א. הכותרת, הנושא ואפשרויותיו    🔗

כותרת דברַי מעידה על שני הקטבים של הנושא: קוטב האימה וקוטב החסד. בין שני קטבים אלה נעים היחסים ההדדיים של אב עם בנו ושל בן עם אביו. לעיתים גובר קוטב האימה ולעיתים קוטב החסד. הנושא הוא כל כך מקוטב עד שהוא יכול לנוע בין רצון הבן להרוג את אביו לבין רצון הבן להקריב את חייו למען אביו; וגם בכיוון ההפוך: בין רצון האב להרוג את בנו לבין רצון האב להקריב את חייו למען בנו. בדרך כלל מערכת היחסים היא מורכבת ושני הקטבים משמשים בה בערבוביה במינונים שונים. הנושא “אבות ובנים” הוא עתיק יומין. למעשה, זהו הנושא העתיק ביותר, שהוא חלק מן הנושא הנצחי של מערכת היחסים בתוך המשפחה. ימיו כימות האדם. משחר הספרות, בין על־פה ובין בכתב – נושא זה של יחסים בתוך המשפחה, ושל אבות ובנים, מצוי בה דרך קבע.¹

כמעט שאין סופר שלא עסק בנושא זה ברב או במעט, בכל תקופה, בכל לשון, בכל עם. הספרות משקפת את המציאות אבל בעת ובעונה אחת יוצרת מציאות משלה, מציאות ספרותית. זו פירושה: עולם סגור, שיש בו חוקיות ספרותית. הספרות היא עולם דמוי מציאות, שבו המילים הן היוצרות את המציאות בכוחה של מילה. חשוב להדגיש, שגם כאשר יש קרבה רבה בין הביוגרפיה של היוצר לבין המסופר ביצירתו, אין זהות. המספר הוא תמיד דמות ספרותית. הכלל הוא: אין ללמוד את פרטי הביוגרפיה של היוצר מיצירתו, אבל ככל שמכירים טוב יותר את הביוגרפיה של היוצר, כך גדל ומעמיק הקשב ביצירתו. זהו כלל חשוב שיש לזכור אותו תמיד, כיוון שקיימת נטייה טבעית לזהות את היוצר עם הפרטים הכתובים ביצירתו. למעשה, בכל יצירה ספרותית פועלים חופש הדמיון וחופש היצירה בד בבד עם חומרי המציאות הביוגרפית. דמותו של היוצר מתגלגלת בדמויות הספרותיות שברא, אך גם כשהקִרבה בינו לבין גיבוריו וקורותיהם רבה אין לזהותו עִמם.

הספרות הקדימה את הפסיכולוגיה בכל התחומים. היא חשה בחשיבותו של החלום בחיי הנפש של האדם ובהשפעתו על הרגשתו ומהלכיו, למשל בחלומותיו של יוסף בבית אביו ואחר כך כפותר חלומות במצרים (בראשית לז; מא). הסופרים חשו את המתחים השוררים ביחסים בתוך המשפחה ותיארו אותם לעומקם ובכל חומרתם. רק לימים באה הפסיכולוגיה והוציאה את קשת ההרגשות הסותרות לאוויר העולם, נתנה בהן סימנים וקראה להן בשמות. הסופר ג. שופמן, שחי בווינה בתקופה שתורת הפסיכואנליזה של פרויד פרחה, כעס מאוד על “אנשי המדע” שחשפו “לאור” את “הספֵירה הסכסואַלית”, אותו "עניין ענוג״ שמן הראוי היה שיישאר “בצל, במחשך”. בכך, לטענתו, “נפגם היצר המיני בהחלט וכל חריפותו פגה [– – –] מכיוון שעבר דרך מעבדות ונבדק ונתמשמש בידי פרופסור זקן פלוני לכל פרטי־פרטיו”.²

לאחר פרויד התקשתה הספרות לחזור אל עצמה. היא השתעבדה לו ונכתבה לא פעם כאילוסטרציה לחיזוק התיאוריה שלו. נכתבו רומנים פסיכולוגיים שבהם מימש הסופר והדגים באמצעות גיבוריו את מערכת התסביכים שהצביע עליהם פרויד, ואחר כך יונג ואחרים. כך נהגו בין השאר תומס מאן, הנרי ג’יימס, ג’יימס ג’ויס, ובעברית: שמעון הלקין ברומנים הפסיכולוגיסטיים שלו, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ ואחרים.

הסופרים פנו לשתי דרכי השתחררות מנוגדות מ“עולו של פרויד”: האחת פנתה עורף לריאליזם ולעיצובו של “הרומן החדש”, זה שעלילתו החיצונית רופפת, ועיקרו זרם התודעה, הלך נפש, אסוציאציות, קישורים רופפים דמויי מציאות וקישורים ספרותיים מובהקים. הדרך השנייה חזרה אל הריאליזם אבל באופנִים חדשים, למשל על ידי מטא־ריאליזם או ניאו־ריאליזם; חזרה אל “האני המספר”, חזרה אל חומרי הגלם מחייו של היוצר ומחיי הסובבים אותו ולישתם ליצירה ספרותית: רומן תיעודי, דוקו־רומן, רומן ביוגרפי; קשר הדוק למציאות החיצונית, אבל בה בשעה, הפיכתה למציאות ספרותית על חוקיותה המיוחדת.

נושא חשוב ומורכב זה של “אבות ובנים” יש לו היבטים רבים ומגוונים. אפשר לקרוא לכך בין מציאות למטפורה. הכוונה היא שהמציאות הביולוגית של אב ובן נהפכת למטפורה של מערכות יחסים הקשורות בסמכות, בכוח, בשליטה, בהענקת חסות ובקבלת חסות, ליחסים בין בכיר לבין צעיר, ליחסים בין־דוריים – בין דור האבות לבין דור הבנים. שיאה של מערכת החסד: “כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים” (תהלים קג 13), לעומת שיאה של מערכת האימה מצד האב: פרשת העקדה, סיפור יפתח ובתו, וכן בספר ירמיה, תיאור עבודת האלילים: “וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיה ז 31). מנקודת ראות הבן, שיא ההתמוטטות של המערכת המשפחתית, החברתית, האנושית: “כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ” (מיכה ז 6). כבר העובדה כי הדיבר החמישי, המפריד בין המצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שבין אדם לחברו בעשרת הדיברות, הוא “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ” (שמות כ 11) מעידה על הצורך בציווי מפורש זה. זהו הציווי היחיד ששכרו בצדו: “לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ”. מערכות יחסים מטפוריות אלה חורגות מתחום המשפחה ועוברות לתחום האמונה, החברה והתרבות: במיתולוגיה, באמונה ובדת: בורא העולם, האל, האלוהים, שהוא האב, ובני האדם, נבראיו, שהם הבנים, בניו. בתחום המדינה, הממלכה, סדרי השלטון: המלך, שהוא האב, אבי הממלכה, אבי האומה, ונתיניו, האזרחים, שהם בניו. בתחום התרבות: האמנים הקלאסיים, הגדולים, אמני המופת, הם מקור ההשראה, האבות, לאמנים שבאים אחריהם, הבנים. בכל שלוש מערכות יחסים אלה, שבהן היחסים של אב עם בן הם יחסים מטפוריים, ולא ביולוגיים – הדת, המדינה, התרבות – באים שני הקטבים לביטוי, אם בנפרד אם בעת ובעונה אחת, מעורבים או נפרדים.

1. בתחום הדת. בנשימה אחת, באותו פסוק או בפסוק הסמוך נזכרים שני פניו של האל. בקוטב האחד האלוהים הוא “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת” (שמות לד 6); ומייד בפסוק הבא, באותה נשימה, וגם “פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵֹּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים” (שם 7). “אֵל קַנָּא הוּא” (שם 14) וכן “אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם” (נחום א 2). אפיונים מקוטבים אלה נזכרים לא פעם אחת אלא במקומות שונים במקרא.

2. בתחום השלטון האנושי, במדינה, בממלכה. בקוטב האחד, קוטב האימה, המלך, השליט, עשוי להיות מלך אכזר, הרואה בנתיניו עבדים, מנצל אותם לצרכיו, משעבד אותם ומתעמר בהם. בה בשעה הוא יכול להיות גם מלך רב חסד הדואג לרווחת נתיניו, רואה את עצמו מחויב להם ולתנאי חייהם, ועושה הכול כדי לנהל את ממלכתו או מדינתו לטובת כלל האזרחים, בניו.

3. בתחום התרבות. בקוטב האימה – האב הרוחני, המקנא לכבודו, לשמו ולאמנותו מתקנא בדור החדש של היוצרים ויוצא נגדם; ומן הצד השני, בקוטב החסד – הוא מטפח, מעודד, מגדל דור חדש, מפלס דרך, משמש אב רוחני.

כל מערכות היחסים האלה באות לידי ביטוי בספרות מראשיתה, בכל התקופות, בכל הלשונות, בכל העמים.

בכל דיון ספרותי בכלל ובנושא זה בפרט יש חשיבות רבה לזווית הראייה. מנקודת ראותו של מי מסופר הסיפור? ובנושא שלפנינו, האם הסיפור מסופר מזווית הראייה של האב? מזווית הראייה של הבן? האם הוא מסופר מפיו של מספר כל־יודע המתאר את זוויות הראייה המתחלפות של האב ושל הבן? האם הוא מסופר מזווית הראייה של מסַפר מוגבל? או מסַפר בלתי מהימן? ואולי מסַפר עֵד, מסַפר בלתי מעורב או מסַפר שהוא גיבור צדדי? ועוד מכלול אפשרויות. כל זווית ראייה כזו יוצרת את “הסיפור שלה”. אינו דומה סיפור המסופר מנקודת מבטו של האב לסיפור המסופר מנקודת מבטו של הבן. כביכול זהו אותו סיפור אך למעשה אלה הם שני סיפורים שונים. כל אחד והאמת שלו. ולא זו בלבד, אלא שאותו סיפור מאותה זווית ראייה, בתקופות שונות, יהיה סיפור אחר. כך, למשל, בן המספר על אביו ללא מרחק, כשהאב עודו בחיים והבן עודו צעיר, זועם, שופט את האב על הכישלונות בחייו ומאשימו, יספר סיפור אחד. ואילו ממרחק השנים, לאחר מות האב, כשהבן בעצמו אב לבנים – יספר סיפור שונה, אחר, הפוך.

בדרך כלל מתוארים בספרות יחסי אב ובן מנקודת הראות של הבן³ (וכן יצירות שבהן מתאר הבן את אמו). לצדן לא מעט יצירות מנקודת הראות של האב המתאר את בנו או את בתו.⁴ פחות שכיחה נקודת הראות של סבא או סבתא המתארים את נכדיהם. יש עוד סוגי מערכות יחסים בתוך המשפחה שלא נזכרו כאן. אין זה משנה אם דמויות בני המשפחה הספרותיים קרובים, רחוקים ואף מנותקים מאלה שבמציאות הביוגרפית של היוצר. תמיד יש בהן “משהו” או יותר מ“משהו” משורש נשמתו.

לכן אין כאן “אמת” ואין “אמת אחת” אלא “אמת” ספרותית, פסיכולוגית, הנכונה, מתאימה והולמת את זווית הראייה שמתוכה מסופר הסיפור, וכן את מרחק השנים, התנאים, הרקע וגורמים משתנים נוספים. כשבוחנים סיפור שבמרכזו יחסי אב ובן הכרח תמיד לשאול את השאלות הללו בקשר למרחק השנים, זווית הראייה, וכל המרכיבים האחרים. תשובות על שאלות אלה יספקו את ההבנה לגבי המסופר ולגבי מערכת היחסים המתוארת בסיפור או ברומן.

 

ב. המשפחה הקדומה – אמנות הסיפור המקראי    🔗

התנ“ך הוא כידוע אחד המקורות לעיצוב התרבות והספרות העולמית. נוצקו בו המודלים הקדומים של מערכות היחסים בין בני אדם ובייחוד בתוך המשפחה. כמעט כל האפשרויות כבר מגולמות בתנ”ך, בייחוד בספר בראשית, שהוא בראש ובראשונה ספר תולדות משפחות ומערכות היחסים ביניהן, וכן בספרי נביאים ראשונים. כל המודלים האפשריים ליחסים בין בני אדם ובתוך המשפחה, הביולוגיים והמטפוריים כאחד, כבר מצויים בתנ"ך. הביולוגיים: יחסים שבין איש לאשתו, יחסים בין אחים, יחסים בין אב לבנו ולבניו ובין בן ובנים לאבותיהם, יחסים שבין אם לבנה או לבניה ויחסים שבין בן או בנים לאמהותיהם. וכמובן גם היחסים המטפוריים: בין האל לבין בני האדם (הגירוש מגן עדן, המבול, מגדל בבל), יחסים בין האל לבין משפחת אברהם; וכן בין השלטון לבין נתיניו: פרעה ובני ישראל, יוסף ואחיו, מלכי ישראל ונתיניהם, ועוד הרבה מאוד. כך גם בתחום הרוחני, תחום התרבות: אלישע המכנה את אליהו “אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו” (מלכים ב, ב 12) כשהוא רואה את אביו הרוחני עולה בסערה השמימה ומתאבל עליו, וכן כשאליהו מוריש לו את הנבואה (מלכים ב, ב 9); או עֵלי שהוא כאב רוחני לשמואל, מגדל אותו ומוריש לו את הכהונה.

גדולתו של התנ“ך, בין השאר, היא באמנות הקיצור שהוא מתייחד בה. אמנות הסיפור המקראי היא אמנות הקיצור.⁵ אין פרטים “סתם” וכל פרט משרת איזו מטרה. לכן טבעה של אמנות הסיפור המקראי שיש בה מערכת פערים קבועה. הסיפור נע בין סיפור לבין שתיקה. לכן על הקורא למלא את הפערים של התנ”ך מדמיונו, להביא את עצמו אל הסיפור, להשלים את מה שהתנ“ך עבר עליו בשתיקה או רק רמז עליו. לכן כל דור קורא את התנ”ך מחדש ומתאים אותו לרוח התקופה ולרוחו. מכאן חיי הנצח של ספר הספרים, כיוון שהוא מתאים בבסיסו לדגמים היסודיים של היחסים בין בני אדם ובתוך המשפחה ועם זאת הוא גמיש ופתוח ויכול להתאים עצמו לקורא אותו בזמנים ובמצבים שונים, בכל דור.

המילה המקורית להורה במקרא היא אב, אם. הצורות “אבא” ו“אמא” הן צורות ארמיות, עם ה“א הידיעה: האב, האם, ואין הן מופיעות בתנ”ך. הפעם הראשונה שנזכרת המילה “אב” בתנ"ך היא בספר בראשית ב 24, מייד לאחר בריאת האישה מן הצלע: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”. החיבור עם ההורים ניתַק ואת מקומו תופס החיבור עם האישה. הניתוק טראומטי אך החיבור לא פחות טראומטי ממנו: הפסוק המפורש מעיד על כך. זהו הכרח אנושי, בראשיתי, קמאי, קדום. החיבור החדש קשור בניתוק הישן. ההסברים הפסיכולוגיים לכך רבים והם חורגים ממסגרת זו.

 

ג. פרשת העקדה    🔗

אחת הדוגמאות הבולטות והבוטות ביותר ליחסי אב ובנו ולשפע האפשרויות של הפרשנויות שניתנו למערכת יחסים זו במרוצת הדורות היא פרשת העקדה (בראשית כב).⁶ אינסוף פרשנויות והסברים קיבלה פרשה זו בתרבות העולם, בספרות ובציור, אבל בייחוד בספרות העברית לדורותיה. פרשת העקדה אינה מרפה מן ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה היהודית אינה מרפה ממנה, לרבות במדינת ישראל, בספרות ובשיח התרבותי.⁷ השאלות חוזרות ונשאלות ללא הרף: האם היה אברהם צריך להיענות לצו האלוהי ללכת להקריב את בנו? האם היה צריך לסרב לו? האם יכול היה לסרב לו? איזה מין אלוהים הוא זה המצווה על אב לעשות מעשה כזה? האם בהיענותו לפקודתו של האלוהים היה אברהם אכזר? ואולי דווקא מאמין גדול? וסדרת שאלות נוספת: מה חשב יצחק? האם יצחק היה מוכן להיעקד? האם שיתף פעולה עם אביו? האם יכול היה לסרב לו? מה חשב יצחק על אביו? מה חשבה שרה? האם ידעה? האם ידעה ושתקה? האם ידעה רק לאחר מעשה? איך הגיבה? מה חשבה על אברהם? האם יכלה למנוע לו ידעה? מה אומר המעשה על העם כולו? על גורלו? על אופיו? על עתידו?

זהו אחד המודלים הבסיסיים ליחסי אב ובן. מכיוון שהתנ"ך עובר בשתיקה על הרגשות שחש כל אחד מן המשתתפים, יש אינסוף אפשרויות למילוי הפערים הללו, לפירוש הסיפור, להערכתו ולתפיסתו כסמל פתוח המתאים להשקפת העולם של הקורא. הפרשנויות לא רק מגוונות, אלא בעיקר שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה ונעות בין אימה לחסד; בין מתיחת הביקורת הקשה ביותר על מעשהו של אברהם, האב שהתאכזר לבנו והיה מוכן להקריבו, לבין העמידה בניסיון הגדול והקשה מכל שיכול אדם לעמוד בו, דווקא מתוך אהבה אין־קץ: “את בנך – אמר לו: שני בנים יש לי. – את יחידך – זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו; אשר אהבת – אמר לפניו: רבונו של עולם, וכי יש תחומים בַּמֵעָיִם? שניהם אני אוהב. – את יצחק. וכל כך למה? כדי שלא תִטָּרֵף דעתו עליו”.⁸

וכן “פעמיים נאמר: וילכו שניהם יחדיו”. מכיוון שאין כאן תוספת מידע, יש כאן תוספת רגשית חשובה מאוד. הפילוסוף הדני סרְן קירקגור הילל את מעשהו של אברהם וראה בו את שיא האמונה.⁹ בפעם הראשונה (בראשית כב 6) הולך יצחק עם אביו, כאשר האב יודע והבן אינו יודע. בפעם השנייה (בראשית כב 8) נאמר פסוק זה לאחר שיצחק מתחיל לתהות על פשר ההליכה ומתוארת השיחה התמציתית ביניהם: “וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה; וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה”. שמעתי מפי מורתי הדגולה נחמה ליבוביץ, בעקבות פרשנות חז"ל וקירקגור, כאילו נאמר: “ואף־על־פי־כן” “וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו”. כלומר, בפעם השנייה נוספה הידיעה. יצחק יודע לאן הוא מתבקש ללכת עם אביו ומה צפוי לו, ובכל זאת הוא ממשיך ללכת עמו, הפעם מרצונו שלו. יצחק מוכן להיעקד על המזבח אם אביו יורה לו לעשות כן. מכאן חלק מן הפרשנויות ההיסטוריות על גורלו של העם היהודי בכלל ועל מלחמות ישראל בפרט, שבהן אבות שולחים את בניהם להיעקד, ועוד הרבה פרשנויות עד אין סוף.¹⁰

 

ד. יחסי אב ובנו בספרות העברית לדורותיה    🔗

מודלים שונים פותחו במרוצת הדורות לתיאור יחסי אב ובנו באמצעות שילוב של היסטוריה וביולוגיה, ביולוגיה ומטפורה, ביולוגיה ואידיאולוגיה, ובאמצעות מינונים שונים של מתחים והפגתם: יש שגוברת האימה ויש שגובר החסד; יש שגובר המאבק ויש שמתגלה ההרמוניה.¹¹ המאבק בין אבות לבנים בספרות ההשכלה הוא מאבק מר וניצב במרכזן של יצירות ספרות רבות. זהו מאבק בין שני דורות, מלחמה נגד דרכי החינוך המסורתי ונגד הסמכויות של האב, הרב ומוסדות הקהילה. למעשה, אין כמעט מי מבין הסופרים שהנושא אינו מופיע ביצירתו, דוגמת מרדכי אהרן גינצבורג ביצירתו ‘אביעזר’ (תרכ"ד, 1864); משה ליב ליליינבלום, ‘חטאות נעורים’ (תרל"ו, 1876); שׂ. בן־ציון, “נפש רצוצה” (תרס"ב, 1902); וכן בספרות התחייה והתהייה, ביצירותיהם של ברדיצ’בסקי, ברנר, ביאליק ורבים אחרים. מאבק זה מתרכך ברבות השנים (אורי ניסן גנסין, דבורה בארון) אבל עודו קיים.

בספרות הארץ־ישראלית מורגשת התקרבות בין אבות לבנים: מתגברים הגעגועים למשפחה, לאב שנשאר בגולה ובולטת הרגשת יתמות. כך ביצירותיהם של סופרי העלייה השלישית: יצחק שנהר, יהודה יערי, אברהם שלונסקי, יצחק למדן, ש. שלום, אורי צבי גרינברג ורבים אחרים.¹²

במדינת ישראל, בספרות “דור בארץ”, מתקיימת הרמוניה גדלה והולכת בין דור הבנים לבין דור האבות, למשל ביצירותיהם של משה שמיר, חנוך ברטוב, נתן שחם ואהרן מגד. בספרות “העליות הגדולות” של שנות החמישים קיימים מתחים תוך כדי הזדהות, הבנה ורחמים על דור ההורים העולים־מהגרים וקשיי קליטתם בארץ, מזרחים ומערבים, אשכנזים וספרדים. יצירות רבות נכתבו על רקע מתחים אישיים בתוך המשפחה, כעסים, הבנות ושילוביהם, בין השאר בידי א.ב. יהושע, שמעון בלס, נורית זרחי, לב חקק, סמי מיכאל, עמוס עוז ודליה רביקוביץ.¹³

 

ה. משפחות סופרים: בין בן סופר לאב סופר    🔗

מתוך הנושא הנרחב והמגוון של בן הכותב על אביו, תוזכר כאן קבוצה מצומצמת יותר של בן סופר הכותב על אביו הסופר. בתוך קבוצה זו, שגם היא גדולה למדי, קיימת קבוצה מצומצמת עוד יותר של שני אחים סופרים הכותבים על אביהם הסופר, כל אחד מנקודת הראות שלו, כמובן. מתוכה תובא כאן דוגמה אחת בלבד.¹⁴

הייחוד של יצירות אלה, של בן סופר הכותב על אביו הסופר, הוא בכך שדמות האב ידועה מן המציאות החוץ־ספרותית והביוגרפית וכן מן הספרות שהוא כותב. הקורא עורך, בצורה מודעת או בלתי מודעת, השוואה בין דמות האב הסופר הידועה מן המציאות וכפי שהיא עולה מתוך יצירתו, לבין זו המופיעה ביצירת בנו.

התופעה של משפחות סופרים בספרות העברית ובישראל נפוצה הרבה יותר ממה שרגילים לחשוב במבט ראשון. תופעה מרתקת זו מזמינה אף היא מחקר יסודי. למעשה היא מקבילה במידה מסוימת למציאות של דורי־דורות של רבנים וגדולים בתורה בישראל ה“מורישים” את גדולתם הרוחנית ואת כס הרבנות לבניהם אחריהם ובחברה החילונית אף מחליפה אותה. למותר לציין שמציאות זו קיימת עד היום בחצרות האדמו“רים והחסידים. תופעה זו של “המורשת הרוחנית” ו”התורשה היצירתית" העוברת – כביכול או לא כביכול – בירושה־תורשה, קיימת גם בתחום המוזיקה, התיאטרון, המחול, הציור, והדברים ארוכים ומרתקים. כדי לעמוד על היקף התופעה ותפוצתה בתחום הספרות, תוזכרנה כאן, ברשימה כמעט מקרית ולא מחייבת, כמה “משפחות סופרים” לדורותיהם, בשמותיהם בלבד, ללא פירוט (לפי סדר אל“ף־בי”ת): אד“ם הכהן ובנו מיכ”ל, משוררי תקופה ההשכלה; נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר; יוסף אריכא ובנו עמוס אריכא; יהודה בורלא וילדיו עודד בורלא, יאיר בורלא ועפרה בורלא־אדר; שׂ. בן־ציון, בנו נחום גוטמן ונכדו חמי גוטמן; יהושע בר־יוסף וילדיו יוסף בר־יוסף, יצחק בר־יוסף ובלהה רובינשטיין; מרדכי ברתנא ובנו הסופר אורציון ברתנא; ע. הלל ובתו טל עומר; ישראל אליהו הנדלזלץ שנספה בשואה, סבו של מיכאל הנדלזלץ; ישראל זרחי ובתו נורית זרחי; שמשון חלפי ובתו רחל חלפי ודודהּ אברהם חלפי; אבות ישורון ובתו הלית ישורון; המסאי ישראל כהן ושתי בנותיו חוקרות הספרות נורית גוברין וחגית הלפרין; יגאל ומשה מוסנזון ובת אחיהם דבורה עומר ועוד; משפחת סמילנסקי לדורותיה ובראשה ס. יזהר; יהושע סובול ובנו יהלי סובול; סופר היידיש לייב רוכמן ובתו המשוררת רבקה מרים; אליעזר שטיינמן ובניו דוד שחם ונתן שחם; משפחת שלֵו: המשורר יצחק שלו ובנו מאיר שלו, אחיו המבקר מרדכי שלו, בתו צרויה שלו ובנו ענר שלו וקשרי המשפחה שלהם עם משפחת אהרן מגד ורעייתו הסופרת אידה צוֹרית; אפרים תלמי ובנו מנחם תלמי.

לא כל הבנים והבנים הסופרים כתבו על אביהם הסופר אבל גם אם לא כתבו באופן גלוי וישיר, אין ספק שהחוקר אינו פטור מהשוואה של יצירת הבנים אל יצירת האבות.

דוגמאות לבן סופר הכותב על הוריו בכלל, על אביו הסופר ולעיתים גם על אמו הסופרת:¹⁵ נחום גוטמן על אביו הסופר שׂ. בן־ציון, בין השאר בספרו המשותף עם אהוד בן עזר ‘בין חולות וכחול שמים’;¹⁶ ס. יזהר על אביו זאב סמילנסקי, בספרו ‘מקדמות’, ועוד. אביו אמנם לא היה מספר או משורר אבל כתב מאמרים פובליציסטיים. דודיו ובני משפחתו האחרים (משה סמילנסקי) היו סופרים וגם הם נזכרו בסיפוריו; אורציון ברתנא על אביו המשורר מרדכי ברתנא;¹⁷ א.ב. יהושע על אביו יעקב יהושע, שכתב את סיפורי ירושלים הספרדית של ראשית המאה העשרים; איל מגד על אביו הסופר אהרן מגד ואמו הסופרת אידה צוֹרית בספרו ‘ארץ, אשה’. דוגמה לסופרים אחים הכותבים על אביהם הסופר: דוד ונתן שחם על אביהם אליעזר שטיינמן.¹⁸

 

ו. יהושע בר־יוסף וילדיו הסופרים    🔗

לסופר יהושע בר־יוסף שני בנים סופרים: יוסף בר־יוסף ויצחק בר־יוסף, ובת חוקרת ספרות ומתרגמת, בלהה רובינשטיין.¹⁹ ייזכרו כאן רק ספריהם הקשורים במישרין למסכת היחסים עם האב: יצחק בר־יוסף, ‘מזכרת אהבה’ (1995; 2007); יוסף בר־יוסף, ‘לא בבית הזה’ (2007), ‘זה הים הגדול’, מחזה, התיאטרון הקאמרי (הצגה ראשונה: 8.2.2007); בלהה רובינשטיין, ‘הנסתר בנגלה: תשתיות קבליות ביצירתו של יהושע בר־יוסף ויצחק בשביס־זינגר’ (1994), ‘חדוות החיים מול חמדת המוות’ (1999).

הדוגמה שתעמוד במרכז תהיה ספרו של הבן הצעיר יצחק בר־יוסף ‘מזכרת אהבה’, שבו הוא מתמודד חזיתית עם מערכת יחסיו עם אביו הסופר יהושע בר־יוסף ועם אמו צפורה פייגל. בעוד הבנים כתבו על הוריהם כמעט ללא הסוואה, הרי שבלהה רובינשטיין לא הזכירה בגב ספרי המחקר שלה, אף לא בפתח הדבר או במבואות להם, את העובדה שהיא כותבת על אביה, אם כי עובדה זו נזכרה, למתעמק בשני ספריה, בהערות השוליים.²⁰ מן ההקדשה לאמה בלבד, בפתח ספרה ‘הנסתר בנגלה’, יכול הקורא לנחש מי הכותבת ומה יחסהּ אל נושא מחקרה: “לזכר אמי, צפורה בן־יוסף, יפת הנפש ואצילת המידות, שהלכה לעולמה בטרם עת”. עם זאת, לאחר הופעת ספריהם של שני אחיה, תיארה גם היא ברשימה אוטוביוגרפית, אישית, בְּלוּמה ומאופקת מאוד, את מערכת היחסים בין הוריה מנקודת מבטה שלה.²¹

מה הן העובדות הביוגרפיות? מהו הכאב של הבנים? עם מה הם מתמודדים? יהושע בר־יוסף (צנוירט) נולד בצפת בשנת תרע“ב (1912) למשפחה חרדית מהיישוב הישן. הוא יצא בשנת תרע”ט (1919) ללמוד בטרנסילבניה, חזר ארצה בשנת תרפ“ד (1924) וחי בירושלים. נפטר בתל־אביב בשנת תשנ”ב (1992). הספר שפִּרסם את שמו יותר מכול היה הטרילוגיה ‘עיר קסומה – הגדה של שלושה דורות’ (תש“ט–תשי”א, 1949–1951), שהופיע במהדורות רבות. זה היה, אולי, ראשון לז’אנר ה“חוזרים בשאלה”, של מי שנולד למשפחה חרדית ופרש מן העולם החרדי אל העולם החילוני, על כל הכרוך בכך. הטרילוגיה מאפשרת הצצה לאורח החיים החרדי הסמוי מן העין לחברה החילונית ויש בה מתח בין כאב הנטישה לבין הגעגועים למשפחה, לרבות מה שנקרא היום בלשונה הבוטה של התקשורת “הסקס החרדי”. כל מי שכותב בנושא זה על חוויותיו האישיות, הולך במסלול שסלל יהושע בר־יוסף, למשל ישראל סגל, דב אלבוים, חנוך דאום ורבים אחרים, כולל רבות. אבל לא כאן נעוץ הכאב.

שלושה ילדים, כאמור, לצפורה וליהושע בר־יוסף, שני בנים ובת: יוסף בר־יוסף (1933), שנולד שנה לאחר הנישואין (‘מזכרת אהבה’, 163),²² כשהאב היה בן עשרים ואחת והאם בת עשרים ושתיים; חמש שנים לאחר מכן נולדה הבת בלהה רובינשטיין (1938); ואחת עשרה שנים לאחר מכן נולד בן הזקונים, יצחק בר־יוסף (1949), הצעיר מאחיו הבכור בשבע עשרה שנה: “כשהרתה אותי אמא כבר לא נותר דבר מאותה קִרבה שהיתה פעם ביניהם, שהחזיקה מעמד עת קצרה בלבד, בעולם ההוא שמת מזמן” (163). אביו היה אז בן שלושים ושבע ואמו בת שלושים ושמונה. הוא זה שנשאר עם אמו לאחר שאחיו ואחותו כבר עזבו את הבית וגם האב עזב וחזר לסירוגין: “כולם בשכונה ידעו את הסיפור שלה: האשה המסכנה שבעלה עזב אותה, השאיר אותה עם תינוק, וכעבור שנים, כשחזר, היה מאוחר מדי, היא כבר הייתה חולת סרטן” (34).

הבנים והבת כואבים את כאב אמם ואת צער יחסו של האב אליה ואליהם: “שלושתנו, אחי אחותי ואני, כשאנחנו מדברים בינינו ורוצים להגיד משהו טוב על מישהו, אנחנו אומרים: ‘כמו אמא’, וכשאנחנו רוצים להגיד משהו רע, אנחנו אומרים: ‘כמו אבא’” (35). האם, צפורה פייגל, ילידת 1911, הייתה אשה חרדית מבתי אונגרין בירושלים. היא ויהושע בר־יוסף נישאו בשנת 1932 (136). צפורה הייתה מבוגרת בשנה מבעלה (136, 138 ועוד) ואהבה אותו מאוד. כש“חזר בשאלה” התלבטה קשות בין אהבתה לבעלה ה“אפיקורוס” לבין אמונתה העמוקה ואורח חייה הדתי. היא הייתה מוכנה לקבל אותו “בכל מחיר” על אף בגידותיו הרבות, חייו עם נשים אחרות ואורח חייו האפיקורסי לתיאבון, הבוהמי ומופקר. היא נשארה עם הילדים וחיה בעוני גדול. האב נטש את הבית לטובת “האשה האחרת” וליתר דיוק “הנשים האחרות”. המסַפר ב’מזכרת אהבה' מספר מפי אביו, ש“בזקנתו התגאה באוזני שהיו לו שישים וכמה נשים בתקופה ההיא” (48). הילדים סבלו מ“חוסר אב” – “חסך אב” – בייחוד הבן הצעיר, יצחק בר־יוסף, שהזדהה עם האם וכעס על אביו על אורח חייו ובגידתו באם, אבל בעת ובעונה אחת גם אהב אותו והעריצו על נחישותו ועל יצירתו. לאחר מות האב נתן יצחק בר־יוסף ביטוי נוקב ביותר להתרוצצות רגשות זו שבתוכו בספרו הנפלא והמרגש ‘מזכרת אהבה’ (1995; 2007), העומד, כאמור, במרכז הדברים כאן. הספר מוקדש להתמודדות של הבן עם אביו ברגשות אהבה שנאה, משיכה דחייה, הבנה והסתייגות, הערצה וביזוי, כמיהה ופחד; ועם אהבתו אל אמו, הזדהות עמה הבנה לרגשותיה, אבל גם צער על שלא היה ביכולתה להתמודד על אהבתו של בעלה.

‘זה הים הגדול’, המחזה של האח הבכור, חתן פרס ישראל למחזאות יוסף בר־יוסף, הוצג על במת התיאטרון הקאמרי בשנת 2007.²³ בתוכניית המחזה נכתב בין השאר: “נוח ופנינה, זוג צעיר, מגיעים מירושלים של מאה שערים. הוא מתנפל על החופש, על אפשרויות ההצלחה, על התענוג ועל האהבה, גם האסורה. והיא עוד אחוזה בעולמה הישן. הוא צמא לאהבה, והיא אוהבת אותו”. לכאורה, עלילה בנאלית ולמעשה תמצית הכאב של המחזאי, המתאר טפח מן הנעשה בבית הוריו.

בשיחה שקיימה רבקה משולח עם יוסף בר־יוסף, שגם היא פורסמה בתוכנייה, ענה בתשובה לשאלתה, “יש יסוד ביוגרפי במחזה הזה?”: “זה קצת הסיפור של הורי, אבי שהתפקר והתנפל בכל חושיו על העולם התל־אביבי ואמי שנשארה עם איזו נאמנות עמוקה ואילמת כמעט אל עולמה הישן, של בתי אונגרין. כך, כתבתי את הדמות של פנינה מתוך אהבה לאמי”.

ולשאלתה האחרונה, “ומה העיקר בשבילך במחזה הזה?”, ענה: “תשאלי שאלות יותר קלות. מה שחשוב לי לומר הוא שיש מהפכה ויש מחיר, יש אהבה ויש מחיר”.

במחזה, פנינה אינה מסוגלת למצוא חן בעיני בעלה אבל גם אינה מסוגלת ואינה רוצה לעזוב אותו. באותה שנה פרסם יוסף בר־יוסף את הרומן ‘לא בבית הזה’ (2007). גם בו הוא חוזר לבית, כפי ששמו מעיד עליו, למשפחה, למשפחתו שלו.²⁴

ב’מזכרת אהבה' כתב הבן הצעיר: “אמא התרגלה לחיים בתל־אביב. היא אהבה ללכת לים. חוף תל־אביב, 1950 בערך. מזח בטון קטן, גלים קטנים מסמנים פסי קצף על המים, אנשים מתרחצים, אונייה באופק. אמא יושבת על החול, רגליה מקופלות לאחור תחתיה, סביבה המון צדפים, שערה השחור הארוך אסוף על עורפה. יש לה בגד ים ישן, בלוי, שלא יכול להחזיק את החזה הגדול שלה. רואים את הרצועות הלבנות של החזייה שהיא לובשת תחת בגד הים. היא מחייכת בתמימות, בשמחה, אל הצלם. על רוב הצילומים שלי מאותן שנים חתום: ‘פוטו סגנון’” (34).

‘מזכרת אהבה’ היא אחת הדוגמאות הספרותיות המופתיות להתמודדות זו של בן עם דמויות הוריו. בָּרקע המציאות הביוגרפית הממשית שהותכה ליצירה ספרותית מרגשת. הביוגרפיה תִּגְברה את הספרות והספרות העצימה את החוויה הביוגרפית. שילוב זה הוציא את המקרה המשפחתי הפרטי מפרטיותו והפכוֹ למשותף לרבים. הספר החל להיכתב זמן קצר לאחר מות האב, מייד לאחר ה“שבעה”, והופיע כשלוש שנים לאחר פטירתו. דומה שרק לאחר הסתלקותו של האב יכול היה הבן לאזור את כוחותיו ולהתמודד עם דמותו ועם מערכת היחסים הסבוכה שבינו לבינו, אבל גם עם מסכת היחסים הסבוכה של אביו עם אמו, של אביו עם נשים אחרות ושלו־עצמו עם הוריו. כוחו של הספר באיפוק הגדול שבו. על נושא טעון, כואב ורגיש זה, ולא פחות מכך על ההתלבטות הקשה של הבן בין סלידתו מאביו לבין אהבתו אליו, אפשר בעיקר לרמוז, אפשר לכתוב על דרך ההסוואה והרמז.

הספר הוא סיפור זיכרון הנע קדימה ואחורה בזמן: מות האב, התהייה על חייו, על חייהם המשותפים של האב והאם, הניסיון להבין מה השתבש ביניהם כבר מן ההתחלה, הזיכרונות האישיים מן האם, הזיכרונות האישיים מהחיים עם האב לאחר מות האם, נשותיו של האב, הזדקנותו, וכל אותם פרטים מורכבים וסותרים של מערכות היחסים בתוך המשפחה. הספר כתוב בשני קולות בעת ובעונה אחת: קול החסד וקול האימה.

סמוך לסופו של הספר מתוודה הכותב: “צריך להתחיל מהתחלה – למצוא מה קרה שם באמת” (165), והוא חוזר ומנסח את תפקידו: “אף פעם אני לא מצליח להיזכר בהם כהורים שליוו את תחילת חיי. כמעט אינני קיים בתור ילד שלהם, אלא רק בתור שופט. והם קורעים את פסק־הדין שלי. הם נכפלים משני צדדי, כמו שדרת עצים ארוכה, צפופה. [– – –] יותר ויותר קשה לי לתמרן ביניהם” (165). ועוד קודם: “לפעמים אני נוטה לצד החומרה, לפעמים לצד הסליחה” (123).

שם הרומן ‘מזכרת אהבה’ אינו חד־משמעי. לכאורה זוהי הצהרת אהבה לאב עם פטירתו וחשבון נפש מורכב שעורך הבן על מהות יחסיו עמו. למעשה, מאחורי צירוף זה מסתתר הצירוף “מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן” (במדבר ה 15). אבל לא פחות מהצירוף הסמוי, חשוב ההקשר המקראי שממנו לקוח צירוף זה. הביטוי “מזכרת עוון” לקוח מפרשת האשה החשודה בניאוף, שיש לבחנה ב“מים המאררים” כדי לדעת אם חטאה אם לאו ואם היא ראויה לאישהּ, לבעלה. יצחק בר־יוסף הופך את הסיטואציה המקראית ולמעשה בוחן את הבעל, האב, אביו, אם הוא ראוי לאשתו, לאהבתה ולאהבת בנו. וכך כבר שֵם הרומן מקפל בתוכו את שני הקטבים שביניהם נקלע הבן: בין אהבה לבין האשמה; בין חסד לבין אימה.

בספר עצמו יש התייחסות מפויסת לשמו כמעט בכל מחיר. בסיום שאחרי הסיום, ב“סוף דבר”, מספר הילד שלאחר מות האב, כשנמכרה הדירה ונעשו בה שיפוצים, גילה “מאחורי השידה [– – –] רקמת יד גדולה” ולפי דברי הדודה שׂוּרֶה, “אמא שלך רקמה אותה לאבא שלך אחרי שהתחתנו”; “במרכזה הייתה רקומה השנה תרצ”ב, שנת הנישואים של הורי, ולמעלה, באותיות מסוגננות: ‘מזכרת אהבה’" (171). זהו האקורד האחרון החותם את הספר: ציפיותיה של הכלה עם נישואיה, שלא התגשמו.

הפתיחה עזת הביטוי והציורית מגלה את המאבק בין “גילוי ערוות האב” כמטפורה ובלעדיה לבין הרצון לכסות עליה ולשמור על כבודו. זהו תיאור חושני, חזק, עז מבע, הנע בין הגיהינום של החום, האדים והצלפות הגב בבית המרחץ, לבין הקִרבה והאינטימיות היתרות שבין הבן לאביו, עד כדי שמץ של “גילוי עריות”.

גם פתיחה זו, ככל הספר, מסופרת בשני קולות. הקול האחד הוא קולו של הילד הנזכר בהליכה המשותפת של האב והבן “לבית המרחץ בעיר העתיקה” בירושלים, כשהאב מספר לבנו על בני משפחתו בצפת, דור שישי בארץ, והכול מקדימים לו שלום. הבן מתבונן באביו המתפשט ובעירום של המבוגרים והילדים סביבו אבל בה בשעה הכול מלא אֵדים ו“בקושי אפשר לראות משהו מרוב אֵדים” (9). את הזיכרון הזה קוטעת ההודעה של “אביבה, אשתו של אבא” על מות האב (9), והוא נמשך בבית המרחץ, כשעירומו של האב קרוב לגוף העירום של הבן, “כל־כך עירום שאני לא יכול להסתכל” (10).

הקול השני שולח את הקורא אל הסיטואציה הקמאית, המקראית, של נֹח ובניו, בשעה שנוח, שניצל מן המבול, שתה לשוכרה ו“מתגלה” בתוך האוהל. בנו חם רואה את ערוות אביו ומספר לשני אחיו, שם ויפת. הם לוקחים את “השמלה” ומכסים את ערוות אביהם, והולכים “ופניהם אחורנית וערוַת אביהם לא ראו”. כשמקיץ נֹח ומגלה מה קרה, הוא מקלל את חם ומברך את שם ואת יפת (בראשית ט 20–28). סצנה מקבילה מתוארת ב’מזכרת אהבה' בשעה שהבן בן העשר מגלה במגירת השולחן של האב תצלומי עירום של אביו, ומתיז כתם דיו כדי “לכסות על המפשעה” (121).

כאמור, הפתיחה והסצנות המקבילות לה טומנות בחובן את ההמשך: הגילוי והכיסוי, הביזוי והכבוד, הביקורת והאהבה, האיבה והחסד.

לאורך כל הספר בוחן הבן לא רק את יחסו אל אביו אלא גם את יחסו של אביו אליו. אין הוא בטוח שאביו אוהב אותו ויש לו חשש מבוסס שהאב אוהב יותר מכול את עצמו. האב רוצה שהבן יעריץ אותו, אבל אין הוא כנראה מסוגל להעניק אהבה לאוהביו. הבן הַכָּמֵהּ לאהבתו של אביו חושב על “הנקמה הילדותית”: “לפעמים כשנעלבתי, כשרציתי להתפנק, הייתי מתנחם במחשבה: אני אמות והוא כל כך יצטער ויתאבל עלי. עכשיו ברור שזה לא יקרה. הוא היה מאוכזב מזה שאני לא מעריץ אותו ובכך מנע מעצמו את האהבה שהיה ראוי לה. יכול היה לגלות אותה בבכי המר שבכיתי כשהתחלתי להבין שהוא מת” (162).

הבן נע בין הערצת אביו לשנאתו, בין אהבתו לו לבין כעסו עליו, וכן בין אהבתו לאמו לזלזולו בה, בין הערכתו כלפיה לבין ביקורתו עליה.

הבן נאלץ לבחור בין הוריו, בחייהם ולאחר מותם: “גם אחרי שאמא מתה, הייתי צריך לבחור בינה ובין אבא. בחרתי באבא” (112). וכן, בחייהם: “כשהייתי בן שלוש עשרה בא אלינו אחד מבני המשפחה מירושלים, ושאל אם אני רוצה ללכת בדרכה של אמא, וללמוד בישיבה. אבא אמר לי: אתה צריך להחליט” (113). אין בספר המשך. לאחר מות האם הציעו לאב למסור את בנו לקיבוץ, “למוסד חינוכי. זה היה מקובל באותן שנים. אבא לא הסכים בשום אופן” (113). זהו בשבילו אות לאהבת אביו. וכן: “אומרים לי: ‘אותך אבא אהב במיוחד’. הוא אמר לי: ‘בגללך חזרתי לצפורה’” (123).

נסיבות הולדתו קשות: “אמא והאשה האחרת הָרו. הוא ביקש משתי הנשים שלו להפיל את העובר. האשה האחרת הפילה. אמא התעקשה ללדת אותי” (115). ובהמשך: “אף אחד לא הבין מדוע היא לא מסכימה לתת לו גט” (115). הבן מתאר את הנסיבות שבהן נכנסה אמו להיריון מאביו ואת הולדתו הבלתי רצויה: “אפשר רק לנחש איך הדברים קרו. הכרזת העצמאות, מלחמת השחרור, אבא כבר לא גר עם אמא, עזב אותה וחי עם אשה אחרת. לילה אחד, הפתעה: ביקור לילה חטוף בצריף הקטן שבשכונת מונטיפיורי בתל־אביב. אמא נכנסה להריון. הדודה שׂוּרֶה, אחותה של אמא, נזכרת: הוא בא לברית שלך מצפת, האבא שלך, שתה לחיים, הציץ רגע בתינוק, ונעלם שוב” (22).

הבן ממשיך לשאול את השאלות הנוקבות: “ממה חייתה אמא כשעזב אבא את הבית והשאיר אותה עם תינוק, בת מתבגרת בת שתים־עשרה ובן גדול בן שבע־עשרה, וניתר־ריחף לו הלאה? אבא הקציב לה את התשלומים הצנועים של שכר־הסופרים שקיבל בעבור ‘עיר קסומה’. כל חודש הלך אחי למשרדי ההוצאה והמתין בחדרו של מנהל החשבונות לקבל את ההמחאה, כמה לירות עלובות. בבית הייתה דלות, עוני, בושה. מה אני יודע? מה אני מבין?” (22–23).

כשבחן הבן את יחסה של אמו לאביו, תהה על לידתו בתקופה שבה “אבא כבר גילה את העולם החדש שלו בתל־אביב, ועבד ובילה שם” וכבר היה לו “קשר קבוע עם האשה האחרת” (163), וסיפר: “יום אחד ניעורה אצל אמא האשליה (היא לא חדלה לאהוב אותו ולחכות לו כל הימים שיחזור) שהוא שב אליה. לרגע התלקחה אצלה התקווה שתשיב לה את אהבתו, בלילה ההוא שהופיע לו פתאום, נדחק ובא אליה, מופתע מן הקלות שנעתרה לו, אף־על־פי שהיה עליה לדחות אותו” (163).

באותה נשימה אין הוא יכול להעלים את יחסו חסר החמלה אל אשתו, אֵם ילדיו: “בני המשפחה כתבו לו לצפת, ששם שהה בחודשי הקיץ, על עונייה של אמא, שכבר הייתה חולה אז. ביקשו שישלח כמה לירות לעזרה. הוא ענה במכתב מנומס: ‘לא יזיק לציפורה ללכת לעבוד כעוזרת בית ולהרוויח קצת’” (163–164).

האב חזר והופיע בחייהם כשיצחק היה בן שש וחצי (164) ועבר עם אשתו אם ילדיו ועם בנו הצעיר לחיפה, לרחוב דוד פינסקי מספר 47 (118) במסגרת תוכניתו של אבא חושי להפוך את חיפה למרכז תרבות וספרות ולהעניק דירות חינם לסופרים (77, 164). דומה שבעל כורחו העיד הבן: “אני התביישתי בה. והערצתי את אבא” (164). ארבע שנים לאחר מכן מתה האם (164) והיא בת ארבעים ותשע (123). ובכל זאת, “כמה חודשים אחרי מותו של אבא, כשהגעתי לביקור בצפת וחיטטתי במגרת שולחן הכתיבה שלו, מצאתי פנקס רשימות ישן. באחד הדפים כתב: ‘על צפורה, אם ילדי, אני עוד חולם חלומות מסובכים עד היום הזה’” (164). ומסקנתו של הבן: “על סמך המשפט הזה אני מחליט בו במקום: זהו, זו ההוכחה בשבילי – הוא אהב אותה” (164). זהו משפט הסיום של הספר לפני “סוף [ה]דבר”.

‘מזכרת אהבה’ הוא ספר אמיץ, רגיש, מעודן, חושפני ואמיתי. הבן עושה בו את חשבון הנפש שלו ביחסו אל הוריו, אבל לא פחות מכך, גם חשבון נפש אישי, בכך שהתבייש באביו ואהב אותו, התבייש באמו שנראתה לו עלובה ואהב אותה, ריחם עליה והעריך אותה, והתבייש בעצמו על רגשותיו אלה.

בראיון עם יצחק בר־יוסף עם הופעת הספר, שנדפס לצד פרק מן הספר, הקדים המחבר כמה מילים: “הספר היה יכול להיכתב רק לאחר מותו [של האב]. רק עכשיו, כאשר גם הוא וגם אמי אינם עוד איתי, אני יכול לנסות ולהבין מה היה ומה נשאר: חייו השלווים והחפים מכל נקיפות מצפון של אבי, חיי האומללות והאשליות של אמי. חיי שלי, ביניהם. והגעגועים שלי אליהם. [– – –] ועדיין, גם כאשר הכול נחשף עתה – המועקה והכאב גדולים, ולא הכול ברור” (‘ידיעות אחרונות’, 7 ימים, א' באדר ב תשנ"ה, 3.3.1995).

אדר א' תשס"ח, פברואר 2008