רשימת היוצרים שכתבו מסות ומאמרי ביקורת בנושאי חברה, תרבות וספרות היא ארוכה. למעשה, מעטים הם אלה שלא הביעו את דעתם בכתב ועל־פה בנושאים אלה. כאשר יוצר משמש גם כמבקר, בייחוד בתחום הספרות, אחד הכללים המרכזיים בהבנת דבריו הוא: יותר משמלמֶּדֶת מסת הביקורת על מושא הביקורת היא מלמדת על הכותב ויצירתו ועל ה“אני מאמין” שלו, כפי שהוא מנסה לבטאו ביצירתו שלו. מסת הביקורת על יצירותיהם של אחרים משמשת לכותב הזדמנות לבטא את דעותיו, בעקיפין ותחת הסוואה, ולספק לקוראים “מפתח” להבנת יצירתו.¹ דעותיו בנושאי חברה ותרבות משמשות מצע עקרוני להבנת השקפת העולם הכוללת שלו, המונחת בתשתית יצירתו הספרותית. כללים אלה כוחם יפה במיוחד למסותיו של אהרן מגד בנושאי תרבות וחברה, ספרות וסופרים, ולא פחות בכל הקשור לקריאתו בתנ"ך.

ספרו של אהרן מגד ‘ארץ אבנים’,² שבו נאספו שישים וארבע מסות, מבחר מצומצם מתוך כמה מאות מאמריו בעיתונות מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ועד היום, הוא השלישי למניין ספרי העיון שלו. קדמו לו ‘אזור הרעש’ (1985) ו’שולחן הכתיבה' (1989), שבהם הופיעו כמה מן המסות בענייני ספרות, ששבו ופורסמו גם בכינוס החדש. הספר חולק לחמישה שערים ששמותיהם מעידים לא רק על הנושא המרכזי אלא גם על התכנים: “הוי ארצי, מולדתי”, “עם לבדד ישכון”, “נביאים ללא כבוד”, “אותיות עבריות” ו“פרשיות בתנ”ך".

שם הספר לקוח מתוך שירו של נתן אלתרמן “עַל אֶרֶץ אֲבָנִים” החותם את הפרק השישי של ‘שמחת עניים’ (1941): “עַל אֶרֶץ אֲבָנִים יָקוּמוּ הַפָּנִים”. חמש השורות שהוצבו כמוטו בפתיחת הספר הן שורות קשות ומרות, בהן השורה: “הָהּ, לֹא יָפָה שֶׁלִּי, פָּשְׁעוּ בָךְ הַשָּׁנִים”, אבל השיר עצמו מסתיים בתפילה לכוח, ליכולת עמידה: “רַק כֹּחַ תֵּן לָהּ, אָב רַחוּם, רַק כֹּחַ. / לְמַעַן לֹא תִפֹּל בְּטֶרֶם עֵת בְּלִי כֹּחַ”.³ השורות הגלויות, עם השורות הסמויות, הידועות לאוהבי אלתרמן, מבטאות את המשמעות הכוללת המחשקת את פרקי הספר ליחידה אחת: חרדה לגורל הארץ ותפילה לשלומה.

ממרחק השנים בחן אהרן מגד את מסותיו ושאל עצמו את השאלה המתבקשת: האם מה שנכתב בשעתו, כתגובה אקטואלית “על עניינים שהזמן גרמם”, התיישן ויש לו ערך היסטורי בלבד, או שעדיין יפה כוחם של דבריו גם כיום? תשובתו היא ש“ביסודם לא התשנו הדברים הרבה, ו’מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה'”.⁴ ציון התאריך בשולי כל מסה מֵקֵל על הקורא לשחזר את ההקשר שבו פורסמה לראשונה ולקרוא כל מסה בשני מישורי זמן: זמן התגובה וזמן הקורא. דומה שהתשובה על שאלת ההתיישנות, העומדת בפני הקורא, תהיה דומה לזו שנתן אהרן מגד עצמו: עם כל השינויים שעברה ועוברת החברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שאלות היסוד שהיא מתמודדת עמן נותרו כשהיו, ואולי אף החריפו והקצינו, ולכן יש למסות אלה לא רק ערך היסטורי אלא גם חשיבות אקטואלית, למסכימים עם דעותיו ולא פחות למתנגדים להן.

קריאה במסות שקובצו בשלושת השערים האקטואליים של הספר מעידה על אומץ לבו של אהרן מגד. עמדת “הצופה לבית ישראל” שלקח על עצמו מחייבת אותו להישמע לצו לבו ומצפונו בהתאם להשקפת העולם הציונית שלו. כשתופעות שונות, בין אם מקורן ב“ימין” ובין אם מקורן ב“שמאל”, אינן נראות בעיניו, ולמעשה מרתיחות את דמו, אין הוא נרתע מלמתוח עליהן ביקורת חריפה, מרה ועוקצנית. לכן פעמים רבות הוא לוֹקֶה פעמיים: מ“שמאל” ומ“ימין”. אהרן מגד, המזוהה מסורתית עם ה“שמאל” השפוי והמתון, מאבד את תומכיו ממחנה זה, שחלקם כבר אינם מתונים, הרואים בו לא פעם מי שחצה את הקווים ותומך בצד שכנגד. אבל גם הצד השני, ה“ימני”, שאינו רואה בו “אחד משלנו” מלכתחילה, אינו שבע רצון כשהוא מוצא בדבריו תמיכה במחנה שכנגד. זוהי עמדתו הקבועה של איש הרוח, ה“מגויס מטעם עצמו” ולא מטעמו של גוף חיצוני.⁵

המסה “אנו שונאים אותך, מולדת!”, שפורסמה לראשונה ב־27.7.2003 (51–52), היא דוגמה אחת מרבות לביקורת של אהרן מגד נגד ה“שמאל” הקיצוני, שחצה את הקווים ועבר מ“אהבת המולדת” ל“שנאה עצמית”. הוא מצטט כמה משורות שירו האהוב והמושר של נתן אלתרמן “שיר בֹּקר”, שממנו נגזרה כותרת המסה:⁶ “בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל, / אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל”, ומהרהר: “האם אפשרי הדבר שמשורר או פזמונאי ישראלי יכתוב היום שיר כלשהו על אהבת המולדת, אם גם ברוח ובסגנון זמנו? ואילו נמצא אחד תמים כזה, הלוא היו כל המתוחכמים, בעלי הלשון השנונה, המולכים בעיתונות, מלגלגים עליו (‘מולדת’?! אנחנו?! היום רק לפלשתינאים מותר לדבר על ‘מולדת’!)”. בהמשך מביא מגד כמה התבטאויות מזעזעות של אנשי רוח ואמנים המאשימות את ישראל בגזענות, בפשיזם ואף בכך שבשל העוול שישראל גורמת לערבים “יש אנטישמיות בעולם”. סיומה של מסה עצובה וכואבת זו בתיאור סרט של בי.בי. סי. שבו “עלילת הדם העתיקה קמה לתחייה,⁷ אלא שעכשיו מסייעים להפצתה גם מפונקי ומפורסמי וּמְפוֹרָסֵי⁸ ‘המדינה הגזענית’ עצמה”.

המסה “שבעה עקרונות של ‘אני מאמין’ פוליטי”, שפורסמה לראשונה ב’הארץ' ב־26.6.2002 (61–62) היא דוגמה לביקורתו של אהרן מגד על ה“ימין”.⁹ בעיקרון הפותח כתב: “על אף העובדה שהכיבוש של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לא אירע מתוך כוונה מלכתחילה, אלא נכפה עלינו עקב מלחמת מגן שבה איימו עלינו מדינות ערב לחסל את מדינת ישראל – הכרח לסיים אותו, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות מעשיות”. ובסעיף הרביעי הוסיף: “כדי לקיים הן את זכות הפלשתינאים לעצמאות והן את זכות המתנחלים לחיות במקום שהם חיים – הכרח למצוא דרך ביניים שלא תהיה בה פגיעה בשום צד מן הצדדים. הפתרון הסביר ביותר הוא: מתן אוטונומיה לגושי ההתנחלויות הגדולים, תוך זיקה ביטחונית עם מדינת האֵם, מעבר בטוח אליה, כאשר על תושביהם חלים כל הזכויות והחובות של אזרחי ישראל”. אהרן מגד יודע ש“השאיפה הלוהטת לחסל את המדינה היהודית” עדיין קיימת וכי הם “רואים אותנו כנטע זר” והם “יוסיפו לנסות לממש בכוח את השאיפה [– – –] להשמדה פיסית של ישראל”. לכן על ישראל להיות חזקה. חוזק זה לא יושג “ללא הכרה ואמונה בצדקת דרכה של הציונות, כלומר, בצדקת שיבתנו לארץ הזאת ובצדקת קיומנו בה”.

אהרן מגד הוא סופר המודע מאוד לעצמו ולמלאכת הכתיבה שלו.¹⁰ מודעות זו באה לידי ביטוי בשער הרביעי, “אותיות עבריות”, שבו כונסו מסותיו האוטוביוגרפיות ומסותיו בנושאי הלשון והספרות העברית. מגד, שהמעיט בכתיבה אישית בסיפוריו וברומנים שלו, והסווה היטב את היסודות הביוגרפיים, התיר את הרסן במסותיו בשער זה והרשה לעצמו לפרסם מסות ליריות ואישיות, בהן: “אמי, אבי והלשון העברית” ו“מטען של שוורים”. סדרת מסותיו בשער זה מחזקת את הכלל, שגם בשעה שהיוצר מדבר על יצירותיהם של אחרים, הוא נותן בידי הקורא מפתח להבנה טובה יותר של יצירתו שלו.

כדוגמה יחידה מתוך השפע המרתק הזה תשמש המסה “להיות סופר יהודי” (“דברים בכנס בין־לאומי של סופרים יהודים”, ירושלים, 14.4.2007–16, 217–221). ההקשר הכריח את הדובר לנסח את השקפת העולם היהודית שלו, שהיא אולי בבחינת מובן מאליו באוזני קהל מקומי אבל מחייבת הסבר עקרוני כשהמדובר בקהל מבחוץ. ואכן הוא פותח את דבריו במובן מאליו: “היותי סופר יהודי הוא דבר מובן מאליו שאינו צריך הוכחה. הנני בן להורים יהודים שעלו מפולין לארץ ישראל בהיותם ציונים. אני חי במדינה יהודית ואני דובר וכותב עברית. אי־אפשר שלא אהיה יהודי”. ובכל זאת תוהה הכותב: “מה פשר היהדות שלי?” ומשיב: “היהדות היא הוויה דיאלקטית, רוחשת חילוקי דעות והתנצחויות אין סופיות, שמתנגשים בה הפכים מקצה אל קצה. [– – –] עצם קיומו של העם היהודי במשך ארבעת אלפים שנים הוא פרדוקס אחד גדול, מנוגד לכל חוקי ההיגיון”.¹¹ אבל גם בתשובה זו לא נחה דעתו והוא ממשיך להתעמק במשמעות של היותו סופר יהודי הכותב עברית: “כשאני כותב מילים עבריות, אני מתחבר עם דורות של אבותי ואבות אבותי עד ימי בראשית. [– – –] פירושו של דבר הוא, שתקופות היסטוריות שלמות קמות לתחייה בזכות המילים ומתחיות בדמיוננו ומשלימות את ‘הזהות היהודית’ שלנו”.

בהמשך מתייחס אהרן מגד ל“יחסו רב הסתירות של סופר עברי ליהדות שלו”. בעקבות ברנר, שביצירתו “אפשר למצוא רחמים אין קץ על היהודי ולעומת זאת ביטויי שנאה כמעט אנטישמיים”, מביא אהרן מגד דוגמאות מנוגדות מתוך יצירתו: סיפורו “יד ושם” (1955) “מבטא אהבה גדולה ליהודים” ואילו ב’מחברות אביתר' (1973) “משמיע הסופר ריכטר דברי שטנה על העם היהודי”; וב’פויגלמן' (1987) מושׂמים הדברים הקשים בפיה של “שחקנית היידיש הינדה־הנרייטה”. ואז נשאלת השאלה במלוא חומרתה: “האם דברים אלה מעידים על התרחקות מן היהדות? סופר עברי, השׂם דברי קטרוג כאלה על היהדות בפי גיבוריו, הוא פחות ‘יהודי’?”; ובכלל, “מיהו ‘סופר יהודי’?”. תשובתו מרחיבה את היריעה¹² ומניחה שאצל כל סופר יהודי, גם זה הרחוק מיהדותו, ואפילו חדור שנאה לה, הכותב בלשונות אחרות, קיימת “תת־תודעה [– – –] השׂורה, במעמקי נפשם של כל הסופרים היהודים, בין שיודו בכך בין שלא יודו, בין שיתכחשו לה, בין שיסתתרו מפניה. משמעה הוא ההרגשה המחלחלת בלב היהודי שהוא נוכרי, לא נוכרי בעירו או בארצו דווקא, אלא נוכרי בעולם [– – –]”.

“המצב היהודי”, אליבא דמגד, פירושו “לחיות בתוך מלכודת מסוימת, להימצא בתוכה, ובה בשעה לרצות לצאת מתוכה [– – –] ולדעת שלעולם לא תגיע [– – –]. מצב זה מצמיח תופעות פרברסיות, שאחת הבולטות בהם היא השנאה העצמית”. ובעשורים האחרונים נוספת גם “השנאה למדינת ישראל, הפושטת בעיקר בחוגים יהודיים־אינטלקטואליים”. “היש מוצא” – שואל מגד – לצאת “מן המלכודת של ‘המצב היהודי’?”, ותשובתו: “המוצא היחידי הוא האמונה ב’אף־על־פי־כן' המיתולוגי שביטויו הדתי הוא ‘נצח ישראל לא ישקר’, או אם להשתמש במשפט קלאסי של אלתרמן – ‘חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים’”.

ניסוחים עקרוניים אלה על משמעות הקיום כסופר יהודי משמשים תשתית קבועה המחשקת את כל יצירתו של אהרן מגד מראשיתה ועד היום. לעיתים היהדות בצד הישראליות היא סמויה, כבסיפוריו וכבספריו הראשונים, ולעיתים היא גלויה, כמו למשל בסיפורו “יד ושם” (1955) או בספרו ‘פויגלמן’ (1987), אבל שילובן יחד, ללא הפרד, נוכח וקיים תמיד.¹³

הבנת מקורה של “השנאה העצמית” היהודית מאפשרת לסופר להגביר את המתח ביצירתו, שבה ניתן ביטוי לקולות רבים ומגוונים, למשל ב’העטלף' (1975), קולות המשקפים את ההוויה הדיאלקטית המאפיינת את החברה בישראל ומחוצה לה.

המסה “האדם השותק – ספר יונה” (1.8.2005) היא הדוגמה האחרונה מתוך השער האחרון בספר זה: “פרשיות בתנ”ך“. יונה הוא הדמות המקראית הקרובה ביותר ללבו של אהרן מגד.¹⁴ הוא רואה בסיפור יונה “סיפור של ארבע בריחות בזו אחר זו”, מסביר ומתאר אותן בפרשנות אישית מובהקת, למשל: “בריחתו של יונה אל הים, מלבד היותה גילוי של רצון התאבדות, הייתה בריחה אל רחם האם”. עם שני מאפיינים מרכזיים מזדהה מגד: “יונה הוא אדם שותק”; “יונה הוא איש עצוב”. בדרך שבה מאפיין הסופר את ספר יונה, הוא מאפיין למעשה את יצירתו שלו: “סיפור יונה נוגע בעצם שאלת הקיום האנושי. זו פעם יחידה בתנ”ך שאנו מוצאים אדם עומד יחידי מול ההוויה במצב של ניכור גמור מסביבתו, בהיעדר מוחלט של מחסה, גם לא מחסה של אמונה [– – –] ספר יונה הוא אפוא ספר המעלה בנו הרהורים על מקומו של אדם בעולם. הארכיטיפ של הסיפור האקזיסטנציאליסטי. הוא הספר היחיד בתנ”ך המסתיים בסימן שאלה“. וכן: “השקפת עולמו של מחבר ספר יונה [– – – היא] השקפה הומניסטית, דמוקרטית, פלורליסטית, לפיה קיים שוויון בין עמים ויחסי הבנה בין האלוהויות השונות”. המסקנה העולה מכך היא “כי חייב אתה להיות אחראי לא רק לחייך אתה אלא לחיי האדם באשר הוא אדם, ובכל מקום בו הוא נמצא”. סימן השאלה שבו מסתיים הספר מעיד על כך ש”לאחר שניסיונותיו לברוח, לאבד את עצמו, [ש]לא הביאו לו גאולה", הוא נשאר בודד. אין ספק שלא רק לנביא יונה התכוון אהרן מגד.

תמוז תשע"ב, יוני 2012