א. חשיבות השם    🔗

נאה לפתוח במילות השיר של זלדה: “לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתָן לוֹ אֱלֹהִים / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ”.

עניין השם הוא אחד הנושאים הנכבדים והמורכבים בהיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט. וכבר המילה “השם” היא עצמה טעונה ביותר. זהו הדיבר הראשון: “לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא” (שמות כ 6).¹

יוזכרו כאן בקצרה, בראשי פרקים בלבד, כמה נושאים, מעט מהרבה, הקשורים בבחירת שם. הפעם, לא למוצר, לא למפעל, לא לתוכנית – אלא בתחום האנושי.

מתן שמות הייתה הפעולה האינטליגנטית הראשונה של אדם הראשון, מייד לאחר היבראו, עוד לפני שיצר האלוהים את האישה מצלעו, כפי שמסופר בסיפור הבריאה בפרק ב בספר בראשית: “וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה” (19–20). קריאת השם היא סימן לריבונות: “וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ”, נאמר בספר במדבר (לב 38) על בני גד וראובן שבנו ערים להתיישב בהן. קריאת שם לאדם במקרא מעידה על אופיו, על גורלו, על נסיבות לידתו ועל מהלך חייו. הוא הדין בקריאת שם למקום גיאוגרפי מסוים.

מתן שמות הוא פעולה של מיון, זיהוי, עשיית סדר, שליטה, הבחנה בין דבר לדבר, הצהרת כוונות, פרסום, זיכרון, הנצחה ועוד כהנה וכהנה תפקידים. בין אם המדובר בבני אדם, בבעלי חיים ולמעשה בכל הסובב את האדם מן הטבע וכתוצאה ממעשיו שלו: דבר ראשון – נותנים שם. בכך מבססים את הבריאה ואת היצירה, שולטים בה ומייחדים אותה.

הלשון העברית מלאה בצירופי סמיכות עם המילה “שֵם”, המבטאים את חשיבותו בכל תחומי החיים. וכאמור, החשוב מכולם הוא, כמובן, כינוי לאלוהים: “השם” בה"א הידיעה. ושכיחים צירופים ופתגמים כגון “שמו הולך לפניו”, “גדול מרַבָּן שמו”, “כשמו כן הוא”, אם להזכיר רק שלוש דוגמאות מרבות מאוד.

ידועה התופעה של שמות־עט, שמות בדויים, פסבדונים, שסופרים חותמים בהם ולא בשמם האמיתי, מסיבות שונות. שם בדוי הוא שם שאדם נותן לעצמו, שם שאדם בוחר מרצונו, כמו תחפושת בפורים. בחירה זו מגלה את מאווייו של המסתתר מאחורי השם הבדוי.²

“השם עושה את האדם”. מדיניות מתן שמות לבנים ולבנות, אף היא אינה מקרית ושרירותית, אלא תלוית הֶקשר: המשפחה, האידיאולוגיה והתקופה: המשכיות וניתוק; שמות מסורתיים ושמות חדשים ומחודשים; שמות עבריים ושמות ה“מצלצלים” גם בלשונות אחרות. בכל עשור יש שמות שכיחים ונפוצים ושמות היוצאים מן המחזור. שמות מסוימים אופייניים לקבוצות שונות בחברה, בהתאם למוצא, להשקפת העולם, לאורח החיים. בחירת שם לבן או לבת מגלה גם את תמצית המאוויים של ההורים לעתידו של הילד או הילדה שנולדו להם ואת העתיד שהם בוחרים לו או לה.

הוא הדין במתן שמות לגיבורים ספרותיים וכן שמות ליצירות ספרות. השם הוא כרטיס הביקור הראשון של בעל השם. הוא צריך לעורר בשומע את הציפיות המתאימות שרצו נותני השם לקבוע אצל הקוראים. במקרא ובספרות מקובלים הצירופים “מדרש שם” וכן “שמות דוברים” (שמות אטיולוגיים) – שמות שבהם מקופלת המשמעות שאותה רוצים לתת לבעל השם, למקום, למאורע. מדרש השם מתמקד באירוע שקרה במקום מסוים, או קרה ויקרה לבעל השם, לגורלו, למאורע בחייו, לנסיבות הולדתו.

 

ב. הרקע ההיסטורי לסיפור “יד וָשֵם”³    🔗

הסיפור נכלל לראשונה בספר סיפוריו של אהרן מגד ישראל חברים' (תשט"ו, 1955).⁴ מדינת ישראל הייתה אז בת שבע. מגד היה בן שלושים וחמש, כשמאחוריו ספר סיפוריו הראשון ‘רוח ימים’ (1950) והספר ‘חדוה ואני’ (1954). קרוב לוודאי שהסיפור שנכתב כשנה־שנתיים קודם.

מוסד “יד ושם” נוסד שנתיים קודם לכן, בשנת תשי"ג (1953), במטרה לשמר ולהנציח את זכר השואה. באותן שנים, מדינת ישראל הצעירה בנתה עצמה והייתה שקועה בבעיות הקליטה של העלייה הגדולה מארצות המזרח ושל ניצולי השואה. יישוב של שש מאות אלף נפש נדרש לקלוט למעלה ממיליון עולים. באותן שנים המדינה ליקקה את פצעיה לאחר מלחמת העצמאות, שבה נפלו כששת אלפים איש, דור שלם של צעירים – אחוז אחד מן האוכלוסייה היהודית בארץ! ⁵

באותן שנים התגלה גם מלוא היקפה הנורא של השואה. ניצולי השואה עשו את כל המאמצים לשקם את עצמם, להקים משפחות ולהיות “ישראלים” מהר ככל האפשר. קשיי החיים במדינה הצעירה שהיו כל כך גדולים, גרמו לכך שהמאבק היומיומי על עצם הקיום, על הפרנסה, על גידול הילדים וחינוכם, ועל העתיד, בלעו את כל הכוחות. הייתה תחושה קשה בקרב אנשי הרוח והמחנכים, שהדור הצעיר אינו מתעניין בעבר, מסתייג מן הגולה, ורואה את מה שקרה בשואה בראייה מסולפת: “כצאן לטבח”. כאילו הדור אינו מבין בדיוק מה קרה שם, איך שרדו המעטים ששרדו, מה הייתה גבורתם של הניצולים ושל הנספים.

נתן אלתרמן, בשירו “יום הזיכרון והמורדים” (‘דבר’, 30.4.1954) שהתפרסם ב“טור השביעי”, היה בין הראשונים, אם לא הראשון, שערער על הנטייה הרווחת לבקר ולגנות את התנהגות היהודים בתקופת השואה, להלל רק את “המורדים” ולגנות ולבקר את כל האחרים: אלה שנרצחו ואלה שניצלו. מאז החל פולמוס ציבורי נרחב שהתעצם ברבות השנים. הוא הביא לראייה אחרת, שונה, נכונה יותר של מה שקרה בשואה: אלה ששרדו, אלה שנספו והמעטים שהתגוננו.

אבל באותן שנים שלטה, כאמור, ההרגשה שהדור הצעיר אינו מתעניין במה שקרה שם, לא רק יוצאי ארצות ערב, לא רק בניהם של יוצאי מזרח אירופה ומערבה שמשפחותיהם הגיעו לארץ לפני כן, אלא גם בניהם של הניצולים. ההווה, הכאן ועכשיו, הם שעניינו את הדור הצעיר. הדור המבוגר שתק או ויתר. רק מעטים נלחמו, מלחמה חסרת אונים, וכמעט חסרת תקווה, לשימור הזיכרון.⁶

למזלנו הרב התבדו התחזיות העגומות האלה. תודעת השואה לא רק שלא נעלמה אלא התחזקה והיא הולכת ומתחזקת משנה לשנה. היא נעשתה חלק מזהותם הקבועה של הישראלים, חלק מזהותו של הדור הצעיר, לרבות מי שהוריהם נולדו בארצות ערב ואלה שהוריהם לא חוו את השואה מבשרם. היא אחד המאפיינים הקבועים והמשותפים של הזהות הישראלית.⁷

אהרן מגד, מראשית כתיבתו, כבר כאדם צעיר, חש מחובר לזהות היהודית, לגולה ולאנשיה. כבר בסיפוריו הראשונים שפורסמו בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, כשעדיין לא היה ברור מה בדיוק מתרחש “שם” אבל היה ברור שמשהו נורא מאוד מתחולל, כתב – ולמעשה זעק – על הגולה שאיננה, על היהודים הנטבחים ועל העולם השותק. שותפות הגורל היהודי באה לידי ביטוי בשבעה מסיפוריו הראשונים, שלא כונסו, והסיפור “יד ושם” היה המשך טבעי להם.⁸ זאת בניגוד לתדמית המסולפת הרווחת עד היום, שחנוך ברטוב כינה: “הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה”.⁹ בני הדור הזה וסופריו הואשמו שהיו אדישים לשואה, מנותקים מהגולה ומיהודי הגולה, שהתעלמו מהם, שבזו להם ושהתרכזו בעצמם בלבד. אבל האמת העובדתית ובייחוד זו הספרותית לא רק שונה אלא גם הפוכה. הסופרים בני דורו של אהרן מגד, דוגמת משה שמיר, חיים גורי, חנוך ברטוב, נתן שחם, יגאל מוסנזון ואחרים, לא רק שלא היו אדישים אלא כתבו מתוך הזדהות רגשית עמוקה על הגולה, על המוראות המתרחשות שם, על הניצולים ששרדו ועל פליטי השואה שהגיעו מסויטים לארץ. חשוב מאוד להדגיש זאת, כיוון שהתדמית השגויה והשקרית עודה קיימת והיא חוזרת וצצה בהזדמנויות שונות, מסיבות אידיאולוגיות, פוליטיות ואחרות, כדי לנגח את דור הסופרים הזה ולהשתלח בו. הספרות שכתבו מוכיחה את ההיפך. אבל העובדות אף פעם לא שינו את התדמית המרושעת והמסולפת אצל מי שמעוניין לדבוק בה.

ובחזרה לאהרן מגד. כתיבתו תמיד הקדימה את זמנה. הוא היטיב לחוש תמיד בחושיו המחודדים את המתרחש והעתיד להתרחש ותיאר ביצירותיו הספרותיות תהליכים חברתיים פנימיים עמוקים מתחת לפני השטח של החברה הישראלית. הוויכוח שעורר בסיפורו זה הקדים במקצת את זמנו אבל השפיע על המציאות, והיה לו חלק בתהליך השינוי שחל בה.

 

ג. “יד ושם” כמימוש מטפורה    🔗

שם הסיפור “יד ושם” מקורו בספר ישעיהו: “וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת” (נו 5). “יד” היא מצבת זיכרון, כמו יד אבשלום (שמואל ב, יח 18). הפסוק מתייחס במקור לחשׂוכי בנים, שהאל מבטיח להם המשכיות נצחית אם ילכו בדרכי האל. אחת הדרכים לשמור על ההמשכיות היא באמצעות השם – שמות העוברים מדור לדור.

מכיוון שהסיפור נכתב בתקופה שבה הוקם מוסד “יד ושם”, הרי יש בשמו המחשה, מימוש המטפורה “יד ושם”; הפיכת המושג למוצג; המחשתו של המושג וחיזוקו באמצעות הפיכתו לריאליה: הצורך לזכור באמצעות דוגמה ממשית, פרטית, אישית. דרכה של הספרות לעסוק באדם מסוים, בזמן מסוים ובמקום מסוים. המדובר בשם פרטי, המצוי בוויכוח בתוך משפחה. הוא הדין ב“יד”. לא רק המטפורה, “יד” כמצבת זיכרון, אלא יד ממש, ידיו של הסב, פרט המייצג את הכלל כולו.

ידיו של הסב הם אחד המוטיבים החוזרים בסיפור, והן מייצגות לכאורה את חוסר האונים שלו, את חולשתו ואת רפיסותו. כך בהופעתן הראשונה: “פרקי ידיו, לבנים, דקים, ענוגים כשל נערה, וכמוהם הצוואר החשוף, שעורו ממותח” (‘ישראל חברים’, 127). בהמשך, לאחר שנולד הנין, שלא נקרא על שם הנכד שנספה: “כפות ידיו, שאצבעותיהן הדקות והארוכות רטטו ריטוט של זקנה”; “ידיו של סבא זיסקינד רטטו ריטוטים קטנים על גבי מפת השולחן הלבנה” (140). ובסיום, כשמשפחת נכדתו עם נינו הולכים: “פרשׂ ידיו באין אונים וליווה אותם אל הפתח” (142). אלא שזוהי חולשה מדומה, חולשה שטמון בה כוח רב. הכוח להתמודד עם בני משפחתו על הצורך בהנצחה, על הזיכרון המשפחתי שלא ילך לאיבוד.

עם זאת, הסיפור מבטא גם את המטפורה של הזיכרון. כשסבא זיסקינד מדבר בכעס עם חתנו יהודה (שמו סמלי אף הוא, אירוני מאוד) על “הקשר” עם הגולה ועם העבר, הוא מטיח בפניו דברים קשים ומרים עד מאוד: “אי בנים, בנים, אינכם יודעים מה אתם עושים… גומרים אתם את המלאכה שהֵחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות, ואתם – את שמם ואת זכרם… לא המשך, לא עדוּת, לא יד ולא שֵם. שום זכר…” (139).

מכיוון שבסיום הסיפור ידו של הסב על התחתונה – הוא הפסיד את המערכה ואת המאבק על הזיכרון, לנינו קוראים אהוד ולא מנדלה ואף לא מנחם – נטען שֵם הסיפור “יד ושם” משמעות אירונית ההפוכה למשמעותו היסודית: לא מצבת זיכרון אלא ניתוק. הנין נולד יתום, “יתום מאבות” (142). הוריו ניתקו אותו ממורשת אבותיו, ממשפחתו ומעברו. אלא שרעיה, אמו של אהוד, חשה מועקה. אין היא שלמה עם מה שקרה ועם השם שנתנה לבנה. ואולי תחושה זו היא שהביאה למהפך בהתעניינות של הדורות הבאים בשואה, ברצונם להכיר, להבין, להזדהות.

 

ד. מהות הוויכוח – שימור הזיכרון    🔗

הסיפור נותן דוגמה אחת פרטית ומסוימת למושג הזיכרון, לצורך בהנצחה ולוויכוח הציבורי בחברה הישראלית בנושא זיכרון השואה והנצחתה. כך היא כאמור דרכה של הספרות: היא עוסקת באדם, במוחש, ולא במופשט ובאידיאה.

אבל הדוגמה הפרטית היא דוגמה מייצגת, דוגמה המסמלת את הכלל. מה שנעשה במשפחה אחת מבטא את המשפחות כולן, את היהודים בישראל בשנים ההן. אם לסיפור ישנו כוח, הרי אין הוא רק לדורו אלא לדורות. לכן הוויכוח לא היה רק לשעתו אלא גם לשעתנו והוא אקטואלי תמיד. הוויכוח בנושא חוזר ומתלקח לאורך כל השנים ועד ימינו, בגלגולים שונים, פושט צורה ולובש צורה, כמו למשל בשאלה של מסעות התלמידים למחנות ההשמדה לפולין: אם בכלל, ואם כן – אז כיצד.

המתח בסיפור הוא בין היהודי לבין הישראלי, בין זיכרון לבין שיכחה, בין ניתוק לבין המשכיות. במוקד הסיפור השאלות: האם אפשר להפריד בין קטבים אלה? האם אנחנו גם יהודים וגם ישראלים? האם אפשר להיות ישראלי בלי להיות יהודי? האם אפשר לנתק את העבר מן ההווה? האם מדינת ישראל היא ניתוק או המשך? התחלה חדשה או המשך של העבר מתוך התחדשות, “חדֵש ימינו כקדם”? האם אפשרי בכלל המשך מתוך חידוש? למותר לציין ששאלות אלה טרם נפתרו והן נשאלות, ובקרב חוגים שונים יש עליהן תשובות שונות. כאמור, בסיפור – כמו בסיפור: אין הפשטה. אין זה דיון פילוסופי, תיאורטי. הסיפור ממחיש ומממש את הוויכוח המתרחש בין דמויות מסוימות, על רקע הווי וזמן מסוימים. לכאורה, הוויכוח בתוך המשפחה הוא פעוט, יומיומי ומוכר: ויכוח על שם התינוק שנולד. למעשה, זהו ויכוח עקרוני על הזיכרון, על שימור זיכרון השואה.

הסב, זיסקינד, שגם שמו הוא סמלי (פירושו ילד מתוק), רוצה שיקראו לנינו על שם נכדו מנדלה, “גאון” במוזיקה שהיה בן שתים עשרה כשנספה בשואה (130). ההורים, נכדתו של זיסקינד, רעיה, ובעלה יהודה, מתחלחלים ממחשבה זו, “שיגעון הוא שנכנס בו”, שכן לדברי יהודה, עם שם כזה “הילד יהיה אומלל לכל חייו” (134). אבל גם שם־הפשרה שהוצע, מנחם, לא מצא חן בעיני ההורים והם בחרו את השמות אסנת לבת ואהוד לבן (134). למעשה, הוויכוח על השם מגלה את פער הדורות בתפיסת היחס לעבר והיחס להווה במדינת ישראל, כפי שעולה משיחתו של סבא זיסקינד עם יהודה: מנחם הוא “שם לא ישראלי… גלותי” – אומר יהודה; והסב עונה: “גלותי. [– – –] כולנו באים מן הגולה. [– – –]”. ויהודה ממשיך: “כן, אבל אנחנו נולדנו בארץ. זה משהו אחר”. והסב: “אתה חושב שכאן זה משהו חדש. [– – –] שכל מה שהיה שם, עבר ואיננו, מת. אין לזה המשך. שאתם מתחילים הכול מחדש” (137).

בשיחה חשובה זו, שהיא מרכזו המשמעותי של הסיפור, מנסח הסב את ה“אני מאמין” שלו, שאפשר לזהותו עם ה“אני מאמין” של הסופר:

 

ה. אמצעים אמנותיים    🔗

בסיפור כמו בסיפור: הדמויות חיות וממשיות ומעוצבות היטב ובצורה ריאליסטית, אבל כמו ב“ריאליזם הטוב”, הן גם דמויות סמליות, ייצוגיות וטיפוסיות. אין הן רק דמויות פרטיות של משפחה אחת אלא דמויות מייצגות של כל המשפחות במשך ארבעה דורות: הסב זיסקינד, בתו רחל, שהיא “דור הביניים” בין אביה לבין בתה ובעלה; הבת הנכדה רעיה ובעלה יהודה, והנין אהוד.

מאמץ רב הושקע בתיאור דמותו של סבא זיסקינד, שהוא החוליה היחידה המחברת את העבר אל ההווה, המבטא את הצורך בזיכרון, המתנגד לרצון לשכוח. מאבקו למען ההמשכיות, שנכשל, מתבטא בשם. סבא זיסקינד חלש וחזק כאחד, תלותי ועצמאי, שוכח את היומיום וזוכר את העבר, חי לבדו אבל חי את העבר, חוגג את יום ההולדת של נכדו שנספה. השעון שלו, האורלוגין, נעצר ואינו פועל. הזמן עצר מלכת. בגדיו, רהיטיו, גינוניו, כולם ישנים, והוא עקשן, נאחז בחייו ונלחם למען העבר.¹⁰

 

ו. הסיפור ממרחק השנים    🔗

לסיפור שני סיומים: סיום אחד הוא בכישלונו של הסב לחבּר את ה“שם” עם ה“כאן”, להנציח את שמו של נכדו ולהבטיח בכך את ההמשכיות ואת הזיכרון. הסיום השני הוא מהוסס, אינו ברור, אבל קיים: בִּכְיָהּ של הבת, החשה שהשם שנתנה לבנה אולי אינו בסדר וגורם לניתוקו מעברו.

סיפור אינו צריך לתת תשובות אלא לעורר למחשבה, לוויכוח, לתהיות. וזה מה שעשה סיפור זה לקוראיו. אין ספק שלסיפור זה ולוויכוח הציבורי שהתחולל בעקבותיו היה חלק נכבד בהשתנות היחס לשואה ולגולה. היה זה תהליך אטי, אך יציב.

מה קרה ממרחק השנים? – שנות דור היו צריכות לעבור עד שנושאי השמות מן העבר, שהוריהם הנציחו בעזרתם את יקיריהם, גדלו ובגרו ויכלו להעיד על המציאות הנפשית הקשה והמורכבת שלתוכה נקלעו: הם נועדו מרגע הולדתם להיות מזכרת תמידית לעבר, זיכרון־נצח מהלך.

תובאנה כאן שתי עדויות ספרותיות להרגשתם של נושאי השמות מן העבר, שבעצם היותם הדגישו בשביל הוריהם ובני משפחתם את הדמויות שהיו ואבדו.

הדוגמה הראשונה לקוחה מספרה של נאוה סמל כובע זכוכית' (1984),¹¹ אולי אחת העדויות הראשונות לספרות “הדור השני”. בסיפור “וכי מהו טיול?” אומרת הגיבורה: “כפו עלי חיים של אחרת” (120). בכך ניסחה בצורה חריפה ביותר את אחת הבעיות הקשות של בני הדור השני בספרות השואה. האב רואה את בתו לנגד עיניו אבל בעיני רוחו הוא רואה את דמותה של זו שמתה, שנרצחה, ומתעלם מזו החיה. הוא גם מצפה שהבת החיה תהיה המשך לזו שמתה, תהיה דומה לה גם במראה החיצוני וגם בתכונותיה. וכך למשל, אם זו שמתה הייתה מוכשרת בנגינה, מצפים מן הבת החדשה שנולדה ונקראת בשמה שתהיה כמותה.

הבת עצמה, הנקראת על שם קרוב המשפחה שנספה בשואה, נמצאת בין הפטיש והסדן. מה שלא תעשה – לא יהיה בסדר. נגזר עליה לחיות כל חייה בשתי מציאויות: בעבר ובהווה. מצד אחד נגזר עליה להמשיך את החיים של הדמות שעל שמה היא נקראת, ומצד שני עליה לחיות את חייה שלה בהווה. היא נקרעת בין החובה למלא את הציפיות של הוריה, לפצותם, לגרום להם נחת והנאה, לבין רצונה לחיות את חייה שלה. דמויות אלה חיות בתוך מלכוד פסיכולוגי שאי אפשר להיחלץ ממנו.¹²

הדוגמה השנייה – מספרה של אסתי ג. חיים ‘אנשי פינות’ (2013),¹³ משיחה של גיבורת הרומן דבורי עם סבתה. דבורי אינה רוצה שגורלה יהיה כמו של זו שהיא נקראת על שמה: “סבתא, אני אף פעם לא אלד ילדים. [– – –] שטויות, ירקה, את תלדי, שיהיה לנו המשך! אני לא! צעקתי, לא רוצה ילדים ולא רוצה משפחה אף פעם! לא רוצה! לא רוצה! ובאמת לא רציתי. לא רציתי להיות מוקפת באנשים שיחשבו שהם קרובים מספיק כדי לדרוך על המחשבות שלי. לא רציתי מחלות שיצופו פתאום, כפי שקרה לאמא. ובעיקר פחדתי למות לאחר הלידה, כמו הדודה דבורי שנקראתי על שמה” (69).

מהי המסקנה? – המסקנה היא בתחום הפרט ובתחום החברה. בתחום הפרט – כל משפחה צריכה לנהוג לפי מיטב הכרתה ומצפונה. אבל בתחום החברה – חשוב והכרחי לטפח את

הזיכרון, לשמור על הקשר עם העבר. וכבר אמרו גדולים וטובים: עַם שאינו מטפח את עברו, אין לו הווה ועתידו מוטל בספק. זאת אפשר להשיג רק באמצעות החינוך.

 

אפילוג    🔗

אהרן מגד, שנכח בהרצאתי באוניברסיטת בר־אילן בפני מורות החינוך הדתי, הוסיף דברים אחריה. אלה מקצת ראשי הפרקים מדבריו, עם הערותי:

א. בראשית דבריו הסביר אהרן מגד מדוע הקדיש את הסיפור ליוסל ברגנר. סיפר עליו, על משפחתו, ובייחוד על אביו של יוסל, מלך ראוויטש. הקשר הוא של ידידות ושל הרצון לעודד את סופרי יידיש.

יוסל ברגנר הגיע לארץ בשנת 1950 והתיישב בצפת ומאז החלה ידידותם.

ב. לאחר מכן קישר את הסיפור ואת תמיכתו ביידיש לספרו ‘פויגלמן’, שבמרכזו משורר יידיש, וסיפר בקצרה את תוכנו.

ג. הביע את אהדתו ליידיש והסביר את אופייה של השפה בעיני מתנגדיה כ“שפה נחותה” ואת חשיבותה בשבילו.

ד. בזמן שהרציתי שאלתי אותו אם הסיפור “יד ושם” פורסם קודם בכתב עת, והוא ענה שלא. אבל אני כבר יודעת, שתשובות מסוג זה שלו ושל אחרים הכרח לבדוק.

ה. בסיום דבריו קרא אהרן מגד את שירו “סבי” וקשר אותו לנושא דבריו. השיר עשה על השומעים רושם רב. בתשובה לשאלתם אם השיר פורסם קודם ענה: לא! וזה כמובן, אינו מדויק. השיר, פרטיו ופרשנותו, פורסמו בספרי ‘אהרן מגד: חסד החיים – דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי’, 38–42.

תמוז תשע"ג, יוני 2013

 

נספח: מאורעות שאירעו בשנים 1953–1955 כרקע להבנת האווירה בישראל באותה תקופה    🔗

1953

משבר ביחסים עם ברית המועצות, שניתקה את קשריה עם ישראל. משפט “הרופאים היהודים” במוסקבה. חרושצ’וב מוקיע את “פשעי סטלין”

מוענק לראשונה פרס ישראל

אושר הסכם השילומים עם גרמניה

מתחים בגבולות מצרים, ירדן וסוריה ואירועי דמים

בן־גוריון פרש מראשות הממשלה ומשה שרת תפס את מקומו כראש ממשלה

1954

משפט קסטנר

הרצח במעלה עקרבים – אחד עשר נוסעים ישראלים נרצחו

יובל לעלייה השנייה

ספר שיריו הראשון של דוד אבידן ‘ברזים ערופי שפתיים’ יוצא לאור

‘קזבלן’ בתיאטרון הקאמרי

1955

החייל אורי אילן מתאבד בשבי הסורי

נבנה המחשב הראשון במכון ויצמן

ספריהם הראשונים של יהודה עמיחי ושל אפרים קישון יוצאים לאור.