ספור במכתבים
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 5 במאי.
שלום, קונסטנטין היקר!
זה עתה התחלתי לשרת במשרתי. ואתאר לפניך את המצב, כפי שהוא מצטיר בעיני. איני מטיל ספק בהצלחת משימתי. נראה לי אפילו שהמכשולים יהיו מועילים יותר מכפי שאפשר היה לשער מראש. אישיותי עשתה רושם חיובי על כל משפחת המחנך. על חוסר אמון אין כלל מה לדבר. בעצם זוהי הגישה הנכונה, רק אנו, היודעים במה הענין, עלולים היינו לחשוש להפך. אלו חקר המחנך בעברי, לא הייתי יוצא נפסד. תעודתי, למן בית־הספר היסודי ועד תום האוניברסיטה, הן מצוינות. והדבר היחיד שאפשר היה לפרשו בגנותי, הוא הסכסוך עם אבי. אך דבר זה מאבד מרוחו, מאחר ואפיו השתלטני והמסוגר של אבי, הוא מן המפורסמות. איני סבור שחקר בנידון, מאחר והאיש חסר חשדנות, עד כי במצבו גובל הדבר בתמימות. אלמלא היתה תכונה זו קשורה באומץ לבו, ובשפוטו המוטעה בכל מה שנוגע לבני־אדם. מלבד זאת נראה, שמנויי הוא פרי יזמתה של אשתו, מאחר והיא פחדנית מטבעה. מאז קבלה את מכתב האיום מעסיקה אותה רק מחשבה אחת – כיצד לשמור על חיי בעלה. החשדנות – אינה מצויה גם באפיה. בו בזמן שהיא רואה סכנות מחרידות בכל פנה, מסוגלת היתה להציע צלחת מרק לרוצח, לו רק נדמה היה לה, שקיבתו ריקה.
היא ספרה לי, שמכתב האיום ששגרת אליה, הביא אותה לידי מחשבה, לחפש צעיר אשר תחת מסוה של מזכיר בעלה, יגן עליו מפני מכות בלתי צפויות, מבלי שהוא עצמו ירגיש בכך. אך היא לא היתה מסוגלת להסתיר בפני בעלה, את פחדיה, אף לא את תכניתה. לאחר שהתחננה לפניו והוא לא הצליח להרגיעה, הסכים לקבל את תכניתה, על מנת שתניח לו סוף סוף. אולי גם קבל את התכנית משום שהוא סובל בזמן האחרון מכאב עצבים בידו הימנית, דבר המקשה עליו את הכתיבה. הוא העמיד רק תנאי אחד, שבלילה ימצא תחת השגחתה הבלעדית של אשתו. הם צחקו, והוא ספר, שאשתו מצטינת בשמירה על חדרי שנה, ואפשר בהחלט לסמוך עליה. היא אף פעם אינה עולה על מטתה בטרם תבדוק את כל הארונות והוילונות, בהניחה שאלה הם מקומות המסתור של הפושעים. היא מסבירה את מעשיה בכך, שהזהירות היא חובה, היא מעידה על עצמה שאינה פחדנית, וכראיה לכך היא מביאה את העובדה, שהיא מניחה את החלונות פתוחים למשך הלילה, מאחר והיא ידידת נפש לאויר הצח. היא אמנם מתהלכת עם המחשבה להתקנת סורגים בחלונות, ומסבירה זאת בכך, שמאחר והדלת נעולה לא נותר לבעלי הכונות הזדוניות מוצא אחר זולת כניסה דרך החלון. בינתים, כך אמרה, יש לה כבר מעכשיו הרגשה שלא תצטרך לדאוג עוד, מאחר ואני מצוי במקום. בפניה היתה הבעה כובשת שעה שאמרה דברים אלה. על כך עניתי: “אני מקוה שכך יהיה, ואראה כל דאגה שתופיע אצלך, כתוכחה מקצועית”. בשעת השיחה נכנס הבן אל החדר, הסתכל בי במבט מודאג ושאל: “האם אתה מתחיל כבר היום?” כולנו פרצנו בצחוק, הקרח נשבר, והשיחה הפכה ידידותית. לבן קוראים ואליה. הוא צעיר נאה אבל מגוחך במקצת, אין הוא צעיר הרבה ממני. אך הוא משחק כאלו היה ילד בן חמש. השנוי הוא רק בצעצוע. הוא לומד משפטים, על מנת להכשיר עצמו לכניסה לשירות הדיפלומטי. אך הדבר נכר בו. הוא פקח ומודרני, עם אין סוף של יצרים מסוערים, ויכולת קליטה בלתי מוגבלת. אך אפיו הטוב, באופן בלתי מצוי באמת, הופך אותו לחסר ערך לענינינו. הוא רואה בכל דבר רק את צדו החיובי.
מלבד הבן, ישנן גם שתי בנות כאן. יאסיקה וקאטיה, שגילן נע בין עשרים לעשרים ושלוש, הן בלונדיניות, יפהפיות. ודומות זו לזו כתאומות. הן התנגדו לבואי משני טעמים. ראשית: הן ראו בפחדיה של האם אולת. שנית: לא היה להן כל רצון להיות מופרעות בחופשת הקיץ המבודדת שלהן. אבל חיצוניותי נראתה בעיניהן כבעלת סגנון מיוחד, וואליה המשמש להן דוגמה, החל מתידד עמי, כך שגם הן החלו מתקרבות אלי. שלושת ילדים אלה מזכירים לי, משום מה, כמו כנריות קטנות, שהצטופפו על ענף אחד ומציצות. בכלל יש במשפחה זו משהו ילדותי, ההופך אותי ואת משימתי לדבר־מה מגוחך, אפילו בעיני עצמי. אבל אני מכיר במדה מספקת את טבע האנשים על מנת לדעת, שביסודם מונחת הגאוה חסרת הגבול. השנאה עצמה, הרצון להרע, מעמיד אדם בקרבה לאלה. הם מרגישים עצמם ביסודו של דבר, בודדים בעולמם. כל השאר אינו ממשי עבורם, ואינו נכנס אל תוך מעגל חייהם. צות המשרתים מורכב, מהרכב, איון, השותה ומכנה את ואליה – דודן. ושלוש נערות. כולם מן הטפוס הרוסי הישן. הם חשים עצמם עדין כחלק מן המשפחה. מתחננים לפני אדוניהם, ודנים בהם מבלי דעת – בדאגה. הם עדין קרובים למוצאם. יצורים חביבים, הנראים לי כחיות פחדניות.
אלה הם רשמי הראשונים. תשמע ממני בהקדם בהרחבה.
ליו.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 6 במאי.
שלום לך, פטר היקר!
כבר השלמתי עם העובדה, שאצטרך להמצא כאן בכפר, משך כל חופשתו של אבא. דבר סגירת האוניברסיטה היה, בלי ספק, מעשה טפשי. אך הצדק היה עמי כאשר הצעתי מנוחה. מאחר והיה ברור מראש שנצטרך לסגת בקרב זה. אבל אתה היית “מוכרח” לנהוג כמכונה מחוממת חסרת מעצורים. והאמן לי, רק מקרה הוא שלא הובאת על־ידי אבי עצמו לתליה. אין כל בושה בכניעה לשלטונות, הרבה יותר טמטום וטרוף יש בקנטורם. ואני, איני סובל מאף אחת מן התכונות הללו. אלמלא היה איכפת לי מן הנערים המסכנים, שבקנאותם הפילו את עצמם לתוך בצה שאין מוצא ממנה הייתי משלים עם המעשיה, סוף כל סוף, אפשר כאן ליהנות מן החפש על הצד הטוב ביותר, וקשרי עם ליזבט, שמתחתי אותה במקצת, לא היו מסתימים בקלות כזו אלו הייתי נשאר בפטרבורג. גם אם אבא ואמא הם מיושנים בהרבה מאותם מורדים גסי רוח וקהי חושים, שעמהם אתה אוהב להקיף את עצמך. אמנם, אסור לי להתנגד באופן רציני לדעותיו של אבא, אם אני רוצה לשמור על שלותי ליד השולחן. אבל אמא מאזינה ברצון לדעות מודרניות, מתוכחת עליהן עם אבא, דבר שבגבולות מסוימים מוצא חן בעיניו. אבל כאשר הוא מביע התנגדות מעשית, או מכווץ את גבותיו, הרי שהיא מעדיפה להכנע. בעצם, הרי גם קאטיה נמצאת כאן. ולכן, המצב הוא לא רק נסבל אלא אפילו נעים.
המלאך המושיע הגיע. אמא משוכנעת שהוא מסוגל לשמור על אבא מפני כל הרעלים, כלי הנשק, פצצות הדינמיט וכלי משחית אחרים העלולים לפגוע בו. על כן, היא מעריכה מאד את האיש הצעיר והמוכשר. אנחנו סברנו שיבוא איש ארוך זקן, חסון, ובעל דבור מנופח. ובמקום זאת, הוא דק גזרה, מגולח למשעי, מכונס בעצמו, ודומה יותר לטפוס אנגלי. הוא ספר לי, כי אביו רצה שיעבוד אצל פרופסור – הוא למד פילוסופיה – אבל הוא כלל אינו רוצה מקצוע, מלבד זאת הוא סולד מכל הפרופסורים לפילוסופיה שלנו. על מנת להכריחו לעשות את רצונו, נטל אביו ממנו את כל מקורות ההכנסה שלו. משום כך נטל על עצמו את המשרה אצלנו, למרות שאין לו הכשרה לכך. הוא אמר: “אני סבור, שאני מוביל קודם כל בכך, שאני מרגיע את אמך, יש לה טבע נפלא, לתת אמון, והיא מקבלת אותי ברצון, ורואה בי שומר בפני פצצות מלידה. אם כך, אשקיע מעט מאמץ, ואשחק תפקיד זה”. על כך עניתי: “אם רק אינך משתעמם בכך” על כך צחק וענה: “איני משתעמם לעולם, האדם הוא מרכז הבריאה, והוא מצוי בכל מקום. מלבד זאת אני אוהב חיי כפר וחברה טובה; בשבילי אם כן, הכל סודר”. יש לו מבט חודר. ואני משוכנע שנתח כבר את כולנו, ומיין אותנו. הוא רואה את עצמו כבלתי חדיר. ואני מוצא שלמרות הקור החיצוני שלו, כי הנו אדם רגיש ובעל כבוד עצמי. זה יהיה חבל מאד, אם בסופו של דבר יהפוך לפרופיסור. יש לי הרושם, שהוא רוצה ויכול לעשות יותר מאנשים אחרים. השקפותיו הן, כפי הנראה, לא פחות מהפכניות מאלה שלנו. אך הוא נשאר לגמרי בלתי אישי בשיחה עד־כה. יאסיקה וקאטיה מוקסמות כמובן מכך. דבר זה אינו צריך לעשות אותך לקנאי, חומץ ישן.
שלך
ואליה.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 7 במאי.
שלום לך, דודתי היקרה!
זהו סוד כמוס ביותר. ואף חיב להשאר כזה. אמא שכרה לאבא מזכיר, שתפקידו האמיתי לשמור על אבא מפני פצצות, שבהן אימו עליו. אני מניחה שדבר זה ידוע לך. יתכן שמוטב היה שהדבר יודע בחוגים רחבים ככל האפשר, יבהיל את האנרכיסטים, ימנע אותם מן המעשה, ובכך יוקל על המלאך המגן שלנו. את רואה שאני מתיחסת אליו בחיוב, וזאת משום שיש לו השפעה מרגיעה על אמא. בשעת ארוחת הצהרים הראשונה ראשון במקום חדש הוא בעל משמעות. איני סבור שחלם דבר מה, אך שלו בביתנו, שאלה אותו אמא לחלומו בלילה הקודם, מאחר וחלום הוא ספר ספור ארוך הוא מצא עצמו בארמון נפלא, ועבר לאטו מחדר לחדר, הוא תאר כל חדר לפרטי פרטיו, ולבסוף מצא עצמו לפני אולם חשוך. הוא החליט להכנס, נסוג, ואחר התאושש שוב על מנת להכנס. ואז התעורר עם דפיקות לב חזקות. עיני אמא הלכו ונתרחבו. “מה טוב”, אמרה לבסוף, “שלא נכנסת פנימה, ודאי היה שם דבר מה איום”.
– “אולי היתה שם אמבטיה?” אמר ואליה בשקט.
כולנו פרצנו בצחוק, אך מאחר וקאטיה החלה לצחוק רק כשאנו סימנו, נמשך הצחוק זמן רב.
– “אנא, חלום בלילה הבא את המשך החלום”, אמרתי, “והכנס נא לאמבטיה, על־מנת שאמא תהיה מרוצה, הרי לאמבטיה תתכן רק משמעות חיובית”.
“לא”, אמרה אמא, “למים יש משמעות כפולה, רק האש היא חיובית, באופן חד משמעי. ולי היה חלום כזה הלילה”. היא סיפרה את חלומה שהיה מתוק מדי. היא רצתה לשכב לישון יחד עם אבא, אך אש אחזה במטות, אש ללא עשן (זה חשוב מאד!) היא נשפה אל תוך האש על מנת לכבותה. ואז אמר אבא: “לופיאנה, אל תנשפי כך”. ומרוב צחוק, כמעט לא היה מסוגל לדבר. היא הצטרפה לצחוקו, וכך התעוררה צוחקת. חלום זה יוחס על־ידי אמא לבואו של ליו. והיא מניחה שהוא יביא הרבה אושר למשפחתנו. ליו מכונה כאן, המלאך הגואל. בהקשר לפתרוני החלומות, הסביר ליו את המקור להסברים העממיים של החלומות. ומדוע אש ומים, הם בעלי אותה משמעות אצל עמים שונים. ומהי מדת האמת בכל זה. לצערי, לא אוכל לחזור על ההסברים באותו כשרון. אבא האזין בענין לדבריו של ליו, למרות שאינו מבין מאומה בחלומות או בפתרונן, ולבסוף אמר: “אתה ממש מתאים להיות מזכירה של אשתי”. אספר לך עוד דבר נחמד שקרה בצהרים. שאלתי את ואליה אם הוא רוצה עוד פולינג, והוא ענה בהתאם להרגלו: “אבא, כפי שאתה רוצה!” ליו התבונן בו בסקרנות, ואמא הסבירה שזהו אופן הדבור השגור בפי ואליה, שעה שהוא רוצה לומר, שהדבר לא איכפת לו. היא מקוה, כך הוסיפה, שהוא יגמל מהרגל זה, המהווה בודאי חלול קודש.
– “חלול קודש?” תמה ואליה, “מה זה שיך לכאן?”
– “אבל, ואליה”, אמרה אמא בתדהמה, “אל תעמיד פנים כאלו אינך יודע שהדבר מצוי בכתבי הקודש”.
– “באמת לא”, אמר ואליה, “אלו ידעתי שאופן דבור זה מצוי בהם פעם”.
נער טוב, תדהמתו הכנה ממש זרחה מתוך עיניו הפעורות, ליו לא חדל מצחוק, אני סבורה שהוא מוקסם מואליה.
העצבים של אבא הם די בסדר, הוא נזף פעם באיון משום שחשבו לשתוי, – והוא, לא היה שתוי. ופעם עלתה חמתו משום שנדמה היה לו שהאורז שרוף. אבל לשערוריה של ממש טרם גרם, למרות שאנו נמצאים כאן כבר ארבעה ימים.
דודה אהובה, אני מעמידה יום יום פרחים על השולחנות, אך לא רק עליהם, גם על הארונות, ואף שאר הרהיטים זוכים לכך, על מנת ליצור אוירה נעימה. שלמי נא לו תמורת לבי, בכך שתבואי הנה.
שלך
יאסיקה.
קאטיה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 9 במאי.
שלום, פטר יקירי!
אינך אלא עגל, אם התיחסת אל עובדת אי היותי בבית, בזמן שבאת ליטול ממני פרידה כאל מעשה עול. כלום יכולתי לדעת שתבוא? מלבד זאת ערכתי בקור אצל אשת־הגנרל הזקנה, מה שבאמת אינו יכול להחשב לתענוג. בכלל לחשוב דבר מה לעוון הנו זעיר־בורגני, ואני מקוה שואליה שקר לי בנדון. אלמלא חשבתי זאת לחרפה לאבי על שסגר את האוניברסיטה, הייתי מאושרת בהמצאי כאן. איני עושה דבר מלבד אכילה, שינה, קריאה ורכיבה על אפנים. מזכירו החדש של אבא הוא מאד אלגנטי, למרות שאין לו כסף. יש לו הופעה מבריקה, והוא פקח בצורה יוצאת דופן. הוא רוכב יחד עמנו על אפנים אך אינו עושה זאת בחשק. הוא טוען שזהו דבר מיושן, כיום צריך לנסוע במכונית. אני חושבת שהוא צודק לגמרי, ואנו משתדלים לשכנע את אבא לרכוש מכונית. כצעד ראשון אנחנו חותמים על עתון אינפורמטיבי אודות מכוניות.
בברכה
קאטיה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמוסקוי 10 במאי.
המצאותי כאן, מהוה עבורי נסיון פסיכולוגי מענין. למשפחה זו כל המעלות והמגרעות של בני מעמדה. יתכן ואין כלל לדבר על מגרעות. הם תקועים במצב, בו הם חיים בתקופה החיבת לחלוף, והעומדת בדרכה של אחרת, המתפתחת. כאשר עץ עתיק חייב להכרת על מנת לפנות מקום, הרי זה מכאיב. עומדים לידו, כעמוד ליד ידיד ותיק, ומתבוננים בו בענין ובעצבות, עד נפילתו. באמת שצר לי על המחנך, שהינו טפוס מוצלח של מעמדו. מכל מקום סבור אני שהוא מעבר לנקודת השיא בחייו. אלו היה מכיר בעובדה זו ועוזב את משרתו, או אלו היה עוזבה מתוך חשש לחייו, בטוחני שאף אחד לא היה מקדם בברכה רבה יותר מעשה זה, אבל בשביל מעשה זה הוא גאה מדי, הוא מאמין שרק אדם העובד ויוצר דבר מה, יש לו זכות קיום. בכלל אינו מסוגל להעלות בדעתו חיים ללא עבודה. משום כך הוא רוצה להמשיך בעבודתו, ומאמין שאם יעשה כמצות הרופאים יחזרו אליו כוחותיו. לפני זמן מה, נרדם שעה שישב ליד שולחן עבודתו, ויכולתי להתבונן בו באין מפריע. שעה שעיניו הכהות היפות והסובלות הוסתרו, נראה הוא, כאדם עיף. בעוד שבזמן עירותו הוא עושה רושם מבוגר וגברי. כשהתעורר, התישר מיד במקומו, זרק מבט, נרגע כאשר שוכנע שלא הבחנתי בשנתו. הוא אינו מודה ברצון בעיפות, או ברצונו לישון. דבר זה אופיני לו. נעים לו, שאני נוטל ממנו חלק או את מרבית עבודתו, שעליו לעשות כאן בזמן החופש. הוא אף מודה בכך, אך אינו רוצה שיחשבו כי אינו מסוגל לעשות את העבודה בעצמו. זה היה עושה אותו אומלל ביותר, אלו חשב כך על עצמו.
כמו רבים אחרים, הנחשבים למחמירים ובלתי מתחשבים בעבודתם, אף הוא, מתחשב וסובלני, בה במדה שהוא נפגש בותרנות חיצונית.
ההתנגדות, היא בלתי מובנת לו. הוא אינו חש אלא ברצונותיו. והנו תמים במדה מספקת על מנת לחשוב, שהאחרים מקבלים את דעותיו כסמכות עליונה. הוא נראה לי כשמש יפה ונאמנה, אם גם במדת מה בלתי מתחשבת, אך הרוצה לבדר את עולמה. הוא נושא, בוער, מאיר כוחות, אינו מפקפק בדבר, שהכדור מוצא את יעודו – בסבובו. בתאונות של מתנגשים, או במקרים יוצאי דופן אחרים, אינו מאמין, ביסודו של דבר. זה נראה לו כבלתי אפשרי להיות נפגע מאלה. אני משער, שהרצינות ועובדת הבגידה, עשויים לשגע אותו, אך לא להוציאו מן הכלים. ילדיו עושים למעשה, כל מה שרק עולה בדעתם. אך אינם פוגעים להלכה בשליטתו. אך אלה הם ילדיו, והוא איש החי על אינסטינקטים, ורוצה להרגיש עצמו טוב בביתו.
ואליה הוא נער נפלא. אף שאינו נמצא במקומו. יש לו נשמה של דיג נפוליטני, או של מאהב מימי־הבינים, הלבוש בגדים נעים, ומשמיע דברים נעימים. ואינו מבדיל לגמרי בין חלום למציאות. שתי הבנות אינן זהות כפי שחשבתי בתחלה. גם לא מבחינה חיצונית. הן שתיהן יותר ילדות מאשר עלמות, יש להן כמות של שער בהיר סביב פניהן העדינות, ליתר דיוק הן שונות כשוני שבין שושן לורד. כאשר יאסיקה הולכת, הרי זה כאלו רוח רכה תלשה עלה פורח. קאטיה לעומת זאת עומדת באופן יציב על רגליה. ומה שאינו עוקף אותה, מושלך על־ידה הצדה. יאסיקה היא דקה, סובלת לעתים קרובות מכאבים, ורגישותה יוצרת סביבה קסם ערמומי. היא יוצרת את הרושם שאין ללחצה חזק אל החזה מבלי להכאיב לה. קאטיה היא בריאה ישרה, אינה נוטה לכעוס, נערה פקחית ובעלת מזג, שאפשר ליהנות מחברתה. ביאסיקה יש מאין כמיהה לכך שיפתיעוה בבדיחה נועזת, שלא תפגע בה, כמובן, אלא תשפיע עליה כשקוי של אהבה. יש משהו המעורר את הרצון לכבוש נערות אלה, ואיני מונע את עצמי מכך. הקשה והחמור אינו חסר כאן.
ליו.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 10 במאי.
שלום, דודתי האהובה!
האם נרגעת ביחס למגן, שנמצא כאן במיוחד על מנת להרגיע? אני מוקסמת ומתוך מכתבי את חשה בשמחה המסוכנת? למען השם, ודאי שהוא נראה לי כאדם נעים, מה עוד שבקסמו הוא מרגיע את אמא! את יכולה להיות שקטה, דודה יקרה, אם הוא יתאהב, בודאי יתאהב בקאטיה, ואת בעצמך טוענת שלבה של קאטיה פחות שביר מלבי. האם חוששת את שפטר יקנא? יודעת את, נדמה לי שקאטיה כלל אינה מסוגלת להתאהב באופן רציני. היא שקועה יחד עם ואליה בגרגרי התותים, ושניהם זוללים מהם במהירות, דומה כאלו עמדו לקבל על כך פרס. ממש כפי שעשו זאת לפני עשר שנים.
אמא באמת שקטה ורגועה כעת, כפי שלא היתה מזה זמן רב. אל אלהים, כשאני נזכרת בתקופתנו האחרונה בעיר, אלו התרגזויות היו כשאבא אחר במחצית השעה, בהתאם לחשבונה של אמא! לפני זמן מה לא מצאה אותו בחדרו, אף לא בבית או בגנה, היא כבר החלה להתעצבן, וכשמריוסקה שלנו אמא לה, שהוא הלך יחד עם מזכירו לטיל, מיד חזרה אל שווי משקלה. היא ביקשה ממני לשיר עמה דואט, ומצאה, כי שירתי מקסימה. ובעצמה זמרה כזמיר ברומנים אודות אהבה. היום שעה שאבא נקרא לתה, היה עדין רדום במקצת, היא הציצה בו בחומרה, ושאלה בעדינות: – “מדוע אתה חיור כל כך, יאגור?” על כך הגיב אבא: “סוף סוף! כבר חששתי שחדלת לאהוב אותי, מאחר ולא שאלת אותי שאלה זו מזה שבוע ימים”. זו היתה, כמובן, בדיחה, אך באם תעלם פחדנותה של אמא, עליה הוא מרבה כל־כך להתבדח, הוא ירגיש עצמו מוזנח. כזה הוא האדון המחנך.
עכשו אני נזכרת, דודתי היקרה, כי טרם שאלתיך אם הצטננותך חלפה לחלוטין, אם הכאב הגורלי והבלתי מוסבר בידיך הקטנות – רפה. אם ומתי את באה. הלילך פורח, עץ הערמון פורח, כל מה שמסוגל לפריחה – פורח.
שלך
יאסיקה.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 12 במאי.
שלום לך, פטר היקר!
אם תראה איזה סימני קנאה, תעשה עצמך לצחוק בעיני קאטיה. בשביל מה בעצם? ראשית יכולת לקנא בי, אך בשביל זה אתה בעל מבנה גס מדי. ליו מחזר אחרי יאסיקה, זאת אומרת הוא מתבונן בה ופוקד עליה בעיניו. והיא מוכנה לקבל את פקודותיו, כמובן. ליו הוא אדם נפלא. אפשר לומר חסר נשמה, אלו כנו כך יצור שהנו כולו כוח. בודאי לא יסבול מנקיפות מצפון אם יאמלל את יאסיקה או כל נערה אחרת. אם יש אומץ להתמסר לו כליל צריך גם להיות מוכן לפרוק מוחלט. בעצם מדוע נצמדות הנערות בהתלהבות כזו לאור? זה על כל פנים גורלן. ממש כשם שזבובים שורפים את כנפיהם. בעצם אין ליו מאמלל את הנערות, כפי שעושים זאת רובנו. זה פשוט קורה לו דרך אגב, ממש כשם שעושה זאת השמש. הן אינן צריכות להתקרב אליו יתר על המדה, אך לכך אינן מסוגלות, כמובן. קאטיה היא, תודה לאל, טפוס אחר, וזה מוצא חן בעיני, אף שלא הייתי רוצה שכולם תהיינה כאלה.
קאטיה ואני גלינו אתמול סוחר תורכי בכפר, שיש לו ממתקים פנטסטיים, ורודים ודביקים, שקופים וגמישים. הוא, כפי הנראה, תורכי אמיתי, כי משהו מתוק כל־כך טרם אכלתי. אני סובר שככל שהולכים דרומה ומזרחה, כן נעשים הממתקים מתוקים וטעימים יותר. קאטיה ואני זללנו, והתורכי התבונן בנו, בלי כל הבעה, בעיני־הפרה הגדולות שלו. לבסוף לא יכולתי יותר ואמרתי: “עכשיו אנחנו מוכרחים להפסיק”. “האם אין לכם יותר כסף?” שאל התורכי, הוא ודאי ראה אותנו כראות ילדים. – “עוד מעט ותקפתני בחילה”, אמרתי. פניו הצהובים לא שנו את הבעתם. אלו היינו מתפקעים לנגד עיניו, לא היה אפילו מעפעף בעיניו.
בכפר פגשנו בנערה חמודה מאד, עמה שחקנו בהיותנו ילדים. בשעתו חשבתיה למכוערת מאד, מאחר והיו לה שערות אדמוניות. אף הקנטתיה בשל כך. עכשיו נראתה בעיני חמודה באופן שטני. קראתי אחריה ואמרתי: – “אניטה, הרי אינך מכוערת עוד כלל” – “ואליה”, השיבה, “הרי אינך עיור עוד כלל”. מאחר וקאטיה היתה עמי לא יכולתי להוסיף דבר, אך קרצתי אליה והיא הבינה את הקריצה.
לוזיניה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 13 במאי.
שלום, טאטיאנה יקירתי!
שמא תסבירי לי מאין לך הבטחון, שבנותי תתאהבנה בליו? עד כה הורגלתי לחשוב, שעדין אינן בשלות לאהבה. קאטיה היא באמת רק ילדה. אך מאחר ועוררת את הענין, עלי להודות שליו עשוי להיות מסוכן: הוא אמיץ־לב, פקח, מענין, מעורר תשומת־לב, דבר המושך כמובן את לבה של נערה צעירה. אך יחד עם זאת, אני חיבת לצין, שהוא מסויג ביחס לשתי הקטנות שלי; אפשרי כמובן שהוא כבר קשור לאיזו עלמה. הבחנתי בכך, שיאסיקה מתפעלת ממנו, וכאשר הוא מדבר היא אינה מסירה את עיניה ממנו, והיא עצמה מפטפטת יותר מהרגיל, ומלאה המצאות חביבות. לא ראיתי זאת בעין רעה, שמחתי בשמחתה. טטיאנה, אם את רוצה להזמינה, ואם היא תענה לכך בשמחה, לא אעמוד בדרכה, יתכן וייטב לה כך. יאסיקה הקטנה והמסכנה שלי. אם היא מאוהבת, הרי שתסבול אם הוא לא ישיב לה אהבה. אך יתכן ותסבול הרבה יותר אם הוא יאהבנה. לא, הוא אינו מתאים לה. הוא מבין הכל, אך אינו שוכח את עצמו לעולם. אין לו כל תחושה לדברים פעוטים, ולטפשויות קטנות. ובמדה שיש לו ענין בכך, הרי זה דומה לעשבים שאותם אוספים בשדה־בר. להתמסר אין הוא מסוגל כלל, הוא רק יכול לקחת. אני נותנת בו אמון רב, ומאמינה שיהיה פעם אדם גדול. אך הוא זקוק לאויר פסגות, ושם לא תוכל בתי הקטנה לנשום.
המענין שבו הוא בכך, שהוא באופן גלוי לגמרי מתענין בכולנו, ומגלה דאגה לענינינו, הוא נותן בנו אמון. וקבל, כמובן מאליו, את האמון הרב שנתנו בו. ובכל זאת, את עצמו אינו מגלה. הענין אינו בכך שהוא מסוגר, הוא משיב על כל שאלה שמציגים לו בחפשיות ובגלוי לב. אפילו אין לומר עליו שהוא מסוגר בתוך עצמו, על כל פנים, הוא מדבר די הרבה. ותמיד על ענינים המעסיקים אותו באמת. ובכל זאת נשארת ההרגשה, שמא יש בעברו סודות העושים אותו זהיר. אך דבר זה אינו מרגיעני, מאחר ואני בטוחה שעברו נקי מכל רבב. לפני זמן מה שוחחנו על שקרים. ליו אמר שהשקר הוא נשק בחיים. ואינו רע מכל נשק אחר, רק השקר העצמי הוא גרוע באמת. ואליה אמר: “שקר עצמי? כיצד עושים זאת בעצם? הרי לא אאמין לעצמי לעולם!” ודבר זה הוא חשוב עבורי. המשפט היסודי, כמובן, הוא נורא, אך עבור אדם גדול, הוא מתקבל.
אחות בעלי האהוב, אלמלא היו עמי כאן הילדים הגדולים, הייתי משוכנעת שאנו נמצאים בירח דבש. לו רק לא היינו צריכים לחזור העירה! יאגור החל שוב לנגן על הפסנתר, הוא אינו מסוגל לשבת בטל, ואני, שדוקא מסוגלת לכך, יושבת מאזינה לכך, יושבת, מאזינה וחולמת. האם את עדין זוכרת את הזמן בו כניתיו “בן אלמוות”? לפעמים, שעה שאני מתבוננת בו, עוברת בי ההרגשה, שמשהו השתנה בו. אין אלה השערות הלבנים המרובים עתה מן השחורים, לא הצללים הכהים המופיעים עתה לעתים קרובות תחת עיניו, אף לא הקוים החמורים המכהים את פניו. – זה דבר־מה בלתי מוגדר, המשנה את כל הויתו. פעם אחת מוכרחה הייתי לקפוץ ממקומי ולברוח, מאחר והדמעות פרצו מתוך עיני, ובחדר השנה, תוך נשיקות, צעקתי “בן אלמוות שלי! הו, בן־אלמוות שלי”. רואה את, איננו חשים במשוגעים, אך כשאדם נורמלי מקבל התקפת טרוף, מתאוננים עליו.
שלך
לוזיניה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 15 במאי.
שלום, קונסטנטין היקר!
ידעתי שזה עלול לקרות, אך הייתי מעדיף להתבדות. יש לי הרושם שאני נמצא כאן לצורך למודי פסיכולוגיה. אתה סבור אני מקדיש תשומת לב רבה מדי להתפתחויות המשפחתיות, אתה חושב שהייתי יכול למלא את שליחותי על הצד הטוב יותר. מה אתה רוצה בעצם? האם צפית שאתנפל על קרבני, כקניבל רעב, ששונא בנפש או כבעל קנאי? הרי הסכמנו שלא ננהג כמנהגי קנאים מטורפים, אשר רציחותיהם נראות יותר כהתאבדות, מאשר השמדת הקרבן. רצינו להשיג את מטרתנו מבלי לסכן את חיינו, את חירותנו, ואם אפשר, גם לא לפגוע בשמנו הטוב. יש לפנינו עוד מטרות חשובות יותר, ואנו יודעים עד כמה קשה למצוא מחליפים. אלו היה הדבר דחוף, הייתי נוהג אחרת, אבל משפט הסטודנטים מתחיל רק באבגוסט, ועד אז נמשכת גם חופשתו של המחנך. בהתאם לחשוב זה יש לפני עוד שלושה חדשים, מהם עבר רק חצי חודש. אני מתבונן על סביבי, לומד לפני את האנשים וסביבתם, ומחכה להזדמנות. ודאי שיכולתי לרצוח כבר את המחנך, אם רק זה היה חשוב בעיני, היו לי הזדמנויות למכביר, הייתי לבדי אתו פעמים אין ספור בבית, בגנה וביער. אך לו נהגתי כך, ודאי שלא הייתי עושה בחכמה. אמנם, מעריכים אותי, ואפילו אוהבים אותי, ובכל זאת הייתי עלול לעורר חשד. בעוד שבועות אחדים אהיה אבר בלתי נפרד מהמשפחה. ואהיה מעבר לכל חשד. דומני שכבר כתבתי לך על כך, שהתבוננתי בו מספר דקות בשנתו. התבוננתי בעיקר בחלק פניו שהיה מופנה אלי. הגבות השחורות והרחבות – סימן לאופי חזק – האף המעוקם בחדות, בכל קו יש סערה ואצילות, המרוסנים על־ידי רגשות מעודנים. ההתרגשות נראית לי בכלל כאחד מקוי היסוד של אפיו. יצור מקסים! הרהרתי לעצמי שעה שהסתכלתי בו. הייתי מעדיף להחדיר לראש זה את מחשבותי וכוונותי, מאשר לשלוח בו כדור הרסני. גם זאת חיב אתה לדעת, שלא אבצע את הרצח באם אצליח להשתלט עליו ולשכנעו. אני מוכרח להוסיף מיד, שאפשרות זו נראית לי קלושת סיכויים. בענינים פעוטים הוא רך כדונג. בחשובים – כברזל. כאשר הוא מחליט דבר מה, לא ישנו את דעתו לא מפחד, אף לא מאהבה, כך נראה לי הדבר, לפחות לעת עתה.
הצעיר שונה לחלוטין. הוא ממש מחוסר רצון־עצמי. עד שנראה שמרוצה מכך שיש הרוצים דבר־מה בשבילו, צריך רק לדעת לעשות זאת בתבונה. העדר הדעה הקדומה שלו, עשוי ממש להדהים. דומה, כי למסורת אין כל שליטה עליו. דבר אינו קושרו לעבר, לא למשפחה, לא למולדת. הוא מזכיר לי, במובן מה, אגדה עתיקה, בה מופיע ילד יתום לפתע כבן השמש. גם עורו הזהוב־חום מעלה אסוציאציה זו. בשיחה עמו, אני מדבר כמעט כפי שאני חושב. הוא כל־כך תמים, שאינו מעלה כלל את השאלה, – כיצד אני, עם רעיונותי, מסוגל לקבל על עצמי עבודה אצל אביו. הוא מוצא זאת, כמובן מאליו, שאדם יחשוב על התבונה כפי שאני חושב עליה, ועם זאת ישחק כל תפקיד, בהתאם לטעמו ונוחיותו. אני אוהב אותו, ושמח שאיני צריך להכאיב לו. קאטיה חושבת כאחיה, אולי משום אהבתה אליו. בתורת נערה היא פקחית מאד, ובעלת מחשבה עצמאית, היא יכולה לדבר בצורה בהירה, אם היא רוצה בכך. היא נראית כצפור קטנה וחמודה, העומדת על ענף ומציצת, וזהו קסמה.
קונסטנטין, אל תוכיחני עוד. אם אהיה ראוי לתוכחה, אעשה זאת בעצמי. משום כך אין לאיש זכות לעשות זאת.
ליו.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 15 במאי.
שלום, דודה!
הזמנת אותי, ואני מודה לך על ההזמנה! אני נושקת בתודה את ידיך היפות. יתכן ואבוא פעם, שעה שלא תצפי כלל לכך. אבל, יקירתי, כלום אינך יודעת שיש לי חובות? הרי איני יכולה לנסוע סתם כך. יש לנו משק בית, והרי את יודעת, שגם המשרתים הטובים ביותר זקוקים להשגחה של עליון מהם. רחמי נכמרים על המבשלת, שאינה נסוגה מן המטבח בעל חמש צורות הבישול השונות והמופלאות. אבא משתגע לעגבניות ממולאות, אך לא ברוטב, מה שחביב במיוחד על אמא. שעה שואליה אוהב עגבניות דוקא בסלט, וקאטיה אוכלת אותן רק כשהן טריות. קאטיה אינה אוכלת אורז ממותק, אבא אינו אוכל אותו מפולפל ואני איני אוכלת אותו בחלב. אף אחד מאתנו אינו אוכל כרוב, אבל כל אחד רוצה מדי יום ירקות טריים. הייתי יכולה למלא כך דפים. שום מבשלת אינה יכולה לזכור כל זאת, ולקרוא אין היא יודעת. אלו נסעתי היתה אמא צריכה לדאוג לכל אלה. קאטיה לא היתה נותנת על כך את דעתה. ואותי היה מצער להטיל על שכמה של אמא את כל אלה. היא מסתובבת כל היום, ונהנית מכך שהיא יכולה לשמור לעצמה את בעלה, ושהכל מסביבה מסודר ובטוח. האמת שאי-אפשר לתלות דוקא עכשו על צוארה דאגות יומיומיות.
כולם סבורים שאני יצור קטן וחסר חשיבות! אבל הם היו מרגישים מיד אלו לא מצאו את התה, או הקפה שלהם, עם כמות הסוכר, החלב, או הלימון, הרצויים להם. או אם התפוזים לא היו מקולפים ומרוקנים מגרעיניהם, כרגיל. או אם כל העפרונות, המטריות והמספרים, שאבדו או נשכחו, לא היו נמצאים על-ידם ברגע המתאים. כן, כזו אני. בואי נא פעם הנה, ותוכחי בעצמך עד כמה חיונית אני כאן.
אם את סבורה שאני ראויה לתשלום או פצוי, שלחי נא לי, בבקשה, בד בטיסט סגול לחולצה, ונוסף לכך אמצעי-עזר מתאימים ותחר ם. אין לי בגד קל לימי החום. והרי לאף אחד אין טעם טוב כשלך. לכן השיגי זאת בעצמך.\
שלך בתודה
יאסיקה.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 17 במאי.
שלום לך, פטר יקירי!
אכן, לא טעיתי, ליו הוא באמת מהפכן. אבל יש בו דבר מה נוסף, המעמיד אותו מעל למהפכנים הרגילים. כיצד אסביר לך זאת, ידידי היקר? הוא חושב ומבקר את מחשבתו תוך כדי כך. הוא עומד במחשבתו, ואינו מבקש לדעת את זה שאחריה, את האבסלוטי. משום כך הוא גם עומד מחוץ למפלגות, הוא מתבונן בהן בבקרתיות. הוא טוען שבהשואה לצורות הקודמות, צודקים החדשים. אך הם בפני עצמם אינם צודקים אפילו לא במדת הצדק של הישנים. מובן, שאינך מבין זאת, חסרה לך הידיעה התיאורתית, ההבנה והחומר הדרוש. חסרה לכם בכלל אידיאה. אם אתם רוגזים על התרבות הקימת, מבלי שתציגו לעצמם את השאלה, מהי תרבות בכלל. אין בכך כלום, אל תכעס, חומץ ישן. אני כולי שלכם. אבי נחמד מאד. הוא מוצא שליו הוא אדם נעים, פקח ונוח לשיחה. ליותר מכך אין מבטו חודר. הוא אינו מעלה על דעתו, שאדם הלבוש בהדור רב, אדיב בגישתו אליו, אינו מנסה לסתור את דבריו, עשוי מלבד זאת, לפתח לעצמו אפיק מחשבה משלו. אמא הרבה יותר פתוחה, איך אכנה זאת, היא מכירה במגבלותיה. ומכירה לפחות בעובדה, שהיא רחוקה מלהשיג את מלוא אישיותו של ליו. היא חשה בזרות מסוימת, גם אני אינה יכולה להסביר זאת. לפי זמן מה אמרה לו, כשרונותיו, ידיעותיו ויכלתו, אינם מתאימים בעצם למשרה אותה הוא ממלא בביתנו. וכן גם השכר, לדעתה, וכלל לא היה צריך לקבל על עצמו משרה זו. הוא השיב, כי חשב שבתפקיד של מזכיר פרטי, יעמוד לרשותו זמן פנוי, אותו ינצל להשלמת יצירתו הפילוסופית. אמא הסמיקה לשמע דברים אלה, ושיערה שהוא מאוכזב בודאי, מאחר וכל זמנו מנוצל על-ידנו. אני חושב שליו שכח לגמרי שהוא נמצא כאן על מנת לתפוס רוצחים ופצצות, שעה שאמא חושבת שמשימה זו גוזלת את כל זמנו. מאז היא מבקשת אותו להסתגר יותר בחדרו ולעבוד. ורואה ברצונו של אבא להכתיב לו מכתב, מחוץ לשעות העבודה, כראות דרישה מופרזת. היא סבורה שעליו להשיג מכונת כתיבה לעצמו. קשה להניח, כי אמא מנצלת אנשים.
אנו עסוקים כרגע בהגשת סיוע לאבא בקנית המכונית, הוא כבר קרוב לכך מאד. אנו מדברים ליד השולחן תמיד על מרוצי מכוניות, ומה זול יותר בנזין או חשמל. ליו סבור שמוטב יהיה אם נחכה ונקנה כבר מכשיר טיסה. מעצם המחשבה הא אבא מוקסם לגמרי. ולאחר שחשב את ההוצאות על-כך נראתה לו המכונית כדבר יומיומי וזעיר בורגני. ליו הוא לגמרי בלתי מוסיקלי. הוא טוען שהמוסיקה היא אמנות פרימיטיבית, לפחות זו המוכרת עד כה. יתכן שאפשר כי תהיה שונה, משהו שריכרד וגנר רק רמז עליו. המוסיקליות במשפחתנו היא פרימיטיבית, אני חושב שזה נכון, לפחות במה שנוגע לאבא. הוא מנגן יפה כיצד היער רועש, והרוח שורקת, אני חושב שזה חביב. אבל לא דבר מה תרבותי. בליו עצמו, יש עוד הרבה מן הפרימיטיביות. הוא מוצא שקולה של יאסיקה, נשמע כאודם הנראה במזרח שעה שהשמש עולה. גם אני מוצא כי קולה של יאסיקה יפה, אך עלי הוא משפיע כנבל. בעצם אף פעם לא התענינתי יתר על המדה בזמרה. בסופו של דבר מתחילה המוסיקה רק בסימפוניה. רק אל יעלה בדעתך לראות את אצמך1 כאדם עליון משום שאינך מוסיקלי, אצלך זה מעין ואקום.
ואליה.
קאטיה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקי 17 במאי.
שלום לך, דודה יקרה!
יאסיקה שכחה לבקשך, שתשיגי לנו, או שתדאגי שישיגו עבורנו את הפרטיטורה ל,,טריסטן ואיזולדה." אבא מתנגד לכך, הוא סבור שאפשר גם לשאול תוים. האם זה אפשרי בכלל? הו, אל תתעניני כלל באפשרות כזאת. לשאול ספרים בספריות אינו מכובד, ותוים כמוהם כספרים. ביסודו של דבר מודאג אבא רק מן העובדה שאנו רוצים לעסוק בוגנר, הוא חד-צדדי, אף אינו רוצה להכירו, ומוכן מראש לראותו – כמשהו מחריד. כן, אלו חי וגנר לפני מאות שנים, וכתב מוסיקה כנסיתית כמו פאלסטריה, - נו כן, זה נשמע טפשי, אך מאחר וכתבתי כבר, הרי תביני את כונתי. ודאי ששיריו של בטהובן, אותם שר אבא, יפים על אף רחוקם, אבל הרי אינם מבטאים את חיינו. על כל פנים, דודה טאטיאנה, את שולחת לנו את ,,טריסטן ואיזולדה", לא כן? אנא, מהרי, פטר הרי יכול להשיג זאת.
שלך
קאטיה.
יו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 20 במאי.
שלום, קונסטנטין היקר!
מכתבך הביא אותי לצעד בלתי זהיר. אלא שרק שר-צבא גרוע אינו מסוגל להסתדר עם צעד מוטעה, או אפילו להפכו ליתרון. בית-המשפט שהיה צריך לדון את הסטודנטים מיד, לפי דבריך, ולהחזיר את המחנך לפטרבורג, עורר את תמיהתי. מאחר והוא חיב להיות הראשון לדעת זאת, ויחד עמו – אני. ואף-על-פי-כן, עשיתי אתמול את כל ההכנות למקרה שאצטרך לפעול פעולה מידית. אמרתי לעצמי, שביום בודאי לא אמצא הזדמנות מתאימה, לפחות לא כזו הרצויה לי. בלילה יכול אני להמם אותו ואת אשתו ע“י אתר, מאחר והם ישנים יחד. להרגו ע”י דקירה בחזה, ולחמוק חזרה לחדרי מבלי שאיש יבחין בכך. שום חשד מיוחד לא היה נופל עלי. במשך היום, אין איש יכול להתקרב אל המחנך, מבלי שיבחינו בכך, ליתר דיוק, מבלי שאני אבחין בכך. מלבד זאת עלולים להתערב משך היום גורמים שאין להביאם בחשבון. בלילה יש, כמובן, מכשולים שאין לדעת אותם, ביצוע התכנית תלוי בשנתם פחות או יותר של המחנך ואשתו. החלטתי לברר את הענין, הטלתי מעיל על שכמי וחמקתי לתוך חדר השינה, המופרד מחדרי בחדר הלבשה ומלתחה בלבד. רק הצבתי את רגלי על הסף, כשראיתי את הגברת פון ראזימקארה מזנקת לעברי. אני מוכרח לצין, שאותו רגע, כמעט אבדתי את השליטה על עצמי. האשה היתה כל-כך מושכת, כל-כך יפה, כל-כך שונה מכפי שהיא נראית משך היום, עד שנשמתי נכלאה בתוכי. בפניה עמדה הבעת הפחד והתדהמה ובעת ובעונה אחת ההחלטה הנחושה, וכל זה השתנה ברגע שזהתה אותי להבעת רווחה והשתוממות, ויחד עם זה תחושת הגחוך שבמצב. כן, למשך רגע חטוף אחד, לא חשבתי על דבר זולת כוח משיכתה הרב. היא משכה אותי לחדר ההלבשה, ואמרה בלחש, כי הבהלתיה מאד, היא חשבה אותי לרוצח, היא רצתה לדעת אם קרה דבר מה. אם חסר לי דבר מה, או שמא אני סהרורי? עניתי לה, שהיא יכולה להיות רגועה לגמרי, דבר לא קרה. התעוררתי ונדמה היה לי שאני שומע איזה רחש, ורציתי להוכח אם הכל כשורה אצלם. אמרתי לה, שנהגתי לעשות זאת פעמים רבות קודם לכן, מאחור וראיתי זאת כאחת מחובותי, אלא שעד כה לא הרגישה בכך. הוספתי עוד ואמרתי, שאם לא תספר לבעלה, דומה שיהיה בכך משום תבונה. בודאי שלא, השיבה לי. היא תהיה מאושרת באם לא נעור משנתו. אחר לחצה את ידי, קרצה אלי, חייכה, וחזרה לחדר השינה שלהם.
היה זה רגע מסוכן ביותר. ורק עם שחר הצלחתי להרגע, ולשוב ולהרדם. כאשר חייכה אלי, חשבתי עד כמה היא מושכת ובעת ובעונה אחת, שאאלץ לרצחה. חשבתי זאת בבהירות עזה כל-כך, עד שנדמה היה לי שהדבר זועק מתוך עיני. אני ארצחך, משום שאני צריך לרצוח את בעלך, ואת תמיד תהיי על ידו, ותגני עליו בגופך, כך שתפלי יחד עמו. בחיוכה המיוחד, דומה כאילו אמרה: אני מבינה זאת, זה גורלי ואני מקבלת אותו על עצמי.
במובן מסוים למדתי משהו מנסיוני הכושל. עתה אני יודע שהמחנך ישן שנה עמוקה וחזקה. ולה הכנסתי לראש, שלצורך הגנת בעלה, אני נכנס מדי פעם לחדר השנה שלהם. במדה ותראה אותי נכנס אל חדרה, רוכן עליה, עד לרגע האחרון ממש לא יעלה כל חשד בלבה. היא רק תתבונן בי בעינים מלאות צפיה. מלבד זאת למדתי לדעת שצורה זו של בצוע אינה לרוחי. ואשתמש בה רק אם לא תהיה כל ברירה אחרת. תמצא בודאי דרך שתבטיח לי יותר, לך, על כל פנים, אין מה לדאוג. יתכן ולא נהגתי בשקול דעת מספיק, מכל מקום עצרתי בעד תוצאות בלתי רצויות.
ליו.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 20 במאי.
שלום לך, פטר היקר!
יש לי הרגשה, שאני כלוא בבית משוגעים. אמא שמעה הלילה דבר-מה, שהתברר אחר-כך כחסר משמעות. בכל זאת היא נראית היום בוכיה, ונרגשת מכל רחש. לאבא יש התקפות זעם, אותם אנו צריכים לכבד בעצבים רופפים. הוא צלצל אל מריושקה, קרא לה, והצעקות שהשמיע באזניה, על-כך ששכחה לכבות את האור בחדר המלתחה, הגיעו אלי עד לגן. הוא הציג את הדברים כך, שאפשר היה לחשוב שנורה קטנה זו תוריד את כל המשפחה ביגון שאולה. אחר-כך התברר שהוא עצמו הדליק את הנורה ושכח לכבותה. אז פתחה קאטיה מצדה בצעקות: היא טענה שאבא מתנהג באופן מאכזב, קודם הוא מביא כמעט את כל הבית לדמעות בגלל שטות. מלבד זאת כיצד יכולים המשרתים להתיחס אליו ביראת כבוד, כאשר הוא נוהג כך. כאן פנתה לבקש את עזרתי, ושאלה אם אין דעתי כדעתה. אני השבתי:,,אבא, כפי שאתה רוצה". אז הפנתה את כל זעמה אלי. דבר שהביא סוף סוף את כולם לידי צחוק.
אבא אמר, שהוא מוכרח לבקש את סליחתה של מריושקה, משום שנהג בה באי-צדק, ופנה לחדר האורחים לצורך זה. אני רציתי להצטרף על מנת לחזות בסצינה המענינת, אך אמא אסרה עלינו לעשות זאת. אני מצאתי את הענין כולו, למן ההתחלה, – כמגוחך, ואיני מבין מדוע היתה קאטיה צריכה לדאוג כל-כך.
ואליה.
קאטיה אל פטר. 🔗
קרמסקוי, 22 במאי.
ודאי שדאגתי. ואליה אף פעם אינו יכול להתיחס לדבר מה ברצינות, הוא עצל מדי לכך. הרי זה ממריד, לראות אדם כמו אבא שאינו מסוגל אפילו לשלוט בעצמו. סוגר את האוניברסיטה, משום שהסטודנטים מגינים על זכויותיהם. זה מרגיז לראות אדם בעל שלטון רב כל-כך, המתקשה להתבונן בעובדות. תתענין אם מצויים מורים המוכנים ללמד אותנו ואת אלה שירצו בלמודים פרטיים. זה יכול להעשות גם אצלך בבית, זאת ודאי לא יוכלו לאסור. איני יכולה לסבול מצבים כאלה. לא שאיכפת לי אם אסים את למודי שנים אחדות קודם-לכן או לאחר-כך, אך לפחות היה הדבר תלוי ברצוני. ואם אינך מצליח, הרי שאני רוצה לנסוע לחו"ל. זה בלתי נסבל עבורי, לחיות ברוסיה, מואליה לא יצא מאום הוא אטום לגמרי, מה שלא אומר או אציע, הוא מתיחס אל הכול בשוויון נפש. מובן, אם אין דרך אחרת אזי מוכרחים, אך אפשר לנסות לפחות אם אין דרך אחרת.
קאטיה.
לוזיניה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 24 במאי.
שלום, יקירתי!
האם כתבו לך הילדים, שאנו שוב עצבניים מאד? אם לא תסגירי אותי, אספר לך ממה נובעת עצבנותי. את יודעת הרי שאני פחדנית ונבהלת על נקלה, ולצערי קימת גם סבה רצינית לכך. אני מודה שהייתי כזאת גם ללא סבה, אך אין זה משנה את העובדה שהסבה קימת. לפני ימים מספר התעוררתי וראיתי אדם עומד על סף חדר השינה שלנו. מובן שהמחשבה הראשונה היתה, שהוא בא לרצוח את יאגור. זנקתי לעברו, מבלי לחשוב פעמים, על מנת להציל את יאגור. הכל ארך רק רגע קל, כי מיד הכרתי את ליו, כן, זה היה ליו.
הפתאומיות של הפחד והבהלה, שהביאו לי הרגשת רוחה עד שרציתי לפרוץ בצחוק. הייתי מסוגלת לחבקו אותו רגע. רק אחר-כך, כששכבתי במטה, נתפרק המתח שנצטבר אצלי. בכיתי, ולא יכולתי לחדול מן הבכי. באה עלי הרגשה מוזרה, שהיתה גרועה בהרבה מן הפחד שחשתי לפני כן, היה זה עבורי, מאד לא נעים לדעת, שליו הוא סהרורי. איני יכולה להסביר אחרת את המקרה, אלא כסהרוריות. הוא עצמו נתן לי הסבר אחר לגמרי. הוא טען שראה זאת כחלק מתפקידו לבדוק אם הכל כשורה אצלנו. הוא כבר היה פעמים אחדות בחדר השנה שלנו, הוא נכנס כשנשמע לו איזה רחש חשוד. זה נשמע הגיוני לגמרי, ואת בודאי תטעני שנאמנותו צריכה להרגיעני. תחלה חשבתי גם אני כך, אך עתה נראה לי שהסברת עובדה יכולה להיות שונה לגמרי מן העובדה עצמה. זה אינו מרגיעני, ולהפך, מאד לא נעים לי לדעת, שאדם זה יכול להכנס לחדרנו בלילה, להתבונן בנו בשנתנו, אם משום שהוא סהרורי, או מכל סבה אחרת. איני מסוגלת להרדם עוד, המחשבה שהוא עלול לעמוד מעלינו, ולהביט בנו בעיניו האפורות והמיוחדות, הנראות כאלו חדרו אל תוך מחשבת הזולת, רודפת אותי. כשאני נרדמת, אני מתעוררת מיד בבהלה. עתה באה לי גם המחשבה שהוא עלול לחדור גם מבעד לחלון הפתוח, הרי יודעת את שסהרורים מסוגלים להלך בקצה הגג. ורק מעצם מחשבה זו, אני חשה באי-נעימות, ואיני יכולה לעשות דבר כנגד אי-נעימות זו. ברצון הייתי סוגרת את החלונות, אך יאגור אינו מסכים. הוא טוען שזוהי אולת, ועלי להגמל משטויות אלה. לדבריו רק נחשים עשויים לטפס על קיר חלק, ולא סהרורים. מה את אומרת על כך? פעם קראתי שעל סהרורים, אין כוח המשיכה של כדור הארץ. אלהים הוא היודע את האמת.
לאסוני ספרתי על כך ליאגור, שלא ידע מאום על מה שקרה, מאחר ולא התעורר. הוא אדם טוב, אך פחדנותו הופכת אותו לחסר סבלנות, משום שאינו מכיר זאת מגופו, מעצבנים אותו כל אמצעי הזהירות הנחוצים כעת, זה אינו הולם את הטמפרמנט שלו.
הילדים אינם יודעים דבר מכל מה שאירע. לא הייתי רוצה שידובר בכך ליד השולחן. אני עושה זאת מתוך התחשבות שימת-לבו לליו; סוף סוף, אנו חיבים לו הרבה. ואם תתפשט השמועה שהוא סהרורי, יהיה קשה עבורו להסתדר עם בני-אדם בעתיד. והעובדה שהוא בא לחדרנו בלילה על מנת לשמור עלינו, גם זאת לא הייתי רוצה שתודע.
קאטיה, ילדת הזהב שלי, היא שד ללא תקנה. היא מרמזת בכל הזדמנות על סגירת האוניברסיטה, למרות שהיא יודעת שאין לגעת כעת בענינים פוליטיים או עסקים, מאחר שהדבר מרגיז את יאגור. אני תוהה אם פטר שלך, יצליח אי-פעם להסתדר עמה. על-כל-פנים הדבר חיב להאמר לשבחו שהוא לקח על עצמו משימה כזו. הוא כלל אינו דומה לך, כמוהו כאביו, והוא הרי ידע לכבוש אפילו אותך, האין זאת? קאטיה היא ילדותית מדי, על מנת שמשהו עלי אדמות, יכבוש אותה. אני מקוה שיכבוש את לבה, ולו רק על מנת שתהיי חמותה. אבל גם בנך יהיה טוב עבורה, עם בטחונו העצמי ושרשיותו. יאסיקה פורחת, אויר הכפר היטיב עמה. והיא חביבה מאד בלחייה האדמוניות. אני מקוה שאינטרמצו לילי קטן לא יטריד אותי זמן רב. אני מחבקת ונושקת לך.
שלך
לוזיניה.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 25 במאי.
שלום, דודה יקרה!
אכן היטבתי לעשות בהשארי במקומי. לאמא יש כרגע תקופה, שבה מאומה, זולת יאגור שלה, אינו מענינה. והלא איזו רוח-רפאים חיבת לארגן את משק-הבית. תארי לעצמך, בעוד ימים מספר תגיע אלינו המכונית, ברגע האחרון נסתה אמא עוד לבטל את התכנית כולה, בטענה שזה מסוכן – טענה זו נתנה את הדחיפה האחרונה שהיתה עוד נחוצה על מנת להביא את אבא לידי החלטה חיובית. הוא טוען שאין להתחשב בפחדנותה של אמא. היא חיבת להתחנך סוף סוף, אחרת תזקין מדי לכך. נהג אין אבא רוצה לשכור, זה מיקר את כל הענין, מלבד זאת אינו רוצה באנשים זרים בבית. הוא רוצה שאיוון ילמד את המלאכה, ואליה אמר: ,,אבינו נוסע עם המרכבה אפילו אל תוך הקבר, לאן יגיע, איפוא, עם המכונית?" אבא ענה, שמוטב לו לואליה שלא להגזים, איוון הוא מפוכח לגמרי לעתים קרובות. אמא הוסיפה באנחה, שהיא מקוה, שיהיה כזה לכשנרצה לנסוע. ואני הצעתי שנסע רק לעתים רחוקות, כך שנוכל להפגש עם פכחונו של איוון. זה מאד קסם לאמא, אך כאן התפרצה קאטיה, באמרה: שאם כך הוא הדבר, הרי שכלל לא היה צורך בקנית מכונית. היא רוצה לנסוע יום-יום. למרבה המזל נכנס כאן ליו לתמונה, באמרו שהוא אמנם רק חובב בנהיגה, אך יוכל להשלים את ידיעותיו, ולהחליף את איוון. כאשר אבא עזב את המקום אמר ואליה:,,אבא יעדיף לנסוע עם איוון, מאחר והוא מאמין שהשכורים נתונים לחסדי האל". זוהי מימרה עממית, כפי שבודאי ידוע לך.
אני מוכרחה לספר לך עוד משהו על איוון שלנו. אתמול, ליד השולחן ספר ואליה, ששאל לדעתו של איוון על ליו, מאחר וידוע שאינו מחבבו. מתוך נימוס נמנע איוון מלענות, ואליה שבח באזניו את ליו, באמרו: שהוא נעים הליכות, ישר, ומוכן תמיד לעזור, פקח, זריז. את כל אלה אשר איוון, אך לבסוף אמר:,,הוא מלומד מדי בשבילי“. על כך השיב ואליה, שגם אבא מלומד. איוון חיך בעיניו, נענע בראשו ואמר:,,כך נראה הדבר כלפי חוץ, אבל ביסודו הוא אחד משלנו”. כולנו צחקנו. וליו אף הרבה לצחוק מכולנו, הוא הבין, כמובן, את הרמז, וראה בכך גלוי של אמת עמוקה. ליו אינו מתענין אם בני-אדם מחבבים אותו או לא, זה כלל לא מענינו. אני מוצאת שזוהי תכונה גדולה באפיו.
דודה יקרה, אני שרה את טריסטן. איזולדה, ברנגינה, המלך מאדק, ועוד מספר גבורים, האם יכולה את לתאר זאת לעצמך. אבא זרק מבט חטוף של אי-שביעות רצון לעבר הפרטיטורה, ואני שרה, כמובן, רק כשהוא מחוץ לתחום השמיעה.
שלך
יאסיקה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 27 במאי.
שלום, קונסטנטין היקר!
אתה סבור שאוכל להשיג את מטרתי בעזרת המכונית. כן, בה במדה והמחנך ישבור את מפרקתו ואני את ידי! האם אתה יודע איך עושים זאת? המחשבה חלפה אמנם במוחי ברגע שדובר בקנית המכונית, ואף עודדתי את קניתה, ולא זו בלבד, אלא שהצעתי עצמי כנהג, דבר שנתקבל ברצון. הנהגות תרגום לי קשיים מרובים. אצטרך ללמוד את המלאכה, וכנראה לא אצלח לכך במיוחד, ואף תענוג לא אפיק מכך מאחר וחסרה לי רוח ספורטיבית, ואיני אוהב להקדיש זמן לדברים כאלה. ודאי אתענין באניות אויר, אבל זוהי עבודה למעשה, ולא ספורט, ויש לכך גם ערך מדעי. לא יהיה מנוס מלעסוק מעט גם במכונית, ובמקרה חירום, יתכן ואשתמש בה לבריחה.
עלה בדעתי רעיון, הנראה לי כבר-בצוע. הייתי רוצה, שלא להיות מעורב באקט עצמו, פירושו של דבר שמכונה חיבת למלא את מקומי. נראה, שזו יכולה להיות גם מכונת-כתיבה. פרטים אפרט כאשר יבשיל הרעיון במוחי. יתכן ואזדקק לעזרתך, על מנת להתאים את מכונת הכתיבה לתפקידה המיוחד. וזאת בלי שהמיצר יהיה לו שמץ של מושג על כך.
חל שנוי בגברת פון רזימקארה מאז אותו לילה. היא חורת, מבוהלת מעט, ותדיר לצד בעלה. יתכן, שההסבר נעוץ בהתנהגותי, שבלי ספק הגבירה את פחדנותה, באשר הצביעה על הסוף הצפוי. אכן, אין היא ישנה היטב מאז. לפני המקרה היו משפיעים עליה לטובה בטחוני, והפגנת חוסר הדאגה. אך עתה היא נרתעת במדת מה ממני. ואפשר להסביר זאת רק בכך, שאותה פגישה לילית מקרית וחד-פעמית היתה בעלת השפעה מכרעת. והעובדה שאיש אינו יודע על קיומה של פגישה זו, מביאה אותה במבוכה. היא אינה חושדת בי, בכך אני בטוח. נהפוך הוא, יחסה אלי חביב, ידידותי, ואדיב עוד יותר. כיון שעתה היא מצויה כל הזמן בחברת בעלה, שנדחקתי לחברת הילדים, והפכתי לחברם הנאמן והיקר.
אל תתרחק לעת עתה מפטרבורג, יתכן ואזדקק לתוכך ברכישת מכונת כתיבה.
ליו.
ואליה אל פטר 🔗
קרמסקוי 28 במאי.
שלום, פטר היקר.
היום כמעט וקרה אצלנו אסון משפחתי. קאטיה החלה לדבר ליד השולחן על סגירת האוניברסיטה; אך לגבי רבים, סגירת האוניברסיטה והפסקת הלמודים לזמן בלתי מוגבל, הוא ענין גורלי. אבא הגיב על כך, כשהוא עדין מאופק למדי, שאין לו כל ספק, שסגירת האוניברסיטה היא אסון עבור רבים, אך דוקא משום כך יש להעניש את האחראים למהומות באופן החמור ביותר, שכן הם האחראים לאסון חבריהם. כאן התפרצה קאטיה, כמפל מים מלאכותי שגלש לפתע. וטענה שזוהי התבדחות צינית על דרך חסול הקרבנות, והטלת אשם שאינו שלהם על שכמם. אפשר, כמובן, לענות את דמודוב ואת האחרים, להמיתם ולשלחם לסיביר, אך אין לגזול מהם את התהלה, כי הם הקריבו את עצמם למען הזולת. בעצם כולנו היינו נוהגים כך. אתה, דרך משל, היית מוכן לצאת לקרב נגד הקוזאקים, ואף היית עושה זאת אלמלא עוכבת בדרך לאוניברסיטה. אחרת, היית גם אתה נשלח ע"י אבא למכרות. סוף סוף הצליחה אמא להפסיקה, באמרה, שאבא יעשה הכל כפי שתכתיב לו חובתו. היא אינה מטילה ספק בכך שאבא נוהג תמיד בהתאם לחובותיו. לכן אין לאיש זכות לדון את מעשיו. על כך הגבתי: “לו היה בעל מוח אנקור כשלך היה נוהג בודאי אחרת”. היא זרקה לעברי מבט רב משמעות כתגובה. אבא היה חיור לגמרי. גבותיו נראו כברק שחור, ואלמלא היה המדובר בקאטיה, היתה פורצת סערה שהיתה שוטפת עמה את השולחן על הכסאות, אך מאחר והמדובר היה בה, התאפק במקצת. מלבד זאת, מונעת נוכחותו של ליו כל אסון, אישיותו הרגועה מפזרת את כל המתח החשמלי. או יתכן שהוא כל־כך חזק, שיש ביכולתו לאספו אל קרבו, ולעשותו לבלתי מזיק. הוא ישב בשקט, כמו טיירון2, והוכיח שהצדק עם כל אחד מהמתוכחים, כך שכולם נאלצו להשאר שקטים ומרוצים. הוא אמר, שאכן יש בסגירת האוניברסיטה משום אי־צדק, אך מנקודת ראות השיטה השלטת, אליה משתיכת האוניברסיטה הרי שהמעשה הוא צודק בתכלית. הוא כלל אינו מצדיק משטר זה. הוא סבור שעבר זמנו, אך כל זמן שהוא קים יש להתחשב בו ובחוקיו. אבא התבונן בו בענין ובמעט תדהמה, ושאל, כיצד הוא מסביר את התנגדותו למשטר הקים. בודאי, לכל משטר יש חסרונותיו, משום שהטבע האנושי יש בו חסרונות. לדעת אמא, טוב היה לו מלא כל אחד את תפקידיו, במקום לבקר את המשטר. ליו השיב, שהוא עוקף את העיקר, שלו מלא כל אדם את תפקידיו בלבד, לא היה מתקים שום משטר חברתי. הוא סבור שלמשטר הקים החסרון שאינו מעודד מלוי חובות, אלא מוציא במקום זה פקודות וצוים, זה היה מוצדק לגבי חברה פרימיטיבית, אך כיום העם שוב איננו עדר, אלא מורכב מפרטים. בודאי יתפעל המומחה לאמנות מן הקוים הנוקשים של האמנות הביזנטית, יתכן ויחלום גם שיחזרו לשיטת יצירה זו, אך מובן מאליו שאין לרצות בהחזרת גלגל התפתחות אחורנית.
הוא דבר בחביבות, בחלקלקות, כמעט בלבביות כנגד דעותיו של אבא, עד שהוא אבד את תוקפנותו, והסכים עמו בשמחה. אני חושב שיצא בהרגשה שדעותיו ודעותיו של ליו זהות הן.
ליד השולחן נתישבו, אפוא, חילוקי הדעות. אך לאחר מכן שפכה קאטיה על ליו את כל זעמה שעצרה בקרבה ליד השולחן. לדעתה, התנהג באופן מחוצף, מחובתו היה לעמוד לצדה, מאחר ודעותיו זהות בסופו של דבר לדעותיה. מה שהוא אמר, נשמע יפה למדי, והיא מכל מקום, לא הבינה דבר מכך, ואף אינה רוצה להבין. זה היה רק מסווה, על מנת להסתיר את דעותו האמתיות. ממני אינה מצפה לדבר פרט לצביעות ופחדנות, אך אותו חשבה לגאה יותר. היא היתה חמודה מאד, שעה שאמרה דברים אלה, ודמתה לצפור רגוזה, המנפחת את נוצותיה בעזרת מקורה, ומציצת בטונים הגבוהים ביותר. גם ליו לא הסתיר שהיא נראית חמודה בעיניו, ומשום כך הסכים עמה בחביבות; עזבתים באמצע, מאחר והיתה לי פגישה עם היפהפיה הכפרית שלי.
הבאתי לאבא ממבחר ממתקי התורכי, והם ערבו מאד לחכו. הוא אמר, שהיה משוכנע למן ההתחלה שיש דבר מה יוצא מן הכלל, המושך אותי אל הכפר. למעשה אכל מהם יותר ממני, מבלי שתהיה אצלו בחילה. אבא הוא בעצם אדם נהדר, אלא שאני מתנגד לדעותיו. עם ליו אי אפשר כלל להשוותו. במדת מה הוא דומה לחרב יפה, עם פתוחים יפים אצל הידית, משובצת באבנים יקרות, מאלה המוצגים במוזיאונים. ליו הוא העתק מדויק של אפולו, עשוי ביד אמן, בלי תכשיטים, דק, גמיש, ויפה במדה הדרושה. תמונה של כוח אלהי. בעל בטחון עצמי, בלתי פגיע וחסר מצפון. הו, אלוהים אדירים, הרי אני כותב אל יצור אטום, ולא אל חובב אמנות יונית. בל יצנן אותך אופן הבטוי הפיוטי שלי, ואל תחגוג כמנצח, אם תיאורי צולעים. אכילס צולע, הוא תמיד מוצלח יותר, מבוטוזאורוס שנשאר תקוע בחול.
ואליה.
קאטיה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 30 במאי.
שלום, פטר היקר!
איננו מאורסים, ואף אמרתי לך לא פעם, שלעולם לא נינשא. אך אני יודעת, שאתה עדין מהרהר בכך. לכן אני חיבת להודיע לך דבר מה. עתה הכרתי את האדם, לו אנשא, אם אנשא בכלל. היחיד, שאותו אני מסוגלת לאהוב. אל תשאל מי הוא, בכלל אל תשאל שאלות, לא הייתי חיבת לומר לך זאת. אני מודיעה לך, רק משום שאני מחבבת אותך ורואה בך את חברי ומאחר ומאז ילדותנו ראית בי את אשתך לעתיד. באמת איני יכולה לעשות כנגד זה. על כל פנים על יודע הדבר לאיש.
קאטיה.
לוזינה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 2 ביוני.
שלום לך, טאטיאנה היקרה שלי!
על הקיץ הנפלא במיוחד שלנו נופל מאי־שם צל קטן. שמא משום שהוא יפה כל־כך, מוכרח הוא לשאת את אותות סיומו. עתה אני מודאגת בעיקר בגלל יאסיקה, שוב איני יכולה להתכחש לעובדה שהיא מאוהבת בליו, אף מבלי שתדע זאת בעצמה, היא מתאימה את כל ישותה אל זו שלו. אפשר לומר שהיא מעין שעון שמש, תמיד אפשר לקרוא בה, את מקום מכונה. אכן, יש בליו דבר מה שמשי. נראה כאלו יש בקרינתו כדי להעניק חיים, אבל גם לעכל חיים. על ואליה וקאטיה יש לו השפעה מפרה. הוא מעוררם למחשבה ומעודדם לקחת חלק בחיים הרוחניים. אני רק חוששת, שעבור יאסיקה הקטנה שלי, חומו רב מדי. היא זקוקה לחום, אך אינה מסוגלת לעמוד באש. כך רואה אני את הדבר על כל פנים. למען האמת נראה לי שלא רק מצדה קימת משיכה אליו, אלא אף הוא נמשך אליה בסתר. האם הוא אוהבה? איני יכולה לחדור אל תוכו, אך דומני וחשתי בדבר, כשם שאם חשה בכל שמחה ועצב אצל ילדיה. האם זה דרוש בכלל? האם יביא לה הדבר אושר? השקפותיו של ליו, אך בעיקר תפיסתו את החיים, רחוקה מזו שלי ושל יאגור, בכך חשה אני. גם מן הילדים שונה הוא בחינוכו ובהרגלי חייו, יותר משהם משערים זאת. יתכן והוא עומד לצדנו, אך מי יערוב לי, שהדבר ימשך לאורך ימים? ומה יאמר על־כך יאגור? אמנם, אין לו דבר כנגד ליו, והוא חפשי ממשפטים קדומים, אך הוא מעדיף להשיא את בנותיו לגברים שאורח־חייהם מהימן עליו, שיחד אתם יוכל ליהפך למשפחה אחת. ומלבד זאת, יקירתי, הוא הרי סהרורי! קרוב לודאי שזה הדבר האיום ביותר עבורי. אלוהים אדירים, זה נשמע טפשי, אך לעתים הייתי מעדיפה, אלו ליו בכלל לא היה מגיע אלינו, או שיעזבנו.
אחר־הצהרים.
ליו הוא אדם בלתי נעים! יש לו עינים הקוראות את הנעשה בלב הזולת. רק כתבתי את המשפט האחרון, והוא הופיע ואמר, שהוא מרגיש עצמו בטוב בחברתנו, וחש שאף אנו מחבבים אותו, אך הוא עצמו מיותר. וסבור שינהג בתבונה אם יסתלק. ועל כך היה רוצה לשוחח עמי. מובן שנדהמתי, ואמרתי לו, שאמנם נרגעתי מעט בכל מה שנוגע לחיי בעלי, אך הוא ממלא כאן תפקיד של מזכיר, ובעלי אינו מסוגל לכתוב, אך אינו יכול להגמל מן הכתיבה, ובודאי יקבל באי רצון אדם חדש, וקשה להניח שימצא אדם בעל השכלה וידע כשלו. גם על כך חשב, השיב לי. בעלי יתרגל למכונת־כתיבה, וכך יהיה בלתי תלוי. מלבד זאת קימות אצלו התכתבויות החיבותא להשאר סודיות. אני מוצאת את הצעתו לנבונה. אמרתי לו שבעלי יוכל לרכוש לעצמו מכונת כתיבה, אבל יקח איזה זמן עד שיתרגל אליה, אם בכלל ירצה בה. מכל מקום, גם אז לא ימולא מקומו לגמרי. המצב שונה, כמובן, אם עזיבתו נובעת מסבות אישיות. על כך השיב, שאם קימת מטרת אושר אליה אפשר לשאוף, הרי המטרה היא להשאר עמנו לנצח. הוא למד אצלנו על צורות אושר שלא ידע אודותם, ולא האמין בקיומן. אך הוא חש בדחיפה שאין לרסנה, מעין גורל שאין להלחם כנגדו, לפחות במה שנוגע לגורלו הוא. הרי שהוא חש צורך לקחת חלק, להשפיע ולבנות דברים נעלים יותר. הוא דמה לסוס מלחמה, שתהיה כמות המזון המונחת לפניו, אשר תהיה, בשמעו את שופר המלחמה, הוא פותח בדהרה. ולי נדמה כי שמע את קריאת השופר. שאלתיו: “האם יש לך תכניות מדויקות? האם אתה רוצה לעזבנו מיד?” לא, השיב, לא לכך נתכון. הוא רק רצה לשמוע מפי כי אכן מיותר הוא, ואני הייתי אמיצה דיי, על מנת להודות בכך. ובינתים יוכל בעלי לרכוש מכונת־כתיבה, ולראות אם הוא מוצא ענין בכך.
רואה את, טטיאנה, כעת צר לי שהדברים התגלגלו כך. יאסיקה הקטנה שלי! יודעת את מה עלה בדעתי? הוא רוצה לעזוב בגלל יאסיקה! הוא בודאי הרגיש בכך שהיא מאוהבת בו, או שאינו מאוהב בה, או שהוא מכיר באמצעיו הדלים, ובחוסר עצמאותו הכלכלית ואינו רוצה לקשרה אליו. מכל מקום רואה הוא כחובתו למנוע התקשרות זו. זוהי גישה עדינה ביותר, והאופן בו נהג מוכיח על רגישות רבה. הוא לא רמז כל רמז, לא הקשה על איש, באותו רגע, נראה לי ראוי לאהבה יותר מאי פעם. רק חשתי בגל כאב בגלל יאסיקה, אך במובן מה גם הוקל לי, כשראיתי את הבעיה העלולה היתה להוצר – נפתרת על הצד הטוב. איזו צורת כתיבה?! האם החזקת מעמד עד הסוף?
גיסתך
לוזיניה.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 7 ביוני.
שלום דודה אהובה!
האם עבר זמן רב מאז קבלת מכתב מאתנו? דומה, שרק אתמול כתבתי אליך, במהירות טסים ימי הקיץ הללו. מה עוד שיש מכונית! ליו לקח אותנו אתמול לטיול קצר, מאחר ואינו בוטח עדין ביכלתו בנהיגה. איון יודע עוד פחות ממנו, למרות שהוא מתאמן מספר שעות בכל יום. אבא, גם הוא היה רוצה לנהוג בה, אך אמא אינה מניחה לו. לדעתה פוגע הדבר בעצבים, היא יודעת בודאות ששני שליש מהנהגים מסימים את חייהם בבתי־משוגעים, או בהתאבדות, כתוצאה מהתמוטטות עצבים. אבא ניסה נסה למרות מחאותיה לעלות ולנהוג. אך כולנו פתחנו בצעקות מקהלתיות, וטענו שלמען המדינה והמשפחה עליו לשמור על עצמו. לעת עתה הוא ותר. יש לו הרי ספורט חדש: – מכונת הכתיבה.
אמש, לאחר ארוחת הערב, ישבנו כולנו על המרפסת. היה כל־כך יפה, יופי כזה אינו קים בשום מקום עלי אדמות. מעלינו בשחור השמים, נצנצו הכוכבים. וסביבנו, על הארץ החשוכה, האירו הנורות העמומות. ישבנו בשקט, כל אחד שקוע בחלומו הוא, עד שאמא שאלה את ליו, מאחר והוא יודע־כל, יאמר נא. אלו נחשים מצויים בסביבה זו. הוא פלט בו במקום שורה של שמות לטיניים, וטען שהללו אינם יצורים מזיקים, ואין בהם רעל. אני פקפקתי אם יצורים אלה קימים בכלל, אבל אמא מאמינה לדבריו, כבתורה מסיני, והיתה מופתעת לטובה. היא ספרה, שאבא אמר לה לפני זמן מה, כי רק נחשים מסוגלים לטפס על קירות חלקים, ורעיון זה לא נתן לה מנוח. האפשרות שנחש יחדור אל תוך חדרה מנע לא פעם שינה מעיניה. ואליה, כלל לא היה מסוגל להבין כיצד אפשר לפחד מנחשים, לדעתו, יפים הם, אמיצים, מחונכים, מלאי רז, ומסוכנים. הוא על כל פנים, כך טען, לפחות, לא היה מסוגל להתאהב באשה שאין בה משהו נחשי. קאטיה הגיבה על כך ב“עגל שכמותך”. וליו אמר שיש בי משהו מן הנחש, אני חלקלקה ומסתורית. אחר־כך ספר אגדה דרום־רוסית, שהיתה מזעזעת מאד. קוסם התאהב בבת־מלך, שהיתה כלואה במגדל גבוה. בחצות טפס אל חדרה כשהוא לובש דמות נחש. הוא חדר מבעד לחלון חדרה, ושם חזר לדמותו האנושית, העיר אותה משנתה, ובלה בזרועותיה ליל אהבים. פעם, מרוב צפיה לא נרדמה בת־המלך, ואז הבחינה לאורו של הירח בראש נחש שטוח ומשולש במרכזו של החלון. היא נבהלה כל־כך שנפלה על מטתה מבלי להשמיע קול ומתה. ממש באותו רגע נשמע צלצול חד בדלת הכניסה. המקום בו מצוי פעמון ישן וחלוד. והפעמון עצמו נשכח לגמרי, מאחר ואין משתמשים בו כמעט. כולנו התפלאנו על כך שאמא לא נפלה בו במקום – מתה. אבא קם, על־מנת לגשת אל דלת הגן, ולראות מה קרה. אמא אף היא זנקה ממקומה והביטה בליו במבט מתחנן, על מנת שיקדים ויפגוש ברוצח המצפה לאבא. מאחר והקימה וכן גם הצעדים הראשונים עולים לאבא במאמץ רב, ואלו ליו קל תנועה וזריז, פתח הוא למשרת את הדלת. הלה נשא בידיו ארגז. הוא אמר, שבעצם לא מחלקים יותר דואר בשעה כזו, אך מאחר והמשלוח הוא אל האדון המחנך אותו מכבד מנהל הדואר מאד, ובנוסף לכך הגיע הארגז מפטרבורג, משמע חשוב הענין, הוחלט לשגר את הארגז עוד באותו ערב. המשרת קבל דמי שתיה, ובתוך הארגז היתה מכונת־הכתיבה. ליו הוריד מיד את האריזה, והחל מדפיס עליה. גם אבא נסה, אך לא ידע כיצד להשתמש בה. כולנו נסינו אחריו, ולא ידענו, ממש כמוהו. רק אני – בחיי – הצלחתי מעט. לבסוף התבוננו כולנו בליו שהדפיס בשטף. אבא נסה בשנית, וכאשר ליו אמר שיש לו כשרון, היה אבא מרוצה ביותר. אמא היתה מאושרת, והודתה שאפילו הנחש נשכח ממנה, כל־כך הוקסמה ממכונת־הכתיבה. ואליה שאל: “מה אתם מתכונים לעשות עם זה בעצם?” קאטיה טענה, שאם כבר נאלצים להפעיל את האצבעות הרי שאפשר גם לכתוב. היא אינה מכירה בערכו של הדבר, אך יש להניח שעוד תשנה את דעתה.
דודה יקרה, האם הכל כשורה אצלך? אומר לך רק זאת, השושנים החלו לפרוח, האדומים וגם הצהובים המטפסים. והללו מפיצים ריח נפלא. וכן גם שושני הבר. אנו כבר קוטפים תותי־בר. בנוסף לכך אבא הוא במצב רוח ידידותי, ואף העיר לפני זמן מה, שאיש אינו בא לבקרנו הקיץ.
שלך
יאסיקה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קמרסקוי 9 ביוני.
שלום, קונסטנטין היקר!
כן, אתה חברי, אני חש בכך. אתה מכבד ומעריך בי אותם דברים, החשובים לשנינו, ומכיר ואוהב גם את האחרים. ומשום כך אתה מתקיפני, ומאמלל אותי. אני סובל, והדבר ידוע לך, ואיני צריך להבהיר לך מדוע. יתכן שאף פעם לא סבלתי כך. אך ברור לי שאתגבר על־כך. ניסיתי להשתלט על אנשים אלה למן הרגע הראשון שהגעתי לכאן. ומכאן נובע הסבל, מאחר ולא רק הנשלט מתקשר, אלא גם השולט. השלטון שהצלחתי לרכוש, קושר אותי ממש כמו הענין עצמו. את המחנך יכול אני להטעות, אך אין לי כל השפעה עליו. זה פוגע, כמובן, בגאותי. אך יותר מכך הדבר מצערני, משום שהתוצאות ברורות לי. לאיש יש קסם מיוחד, ואיני אדיש אליו. למרות שכוחותיו, שממילא לא הערכתים כגדולים, אוזלים, ואפשר להבחין שבאיש זה בערו כוחות נפש עזים, יותר משבאנשים שפלים. הוא שלם באיזה שהוא אופן, גם אם לא יהיה מושלם לעולם. דוקא חוסר הגישה אליו מוצא חן בעיני. אני חושב שהדבר צמח והתקשה במלחמת חייו. אבל הוא ביסודו לא נשתנה, הוא לא קלט שום דבר חדש, אך גם לא הפסיד דבר. יש בו עוד הרבה מן השטויות הילדותיות, ובטחון עצמי, מה שלא היה מצוי בו, סגל לעצמו. האני שלו שלם, עסיסי, מאורגן ונאה, עד שחיים בכאב לעצם הרעיון של פגיעה בו. ודוקא משום שכך הוא, אני חרב להרסו. קויתי שאוכל לכבשו, להחדיר אל מוחו תכנים חדשים. לא כתבתי לך דבר על כך, מאחר והדבר הכביד עלי, אך חשבתיו לאפשרי. אל אלוהים, איש זה, שמש לוהטת זו! שאני מסתובב סביבה כנחש. הוא אף אינו מעלה בדעתו שברגע שנתנגש יקרע לגזרים. במה שנוגע לילדים, מעדיף הייתי להחריש. מי יתן והיתה לי השפעה על אביהם, כפי שיש לי עליהם. זה נשמע אוילי. הן מובן, שקל יותר להשפיע ולהשתלט על צעירים. אך האם לא יכול היה פעם לקרות נס, פלא, והדבר היה מתהפך? אך הפלא לא התרחש, לכן אני חיב לפעול בהתאם להחלטותי העקרוניות, אין ברירה אחרת. יתכן ודרוש לילדים אלה זעזוע גורל חזק. אל אלוהים, מה פירוש נחוץ? הרי הם כל־כך נפלאים בחיי החלום שלהם. אמנם זה יבל הסתים פעם… ילדים עם קמטים וגב כפוף הוא מראה מחריד, אך פעם צריך השנוי להתחיל, יתכן אפילו שאוכל להיות להם לעזר בשעת שנוי זה. דבר שאדם רוצה בו הוא אפשרי, אך צריך רק לרצות.
לא אכתוב אליך בעתיד הקרוב. אני מניח שהבנת אותי נכונה. אין לי ספקות ביחס למעשי. אל תשיב לי על כל הענינים שפעלתי. איש לא יוכל לנחמני. ובכך שאתה מבין לרעי – אני בטוח.
ליו.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 11 ביוני.
שלום, פטר היקר!
אם יש את נפשך לזכות בחויה היסטורית, השאר מחר ומחרתים בביתך. איון שלנו הסיע את המכונית ישר אל תוך בור, הוא האשים בכך את הצפרים המתנכלות, ואנו את הברנדי, אך מאחר ושכב באותו בור זמן רב, חזר מפוכח לגמרי, כך שאת האשם האמתי לא נתן עוד לגלות. המכונית נזוקה יותר ממנו. היא נראית כצב בלי קלפתו, אבל לנסיעה היא עדין מסוגלת. אמא היתה מרוצה, וסברה שמוטב יהיה אם נשאיר את המכונית במצב זה, עד שאיון ילמד לנהוג כראוי, על מנת שלא יביא את כולנו עלי קבר. אבא הודיע שלא ישאיר את המכונית במצב זה, גם אם איון לבדו יסע בה. תהיה זו פגיעה בכבודו, ממש כאלו יצאו בנותיו בשמלות קרועות. כולנו הסכמנו עמו, וליו התנדב להסיע העירה את הפגר, ולדאוג לתקונו. יאסיקה רצתה להצטרף אליו. אך ליו טען שהנסיעה במכונית במצב זה מסוכנת מדי, וסרב לקחתה. מאז היא מסתובבת עם פרצוף חמוץ, מאחר והיא, כמובן, מאוהבת בליו. אמרתי “כמובן”, מאחר ובאדם כליו, השולט בכל אטום שבגופו, מאוהבים כולם. בעצם אני שוה נפש, גם שעה שאני מאוהב. ונשאר כזה, גם אם אני משיגה וגם אם לאו.
גם תכונה זו מושכת נשים מסוימות. אך התכונה שאין לעמוד בפניה באמת, היא הרצון. אף אחד אינו יכול לעמוד כנגד זה, זה כוחה של הנשמה. לליו יש בודאי רצון מיוחד לגבי כל ענין. אני לא הייתי מחזיק מעמד בקצב חיים כזה, אפילו שנה אחת. ואלו הוא נושא קצב חיים זה כבר עשרים ושמונה שנה, וכפי הנראה יגיע לשיבה מופלגת. אני מסופק אם הוא מסוגל להתקשרות ממושכת לאשה אחת. רבוי נשים היה צריך להיות מותר בשבילו. הוא לא יקדיש להן תשומת לב רבה מדי. אבל משפט אחד, אותו יאמר כדרך אגב, יחרת בזכרונן, והן תחזורנה עליו משך שבועות. הוא יערוך בקור אצל אמך, התבונן בו.
ואליה
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 11 ביוני.
שלום, קונסטנטין היקר!
אבוא מחר או מחרתים לפטרבורג, ואני מקוה לפגשך. זה נוגע לסדור מכונת־הכתיבה, נושא שעליו אני מעדיף להרחיב את הדבור בעל־פה. היא יכולה לפעול כחומר נפץ, או להיות טעונה כאקדח. במקרה האחרון, לא נוכל לבטוח בכדור שיפגע במטרתו. אשלח אותה בקרוב לבית־החרושת בו נקנתה, לצורך תקון. היא חיבת להשלח לשם, ולחזור משם, על־מנת שבחקירה מאוחרת לא יפול עלי אף צל של חשד. אתה חיב לדאוג לכך שלא תשלח בטרם תהיה מסודרת לצרכנו. תהיה חיב להשתלט על אחד מפועלי בית־החרושת, או על אחד מפועלי הרכבת. הזמן אינו דוחק, אתה יכול לקשור את קשריך תוך שקול־דעת ובמתינות.
ליו.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 12 ביוני.
שלום, דודתי האהובה!
מאד רציתי לבקרך, אך אסרו עלי את הדבר! רציתי לנסוע אליך במכונית ההרוסה, דוקא משום שהיא במצב נורא זה. שערי בנפשך, הייתי מתגנדרת ומתיפה ככל־האפשר, והייתי יוצאת מתוך הארגז כהידרה מתוך עץ חלול. אך מעל לכל הייתי רואה אותך. הייתי מעמידה את אפיי במבחן קשה, לראות את לחייך הפורחות, ואת עורך הזוהר, את נעוריך הנצחיים… אני חוששת שלחיי הם חורים ברגע זה ורטובים מדמעות, עד כדי כך, מאוכזבת אני מבטול הנסיעה.
נשאר, אפוא, בלי המלאך המגן. הצעתי שנשחק יומם ולילה סביב הבית כך שאיש לא יוכל לחדור מבלי שנבחין בו. ואליה הטוב גם כן היה מוכן לכך, אבל קאטיה, לא הסכימה. היא טוענת ששוב אינה ילדה. ליו מביא לך מכתב זה, הניחי לו להגן עליך, גם אם אינך נזקקת לכך.
שלך
יאסיקה.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 14 ביוני.
אם איני פעיל מבחינה חברותית, הרי נעוץ הדבר בעובדה, שמשפחתי מצויה תחת עין צבורית פקוחה. ותוך הסתגלות למציאות זו, נתגבש מזגי המשקיף. הייתי פעיל יותר, הרי היה זה טרוף מצדי. היום שוב נשתלט השטן על ביתנו. ישבתי בכורסא, סחוט עוד מאמש, שכן, מאז עזב ליו את הבית, חיב אני לשמור מחצות על הבית, מפני שאמא פוחדת. ישבתי, אפוא, בספריה, דפדפתי בספר כשקאטיה התפרצה כמערבולת נוצות, וזנקה לעבר הטלפון. על מנת שלא תקבל זעזוע־מוח, כשם שאני קבלתי, אמסור לך אינפורמציה על מנת שתבין את המתרחש. קאטיה ויאסיקה ישבו וכתבו מכתבים לליו, כאשר חקרה קאטיה את יאסיקה על יחסיה עם ליו, נסתבר לה שיאסיקה מאוהבת בו, ורואה עצמה מאורסת לו. זאת הייתי חיב, כמובן, לנחש.
ובכן, קאטיה הזמינה שיחה עם פטרבורג. שאלתיה, עם מי היא רוצה לדבר בעצם. – “עם ליו”, השיבה, וכאלו לא נגע לי הדבר כלל. – “את יכולה להמתין עד שישוב, הן הדבר אינו חשוב עד כדי כך”. והיא: “- אה יכול לשפוט? כאן לא אדבר עמו כלל, ואני מצטערת שעשיתי זאת עד כה”. ואני: – “בשם כל הקדשים…” באותו רגע צלצל הטלפון. היא פרצה לעברו – “האם אתה הוא זה? קראח, קבק, קבק… אני רוצה רק לומר לך שהנך יצור שפל! קראח, קבק… אתה חנפן, מענה, יהודה איש קריות! קבק, קבק… בבקשה אל תכחיש! יש לך עוד חוצפה להצטדק? שקרת לי די והותר! אפקח את עיני יאסיקה! עבור יצור עלוב כמוך, על אף חולשותיה, היא טובה מדי… אתה חושב אותי ליותר טפשה משהנני באמת. אתה סבור שאתה לבדך חכם, וכל היתר רפויי שכל, יתכן והדבר הפוך!”
כל זאת פלטה קאטיה, בקול רם כל־כך, עד שאמא ואבא שמעו, וסברו כי קרה דבר מה נורא, ולכן הגיעו שניהם במרוצה, והאזינו לדבריה בתדהמה. ושאלו: – “מה פירוש כל זאת? עם מי היא בעצם מדברת?” ואני עניתי: “מאומה, היא מדברת עם ליו, וכועסת עליו במקצת”. וקאטיה הוסיפה לתוך הטלפון: “להאזין לדבריך? לאפיך החלקלק והדו־פרצופי? לעולם לא!” ואבא ואמא התפרצו לעברה: “למען השם, מה הוא עולל לה!” ואני השבתי: “היא קבלה ממנו גלויה, עם המען, קטינקה פון ראזימקרה. והיא רואה עלבון בכך שמניחים ששמה קאטיה נגזר מן השם קאטינקה”. אבא ואמא היו מוקסמים: “זה הכל קאטיה?” שניהם עמדו לפרוץ בצחוק, קאטיה הסתובבה. ואני אמרתי: “יונתי, נוחי מעט!” קאטיה נעצה בי מבט קטלני ורק הוסיפה עוד: “אוף!”
התנפלתי על הטלפון, ועוד הספקתי לתפוס את ליו, והרגעתי אותו. הוא אמר באנחה כבדה: “אתה הוא השמן המרוח על הגל הסוער של משפחתך. בלעדיך אפשר היה לחלות במחלת ים”. נראה שהשיחה פגעה בו קשות.
אינני יודע אם השיחה התנהלה מביתכם, אם כן הדבר, מענין היה ביותר לשמוע את חלקה השני של השיחה, אם האזנת לה. מה שבטוח לפחות הוא, – קטיה גמרה עם ליו, גם אם זעמה יתרכך עם הזמן. אם תחזור ותתלהב מכהות שכלך, לאחר שגמרה עם האינטלקט? על כך קשה לענות, מכל מקום אל תקבל הנחה זו כמובנת מאליה. למען האמת, היא פורחת כתוצאה מאכזבתה. לאמיתו של דבר ראויה לרחמים יאסיקה. היא נראית כצפור קטנה שקנה נהרס, ומניחה לגשם ולרוח לשטפה. היא מציצת בבהלה ובזהירות, ומניעה לעתים בראשה הפצוע, בחוסר אונים, כאלו לעולם לא ישוב להיות טוב. אני סבור שהיא בכתה משך שעות, פניה העידו על כך עוד זמן רב לאחר מכן. יש בה משהו מתוק, כאגס הבשל־יתר־על־המידה, ומשהו רך כל־כך, כפתית שלג הנמס בידו של אדם. טוב היה עבורה, לו נשאת אתה אותה לאשה. אבל אתה תקעת בתוך ראשך את קטיה, ומאחר ועומד אתה על המוסכמות, לא תשנה את דעתך, ותכנה זאת בשם – אופי. עבורך הדבר הוא בעצם הינו־הך, אם רק דואגים לך, ועבור יאסיקה היה זה טוב, אלו היתה מוגנת ע"י עורך העבה מפני העולם. בעוד שקטיה אינה זקוקה לחומה אטומה זו, ויתכן אף שלאורך ימים לא תוכל לשאתה. איני רוצה להיות אויל, עד כדי הטפת בינה למישהו שאין זו נחלתו.
לקטיה מספיקה תבונה על מנת להסתיר את האמת מאבא ואמא. אך כשאבא פונה אליה, בשם קטינקה, על מנת להקניטה, היא זורקת בי מבט זועף, דבר המביא את השאר לידי צחוק.
חיה בטוב
ואליה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 17 ביוני.
שלום, קונסטנטין היקר!
היה זה רעיון מועיל ביותר לשכנע את הגברת טטיאנה לבוא עמי לקרמסקוי. ההשפעה שרכשתי עליה, עשתה רושם עז על משפחת המחנך, משום שהם מלאי התפעלות מקרובתם זו, הממלאה תפקיד נכבד בחברה. היא יפה, וחכמה די הצורך על מנת לדעת, כמה מחכמתה צריכה אשה להסתיר. היא בעלת שכל, אך שכלה לא פותח דיו. היא נהנית הנאה רוחנית, אם זו אינה תובעת ממנה מאמץ מיוחד. משום כך היא מעדיפה את חברתם של אנשים, המסוגלים לנסח את ידיעותיהם, מחשבותיהם, ותגליותם בלשון פשוטה. עובדת היותה מחוסרת דעות קדומות, היתה עשויה לעורר התפעלות, לו היתה מסכנת בכך דבר מה. אך הגברת היא אפוליטית, ולכזו מניחה החברה חופש דעות, מתוך תמימות.
בנה פטר, המאוהב בקטיה מאז ילדותם, אינו נפגע כלל מן העובדה שזו אדישה אליו, הוא נוקשה בגישתו זו. מתוך התבוננות שטחית בלבד, נתן להסיק שיש בו טוב־מזג מכמות מופלגת מתוך גישה אנושית, שהנה ילדותית ביסודה, ובחום של רודף צדק, הוא רואה עצמו כשיך למפלגה מהפכנית. למרות שהוא מקנא בי, מאחר ובת־דודתו מעדיפה אותי על פניו, התיחס אלי בהגינות, אם גם לא בלבביות. יחד עם עוד סטודנטים אחדים בעלי אמצעים כמוהו, מארגנים קורסים פרטיים לרפואה, על־מנת לאפשר לעצמו ולחבריו את המשך הלמודים, ויחד עם זאת, להפגין כנגד חוקיה השרירותיים של הממשלה. הקורסים יתחילו בקרוב, וקטיה רוצה ליטול חלק בם. המחנך לא ידע על כך ולא כלום, ונפגע קשות מן העובדה שדוקא דודנו הוא מארגן הקורסים, נוסף לכך, שקטיה רוצה להשתתף בם. כיון שאינו מסוגל לכעוס על קטיה כעס ממשי, החל לנזוף באחותו, על שאינה מונעת את בנה ממעשים דון־קישוטיים. היא חיכה חיוך ילדותי, וטענה שבנה הנו אדם מבוגר, והיא אינה יכולה היא אינה מבינה בזה, שכן הנשים מוצאות ממילא מתחום זה. היא אינה יכולה לקבוע עמדה, כל עוד אינה מבינה את הענין. בכלל מוטב לדעתה לפסוח על ענינים פוליטיים בשיחה חברתית, כי בשיחה מעין זו, הופך גם האדם הנבון ביותר, לחמור מבוהל ומחוספס. לדעתה, אם המדינה מונעת את המשך הלמודים חיב אדם צעיר ליטול את גורלו בידיו ולדאוג להמשך השכלתו. שכן בסופו של דבר צריך אדם תעסוקה כל שהיא.
לדעתה של קטיה זהו מעשה חסר אחריות ומעורר למרי כנגד הממשלה. כשהיא סוגרת את האוניברסיטה שהיא בלתי תלויה. האם שואלים הורי הצאר לרשותו של מישהו, כאשר הם מלמדים את ילדיהם קרוא וכתוב.
המחנך השיב, שלו הסתפקו האוניברסיטאות בהוראת דעת בלבד, היתה נשמרת עצמאותן, אך מאחר והתערבו בענינים פוליטיים, ערבבו את המפלגות, הרי שותרו מרצונן על עצמאותן. חוקי הממשלה לא יבטלו, משום שכמה בעלי אמצעים יאפשרו לעצמם למוד פרטי, ועל־ידי כך יצאו חסרי האמצעים נפסדים פי כמה. כאן התפרצה קטיה: “אתה אינך מכיר את פטר! הוא אינו מנסה להרויח על חשבון העניים! למען מחוסרי האמצעים ארגן את הקורסים האלה! כל אחד יכול להשתתף בהם, גם לאלה שאין כסף!” פני המחנך הפכו ארגמן. והוא אמר, שאם כך הדבר הרי שהמצב חמור עוד יותר משחשב בתחלה. הוא חשב שזהו ענין של שעורים פרטיים. אבל זוהי אנטי־אוניברסיטה, זוהי הפגנה, זהו מעשה מהפכני. הוא אף פעם לא העלה בדעתו, כי בתו עלולה להצטרף אל אויביו.
מעולם לא ראיתיו זועם כל־כך. מצחו התכוץ, חטמו התחדד, כחרב שהושחזה זה עתה, ונוצרה אוירה מחושמלת, כלפני סערת ברד. קטיה נבהלה מעט, אך שמרה על אומץ רוחה. טטיאנה נתחיכה חיוך ילדותי, והרימה את גבותיה בהשתוממות, על שהוא רואה את הדבר ברצינות רבה כל־כך. הגברת פון רזימקרה היתה עצובה. איני יודע מה חשבה אותו רגע, אך היתה לי הרגשה, שהיא היחידה מלבדי, המבינה את המצב לאשורו. לא משום שהיה לה יסוד לכך, אלא משום שהיא אוהבת, והאוהב, מבין וחושש.
ברגע הגרוע ביותר, אמרתי אל המחנך: שהוא רצה ממילא לשלוח את וליה וקטיה לחו“ל, על מנת ללמוד באוניברסיטאות זרות. אם יעשה זאת עתה, תמנענה צרות. הערה זו העלתה את מצב־הרוח. וליה היה מוקסם, –”כן, אמא!" אמר, “כל הצעירים בני המשפחות הטובות נשלחים לחוץ־לארץ. אם אתה רוצה שיצא מאתנו משהו גם אתה חיב לעשות זאת, אני מציע את פריס”. גברת טטיאנה הוסיפה: “אני מצרפת אליכם את פטר, על מנת שיהיה עמכם אדם נבון, מלבד זאת פריס ממש הכרחית עבור פטר, הוא זקוק ללטוש”. המחנך העדיף את ברלין על פריס, אבל הרעיון החל להתגלגל, ואני בטוח שיצא לפועל. רציתי להרחיק את קטיה ואת וליה מהבית, על מנת שלא יראו באסון. וכך הגעתי לרעיון זה. אמצא גם דרך להרחקתה של יאסיקה. מעתה, סבור אני, יתגלגלו הענינים במהירות.
ליו.
קאטיה אל ואליה. 🔗
פטרבורג 20 ביוני.
אתה חמור, ואליה! כתבת על הענין שהיה לי עם ליו – לפטר! יכולתי לשער שתעשה זאת, אך מדוע התפארת בכך שלא ספרת את הדבר לאיש? ראשית לא שאלתיך על כך דבר, שנית לא האמנתי לך, אף לרגע. פטר סבור עכשו, שהוא צריך לנחמני, ושאני חיבת להנשא לו. עקרונית – הוא צודק. למעשה – הוא מקסים, ורק אלהים הוא היודע מדוע איני מאוהבת בו! כעת אני חיבת לסבול את רחמיו של פטר, ולשמוע כי דודה טטיאנה מתפעלת מליו; עד כמה הוא אלגנטי, עד כמה הוא מבריק ותקיף, ואיזו השפעה טובה יש לו עלינו! שמור נא אתה על יאסיקה! זה גם מאד טפשי שיש לנו הורים כאלה. אבא אינו מבחין בדבר, אמא רואה הכל באור חיובי. ואלו לך, שום דבר לא איכפת. השלם סוף סוף עם עובדת גבר. ליו עושה עמך כעולה על רוחו, ומציג כל דבר לפניך באור הרצוי לו. זה נראה כאלו אתה מאוהב בו. והרי זה מחוסר הגיון. כשדודה טטיאנה אינה מדברת על ליו, היא מקסימה ונבונה. הקורסים טרם החלו. מה מצב הענינים ביחס לנסיעתנו לפריס? האם אבא מסכים כבר? במקרה הגרוע ביותר נסע, כמובן לברלין, אם נצא מפה נסתדר כבר איכשהו.
חיה בטוב
קאטיה.
יאסיקה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 20 ביוני.
שלום, חפושית קטנה שלי!
האמיני לי, שהייתי מעדיפה לבכות עתה מאשר לכתוב לך, אבל מהבכי לא יצא כלום. איני יכולה להשתחרר מן ההרגשה שיש לי חלק בעזיבתך את הבית. אני אשמה במשהו, בזאת אין לי ספק. וזה התחיל בכך שכתבתי אל ליו ואת יצאת מכליך, זאת אינך יכולה להכחיש. תחלה סברתי שגם את מאוהבת בליו, אך הוא צחק לרעיון, ושלל אותו לגמרי. וכאשר ראיתיכם יחד, שוב לא נראה לי הדבר כך. גם אם את מאוהבת בו, הרי שאינך אוהבת אותו כמוני. את לא תמותי מכך שלא ישיב אהבה אל חיקך, ואלו אותי ימית הדבר. הרי בכלל אינך כזו המתאהבת ברצינות, האין זאת? ואליה טוען תמיד שאינך סנטימנטלית כמוני. כתבי לי משהו מנחם! כולם נראים עכשו בלתי מרוצים. אבא עצבני מאד מאז שעזבת, תמיד תוקף אותו דבר־מה, אך הפעם נדמה לי שעצבנותו נובעת מהשתתפותך בקורסים הללו. הרי זה ענין גורלי עבורו אם דודנו ובתו משתתפים בדבר־מה המכוון כנגד הממשלה. אתמול נתגלו ספרי ספריה אחדים שואליה השאילם לפני שנים ושכח להחזירם. זה עולה הרבה כסף, ואבא רתח וגרם שערוריה. הוא טען שואליה מחוסר מחשבה, בזבזן, ומתנהג כאלו היינו מיליונרים, ויביא עוד את כולנו לידי פשיטת רגל ופשיטת יד. אמא שהופיעה בדיוק באותו רגע, נסתה להצדיק את ואליה, דבר שהעלה עוד יותר את חמתו של אבא. כשהתישבנו לסעוד ארוחת צהרים, היו כולם רציניים ושקטים ולאבא לא היתה הבעה קודרת במיוחד. אמא הביטה בחוסר אונים מאחד אל משנהו, ולבסוף נח מבטה על אבא, והיא שאלה באהבה: “מדוע אתה נראה חור כל־כך, יאגור?” כולנו פרצנו בצחוק, ואבא הצטרף אלינו. והעיקר – הקרח נשבר.
וליה הרגיש עצמו מוכה באופן מיוחד, משום שאבא טען שאינו יכול לשלחו לחוץ־לארץ, מאחר והוא קל־דעת. אך הוא אמר זאת ברגע של זעם, והוא בכל זאת ישלח אתכם לחו"ל.
האם פט מציק לך מאד? אל תתני לדבר להדאיגך יתר על המדה. ליו אמר לי למן ההתחלה שאינו רוצה, ואינו יכול לכבלני, עד שלא תהיה לו משרה מתאימה. רואה את, הוא איש כבוד, ואליה אף פעם לא יהיה כזה. אני חשה מאד בחסרונך, האם גם את חשה בחסרוני?
שלך
יאסיקה.
לוזיניה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 21 ביוני.
שלום, קאטיה קטנתי!
השגת את רצונך, האם מאושרת את בכך שהנך בעיר? האם משום כך את חכמה יותר, טובה יותר, מאושרת יותר? איני רוצה להסתיר מפניך שהכאבת לי בלכתך. ועשית זאת למרות שידעת מה את מעוללת לאביך בהליכתך, האם קשה כל־כך להבין זאת? אלו היית מבינה כראוי את מעשיך, לא היית מסוגלת לעשות כזאת. הרי אין זה רק שאת חושבת באופן שונה מאביך, או שאינך רוצה בעצתו, וזהו הדבר המכאיב לו, אך הוא אוהבך כל־כך שאינו מסוגל לאסור עליך מעשים שהיה אוסר על אחרים. הוא אוהבך למרות שאת עושה מעשה שכל הנוטלים חלק בו – יגונו. זה יבלבל אותו, זורע חוסר אמון בשיטתו, מדוע את מביאה כל זאת על אביך האוהבך? לעתים נדמה לי שהילדים קימים על־מנת להתנקם בנו. ואיני יכולה להסביר לעצמי על־מה ולמה. הילדים, הם היצורים היחידים אשר מולם אנו עומדים חסרי־אונים, ומשום כך הם היחידים המסוגלים באמת להשמידנו. בעוד מספר שנים, כשבעצמך תהיי אם, תביני כיצד אני מסוגלת לחשוב דברים אלה, מבלי שאהבתי אליך תפגם.
אני חושבת שבסופו של דבר ישלח אתכם אבא לחוץ־לארץ, זה יהיה אולי הדבר הטוב ביותר. ליו הוא משענת עבורנו בימים אלה, ואני אסירת תודה לו על־כך. אך הייתי רוצה להשאר לבד עם אביך לאחר נסיעתכם. החופשה טרם השפיעה השפעה מרגעת על אביך, אולי משום שיש אצלנו תנועה רבה מדי, ואי שקט. ברגע זה איני מודאגת בגללו. אורבות לו סכנות החמורות יותר מנזק גופני.
יקירתי, היי נא מתחשבת כלפי דודה טטיאנה, וכן גם לגבי פטר. איני רוצה לשכנעך שתנשאי לגבר אותו אינך אוהבת, אך שמרי נא על ידידות עם גבר טוב זה.
שלך
אמא.
ואליה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 23 ביוני.
רק האל הטוב לבדו, הוא היודע כיצד עלה במוח־האנקור שלך, הרעיון הגאוני, לקום ולנסוע מכאן. אלא אם נקח בחשבון שאנקורים ועכברים יודעים לבחור התוך הזרבובית בה הם מחטטים, את מזונם זהו אינסטינקט, ולא אשלול תכונה זו ממך. למעשה מאד בלתי נעים כאן כעת. אמא מצאה בבוקר יום אתמול מכתב איום תחת הכר. במכתב נאמר שבאם דימודוב וחבריו יקבלו חנינה, ישלם אבא בחייו. באותו יום ממש, הגיע מכתב מאמו של דימודוב, בו התחננה לפני אבא שיחוס על חיי בנה. האם יש קשר בין שני המכתבים? מי חכם וידע? אמא נתקפה בבהלה יותר מן העובדה שישנה משך כל הלילה על המכתב, מאשר מעצם המכתב. המוזר בדבר הוא, באיזו דרך הגיע המכתב למקום שהגיע. אנשינו נקיים מכל חשד, אך מי מלבדם יכול לחדור לחדרם של אבא ואמא? המכתב בודאי הגיע לשם בדרך טבעית, אבל כיצד אירע הדבר, זאת אין מצליחים להסביר. מניחים שמישהו הגיע בשעת לילה מאוחרת, חדר לחדר מבעד לחלון הפתוח. ההסבר אינו נראה לי, אך גם איני יכול לסתרו. ליו נפגע מאד, משום ששמירתו הוכחה כבלתי יעילה. אני סבור שביסודו של דבר חדל להגות בענין כולו בזמן האחרון. הוא היה רציני מאד, כמעט קודר. והיום שוחח עמי ארוכות על הענין. הוא מניח שכותבי מכתב האיום היו בקשר עם הגברת דימודוב. מתקבל על הדעת שהדבר יצא מחוגי חבריו של דימודוב, הגברת דימודוב לא היתה חיבת לדעת על הענין דבר. נוסף על כך, סבור ליו, היה צריך מכתב האיום להביא את אבא לכתיבת תשובה חיובית לגברת דימודוב. במובן מה להשפיע השפעה מסיעת. אך בהתחשב עם אפיו של אבא, הרי שיכול הדבר רק להחטיא את מטרתו. ליו אמר שהוא מכבד ואוהב את אבא משום שהוא נוהג בהתאם להשקפותיו ומצפונו. אך יש להודות, שהמהפכה צודקת ממנו. הממשלה אסרה את אחד הפרופסורים הנערצים ביותר, אחד היחידים שלא אבד את אומץ לבו, והעז להביע את דעתו, ושלחה אותו לסיביר. דימודוב הגן על זכויותיו, ועל זכויותיה של האוניברסיטה. בעוד שנים יצביעו על הסטודנטים הללו, כעל הוכחה, שבפטרבורג היו אנשים בעלי כבוד ואומץ. במקרה זה, היתה הממשלה מעין גורם המורד כנגד חוקיה הברבריים, יותר מאותם המכונים מהפכנים. ואשר מגינים למעשה על החוק. הם נהגו בהגינות, מנקודת ראותם, בכך שהזהירו את אבא בעוד מועד, ונתנו לו שהות לשנות את דעתו, באופן שיספק אותם. הסכמתי עמו, אך הוספתי, כי עד כמה שאני מכיר את אבא, דוקא עכשו לא יזוז מדעתו. אולי, אמר ליו, אם אבא ידע שהאיומים רציניים, ועשויים לצאת לפועל, ישנה את דעתו ולו בגלל אהבתו לאשתו ולילדיו. איני מאמין בכך, על־כל־פנים מקודה זו בודאי שלא נתן לשכנעו. אבא הוא היחיד, שאינו מזועזע, וקו זה באפיו מצא חן בעיני. אף צל צלו של פחד אינו נכר בו, ואם אפשר היה עוד קודם להזיזו מדעתו, הרי שהדבר הוא בלתי אפשרי עתה. יש בכך, כמובן, דוקאות, עקשנות, והרגשת צדק פנימית, אך יחד עם זאת, זה יפה. אמא עצובה: היא רואה, כמובן, בחסול הסטודנטים, או בחסולו של דימודוב לבדו, דבר מה נורא, והדבר גרוע עבורה שבעתים, שאבא מסוגל לשנות את הדבר, ואינו מוכן לכך. אני סבור שהיא אינה מנסה עוד להשפיע עליו, כיון שהיא יודעת, שזו ברכה לבטלה. אבא ואמא הם אנשים בעלי טעם יוצא מן הכלל. לא הייתי רוצה בהורים אחרים, אף שלעתים נראות לי דעותיהם וגם אפים כמגוחכים.
ליו אמר, שלדעתו, אין חיי אבא נתונים בסכנה כל עוד לא נדונו הסטודנטים. רק אחרי פסק־הדין יהיה המצב רציני. אבל מאחר ומשרתינו נאמנים כל־כך, אין מקום לדאגה ממשית. שאלתיו, מדוע הוא רציני כל־כך, ושקוע בהרהורים. הוא הודה, שהכיר בכך שנוכחותו מיותרת, ועליו לעזוב במהירות המקסימלית, ודבר זה מעציבו. הוא היה עוזב ממילא, אך עתה יחיש את יציאתו. גם הבדלי ההשקפות בינו לבין אבא אינם נותנים יסוד לעבודה משותפת הוגנת. נסיתי לשכנעו שהדבר אינו כך.
אני נשאר כאן לעת עתה, על מנת לבדר מעט את אבא ואמא, חבל לי עליהם. יאסיקה סתם מאוהבת. תודה לאל שאני איני במצב זה. זהו מצב מבעית. התנהגתי בהגינות, אנקורי, על מנת למנוע אי נעמויות מאבא ואמא בזמן זה.
ואליה.
יגור פון רז’ימקרה אל גברת דימודוב. 🔗
קרמסקוי 23 ביוני.
גברת נכבדה!
אלו פגע בי בנך, או העליבני באופן אישי, לא היה צורך בתחנוניך על־מנת שאחוס על נעוריו ואתחשב באפיו הבלתי מעוצב עדין. למרבה הצער, אינך פונה אלי כאל אדם פרטי, אלא כאל נציג של הממשלה. בתור שכזה איני יכול לנהוג בסלחנות, כי במה שנוגע לממשלה אין מדובר כלל ברגשות, אלא בכדאיות ויעילות. הזהרתי איש צעיר זה, שדעותיו היו ידועות לי, ונתתי לו שהות מספקת, על מנת לחשוב על גורלו וגורל הוריו האומללים. הוא לא שעה להזהרותי, ובכך קבל על עצמו את תוצאות מעשיו. יש לי יסוד להניח, שהוא עצמו לא יבקש חנינה, ולא יראה בהחמרת דינו, עוות דין.
להביע את השתתפותי בצערך, גברת נכבדה, יכלתי רק לו נעניתי לבקשתך. הרשיני רק לציין שאהיה אסיר תודה לך, אם תתני לי הזדמנות להביע את השתתפותי הכנה בצערך – במעשים.
המכבדך
יגור פון רז’ימקרה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 24 ביוני.
שלום, קונסטנטין היקר!
הגברת פון רזימקרה נתקפה בהלה אמיתית מן המכתב שהנחתי תחת הכר שלמראשותיה. היא מצאה אותו רק בבוקר, כך שישנה עליו משך כל הלילה. דומני, שהיתה מזועזעת יותר מחוסר הידיעה כיצד הגיע המכתב למקומו, מאשר מעצם המכתב. למעשה היא השלימה כבר עם המצב, היא משוכנעת שבעלה אבוד, ומאומה לא יוכל להצילו. היא יודעת עתה, שמכת־הגורל בלתי נמנעת. זוהי אוירה שאפשר לשנותה. המחנך אוטם את חושיו, אפילו לגבי ענין בלתי מובן כגון זה. הוא ענה למכתב התחנה של הגברת דימודוב בשלילה – בלי כל הסוסים. אין שום סכוי סביר שאיזה שינוי יחול בו. על כל פנים, הוא כבר סובל מזה זמן מהתנהגותה של בתו קטיה. הוא אינו מאמין כלל שאורבת לו סכנה אמיתית. ליתר דיוק, אינו רוצה להאמין בכך.
חזיתי מראש, שכך התרחשו הדברים. אם כי ברצון הייתי מציל האדם בלתי־מבוהל ובלתי־מזועזע זה, למעשה האמנתי זמן רב מדי, שאצליח בכך. אם סבלתי מרגש עליונות, הרי שנסיוני בבית זה רפאני מהם. לשנות אדם יכול רק אלוהים, ויתכן שאף הוא לא! זה יכול לשמש סם לגאותי הפצועה. אנו עומדים באותו חוסר אונים מול בני־האדם כמו מול הכוכבים. אנו יכולים רק לראותם בעליתם ובירידתם בהתאם לחוקיהם הבלתי משתנים. הדבר לא יקח עוד זמן רב. אין דרך אחרת. עכשיו כבר הייתי רוצה לראות כל זאת מאחורי גבי.
ליו.
קאטיה אל ואליה. 🔗
פטרבורג 25 ביוני.
וליה, אני סבורה שמשך כל חייך לא התעוררת ממש, אף פעם. התעורר נא סוף סוף! אני מקבלת הטפות מכל צד. מפי האחרים, אני עוד מסוגלת לשאת זאת, אך ממך? דבר כזה טרם נשמע! מה אני בעצם מעוללת? לאבא יש דעותיו שלו, ולי שלי. מדוע יש לו זכות לחיות בהתאם לדעותיו ולי אין? אני סבורה, כי שלו מזיקות משלי. הרי אני איני גורמת למותו של איש, או אולי מותר לו משום שהוא זקן ממני? נמוק משכנע, גילו שוקל כאן לכל היותר – נגדו. אבל אני אוהבת אותו ממש כמוכם, וכנראה יותר משאתה אוהבו. אתה אינך מבין אפילו, שליו אינו יכול להשאר בביתנו עם השקפותיו, שהביען לפניך. אם אנו רואים את שגיאותיו של אבא, ומודים שאלו רצחה אותו המפלגה היריבה, היה הצדק אתה, הרי זה משהו אחר לגמרי, מאשר אם איש זר אומר כזאת. מה אנחנו יודעים בעצם על ליו? אני יודעת שהוא חסר מצפון. זה מוצא חן בעיניך, זה מצא חן בעיני. זה נראה כגדולה. יתכן שגם לך אין מצפון, אולי גם אני הייתי רוצה להיות מחוסרת מצפון כמוהו, דבר זה אינו משנה, כרגע אסור לו להשאר בביתנו. האם אינך מבין שהוא מסוגל בשקט להניח להם שירצחו את אבא? פקח לפחות את עיניך ושמור! הזדעזעתי שעה שקראתי את מכתבך. ראיתי לנגד עיני את ליו פוקח את עיני הפלדה שלו, מביט על אבא, וחושב לעצמו: הם בעצם צודקים לגמרי, אלו הרגוך. בשביל מה הוא בכלל צריך להיות בבית? הוא אינו בעל מתאים עבור יאסיקה, בכך תודה גם אתה. בעצם, הוא אינו רוצה כלל לשאתה לאשה, הוא רק מאמלל אותה. את הענין עם יאסיקה חיבת אמא לדעת, על היתר לא, על מנת למנוע ממנה דאגות מיותרות. אתה שומע, אסור לך למנוע את ליו מללכת. להפך, עליך לומר לו: “כן, לך מיד, היית צריך לעשות זאת עוד קודם!” אלו היית גבר, היית אומר לו מזמן שעליו לעזוב את הבית, ולו רק בגלל יאסיקה. היה פעם גבר! אבא הרי אינו רואה ואינו שומע מאום. יתכן וטוב היה לו מלא בעבודה את התפקיד אותו הוא ממלא בבית ולהפך. כך היו מרוצים יותר – העם והמשפחה. אדם מסכן, מקריב עצמו על צרור של חובות – ובכל זאת יש משהו יפה בשטות זו. איני יודעת מה מוצא יותר חן בעיני, זה או חוסר מצפונו של ליו. אבל אבא הוא אבא, זהו זה, ואנו צריכים להגן עליו. אתה מוכרח לשמור עליו. אתה שומע?
קאטיה.
לויזיניה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 26 ביוני.
שלום לך, טטיאנה יקירתי!
נראה שלקחת עמך בלכתך את אור השמש. מאז לכתך יש לנו רק ימי גשם כעורים. היום בו הגעת, באופן כל־כך בלתי צפוי, כמה עליז וחסר דאגות היה! זמן רב יעבור עד ששוב נזכה ליום כזה. כשעברנו לכאן בחודש מאי, חשבתי רק על האושר הצפוי לנו. ימים שלמים בהם יהיה יגור, רק שלי, רחוק מעסקים ודאגות. היתה לי הרגשה שלאחר זאת, לא יבוא עוד מאום. כך חשים תמיד כשעומדים לפני אושר. האושר נראה כנצחי, עם כי ההפך נכון הרבה יותר. עכשיו נתתי דעתי על־כך שהקיץ עומד להסתים, ועוד בטרם יסתים נהיה חיבים לשוב העירה – למשפט, ולסכנות הצפויות לאחרים ולנו.
יגור לא יוכל להמלט מזעמם ושנאתם של ההמונים המוסתים. אלו היו מכירים אותו! אך הם מכירים רק את מעשיו. האם האדם אינו מתבטא במעשיו? אלוהים אדירים, לא אוסיף עוד לשפוט. לכל דבר כל־כך הרבה פנים, והרי אני עשויה לטעות. רק זאת יודעת אני בודאות, יגור אינו נוהג מתוך אכזריות, או מתוך נקמנות אישית. הוא תמיד משוכנע שהצדק עמו, וזה הקשה עליו לא פעם. יתכן שהוא עושה מעשה עול, אבל עצם העובדה שהוא מסוגל לשגות עדין אינה עושה אותו לפחות יקר בעיני. הוא מחשיב ביותר את הקים ואת החוק השולט. נטיותי היו בלי ספק מובילות אותי לכוון אחר, אך משום כך, עדין איני טובה ממנו. זה ענין של דם. הוריו הורישו לו דם אחר מן הדם שהורישו לי הורי.
הו, טטיאנה, אבן מונחת על לבי! לכל מקום אליו אני מביטה נראית רק אפלה. אפלה חד־גונית. עד שהעליתי בדעתי, כי בעיני האשם, שאין הן מסוגלות לראות אור. אך אמרי בעצמך, היכן מצוי משהו טוב, מנחם? כיצד יסתים הקונפליקט עם הילדים, המתמסרים לנטיותיהם, וגאים על שאינם מתענינים בנו? האם כל האנשים חיבים “לזכות” בכך? כן, יתכן שאף אנו נהגנו כך כלפי הורינו, אך אין בזה כדי לנחם.
הפחד הוא הדבר הנורא מכל. הוא השפיע במדה כזו על עצבי, עד שאיני מסוגלת לקחת עוד חלק בשמחה. ובתוך עצמי איני יכולה למצוא עוד שמחה. אני פוחדת, פוחדת ביום ובלילה, ואפילו תוך שנה אין הפחד מרפה ממני, וזה גרוע מכל. אינך מסוגלת להבין מה פירוש לישון, ולחלום כשכל העת אין הפחד מרפה ממך. מאז מצאתי את המכתב מתחת לכר, יש לי הרגשה של אדם שנידון למות שלא בפניו, ומועד ההוצאה להורג נעלם מדעתו. את רואה, הרוצח חדר מבעד לחלון, טפס על הבית כנחש, עמד ליד מטתי, סמוך ביותר, ודחף את המכתב מתחת לכרי. הוא עשה זאת בודאי בלי להשמיע קול, ממש כנחש. הרי יודעת את שהתעוררתי מיד כשליו נכנס אל חדרנו, ובכלל שנתי קלה. היה לו ודאי סכין או אקדח, הוא יכול היה להרוג את יגור בו במקום. אך הוא רצה לתת לו עוד סכוי, או אולי בו ברגע לא נתנו לבו לעשות זאת. או שרצה רק למתוח את עצבינו. בכל לילה הוא מסוגל לשוב, ולבצע את זממו. מדוע לא שמע ליו דבר? אך מדוע הוא היה צריך לשמוע, בעוד הדבר התרחש ממש על ידנו, ואנו לא שמענו? למקרה כזה, שמירתו היא לגמרי בלתי יעילה. הוא נשתנה מאד מאז המקרה. הפך לרציני ומכונס בעצמו. אך במלים אלה אין כדי למצות את השנוי בישותו. ודאי שהוא סובל מכך שלא הצליח בתפקידו, ולא הצדיק את האמון שנתן בו. יתכן שגם עבורו המצב בלתי נעים. או אולי המצב הוא כזה שאינו יכול להגן עלינו. אולי אסור לו להגן עלינו? לפי דעתו, כמובן. האם הוא ראה והכיר את אלה שבאו להזהיר את יגור? האם הוא זהה ביניהם ידידים? או אולי אנשים שהוא רואה אותם כרבי ערך מאתנו? חשדותי – לא, לא חשדות, אלא מחשבותי, ודאי תראינה לך כמטורפות. לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא עמדה לנגד עיני דמותו המיוחדת. משהו מסתורי סובב אותו. לעתים, כאשר נח מבטו על יגור ועלי – אני מזדעזעת. לא הוכחתי אותו, הוא עורר בי רחמים, וזו כבר נקודה לטובתו. אלו היה מסוגל להגן עלינו, ואינו עושה זאת, מאחר והוא חושב זאת לאסור, הרי הוא בודאי משוכנע שהצדק עמו. אל אלוהים, כל האנשים צודקים. כל אלה השונאים, והרוצחים והמלשינים – אל אלוהים, איזה מין עולם הוא זה! איזו מין רצחנות! הסוף הוא תמיד בכך, שנפטרים מן העולם.
אני מודה שעצבי מעורערים. זה נסלח במצבים כאלה. האין זאת טטיאנה? יגור הוא לגמרי מחוסר פחד. וכך הוא גם מוצא חן בעיני. מעולם לא אהבתיו כשם שאני אוהבת אותו כעת. וגם זה מזל. אני הרי מיטיבה לדעת שאני מאושרת, יותר מנשים רבות. אך תוך ידיעה זו יש גם וילון שחור. האם תבוא עוד אי פעם רוח טובה ותגרשהו? חשבי עלי באהבה.
שלך
לוזיניה.
ואליה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 27 ביוני.
יונתי, קטינקה, אלו שטויות את כותבת לי על יקיצתי ושנתי? על חוסר המצפון של ליו ורגש החובה של אבא, המוצאים חן בעיניך בלי כל קשר! “אבא, איך שאתה רוצה”. לו היתה לך טביעת־עין פסיכולוגית, היית מבחינה שליו הוא תיאורטיקון. פעילות בעצם, אינו מעסקו. הוא חושב, שאנשים מסוימים היו צודקים לגמרי, לו היו רוצחים את אבא, האם זה חדש? ודאי שהיו צודקים. אשתקד, נסו כמה אנשים לפוצץ את הצאר. הסכמנו אז בינינו שהצדק עמם, ובכל זאת, כלום היינו עושים כזאת. את יכולה לחשוד בי, שאני מסוגל לרצוח את אבא, אין עושים כזאת, גם אם חושבים שמבחינה תיאורטית רצוי, ואף צריך לעשות זאת. התרבות היא המונעת. את פשוט מקנאה, היתה לי דעה טובה יותר עליך. האהבה עושה, כפי הנראה, את כל הנשים למטופשות וקטנוניות. אני מודה, שעבור יאסיקה היה זה טוב לו עזב אותנו ליו. את ההתאהבות אני יכול לשאת רק מצד עצמי. את האחרים זה הופך למגוחכים. ואת יאסיקה זה הפך לאומללה. יתכן ובעיני אחרים זה נראה כמקסים, אפילו לי היא נראית כעץ שזיפים פורח, העומד בלהבות. לכשעצמו מראה מרהיב אך כשהמדובר באדם, ועוד אחותי בנוסף לזה, הרי שזה נראה אוילי. אמרתי לליו, שהדבר היה חולף, וטוב שהוא מסתים כעת. הוא הסכים עמי, והוסיף, שלמעשה כבר חשב מזמן על עזיבה, הוא רק רצה לברר אם אמא תשחררהו ברצון. את רואה עד כמה אינך צודקת. יתכן וליו יסע עמנו לחוץ־לארץ. מובן שזה יוכל להתגשם, רק אם תהיי נבונה די הצורך. הרי הוא אינו יכול לשאת כל אשה המתאהבת בו. עגלה קטנה! כלום אני הייתי עושה זאת? במה שנוגע לך, אסור לך להנשא. את אנקור נורא מתוק, כאשת איש, וכאם תהיי מגוחכת.
ואליה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 29 ביוני.
שלום, קונסטנטין היקר!
בקשתי את הגברת פון רזומקרה לשחררני מעבודתי, בטענה שהמקרה במכתב שנמצא תחת לכר ראשה הוכיח, עד כמה בלתי יעיל אני. על אף העובדה שהגיתי במקרה זה יומם ולילה, לא יכולתי להגיע לאיזו תאוריה שלפיה נתן להסביר את המקרה. מבעד לחלון לא יכול היה איש לחדור משך הלילה, משום שהייתי שומע אותו. אין גם מקום לחשוד במשרתים, שלדעתי הם נאמנים לגמרי. בנקודה זו הפסיקה אותי, ואמרה שאין לה כל ספק בנאמנותם. העליתי, אפוא, את הרעיון, שהאפשרות היחידה היא, שמשרת עשה זאת בהיותו מהופנט. מכל מקום נראה שלא כך התרחש הדבר. ענין ההפנוט ענין אותה, ושוחחנו על כך שעה ארוכה. למעשה, כבר רצתה להניח לענין המכתב, כך טענה, מאחר וממילא לא יתגלה דבר. בעלה התנגד לחקירה יסודית, מאחר ואף פעם אינו מיחס חשיבות למכתבי איום. ועד כה אשר הנסיון את גישתו. לא הבעתי דעתי בנדון זה. מכל מקום, אמרתי, כפי שהענינים מתנהלים כעת, הם אינם זקוקים לי. יהיה זה משום שאין נשקפת סכנה, או משום אי יעילותי.
היא רצתה לדעת לאן פני מועדות, ומה בדעתי לעשות. אמרתי לה, שאני רוצה להמשיך במחקרי, כיון שזהו הדבר החשוב ביותר עתה עבורי. ואם אשלים עם אבי, הרי שאוכל להשאר בבית עד שאמצא משהו מתאים. ספרתי לה, שאבי כתב לי מכתב, לפני זמן קצר, שהיה מאד פיסני. אם זה לא יעלה בידי, אמצא מקלט אצל אחד מידידי. היא אמרה שבעלה והיא, חיבים לי תודה. והם מוכנים לעזור לי אם אזדקק לכך. וזאת לא כעשית טובה, אלא מתוך הכרת תודה. אם אני רוצה, אני יכול כמובן לעזוב מיד. אך אם עתידי מעורפל עדין, הרי שאני יכול להשאר בביתם כל זמן שארצה. הודיתי לה, ואמרתי שאשמח לנצל את הכנסת האורחים שלה עוד 14 יום, עד שאהדק את הקשרים עם אבי, או שימצא לי איזה סדור אחר. נתעורר בי הרצון לנשק את ידה, שהיא אגב יפה להפליא. אך כשנזכרתי לפתע מה אני עומד לעולל לה, נרתעתי.
לפי התרשמותי גרמה לה התפטרותי – הרגשת אושר. כפי הנראה בגלל יאסיקה. היא סבורה, כפי הנראה, שאני עוזב בגלל יאסיקה, ומשום כך היא אסירת תודה לי.
חיה בטוב
ליו.
יאסיקה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 29 ביוני.
שלום, דודה חמודה ואהובה!
אני מקוה שבמהרה אהיה אצלך, הימים הספורים ששהית עמנו היו הנפלאים בכולם! נוכחותך הפכה את כולם לעליזים ומרוצים. עכשיו הכל מחריד. ליו עומד לעזוב. הוא אומר שעליו לעזוב, משום שנוכחותו הוכחה כבלתי יעילה. ואמא שוב אינה נזקקת לו. תחלה אמרה אמא, שאף פעם לא היתה לה עוד הרגשת בטחון כמו זו שהיתה לה מאז בואו של ליו, אבל אבא אף פעם לא רצה בכך, ובודאי אמר לאמא שיותר אינו יכול לאת את נוכחותו. הרי את יודעת, שאבא אף פעם לא אהב אנשים זרים, אפילו נוכחותך גרמה לו עצבנות. נראה, כי עזיבתו של ליו מאמללת את אמא. ועכשיו יעזבו גם קטיה ווליה! אבא כמעט שוכנע כבר שזהו הדבר הטוב ביותר עבורם, בין אם יסעו לברלין או לפריס. וליה מאושר כך. איני מקנאה בהם. הם הרי כל־כך רוצים לנסוע. אבל קחי אותי אליך, דודה טטיאנה, עד שנחזור העירה. עצוב לי כאן לבד. לאחר שחודש מאי היה יפה יותר מאי־פעם. האוירה כאן מדכאת. אבא ואמא יסכימו בודאי, יתכן וייטב להיות פעם לבד. אבא יוכל לנוח טוב יותר. והעבודה שהם גורמים תוכל להעשות על־ידי המשרתים, גם בלי עזרתי. ליו טרם החליט לאן ללכת, אך הוא אמר, כי אם יהיה בפטרבורג, יבקרך, אם תסכימי, כמובן. הוא מרבה לדבר בשבח יפיך ותבונתך. ומי בעצם לא? ולרוב עושה זאת.
קטנתך
יאסיקה.
ואליה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 1 ביולי.
נו, אנקורי, האם את כועסת עדין על אחיך, משום שהעז לומר לך את האמת? יחד עם זאת הוא מוסיף לפעול למען ענינך וענינו, ועניננו המשותף. מאז שוכנע אבא, – שאת השכלתו היסודית נוכל לרכוש רק אם נלמד באחת האוניברסיטאות במערב המתורבת, – חלה עליה במצב רוחו. עתה הוא סבור שמוטב כי נתחיל בפריס החננית ונמשיך אחר־כך בלמודי פילוסופיה מעמיקים, בברלין היסודית. עלינו לנסוע מיד, מאחר ואבא סבור שכל השטויות שלנו נובעות מכך שאנו חסרים את תרבות המערב. את צריכה, אפוא, להפסיק מיד את למודיך, ולדאוג לצרכי נסיעתנו. או ליתר דיוק, לעמוד מן הצד שעה שדודה טטיאנה עושה זאת.
ליו יעזוב, כפי הנראה עוד לפנינו. אני סבור שאף הוא יסע לפריס, אם אנו נסע לשם, אך לא דובר על כך דבר. אנו נוסעים לעתים קרובות יחד במכונית. הייתי חייב לתת את דברת־הכבוד שלי לאמא, שלא אאפשר לליו להמצא לעתים קרובות ביחידות עם יאסיקה. זה היה לגמרי מיותר. הוא ממילא אינו מעונין בכך. אני שם לבי עתה באבא. איני משמיע את וגנר, כיון שדבר זה מעצבן אותו. בכלל שופר עכשיו מצבו. הן מלבד עסקיו, הוא עוסק בנסיעתנו בלבד. והדבר גורם לי הנאה מרובה. הוא מיעץ לי באלו רכבות לנסוע, ובאלו בתי־מלון ללון, עד שמתעוררת בי ההרגשה שאף הוא עומד לנסוע עמנו. היי אסירת תודה לאחיך, במקום לזעום עליו, דבר שהוא מאד ילדותי.
ואליה.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 1 ביולי.
שלום, פטר היקר!
הדבר הטוב ביותר שהיית יכול לעשות הוא להצטרף אלינו בנסיעתנו לפריס. אמא היתה שמחה ביותר לו הצטרפת אלינו, משום שהיא רואה בך אדם אחראי יותר מאתנו. קטיה מסכימה. ולי אתה רק צריך להבטיח שלא תתחיל בגלויי אהבה כלפי קטיה. הרגשתך הפנימית אינה מענינת אותי. אם הקורסים שלך יפסקו בגלל הנסיעה, הרי שאף זה דבר טוב הוא. לאבא יש די צרות גם בלעדי זאת, וחבל לי עליו. מה שנוגע לחברינו-לדעה, הרי שנוכל לשוב לפעילות גם אחרי שובנו. ואני עושה ברצון הפסקה זו. בפריס עוד תתפתח מבחינה פוליטית. ואני רואה אותך כרובספייר, המתפרץ לרוסיה הקדושה.
שלך כתמיד
ואליה.
לוזיניה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 2 ביולי.
שלום, ילדתי האהובה מכל!
הוחלט סופית. אתם, כלומר, את ווליה תסעו לפריס; את שמחה, האין זאת? רק היו נא נבונים, ואל תבזבזו את הכסף. אתם מבוגרים דייכם על מנת להבין את מצבנו, ולהתאים עצמכם אליו. יש לכם אב טוב ביותר שיתכן בכלל, הוא נוהג בכם בצדק ובעדינות, ואני מקוה שאתם אוהבים ומכבדים אותו על גישתו זו, וגאים על אף האמצעים המצומצמים שלו. למרות הכל הוא נוהג כלפיכם תמיד מתוך שימת-לב, אל תעשו בכך שמוש לרעה, אם תעברו על התקציב שנקבע לכם, הדבר לא רק יעציבו, אלא גם יעמידו במצב בלתי נסבל. למרות מגבלה זו, נצלו את החופש ואת הכסף הנתן לכם, והיו בני-דעת.
יסיקה ודאי תסע דודה טטיאנה לאחר שתעזבו. לבה השבור עוד יעבור רבות. יתכן ותסבול פחות אם תתרחק מכאן, על-כן איני שמה מכשולים בדרכה. ליו עוזב בגללה, כמובן, אך לא אשכח לעולם את צורת הדבור המענינת שלו, ואת אופן פתוח הענינים המקורי. תכונות אלו שלו, אהובות עלי. אך יותר מכל מוצאת חן בעיני אישיותו. והוא יהפוך לאישיות חשובה, ידיעותיו מעמיקות בכל נושא, ורצונו חזק ובהיר. מאידך מקילה עלי העובדה שהוא עוזב. ולא רק בגלל יסיקה. יש בו זרות מסוימת, דבר מה שהוא בלתי נתפס עבורי, שלעתים גורם לי מתח עצבים גבוה. יש במבטו משהו לא רגיל, יתכן ובכך כבש את יסיקה. המסתורי מושך – אך בעת ובעונה אחת גם מפחיד. הוא אינו שיך אלינו. ועם כל הבנתו באנשים מכל הסוגים, בנקודה זו אינו יכול לשנות עצמו. נוספת לכך העובדה שהוא סהרורי, דבר שאינו מרפה ממני.
לאחר כל מאורעות הקיץ, אני מאושרת להשאר עם אבא לבד. באמת שאני שמחה על כך, לכן אין לכם כל סבה לדאוג לנו. אתם תכתבו לנו מכתבים מפורטים, ואנו נלוה אתכם במחשבתנו אל מונה-ליזה, לפרלמנט, אל מזרקות ורסי. עכשיו עולה בדעתי שאנו נעבור כל זאת מבלי להעלות אף את הכובע על ראשנו, ואלו אתם זקוקים לבגדי מסע, ושאר דברי סדקית. את הדברים תוכלו להשיג בפריס במחיר נמוך יותר ובטעם רב יותר. היו נא רק מעשיים! האם יכולה אני לסמוך עליכם? בכל זאת חיבים אתם לקחת אתכם משהו. עסקי, אפוא, בכך כעת. דודה טטיאנה מצויה לצדך וזוהי בלי ספק היועצת הטובה ביותר. היי שלום, ילדתי היקרה, והביאי מיד את תודתך לאביך שכן הוא אפשר לכם את הנסיעה לפריס.
שלך
אמא.
קאטיה אל יגור. 🔗
פטרבורג 4 ביולי.
שלום לך, אבא יקר!
באמת נפלא מצדך, שאתה מניח לנו לנסוע לפריס. תפיק מכך גם טובת הנאה – תפטר מאתנו. פטר רוצה להצטרף אלינו. איני מתנגדת. הוא כל-כך מעשי, עד שבלעדיו נראה הכל בלתי אפשרי. דרך משל: הוא יודע לתקן מכונית, דבר שבגללו נאלץ ליו לבוא העירה, ואלו פטר עושה זאת בעצמו, תהיה התקלה מסובכת ככל שתהיה. הוא יכול למלא מקומו של משרת, מסגר, רפד, חיט, טבח ואפילו מתכנן אופנה, רק שטעמו מיושן במקצת. הוא מסויג עתה ממני, ונראה כאלו שוב אינו מאוהב בי, חבל, אף שלעתים הכביד עלי בכך. אך בשביל הנסיעה טוב הדבר. כך אני מודה. גם כשאינו מאוהב הוא ממלא את כל בקשותי כמקום. אתמול, למשל, כרך את ספרי, והתקין מפתח לאחר שמפתחי אבד לי. אסור שהדבר יודע לדודה טטיאנה.
אם יצטרף פטר אלינו נחסוך ודאי כסף. הוא תמיד שם עין על הכל. האם עלי לבוא להפרד מכם? הייתי עושה זאת ברצון, אך עליכם לשלוח תחילה את ליו, איני יכולה שאת את פניו, ונוכחותו תפריע לי.
קטנתך
קאטיה.
לוזיניה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 5 ביולי.
שלום, טטיאנה יקירתי!
המשבר המלנכולי חלף לגמרי. מאחר והדבר לא יכול היה להמשך לאורך ימים נוצר בי כוח חדש. דומני שהאמרה העממית, שהאל עוזר רק לאמיצי-הלב היא שהעמידה אותי על רגלי. תחלה עלה לי הדבר במאמצים רבים לשים את פחדי לצחוק, אך לאחר שעשיתי זאת פעמים אחדות, נשאתי על גל של כוח, והאומץ כבר בא מאליו. בחלקו נובע הדבר מכך שיגור נמצא במצב-רוח-טוב. לאחר שהחליט לשלוח את הילדים לפריס. והכאב הגדול ביותר עבורי היה לראותו מדוכא וחסר-אונים. כעת אני שמחה על הזמן שבו נמצא לבדנו. דומני, שאף פעם עוד לא היינו לבדנו מאז הולדת ילדינו. להמצא בכפר, בסביבה נפלאה מבלי לעשות מאום! הכל חיב להתרחש עכשו במהירות, אחרת תגמר החופשה בטרם יסעו כולם. יגור אף הוא שמח על-כך, רק קשה לו להאמין שאהיה מסוגלת לחיות עמו ורק למענו, לאחר שהתרגלתי לחלק עצמי בין אנשים רבים. אך בלבו פנימה הוא יודע, שעמו אני תמיד, רק עמו לבדו. אמרי, מתי מזקינים? בינתים חשה אני את עצמי צעירה יותר משחשתי בשנות העשרים לחיי. אני! ולא שערי ועורי.
טטיאנה, יקירתי! התעזרי לקטיה הקטנה שלי, להשיג את כל מה שהיא צריכה? יש לך הרי טעם וידע. אלו הצטרף פטר לנסיעה, היינו נרגעים במדה רבה. למרות שהוא מבוגר מוליה רק במעט, הרי היה זה כאלו נסע עמם שומר-ראש נאמן. חשבתי תחלה שליו יתאים לתפקיד זה, אבל אין לנצח את התנגדותה הגדולה של קטיה. אני רק נזכרת עד כמה הוקסמה ממנו בתחלה! הוא היה אורים-ותומים בשביל שלושת הילדים. ואז כנה אותה פעם קטינקה במקום קטיה, והכל ירד לאבדון. לעתים נראים לי ילדי מטורפים במקצת, השד יודע מאין להם זאת. מובן, שאיני מאמינה שהטעות בשם היא בלבד גרמה לכך, ודאי נפלה בין הילדים אי הבנה או קנאה. מבחינת אפים מתאימים ליו וקטיה לפחות יותר מאשר ליו ויסיקה. אבל במקרה זה נמשכו כפי הנראה הנגודים זה לזה. על כל פנים מוטב לי שקטיה תסלוד מליו, גם אם הסלידה אינה מוצדקת – מאשר ההפך. אני מעדיפה את פטר כבן לויתם. ברור לי שליו אוהב את הילדים, ויש בו משהו מקסים וכובש, והוא בהחלט מתאים להיות מנהיגם. אך היו רודפים אותי סיוטים, והזתי מדמה לעצמי התקפת הסהרוריות שלו, כשהוא נודד לחדר השינה שלה, עומד מעל מטתה ומביט בה במבטו המיוחד.
הו, טטיאנה, זאת חיבת אני לספר לך! כשמצאתי את מכתב האיום מתחת לכר, אמר ליו, שאפשרי שמישהו מאנשי הבית, הנתון תחת השפעה היפנוטית, עשה זאת. נזכרתי במבטו המיוחד, וכיון שהנו סהרורי, הרהרתי שאפשרי שהוא עצמו מהופנט על-ידי מישהו מבחוץ, ויתכן שהוא עצמו עשה זאת. בשעתו לא הייתי מסוגלת לשוחח על-כך עם איש, ובודאי לא לכתוב על כך. ספרתי זאת ליגור, והוא כל-כך הרבה להתבדח על כך, שאיני יכולה לחדול מלצחוק כל פעם שאני נזכרת בכך. הוא טען שככל שהספור דמיוני יותר, הוא מתקבל יותר על דעתי. איני רואה זאת כבלתי אפשרי, אחרת לא היה ליו מזכיר את הדבר.
טטיאנה יקרה, האם את מסכימה לקבל את יסיקה? כאשר יעזוב פטר, תשארי לבד, ויסיקה הרי כל-כך אוהבת להיות אצלך. אותנו ישמח הדבר, אם יגרם לך נחת.
שלך
לוזיניה.
יאסיקה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 8 ביולי.
שלום, יקירתי הקטנה!
אל תכעסי עלי, אך זהו מעשה מכוער שאינך רוצה לבוא הנה כל עוד ליו נמצא כאן, ובאופן זה את מגרשת אותו מן הבית. הרי לא זהו הגמול המגיע לו מאתנו! את סבורה שאינו נוהג בי בהגינות, זה אינו נכון. הוא אוהב אותי, ואמר לי למן ההתחלה, שאיננו בנוח אם יוכל לשאתני, מאחר והוא גאה מדי. הוא אמר לי שעלי להתאים את רגשותי ליחסי חברות, וזאת אני גם עושה. ומה רע בכך אם הוא חברי? הוא גם חברו של וליה, והיה גם חברך עד שדחית אותו באופן גס כל-כך. הוא יוכל להסתדר כך, שמשך כל יום שהותך לא תראיהו. בשביל אבא ואמא כל הענין הוא מאד בלתי נעים. יש לו כל-כך הרבה תכונות נעלות, ודאי תוכלי להתגבר גם על קטנוניות זו, ולשים לב קצת.
האם את כועסת שאני אומרת כל זאת? אני מטיפה לך מוסר רק לעתים רחוקות, בזאת חיבת את להודות. אבל את תעשי רק כפי שיעלה בדעתך, אבא ואמא נראים מרוצים ביותר, זה נחמד לראותם מאושרים כל-כך מן האפשרות להמצא יחד. הם נראים לעתים כזוג העומד להנשא, צעירים ויפים ומלאי סודות. אני שמחה שמתקרבת פריחת השושנים. בעוד שבועות אחדים תפרחנה כולן. אז תוכל אמא לקשט את שולחנה בפרחים, ולתקוע פרחים בשערה, ולמלא את כל הצנצנות.
יאסיקה.
ואליה אל פטר. 🔗
קרמסקוי 10 ביולי.
שלום, פטר יקירי!
אתמול אירע לי מקרה מסמר שער. חפשתי את ליו בחדרו, הוא לא היה והמתנתי לו. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלו ודפדפתי בלי-דעת בין נירותיו. לפתע הבחנתי בפתק שעליו היה רשום דבר מה בכתב-יד, הפתק משך את תשומת-לבי. תחלה אף לא ידעתי מדוע, אך אחר-כך עלה בדעתי, שכתב יד זה, או בכתב יד דומה לזה נכתב מכתב האיום שאמא מצאה תחת הכר. שער בנפשך, בפעם הראשונה בימי חיי תקפני פחד מטורף, הכל הסתובב סביבי. בעצם איני יודע מה הדהים אותי כל-כך, אך ידי ורקותי כוסו פתע בזעה. עזבתי מיד את חדרו, וניסיתי לערוך סדר במחשבותי. אני נשבע לך, הייתי כל-כך מזועזע, עד שלא הייתי מסוגל לחשוב באופן בהיר. כשליו חזר, דאגתי לכך שנכנס לחדרו, דפדפתי כביכול בהסח הדעת בין נירותיו, שחקתי בפתק, ואמרתי בין היתר, שכתב היד נראה דומה ביותר לזה במכתב האיום. – “לא כן?” השיב ליו, “גם אני חושב שאפשר לראותו כזהה, ניסיתי לחקותו מתוך הזכרון, אולי כך אפשר יהיה לעלות על עקבותיו של הכותב, אבל אבא הרי אינו רוצה שהדבר יחקר.” אבא השמיד את המכתב, זאת הוא עושה תמיד עם מכתבים אלמוניים. זה בלתי נתפס, שדבר כזה עשוי היה לקרות לי! ידעתי שליו מסתובב עם הרעיון לגלות את כותב המכתב, וידעתי גם שהוא מתעסק בגרפולוגיה! מכל מקום, לאחר ששמעתי את קולו וראיתי את פניו, נראתה לי בהלתי – ילדותית. ברצון הייתי מספר לליו, על מה שאירע, אך משום מה פחדתי להעביר זאת על דל שפתי. אין לו כל מושג על מחשבותי, והוא שמח בהשגו. זהו באמת הישג יוצא מן הכלל, לחקות כתב-יד מן הזכרון בלבד. ועוד בהצלחה כזו שאפשר לטעות ביניהם.
נסיתי להסביר את בהלתי בכך, שכל הענין עם מכתב האיום, עלה לי במעט עצבים. אילו היה אבא טפוס אחר, היינו בלי ספק מבוהלים. אבל לא באיש בטחון כזה, עד שאין להעלות כלל על הדעת שמשהו עשוי לקרות לו. הרי דברים כאלה אינם קורים במציאות, לכל היותר זהו רומן בלשי. רציחות פוליטיות אמנם קרו לעתים קרובות, אך אבא אומר, שאינו שנוא עד כדי כך, ומקורבי הסטודנטים הם אנשים משכילים, לכן אין לחפש ביניהם את הרוצח. מכתב האיום נועד רק לזעזע – זה ברור. ובסופו של דבר אנו תמיד נתונים בסכנת מות. הרי אפשר לחלות ולמות, ואי אפשר לחיות תמיד עם הפחד הזה. לעתים אני מהרהר, אם אי-הפחד של אבא, הוא יתרון או חסרון אצלו. יתכן שפשוט אין לו דמיון.
מצב רוחו של אבא מצוין והוא דן עתה, משך שעות עם ליו על ענינים שונים. ליו משוחח עמו ברצינות, אך לא ברור לי אם הוא עושה זאת על מנת להשביע את רצונו של אבא, או מתוך ענין.
אל אלהים, מאושר אהיה רק כשנמצא בפריס. לעזור או לשנות איננו יכולים ממילא. אל תספר לקטיה מאומה ממה שקרה לי עם ליו. אבא אומר שבגרמניה אפשר לנסוע ברחבות, אפילו במחלקה שניה.,,איך שאתה רוצה, אבא" ובלבד שנסע.
וליה.
יאסיקה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 14 ביולי.
קטיה, אל לך לבוא. בשום אופן – לא. את שומעת! אם רק לא יצאת לדרך! תארי לעצמך, אתמול חלה איון בצורה רצינית ביותר. תקפה אותו עוית, הוא התפתל, הכחיל, והיה פשוט נורא. תחלה סבר וליה שהוא שתוי, אך חיש מהר התברר שאין הדבר כן, היה לו משהו אחר לגמרי. הנערות סברו תחלה שזוהי התקפת קדחת, וסרבו להתקרב אליו. אך ליו נטל את הענין לידיו, הוא טען שזו אינה יכולה להיות קדחת. מאחר ולקדחת יש סמפטומים אחרים. לדעתו אין זו אלא התקפה של טיפוס, ועם סיבוכים נוספים. הוא נסה לעשות הכל, ונשאר עם איון. למרות שאבא ואמא התנגדו לכך, זה עלול להיות מדבק, לדעתם. אבל ליו אמר, שראשית אינו מאמין בכך, ושנית אינו פוחד מכך. ולכן עבורו זה בודאי לא מדביק. איון הביט בו במבט מבוהל מאד, כשחזר לעצמו. אני סובר שהוא סולד מחברתו של ליו, אך אינו מעיז לגלות זאת. כאשר בא הרופא, הוא אשר את מעשי ליו, ואמר שכל מה שעשה היה מתאים, והוא – הרופא – לא היה עושה דבר אחר. אף הוא סבר שזהו טיפוס. אבא ואמא מתנגדים לבואך, משום שהם חוששים להתדבקות. אנחנו כאן ממילא, ואין לשנות זאת. אך לך, מוטב שלא להדחף מרצון לתוך הסכנה. אני סבורה שהצדק אתם. לעזור ממילא אינך יכולה. ואמא תהיה מבוהלת גם אם ענין ההדבקות אינו חמור כל-כך. בעתיד הקרוב אי אפשר יהיה כנראה, לשלוח את איון העירה, משום שהוא חולה מסוכן. הדודן המסכן! וליה אומר שחבל עליו, הוא כל-כך אהב יין, והיה כבר מאושר עם יין-השרף.
לא אראך, כפי הנראה, לפני הנסיעה, גחלילית שלי! אבל איני מספיקה אפילו לחוש בחסרונך, כל-כך הרבה עבודה יש כאן.
שלך
יאסיקה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 16 ביולי
שלום, קונסטנטין יקירי!
שלחתי כבר את מכונת הכתיבה. נשאר, אפוא, מוסכם בינינו שהתפוצצות תארע עם הלחיצה על האות “י”. כיון שאנו חייבים לקבוע אות מסוימת, תהיה זו האות בו מתחיל שמו הפרטי של המחנך, מן הנמנע הוא שיכתוב מכתב מבלי להשתמש באות זו. מעתה מוטלת האחריות על כתפיך. אני מאושר שאוכל להשתחרר מכל זה בזמן הקרוב, כיון שאני חש עצמי חולה. אני חש את החום בעצמותי, והדבר שבו הייתי רוצה ביותר הוא, - לשכב במטה. נראה שהדבר היחיד שאני יכול לעשות על מנת למנוע עצמי מלחלות, הוא להתנגד למחלה. הצלחתי בכך כבר פעם. הרכב, איון, חלה בטיפוס, ועוד בצורה חמורה ביותר, ועדיין נשקפת סכנה לחייו. מאחר וכאן שולטים בהלה וחוסר אונים, הנובעים מכך שהמשרתים סברו תחילה שזוהי התקפת קדחת, הייתי היחיד שטיפל בו. האיש אינו סובל אותי, הוא חש בסכנה בלתי מוסברת הנובעת ממני, זוהי תחושת חיתית, ממש כשם שחיה חשה בסכנה הנשקפת לחיי אדוניה. יש לי חיבה מיוחדת לחצי-חיה זו, שחלק נכר מחייו מתנהלים בתת-מודע, עם העממיות שבו. היה זה עונג עבורי לטפל בו, לבדוק אותו ולהתבונן בו. יתכן שתוך כדי טפול נדבקתי ממנו, מאחר והייתי ממילא נגוע.
באם המחלה תגבר עלי, וישלחו אותי לבית-חולים בפטרבורג, הרי שהמצב יהיה בכי רע. שכן אני חייב לקבל במו-ידי את מכונת-הכתיבה ולהרכיבה. אני תולה תקוותי בכך, שהאדון והגברת רזימקרה, יחזיקוני בביתם, גם אם אתנגד לכך. אבל בראש וראשונה, אני סומך על גופי הבריא, ועל כוח ההתנגדות שלי. למוטט מקדשים כשמשון, זאת אין לעשות עוד, אך לשמור על הגוף, לפחות לזמן מה, שעה שהוא רוצה להתמוטט, זאת אני מניח כאפשרי. מכל מקום, המתן לאות ממני בטרם תפעל.
ליו.
הלוזיניה אל טאטיאנה. 🔗
קרמסקוי 18 ביולי.
שלום, טטיאנה יקירתי!
באיזו מהירות משתנים הדברים על פני אדמתנו, מהר יותר ממעוף העננים בשמים. ותנודות אלו מכות אותנו כרעם ביום בהיר. מצבו של איון הזקן והטוב שלנו – הוטב, לפחות כך סבור הרופא. הוא אומר, שלו הוליכה המחלה אל הקץ, היה מצבו מחמיר והולך. את יודעת עד כמה אנו קשורים באנשינו. להחליף אותם, יהיה עצוב עבורנו ממש כמו החלפת בית. לראות אדם נתון בסכנת מות ולוחם לחייו, זוהי תמונה הגורמת לי סבל. לפתע נעשה ברור שזה גורל כולנו. הכדור השמור עלול היה לפגוע בי, יכול לפגוע בי מחר או מחרתים, על כל פנים יפגע בי ביום מן הימים. תוקף אותי פחד, פחד הגרוע מן המות עצמו. נראה שהפעם הוא פסח על איון, אבל ליו נפל אתמול למשכב. הוא טפל במסירות כזו באיון, סכן את עצמו, כאילו היה זה דבר המובן מאליו. הוא עורר את התפעלותי משום שאיון אף פעם לא חבב אותו, ולא הכיר לו תודה על כך. שלשום כבר שונו פני ליו, אך מששאלתיו, אמר שהוא מרגיש כרגיל. אתמול הוא כבר נראה קודח. יגור שלא הרגיש כמובן בכלום, אמר שהוא מרגיש בחסרונה של מכונת-הכתיבה, אליה התרגל כל-כך. ואמר שהוא מקוה שתחזור במהרה. ליו הגיב: “אל תאמר כזאת, אני הייתי מעדיף שעוד תחסר זמן רב”. קראתי פעם על שחקן שחלה. לפני ההצגה הוא נראה תשוש עד כדי כך, שרואיו לא האמינו שיהיה מסוגל לשחק. אבל כאשר עלה על הבמה, הוא אסף את כל כוח הרצון שלו, והקסים את קהלו. כוח כזה נרפה לעתים רחוקות, הוא נשבר. יודעת את, זאת הוא הזכיר לי באותו רגע. תמיד היה קרוב להזיה בהקיץ. העמדתי אותו על עובדת היותו קודח, והוא הודה בכך. אך טען שבמצבו עדיפה תנועה, ורצה לעשות טיול באפנים. אי אפשר היה להניאו מכך. הוא נסע, וחזר כעבור שלוש שעות, שטוף זיעה וכבד נשימה, אחר-כך שכב במטה מבלי לקחת מאום. היום היה סחוט לגמרי ונשאר במטה, אך נראה שחומו יורד. הרופא שבא לבדוק את איון, אמר ששיטות כאלה מצליחות לעתים, הוא לא היה ממליץ על כך בפני מישהו, לזאת לא כל אחד מסוגל. אדם בלתי מצוי הוא ליו זה. הוא כובש אותנו תמיד מחדש.
טאטיאנה יקירתי, לו נמצאנו כבר סוף סוף לבד אני מטפלת ברצון בחולים ואני שמחה, שיש ביכולתי לתת משהו לליו – זה רק מעט מאד, לטפל בו בעצם אי אפשר. הוא אדם המסוגל רק לתת, אינו מסוגל לקחת. אבל עכשו משהתרגלתי לרעיון להשאר עם יגור לבד, נראה לי כל מכשול בדרך לבדודותנו – מיותר. וליה ויסיקה היו מגיעים כבר היום אליך, אבל הם לא רצו לנסוע, בטרם ידעו מה מדת הרצינות במחלתו של ליו. תודה לאל שהסכנה עברה, אחרת היתה האהבה עוד מתחזקת בלבה הרך של יסיקה. איון ישלח לבית החולים, ברגע שמסוגל יהיה לשאת את טלטולי הדרך. ואדם אחראי שעבד אצלנו כבר פעמים רבות, ימלא את מקומו. רציתי לבוא העירה, יחד עם יגור על מנת להפרד מהילדים אך הוא לא רצה בכך. הוא טען שלקח חופשה בכפר מטעמי בריאות, ואינו רוצה שיבינו את מעשהו באופן לא-נכון. הוא אומר, שאם נסע תקלט הפרידה יותר בתודעתי, ולכן תהיה גם קשה יותר. אני עשויה להתרגז ולבכות וכן הלאה. כן, לבכות אבכה ממילא. הם יעדרו לפחות שנה, אם לא יותר. אחרת לא תהיה לנסיעה כל ערך. שנה שלמה בלי שני הילדים! לו לא הייתי רוצה כל-כך ביגור עכשו…! מלבד זאת שוב איני צעירה עד כדי כך ששנה תראה בעיני זמן ארוך ביותר. זה בעצם רק שתים-עשרה פעם שלושים, זו רק נשימת אויר אחת! אני מאושרת שפטר מצטרף. אבקש מהילדים שיציתו לו.
שלך
לוזיניה.
ואליה אל קאטיה. 🔗
קרמסקוי 20 ביולי.
שלום, חצוצרנית שלי!
את יכולה לצהול, כי מחר אני יוצא לדרך. אם תצאי לכוון ההפוך, לא יהיה בכך כלום, מאחר ולא אראה זאת. איננו יכולים לגרום הנאה גדולה יותר לאבא ואמא מלנסוע מכאן. היתה איזו הערה בעתונות על “האוניברסיטה האדומה”. שום דבר חמור אינו צפוי לאנשים המשתתפים. מלבד הפסקת הקורסים. אבל אבא מעדיף, כמובן, שאנו לא נהיה מעורבים בזה. הדודן חי עדין. הוא בקש היום מעט “משקה”, נראה שהוא חוזר להבין מהו תענוג. מאחר ולא יכולתי להפרד מעליו פנים אל פנים, כתבתי לו שיר פרידה. המתחיל:
כבר חלפו ימים חמשה,
מאז לגם איון לגימה.
ומסתים:
אם נגזר עלי לא לחוש בחום ידך,
ולנסוע לחו"ל בלי ברכתך,
הרי אחולי, ודמעות עיני,
חיה בטוב, או מות – אללי!
השמעתי את השיר לליו, השוכב עדין במטה. הוא פרץ בצחוק, ולא היה מסוגל לחדול, למרות שהוא עדין חלש מאד. הוא הבטיחני, שאיון יראה בי את גדול משוררי רוסיה, ואת שירי יחשוב לפאר היצירה. הוא הוסיף, שהוא מקנא באנשים המתפעמים עדיין מריתמוס. והחריזה עדין מדברת אל לבם. ליו היה מצטרף אלינו ברצון לנסיעה לפטרבורג, אך הוא חלש מדי, וחושש שאמא לא תניח לו לנסוע. יצא, אפוא, שלא תשובי לראותו. יסיקה היא תולעת מטופשת באהבתה. אך למרות זאת, אני מיעץ לך לנהוג בה בעדינות, אנקורי החמוד. ולא לקנטר ולעקוץ. היא נראית כאגל טל, המבהיק בעלות השמש כאבן חן, אך בגבור השמש נעלם ואיננו. זאת כותב אני על מנת שתוכחי, שאני מסוגל להתבטא באופן ספרותי. שמעי נא, על פטר לדאוג לסיגרים וסיגריות לדרך, הוא אוהב למלא פקודות.
ואליה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 23 ביולי.
שלום, קונסטנטין היקר!
אני מבין שלא כתבת לי, על מנת למנוע נפילת המכתב לידים בלתי מתאימות במקרה שאני חולה אנוש או בר-מינן. כעת חלפה הסכנה. אם אינך מקבל ממני ידיעה נוספת, שלח את מכונת-הכתיבה ב-31 לחדש. והודע לי בו ברגע. המחלה נשברה, אך אני רצוץ עדין. רצוץ עד כדי כך שהייתי רוצה להשאר במטה עוד ימים אחדים בלי לראות לנגד עיני כל תמונה אחרת זולת האשה השחורה, והנערה הבהירה הרוכנות עלי מדי פעם, מטפלות בי ומדברות אלי בידידות. שום דבר פרט לעצים ולפרחים הנשקפים אלי מבעד לחלון. האם יהיו פעם אנשים, אשר בלי סבל, בלי דקירות איומות בנשמה, יוכלו ליהנות מזיו הטבע?
וליה ויסיקה נוסעים מחר לפטרבורג. יסיקה תשאר אצל דודתה. כאשר אשוב לראותה תלבש שמלה שחורה. הלילה, שעה שהתבוננתי בירח החיור בתוך סביבתו השחורה, לא יכולתי שלא לחשוב על שערה הבהיר הגולש על שמלתה השחורה. אך זהו דבר פעוט ביותר. לחייה ירזו והיא תחזור לחיך וללבוש שמלות לבנות. כל דבר הוא בר-חלוף, ולאחר שהוא קורה – נשכח. וזהו בעצם הטרגי בחיינו. מאחר וזוהי מהות החיים. זהו טבע הדברים, ופעם יהפוך ויהיה גם מנת חלקנו. אני מצפה להודעתך.
ליו.
לוזיניה אל קאטיה. 🔗
24 ביולי.
קטנתי!
היום יוצאים וליה ויסיקה לדרך. הם חכו יום נוסף לליו, אבל בסוף שכנעוהו בעצם לא לקחת על עצמו היום את מאמץ הנסיעה. הוא כבר קם, אבל הוא חלש עדין. הוא ישאר כאן עוד כשלושה ימים, כך שבכלל לא תראי אותו עוד, אם תצאו לדרך מחרתים. יסיקה לחמה בעוז ברגשותיה, לא הייתי מאמינה שיש בה שליטה עצמית כזאת. היום היתה כבר עם שחר בגנה, ומלאה סלים שלמים עם שושנים, אתם קשטה את הבית. “אני מוצאת שהבית נראה כבית כלולות”, אמרה. נשתתקה ואחר הוסיפה: “אמא, אני משערת שהפרענו לכם מאד, כשבאנו בזה אחר זה, האין זאת?” – “כן, אלמלא היינו בעצמנו אשמים בכך ודאי היינו כועסים”, עניתי לה. אחיך וליה, שהופיע אותו רגע אמר: “אלהים אדירים, מה את סבורה, הם היו משתעממים עד מות בלעדינו”. יסיקה התמרמרה: - “צעיר חצוף שכמותך! אתה עם עצלותך, לא דברת עד שנתך השניה, ולא התבדחת עד לעשירית”. נו, את יכולה לתאר לעצמך, באיזה חן הם קינטרו אחד את השניה. נוסף לכך, פניה הקטנים והחורים, עם חיוך הילדים, העניקו לה עוד את הזכות לאהוב ביום האחרון. אל תציקי לה ביחס לליו, יקירתי. את שומעת? את יצור קטן וצעיר מדי על מנת להעריך אותו נכונה. הוא על כל פנים, אדם בעל ערך, ואנשים בעלי ערך מעוררים הערכה מידית, ולעתים ספקות במבט שני.
הצעתה של דודה טטיאנה לקחת נהג, אינה נראית לאבא, אף שהוא מודה שהרעיון יכול להיות טוב. הוא אמר שאינו רוצה להכניס אדם זר לגמרי לביתנו. זה קורה לעתים קרובות שמפלגות מהפכניות מכניסות כך את אנשיהם, על מנת לעמוד מקרוב על עניניו של האיש, ועל מנת לקשור קשרים עם המשרתים. הוא לא היה רוצה להכניס טפוס דו-פרצופי כזה בין אנשינו הנאמנים והמהימנים. מאחר ואבא רחוק מכל פחדנות, הרי שזהירות זו היא בהחלט מוצדקת. אנו נשארים, אפוא, עם קיריל הזקן שלנו. יותר מאיון אינו שותה, ומלבד זאת טוען אבא שהשתינים הם בעלי הלבבות הנאמנים ביותר.
אני מחבקת אותך, ילדתי האהובה! השתדלו להתחבב זה על זה, שלושתכם, ואל נא תריבו בדרך, את ווליה. אל תכנו אחד את השני, כנויים של עגל או חמור או: - מוח אנקורי, האחרון הוא עוד נסבל, סוף סוף גם אנקור יכול פעם להיות רציני, ובכלל זהו הרגל מכוער, והאנשים שאינם מכירים אתכם, עלולים להזדעזע. שימי עין גם על וליה, כאלו היית את המבוגרת, אך אל נא תתני לו להרגיש בכך. אני מודאגת בגללו יותר מאשר בגללך, את תעשי כבר את הנחוץ, ותהיי אדם נבון.
ובכן, אני כעת אשה בלי ילדים! אבל בתוך לבי אתם שמורים היטב, קטנים עדין, ואוהבים להמצא בחדר קטן וסגור ולשבת סמוך לאמכם.
חיי בטוב.
ואליה וקאטיה אל יגור. 🔗
פטרבורג 26 ביולי.
אבא יקר!
כשקטיה קראה במכתבה של אמא שלשתינים יש הלב הנאמן ביותר, היא התפרצה: “רואים אתם, ליו אינו שתין! הוא שותה יין רק בגלל צבעו היפה ובגלל הנמוס!” מעתה תתפשט השמועה שפטרת את ליו רק משום שלא השתכר אף פעם. תהפוך לאהוב האומה, והקוזקים יכירו בך כלוחם החרות הגדול. שלשום הצלחנו לשכנע את דודה טטיאנה לקנות לכבוד פרידתנו יין משובח, אבל פטר שהחליט להצטרף לאיזה מנזר מחמיר, הצליח לדחות זאת לאחר שובנו.
אבא יקר!
וליה כותב רק שטויות. מן הנמנע הוא לחיות עמו מבלי לכנותו מדי פעם עגל או חמור. אמא, היית צריכה למן ההתחלה לחנכו חנוך טוב יותר. מה שנוגע ליין הרי שזה מדויק, אבא, פטר החליט זה מכבר להתנזר מיין. למה לא לשתות אם זה מוצא חן? טפשי מדי. יסיקה אומרת שאין מה לדאוג לכם, אתם נראים צעירים ומאושרים. כך אנחנו רוצים לראותכם בעיני רוחנו בזמן הנסיעה. אני מתיחסת בחביבות אל יסיקה, אבל היא בכל זאת עגלה קטנה. מכוניתנו יוצאת! מחר בשעה זו כבר נהיה מעבר לגבול. בדרך אכתוב לך באמת מכתב ארוך, אמא מתוקה.
קאטיה.
ליו אל קונסטנטין. 🔗
קרמסקוי 1 באוגוסט.
קונסטנטין יקירי!
אני יוצא מכאן מחר בבקר. אני לוקח מכונית עד לפטרבורג. ומשם אסע אל אבי. אני מניח שמכונת הכתיבה תגיע הערב. זה יהיה מאד לא נוח עבורי אם תקדים. כי המחנך ירצה בודאי לכתוב בה מיד. שני האנשים שמחים על בדידותם, כמו שני ילדים קטנים. הם אינם משערים כלל את הצפוי להם, אל אלהים, מה בעצם אפשר לצפות לאחר שרואים את תנודות החיים? מה מוצאים בעצם?
איני מאמין שמישהו ישתמש במכונה לפני המחנך, ויהרוס בכך את תכניתי, זה אינו מתקבל על הדעת. המשרתים אינם מעיזים לנגוע בה, מפחד המחנך, במיוחד לאחר שנתקלקלה. הוא אף אסר עליהם פעם לנגב ממנה את האבק, ומעדיף לעשות זאת בעצמו. הוא ישתמש בה מיד, הן משום שתמיד עליו לכתוב כמה מכתבים, והן משום שירצה לבדקה לאחר התקון. לא יעבור יותר יום. כפי הנראה יכתוב לילדיו. הה, - אשתו – מה יהיה עליה? טוב מכל יהיה עבורה אם תמצא אותה שעה לצדו. בעצם היא תמיד לצדו. כשאבוא בפעם הבאה לפטרבורג, ארצה לראותך, כעת אני זקוק למנוחה.
ליו.
לוזיניה אל יאסיקה. 🔗
קרמסקוי 1 באוגוסט.
יסיקה, פרח קטן!
פרחיך נבלו עוד בטרם החלה שמחת הבדידות. אבל הגנה פורחת כולה. ליו נוסע מחר בבוקר. הוא כבר נפרד מאתנו. שכן הוא יוצא בטרם נתעורר. לפני כן, כאשר חזרנו מטיול, ראינו אדם ליד שער הגן. ראיתיו רק כשהיינו קרובים אליו מאד, והתנגשנו בטעות. ליו צחק ואמר: “היה כאן שוב נושא החבילות עם מכונת-הכתיבה”. ובאמת זה היה הוא. הבטתי בו בתדהמה ובפליאה, והוא צחק, גם אבא צחק, ובאמת מכונת-הכתיבה היתה צריכה להגיע עוד הבוקר בדואר הראשון. תארי לעצמך, אבא לא התנפל על החבילה, אלא הניח לליו לפרקה, התישב על יד הפסנתר, מקום שהוא יושב עתה, ומנגן כפי שרק הוא מסוגל לנגן. אולי מרחף באותה שעה גם קולו שאזני דודה טטיאנה. הרי יודעת את שליו אמר, שקולו עדין כל-כך, שאפשר לומר שהוא מתנגן – הוא מרחף. יש לי הרגשה כאילו את לידי, פעוטתי.
ליו שוב הביט בי במבטו הפוחד, והבלתי מוסבר, שעה שהוא נפרד מעלי. אני שמחה שלא אפגוש במבטו מחר. אך אל דאגה, הכנתי לו מעט צידה לדרך, ונהגתי כלפיו בחביבות. תארי לעצמך שאיון המסכן לא רצה להשלים עתה עם עזיבתו של ליו, והוא חלש עתה ובלתי מסוגל לעבודה, וטוען שחיב להיות גבר בבית. כאן עלתה חמתו של אבא והוא אמר: “האם אני תרנגולת קשקשנית?” אבל אבא צריך להזהר, ואדם אינו יכול לשמור על עצמו, ממש כשם שאינו יכול לרחוץ את גבו. אבא שאל את מריסקה, שמסרה לנו זאת: “ומי רוחץ את גבו, את אולי!” דבר שהיא שללה נמרצות, ובכן הענין נשאר מעורפל.
לילה טוב, יקירתי. מתי אשוב להריח את הבושם בשערך? מי יודע, נקוה כי במהרה! המופלא תמיד בא באופן בלתי צפוי.
שלך
אמא.
יגור אל ואליה וקאטיה. 🔗
קרמסקוי 2 באוגוסט.
ובכן, ילדי היקרים, אלו מין שטויות אתם עושים שם עם השתיה? מה בעצם אמרתי? אנשי דעת צריכים לשמור על המדה, הרי זה מובן מאליו. כאשר אכר רוסי אינו שותה, אפשר עוד ליצור תיאוריות. כך, אתם צריכים להתבטל, משום שאתם רואים עצמכם למלומדים. המלאך המגן שלנו נסע. ולעת עתה אין לי מגן אחר מלבד אמכם, שהיא הנעימה שבכולם. ברגע זה היא מתגנבת מאחורי גבי, מניחה את ידה על כתפי. ושואלת את שאלתה, שאין בה משום חדוש, אך היא בכל-זאת נעימה “מדוע אתה חור כל-כך, יגור…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.