפתחתי בו לפני למעלה מחודשיים ימים בנסיבות שונות בתכלית. מצבא במחתרת לצבא שעומד על סף ארגונו הסדיר במדינה עצמאית. נהיינו אדונים לחיינו, ולעצב גבולות מדינתנו בתושייה ובכושר לחימה.

חודשיים אלה שנעדרתי מהגדוד היו הגדולים החשובים והמכריעים בתולדותיו ובתולדות המערכה על בירת ישראל. לילה לילה ברציפות וללא הפוגה. ללא מנוחה סחוטים עד תום יצאו הבחורים לקרבות עקובי דמים בירושלים העיר ובהרים סביב לה… מאחר שנעדרתי מימים מכריעים אלה הייתה לי תמיד ההרגשה שאת העיקר החמצתי, ולא נטלתי בו חלק. אותם בחורים שהדרכתי במחנה “מרץ” פגשוני כזאבי קרבות ותיקים ומנוסים. הרגשתי היטב במבטם עליונות ברורה ומוצדקת לאחר שני חדשי קרבות רצופים. הם רכשו בתקופה קצרה ואינטנסיבית זו ניסיון קרבי עצום העולה בהרבה על זה שרכשתי אני במשך שנים. התנחמתי רק בעובדה, שהאימון וההדרכה שקיבלו אצלינו סייעו להם במשהו לעבור תקופה זאת בהצלחה, חרף הקשיים והסיכונים העצומים.

 

פטרול בשטח ההפקר    🔗

תחילה התמקמנו בבתים הקיצוניים של בית ג’יז. כפר ערבי נטוש במרחק אויר של 4 ק“מ דרומית מערבית מלטרון. היה עלינו לנהוג כך שהאויב לא ירגיש במציאותנו, או לפחות שלא יוכל לשער עצמתנו הכמותית. לכן הקמנו בין הבתים קירות מבד יוטה להסתיר מעיניו את תנועותינו. כמקובל בכפרים הערביים באזור זה היו הבורות בהם ניקוו מי הגשמים חצובים בסלעים גם מחוץ לכפר. אליהם היינו הולכים בטרם שחר ובחסות חשכת הערב. היינו במערך של פלוגה בעתודה ומתפקידנו היה לערוך סיורים בשטח ההפקר שמדרום וממזרח לנו. באחד הימים נצטוויתי ע”י המ“פ (אני שמשתי סגנו) לפוצץ גוש בתים ממערב לכפר עיסלין הנמצא קילומטר אחד צפונית מערבית מאשוע (היא אשתאול ההיסטורית) וכשנייםוחצי ק”מ מזרחית צפונית מצרעה, שלא הייתה נטושה.

אין לצאת למבצע לילי שכזה בלא סיור יומי מדוקדק על מנת להכיר את דרכי הגישה והנסיגה, עם מי והיכן אנו עלולים להיתקל ולהחליף אש. כאחראי למבצע היה עלי לצאת לסיור זה בלוויית מפקד המחלקה המבצעת, סגנו ועוד שני סיירים. המרחק בקו אויר ממחננו אל היעד היה לערך 6 קילומטר. למעשה היה עלינו לעשות כ־9 קילומטר. במכונית משא של הפלוגה נסענו כמחצית המרחק בדרך עפר מזרחה, בואכה בית סוסין הנטוש ומעבר לו. משם המשכנו ברגל בין גבעות ועמקים במבנה מפוזר כ־4 קילומטר דרומה עד שהגענו לגבעה הצופה את המקום. העליתי סקיצה ממתאר המקום ותוואי הגישה אל הבתים. למרגלות הגבעה או המשלט עבר ערוץ רחב שנמשך עד גוש הבתים המבוקש. הגיוני וטבעי היה שנסיים את מסענו בערוץ זה. על הגבעות מסביב שרר שקט. נפש חיה לא נראתה בסביבה. הכל היה עזוב ושומם. כבר רגילים היינו אל התמונה העגומה של ישוב עזוב, למרות שפגישה כזו הייתה יותר נעימה לנו מפגישה חמה עם תושבי הכפרים באזורים בהם היו נטושים הקרבות. התרשמנו שהכול יהיה בסדר, ללא תקלות רציניות. נחפזנו לחזור כי בדעתי היה לבצע את הפיצוץ בו בלילה. המשאית חיכתה לנו במקום שעזבנוה. כשחזרתי ועיינתי בתוכנית הביצוע שהתוויתי, נזכרתי במשנתו של וינגייט, שאין מפלסים דרך בתחתית ערוץ אלא במחצית המדרון, ואז נמצאים בכושר פעולה נוח. מיד עם שובנו פתחנו בהתארגנות מחלקתית למסע בצירוף חוליית חבלנים וקשר. למחלקה הוסבר הסבר היטב הייעד ומטרת המבצע. להראות לאויב שאנו שולטים בשטח גם אם אין אנו מחזיקים את כל המשלטים דרך קבע. התנועה אליו ובחזרה. לפני היעד תופסת כיתה אחת עמדת חיפוי. כיתה שניה כובשת את הבתים ומבטיחה אותה מכיוון הכפר. הכיתה השלישית משמשת עתודה. החבלנים מבצעים את הפיצוץ בחסות כל הכוח. הנסיגה בדרך עקיפין, מערבית יותר על מנת להימצא מרוחקים יותר מכביש הרטוב–שער הגיא, על כל מקרה שלא יהיה.

עשינו דרכנו בנוף של גבעות ללא דרך או שביל בהדרכת משתתפי הסיור היומי. ירח צעיר מחורמש של השליש הראשון בחודש עשה מסלולו על פני שמיים עמוקים, כחולים וזרועי כוכבים בקמצנות. מבטי שוטטו על פני נופה ההזוי והכספי של שפלת יהודה. שמעתי שיחותיהם השקטות של הלוחמים ולא ירדתי לתוכנן. הייתי כולי נתון למבצע העומד לפנינו. שקלתי שוב ושוב את הפרטים לכל דקדוקיהם והעברתים תחת שבט ביקורת נוסף.

לא נצנוץ אור של ישוב קרוב או רחוק. לא זכר של אדם חי, בהמה, או חית בית. הייתי כולי במצב של חולם וער כאחד. עד שהמשאית נעצרה בדיוק באותו מקום בו נעצרה 8 שעות לפני כן בעוד יום, כאשר יצאנו לסיורנו. הבחורים קפצו מסיפון המכונית, חלצו אבריהם התקינו את הנשק והחגור להליכה נוחה. המכים פקדו את כיתותיהם. נקבעו צופים לכל העברים והתנועה החלה כעדר קטן אחרי המשכוכית. וכרגיל במסעות לילה הייתי עובר את המחלקה לכל אורכה הלוך וחזור מפעם לפעם על מנת למנוע תקלות אפשריות במהלכה בדרך־לא־דרך, לאורו של ירח שנקלש והלך.

אנו עולים על גבעה. השטח שמאחוריה עדיין בבחינת ארץ בלתי נודעת למעננו. האופק גוחן עליה ובלתי חדיר למבטינו. זוהי הרגשה לא נעימה להולך כך על עוור. התעורר הרצון להסתער ולהעפיל עליה. זה בסדר, אבל דרושה זהירות. השטח הוא הלא הפקר גם למענם. אולי יעלה בדעתם של אחדים מתושבי הכפר לבוא וליטול את אשר נישכח מהם בשדה הפתוח, או במקום סתר.

הדממה הייתה עמוקה כל כך ואפורה עד שצעדי עצמנו הילכו הד כאילי רמקול מגבירו. מתחת נעלינו המסומרות הידרדרו חצצים ופעמים גם אבנים. העפלתי ראשון על ראש הגבעה. כריתי אוזניים. נקבתי במבטי את השטח שנגול לפני לכאורה. למעשה הייתה זו אשליה אופטית לחשוב, שאפשר להבחין בדמויות בני אדם ממרחק ארבעים מטר. האופק שנידחה מהלאה נתקפל בראות מסמאה מוגבלת. ההרגשה הטובה נחלפה עם השתהותך על הגבעה בהרגשה לא נוחה. כאילו הנך מוקע לראווה בפני עיניים צופיות של סיירי לילה. דבר והיפוכו חברו יחד והפעילו את החושים המתמתחים.

חיכיתי עד שעלתה המחלקה כולה. זה היה ענין של דקות אחדות בלבד ומיד התחלנו גולשים ויורדים לבקעה שלופפת כאילו בשתי זרועות את הגבעה הסמוכה. כל עמק בנוף ססגוני כזה שואף להפך למקום גבוה ונישא יותר. הדבר דומה לרצונו של כל בעל חי על שתים ועל ארבע להתעלות ולו במקצת מעל רמת טווח ראייתו השגרתית, לשאוף אוויר גבעות שהוא קל יותר ודחוס פחות מזה של העמק. ומשהנך מצוי בקרקעיתו של העמק, אם היא רחבה למדי הנך נוטה להתעלם מהגבעה או ההר הסמוכים מתוך מגמה להמשיך בה ולהקיף את המקום הגבוה בזרועותיה של הקרקעית בהן אתה חסוי. אולם, אם צרה היא הביקעה גוברת השאיפה לבלוע בקצב הירידה את העלייה שמקרוב. העמק שלפנינו היה רחב למדי. הלכנו בו כעשר דקות. ידעתי שמעבר לגבעה זו נימצא היעד אליו נגיע בחסות הערוץ. הממ"כפים הוזהרו ונצטוו לשמור על ההוראה ללכת בקו הגובה של מחצית המדרון ולא לגלוש לקרקעית הערוץ.

העמק כבר למטה מאחורינו. אנו על ראש הגבעה. חולפים מעליה. שואפים אוויר. המבטים אינם מגלים אף עצם חשוד. הכול ניבלע באפרורית אורו של ירח צעיר… אנו צועדים כבר בקו מחצית הגובה של הערוץ והנה קרה הצפוי רק לרביע. אש נפתחה עלינו ממקלע, מרובים וממרגמה שני אינטש. פגזי המרגמה היו מכוונים אל המבוא לערוץ. לו הלכנו בתחתיתו הייתה הכיתה השלישית מטרה לפגזיה. ועל ראשי הכיתה הראשונה היו מתגלגלים רימונים. משתי פגיעות אלו ניצלנו ובכל זאת היה מצבנו לא נוח. יריות הרובים והמקלע באו ממדרון הגבעה ומראשה אליו טיפסה ועלתה הגדה השנייה של הערוץ.

שמא להסתער עליהם? הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי. ומה אם השטח ממוקש וגדור? עוצמתו של המארב שקדם את פנינו הייתה של כיתה. וזהו מארב לילי של אקראי לא מבוצר. שכן ביום שהיינו כאן ולא ראינו דבר. האם הם רואים אותנו? הרי גם אנחנו איננו רואים אותם. מכאן שהרגישו בנו. אפילו לו הלכנו בדרך סלולה וכבושה היו נקישות לא קצובות נעליהם של 40 איש מגלות אותנו. מחסה לא היה לנו.

לתפוס עמדות כאן על המדרון החשוף? מעשה נטול תוחלת. להשיב אש? משמעותו לגלות את מקומנו על מנת שיכוונו ויטווחו את יריותיהם. פקדתי לא להשיב אש. לצאת מהערוץ לתפוס את המשלט עליו שהינו בסיור היומי. אלא שביום הסתפקנו בשוליו. הפעם נעפיל על ראשו. הפקודה נתמלאה. אנו על ראש המשלט, השולט על הסביבה ממנו פתחנו באש חזקה ומכוונת אל בזיקי האש של האויב. תוך כדי כך עלה בדעתי להגיע אל הכפר מהצד השני של הערוץ. בראש כיתה התחלתי לרדת במדרון וכבר הגענו למרגלות המשלט, כשנפתחה עלינו אש מהגבעה שמעל הכפר וריצודי אש נראו גם מכיוון צרעה מתוך מטרה ברורה לחסום אותנו ממערב. התפלאתי לתוכנית ההגנה האזורית המשולבת של יריבינו. מה שהביאני לסגת מביצוע הפיצוץ ולהסתפק בהצלפת אש בלבד על הכפר.

יתכן שבהעזת יתר יכולנו לבצע גם את הפיצוץ. אולם לא נמניתי עם הנועזים. אהבתי את ההליכה “על בטוח”. כאשר כיתתי הריקה כמעט את כל כדוריה חזרנו למשלט והחילונו לסגת כשמשני עברים ירו עלינו. על מנת למנוע מהערבים לתפוס את הגבעה כאשר ניסוג כולנו ולזנב בנו – השארתי כיתה שתחפה עלינו מספר דקות ושתצטרף אלינו לאחר מכן, כשנהיה על הגבעה השנייה מצפון בדרך נסיגתנו.

אנו נסוגים והולכים. כבר הגענו אל ראש הגבעה המיועדת. אש כיתת החיפוי פסקה לאחר מספר דקות ואנו מחכים להצטרפותה אלינו ואילו היא בוששת לבוא. יצאנו, אני המ“מ והסמ”מ כל אחד לכיוון אחר לחפש את הכיתה האבודה. חששנו לירות יריות גישוש פן נטעה אותם. במקום זה פתחנו בקריאות קולניות שתיקלטנה על אזניהם בוודאות שהן של חבריהם. אולם לשווא. אין קול ואין עונה. חזרנו לכוחנו ובמוחי נוקבת השאלה, להיכן נעלמו? ומדוע? היטרידני החשש, יסתבכו בפגישה עם האויב ויזדקקו לעזרתנו. אולם המ“מ והסמ”מ טענו שלמפקד הכיתה שהיה מוותיקי לוחמי הרי ירושלים לא יקרה כדבר הזה. אפשר לסמוך עליו. לא הוא ולא אנשיו לא ילכו לעולם לאיבוד באיזו נסיבות שהן. לא יכולתי להיות שותף לביטחונם המוחלט. ונשתהינו שעה ארוכה בציפייה להופעתם או לאיזה הסתבכות אש מצידם. אינם! הימשכנו לצעוד וככל שהרחקנו כן נעכר מצב רוחי. כר בלענו את הדרך עד למשאית. הייתי בטוח שנמצא אותם מחכים לנו לידה. אולם הם לא היו שם. חיכינו להם מחצית השעה ליד המכונה. לא יכולתי לנסוע בלב שקט בלעדיהם, אולי בכל זאת עוד יגיעו. יריות לא נשמעו בסביבה. אם טעו בדרך עד שיתמצאו דרוש זמן. לא הייתה לי ברירה אלא להיענות ללחץ הנגדי מצד המ“מ שהינו בטוח שלממ”כף לא יאונה כל רע. הוא יסתדר בכל המצבים ואולי כבר הסתדר ומחייך אל שפמו לרגשתך: זזנו. נסענו לאיטנו שמא נתקל בהם בדרך. 4 ק“מ היו לפנינו. בכברת דרך שכזו יתכנו מקומות מפגש רבים. ישבתי ליד הנהג וצפיתי אל הלילה. הירח שקע מכבר. הלילה התחיל משחיר והולך את צבעיו. כך הגענו לבית ג’יז בחצות. כאן נגוזה התיקווה האחרונה, והספק היה מרובה על הוודאי. הצעתי למ”פ שנצא ביחידה גדולה לחפשם. לא יכולתי לעלות על יצועי נוכח כישלוני האישי והאחריות הגדולה שהוטלה עלי לגורלה של כיתה בשטח ההפקר, בלא לעשות ניסיון מקיף לגלותה. אולם גם המ"פ עמד על דעתו. אתה יכול לשכב לישון בשקט, חברה כאלה אינם הולכים לאיבוד. ניסיונם רב מדי.

במחנה נשתרר שקט. אלה שלא השתתפו במבצע הכושל כבר ישנו מזמן. ואלה שחזרו ממנו היו יגעים למדי וללא שהיות שקעו בשינה עמוקה. הייתי היחיד דומני שנישאר ער על משכבו בבגדיו בלא לחלוץ נעליים, כשהשינה ממנו והלאה. מוחי נתגלה כאמן המצייר בצבעים מדהימים בבהירות תמונה אחת עשירה מרעותה של נוף מבותר גבעות וערוצים, עיניים גדולות אורבות על כל צעד ושעל אחרי כיתת לוחמים התועים בינותם בלא שיוכלו למצוא באפלת הליל את הכיוון הנכון אל הייעד. בעוד ליבותיהם מלאים טינה על מפקדם שאיננו בא לחלצם מהמבוך. הם לא היססו כמלוא ניד עפעף להישאר לבדם על הגבעה ולחפות על דרך נסיגת חבריהם. וגמולם הוא שנעזבו לאנחות.

מחוגי השעון זחלו לאיטם. הייתי קשוב. שמא בכל זאת יופיעו. רוגז עלה בי על עצמי. מה היה לך, הן הכול ישנים שנתם מתוך ביטחון שאין לחשוש סתם. גם דיממת הלילה איננה מופרעת. אינך נותן אמון באלה שהפקדת על חיפוי כל הכוח שיתמצאו במצבם וימצו את כל הנוח והמועיל למענם. ובפרט כשממ"כף כזה הוא מנהיגם. ולו היית אתה ביניהם? לו אני? חכה. דומני שהייתי מגיע לייעד בזמנו ובשלום והייתי נחלץ איכשהו מכל מצב.– לאט לך בביטחונך זה. שכחת כשמתחלפים הצדדים, כשלפתע דרום הופך צפון ומזרח הופך מערב.

אני קופץ ממשכבי ניגש אל המ"מ.

– יעקב! יעקב!

– מה יש. החלטת לא לתת לי לישון הלילה?

– כמוך כמוני. תן לי מחלקה ואצא לחפשם.

– לך לישון, אמנון, אני מבקשך. ותן גם לי לישון.

– אבל אינני יכול להירדם. כשאני רק עוצם עין. מיד אני רואה אותם כעדר צאן מפוזר בלי רועה וזאבים מתנכלים לו.

– הבלים. אמנון. מאותו רגע שהגעת לכאן וקבלתי את הדו"ח שלך, כל האחריות עלי.

– זה להלכה, יעקב. למעשה זה רובץ עלי, על מצפוני.

– יכולת לא לחזור כל כך מהר ולחפש אותם עם שתי הכיתות שלך, כאוות רצונך.

– המ"מ טען שאין בזה צורך.

– נדמה לי שאתה היית המפקד הבכיר בשטח, והחלטה הייתה בידך. מה פתאום כשחזרת נעשית לנודניק?

– חשבתי שהם בכל זאת יגיעו בדרך אחרת לבסיס. אבל לאחר שחולפות שעות והם לא באים העניין על אפשרויותיו משתנה אובייקטיבית. לא אני משנה את הדברים אלא העובדה שעכשיו אני נמצא בבסיס והם אינם. קודם כולם חשבו שנפגשים בבסיס תוך זמן קצר. כך נדנדתי לו מידי פעם עד שהעיר השחר. בביטחון שעכשיו לא יסרב לשלוח אנשים.

אולם הוא התקצף:

– הנח לשטויותיך, אמנון. עכשיו ודאי שלא.

– מדוע?

– כי הם כבר בדרך.

– תלוי באיזה דרך?

– בדרך אלינו.

– ראית אותם בחלומך?

– אני אומר לך שהם כבר בדרך.

– רק אחד משנינו שפוי.

– שנינו שפויים. לא ידעתי שאתה בעל מצפון שכזה. אני סומך על הממ"כף הזה בדיוק כמו על עצמי. ובכלל כל העניין לא מתאים לך בכלל. חדל להשתעבד לדמיונותיו.

ראיתי שאין לעשות דבר וגמרתי לא לפנות אליו יותר. יכולתי להעסיק את עצמי ולא לשכב בציפייה דרוכה. אבל זה התפוגג במקצת בחיי המחנה שהתחילו להתפעם כסדרם. בשעה 8 הגיעה הכיתה. בלעתי כל מילה מהדו“ח של הממ”כף: את האש היפסקנו כמוסכם. ירדנו מהגבעה והתחלנו ללכת צפונה. לפי השערתי התקדמנו כברת דרך הגונה במרחק המשוער שם היה עלינו לפגושכם. ואתם אינכם. הבנתי שטעיתי בדרך. פניתי בכוון אחר. הלכנו והלכנו עד שהגיעה לאוזנינו נביחת כלבים. ידעתי שבדרך אל מקום המפגש הכפרים נטושים ואין בהם כלבים. משמע שהיננו תועים שוב. לא הייתה ברירה אחרת אלא להתרחק מנביחות הכלבים בתפנית של 180 מעלות. כשנדמו הנביחות ואנו כבר רחוקים למדי. החלטתי לערוך לינת לילה תחת כיפת השמים. היצבנו משמרות, ותפסנו תנומה צוננת. כשרק האיר השחר כדי אפשרות לעין במפה, איתרתי את מקומנו ואת הכיוון בו עלינו ללכת אל הדרך מהסיבוב לבית ג’יז. שם נזדמנה לנו מכונית שקיצרה את זמן שהותנו כתועים ללא דרך.

אני מקווה שאמרו לך הוותיקים שאפשר לסמוך עלי בכל מצב ואין לעשות מכל שטות “צימס”.

– הם אמנם אמרו בדיוק כך, אבל אני הייתי מעט מוטרד.

– אני מקווה שבאמת רק מעט. אחרת יהיה לי לא נעים.

– לך לא נעים? אם כבר, אז לי לא נעים.

– שמע! לעומת הקרבות שעברנו זה היה בסך הכל חתיכת פסיק. גמרנו בנידון. מסכים?

– מסכים.

 

הפרטיזן    🔗

ימי חודש יולי היו גדושים אירועים צבאיים מרשימים, רבי הוד ותוחלת. להבות מלחמת הקוממיות פשטו על פני ארץ ומלואה, שנכבשה והלכה על ידי צבא הגנה לישראל. השם שקוצר לצה“ל ודובב הרבה לכל נפש יהודית בארץ ומחוצה לה. המסגרות והנוהלים של צבא סדיר של מדינה עצמאית נתנו אותותיהן גם בשגרת הלוחמה ואורח החיים של גדודי הפל”מח.

גדודנו ירד מהרי ירושלים למחנה צריפין. את שער הכניסה של המעון הקסרקטיני הבריטי שמרו נערים חייכנים פרועי שער במדי צה"ל, מזויינים וברימוני יד.

הם שמרו על פתח כור ההיתוך שחישל את הפלדה האנושית הלוחמת של מדינת היהודים שקמה והלכה באורח פלא. כאן נמזגו נוצקו מחדש פלוגות, גדודים וחטיבות רגלים ושריון. כאן התעצמו והתארגנו לקראת ליכוד האריחים לבניין מוצק ובר קיימא, שיעמוד בפני רוחות בלתי מצויות.

אנו, חניכי הפלמ"ח טפחנו בתוכנו את ההכרה ואת ההכרח ההיסטורי שזומן לנו להיעצר רק על גדות הירדן. ואם זה מחייב מסע לרבת־עמון, לדמשק ולסואץ יש לבצעם.

בהכשרה ואימון טירונים ולוחמים ברוח זו ראיתי אתגר חשוב. בין הטירונים היו שני סוגים ששבו את לבי במיוחד. נערי ונערות ההכשרות עולי ימים בני 17 אביבים בסך הכל שדלקו בקדחת ההיחלצות לקראת משימות שהיו למעלה מכוחותיהם הגופניים. והסוג השני – הלא הם עולים פרטיזנים. בחורים אשר שנות התבגרותם עברו עליהם במחילות תת־קרקעיות ביערות חדורי תקוה שבאחד הימים תזרח גם השמש למענם להאיר דרך חייהם לעתיד. הרבה לא דרוש היה בשבילם לדובב אותם. הם היו עמוסים מטען כבד של חוויות מהעבר הקרוב. בתוכנו התהלכו כחולמים בהקיץ. בתוככי של צבא יהודי במדינת ישראל שכולה יהודית, שנבנתה ועוד תיבנה בדם, בעמל ובזיעה יהודית בלבד. סרה אימת הגוי. אפילו הוא בטלית שכולה אדומה.

דבקים היו ומסורים למילוי המשימות שהוטלו עליהם ושנטלו לעצמם בכל רמ"ח איבריהם. לעומת שם נחשבו חייהם כאן כשל בית הבראה, כבילוי מענג. הם היו חיילים למופת. אחד מהם לייזער (אליעזר) התקרב אלי במיוחד. בגללו זיכיתי את אבי במכתב ארוך הרבה מן הרגיל. כיוון שלייזער זה עמד עלי, האיץ בי וזרז לכתוב ולכתוב. כל כך למה? זה היה כבר כשחזרנו מצריפין למשלטים. ערב אחד לאחר המקרה עם המרגמה, אודותיו יסופר להלן פגשתי את לייזער פוסע באחד השבילים מחוץ למחנה. הירח היה במלואו. זה היה אחד מאותם הערבים שנחרתים עמוק בהווייתו של האדם. הכול מתקשר עם אותו מקום ואותה תקופה, מצטלל ומשתקף על רקע הנוף. הכול משוך ממנו וניבלע אל תוכו, נארג ונרקם למסכת של שלמות אחת.

רומנטי זה לא מושג. זהו משהו בסיסי. ראשיתי. אתה מופעל על ידי יסודות איתנים ראשוניים. זה כמו בזמננו אחד מחלקיקי גרעיני האטום אשר קיימים בפוטנציה בתוכו בלתי נראים כמובן לעיין. אלא שקיומם מוחשי והוא בא לידי גילוי לאחר פעולת מאיץ החלקיקים, בהשאירם אחריהם עקבות זוהרות בטרם יחזרו לאלמוניותם רבת המשמעות. בערבים ובלילות שכאלה מואצות תחושותיו של האדם באיזה מאיץ שמופעל על ידי קרינת הירח והן תובעות את ביטוין האנושי.

– מה מעשיך כאן, לייזער? פניתי אליו בדרך השגרה, כשהינך מזדמן לפתע עם מישהו שלא צפית לפוגשו במקום הזה.

הוא הביט במבטו הרך, התמים והמעורפל כאילו אומר. – עם מה יכול להתייחד לוחם יהודי במדינתו המהלך בערב שכזה בשבילים שאולי דרך בהם שמשון הגיבור שלנו לאחר ששיסע את הארי כשסע גדי, אם לא על גלויי גבורה יהודית שם בימים השחורים ההם שנראים כאגדיים. עדיין הם שמורים עמי כאילו התרחשו אמש. לא סיפרתי לך עליהם. לכל חילינו לא יזיק, לגמרי לא יזיק לשמעם.

אין בדעתי לגולל סיפוריו של לייזער באותו ערב. אלא כשהיה חוזר ומזכיר את היער ואת הנהר הגדול שלוחך את אורניו הנישאים, שאלתיו – מה שם הנהר?

– פריפט, ענה. פריפט מסומן בכל המפות. הוא יובלו הגדול ביותר של הדניפר. יובליו מחוברים על ידי תעלה כרויה עם הוויסלה.

פריפט. חזרתי. פריפט. שמעתי שם זה שמעתי.

– מפי מי שמעת. אתה הלא צבר?

– מפי אבי. פעמים סיפר על הנהר הזה. על שני גשריו המרשימים בגדלם. אחד מעץ באורך של קילומטר שראשיתו באחד מרחובות העיירה. והשני מברזל במרחק מה מעבר למסילת הברזל החדשה.

– בבקשה ממך, מאיזו עיר, או עיירה אביך?

– מתחילה במ. תן להיזכר. רגע, רגע. מוזיר. כן מוזיר.

– אם כן אנחנו בני עיר אחת. אולי אביך הכיר את אבי, או את משפחת סבי. משפחת כצמן הענפה. חבר מפקד. כתוב הערב מכתב לאביך. כתוב לו, שנכדו של נפתלי כצמן, פרטיזן מנעוריו נשאר אוד מוצל יחיד מכל משפחות כצמן מלבד האחד שהגר לאמריקה לפני 32 שנה. אתה כותב, חבר מפקד? אתה מבטיח?

– כן עוד הלילה אכתוב. זה חודש ימים שלא שיגרתי להם אף מלה אחת.

לא יצאו ימים מרובים והתשובה הגיעה. חנות הורי אבי הייתה בשכנות עם חנותו של סבו של לייזער. הייתה לו בת זקונים יפהפייה. היו מיודדים עד כדי לעז שפתים. הבא אלינו בהזדמנות ראשונה את השריד הזה. כי הוא גם קרובנו. אחות סבתא שלך היא גיסתו של נפתלי זה. שמור עליו. להתראות במהרה.

מי שלא ראה פני הפרטיזן שלנו שעה שהקראתי לפניו מכתבו של אבי לא ראה פנים זוהרים מימיו. בהזדמנות הראשונה הגענו הביתה. הייתה זו שימחה גדולה בשבילו מהולה לא במעט עצב. בבית נודע לי עוד פרט מענין. אבי סבור היה, מתוך ששמע פעם סיפורו של מישהו, או אולי קרא בעתון רוסי על איזה גנרל מצטיין אורצקי. שם משפחה זוהה עם שם משפחתה של אימו לפני נשואיה. הם היו כפריים. ולאחד מאחיה בשם לייזער היו שני בחורים כהלכה ויתכן שאחד מהם הגיע לדרגת גנרל. הפרטיזן אישר שמועה זו כנכונה. אבנר אורצקי היה גנרל, מפקד חיל טנקים. זמן מה היה גם מושלו הצבאי של האזור בו פעלו חטיבותיהן הפרטיזניות.

במשלטים היתגלה לייזער כסייר מעולה. אלמלא השפה שלא הייתה עדיין שגורה בפיו אפשר היה לחשבו לצבר בגון דא.

 

מעשה במרגמה    🔗

חזרנו למשלטים. לא אותם משלטי הרי יהודה הנישאים מהם היינו צופים בימים בהירים את רצועת החוף שנושקת את גלי הים, שנושקים באופק את תכלת השמים, ואת מראות הדרום, כמעט נגב וקוביות הבתים של חברון ואת קטורת ים המלח המצעף את הרי מואב ואדום. העין הקיפה שטח שעלה בגדלו כמה מונים על שטח המדינה בימי מרד החשמונאים. כיצד יכלו ההם לחזות במרחבים סביב, סביב, כאילו הם בהישג יד ולהישאר מתוחמים בגבולות מצומצמים עד כאב. הן גם נשק מגן מקובל לא היה להם. האומנם לא הרגישו צורך בו מתוך ביטחונם באלוהים מגינם ומחסדם. ומשנזקקו החשמונאים לנשק באיזה קשיים הישיגוהו. בכל הזמנים היה לחזקים יותר מדי ולחלשים פחות מדי. חיו יהודים ולא במספר מבוטל במרחב הארצישראלי משני עברי הירדן, שהיו נתונים למרות עובדי אלילים. כלום לא נעשו מצידם ניסיונות להושיט יד אחים אל שוכני ירושלים, שנתפסו לרוח אלוהים מיוחדת, לחזון הגדול של אל יחיד שכל בני האדם ייכבשו לו. אז ודאי שלא יהיה ערך לגבולות מדיניים.

עלינו על המשלטים שמדרום ללטרון. לטרון זו שננעצה כפגיון בבשרה הרך של המדינה. מן ההכרח הוא להקהות את חודו. הגיעו ימי מבצע דני. הפציעה תיקווה ונגוזה. פנינו דרומה. שלוש מחלקות בפלוגה. שלושה משלטים. בחפירות השטוחות של המשלטים מתחלפות המשמרות לפי תור, פעמיים ביום. סגן מפקד הפלוגה מסיע אותם במכונית משא. תור כדי כך עורך בקרה שם. המחנה שוכן נמוך יותר בשטח מת כלפי האויב, שמפגיז בתותחים כל קטע כביש שהוא בטווח ראייתו מעמדותיו. האויב המסוכן יותר חונה בצפון. הוא מצוי גם בדרום ועל ההרים ממזרח לנו. יוצאים לסיורים. ובהזדמנות זו מתרגלים ירי רובים, זריקת רימונים ומרגמות.

והנה חוזר סיור במערך מחלקתי בדרך בורמה, השקטה בדרך כלל. לפתע פגזים מתנפצים לרגלי הצועדים. הלגיון יורה פגזי תותחים, הללו של מרגמות. משמע באים מדיר־איוב שבהרים מנגד. יש לחסל את הקן ומיד. לייזער הפרטיזן הרגם מתלקח. נחסל אותם חת, שתים, חבר סמ"פ. הנה כאן בכור הזה מסיד נכניס את 81. 'תה כוון אותי…בצוות הרגמים גם נערה בת 17 אביבים בסך הכול. השער הבלונדי גולש משולי הטמבל. הפנים נשיים חינניים מאד ותפיסה גברית, של איש צבא.

משגיליתי במשקפת את העמדה ועל שפתי הפקודה ללייזער. טרח... טרח… פגז מתפצח 30 מטר מאתנו. והנערה צוחקת לה.

– לייזר, אש! ארבעים מטר מימין למסגד. כך. עשרה שמאלה, שמאלה, כך. עוד חמישה חזרה. עכשיו הכה בלי הפסק. הנערה מגישה פגזים. ארבעה, חמישה עשן עולה. אבק מתאבך. נו מה את רואה שם. דליה בת שמשון?

– בני אדם רצים. אש. עשן וענני אבק.

– יפה. עוד שנים לפרידה, לייזער. משמע חיסלנו. חיילת?

– כן, חבר מפקד. מתמתחת החיילת ומצדיעה. חיסלנו.

– קראת באנשי פנפילוב, מה?

– שלוש פעמים קראתי. קרוא וחזור. יכולה לדקלם עמודים בעל פה.

– נו ומה בנוגע לשמשון הגיבור שלנו. מחרתיים עולה פלוגה ג' על אשתאול וצרעה.

– נערוך אם כן נשף שמשון שם. מוכנה לדקלם פרקים מפרשיות מעלליו.

– טוב. בואי אתי נתפוס שיחה עם המ"פ.

משל משכן שופט בישראל מטה הפלוגה, מתחת לתאנה ענפה ועתיקת ימים, אולי מימי שמשון. גדר אבנים סביב לה תריס בפני רסיסי פגזים.

 

מעשה בפגז שלא התפוצץ    🔗

נושמים אויר חם. מזיעים. הולכים לבורות חצובים מימי הבית השני, ואולי מהראשון, לטבול את הגוף, לצננו, להדיח את הזיעה ולהתרענן. מחלקה מתאמנת בשימוש בפיאטים. נורה פגז. לא הרחיק אלא מטרים אחדים. צנח ארצה. דממה. איננו מתפוצץ. המ“מ מפזר מיד את החברה מחשש פגיעה רעה. הוא והממ”כפים נצמדים אל הקרקע. מכוונים רוביהם אל השיחים שם מצוי הפגז. בעת פליטתו מהקנה משתחררת בו נצרת ביטחון פנימית משהוא נחבט אל עצם קשיח הוא מתלקח ומתפוצץ. אין להשאירו במצבו זה. וכבר אירע בדומה במקום אחר וזה עלה ביוקר.

– מה העניין, חברה? שאלתי.

– קשה לכוון. אין רואים את המטרה.

– הניחו. אני אומר להם.

– אז מה?

– תשאירו את המלאכה למנוסה מכם. רבצו לכם. חבקו הסלעים שמתחתיכם.

אני שם פעמי אל השיחים, אל הפגז המאיים קר ושותק.

אה…!? מה…!? נפלטה מין ספק אנחה ספק תמיהה.

בידי אחזתי מוט עץ. ופקעת חוטים. תקעתי את המוט ליד הפגז. קשרתי רימון אליו ואת הפקעת קשרתי לנצרה של הרימון. את הניצרה פתחתי כך, שבמשיכה אחת של החוט היא תשוחרר כליל להפעלת הרימון. ביצעתי המלאכה וחוזר. הפקעת נגולה והולכת בידי עד למחסה בטוח במרחק של 25 מטר לערך. הצגה מאלפת למכים לעיני מחלקת נערים וכיתת נערות. הכול מתוחים ונפעמים לבא. יתפוצץ, לא יתפוצץ. יתפוצצו, לא יתפוצצו. אין־דן־דינו, קרה־רקה־מינו, אחת שתים שלוש…

תוך כדי כך קופצת דליה ממקומה ותופסת מקום לידי.

– אל נא באפך, חבר מפקד. אני רוצה מאד להיות בסמוך למאורע.

גם ברגעים מתוחים שכאלה קשה לכעוס על תום של נערות וחן נשיי עילאי בפרצופון שקסדה כבדה מאהילה עליו ובגוף במדי חיל, שהבליטו כל חמוקיו השקולים וחטובים במיבנם.

– טוראית דליה. אני מצוה עליך לקפוץ 15 מסר אחורה. אחת. שתים, שלום, ארבע, חמש. ארצה פול. כך. אני מושך בחוט. דממה. לא אירע דבר.

– אה!? מה זה!? מפי 40 פיות. לפגז הקר המאיים נוסף רימון עם ניצרה פתוחה לשליש. וכאן 40 זוגות עיניים. פעלתי בלי שהיות.

הוצאתי את החברה מחוץ לתחום פגיעה ממשית של רסיסים. ובעצמי פונה אל השיחים. אם פחדתי? לא פחדתי, חששתי. יכולתי לשמוע ולהרגיש בנשימתם העצורה של ה־40 מתוך צפיה רגושה. לא היה לי ספק, שיש ביניהם כאלה שהיו נוהגים בדיוק כמוני. אבל הם גם ידעו שלא אוותר על מילוי פקודתי אל עצמי.

התקדמתי למטרה תוך השתהות עיונית. עד שבמרחק של שני מטר מהשיחים המאיימים הבחנתי, שהפגז במקומו מונח והרימון ניתק מקשריו אל המוט, נאחז בחוט המשיכה הארוך ונח לו על ענפי השיח. הניצרה שלופה, אולם הידית איננה פתוחה עד הסוף כדי הפעלה. עוד צעד והוא בידי. סגרתיו מחדש ונצרתיו. לא הסתכלתי ב־40 המבטים שהיו נעוצים בי. הרגשתים היטב.

חזרתי על עקבותיי. שלחתי את המ"מ ואת דליה להביא מוט ברזל, תיל ופטיש. כשכל האביזרים הללו בידי חזרתי אל הדוממים המסוכנים. בסמוך לפגז תקעתי את המוט. את הרימון קשרתי חזק אליו והתקנתי אותו למצב, שמשיכה בתיל תפעילו. התחלתי מתרחק תוך הקפדה, שהתיל לא ייתפס בשיחים וסלעים עד שתפסתי מחסה. משכתי בתיל.

שתי התפוצצויות בזו אחר זו העלו עפר, העיפו שיחים באוויר. תימרות אבק. גשם של רסיסים תופף על קסדתי כברד.

– –יש לך דם על הסנטר. חבר המפקד. כואב לך? העמידה דליה פנים אימהיות, שהעלו חיוך על שפתי. ברשותך אהיה החובשת.

– יש לו צמר גפן?

– כמובן. ולא צמר גפן בלבד. בזריזות ניגבה את הדם שכבר נקרש והלך. שפכה יוד והדביקה פלסתר. בין החברה נטוש היה שיח רוגש.

ברוח מרוממת צעדנו אל המחנה.

 

במקום פקודה    🔗

היה בוקר זיווני, כאשר יקרה בחודש יולי. עד שהשמש תעלה על מסלולה ותלהט ארץ ואדם, יש שהות לשאוף אויר צח מלוא הריאות. יצאנו למסע כיבוש הרטוב כאל סיור שיגרתי כמעט. רק החגור היה טעון 200 כדור במקום 50. ובכיסים העמוקים מורגש היה משקלם של הרימונים. המימיות כרגיל. בהחלט כרגיל ומנות קרב. על המשלטים הפקדה מחלקה אחת בפיקודה של הממית הג’ינג’ית שרגזה מאוד על שלא צרפו אותה לפעולת הכיבוש. מפקדת מוכשרת. אמיצה ועם זה מחוטבת. סיפחו אלינו מחלקה מפלוגה אחרת שנועדה לשמש אגפנו הימני שחסה בצל הכיבוש של אשתאול וצרעה. בצרעה התמקמה סוללת מרגמות ומערך מכונות יריה. הללו עתידים היו לרכך את עמדות האויב לפני ההסתערות.

אם ערכנו סיורי תצפית בשטח האויב על מנת לדעת איזה כוחות ערוכים נגדנו?

ידענו, שארטוף הערבייה מזויינת היטב ונמצאת בחסות כוחות בלתי סדירים ובסיוע הצבא המצרי שהתמקם בתחנת מסילת הברזל. ידענו, שבגבעות מעל המסילה ערוכות עמדות. כמו כן שיערנו שהננו צפויים גם להפתעות. 

כשנפתחה פעולת הריכוך שלנו, שהייתה מכוונת לארטוף ולבניין המשטרה, הבחינו בתצפיות שלנו בעזיבה המונית מהכפר אל עבר הגבעות. אותה שעה פתחו באש שהתעצמה והלכה מעמדות שמעל למסילה ומתחנת הרכבת.

תוך כדי הריכוך פתחנו בפעולה. המחלקות נעו בחיפוי הדדי ובחיפוי כיתתי בתוכן. הן לא סמכו על נסים. ירו לכל מקום בו היה חשש לעמדות אויב.

בהמשך באה עלינו הפתעה. המחלקה השמאלית, שמתפקידה היה לכבוש את ארטוף, הותקפה על ידי מארב צלפים מהאגף. יש למגר תחילה מארב זה.

מה שמחייב לשנות את תפקוד הכוחות. המחלקה המרכזית צריכה לבוא במקום השמאלית בכיבוש הכפר. היא נמצאה בריחוק של 300 מטר. כיצד להודיע לה על השינוי?

הקשר שלי עם המחלקה היה על ידי רץ.

כאן הגעתי שוב אל אחד המצבים הרגישים למעני. הדרך אל המחלקה עברה בשטח כמעט חשוף מנוקד פה ושם בשיחים בודדים. הצלפים כיסוהו במטר של כדורים. בהתכוונם אל השיחים דווקא מתוך שיקול נכון, שהעובר בשטח יחפש לו מחסה מאחוריהם. אפשר היה להגיע למחלקה גם בדרך עקיפה, רחוקה יותר, שהייתה מעכבת את תנופת ההתקפה. הייתה לי התחושה, שאני שולח את הרץ לפגיעה ודאית ומגמת השליחות לא תתמלא. צריך להיות מנוסה מאוד ובעל כושר מעולה כדי לעבור את השטח בין המחלקות בשלום תוך ניצול כל אפשרויות המגן וההסוואה. הזרוע שהונפה כלפי המיועד להישלח צנחה.

הפקודה בת מלים אחדות שפרכסה על שפתי לא נשמעה. השמעתיה אל עצמי.

הייתה זו צעדה לוליינית, עקלתונית, קפיצתית, כריעתית, זחלנית ומבלבלת את אלה שהתנכלו לי. התווי שלי נוקד בכדורים, כשאני כבר מהם והלאה הם לא השיגוני בין המצרים.

כשהגעתי ליעד נשמתי לרווחה הייתה לי קורת רוח רבה מהדרכת תחושתי. במוחי עלה המשפט – כל המקיים נפש אחת בישראל – כאילו קיים את התורה כולה.

מה היה בסופו של דבר?

מחלקת המרכז נכנסה לארטוף בחיפוי אחרוני פגזי המרגמות. להרטוב נכנסה המחלקה השלישית תחת מטר כדורים מעבר למסילת הברזל. המחלקה השמאלית חיסלה את הצלפים ונכנסה לבניין המשטרה, שנפל גם הוא לידינו. וכל זה לאור היום תחת ברד חזק של כדורים מהגבעות שממול.

לעת ערב היינו אדוני המקום.

הרטוב העברית, הישוב הוותיק שנעזב חדשים מספר לפני כן שוחרר והוא שוב בידינו.

על ערכו בקליטת העלייה מסופר על ידי כתבי עיתוני הצהריים בהרחבה ובהטעמה כדרוש.

 

קדימה    🔗

בשלהי אותו קיץ בחודש אוקטובר 1948 חנתה פלוגתנו באבו־גוש. בבניינים שהיו נטועים בין הבוסתנים המרובים של הכפר, ירוקתם הרעננה והמלאה חיות שפעה עלינו מצב רוח טוב. פלוגתנו מנתה כמאה לוחמים מלבד כיתת בנות. היינו שרויים במתח מתמיד של אימונים. התל “מאימון החייל העצמאי” עד לאימון פלוגתי. ביום ובלילה. ברובים, מקלעים, פיאטים ורימונים, הכל באש חיה. מזרן על הריצפה שימש מצע. להתקלח היו נוסעים לקריית ענבים. שירה וריקודים בערבים מסביב למדורה היה בידור מקובל. הקצינים הקפידו על הדבק החברתי של החיילים. חיילות חינניות היו מלמדות עברית את העולים החדשים. לפעמים היו נוסעים לבילוי ירושלימה. כיצד הייתי מבלה את יומי כמ"פ בפועל?

הייתי יושב על תכניות האימונים. הדרכתי את המכים באימון החייל העצמאי, דאגתי שאספקת המזון, הנשק והתחמושת תזרום כסדרה. בקיטון המפקדה נמצא שולחן, שני כסאות, טלפון שהיה מקשרנו עם מטה הגדוד שחנה במוצא. ומזכירה. לא השתעממתי מבטלה. די היה לתפוש תצפית מסוימת באחת משעות היום, אם זה שחרית או ערבית ולשלוח מבטים בולשים מסביב סביב בלא שהעין והדמיון יתעייפו. מדרום ניצב בנינו המוצק של מנזר אבו־גוש. הוא חסם אמנם קטע של הנוף, לכן היה הדמיון חופשי להשלים מה שממנו והלאה, הלאה אל הנזירים שבין חומותיו היתנהלו חייהם הרגועים למראית עין לפחות, בחסות המגן דוד של דגלנו, שלא התנוסס אמנם על מגדלו. אבל די היה שהוא נמצא מחוץ לתחום בשבילנו. עם שלא פעם גירה אחד מגגותיו את ייצר סקרנותו של הצופה בו לעלות עליו ולהשקיף ממנו. בצפון התנשא הרכס המדורג של מעלה החמישה ולמערב פתוח היה נוף ההרים המשתפלים ויורדים במדרגותיהם, שנבנו אולי עוד בימי היבוסים ודורות על דורות של אבות אבותינו חיזקון, עזקון וסיקלון, להפרות את שכבת העפר שכאילו הלכה ונוצרה לעיני האדם ממש.

הפלוגה נמצאה בידיים בטוחות. אם של הסמ“פ ר. בן מושב שהתגייס לפלמ”ח בגיל 16. מוצק, קשיח וממעט במילים, אולי בשל אומץ ליבו הבלתי רגיל.

אם זה של המ"מ מ. בן קיבוץ שהגיע אלינו בזמן ההפוגה. גם הוא בנוי כהלכה ומאוד חברותי. ידע את סוד השיחה עם אנשים וגם לדובבם. פיקודיו במחלקה חיבבוהו. וזה היה אחד הציונים הטובים ביותר בשביל מפקד.

כשהודיעו ממטה הגדוד על הפעולה הקרובה, התברר שלפלוגתנו לא יהיה חלק בה והיא נשארת באבו־גוש. בעוד שהפלוגה הייתה מאומנת ומתורגלת יפה מאוד.

בבית המוכתר של אבו־גוש מקום מפקדת החטיבה הגיעו כבר ההכנות לשיאן. המולתן הגיעה גם אלינו. לא יכולתי להשלים עם אפס פעולה. ובשעות של אחר הצהריים בערב הפעולות יצאנו הסמ"פ ואני למטה החטיבה. התיישבנו על מדרגות הבית הארוכות להיות עדים במרקחת של טרם יציאה, לחזות ביוצאים ובבאים. היינו בעינינו כעניים בפתח. למעשה חשבנו שמא בכל זאת ירקחו גם לנו מרקחת לכשיתקלו בנו.

קצין המבצעים החטיבתי בראותו אותנו, נעצר ושאל:

– מה מעשיכם כאן, הלא אתם בחוץ.

– זהו, אמרנו, אנחנו מחפשים ג’וב עבורנו.

לאחר שהייה של דקה. שנראתה לנו ממושכת ביותר הפליט:

– יתכן, מאוד יתכן. אולי יהיה משהו. חכו כאן.

הוא ניבלע בפתח. שעה ארוכה חכינו, עד שהופיע ובפיו בשורת מבצע גם למעננו. והוא מסביר: אם הגדוד החמישי יכבוש את המשלטים המיועדים לו עד חצי הלילה יוטל עלינו לכבוש את בית ג’מאל, מקום משכנה של המפקדה האזורית המצרית.

השעה כבר הייתה מאוחרת. צריך למהר לפלוגה לתת פקודת התראה ולהספיק להגיע בעוד מועד לתצפית יום ממנה אוכל לראות את הייעד וסביבתו.

הסמ"פ נשאר עם הפלוגה עד שתגיע תחבורה. אני יוצא מיד לצרעה עם קציני הגדוד אליו צורפנו. לקחתי אתי את הנשק האישי – סטן, 4 מחסניות כדורים, ושני רימונים. בצרעה קיבלתי את פרטי התוכנית. ועם שקיעת השמש עליתי על גג בית המפקדה בלוויית קצין המבצעים של הגדוד, והספקתי לקבל מתאר מלא מהשטח בו עתידים אנו ליפעול הלילה. הוברר לי שהמנזר של בית־ג’מאל היה מבוצר. חומת אבנים בגובה של שני מטרים הקיפה אותו, ועמדות הותקנו מצד צפון וליד הכניסה ממזרח.

התרשים של הפעולה הסתכם כך: הפלוגה תתקדם דרך המשלטים שיכבשו על ידי הגדוד. שם תצטרף אלינו עוד מחלקה מהגדוד. כיוון שפלוגתנו הייתה מורכבת משתי מחלקות בלבד. במרחק 300 מטר מזרחה לבית־ג’מאל שכנה גבעה ששלטה על כל השטח. מחלקה אחת צריכה לעלות על גבעה זו. בלא לדעת אם היא פנויה אם לאו. מחלקה שניה מאגפת את המנזר ממערב וחודרת לתוכו מבעד לחומה. מחלקה שלישית תשמש עתודה וכוח מרתק מול הכניסה ממזרח. כן החלט להסתייע במרגמות ובמכונות הירייה של הגדוד.

הגדוד פתח בפעולה עם ערב. תחילה נכבשו המשלטים הדרומיים־עורפיים ולאחר מכן הצפוניים־קדמיים, בתנועת איגוף, תוך קרבות הסתערות פנים אל פנים בסיוע מרגמות ומכונות הירייה. ממקום מושבנו בצרעה אפשר היה לראות את מהלך הקרב לפי קולות הנפץ והבהקי אש היריות.

בינתיים הגיעה פלוגתי והשתכנה במשטרת הרטוב. בשעה 22.00 הגיעה פלוגת השריון של הגדוד. שעה לאחר מכן סיים הגדוד את כבוש המשלטים, בעוד אנו מתכוננים לצאת לפעולה כמתוכנן.

חל שינוי בתוכנית. במקום לפנות אל המשלטים הכבושים, היה עלינו לצעוד בצידי המשוריינים. ירדתי למשטרת הרטוב. כינסתי את הממ“ים והמכי”ם מסרתי להם דרכנו החדשה ליעד הקודם. בחצות יצאנו. המשוריינים בכביש, ואנחנו משמאלם, בריחוק 50 מטר לערך מהכביש, למרגלות הגבעות. צעדנו לפי הסדר הזה: כיתת־חוד, שתי כיתות באגפים מאחוריה, מטה הפלוגה, ועוד מחלקה מאחור.

סמוך לחורבת בית־שמש נתקלנו באש. אם הייתה זו אש פתאומית? כן ולא. יכולנו לצפות לאש מכיוון זה ובמקום זה.

זינקתי קדימה אל מחלקת החוד לראות מה מתרחש. וזו התמונה שהצטיירה לפני בערך:

משמאלנו למעלה ירו מכונות הירייה של הגדוד שלנו. ממול היינו נתונים תחת אש של 2 מקלעים וכ־20 רובים. מעל הגבעה ממערב הפגיזו אותנו בפגזים לוהטים של 37 מ"מ משני תותחים. הפגזים פגעו בין אנשינו שהיו דבוקים לצלע הגבעה.

המשוריין הראשון עלה על מוקש. המחלקה השנייה שהייתה בשטח חשוף נטתה שמאלה ותפסה עמדות חסויות יותר. האויב ניסה לאגף אותנו משמאלנו, משם הגיעו אלינו קולותיהם. צריך היה לפעול, ומיד. שלחתי 2 כיתות 100 מ' שמאלה לעכב את התקדמותם של המאגפים. התקשרתי עם המפקדה של החטיבה ודרשתי להפסיק מיד את אש מכונות הירייה שלנו. מהמשוריינים ביקשתי שיפסיקו גם הם לירות על מנת שאוכל לעמוד על עצמת כוחו הממשית של האויב הערוך נגדנו.

לאחר שנפסקה האש של כוחותינו ראיתי עם מי יש לנו עסק. השריונים הודיעו שאינם יכולים להמשיך בהתקדמותם בגלל המוקשים. טוב. אל תתקדמו רק תחפו עלינו. זה יחסוך תחמושת לפלוגה לקראת הבאות. אנו נתקדם בלעדיכם. שתי הכיתות שהיו באגף השמאלי נצטוו להסתער על חורבת בית־שמש בסיוע אש השריונים. עם התקדמותן של הכיתות לעבר הייעד הפנו המשוריינים את אשם אל מימין לכביש. לא יצאו יותר מ־5 דקות כשהחורבה המחופרת שתי וערב הייתה כבר בידינו. והנה בדרכי עם מטה הפלוגה אל החורבה הכבושה אני מבחין בכיתת חיילים צצה מתוך ערוץ סמוך. הופעתה הפתיעה אותנו. דקה לאחר מכן עמדנו על פשר הדבר. המ"כ של כיתת החוד שלנו הצטרף אלינו והסביר:

כשהתחילה שוצפת האש מכל הצדדים היינו בערוץ. בו יכולנו לחסות בבטחה, כשכל הבלגן מתרחש ממש מעל לראשינו. פשוט לא רצינו להפריע… ומוטב אם כן להישאר פסיביים עד השלב שבו אנו נמצאים עכשיו. מאחר שבקולו נשמעה נימה של הצטדקות מסוימת, טפחתי לו על כתפו בעד שיקוליו הנכונים וזירזתיו להצטרף אל מחלקתו. אגב, שני התותחים של האויב שירו עלינו מימין נמצאו עזובים בשטח רק לאחר חודשיים ימים בעת אימונים. מסתבר שהחטיבה השוטפת קדימה לא בזבזה כוחות וזמן לחפש נשק זנוח.

הפלוגה המשיכה במצעד מזורז לעבר בית־ג’מאל. בשעה 2.30 הגענו אל שלוחת המשלט של הגדוד ממול הרכס המיועד של בית־ג’מאל. היה ליל ירח במלואו. ויכולנו לראות שהמשוריינים שלנו ממשיכים להתקדם בכביש לאחר פינוי המוקשים ממנו, כשהם מכוונים את אש מקלעיהם אל הגבעות ממערב שמהם המשיך האויב לירות תוך כדי נסיגה. באותו מקום פגשנו את המחלקה מהגדוד שהצטרפה אלינו. הם היו מרשימים בקסדותיהם המוסוות ברשתות ובפניהם המפויחים. מה העסיק את מוחי אותה שעה מלבד ביצוע המשימה. שאלה זו נשאלת על ידי רבים שלא טעמו טעם של לוחמה. הן הייתי למעשה אחראי במידה לא קטנה לגורל פיקודי. מה יכול להטריד את מוחו של אדם, כשעל כתפיו הוטלה אחריות זו? אם לא להיות נתון בראשו וברובו להצלחת המבצע על הצד הטוב ביותר, ובמינימום קרבנות. כל כשרי הצבאי במידה וניחנתי בו בכלל, וכל תושייתי המלחמתית כוונו אל מוקד אחד ויחיד. הצלחת הפעולה. ניצול יעיל של הפיקוד, האנשים, הקרקע וכוח האש. ובנוגע לטוראים? למה נתונה דעתם ומחשבתם? לא יכולתי באותה שעה ללבוש עלי שני עורות. אבל הייתי פעם טוראי וכעתה כן אז הייתי מרוכז כל כולי במשימה שמוטלת על כל אחד, לפעול בצוותא עם חבריו לנשק, כשזה נדרש ברוב המקרים. לגלות התמצאות ותושייה עצמית, כשהמציאות מכתיבה זאת. במקרה שלנו היעד היה מוצב לנגד עינינו ואור ירח מלא הציף את הנוף מסביב. סביב. יתכן שאצל מישהו נרעדו נימים טמירות של רתיעה, נהיה וכמיהה לחיים של שלום ואחווה בין בני כל המין האנושי. אבל מעל לכל אפפה את כולם התחושה הבריאה – לכבוש את הייעד בעוד מועד ועד כמה שאפשר מהר יותר.

כיצד הערכנו את מהותו האנושית של האויב?

במאבק מזויין בין שני יריבים אתה חייב למדוד את יריבך במידה שלו, ולהקדים במכתך. מה שאין כן משעה שהוא נתון בידך לשבט או לחסד. במקרים אלה אתה חייב להביא בחשבון את הערך האנושי, שמתעורר בך ממילא מתחת לסף ההכרה. אם העדפנו כניעה ושבי על פני נסיגה של האויב? מהבחינה הצבאית חשובה יותר הכניעה. שכן היא מפחיתה את מספר לוחמיו. אולם במצב של הימים ההם להתעסק עם שבויים ובפרט עם הפצועים שבהם, הסב לנו מטרד רציני. היינו מצומצמים באמצעי תחבורה ומקומות אשפוז לחולים על מנת להחזיקם בתנאים אנושיים כלשהם לפי הנוהג הבינלאומי.

היה עלינו לעבור בקעה מוצפת אור ירח, שהשתרעה בינינו לבין בית־ג’מאל ובמידה שהאויב ערוך להגנה, מכת האש יכולה להיות מסוכנת מאוד. החלטתי לכן לא להשתהות במעבר, ולעשותו בריצה. ומיד כשהבקעה הייתה מאחורינו ומאום לא התרחש, פנתה אחת המחלקות לעבר המשלט המזרחי בדרך בית־נטיף. ושתי האחרות המשיכו לטפס במהירות אל חומת היעד. כשהגענו קרוב למנזר, קלטה סוללת התותחים שלנו את התשדורת:

– מספר פגזים לריכוך, אבל שלא יפריעו את תפילת הנזירים.

– או־קיי, נישמע מהעבר השני.

הם קלעו יפה. פגז אחד נפל בתוך חצר המנזר ממש. בכל זאת, נו מה אפשר לעשות. יעמדו על הברכיים ויתפללו שהאל יעזרם מידי מצליבי ישו, שקמו לתחייה. לאחר זה נערכה המחלקה התוקפת ממערב למנזר בעמדות לקראת פריצה אל מעבר לחומה מעליה. כאן באו לעזרתנו המשוריינים שהתקרבו בינתיים כדי אש יעילה.

– שריונים אש! הלו אש! מצפון בכיוון הכניסה. תנו אש חזקה אנו מתכוננים לפרוץ. לפרוץ!

– כדבריך המפקד. בכל הרצון והכוננות.

מטר כדורים ירד לייעד הדרוש. כשוך המטר פרצה המחלקה פנימה. מחשש מלכודת מצד שחורי הגלימות עברו הפורצים מקומה לקומה ומחדר לחדר. כינסו את הנזירים ואמרו להם, עסקו בעבודת הבורא בלבד בלב, בגוף ובנפש ולא יאונה לכם כל רע.

המצעים של המצרים היו עדיין חמים. השאירו נשק ותחמושת ומכשירי קשר.

מנזר בית ג’מאל היה בידינו בלי נפגעים. המחלקה הכובשת התמקמה מחוץ למנזר על הגבעה שעליה היה בנוי ותפשה עמדות בדרך היורדת מהבניין אל הכביש, בכוננות להדוף כל התקפת נגד אפשרית. מחוגי השעון הראו ארבע שעות ושלושים דקות.

המחלקה המזרחית התחפרה אותה שעה על המשלט הגבוה ממזרח למנזר, שנעזב על ידי האויב. בעלי נפש פיוטית ורגשנית מבין לוחמינו יכלו להתפנות לחזיון מרהיב של לילה הולך ושחר של יום חדש מפציע ובא, לאחר שכף המאזניים הכרעה לטובתנו. זו הרגשה נעימה. אפשר להשוותה לזו של טובע שעלה בידו להיחלץ מהסכנה והוא מרגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו.

עם בוקר הוחלפנו על ידי פלוגה אחרת של הגדוד.

אנו חוזרים למחננו באבו־גוש. בדרכנו חזרה ליד חורבת בית־שמש ירד גלגל של מכוניתנו אל שולי הכביש ועלה על מוקש, שהסב לנו נפגעים אחדים באורח בלתי צפוי.

המוקשים הארורים האלה הגובים מס דמים כבד כל־כך במשך כל השנים.

אלמלא עלה בידינו לכבוש את היעד עד הבוקר היה עלינו לסגת לעמדותיו של הגדוד.

 

מבצע ההר    🔗

אני כורך את שני המבצעים בפרק אחד מפאת הסמיכות שלהם בזמן. האחד שבוצע בהצלחה והשני שנפסק בראשית תנופתו. עד היום אני מצטער שלא ביצענוהו. יבוא יום ואולי הוא קרוב יותר מכפי שאני מדמה לי והוא יבוצע. מה יש לספר על מבצע שלא יצא לפועל? סבורני שבין כל הלוחמים היו אולי מתי מספר בלבד שהיו שלמים עם פקודת־הפתעה־חדל! פקודה זו שחרצה את גורלה של ירושלים העתיקה ושל הרי יהודה מדרומה, מצפונה וממזרח לה להישאר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. וכך היה המעשה.

ימים אחדים לאחר שובנו מכיבוש בית־ג’מאל נצטווינו לעלות לדיר־אל־הווא, המתנשא כשלוש מאות מטר מעל סביבתו. מקומו חמישה קילומטר בקירוב דרומית־מזרחית מהרטוב ולערך 1.5 ק“מ מערבית־דרומית מהסרפנטינה החדה ביותר במסילת הברזל ירושלימה. עמדה זו נכבשה באותו לילה של בית־ג’מאל ולמרות התקפות הנגד של האויב, פרש הגדוד שלטונו דרומה, מערבה ומזרחה ממסילת הברזל. כוחותינו נערכו להתקפה רבתי על כיבוש ירושלים מצד דרום. מההר הזה נישקפו הרי יהודה עד חברון וממנה והלאה. בחלקו מיוער היה. מהרטוב עולה דרך כבושה אליו שנמשכת לאורך הרכס עד לפגישה עם הכביש הראשי בית־ג’וברין־בית־לחם. בהרי הסביבה גדל יער טבעי בשכנות עם חורשות נטועות. 2 ק”מ מזרחה מההר נימצא ביתו של שומר היערות. במסענו עברנו את ההר והמשכנו עד ביתו של השומר. ממקום חנייתנו זה, יצא צוות המפקדים של הפלוגה לרבות המכ“ים לצפות את הסביבה בכיוון מזרח. לאחר הסיור, בלילה שלאחר אותו יום זזה הפלוגה בכיוון צומת המזלג, כפי שקראנו למקום מפגש הדרך מההר עם כביש בית־ג’וברין. כשהתקרבנו לשם נפתחה עלינו אש ממשלט המזלג. האם אש זו הפתיעה אותנו? לגמרי לא. היינו בסביבה ערבית, מי יודע כמה שנים לא דרכה שם כף רגל יהודית. אבל היינו גם בלב ליבה של מדינת היהודים מימי התנחלותו של שבט יהודה בו. מי יודע אם לא חלק גדול מאויבינו שאנו נלחמים בהם, הם מצאצאי היהודים שלא הוגלו מאדמתם וחוננו אותה במשך מאות בשנים. עד שכובשים עריצים וזרים הטמיעום, בוללום הרחיקום משרשי יניקתם והשכיחו מהם את מקור מחצבתם. חשנו את קירבת ביתר המפורסמת מימי מרד בר־כוכבא, ולא רחוקה הייתה גם בית־לחם יהודה. השמות בעלי הצליל העברי התנכי השיבו עלינו כוננות לקראת השבת הגזילה, כאילו בוצעה לא מכבר. אבל חזיונות לחוד ומציאות לחוד. מחלקה אחת עלתה על משלט צפונית מערבית מהמזלג והשנייה תפשה משלט צפונה־מזרחה והיא שהחזירה אש מקלעים ביורים. בעוד שהמחלקה הראשונה שתקה על מנת לא לגלות את זהותה בטרם תתקיף את משלט המזלג. ר. הסמ”פ יקד כדרכו לפעולה ולמחשבה להגיע מצד דרום ירושלימה דרך בית לחם כשזרוע שניה עולה על חברון דרך גוש עציון המשוחרר. אתה מבין – הגיעה השעה לגמול לחברון על שני פשעיה. שחיטת 1929 וענין ביזת גוש עציון. כוחנו רב עמנו עתה. והוא מצייר על המפה חצים שלוחים אל היעדים הסופיים. ומוסיף – את המצרים נלכוד כך שיניחו את נשקם וירימו את ידיהם. ואת הלגיון נדפוק קצת הרבה. ולמפקדי גלאב נקציב חדר לבד בלטרון בו השכינו בזמנו את מנהיגינו. אולם תוך בחינה מדוקדקת של השטח, נראה לי שלא יהיה נוח להחזיק במשלט המזלג מפאת ריחוקו והגישה אליו חשופה למשלטי האויב סביב. לעומת זה היו מאוד נוחים שני המשלטים שכבר התמקמנו בהם. ברוח זו דיווחתי לקצין המבצעים החטיבתי והוספתי שאם נמשיך בהתקדמותנו אפשר לגרש משם את האויב כמו מיתר המשלטים שהוא מחזיק עדיין. אולם אם לא נתקדם מזרחה, לא יהיה זה מקום נוח להחזקה קבועה.

מקצין המבצעים נתקבלה פקודה לחזור לבית שומר היערות.

חזרנו ליומיים למקום זה. בילינו אותם באכילה, שתיה ואימונים. תוך התארגנות לצוות קרבי שמנה 3 פלוגות, כל פלוגה מגדוד אחר, ושני תותחים 65, נפוליונים, ופלוגת שריון. כוח זה נועד לנוע מזרחה. בדרכנו, חזרה פלוגתנו אל המשלטים מלפני יומיים. השריון התקדם מעבר לנו. בקרבת המזלג עלה על מוקשים. אותה שעה הפעיל האויב תותח 20 מ"מ ממשוריין, מרגמה ורובאים מהגבעות מסביב. לאחר פינוי המוקשים על ידי חבלנינו המשכנו לנוע. המשוריינים על הכביש בעוד אנו תופשים משלטים משני צדדיו. הנפוליונים כוונו לעבר ריכוזי היורים בגבעות. סמוך לכפר חוסן עברה פלוגה אחרת על פנינו. המשוריינים כבשו את הכפר תוך אש שוצפת. הגיע שוב תור פלוגתי לעבור קדימה ולכבוש את רכס אל־חדר השולט על הכניסה לבית־לחם.

התותחים, המרגמות והנשק המסייע הוצבו. קיבלנו התראה להיות מוכנים להעפיל אל הרכס לכשתינתן הפקודה. על הרכס נראו משורייני האויב בצד עשרות כפריים שחופרים עמדות. הייתה בנו תחושת כוח והצלחה במשימה. חסרה הייתה רק הפקודה: “עלו”!

אולם מלה זו בוששה לבא משום מה. לעומת זאת הוכיחו שירותי האפסנייה והמטבח את יכולתם, לכבוד האירועים שעמדו מאחורי כתפינו. הם הביאו למשלטים ארוחת ערב חמה ולקינוח מרק פירות קר. לשעה קלה פג המתח. בא ערב ושעות של ציפייה נמשכו אצל הטוראים בכיתות עד מטה הפלוגה. הסמ"פ שלי התנמנם רגוע ושליו. כזה היה תמיד בטרם קרב חם. ממערב יכולנו לשמוע שעטת הגדוד ממעלה בית־נטיף, אשר לפי התכנית צריך היה לעבור אותנו לאחר כבוש רכס אל־חדר. בין שאר משימותיו היה עליו לגאול את גוש עציון השדוד.

תאר לך את אכזבתנו כאשר במקום כל החזיונות כובשי הלב והרוח, באה עלינו פקודת הנסיגה מאי־שם מגבוה. בניגוד לעוצמתנו הצבאית באזור שעוד באותו לילה יכולים להרחיב גבולות המדינה במרחב חיוני.

היחידות נסוגו בשתיקה אחת אחר השנייה. המזרחיות הקדימו את המערביות. פלוגתי נשארה האחרונה במשלטים שממזרח למזלג. כשהגיעה גם אלי פקודת הנסיגה שאלתי את מפקד צוות הקרב למה לפלוגה שלנו לסגת. תשובתו הייתה שנסוגים עד המזלג.

טענתי שלא נוכל להבטיח תנועה סדירה במזלג אם לא נשב במשלטים ממזרח לו, כיון שיתפסו על ידי האויב מיד עם נסיגתנו. דעתי נתקבלה נשארנו במשלטים. רשמתי לזכותי חתיכת מדינה נוספת. גם אם את ההזדמנות להרחבת המדינה על כל ההר לא אפשרו לנו.

 

מול הלהביורים    🔗

שוב הדרכים נישאות דרומה.

הלאה למדבר,

לא נעזבך עוד ארץ הנגב,

ארץ המרחב

בצפון נסתיימו הקרבות, אבל לא נשלמו. משול היה גופה של מדינת ישראל לבעל מום. שראשו גדול ובטנו הצמוקה מאוד לחוצה בגבה אל הים על ידי שרשרת הרים, ירכיים מעוררות רחמים ורגליים קטועות. מבנה גוף משובש שגרם עווית עיניים וריקנות בלב כל יהודי, לא כל שכן בלבבות לוחמי חרותנו. לכן חמרה כיין תוסס הטינא והרוגז על צו הנסיגה מאבו־עגיילה וממבואות אל־עריש באיום הבריטים. איגופו של הצבא המצרי וחסימת דרכי הנסיגה וההספקה עלולים היו לחסוך חיי לוחמים, מביאים לכניעת האויב ומטביעים חותמם על גבולות המדינה.

חטיבתי ירדה לנגב. אני וחברי נערכנו להדריך קורס ממ“כפים במשטרת לוד. הממ”כף הוא בבחינת חוט השדרה של הצבא הלוחם. הוא מאמנם של פיקודיו. ראש וראשון להם. הוא אחיהם הבכור. הכשרתו וכשרו הצבאי נוסף לסגולותיו האישיות קובעים גורלה של הכיתה ושל המבצע בגזרת פעולתה. בהדרכה התנסיתי לא פעם. היא התחבבה עלי ויחסי אליה היה רציני ביותר. היה תדריך אמונים קבוע מחולק לשעורים ומסועף לסעיפים. אולם הכנסנו בו מפעם לפעם שנויים תואמים לנסיבות, למטרות ולמבחני לוחמה חדשים בהם יהיה עליהם לעמוד.

הקורס נדחה. המדריכים היו חפשים לנסוע לבתיהם עד הודעה חדשה.

העדפתי לצאת לחטיבה, שהשתתפה בכיבוש עוגה, אבו־עגיילה וביר־חסנה ושחנתה עתה בבאר־שבע לאחר פקודת הנסיגה ממקומות אלה. לא הייתי לבדי. שלושה היינו. בטרמפים צבאיים הגענו לבאר שבע. בקרתי בעיר זו בטיולינו בבית הספר במסגרת הגד“נע ומאוחר יותר בפלמ”ח. מאז לא שונתה צורתה החיצונית. רק תמורה אחת יסודית נתחוללה בה. במקום בדואים ומושל ערבי הייתה מאוכלסת פלמחאים ומושל צבאי מתוכם הטיל מרותו על פלגים משבטי הנודדים שבחרו להישאר תחת שלטונם של המעטים הנועזים העומדים בגבורה ובכבוד נגד ערבים מרובים המכפישים לעפר את הסייף של הנביא.

בחטיבה צורפנו ליחידת סיירים למבצע כיבוש עזה. הייתי מרוצה ממנוי זה. אלא שזממנו לא יצא לפועל. לעת ערב הגענו עד המקום בו מסתיים כביש הרעב. ללינת לילה הקימונו אוהל, שהספיק לשכן תחת יריעותיו את חמשת בני החולייה. מטעמי בטחון לא יכולנו להעלות מדורה וכן לא להתחמם על ידי משקה חם. הערב ירד אפור והפך ללילה אפל טעון תרחיף של אובך. שהצטנן והלך וירד עד למעלות חום שצמרמרה את הגוף. לא הועילו השמיכות שפרשנו על הקרקע הטחובה ולא אלו שהיינו מעוטפים בהן. למרות עייפותנו לא יכולנו לעצום עין. ובפרט, כשמכשיר הקשר השמיע מפעם לפעם נהימות הטרדה.

– אינני יודע, אם אני במקומך הייתי בא לכאן לרעוד מקור במקום לשמח לב הוריך ולחלץ את האיברים במטה חמה ונקיה לאחר מקלחת בריאה. שלא הייתה מזיקה לכולנו אכולי פשפשי המצרים בבאר שבע. הכול למען השממה הזו. אמר שכני למשכב ספק ברצינות, ספק לשם בדיחת הדעת. אפילו משטרת לוד עדיפה ודאי על אוהל זה.

– לא עלו על דעתי מחשבות מעין אלו. אולי חלק מאזרחי תל אביב מרשים לעצמם לישון בשקט על מצעיהם הטובים מתוך ביטחון, שמישהו ודאי יגן עליהם וינצרם וכל רע לא יאונה להם. אבל עכברי מלחמה כמונו, מה כי? הרגשתי צורך להיות עם החטיבה במבצעיה. עוד מעט ולא יהיה כבר מה לבצע.

– מילא. עד שתיכבש כל השממה הזו ותיבנה.

– צריך לפעול בקצב אחר. לרדת לאילת ולהניף שם דגלנו. אינני חושב שיש מי שישים לנו מכשולים רציניים בדרך זו.

– עצם המסע בדרך לא דרך הוא ענין לא קל לביצוע. הן עוד לא סיימנו כאן עם המצרים.

– את המצרים צריך לאגף. לכתר ולפורר על ידי ניתוק קווי התחבורה שלהם והפצצת ריכוזיהם ולאספם אחרי כן כביצים עזובות. רק לא מלחמת פנים־אל־פנים. בכגון זה הם עדיין חזקים מאתנו. מצוידים יותר טוב. ואולי גם מאומנים יותר טוב. אלא שאינם יודעים למה להם כל המלחמה הזו? החסרה מדבריות מצרים? את הנילוס לא יטו מאפיקו וסיני קודמת לנגב. אם כבר נגזר על הרי השומרון והרי יהודה שנראם רק באופק. מוטב לגו לזוז מערבה.

– הבלים. אנחנו כבר עייפים קרבות וניקוז דם החברה. צריך מעט זמן להתאוששות ולהחלפת כוח.

– נאחר. יש לחשל את הברזל בעודנו חם. טוב, תן סיגריה. אינני מחבב את העישון אבל…

– מה השעה?

– אחת אחרי חצות.

– אתה ישן, רב סרן. ג’וב יותר טוב לא יכולת להמציא ללילה זה לנו ולך. יכולנו ללון בבאר־שבע ולבלוע את 20 הקילומטרים מחר בהעלם אחד.

– שקט חברה. מדברים ברצינות. תשדורת חשובה.

– מה, גם שם מעבר השני אינם יכולים להירדם?

– נגב א' עבור. אתה שומע אותי?

– כן. כן. שומע. לחזור מיד עם אור השחר. חזור.

– שמעתם? חוזרים לבאר שבע. שם נדע למה ומדוע.

– זה הוא שטענתי. יכולנו ללון בבאר שבע.

– מה זה יכול להיות?

– שום דבר מיוחד. שינו פשוט את התכנית.

– בהסכם עם המצרים, או לפי תכתיב אנגלו־סכסי?

– האנגלים הללו טרם נגמלו מהרעיון שדפקה שעתם והם אדונים לשעה בלבד. תפקידם נסתיים למעשה. גם המצרים אינם מרוצים כל כך מאפוטרופסותם החנונה

– ובכל זאת, הם משאירים להם מזכרות. הצבא המצרי מאומן לא רע. כלל לא רע. ראיתם פעם את מפות הנילוס לכל אורך ערוצו על פרטיו ופרטי פרטיו. נתקלתי בהן בין ספרי הנדסת המים של אבי. כל מצרי יכול להחזיקו על שולחנו, להתגאות ביאור מפרנסו ומזינו ובסכר אסואן – גדול הסכרים באפריקה, אסיה ואירופה.

– המזרח הזה לעולם לא יהיה פטור מאפוטרופסות. אם של האנגלים אם של האמריקאים. הנפט מעשיר אותם הוא גם משעבדם.

– טוב עוד שנפלנו לידי הבריטים ולא לידי הצרפתים. מהם לא היינו משיגים את שהשגנו ממלכי הבייבל וממיניסטר כזה כמו בווין. אפילו לא הזכות לתת את הנפש בעד כברת אדמת סלעים צחיחה ומטורשת.

– מתי כבר נזוז מכאן. כבר סידרתם את כל העניינים. בינתיים קופאים מקור.

– כשרק יחוויר. איך כתוב שם. כשנוכל להבחין בין תכלת ללבן. הייתה להם תחושה בריאה – לקדמונים שלנו. יצקו מטבעות שפה בדפוסים מוצקים עד שהיננו עבדים להם עד היום.

– קומו חברה. נערוך ריצה קלה.

– מוטב שנזוז.

הנדנוד הועיל. בדמדומי טרם־שחר זזנו סוף, סוף. בקיפול האוהל, באריזתו ובהידוס סביב הקומנדקר התחממנו במקצת. נסענו באורות מלאים. בערפל הכבד שאפפנו האירו הפנסים לא יותר מעשרה מטר. הדרך ארכה זמן כפול. מפעם לפעם היה מישהו זורק לעבר הנהג – נרדמת שם, מה? אולי כדאי להחליפו? לחילופים נאות הנהג ברצון. יוכל לנמנם במצפון שקט. כשהגענו לבאר שבע נודע לנו פשר דבר. התכנית שלמענה קפאנו במשך לילה ארוך בוטלה. אין עולים על עזה. אלא על רפיח מצד דרום. בכביש מעוגה בסיני המצרי.

 

בדרך אל משלטי רפיח    🔗

בימי שהותי בבאר שבע כבר הספיקו יחידותינו מהחטיבה לכבוש את המשלטים הראשונים מצדי הכביש במרחק 10 קילומטר מרפיח. ישוב זה וסביבותיו היו שמורים בזיכרוני מימי היותי אסיר בו, כשנילקטנו אליה בשבת השחורה. לא החמצנו הזדמנויות לעקוב בעיניים בוחנות אל הנעשה סביבו ודרכי הגישה אליו. זה הלא היה מחנה צבאי בריטי מרשים בממדיו ובסידוריו. אנו, הצעירים מבין האסירים תיכננו בריחות שלא יצאו לפועל בגלל שלא נתמכנו מגבוה וכן בגלל גדרות התיל הסבוכות והיות המקום נטוע בתוך ישוב ערבי עוין עד למרחק של יום הליכה צפונה.

החלטתי לחזור לרפיח מדרום כאורח־לוחם. התרונן בי האתגר לסייע בכיבוש המעוז הזה. להגיע עד הים ומשם בתנועת מלקחיים ללפות את עזה.

הדרך מבאר שבע עד ניצנה וממנה והלאה בסיני רחשה תנועת כלי רכב צבאיים מכל הסוגים. משני צידי הכביש על המשלטים החיוניים ביותר חנו יחידות צה"ל. הייתה זו הרגשה נעימה למדי לעבור מרכב למשנהו ולהיפגש תוך כדי כך עם חברים לנשק שהלוחמה והתפקידים הצבאיים הפרידו בינינו. לעומת זה היה חדש למעני הנוף מערבה מרביבים. גווניו השתנו חליפות לעיניים למודות הסתכלות בסיורים.

רביבים הייתה נאות מדבר ממש במתאר הכללי של המרחב. משקינו בעמק מכורתי היו כגן עדן חלומי לעומתה. הבנתי מאוד לרוחם של הנאחזים בה להפריחה ולהגביר את השוני בינה לבין סביבתה.

בניצנה השתהיתי שעות אחדות. המחנה רחש חיים, תנועה ופעילות. נכנסים ויוצאים. באים ומפליגים, חיוכים מאובקים ועיניים יוקדות. משעליתי על מכונית שהובילה תחמושת שהתקרבה והלכה אל הגבול עבר עלי גל של ריגוש. זו לי לראשונה לעבור את גבולות הארץ. לא בים, לא באוויר. לא בתחנת מעבר רשמית. אלא בדרך שנכבשה על ידי לוחמינו במדבר סיני. סיני מתקשר עם הר סיני. היכן הוא ההר הנישא ודאי מכל ההרים סביב, סביב אפוף הוד אגדות קדומים. אם היהודים יצאו באמת ממצרים ללכת כנענה לא בדרך כבושה לאורך חוף הים יכלו המצרים להשליכם בנקל הימה. הרי המסע דרך המדבר מתקבל על הדעת. ואם במסע זה נולדה האגדה על ראשית התלכדותם של השבטים העבריים לעם, הרי האגדה על הר סיני משתלבת יפה ברקמת מסע בן 40 שנה ויצירת עקרון האמונה באל יחיד. סתירות ופרכות מצויות לרוב בכל סיפור היסטורי. אפילו קרוב לנו בהתרחשותו. לא כל שכן במדבר. אי אפשר בלי אגדות ובלי מעשי נסים מופלאים ובפרט כשהמדובר הוא בעם נבחר מכל העמים מבחינת יחודו וחזונו הדתי והחברתי.

והנה יושב לו אחד מצאצאי העם הזה ברכב ברזל לאחר למעלה מ־3000 שנה והוזה וחוזה אותו הר סיני המסתורי. מלאכים מלוים אותו בדרכו, אלא שכנפי ברזל להם ולא מעשה רקמה מופלאה ושולחים חצי אש להעלותו השמיימה.

כן, כן. אחמד מוחמד ונאצר מצאצאי ישמעאל בן אברהם ערכו לבן דודם קבלת פנים נאותה מהאוויר. בין פגז לפגז שלא היתפוצץ עלי ובין סרט כדורים למשנהו שירד כברד סביבנו ולא פגעו משום מה במכונית וביושביה נמשך חוט המחשבות אל הר סיני ההזוי. עד שהגעתי לקווים הקדמיים ביותר של משלטנו במבואות רפיח.

לא העליתי על דעתי, שמחר לעת כזאת ישלחו בי המצרים מכה שאבות אבותיהם לא התנסו בה.

כך הגעתי אל מארחי. כבדוני ברובה, בכדורים וברימונים. הייתי חסיד של רימונים לא נפרדתי מהם בשום מבצע צבאי בו השתתפתי. עוד בהתקפה על משטרת גבעת־אולגה טעם הגג שלה טעם רימוני. מאז הם עמדו לי במבחנים לא מעטים.

בחפירות שררה אוירה של כוננות לקראת הקרב הלילי הקרוב.

היחידה התחלקה לשתי מחלקות. אחת יצאה לכבוש את המוצב הקרוב, השנייה נשארה בעתודה. שלוש פעמים הסתערה המחלקה על המשלט ולאחר קרב פנים אל פנים, ממחפורת למחפורת נכבש. היינו דרוכים, ערים וקשובים למתבצע על ידי חברינו לנשק. אז עלינו גם אנחנו על המשלט. לאחר שהרחקנו את הנפגעים והפצועים לעורף ירד מתח הקרב. צריך היה לאסוף כוח לפעולות הבאות בסיוע תותחים ושריון, שחיכינו לבואם בעוד מועד.

לא יכולתי לשבת בחיבוק ידים. נמצא לי עוד אחד. בשניים יצאנו לסיור לאורך החפירות. משהגענו לקצם המשוער הסתבר שיש להם המשך. ובעוד אנו מתקדמים לעבר המשלט הסמוך הוטחה עלינו אש חזקה מהחפירות. הייתה זו הפתעה לא נעימה. כובשי המשלט לא העלו על דעתם שבאגפם השמאלי מצוי עדיין אויב לוחם. חזרנו על עקבותינו בכל הזהירות הדרושה למסור על תגליתנו. מיד יצאה כיתה חמושה פיאטים והכיבוש הושלם. התמקמנו בכל החפירות, למנוע הישנות מיקרי הסתננות סמויה.

ועדיין חשבתי, שפעלי איננו גמול מספיק בעד הכנסת האורחים הנלבבת על ידי מפקדת הגזרה. ניגשנו לכן במרץ בקטע שלנו להגביה את כסוי הראש על גגות הבונקרים לקראת הפגזות כבדות. גרפנו עפר מן החוץ והעלינו אותו עליהם. וכבר שעשענו את עצמנו בתקוה לפוש במקצת מטרדות ותענוגות היום שחלף. לפתע התמוטט גג הבונקר וכיסה תחתיו חמישה חברה. עד מאוחר בלילה עסקתי בחילוץ האנשים מתחת למפולת. אך אל הרובה שלי לא הגעתי. הוא נשאר קבור שם.

כל איברי גופי כמהו למנוחה. העיניים נעצמו מאליהן. ומשנחלץ האיש האחרון השתטחתי בתחתית החפירה עד ששריקות חזקות בדומה לחבטות התחילו חולפות ביעף מעל לחפירה. נרדמתי כפי הנראה לשעה קלה. זרחן שעוני סיים מכבר מחזור חייו. חדל להקרין. חשבתי שמפגיזים אותנו מרחוק. כוכבים לא נראו בשמים. הם כאילו האפירו. כשהתרוממתי מלוא קומתי טפח משב רוח עז על פני. חשתי כאילו נאטם האויר בין פרודותיו על ידי אבק דק וסמיך. משבי סופה חדשים התחילו באים וחולפים בסמוך לקרקע.

המאבק בין האור והחושך התחיל להכריע לצד האור.

עוד מעט תגענה המרגמות 120, הנשק האנטי טנקי, יחידות השריון. קשה להילחם בראות לקויה שכזו. חבל שאיננו מצוידים בלהביורים. אומרים שאצלם הם מצויים. נשק קטלני בפגישה פנים אל פנים. אין לעמוד נגדו אפילו בחפירות עמוקות שכאלו.

הלילה נסוג והולך בכל זאת. גם עצמת המשבים פוחתת דומני. אפשר כבר להבחין ברבדי החול השוקעים.

האוזן קולטת שקשוקי זחלי טנקים, או זחלמים. המבט תועה בכיוון הקול. בין הגבעות נעים טנקים, נושאי ברנים.

משם צריכים לבוא שלנו? מהססים כאילו. האומנם לא קלטו את התשדורת שהמשלט נכבש? אך הנה מישירים דרכם אלינו. סוף. סוף.

מה!? חושבים אותנו למצרים? מה המה יורקים אש, לעזאזל?

כל החיילים בחפירות קמים ומניפים זרועותיהם לזהותם.

עצמת האש גוברת.

לעזאזל! הרי אין לנו כלל טנקים שכאלה. לא שלנו הם. לא שלנו.

המה רחוקים מאתנו לא יותר מ־100 מטרים. כדורי רובינו אינם חודרי שריון. רימונים במרחק זה – ברכה לבטלה. לתת להם להתקרב – מסוכן.

סופת החול סתמה נוסף לזה את לועי הרובים ובריחיהם. מאותה סיבה לא פעלו גם מכשירי הקשר ואי אפשר היה לבקש אש תותחים ומרגמות לסיוע.

ארבע מחלקות לא יחזיקו מעמד בלעדי אלה. נסוגים. אין ברירה.

גמלה בי החלטה להיות בין אחרוני הנסוגים. למה? מדוע? שמא בגלל עומק החפירות. אולי בגלל הטופוגרפיה הנוחה לנסיגה מהמשלט. אפשר יהיה להחזיק מעמד עד הרגע האחרון. מתי הוא הרגע האחרון? לפי הנסיבות. נראה בבוא מועד. הבחנתי בעוד שלושה לוחמים שמפעילים עדיין רוביהם מתוך החפירות.

אותה שעה הופיע אתגר חדש להתמודד עמו.

שני ברנקרים מצריים פנו בהילוך מהיר לקראת עמדתי. הטלתי שני רימונים לעברם. עומק החפירה לא אפשר לי תנופה לזריקה לטווח רחוק. ובכל זאת הסיגו אותם אחורה שתי ההתפוצצויות. חיפו עליהם פגזי טנקים של 20–37 מילימטר ואש מכונות יריה. אי אפשר לומר שעמדתי הייתה נוחה. הכדורים שרקו סביבי. פגזים היתפוצצו במרחק פגיעה של רסיסים.

החפירות הקיפו את הגבעה במעגל עם חפירות קשר אל המרכז. הייתי בקשת הקדמית. הם לא ידעו כפי הנראה שהחפירות עזובות. את כמעט העדר תגובה מידנו יכלו לפרש, ובצדק, שטומנים להם מלכודת. אם כך יש להפעיל את הנשק המתאים והוא להביורים, מופעלים מהברנקרים. מול נשק שכזה עוד לא נזדמן לי לפעול.

בינתיים נוכחתי שנשארתי בודד בחפירות. שלושת שותפי פתחו בנסיגה גם הם. זה היה שיקול נכון. בעצם, גם לי לא היה סיכוי כלשהו למשהו רציני. אלא שהחלטתי ללחום עד הרימון לפני האחרון.

בפעולותיהם הראשונות לא הצליחה אש הלהביורים להגיע אלי. אבל בהמשך רמסו את הגדר אשר לפני החפירות במגמה להסיר כל מכשול להתקרב אלי.

שוב הטלתי שני רימונים, שלא פגעו בהם. הפעם לא נסוגו. אלא הגבירו את עצמת אש הלהבות כך שכבר הרגשתי השפעתה עלי.

אימצתי כוחותיי וזרקתי עוד רימון שהתפוצץ די קרוב לידם, כדי למנוע התקדמותם. אבל, כשהגיע לאפי ריח של שערות חרוכות מראשי. הגיע מועד נסיגתי.

שים לב, שכל הכוה התוקף שלהם חיכה לתוצאות הקרב בין לוחם יהודי אחד לבין שני להביורים בסיוע החיפוי הנזכר לעיל.

ניצלתי הזדמנות קרובה של מסך אש חזק שהעלים אותי מעיניהם וטענתי את רגלי. הספקתי להגיע לקשת האחורית של החפירות, שהייתה עדיין אותה שעה מחוץ לתחום ראיית האויב. כאן היה עלי לעבור שתי גדרות תיל. על הנמוכה התגברתי בקפיצה. על הגבוהה נסיתי לזחול מתחתיה. הסתבכתי בעוקצים. נחלצתי מהם לאחר שהשארתי להם כמתנה קרעים מבגדי ומעורי. שלושת הנסוגים שקדמו לי התגברו על הגדרות בלי קושי…

בהיותי כבר במרחק 100 מטר מהגדרות עלו המצרים על המשלט, בהמטירם אש טנקים ומכונות יריה לעברי.

הפגזים שרטטו קוים ישרים, פעם הקדימוני. בשנייה זנבוני.

הוא הדבר עם כדורי מכונות הירייה.

עשיתי את דרכי קפיצות קפיצות עד שיצאתי מתחום האש.

רימון יד היה הנשק היחידי שנשאר לי לפליטה.

אגב, היחידה כולה נסוגה בלי אבדות.

המצרים נשארו על המשלט ולא יזמו רדיפה בעקבותינו.

פגישתי הראשונה עם הלהביורים הייתה מרשימה כפי הנראה, מכיוון שנחרתה היטב בזיכרוני.

כשהגעתי ליחידה פגשני המפקד בתמיהה.

– מה אתה עושה כאן? שאלני.

– מה יש? עניתי.

– ענה לי בחיוך. חשבתי שהתחממת והחלטת להישאר על המשלט.

הוא ראני קופץ לחפירה הקדמית, כשניתנה פקודת הנסיגה.

עין חרוד. תשכ"ה. 1965.

סיום כתיבת האירועים שהתרחשו בשנים 1945–1949.